דרשני:דין חריף להלכה: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכות איסור והיתר אנחנו דנים הרבה ביכולת של כלים לאסור ולהיאסר ע"י הבלעה והפלטה. בדרך כלל, הבלעה והפלטה נעשים על ידי חום במספר אפשרויות. צורות בליעה נוספות שנידונות בהלכות איסור והיתר הן מליחה וכבישה שמקורן בדברי שמואל בגמרא בחולין "מליח כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל". במאמר שלפנינו נעסוק בצורת בליעה מחודשת המכונה בליעה בחריף. דין חריף ידוע בציבור בצורה מעומעמת, לרוב באופן מסורבל ומסובך בהלכה למעשה, ומוצאים אנו את עצמנו במטבח לאחר מעשה נבוכים בין הסכין הבצל והמחבת... נשתדל בעזרת ה' להציג את הסוגיה ושיטות הראשונים עד להלכה המעשית בדין זה. חשוב להבהיר שמובאים רק עיקרי הסוגיה, ובמקרים מורכבים יותר בעלי שיקולים נוספים יש לעיין בפוסקים כדי להכריע למעשה.

פתיחה

בראשית דברינו נקדים להסביר מספר מושגים הכרחיים להבנת הנושא בהלכות איסור והיתר.
ידוע לכל אדם שטעם איסור פליטת כלים הוא מצד נתינת טעם, חכמים לימדו אותנו שטעם של אוכל נחשב כמו האוכל עצמו. הפוסקים הגדירו זאת במילים 'טעם כעיקר', ונחלקו הראשונים האם דין זה שטעם אוסר כעיקר האיסור הוא מדרבנן או מדאורייתא . רש"י וסייעתו סוברים שטעם כעיקר הוא מדרבנן. ואילו רבנו תם וסיעתו סוברים שטעם כעיקר הוא דין מדאורייתא. מדברי השו"ע בסימן צח' סעיף ב' נראה שפסק כרבנו תם שטעם כעיקר אסור מדאורייתא.

לפי זה טעם שיוצא מכלי אף על פי שאין לו ממשות בעין הוא אוסר בנותן טעם, (כיון שבכל איסורי תורה קיימא לן שאוסרים בנותן טעם ) מדין טעם כעיקר. מכל מקום למדו חכמים שאם הטעם הנפלט מן הכלי נותן טעם לפגם בתבשיל הוא אינו אוסר בדיעבד (סימן קכב' סעיף א'). בנוסף למדו חכמים שבכלי ששהה מעת לעת אחרי שבלע טעם לתוכו (מכונה 'אינו בן יומו'), הטעם הנפלט ממנו מכאן ולהבא הוא נותן טעם לפגם. אמנם למדה הגמרא (למרות שהתורה ציוותה שיש להגעיל את כלי מדיין, היא ציוותה להגעיל את הכלים שהם בני יומם) שיש לאסור לכתחילה שימוש בכלי שבלוע איסור למרות שהכלי אינו בן יומו. דבר זה הוא גזרה מדרבנן כי אם נתיר לו להשתמש בכלי שאינו ב"י הוא עלול בקלות לטעות ולהשתמש גם בכלי שהוא ב"י (סימן קכב' ב') .

יש להעיר שהטעם הנבלע במאכל לא תמיד אוסר את כולו, בבישול בדר"כ המאכל כולו נאסר, בצלי לפעמים שאוסר כדי נטילה (כ"נ) , פעמים שאוסר את כולו, ופעמים בודדות אוסר רק כדי קליפה (כ"ק) .

דין חריף בגמרא ובראשונים

המשנה במסכת עבודה זרה אומרת שהקונה חלתית (צמח חריף) מגוי אסור לאוכלה. הגמרא שם (לט') ביארה את הדבר שכיוון שהגוי קוצץ את החלתית בסכין שלו, וסתם סכין של גוי היא בחזקת בלועה באיסור, היא מפליטה את טעמה מהסכין חלתית. למרות שסתם כלים אינם ב"י, ולכאורה הטעם הנפלט מהסכין לחלתית פגום, ישנה תכונה מיוחדת לחריפות בחלתית שהיא 'מחליה ליה לשבח', דהיינו הופכת את הטעם הפגום לטעם לשבח. למדנו מכך שני חידושים:

1. לפעמים כלי מפליט ומבליע בלי חום, כגון דבר חריף שבולע ע"י חריפותן ודוחק הסכין.
2. דבר חריף נאסר גם אם הוא בלע טעם שאינו ב"י, כיוון שהחריף הופך את הטעם לשבח.

מקור נוסף בדין חריף נמצא במס' חולין (קיא) שם אומר חזקיה שצנון שנחתך בסכין בשרית אסור לאוכלו עם חלב, כיון 'דאגב חריפותיה בלע'. ביאר שם רש"י בהסברו השני (וכן כתבו עוד ראשונים) שמכח הדוחק של הסכין ביחד עם חריפותו של הצנון, טעם הסכין הבשרית נכנס לתוך הצנון אע"פ שכל זה נעשה בצונן . ומ"מ אומר שם רב כהנא שאם יטעם את הצנון ולא יהיה בו טעם בשר- מותר לאוכלו בחלב. בביאור הגמ' ישנם 2 מחלוקות ראשונים יסודיות:

1. עד כמה נבלע הטעם בצנון: שיטת הרא"ש שכל מה שזה יכול להבליע את הטעם בצנון הוא רק בקליפתו, ולכן הוא נאסר כ"ק. ואם תקשה איך בגמ' בע"ז לעיל ראינו שכל החלתית נאסרת בגלל החריפות ודוחקא דסכינא, מבאר הרא"ש שמדובר שם שחתכו את החלתית לחתיכות דקות מאד וכל חתיכה נאסרת כדי קליפה, ולכן כל החתיכות נאסרות. שיטת הרשב"א והאו"ה שכוח החריפות הוא גדול מאוד ומפעפע בכל הצנון כמו בבישול (ולכן לא קשה מהגמ' של חלתית). שיטה אמצעית היא שיטת הראב"ד שסובר שכח החריפות הוא כדי נטילה.
2. האם דין חריף נאמר רק בחלתית או גם בשאר דברים חריפים: הגמ' של חלתית אמרה שאע"פ שסתם כלים אינם ב"י, כח החריפות של החלתית גורם לטעם שיוצא מן הסכין להפוך מנותן טעם לפגם לנותן טעם לשבח.

שיטת התרומה שבכל דבר חריף אפ' שהסכין אינו ב"י טעם הכלי נבלע בחריף והוי נותן טעם לשבח. שיטת המהר"ם ור' יחיאל שרק בחלתית אמרינן הכי, אבל לא בשאר דברים חריפים, ודינם כשאר מאכלים שאינם נאסרים בכלי שאינו ב"י.

עד כאן ראינו שדבר חריף שנחתך בסכין איסור הדבר החריף נאסר באכילה (לחלק מהשיטות נאסר לגמרי וחלקם בצורה חלקית, לחלקם אפ' בסכין שאינו ב"י וחלקם רק בסכין ב"י). ומ"מ אם חתך את הדבר החריף בסכין היתר (בשרית/חלבית)- מותר לאכול את הדבר החריף עם המין של הסכין בו הוא נחתך, ואסור לאכלו עם המין השני, ומהני טעימה להתירו באכילה עם המין השני.

פסיקת השו"ע והרמ"א

השו"ע בסימן צו' סעיף א' פסק שצנון וסלק שחתכם בסכין- טעם הסכין נבלע בכדי נטילת הדבר החריף (כשיטת הראב"ד). לכן אם חתך צנון בסכין בשרית אין לאכול את הצנון עם חלב אא"כ נוטל מהצנון כדי נטילה מסביב למקום שתחב בו את הסכין, או שיטעם את הצנון ואם אין בו טעם בשר יכול לאוכלו עם חלב. הרמ"א פסק שלכתחילה יש להחמיר שטעם הסכין נבלע בכולו (כשיטת האו"ה והרשב"א), ובדיעבד מותר בכדי נטילה. הלבוש חולק על השו"ע וסובר שכיום אין אנו בקיאים בטעימה ולכן אין לטעום . הש"ך חולק ולדעתו לכתחילה אין לאכול את הצנון עם חלב ע"י טעימה, אמנם בדיעבד אם טעם ולא היה טעם בשר ונתנו בחלב מותר (בשונה מטעימת גוי שלא סמכינן עליה אפ' בדיעבד).

עוד פסק השו"ע בסעיף ב' כרוב הראשונים שדין חריף הוא בכל הדברים החריפים כגון שום ובצל וכדו'. וכן משמע בשו"ע בסעיף ג' שדן בדין חריף אפ' בתבלין חריף.

לגבי השאלה האם הטעם של הסכין הופך לשבח אפ' בסכין שאינו ב"י- השו"ע הביא בסעיף א' בסתם שדין חריף הוא רק בסכין ב"י, ובי"א שאסור גם בסכין שאינו ב"י. לכאור' ע"פ הכלל שכתבו הרבה מן האחרונים בשו"ע שסתם וי"א הלכה כסתם- גם כאן הלכה כסתם שדווקא בסכין ב"י. וכן נראה מדברי השו"ע בסעיף ג' שפסק שם שתבלין (חריף) שדכו במדוכה בשרית ב"י אסור לאכלה בחלב (פירוש- מכתשת פועלת באופן דומה לסכין, שמפליטה את טעמה ע"י דוחקא+חריפות). וכתב השו"ע שדין זה הוא רק במכתשת ב"י. הרמ"א כתב בפירוש בסעיף ג' שי"א שגם במכתשת שאינה ב"י היא מפליטה טעם לשבח.

לכאור' יש כאן מחלוקת בין השו"ע והרמ"א, השו"ע מקל שרק בסכין/מכתשת וכדו' ב"י החריפות מפליטה ומבליעה (כשיטת המהר"ם ור' יחיאל), ואילו הרמ"א סובר שאפ' בכלי שאינו ב"י החריפות מפליטה ומבליעה (כשיטת התרומה). אמנם ישנה לכאור' סתירה בין פסיקת השו"ע אצלנו לבין פסיקתו בסימן קג' סעיף ו', שם כתב: "יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה ב"י הכל אסור דחורפיה מחליה ליה לשבח". נראה מכאן שדעת השו"ע שדבר חריף בולע מקדרת איסור טעם לשבח אפ' שאינה ב"י, וכיצד ניתן ליישב בין שני פסקי השו"ע?

הט"ז והש"ך נשארו בצ"ע על השו"ע, אולם הפמ"ג, הא"ר והפלתי ועוד חילקו בין סכין בשרית וחלבית שהם היתרא, ובזה לא אמרינן שגם באינו ב"י הטעם הופך לשבח (פסיקת השו"ע בסימן צו'), לבין סכין שבלוע כבר באיסור שאמרינן שאפ' באינו ב"י החריפות הופכת את הטעם הפגום לנטל"ש . רע"א חילק בין בישול החריף לבין חיתוכו בסכין כמדויק בלשון השו"ע בסימן קג' ששם השו"ע לא דיבר בחריף שנחתך בסכין, אלא בחריף שבושל בקדרה שאינה ב"י, ובישול הוא בחום, ולכן בזה החמיר השו"ע לאסור אפ' באינו ב"י כשמבשל בו דבר חריף, ואילו בסימן צו' זה נעשה בצונן ורק בגלל הדוחקא דסכינא עם החריפות הכלי מפליט מתוכו, אבל אין באפשרותו להפוך טעם של נטל"פ לנטל"ש .

למעשה, הרב עובדיה יוסף דוחה את החילוק של רע"א בין בישול לחיתוך בסכין, ונראה שמסקנתו לחלק כפמ"ג בין בשר וחלב לשאר איסורים. אמנם בספרו הליכות עולם (ח"ז עמ' עב' ו- קכד') משמע שאפ' שבשא"ס ובבישול לא אמרינן שהחריפות באינו ב"י מחליה ליה לשבח . מאידך הבא"ח (פרשת קרח אות יב') כתב ע"פ שיטתו שכל פעם שמביא השו"ע סתם וי"א, הדין הוא שבהפסד מועט יש להחמיר, ובהפסד מרובה יש להקל. לכן בהפסד מועט יש להחמיר שחיתוך בסכין בשרית אפ' שאינה ב"י אוסר את המאכל באכילה עם חלב, אבל בהפסד מרובה יש להקל.

לעיל בארנו שהרמ"א סובר שהחריפות מפליטה ומבליעה תמיד אפ' באינו ב"י. אמנם נחלקו האחרונים האם בבשר וחלב מחמיר הרמ"א רק לכתחילה או גם בדיעבד: הבית מאיר ושו"ע הרב הבינו ברמ"א שכל זה רק לכתחילה, אבל בדיעבד אם נתנו בחלב מותר. מאידך המהרש"ם והפמ"ג הבינו שהרמ"א החמיר אף בדיעבד. המ"ב בהלכות פסח הכריע שיש להקל בדיעבד אף לרמ"א בהפסד מרובה.

סיכום מעשי

עולה מהדברים שהצגנו שיש לחלק באדם שחתך דבר חריף (כגון בצל ושום וכדו') בסכין בשרית (וכ"ש אם בישלם בקדרה בשרית):

אם הסכין/הקדרה בוודאות בני יומן: לכו"ע אסור לאכול את הדבר החריף עם חלב. אם כבר נתנו או בישלו בחלב את המאכל יש לשער בשישים (בסכין לשו"ע- כנגד כ"נ של הדבר החריף, ולרמ"א כנגד כולו. בבישול- לכו"ע כנגד כל הדבר החריף), אם אין ס' הכל אסור והכלי צריך הכשרה. לשיטת הש"ך שסומכים כיום על טעימה בדיעבד, אם טעם את הדבר החריף לפני שנתנו או בישלו בחלב ולא היה בו טעם בשר הכל מותר גם אם אין בו שישים.

אם הסכין/הקדרה לא בני יומן (ואפילו אם לא ידוע אם הן בני יומן, קיימא לן שסתם כלים אינם בני יומן): לשיטת הרמ"א: דינו כמו כלי שהוא בן יומו ואסור לשים את המאכל בחלב. אולם אם נתנו כבר בתוך חלב, יש להקל בהפסד מרובה. לשיטת השו"ע: לפי הרב עובדיה יוסף יש להקל ומותר לתת לכתחילה בחלב, אבל דעת הבא"ח שיש להחמיר בהפסד מועט.