אנציקלופדיה תלמודית:פדיון שבויים: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(Added new Talmudit entry)
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:


{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
'''הגדרת הערך - '''מצות פדיון שבויים  
'''הגדרת הערך - '''מצות פדיון שבויים.


== '''המצוה, מקורה וגדרה''' ==
==== מקורה ====
==== מקורה ====


=== המצוה, מקורה וגדרה ===
מצות פדיון שבויים, כתבו ראשונים שהיא בכלל מצות צדקה<ref>עי' רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י וסמ&quot;ק מ' רמח שלהלן שהביאו את הפסוקים של מצות צדקה, ועי' דרך אמונה שם; כד הקמח מ' צדקה ד&quot;ה מצינו מצוה; מנוה&quot;מ (אלנקאוה) פ&quot;א צדקה (מהד' ענלאוו עמ' 71); עי' טור יו&quot;ד רנב ופרישה אות א בדעתו.</ref>, וגדולה מכל הצדקות<ref>כד הקמח שם; מנוה&quot;מ שם; מאירי ב&quot;ב ח א; העמק שאלה שאיל' לח אות א בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, והיא בכלל גמילות חסדים בממונו<ref>פיהמ&quot;ש פאה א א; של&quot;ה חולין פרק נר מצוה ד&quot;ה סב.</ref>, ויש מן הראשונים שכתבו שהיא בכלל פיקוח נפש<ref>ס' חרדים מ&quot;ע פרק ה לו. ועי' רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י: שהשבוי וכו' ועומד בסכנת נפשות, ועי' העמק שאלה שבציון 5, בדעתו, ועי' ר&quot;י גרשוני מאמר פדיון שבויים לאור ההלכה (נד' בהדרום לג, עמ' 28) של' הרמב&quot;ם מורה שהשבוי בסכנת נפשות ממש.</ref>, ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה פיקוח נפש ממש, שאינו ברור שהשבוי יגיע לידי סכנה אלא קרוב ועלול להגיע לכך<ref>העמק שאלה שאיל' לח אות א, בד' הרמב&quot;ם שם, שמטעם זה א&quot;צ להוציא יותר מחומש מנכסיו לפ&quot;ש.</ref>. וכתבו ראשונים שהמעלים עינו מפדיון שבויים עובר בלא תאמץ את לבבך<ref>דברים טו ז. וע&quot;ע צדקה</ref> ולא תעמֹד על דם רעך<ref>ויקרא יט טז. וע&quot;ע הצלת נפשות.</ref> ולא ירדנו בפרך לעיניך<ref>שם כה נג.</ref>, ומבטל מצות פתח תפתח את ידך<ref>דברים טו ח.</ref> ומצות וחי אחיך עמך<ref>ויקרא כה לו.</ref> ואהבת לרעך כמוך<ref>ויקרא יט יח</ref>, ומצות הצל לקוחים למות<ref>משלי כד יא. רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י; סמ&quot;ק מ' רמח; שו&quot;ע יו&quot;ד רנב ב. ועי' שו&quot;ת אמרי אש יו&quot;ד סי' קיב שאולי הרמב&quot;ם והשו&quot;ע שנקטו לאוים שיש בהם סכנת נפשות אינו אלא על צד האסמכתא והגיזום, ובזה מבאר מדוע א&quot;צ להוציא יותר מכ&quot;ד, משום דוחק הציבור, אע&quot;פ שיש כאן איסור של לא תעמוד על דם רעך.</ref>. וכתבו ראשונים שכל רגע שאפשר לפדות ומאחר ולא פודה, הרי הוא כאילו שופך דמים<ref>מהרי&quot;ק שורש ז, הובא בב&quot;י יו&quot;ד רנב; שו&quot;ע שם ג. ועי' מאירי שבציון 17.</ref>.
 
מצות פדיון שבויים, כתבו ראשונים שהיא בכלל מצות צדקה<ref>עי' רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י וסמ&quot;ק מ' רמח שלהלן שהביאו את הפסוקים של מצות צדקה, ועי' דרך אמונה שם; כד הקמח מ' צדקה ד&quot;ה מצינו מצוה; מנוה&quot;מ (אלנקאוה) פ&quot;א צדקה (מהד' ענלאוו עמ' 71); עי' טור יו&quot;ד רנב ופרישה אות א בדעתו.</ref>, וגדולה מכל הצדקות<ref>כד הקמח שם; מנוה&quot;מ שם; מאירי ב&quot;ב ח א; העמק שאלה שאיל' לח אות א בד' הרמב&quot;ם שם.</ref>, והיא בכלל גמילות חסדים בממונו<ref>פיהמ&quot;ש פאה א א; של&quot;ה חולין פרק נר מצוה ד&quot;ה סב.</ref>, ויש מן הראשונים שכתבו שהיא בכלל פיקוח נפש<ref>ס' חרדים מ&quot;ע פרק ה לו. ועי' רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י: שהשבוי וכו' ועומד בסכנת נפשות, ועי' העמק שאלה שבציון 5, בדעתו, ועי' ר&quot;י גרשוני מאמר פדיון שבויים לאור ההלכה (נד' בהדרום לג, עמ' 28) של' הרמב&quot;ם מורה שהשבוי בסכנת נפשות ממש.</ref>, ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה פיקוח נפש ממש, שאינו ברור שהשבוי יגיע לידי סכנה אלא קרוב ועלול להגיע לכך<ref>העמק שאלה שאיל' לח אות א, בד' הרמב&quot;ם שם, שמטעם זה א&quot;צ להוציא יותר מחומש מנכסיו לפ&quot;ש.</ref>. וכתבו ראשונים שהמעלים עינו מפדיון שבויים עובר בלא תאמץ את לבבך<ref>דברים טו ז. וע&quot;ע צדקה</ref> ולא תעמֹד על דם רעך<ref>ויקרא יט טז. וע&quot;ע הצלת נפשות.</ref> ולא ירדנו בפרך לעיניך<ref>שם כה נג.</ref>, ומבטל מצות פתח תפתח את ידך<ref>דברים טו ח.</ref> ומצות וחי אחיך עמך<ref>ויקרא כה לו.</ref> ואהבת לרעך כמוך<ref></ref>, ומצות הצל לקוחים למות<ref>משלי כד יא. רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח ה&quot;י; סמ&quot;ק מ' רמח; שו&quot;ע יו&quot;ד רנב ב. ועי' שו&quot;ת אמרי אש יו&quot;ד סי' קיב שאולי הרמב&quot;ם והשו&quot;ע שנקטו לאוים שיש בהם סכנת נפשות אינו אלא על צד האסמכתא והגיזום, ובזה מבאר מדוע א&quot;צ להוציא יותר מכ&quot;ד, משום דוחק הציבור, אע&quot;פ שיש כאן איסור של לא תעמוד על דם רעך.&lt;&lt;ספק אם להביא&gt;&gt;</ref>. וכתבו ראשונים שכל רגע שאפשר לפדות ומאחר ולא פודה, הרי הוא כאילו שופך דמים<ref>מהרי&quot;ק שורש ז, הובא בב&quot;י יו&quot;ד רנב; שו&quot;ע שם ג. ועי' מאירי שבציון 17.</ref>.


==== מעלתה ====
==== מעלתה ====
שורה 57: שורה 56:
על ההולך לפדות שבויים, שחשוב שלוח מצוה, ופטור מן הסוכה, ע&quot;ע ישיבת סוכה<ref>ציון 1258 ואילך.</ref>.
על ההולך לפדות שבויים, שחשוב שלוח מצוה, ופטור מן הסוכה, ע&quot;ע ישיבת סוכה<ref>ציון 1258 ואילך.</ref>.


== '''השבויים''' ==
==== בסכנת מיתה ====
==== בסכנת מיתה ====
=== השבויים ===


הנופל ביד גוים, והם מבקשים להרגו - או להכריחו להמיר דתו<ref>עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מלובלין סי' טו.</ref> - אפילו נפל לידיהם מחמת מעשיו כמה פעמים, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון שמכר עצמו להם או לווה מהם יותר משלש פעמים, מצוה לפדותו<ref>עי' גיטין מז א שהמוכר עצמו ללודאי (אוכלי אדם) אפילו שינה ושילש יש לפדותו אם לא במומר; רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע יו&quot;ד רנב ו.</ref>.
הנופל ביד גוים, והם מבקשים להרגו - או להכריחו להמיר דתו<ref>עי' שו&quot;ת מהר&quot;ם מלובלין סי' טו.</ref> - אפילו נפל לידיהם מחמת מעשיו כמה פעמים, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון שמכר עצמו להם או לווה מהם יותר משלש פעמים, מצוה לפדותו<ref>עי' גיטין מז א שהמוכר עצמו ללודאי (אוכלי אדם) אפילו שינה ושילש יש לפדותו אם לא במומר; רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע יו&quot;ד רנב ו.</ref>.
שורה 75: שורה 73:
מי שנפל ביד גוים, ואינם מבקשים להורגו, ונפל לידיהם מחמת מעשיו, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון המוכר עצמו ואת בניו לגוים או שלווה מהגוים ושבו אותו, בפעם הראשונה והשניה שעושה כן פודים אותו, ומכאן ואילך אם עושה כן, אין פודים אותו<ref>משנה וגמ' גיטין מו ב; רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע יו&quot;ד רנב ו.</ref>, מפני תיקון העולם, שלא ירגיל עצמו בכך<ref>מאירי שם.</ref>, או שניכר הדבר שעושה כן כדי שיפדו אותו ולכן קונסים אותו<ref>דרך אמונה מתנו&quot;ע שם.</ref>, אבל את בניו פודים לאחר מיתת אביהם<ref>משנה וגמ' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם שם ושם.</ref>.
מי שנפל ביד גוים, ואינם מבקשים להורגו, ונפל לידיהם מחמת מעשיו, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון המוכר עצמו ואת בניו לגוים או שלווה מהגוים ושבו אותו, בפעם הראשונה והשניה שעושה כן פודים אותו, ומכאן ואילך אם עושה כן, אין פודים אותו<ref>משנה וגמ' גיטין מו ב; רמב&quot;ם מתנו&quot;ע פ&quot;ח הי&quot;ג; טוש&quot;ע יו&quot;ד רנב ו.</ref>, מפני תיקון העולם, שלא ירגיל עצמו בכך<ref>מאירי שם.</ref>, או שניכר הדבר שעושה כן כדי שיפדו אותו ולכן קונסים אותו<ref>דרך אמונה מתנו&quot;ע שם.</ref>, אבל את בניו פודים לאחר מיתת אביהם<ref>משנה וגמ' רמב&quot;ם ושו&quot;ע שם שם ושם.</ref>.


נפל ביד גוים מחמת שפשע במעשיו, כגון שגנב, ועשה כן כמה פעמים לתאבון ולא להכעיס, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצוה לפדותו<ref>עי' ראשונים ואחרונים שבציון 68, לענין מחויב מיתה, וכ&quot;ש כשאינו מחויב מיתה; שבט הלוי ח&quot;ד סי' קכד אות ג וח&quot;ה סי' קלה, שכיון&lt;&lt;להשלים&gt;&gt;</ref>, ומהם שכתבו הטעם כיון שאינו בסכנת נפשות, רק במאסר שלא יזיק לרבים<ref>שבט הלוי שם ושם.</ref>, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמצוה לפדותו<ref>עי' רדב&quot;ז שבציון 69, ועי' משפטים צדיקים (כלפון) ח&quot;ב סי' לד שדברי הרדב&quot;ז הם אף במאסר בבית סוהר שיושב ואוכל ככל אדם, ואין עונש מיתה, ועי' תשובת ר&quot;מ פיינשטיין שנד' בסוף הספר באורח צדקה (פיינהנדלר) עמ' שכב.</ref>.
נפל ביד גוים מחמת שפשע במעשיו, כגון שגנב, ועשה כן כמה פעמים לתאבון ולא להכעיס, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצוה לפדותו<ref>עי' ראשונים ואחרונים שבציון 68, לענין מחויב מיתה, וכ&quot;ש כשאינו מחויב מיתה; שבט הלוי ח&quot;ד סי' קכד אות ג וח&quot;ה סי' קלה</ref>, ומהם שכתבו הטעם כיון שאינו בסכנת נפשות, רק במאסר שלא יזיק לרבים<ref>שבט הלוי שם ושם.</ref>, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמצוה לפדותו<ref>עי' רדב&quot;ז שבציון 69, ועי' משפטים צדיקים (כלפון) ח&quot;ב סי' לד שדברי הרדב&quot;ז הם אף במאסר בבית סוהר שיושב ואוכל ככל אדם, ואין עונש מיתה, ועי' תשובת ר&quot;מ פיינשטיין שנד' בסוף הספר באורח צדקה (פיינהנדלר) עמ' שכב.</ref>.


על עובר עבירות לתאבון, אם נחשב מומר לתאבון אחרי עבירה אחת, ע&quot;ע משומד.
על עובר עבירות לתאבון, אם נחשב מומר לתאבון אחרי עבירה אחת, ע&quot;ע משומד.


== '''ביותר מכדי דמיהם''' ==
==== הכלל ====
==== הכלל ====
=== ביותר מכדי דמיהם ===


פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם, לדעת תנא קמא במשנה, וכן דעת רשב&quot;ג בבריתא, מפני תיקון העולם, אין פודים<ref>משנה גיטין מה א ורשב&quot;ג בבריתא כתובות נב א, ועי' רמב&quot;ן רשב&quot;א ורבנו קרשקש שם שת&quot;ק של המשנה הוא רשב&quot;ג, או שהוא דעת חכמים ולא נחלקו בזה עם רשב&quot;ג. על הטעם שאין פודין, עי' להלן.</ref>. בדעת תנא קמא, שהאשה שנשבית והיו מבקשים מהבעל עד עשרה בדמיה, פודה<ref>ברייתא כתובות שם.</ref>, נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם<ref>רשב&quot;א ור&quot;ן גיטין מה א; הפלאה קו&quot;א סי' עח ס&quot;ב בד' הרמב&quot;ם, ועי' ציון 138.</ref>, ויש מן הראשונים סוברים, שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו דעתו באופנים אחרים<ref>עי' תוס' גיטין שם ד&quot;ה דלא ליגרבו ואגודה כתובות שם ולהלן בשיטתם; עי' ; עי' חי' הרא&quot;ה כתובות שם ורמב&quot;ן וריטב&quot;א (רבנו קרשקש) גיטין שם, ולהלן ציון בשיטתם.</ref>. וכן בדעת ר' יהושע בן חנניא, שפדה שבוי בממון הרבה, יש מן הראשונים מצדדים לומר שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם<ref>עי' רשב&quot;א גיטין שם, ששמא ריב&quot;ח הוא ת&quot;ק שחולק על רשב&quot;ג כתובות שם, ולרשב&quot;א ת&quot;ק סובר שפודים אף ביותר מכדי דמיהם, עי' ציון 82.</ref>, ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו באופנים אחרים הטעם שפדה שבוי בממון הרבה<ref>עי' ציונים 96, 122, 161.</ref>.
פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם, לדעת תנא קמא במשנה, וכן דעת רשב&quot;ג בבריתא, מפני תיקון העולם, אין פודים<ref>משנה גיטין מה א ורשב&quot;ג בבריתא כתובות נב א, ועי' רמב&quot;ן רשב&quot;א ורבנו קרשקש שם שת&quot;ק של המשנה הוא רשב&quot;ג, או שהוא דעת חכמים ולא נחלקו בזה עם רשב&quot;ג. על הטעם שאין פודין, עי' להלן.</ref>. בדעת תנא קמא, שהאשה שנשבית והיו מבקשים מהבעל עד עשרה בדמיה, פודה<ref>ברייתא כתובות שם.</ref>, נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם<ref>רשב&quot;א ור&quot;ן גיטין מה א; הפלאה קו&quot;א סי' עח ס&quot;ב בד' הרמב&quot;ם, ועי' ציון 138.</ref>, ויש מן הראשונים סוברים, שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו דעתו באופנים אחרים<ref>עי' תוס' גיטין שם ד&quot;ה דלא ליגרבו ואגודה כתובות שם ולהלן בשיטתם; עי' ; עי' חי' הרא&quot;ה כתובות שם ורמב&quot;ן וריטב&quot;א (רבנו קרשקש) גיטין שם, ולהלן ציון בשיטתם.</ref>. וכן בדעת ר' יהושע בן חנניא, שפדה שבוי בממון הרבה, יש מן הראשונים מצדדים לומר שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם<ref>עי' רשב&quot;א גיטין שם, ששמא ריב&quot;ח הוא ת&quot;ק שחולק על רשב&quot;ג כתובות שם, ולרשב&quot;א ת&quot;ק סובר שפודים אף ביותר מכדי דמיהם, עי' ציון 82.</ref>, ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו באופנים אחרים הטעם שפדה שבוי בממון הרבה<ref>עי' ציונים 96, 122, 161.</ref>.
שורה 139: שורה 136:
   
   


 
=='''הערות שוליים'''==
==הערות שוליים==

גרסה אחרונה מ־16:45, 9 בפברואר 2020
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מצות פדיון שבויים.

המצוה, מקורה וגדרה

מקורה

מצות פדיון שבויים, כתבו ראשונים שהיא בכלל מצות צדקה[1], וגדולה מכל הצדקות[2], והיא בכלל גמילות חסדים בממונו[3], ויש מן הראשונים שכתבו שהיא בכלל פיקוח נפש[4], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינה פיקוח נפש ממש, שאינו ברור שהשבוי יגיע לידי סכנה אלא קרוב ועלול להגיע לכך[5]. וכתבו ראשונים שהמעלים עינו מפדיון שבויים עובר בלא תאמץ את לבבך[6] ולא תעמֹד על דם רעך[7] ולא ירדנו בפרך לעיניך[8], ומבטל מצות פתח תפתח את ידך[9] ומצות וחי אחיך עמך[10] ואהבת לרעך כמוך[11], ומצות הצל לקוחים למות[12]. וכתבו ראשונים שכל רגע שאפשר לפדות ומאחר ולא פודה, הרי הוא כאילו שופך דמים[13].

מעלתה

פדיון שבויים היא מצוה גדולה ("מצוה רבה")[14], ולמדו זאת מהכתוב "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי[15], ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, ששבי קשה מכולם[16], שהשבוי הוא ביד השובים אותו לעשות בו כל חפצם, מיתה או רעב[17].

שיעורה

מצות פדיון שבויים, כתבו אחרונים שכאשר יש סכנת נפשות ודאית, מחויב לתת יותר מחומש[18], אבל כאשר אין סכנת נפשות ודאית, אינו מחויב לתת יותר מחומש מנכסיו[19]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כאשר יש סכנת נפשות ודאית, אינו מחויב להוציא מיותר מחומש בנכסיו[20].

פדיון בעל כרחו

מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו כדי דמיו בעל כרחו מממונו[21].

קדימות בפדיון

הבא לפדות שבויים שאינם מקרוביו[22], סדר הקדימות הוא: אשת תלמיד חכם[23]; חכם, ואפילו ממזר, וכל הגדול בחכמה קודם[24], ובקי קודם לחריף[25]; אשה[26], ואם רגילים במשכב זכור, האיש קודם[27]; כהן; לוי; ישראל; חלל*; שתוקי*; אסופי*; ממזר*; נתין*; גר*; עבד משוחרר[28].

הבא לפדות עצמו או קרוביו שנשבו, כשאין סכנת נפשות, סדר הקדימות בפדיון שבויים: אשתו[29]; אמו[30]; הוא עצמו, ויש סוברים שהוא קודם לאמו[31]; אביו כשהוא חכם, ואפילו אינו שקול כרבו; רבו; אביו כשאינו חכם[32]; בניו; אחיו; קרוביו; שכניו; אנשי עירו; אנשי עיר אחרת[33]. במקום סכנת נפשות, כתבו אחרונים שפדיון עצמו קודם לפדיון שאר השבויים[34], יש מן האחרונים שכתבו שאף במקום סכנת נפשות אשתו ואמו קודמים לו[35]. במקום שיש חשש שיעבירו על דת, יש מן האחרונים שכתבו שאיש קודם לאשה[36].

הברחת שבויים

אין מבריחים את השבויים[37], היינו שאין משתדלים שיהיו יוצאים מתחת ידי השובים בדרך ערמה ותחבולה שיהיו בורחים מהם[38], ואף כשיכולים לברוח, אין משיאים להם עצה שיברחו[39]. לדעת תנא קמא הטעם מפני תיקון העולם[40], שמא יקצפו על השבויים העתידים לבוא ויתנום בשלשלאות ובחריצים[41], ולכן אפילו כשאין אלא שבוי אחד, אין מבריחים, ולדעת רשב"ג הטעם משום תקנת שבויים[42], שיקצפו השובים על השבויים שכבר נמצאים אצלם ליסרם ביסורים[43], ולכן כשאין אלא שבוי אחד, מבריחים[44]. הלכה כתנא קמא[45]. ויש שפסקו כרשב"ג[46].

שבוי שרוצה לברוח

שבוי שרוצה לברוח מהשבי, יש מן האחרונים שכתבו שיכול לברוח, ואין לו לחוש על שאר השבויים, ואפילו משום מידות חסידות אין לו להמנע[47].

החזרת כסף הפדיון

על כוונה בפדיון שבויים, מדין כונה במצוות, שיש מן האחרונים סוברים שאין צריך בה כונה משום שהעיקר בה הוא התוצאה, ע"ע מצות צריכות כונה[48].

על מכירת בית הכנסת לצורך פדיון שבויים, ע"ע בית הכנסת[49].

על מכירת ספר תורה לצורך פדיון שבויים, ע"ע ספר תורה.

על יתומים שאין לוקחים מנכסיהם לצורך פדיון שבויים, ע"ע אפוטרופוס[50] וע' יתום; יתומים[51].

על מעות שנגבו לצורך פדיון שבויים, ומתו השבויים קודם שנפדו, שנחלקו אם ינתנו המעות ליורשיהם, ע"ע אומדנא[52].

על מלך או שר גוי שנתן צדקה לצורך פדיון שבויים, שינתנו לישראל, ע"ע גוי[53], על האיסור לשנות, ע"ע גנבת דעת[54].

על מי שהיה עסוק בפדיון שבויים בערב יום טוב, שמותר לו לספר שערו בחול-המועד*, ע"ע[55].

על ספק בחיובו של היחיד בפדיון שבויים, שיש סוברים שהציבור חשוב מוחזק ועל היחיד להביא ראיה, ע"ע חזקת ממון[56].

על האומר סלע זו לצדקה, שנזדמן לו פדיון שבויים, שכתבו הפוסקים שאינו רשאי לפדותם בסלע זו אלא מדעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, ע"ע טובי העיר[57].

על ההולך לפדות שבויים, שחשוב שלוח מצוה, ופטור מן הסוכה, ע"ע ישיבת סוכה[58].

השבויים

בסכנת מיתה

הנופל ביד גוים, והם מבקשים להרגו - או להכריחו להמיר דתו[59] - אפילו נפל לידיהם מחמת מעשיו כמה פעמים, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון שמכר עצמו להם או לווה מהם יותר משלש פעמים, מצוה לפדותו[60].

הכניס עצמו בסכנת מיתה שלא בידיעתו, כגון שמכר עצמו לעבדות ואחר כך נתברר שהם אוכלי אדם[61] מצוה לפדותו[62], שכשמכר עצמו להם, לא מכר אלא לעבדות ולא ידע שהם אוכלי אדם אלא אחר המכירה, ואילו היה יודע לא היה מוכר עצמו להם[63].

כאשר נתחייב מיתה מחמת שפשע במעשיו, וידע שמכניס עצמו בסכנת מיתה, כגון שגנב ונתחייב תליה, או שנתפס עם זונה, יש מן האחרונים שכתבו שאין מצוה לפדותו, שהוא מתחייב בנפשו[64], וכן בדעת הירושלמי, שהמוכר עצמו לאוכלי אדם, אין פודים אותו[65], כתבו אחרונים הטעם, משום שמסר עצמו למיתה אין לאחרים לחוס עליו[66]. ויש מן האחרונים שכתבו שמצוה לפדותו[67].

מומר לתאבון שנתחייב מיתה על מעשיו, כגון שגנב כמה פעמים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצוה לפדותו[68], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמצוה לפדותו[69].

מומר להכעיס, אפילו למצוה אחת, אסור לפדותו[70], כיון שעשה להכעיס אינו קרוי "אחיך" כל עוד לא עשה תשובה[71], ואפילו לא עשה כן אלא פעם אחת[72].

כשאין סכנת מיתה

מי שנפל ביד גוים, ואינם מבקשים להורגו, ונפל לידיהם מחמת מעשיו, אלא שלא פשע בעשייתם, כגון המוכר עצמו ואת בניו לגוים או שלווה מהגוים ושבו אותו, בפעם הראשונה והשניה שעושה כן פודים אותו, ומכאן ואילך אם עושה כן, אין פודים אותו[73], מפני תיקון העולם, שלא ירגיל עצמו בכך[74], או שניכר הדבר שעושה כן כדי שיפדו אותו ולכן קונסים אותו[75], אבל את בניו פודים לאחר מיתת אביהם[76].

נפל ביד גוים מחמת שפשע במעשיו, כגון שגנב, ועשה כן כמה פעמים לתאבון ולא להכעיס, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצוה לפדותו[77], ומהם שכתבו הטעם כיון שאינו בסכנת נפשות, רק במאסר שלא יזיק לרבים[78], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמצוה לפדותו[79].

על עובר עבירות לתאבון, אם נחשב מומר לתאבון אחרי עבירה אחת, ע"ע משומד.

ביותר מכדי דמיהם

הכלל

פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם, לדעת תנא קמא במשנה, וכן דעת רשב"ג בבריתא, מפני תיקון העולם, אין פודים[80]. בדעת תנא קמא, שהאשה שנשבית והיו מבקשים מהבעל עד עשרה בדמיה, פודה[81], נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם[82], ויש מן הראשונים סוברים, שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו דעתו באופנים אחרים[83]. וכן בדעת ר' יהושע בן חנניא, שפדה שבוי בממון הרבה, יש מן הראשונים מצדדים לומר שלדעתו פודים אף ביותר מכדי דמיהם[84], ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו אין פודים יותר מכדי דמיהם, ופירשו באופנים אחרים הטעם שפדה שבוי בממון הרבה[85].

להלכה, אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם[86]. ואף על פי שהנמנע מפדיון שבויים עובר על לאו[87], ואדם מחויב לבזבז אפילו כל ממונו כדי לא לעבור על לא תעשה, ואפילו בשב ואל תעשה, לסוברים כן[88], כתבו אחרונים שבציבור אין חיוב לבזבז, שדוחק הציבור הוא בכלל פיקוח נפש[89], או שכיון שיש סכנת נפשות שישבו שבויים נוספים, אין פודים[90].

הטעם

בטעם שאין פודים משום תיקון העולם, לצד אחד בספק של הגמרא, הטעם הוא משום דוחק הציבור, שאין לנו לדחוק את הציבור ולהביאו לעניות בשביל אלו[91], ובמקרה שאין הציבור צריך לממן הפדיון - כגון שיש לשבוי קרוב עשיר שרוצה לפדותו בכסף רב[92] - יכול לפדותו ביותר מכדי דמיו[93], וכן בדעת תנא קמא, שהבעל פודה את אשתו אף בפי עשר מדמיה[94], יש מן הראשונים שכתבו שהטעם שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם הוא משום דוחק הציבור, וכשפודה משל עצמו אין דוחק[95], וכן יש שכתבו בדעת ר' יהושע בן חנניא שפדה שבוי בממון הרבה[96], שהטעם הוא משום דוחק הציבור[97]. וכן בדעת רשב"ג, שהבעל אינו פודה את אשתו יותר מכדי דמיה[98], יש מן הראשונים שכתבו שהטעם הוא משום דוחק הציבור, ולא חייבו את הבעל לפדות יותר מפדיון שאר שבויים[99].

ולצד שני בספק בגמרא, הטעם הוא משום שיראו הגוים שמשלמים כסף רב עבור פדיון, ישבו שבויים נוספים[100], ואף כשאין הציבור צריך לממן הפדיון, אסור לפדות ביותר מכדי דמיו[101]. וכן בדעת רשב"ג, שאין הבעל פודה את אשתו יותר מכדי דמיה[102], כתבו ראשונים שהטעם הוא משום שלא ישבו שבויים נוספים[103], ומהם שכתבו שכן דעת חכמים[104], וכן בדעת תנא קמא, שהבעל פודה את אשתו יותר מכדי דמיה, יש מן הראשונים שכתבו שהטעם הוא שלא ישבו שבויים נוספים, אלא שאת אשתו יכול לפדות, כי אשתו כגופו[105].

להלכה, כתבו ראשונים שהטעם הוא משום שלא ישבו שבויים נוספים[106], שכן סובר רשב"ג[107], או שאף חכמים סוברים כן[108], ולכן אינו רשאי לפדות אפילו את קרוביו[109]. ויש מן הראשונים סוברים שהספק לא נפשט[110], ולכן משום שב ואל תעשה אין פודים[111], או שהעיקר כטעם של דוחק הציבור[112], וכתבו אחרונים בדעתם שהבא לפדות קרוביו ביותר מכדי דמיהם, שאין דוחק הציבור, יש לו על מי לסמוך, ואין לו לחוש שעושה שלא ברצון חכמים ואין למחות בידו, וכן נהגו העולם[113]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנהגו לפדות כל השבויים ביותר מכדי דמיהם[114], או משום שהשובים אינם יוצאים לכתחילה בשביל לשבות דוקא ישראל אלא לכל מי שימצאו, ולכן אפילו לטעם שלא ישבו שבויים נוספים, מותר לפדות[115], או משום שמוותרים על דוחק הציבור[116].

שיעור "כדי דמיהם"

שיעור "כדי דמיהם", יש מן הראשונים שכתבו שהוא כעבד הנמכר בשוק[117], ויש שכתבו שמשערים לפי עשרו ממונו וחשיבותו[118], ומן האחרונים יש שכתבו שבזמן שהשובים אינם שובים דוקא מישראל אלא אף מן הגוים, השיעור הוא כדמי שאר שבויים[119].

כשאין לחוש שישבו שוב

כשאין לחוש שישבו שוב, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לפדות יותר מכדי דמיהם[120], ומטעם זה ר' יהושע בן חנניא פדה שבוי בדמים מרובים[121], שהיה בזמן חורבן הבית[122], וכולם כבר גלו ונשבו[123].

כשהשבוי פודה את עצמו

כשהשבוי פודה את עצמו, יש מן הראשונים שכתבו שרשאי לפדות ביותר מכדי דמיו[124], אפילו לטעם שלא ישבו שבויים נוספים[125], שלא תיקנו שלא יוכל אדם לפדות עצמו, שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו[126]. ויש מן הראשונים שכתבו שמשום הטעם שלא ישבו שבויים נוספים, אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיו[127]. להלכה, יכול השבוי לפדות עצמו יותר מכדי דמיו[128]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף מחוייב לפדות עצמו בעד כל הון[129].

פדיון אשתו שנשבית

פדיון אשתו שנשבית, ביותר מכדי דמיה, לדעת תנא קמא, פודה אותה ביותר מכדי דמיה[130]. בטעמו של תנא קמא, יש מן הראשונים שכתבו שאפילו לטעם שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם שמא ישבו שבויים נוספים[131], לא תיקנו שאדם לא יוכל לפדות את עצמו יותר מדמיו, שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואשתו כגופו[132], וכיון שמחויב לפדותה בתנאי בית דין[133], הרי זה כאילו שיש לה ממון משל עצמה ורוצה לפדות עצמה בממון זה, ומוכרח הוא לפדותה[134]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתו, שהטעם שאין פודים יותר מכדי דמיהם הוא משום דוחק הציבור[135], וכשאדם פודה את עצמו או את אשתו אין דוחק הציבור[136], ולדוחק הבעל לא חששו, כיון שמחויב לפדותה מתנאי כתובה[137]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדעת תנא קמא פודים שבויים אפילו ביותר מכדי דמיהם[138]. ובדעת רשב"ג, שאמר שאין פודים אין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם[139], כתבו ראשונים שאינו רשאי לפדות את אשתו, שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם כדי שלא ישבו שבויים נוספים[140]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שלדעת רשב"ג אינו מחוייב לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה - כיון שבשאר שבויים יש איסור[141], ולכן לא תיקנו שיפדה[142], או שנוח לבית דין שלא יפדה[143] - אבל אין איסור בכך[144], משום שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו[145], או שכשפודה את אשתו אין דוחק לציבור[146].

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו יכול לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה[147], שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם שמא ישבו שבויים נוספים[148], וכן אין מחייבים את הבעל לתת לאשה את כתובתה והיא תפדה את עצמה ביותר מדמיה[149]. ויש שכתבו שיכול לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה[150], שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו[151], ולא תיקנו חכמים שלא יפדה[152], או שלא הוכרע אם הטעם שאין פודים הוא משום דוחק הציבור או משום שלא ישבו, ולכן אין בית דין יכולים לכופו לפדותה, אבל אם רצה פודה[153], שיכול שלא לחוש לטעם שלא ישבו שבויים נוספים[154], או שמשום דוחק הבעל אין לחייבו, כשם שחששו לדוחק הציבור, אבל אם רצה פודה[155]. ויש שכתבו שמחוייב לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה[156], שהלכה תנא קמא[157], וכיון שיש לו רשות לפדות, ממילא נכנס בכלל החיוב של תנאי כתובה שחייב לפדותה[158].

תלמיד חכם

שבוי שהוא תלמיד חכם, כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו[159], וכן מי שעתה אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים[160]. ולדעתם זה הטעם שר' יהושע בן חנניא פדה שבוי בממון הרבה[161], ואין לחוש לא לטעם של דוחק הציבור ולא לטעם שמא ישבו שבויים נוספים, שאם אבדו ישראל ממון או ימותו מהם הרבה, יש כיוצא בהם, ותלמיד חכם אין כיוצא בו[162], ותלמיד חכם שמת אין לנו תמורתו[163].

בסכנת נפשות

במקום סכנת נפשות, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שפודים ביותר מכדי דמיהם[164], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין פודים ביותר מכדי דמיהם[165].

בסכנת הטמעות בגוים

במקום סכנת הטמעות בגוים, יש מן האחרונים שכתבו שפודים אף ביותר מכדי דמיהם[166].

במקום חלול ה'

במקום שיש חלול ה' בהשארותו בשבי, יש מן האחרונים שכתבו שפודים אף ביותר מכדי דמיהם[167].

בחשש עריות

במקום חשש עריות, כגון באשה שנשבית, כתבו ראשונים שאין פודים יותר מכדי דמיה[168].

ספרים נדירים

ספרים נדירים שנפלו בשבי, כגון ספר שיש בו חידושים ואין במדינה כיוצא בו, יש מן הראשונים שכתב שפודים ביותר מכדי דמיו[169].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"י וסמ"ק מ' רמח שלהלן שהביאו את הפסוקים של מצות צדקה, ועי' דרך אמונה שם; כד הקמח מ' צדקה ד"ה מצינו מצוה; מנוה"מ (אלנקאוה) פ"א צדקה (מהד' ענלאוו עמ' 71); עי' טור יו"ד רנב ופרישה אות א בדעתו.
  2. ↑ כד הקמח שם; מנוה"מ שם; מאירי ב"ב ח א; העמק שאלה שאיל' לח אות א בד' הרמב"ם שם.
  3. ↑ פיהמ"ש פאה א א; של"ה חולין פרק נר מצוה ד"ה סב.
  4. ↑ ס' חרדים מ"ע פרק ה לו. ועי' רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"י: שהשבוי וכו' ועומד בסכנת נפשות, ועי' העמק שאלה שבציון 5, בדעתו, ועי' ר"י גרשוני מאמר פדיון שבויים לאור ההלכה (נד' בהדרום לג, עמ' 28) של' הרמב"ם מורה שהשבוי בסכנת נפשות ממש.
  5. ↑ העמק שאלה שאיל' לח אות א, בד' הרמב"ם שם, שמטעם זה א"צ להוציא יותר מחומש מנכסיו לפ"ש.
  6. ↑ דברים טו ז. וע"ע צדקה
  7. ↑ ויקרא יט טז. וע"ע הצלת נפשות.
  8. ↑ שם כה נג.
  9. ↑ דברים טו ח.
  10. ↑ ויקרא כה לו.
  11. ↑ ויקרא יט יח
  12. ↑ משלי כד יא. רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"י; סמ"ק מ' רמח; שו"ע יו"ד רנב ב. ועי' שו"ת אמרי אש יו"ד סי' קיב שאולי הרמב"ם והשו"ע שנקטו לאוים שיש בהם סכנת נפשות אינו אלא על צד האסמכתא והגיזום, ובזה מבאר מדוע א"צ להוציא יותר מכ"ד, משום דוחק הציבור, אע"פ שיש כאן איסור של לא תעמוד על דם רעך.
  13. ↑ מהרי"ק שורש ז, הובא בב"י יו"ד רנב; שו"ע שם ג. ועי' מאירי שבציון 17.
  14. ↑ ב"ב להלן; רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"י; שו"ע יו"ד רנב א.
  15. ↑ ירמיהו טו ב.
  16. ↑ ב"ב ח ב.
  17. ↑ רש"י שם ד"ה שבי. ועי' מאירי גיטין מה א ששבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה.
  18. ↑ שו"ת זרע אמת ח"ב סוף סי' נב, והבא בדרכ"ת יו"ד סי' קנז ס"ק נז; איגרת האדמו"ר הזקן סי' כב (נד' בשו"ת האדמו"ר הזקן סי' פג); העמ"ש שאיל' לח אות א ואהבת חסד ח"ב פ"כ, בד' הרמב"ם בפיהמ"ש פאה א א; ערוה"ש יו"ד סי' רמט ה. וע"ע הצלת נפשות ציון 25.
  19. ↑ העמ"ש ואהבת חסד שם ושם. וע"ע גמילות חסדים ציון 48, וע' צדקה.
  20. ↑ מהרש"ם ח"ה סי' נד, עי"ש שכ"מ ברמב"ם פיהמ"ש פאה א א, אע"פ שבהל' מתנו"ע פ"ח ה"י כתב שבפדיון שבויים יש משום לא תעמוד על דם רעך, ועי"ש שאע"פ שאדם מצווה למסור כל ממונו כדי שלא יעבור על איסור תורה, לסוברים כן, ע"ע לא תעשה ציון 146, מ"מ כאשר עובר על איסור בשוא"ת י"ל שכיון שהעוני חשוב קצת כמיתה, פטור, ועי"ש ציון 153; הליכות אליהו (פיינשטיין) חו"מ סי' לג (צח ב עמ' 186), בד' הרמב"ם שם ושם; הרי"ש אלישיב, הו"ד בחשוקי חמד פאה א א.
  21. ↑ טוש"ע יו"ד רנב יא.
  22. ↑ עי' דרך אמונה מתנו"ע פ"ח הי"ז. על סדר הקדימות בין נושאי התפקידים במלכות ובמקדש, עי' הוריות יג א.
  23. ↑ שו"ע יו"ד רנא ט, ועי' דרך אמונה שם.
  24. ↑ רמב"ם שם.
  25. ↑ בהגר"א יו"ד רנא.
  26. ↑ עי' רמב"ם מתנו"ע שם טו ושו"ע יו"ד רנב ח, שאשה קודמת לאיש, ולא חילק אם האיש כהן, ועי' דרך אמונה שם שת"ח קודם לאשה.
  27. ↑ רמ"א שם.
  28. ↑ רמב"ם מתנו"ע שם יז; טוש"ע יו"ד רנא ט.
  29. ↑ עי' שו"ע יו"ד רנב י וראשל"צ בדעתו, שאשתו קודמת לאמו.
  30. ↑ שו"ע שם ט וש"ך שם ס"ק י.
  31. ↑ עי' ראשל"צ שם שמלבד הב"י לא הביאו הפוסקים הדין שאמו קודמת לו, וסיים: ולבי מגמגם בה
  32. ↑ רמב"ם מתנו"ע פ"ח הט"ו ויח; שו"ע יו"ד רנב ח-י.
  33. ↑ מנוה"מ (אלנקאוה) פ"א צדקה עמ' 71.
  34. ↑ עי' ש"ך יו"ד רנב ס"ק י.
  35. ↑ ברכי יוסף שם אות ד, שסתם שבי יש בו סכ"נ ובכל זאת סתם השו"ע שאמו ואשתו קודמים.
  36. ↑ שאילת יעבץ ח"א סי' סח, הובא בפת"ש שם ס"ק ז.
  37. ↑ משנה גיטין מה א; רמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ב; טושו"ע יו"ד רנב ה.
  38. ↑ מאירי בפירוש המשנה שם.
  39. ↑ ריטב"א (מכ"י) גיטין שם.
  40. ↑ גמ' גיטין שם.
  41. ↑ רש"י שם ד"ה דליכא.
  42. ↑ גמ' שם.
  43. ↑ רש"י שם.
  44. ↑ גמ' שם ורש"י.
  45. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם שם; מאירי שם; לבוש שם ה; בהגר"א ט בד' השו"ע שם.
  46. ↑ רע"ב שם, ועי' תוי"ט בטעמו; תוי"ט שם בד' הטור: ואפשר שהטור סובר הלכה כרשב"ג.
  47. ↑ חו"י סי' ריג, הובא בפת"ש יו"ד רנב ו.
  48. ↑ ועי' קוב"ש ח"ב סי' כג אות ו.
  49. ↑ ציון 358 ואילך.
  50. ↑ ציון 94 ואילך.
  51. ↑ ציון 132 ואילך.
  52. ↑ ציון 45.
  53. ↑ ציון 400.
  54. ↑ ציון 70.
  55. ↑ ציון 695.
  56. ↑ ציון 183.
  57. ↑ ציון 50.
  58. ↑ ציון 1258 ואילך.
  59. ↑ עי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו.
  60. ↑ עי' גיטין מז א שהמוכר עצמו ללודאי (אוכלי אדם) אפילו שינה ושילש יש לפדותו אם לא במומר; רמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ג; טוש"ע יו"ד רנב ו.
  61. ↑ רש"י גיטין מו ב.
  62. ↑ עי' גיטין מז א במוכר עצמו ללודאים, לפי פי' היש"ש שבציון הבא, ונראה שאף האחרונים שבציון 65 יודו לדין זה.
  63. ↑ יש"ש גיטין פ"ד סי' עב. ועי' אחרונים שבציון 67 שאפי' אם ידע מסכנת המיתה, יש מצוה לפדותו.
  64. ↑ יש"ש גיטין פ"ד סי' עב, ועי"ש שונה ממוכר עצמו ללודאי שבציון 62, שלא ידע מסכנת המיתה.
  65. ↑ ירו' גיטין פ"ד ה"ט במוכר עצמו ללודאים.
  66. ↑ קה"ע שם, ומ' שידע שהלודאים אוכלי אדם הם.
  67. ↑ עי' רדב"ז מתנו"ע פ"ח הי"ג; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו, שהוא כמו מוכר עצמו ללודאי שבציון 61 שפשע, ועי"ש שמשום פעם א' שנכשל אינו חשוב מומר, ועוד שאין עדים על מעשהו והגוים מוחזקים בעלילות שקר.
  68. ↑ ב"י יו"ד רנא בשם היראים קנו, ושכ"מ ברמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ד; רמ"א שם ב וט"ז ס"ק א ופת"ש ס"ק א בדעתו; עי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו.
  69. ↑ תוס' ע"ז כו ב ד"ה אני, ועי' בכור שור גיטין מז א בדעתם; רדב"ז מתנו"ע פ"ח הי"ג; תשו' חות יאיר סי' קלט, הובא בפת"ש שם.
  70. ↑ רמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ד; סמ"ג עשין קסב ויראים סי' קנו, הו"ד בב"י יו"ד רנא; טוש"ע שם ב.
  71. ↑ ק"ס שם.
  72. ↑ ט"ז שם ס"ק ב ורנב ס"ק ה; ש"ך יו"ד רנא ס"ק ב.
  73. ↑ משנה וגמ' גיטין מו ב; רמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ג; טוש"ע יו"ד רנב ו.
  74. ↑ מאירי שם.
  75. ↑ דרך אמונה מתנו"ע שם.
  76. ↑ משנה וגמ' רמב"ם ושו"ע שם שם ושם.
  77. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 68, לענין מחויב מיתה, וכ"ש כשאינו מחויב מיתה; שבט הלוי ח"ד סי' קכד אות ג וח"ה סי' קלה
  78. ↑ שבט הלוי שם ושם.
  79. ↑ עי' רדב"ז שבציון 69, ועי' משפטים צדיקים (כלפון) ח"ב סי' לד שדברי הרדב"ז הם אף במאסר בבית סוהר שיושב ואוכל ככל אדם, ואין עונש מיתה, ועי' תשובת ר"מ פיינשטיין שנד' בסוף הספר באורח צדקה (פיינהנדלר) עמ' שכב.
  80. ↑ משנה גיטין מה א ורשב"ג בבריתא כתובות נב א, ועי' רמב"ן רשב"א ורבנו קרשקש שם שת"ק של המשנה הוא רשב"ג, או שהוא דעת חכמים ולא נחלקו בזה עם רשב"ג. על הטעם שאין פודין, עי' להלן.
  81. ↑ ברייתא כתובות שם.
  82. ↑ רשב"א ור"ן גיטין מה א; הפלאה קו"א סי' עח ס"ב בד' הרמב"ם, ועי' ציון 138.
  83. ↑ עי' תוס' גיטין שם ד"ה דלא ליגרבו ואגודה כתובות שם ולהלן בשיטתם; עי' ; עי' חי' הרא"ה כתובות שם ורמב"ן וריטב"א (רבנו קרשקש) גיטין שם, ולהלן ציון בשיטתם.
  84. ↑ עי' רשב"א גיטין שם, ששמא ריב"ח הוא ת"ק שחולק על רשב"ג כתובות שם, ולרשב"א ת"ק סובר שפודים אף ביותר מכדי דמיהם, עי' ציון 82.
  85. ↑ עי' ציונים 96, 122, 161.
  86. ↑ רי"ף גיטין שם (כב ב) וכתובות שם (יט א); רא"ש כתובות פ"ד סי' כב וגיטין פ"ד סי' מד; רמב"ם מתנו"ע פ"ח הי"ב; טוש"ע יו"ד רנב ד. ועי' להלן באופנים השונים.
  87. ↑ עי' לעיל.
  88. ↑ ע"ע לא תעשה ציון 152.
  89. ↑ שו"ת חת"ס חו"מ סו"ס קעז.
  90. ↑ עי' אמרי אש יו"ד קיב וכנסת יחזקאל יו"ד לח, לפי הטעם שלא ישבו שבויים נוספים, עי' ציון 100.
  91. ↑ גמ' שם ורש"י ד"ה מפני דוחקא.
  92. ↑ רש"י שם ד"ה או דילמא.
  93. ↑ גמ' ורש"י שם.
  94. ↑ בריתא כתובות נב א.
  95. ↑ רא"ה ורמב"ן ורבנו קרשקש שם ושם.
  96. ↑ גיטין נח א.
  97. ↑ גיטין נח א. רמב"ן שם; רבנו קרשקש שם. ועי' ציונים 85, 122, 161 אופנים אחרים בדעתו של ריב"ח.
  98. ↑ כתובות שם
  99. ↑ תוס' הרא"ש גיטין שם.
  100. ↑ גמ' שם. ועי' רש"י כתובות שם ב ד"ה מפני שמבאר בדעת רשב"ג שתיקון העולם היינו שלא ירגילו להעלות דמיהן.
  101. ↑ עי' גמ' ורש"י ורמב"ן שם. ועי' בגדי אהרן (תאומים) לפרשת ויגש (דף לו ב) שכתב עוד נפק"מ בין הטעמים, בשבויי מלכות, שמשום דוחק הצבור אין לפדות, ומשום שלא ישבו שוב, יש לפדות כי אין לחוש שהמלכות תשבה שבויים נוספים, ועי' שמע אברהם (פאלאג'י) סי' יב שדחה, שלא מוזכר כן בשום אחד מן הפוסקים, ואדרבה משמע מדבריהם שגם בשבויי מלכות יש לחוש שישבו שוב.
  102. ↑ בריתא כתובות נב א.
  103. ↑ רא"ה כתובות שם; רמב"ן ורשב"א ורבנו קרשקש ור"ן גיטין שם.
  104. ↑ רמב"ן שם, בפי' הב', והרישא של המשנה שם סתמא דרבים היא.
  105. ↑ תוס' גיטין שם ד"ה דלא.
  106. ↑ רא"ה כתובות שם ורמב"ן ורשב"א גיטין שם, ועי' רשב"א שם שכ"ג בירושלמי, ולפנינו בירושלמי אינו; אגודה גיטין שם; מאירי גיטין שם; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הי"ב; טוש"ע יו"ד רנב ד.
  107. ↑ רא"ה כתובות שם ורמב"ן ורשב"א ורבנו קרשקש גיטין שם, שכ"ה דעת רשב"ג כתובות שם, ושכ"מ מהרי"ף כתובות שם שפסק כרשב"ג.
  108. ↑ רמב"ן רשב"א ורבנו קרשקש שם בפי' הב'.
  109. ↑ מאירי כתובות נב ב וגיטין מה א, ועי' ראשונים שבציון 147 לגבי פדיון אשתו, ונ' שה"ה לגבי שאר קרובים; שו"ע יו"ד רנב ד וש"ך שם בדעתו; לבוש שם ד. על פדיון עצמו יותר מכ"ד, עי' ציון 124 ואילך, על פדיון אשתו יותר מכ"ד, עי' ציון 130 ואילך.
  110. ↑ עי' תוס' ותוס' רא"ש כתובות נב א ד"ה והיו ותוס' ותוס' רא"ש גיטין מה א ד"ה דלא שאין לפשוט הספק מברייתא כתובות שם, ומ' מדבריהם שהספק לא נפשט, ועי' מהרש"א לתוס' כתובות שם שהגמ' נסתפקה בדעת ת"ק גיטין שם, אבל לרשב"ג שם וכתובות שם הטעם הוא משום שלא ישבו שוב, ועי' פנ"י גיטין שם לתוד"ה דלא, שאין לפשוט את הספק מד' רשב"ג בכתובות, שאפשר שרשב"ג סובר כטעם של דוחק הציבור או כטעם של שלא ישבו; רא"ש גיטין פ"ד סי' מד, ושם שאין לפשוט את הספק מברייתא כתובות שם, שלגבי עצמו ואשתו לא הסתפקו, עי' ציונים 128, 156; ר"ן על הרי"ף גיטין שם (כג א), ועי' חיים שאל שבציון 112 בדעתו; ב"ח יו"ד רנב.
  111. ↑ ר"ן שם, ועי' שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' יז בפי' הא' שמטעם זה אסור לפדות.
  112. ↑ ר"ן שם: ועוד, שהגמ' גיטין שם פשטה מלוי בר דרגא שהטעם הוא משום דוחק הציבור, ולא מניחים דבר הפשוט לגמ' משום הספק של אביי (שדחה ההוכחה מלוי בר דרגא), ועי' שו"ת חיים שאל ח"א סי' לה בדעתו, שמה שכתב בתחילת דבריו שהספק לא נפשט, עי' ציון 110, זהו כדי לדחות ד' הראשונים שבציון 107 הספק נפשט מדברי רשב"ג, אבל הר"ן עצמו סובר שהספק נפשט כצד של דוחק הציבור, ועי' חיים שאל שם שיש שמחקו בר"ן תיבת "לא" במשפט "לא שבקינן וכו'", ודחה גי' זו.
  113. ↑ ב"ח שם, הו"ד בש"ך שם; עי' שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' יז, ושם: הקרוב מצוה עליו שיפדה. בענין פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים, עי' ארחות רבנו ח"א עמ' שסז.
  114. ↑ שו"ת רדב"ז ח"א מ; יש"ש גיטין פ"ד סי' סו ד"ה והאידנא, שכן נהגו בארץ תוגרמא והסמוכים להם.
  115. ↑ רדב"ז שם, ועי"ש שפודים אפילו ביותר משווי הגוים, ולא חוששים שיבואו לשבות ישראל דוקא, שהגוים חזקים יותר, או שמותר לפדות שמא יש בשבויים ילדים שעלולים להיטמע או שיש ת"ח. ועי' שו"ת נחלה ליהושע סי' ה.
  116. ↑ יש"ש שם.
  117. ↑ רש"י כתובות נב ב ד"ה תרי; פסקי רי"ד שם; רשב"א וריטב"א כתובות שם, ושכן כתבו הראב"ד והר"א אב"ד; נמוק"י שם; מ"מ אישות פי"ד הי"ט; שו"ת רדב"ז ח"א סי' מ; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו.
  118. ↑ דעה ב' ברשב"א וריטב"א שם; מאירי כתובות שם וגיטין מה א.
  119. ↑ רדב"ז שם, ועי"ש בטעם שנהגו לפדות אפי' ביותר משאר שבויים, ומלמד זכות על מה שאין נזהרין עתה בזה ופודין בהרבה יותר מדמיהן וכתב כמה טעמים וסיים שמצוה רבה יש בזה.
  120. ↑ תוס' גיטין מה א ד"ה דלא; מאירי שם.
  121. ↑ גיטין נח א.
  122. ↑ תוס' ומאירי שם ושם.
  123. ↑ מאירי שם.
  124. ↑ תוס' כתובות נב א ד"ה והיו וגיטין מה א ד"ה דלא; האגודה גיטין פ"ד עד ועי' כתובות פ"ד נד; ר"מ הלוי הו"ד ברא"ש כתובות פ"ד סי' כב; רי"ו מישרים נל"ב ח"ג; נמוק"י כתובות שם. ועי' לח"מ אישות פי"ד הי"ט שאף לרשב"ג כתובות שם, השבוי רשאי לפדות עצמו ביותר מכדי דמיו; מעשר"ק אישות פי"ד הי"ט בד' הרמב"ם.
  125. ↑ עי' ציון 100.
  126. ↑ תוס' כתובות וגיטין שם שם; נמוק"י שם, ועי' נמוק"י גיטין שאין פודים בנכסיו של השבוי עצמו ביותר מכדי דמיו; מעשר"ק שם. ועי' חוט שני שבת ח"ד פרק פט שמבוסס על דין "חייך קודמים".
  127. ↑ רמב"ן גיטין מה א ד"ה משום דוחקא: ונפק"מ לעשיר וכו'; מאירי גיטין שם ד"ה כבר ביארנו בדעה הא'.
  128. ↑ רא"ש כתובות שם: והכי מסתבר; טוש"ע יו"ד רנב ב.
  129. ↑ גליוני הש"ס גיטין שם לתוד"ה דלא, ועי' שו"ת מהר"ם פדואה סי' סג: ואולי חייב וכו' (ובגליוני הש"ס כתב שהוא במהר"י מינץ סי' סג, ואינו אלא במהר"ם פדואה הנ"ל).
  130. ↑ בריתא כתובות נב א: פעם ראשונה פודה, ועי' לח"מ אישות פי"ד הי"ט שמחויב בכך. על פדיונה פעם שניה ואילך, עי'???
  131. ↑ עי' ציון 100.
  132. ↑ תוס' כתובות נב א ד"ה והיו וגיטין מה א ד"ה דלא, ועי' הפלאה לתוס' כתובות שם בפי' הב'.
  133. ↑ ע"ע ????
  134. ↑ עי' רא"ש כתובות פ"ד סי' כב בשם רמ"ה, שהביא ב' טעמים, והפלאה שם בדעתו, ועי' רשב"א גיטין מה א.
  135. ↑ עי' ציון 91. ראשונים שבציון הבא.
  136. ↑ חי' הרא"ה כתובות שם; רמב"ן וריטב"א (רבנו קרשקש) גיטין מה א; הפלאה כתובות שם לתוס' ד"ה והיו בפי' הא'.
  137. ↑ תפארת יעקב גיטין מה א לתוד"ה דלא.
  138. ↑ רשב"א ור"ן גיטין מה א; הפלאה קו"א סי עח ס"ב, בד' הרמב"ם אישות פי"ד הי"ט, שלת"ק מחוייב לפדותה.
  139. ↑ כתובות שם.
  140. ↑ עי' תוס' כתובות שם ד"ה והיו ומהרש"א ומהר"ם שיף בדעתם; רמב"ן רשב"א ורבנו קרשקש גיטין שם. ועי' רא"ה כתובות שם שלרשב"ג הטעם הוא משום דלא ניגרו בהו, ומ"מ כותב בדעתו: דאפי' רצה אינו חייב לפדותה, ומ' שרשאי, וצ"ב. ועי' ציון 147 בד' השו"ע.
  141. ↑ הפלאה כתובות שם לתוד"ה והיו ובקו"א סי' עח ס"ב; פנ"י גיטין שם לתוד"ה והיו.
  142. ↑ פנ"י שם.
  143. ↑ הפלאה שם ושם.
  144. ↑ עי' תוס' רא"ש גיטין מה א ד"ה דלא; נמוק"י כתובות שם; הפלאה שם ושם; פנ"י שם. ועי' אחרונים בד' הרמב"ם שבציון 151.
  145. ↑ נמוק"י שם; הפלאה שם ושם; פנ"י שם בפי' הא'.
  146. ↑ תו' הרא"ש שם; פנ"י שם בפי' הב'. ועי' נמוק"י שם.
  147. ↑ ר"ח ורי"ף כתובות נב א (יט א), ורמב"ן ורשב"א ורבנו קרשקש ור"ן גיטין מה א וב"י יו"ד רנב, בדעתם; עי' רמב"ם אישות פי"ד הי"ט, ולח"מ ומעשר"ק שם וב"י יו"ד רנב וח"מ סי' עח ס"ק ב וב"ש שם ס"ק ב, בדעתו; תשב"ץ ח"ב סי' קעו, שכן ד' הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, וכן ראוי להורות; שו"ע אהע"ז עח ב וח"מ וב"ש שם בדעתו, אולם צ"ב, שהרי השו"ע יו"ד רנב פסק שאת עצמו רשאי לפדות, עי' ציון 128, וא"כ מדוע את אשתו לא יוכל לפדות, ועי' שעורי ר' דוד (פוברסקי) כתובות נב סי' שמ, שלדעת זו לא אמרינן אשתו כגופו לענין פדיונה, ועי' מעשה רקח אישות שם שמ' קצת כדבריו ; ראשונים שבציון הבא.
  148. ↑ עי' ציון 106. רמב"ן ורשב"א רבנו קרשקש ור"ן גיטין שם, ושכן דעת ר"ח ורי"ף שבציון הקודם; רא"ש כתובות פ"ד סי' כב, בד' הרי"ף שם; מאירי גיטין שם; אחרונים הנ"ל בד' הרמב"ם.
  149. ↑ לח"מ אישות שם, שלכן הרמב"ם שם כתב ל' "אין מחייבין".
  150. ↑ ראשונים ואחרונים שבציון הבא; ב"ח יו"ד רנב; ס' קובץ אישות פי"ד הי"ט ונתיבות משפט (ר"ח אלגאזי) דף קנו ב, בד' הרמב"ם מתנו"ע ואישות שם ושם.
  151. ↑ שו"ע אהע"ז עח ב וט"ז שם א בדעתו; בני אהובה אישות פי"ד הי"ט והפלאה קו"א סי' עח ס"ב, בד' הרמב"ם אישות שם, שאינו מחוייב, אך אם רצה פודה, וכרשב"ג, עי' ציון 144, ועי' בני אהובה שם: פשיטא דאין למחות בידו והוא נגד הסברא והשכל; שער המלך אישות שם, בד' הטור יו"ד רנב, ושכן הבין הטור בד' הרי"ף הרמב"ם והרשב"א; ראשל"צ יו"ד שם; נתיבות משפט שם בפי' הב'.
  152. ↑ רא"ש גיטין פ"ד סי' מד.
  153. ↑ ס' קובץ שם; נתיבות משפט שם.
  154. ↑ נתיבות משפט שם בפי' הב'.
  155. ↑ עי' ר"ן על הרי"ף גיטין שם וב"ח יו"ד שם בדעתו, ועי' ר"ן שם שהספק לא נפשט, וצ"ב מדוע לא חש לטעם של לא ישבו שבויים נוספים.
  156. ↑ ר"מ הלוי (עי' בהפלאה כתובות שם שהוא המהר"ם, ובב"י כתב שהוא הרמ"ה) הו"ד ברא"ש כתובות פ"ד סי' כב, ועי' הפלאה כתובות שם בטעם שהוצרך לכתוב ב' טעמים: אשתו כגופו וכמי שיש לה ממון דמי; הרא"ש שם: וכן מסתבר; טור אהע"ז עח; רמ"א שם ב וט"ז שם ס"ק א וב"ש שם ס"ק ב ובהגר"א שם, בדעתו.
  157. ↑ רמ"ה שם; בהגר"א שם.
  158. ↑ ט"ז שם.
  159. ↑ תוס' גיטין מה א ד"ה דלא; רמב"ן רשב"א ורבנו קרשקש ור"ן ומאירי גיטין שם; טוש"ע יו"ד רנב ד.
  160. ↑ רא"ש גיטין פ"ד סי' מד; טוש"ע שם.
  161. ↑ גיטין נח א. ראשונים הנ"ל. ועי' ציונים 85, 96, 122 אופנים נוספים בדעתו של ריב"ח.
  162. ↑ רמב"ן שם.
  163. ↑ רשב"א שם.
  164. ↑ תוס' גיטין נח א ד"ה כל, ורש"ש בדעתם, שכמו שאת המוכר עצמו במקום סכנת נפשות פודים אפילו אחרי כמה פעמים, עי' ציון 60; מאירי שם מה א: או שמא, ועי"ש שבשבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה; שו"ת מהר"י ברונא סי' רלו; יש"ש גיטין פ"ד סי' סו ועא. ועי' תפארת יעקב לתוס' גיטין מה א ד"ה דלא, שלטעם שאין פודים משום שלא ישבו שבויים נוספים, עי' ציון 100, אף במקום סכנה אין לפדות, שמשום סכנה לאחד אין להכניס אחרים בסכנה, ורק לטעם משום דוחק הציבור, עי' ציון 91, ובמקום שאין חשש שישבו שוב, עי' ציון 120 ואילך, יש היתר משום סכנה.
  165. ↑ עי' תוס' שם בתי' הב' ושו"ת צמח צדק (הקדמון) סי' כח בהגהה מבהמ"ח בדעתם; רמב"ן גיטין מה א, שכל שבי יש בו סכ"נ ובכל זאת אמרו שאין פודים; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו, ושם שכ"מ מתשו' מהר"י וייל סי' קמח; שו"ת יד אליהו סי' מג ד"ה ועוד.
  166. ↑ תשב"ץ ח"ב סי' קעו; שו"ת רדב"ז ח"א סי' מ.
  167. ↑ שו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו.
  168. ↑ רמב"ן גיטין מה א. על פדיון אשתו שנשבית, עי' לעיל.
  169. ↑ ס' חסידים (מרגליות) סי' תתקכו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:פדיון_שבויים&oldid=137946"