פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קיז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קיז א

סעיף א[עריכה]

הנושא אשה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו^א, אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה (נידה סה,ב), ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת^ב, ולא תנאי מתנאי הכתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש; ויוציא, ולא יחזיר לעולם^ג (נידה יב,ב). בד"א, כשהיתה כך מתחלת נשואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם^ד. אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת, נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתובה כולה, ולא יחזיר עולמית (רמב"ם מכתובות עה,א). הגה: י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות עם זו ע"י שליש בשנה אחת^ה, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה^ו (ב"י בשם תשו' הר"ם וכן הוא בתשו' הרשב"א סימן תת"מ). וכ"ש אם זנתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכה"ג^ז (שם).

א. רואה סמוך לתשמיש: ב"ש – כיוון שנפסק ביו"ד שנאסרת מספק היא מפסידה כתובתה, ולא אומרים שחייב מטעם איני יודע אם פרעתיך. ומדמה זאת לדברי הריב"ש שבספק טריפה המוכר צריך להחזיר המעות ולא אומרים המע"ה לפי שספק טריפה אסור וא"כ אין לך מום גדול מזה.

ב. תוספת: רמב"ם,שו"ע: אין לרמ"ת תוספת. מ"מ – כדין שאר מומים ואין חילוק בין ידעה ללא ידעה מהם. וביאר הב"ש שדוקא באיילונית יש תוספת משום שהיא לא ידעה שיש לה את כל הסימנים^[1] ולכן לא היתה צריכה לומר ולעומת זאת הוא יכל לדעת שיש לה את חלקם. ועיין בהרחבה לגבי איילונית בסיכום לסימן קטז,ג.

עיטור,רמב"ן: יש לה. דוקא במומים שידעה מהם אין לה תוספת, ולכן באיילונית וברמ"ת שלא ידעה יש לה תוספת. הח"מ והב"ש הביאום.

נצ"ב ומילוג: ב"ש – דינה לגמרי כשאר נשים, וחייב נצ"ב אף אם בלו ברשות ומילוג אם בלו שלא ברשות. והטעם הוא שלא ידעה ממום זה ולכן אין לקונסה. לכן אינו דומה לחייבי לאוין שהיא ידעה מכך והטעתה אותו.

ג. לא יחזיר לעולם: הטעם הוא שחוששים שמא תינשא לאחר ואח"כ תיתקן ואז יטען שעל דעת שתיתקן לא גירשה ונמצאו בניה ממזרים. הר"ן הביא מחלוקת אם מדובר דוקא באמר שמגרשה בגלל שהיא רמ"ת ולר"מ המצריך תנאי כפול דוקא כשעשה תנאי כפול, ולדעת הרמב"ן והרשב"א כאן סתמו כפירושו לפי שידוע שאין אדם משהה אשה האסורה עליו בתשמיש. לגבי איילונית הגמ' בגיטין מו,ב כותבת שלפי ר"מ המצריך תנאי כפול לא יוכל לחזור ולטעון כן אא"כ עשה תנאי כפול בעת הגירושין ולפיכך כשלא עשה כן אין חשש קלקול ורשאי להחזירה ואף לחכמים אמנם לא צריך תנאי כפול אך צריך שיאמר בפירוש שמגרשה בגלל שהיא איילונית.

כפייה להוציא: ר"ן,ח"מ – בי"ד לא כופים להוציא ברמ"ת. מוכח מהדין שאסור להחזירה לעולם משום חשש שיקלקלה, ולכאורה קשה איך יכול לקלקלה ולטעון שאם היה יודע שתיתקן לא היה מגרשה הרי חז"ל מחייבים אותו לגרשה, אלא ע"כ שלא כופים על כך.

ד. בתולה: ח"מ,ב"ש: מדובר דוקא באלמנה, אך בבתולה תולים בפעם הראשונה בדם בתולים ושוב אין ראיה שמהפעם הראשונה היא רמ"ת.

מהרמ"פ: אף בבתולה. רק אם בעל פעם אחת ולא נמצא כלל דם אומרים שנעשתה רמ"ת רק לאחר הנישואין ונסתחפה שדהו.

ה. בשנה אחת: ח"מ,ב"ש – צריך לגרוס "בשכונה אחת". המגרש אשתו אינה רשאית לדור בשכונתו אמנם רמ"ת מותר, ושבויה מותרת אפילו בחצר אחת. לדעת הח"מ מותר דוקא ע"י שליש שישמור ביניהם ואילו הב"ש כתב שיתכן שנכתב כאן שליש רק כדי לדאוג לצרכיה אך אין צורך בשמירה. צ"ע מדברי הרמ"א שכתב במפורש שלא ילך אצלה אלא בעדים, ואולי כוונתו לחלוק על הרמ"א.

ו. אי"צ לגרשה: ח"מ – הקשה מדוע בסי' קנד,י לגבי שהה עשר שנים ולא ילדה נפסק שאם אינו נושא אחרת חייב לגרשה כדי לזרזו לשאת אחרת ולקיים פו"ר ואילו כאן רשאי להשהותה, ואף אם מדובר בקיים פו"ר מ"מ אסור לשהות בלא אשה, ותירץ ששם הואיל והיא בת תשמיש חוששים שלא ישא אחרת (אף שאוסרים עליו לבוא עליה), משא"כ כאן שאינה בת תשמיש.

אם נושא אחרת: מהר"ם: צריך לגרש את הראשונה כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו.

ח"מ: אינו צריך, כמו בשהה עשר שנים ולא ילדה שמתירים לשאת אחרת בלי לגרש ולא חוששים לכך. חשש זה נאמר בגמ' באגדה ולא להלכה. הב"ש יישב את המהר"ם שדוקא בשהה עשר שנים שהיא ראויה לתשמיש לא יאמרו שהיא זונתו, משא"כ כאן שאסורה לו.

רוצה להשרותה והיא באה מחמת טענה: ח"מ,ב"ש – פטור מתוספת כיוון שמצד עצמו היה רשאי להשאירה אלא שהיא באה מחמת טענה. בכך העמידו תשובת מהר"ם שכתב שלא צריך לתת תוספת לרמ"ת.

ז. זינתה תחתיו: מהר"ם,ח"מ,ב"ש – מותר להשרותה אפילו בלי עדים ואפילו יכולה לשמשו בביתו כשפחה, כיוון שמאוסה עליו. ודברי הרמ"א "דשרי בכה"ג" לאו דוקא. הב"ש חילק ממי שקינא לה ונסתרה וכן משבויה שאסורים בייחוד ששם ספק אם זינתה ולכן אינה מאוסה לו כ"כ.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]