דרשני:שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (ט.): הבדלים בין גרסאות בדף

הגמרא ‏^[1] אומרת: "אמר רבי אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן לאוסרה עליו", ורש"י (ד"ה נאמן) מבאר, שהאדם נאמן לאסור את אשתו בטענה שמצא פתח פתוח, מכיוון ששויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. במאמרנו נעסוק בביאור דברי ר' אלעזר "נאמן לאוסרה עליו", ובשאלה מדוע האישה תיאסר בגלל דיבורו של האדם. בנוסף, נדון האם האיסור חל מדין נדר או מדין נאמנות ואת ההשלכות הנובעות מכך.

ביאור דברי הגמרא

ר' אלעזר אומר שהבעל נאמן לאסור את אשתו.לכאורה היה מספיק לומר שהוא נאמן, מדוע הוא היה צריך להוסיף את המילים "לאוסרה עליו"?בנוסף,אם הוא יודע שאשתו אסורה לו – ברור שאסור לו לבוא עליה, ואם כן מה חידש ר' אלעזר?

1. השיטמ"ק (ד"ה נאמן) בפירושו הראשון, אומר שהבעל נאמן לאוסר את אשתו רק באופן שאמירת "פתח פתוח מצאתי" נאמרת בפני בי"ד ובכוונה לאסור אותה. אם יעשה כך, "אף על גב דהיא מותרת לו מדינא, הוה ליה כאוסר עליו דבר המותר". בהמשך דברינו נדון עוד בביאור לשונו.

2. בפירושו השני, אומר השטמ"ק שנאמנות הבעל היא דווקא לאוסרה עליו, אבל לא להפסידה כתובתה. לכן, גם אם הגיע לבי"ד בשביל להפסידה כתובתה, ולא חשב לאסור אותה, ואמר פתח פתוח מצאתי - בית הדין מאמין לו רק לאסור את האישה ולא להפסיד את כתובתה.

3. הריטב"א (ד"ה והא דאמרינן) אומר:

והא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו, ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו, הא קמ"ל דכיון דטעין כן בב"ד בטענת ברי - ב"ד אוסרין אותה עליו,ומפקינן לה מיניה,ואינו רשאי לקיימה.

הריטב"א מדייק, מכך שכתוב נאמן לאוסרה עליו, ולא כתוב נאמן לאסרה על עצמו, שבי"ד אוסר את האישה על הבעל ויכול אף לכופו להוציאה. כן כתב גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ יג), שאפשר להלקות אדם על פי אמירתו כגון שאומר אני כהן ונשאתי גרושה או נטמאתי למתים^[2].

ביאור דין שוויה

יש לדון, כיצד יכול אדם לאסור על עצמו דברים רק ע"י דיבורו?

המהר"י בסן (תשובות סי' פ) הסתפק האם דין שוויה אנפשיה הוא מדין נדרי איסור, או מדין הודאת בעל דין שאדם נאמן בה כלפי עצמו, אנו נבאר את שני ההסברים הללו.

שוויה מדין נדר

ראינו בפירוש הראשון בשיטה מקובצת, שכוונת הגמרא "נאמן לאוסרה עליו" היא שהאדם צריך לבוא לבי"ד בכוונה לאסור את האישה, כמו שאוסר על עצמו דבר המותר לו. האחרונים למדו מכאן שהשטמ"ק סובר שדין שוויה עובד מדין נדר, שהרי הוא אוסר דברים מותרים.

הנודע ביהודה חולק בחריפות על הבנה זו (מהדו"ת אהע"ז כג):

ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה חתיכא דאיסורא הוא מטעם נדר וקונם....מה ראה לשטות זה?!... ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן? או במה מתפיס?ולדבריו, אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת - יהא אסור במלאכה מטעם נדר?! ואם כדבריו, איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו?, ולמה לא נימא דר' יהושע שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר? אלא ודאי כל זה שטות, ומה דאמרינן שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו^[3].

שער המלך (אישות ט טו) תירץ שאדם יכול לאסור על עצמו אפילו שלא בלשון נדר, כיוון שחכמים תיקנו שיכול לאסור על עצמו.

גם החתם סופר (ח"ד, אהע"ז ב, ס' ק) הסביר ששויה הוא מדין נדר:

ואמנם בטעם הדבר נבוכו הראשונים, ובמהרי"ט כתב שהוא כעין קבלה ונדר גדול. וצריך לבאר, דאינו כעין נדר שיש לו היתר בשלשה או ע"י הפרת הבעל, אלא שיש לו יכולת להכניס הדבר זה בכלל כריתות ברית התורה שהשביע מרע"ה את ישראל ע"ד המקום ועל דעתו, שאין לו היתר. והכא נמי, איהו אמר שקרובותיה של זו הם עליו בכלל שבועת ברית עריות שבתורה וכדומה.

החת"ס מסביר, שזה לא נדר רגיל אלא נדר חזק. כמו שהשביע משה רבינו ע"ה את ישראל במעמד קבלת תורה, שזה נדר שאין לו התר. התורה חידשה שהאדם יכול לכלול דברים שמצד הדין הם מותרים בתוך איסורי התורה, כגון אשה שמצא לה פתח פתוח וכוללה בפרשת עריות שבתורה.

שוויה מדין נאמנות

השיטה מקובצת (לעיל) ביאר בפירוש השני, שכוונת הגמרא נאמן לאוסרה עליו היא שגם אם הוא יטען בבי"ד פתח פתוח מצאתי בשביל להפסיד כתובתה – בית הדין יכול לקבל את דבריו רק כלפי עצמו, ולא להפסיד את כתובת האישה. משמע מהסבר זה ששויה חל מדין נאמנות, שאדם נאמן לחייב את עצמו, ולא נאמן כלפי אחרים. ניתן להסביר, ששויה אנפשיה נלמד מסברא, שכל אדם הוא מומחה לעצמו. אם הוא חושב שכך קרה לו - הוא נאמן כלפי עצמו. אדם כלפי עצמו יודע יותר מאשר מישהו אחר שראה את המקרה מבחוץ.

קצות החושן (לד, ד) אומר, שדין שוויה נלמד מהפסוק "אשר יאמר כי הוא זה",שממנו נלמד דין הודאת בעל דין כמאה עדים. יש גזרת הכתוב שהאדם נאמן לחייב את עצמו בממונות. הקצות לומד שגם לאיסורים אדם נאמן לאסור על עצמו דברים המותרים.

שיטות הראשונים בדין שוויה

יש מחלוקות בין הראשונים אשר מהן ניתן להסיק מה הם סוברים בדין שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, והאם הוא מועיל כנגד עדים (למ"ד שטעמו משום נאמנות).

המשנה למלך (אישות ט טו) מביא בשם תשובת הרשב"א שדין שויה אנפשיה מועיל גם כשיש עדים מולו, וכותב שהוא לא מצא מי שחולק עליו במפורש.

החת"ם סופר בסוגייתנו טוען שהריטב"א חולק על הרשב"א, הוא מוכיח את טענתו משאלת הריטב"א. הראשונים העמידו את דברי ר' אלעזר שהבעל נאמן לאסור את אישתו, במקרה שהאשה מכחישה את הבעל או שהיא שותקת. אך אם היא אמרה משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני, היא נאמנת. הריטב"א שואל, למה כשהיא מכחישה אין לה מגו, הרי היא יכלה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני? ומתרץ שמוכת עץ לא שכיח, וכמו כן היא לא תפסול עצמה מכהונה. לכאורה, לא מובנת השאלה, שהרי הבעל שויה אנפשיה חד"א, ומה שייך כאן דין מגו? אלא על כרחך שהריטב"א סובר ששויה לא מועיל נגד מיגו, ומיגו כעדים לטובת האישה.

נראה מכאן שהריטב"א סובר שיסוד דין שוויה, הוא נאמנות מסברא, שהרי אם היה מיגו, האישה הייתה נאמנת ולא הבעל. ואילו לפי שיטת הרשב"א שסובר ששויה מועיל גם מול עדים, יסוד דין שוויה הוא נאמנות מגזרת הכתוב שהבעל נאמן, למרות שיש מולו עדים.

נפקא מינה בדין שוויה אם מדין נדר או נאמנות

• אדם שאסר על עצמו דבר כלשהו, והוא יודע שהדבר מותר לו,האם יכול לעשות אותו בחדרי חדרים?למ"ד משום נדר - אסור לו לעשות גם בחדרי חדרים, כיוון שאסר זאת על עצמו. ואילו למ"ד נאמנות - יכול לעשות בחדרי חדרים, כיוון שהוא יודע בעצמו שהדבר מותר לו.
• האם צריך להגיע לבי"ד עם כוונה בשביל לאסור את האישה?למ"ד נדר - צריך האדם לבא בכוונה לאסור את האישה. ואילו למ"ד נאמנות - לא צריך לבא לאסור, אלא בי"ד מאמינים לו ואוסרים את אשתו עליו.
• הגמ' במסכת נדרים אומרת, שבתחילה אישה שהייתה אומרת שנבעלה לאחר ברצון,היתה יוצאת מבעלה. אבל במשנה אחרונה אמרו שאין האישה נאמנת, שמא עינה נתנה באיש אחר. שאל הר"ן, (בד"ה איכא למידק) לפי משנה אחרונה למה לא אוסרים את האישה, הרי שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, וא"כ אי אפשר להתירה לבעלה?ותירץ בשם אחרים, שהאישה לא נאמנת לומר טמאה אני לך, כיוון שהיא משועבדת לבעלה. אלא שבמשנה ראשונה האמינו לאישה, משום שחשבו שהיא לא תזלזל בעצמה לומר שהיא נטמאה ברצון. אבל אחרי שראו חכמים שיש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר,חזר הדין, ולא מאמינים לאישה שהיא משועבדת לבעלה.

כל ההסבר הזה נכון אם אנו אומרים ששויה חל מדין נאמנות, אבל אם שויה עובד מדין נדר לכאורה אסור לה להשאר עם בעלה למרות שהיא משועבדת לו.

• ר"א אמר שאדם יכול לאסור את אשתו בטענת פתח פתוח מדין שוויה.ומקשה הגמרא, הרי כבר מצינו דין זה בקידושין (סה.), שאדם שאומר לאישה "קידשתיך", והיא אומרת שלא קידשה -הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. מוכח מכאן שאדם יכול לאסור על עצמו, וא"כ מה חידש ר"א?ומתרצת הגמ', שבקידושין בוודאי קים ליה שהוא קידש את האישה, לכן קרובותיה יהיו אסורות עליו. אבל אצלנו היה מקום לחשוש שהוא לא בקי בפתח פתוח- קמ"ל ר"א שהוא יכול לאסור.

בדברי רש"י (ד"ה אבל הכא) משמע, שקמ"ל שהוא כן בקי, ולכן הוא יכול לאסור את האישה, ואם הוא לא היה בקי הוא לא היה יכול לאסור. השטמ"ק הסביר, שהכוונה שקמ"ל שהוא יכול לאסור את האישה למרות שהוא לא בקי.

מרש"י משמע ששויה יש לו דין של נאמנות,לכן צריך שיהיה בקי בשביל לאסור את האישה, ואילו לפי השטמ"ק, שהוא יכול לאסור את האישה למרות שהוא לא בקי, משמע ששויה יש לו דין של נדר שלא צריך שיהיה בקי בשביל לאסור את האישה.

סיכום

עסקנו בביאור דברי ר' אלעזר, שבעל נאמן לאסור את אשתו עליו בטענה שמצא פתח פתוח. השטמ"ק ביאר בפירוש הראשון שצריך שכוונתו תהיה לאסור את האישה, ובפירוש השני הוא ביאר שלמרות שאין כוונתו לאסור את האישה היא אסורה. הריטב"א ביאר שלבי"ד יש כוח לכוף אותו להתנהג לפי מה שאמר. ביארנו את דין שוויה אנפשיה, האם הוא חל מדין נדר או מדין נאמנות. הבאנו כמה נפקא מינות לחקירה זו: ביודע ששיקר, כאשר לא מתכוון לאסור,אשה שאומרת "טמאה אני לך", והאם מי שלא בקי יכול לאסור. וכן ביארנו שנחלקו הראשונים האם שוויה דין נאמנות בסברא או בגזרת הכתוב לפי דברי הריטב"א נאמנות מסברא ואילו לפי הרשב"א נאמנות מגזרת הכתוב.