דרשני:חמישה עינויים (יומא עג:): הבדלים בין גרסאות בדף

המשנה ‏^[1] הפותחת את פרקנו אומרת: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה". במאמרנו נדון בשיטות הראשונים הדנות במקורם וגדרם של חמשת הפעולות האסורות ביום הכיפורים.

הצגת הסוגיא

הגמרא בפרקנו לומדת משלושה מקומות שונים את חובת העינוי ביום הכפורים: • מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה? תלמוד לומר: (ויקרא טז) "שבתון" – שבות. יומא עד א • הרי הוא אומר (ויקרא כג, ל): "והאבדתי את הנפש ההיא "- ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתיה. יומא עד ב • הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה (במדבר כט) "ובעשור" (ויקרא כג) "ואך בעשור" (ויקרא כג) "שבת שבתון" (ויקרא טז) "ושבת שבתון" (ויקרא טז) "והיתה לכם". יומא עו א

אכילה ושתיה אסורות מן התורה, והעובר עליהם מתחייב כרת לכל הדעות. נחלקו הראשונים בתוקף ארבעת העינויים האחרים, מחלוקת זו נובעת מהיחס בין הלימודים השונים שהובאו בגמרא, וכדלהלן.

המילה "עינוי" כתובה בתורה חמש פעמים בעניין יום הכיפורים, ולמילה זו חמישה פירושים - אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. את זאת מוכיחה הגמרא ממקומות שונים בתנ"ך (לאורך דף עו).

שיטת התוספות ותוספות ישנים

התוספות יומא עז א והתוספות ישנים No result אומרים שאיסור אכילה ושתיה הנו מדאורייתא וחייבים עליהם כרת, אולם שאר העינויים הם מדרבנן בלבד. הפסוק "והאבדתי את הנפש..." מלמדנו את איסור אכילה ושתיה, ואילו "שבתון" וחמשת המקומות המוזכר עינוי בתורה הינם אסמכתא בעלמא לדין דרבנן.

כיון שארבעת האיסורים (מלבד אכילה ושתיה) הינם מדרבנן, סייגו חכמים את דבריהם והקלו במקומות שונים, כמו שמצינו שלשיטת ר' אליעזר, המלך וכלה מותרים ברחיצת פניהם (משנה עג:), מותר לעבור בנהר על מנת להקביל פני תלמיד חכם, אדם שמלוכלך בטיט יכול לרחוץ כדרכו (עז:) ובמקומות נוספים. אם עינויים אלו היו אסורים מדאורייתא, לא היינו יכולים להתירם. שיטה זו מקבלת סיוע מדברי הגמרא (עו.): "הני חמש עינויים כנגד מי"? מלשון זו משמע שמדובר באיסור דרבנן, שאילו האיסור היה מדאורייתא היה צריך להיות כתוב "הני חמש עינויים מנא לן".

מאידך, על שיטה זו קשה מברייתא בדף עד: "אע"פ שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד".פשט דברי הגמרא הם שכל העינויים אסורים מדאורייתא, ואכילה ושתיה מיוחדים בכך שמחייבים כרת .

שיטת היראים

שיטת היראים סימן תכ היא שכל חמשת העינויים אסורים מדאורייתא ונלמדים מחמש לשונות העינוי הכתובים בתורה. אכילה ושתיה ביום הכפורים מחייבים כרת, החיוב נלמד מן הפסוק "והאבדתי את הנפש – עינוי שהוא אבידת נפש", כלומר אכילה ושתיה מחייבים איבוד נפש, דהיינו כרת, ו"שבתון" הינו אסמכתא בעלמא.

נשאלת השאלה, אם כל העינויים אסורים מדאורייתא איך מצאנו היתרים שונים (כדלעיל), מדוע שנקל באיסורי תורה מחמת צער וכדומה ?
היראים עונה, שבכדי שהאיסור יחשב מדאורייתא צריכים להתקיים שני תנאים:
1. האדם מכוון להנאה במעשהו. 2. התוצאה היא שרוב גופו נהנה (נפקא מינה לרחיצה וסיכה).

רק שילוב של שני התנאים הללו יגדיר את ביטול העינוי כאסור מן התורה. חכמים באו ואסרו דברים אלו אף ללא כוונת הנאה והנאת רוב הגוף. במקום שהם ראו צורך, התירו חכמים פעולות מסוימות - רחיצת פנים מותרת מן התורה כיון שאינה ברוב הגוף, רבנן הם אלו שאסרו את רחיצת הפנים, והם התירו זאת למלך וכלה . כך ניתן גם להסביר את מעבר הנהר על מנת להקביל את פני הרב - אע"פ שיש כאן רחיצת כל הגוף, כיון שהעובר אינו מתכוון ליהנות מהמים אלא לעבור לצד השני של הנהר, הדבר מותר מדאורייתא ולצורך מצוה חכמים הקלו ולא אסרו.

הסבר היראים, שהאיסור מהתורה הוא רק בהנאת רוב גופו מעורר שאלה, מדוע אין איסור חצי שיעור בכל חמשת העינויים? הרי חצי שיעור אסור מן התורה?!

נראה להסביר שבחמשת העינויים אין איסור בעשיית הפעולה גופא, אלא בתוצאת הפעולה שהיא מניעת עינוי, ומניעת העינוי נעשית רק בשיעור ולא בפחות ממנו. אך לפי זה, מדוע אסור לאכול חצי שיעור ביום הכפורים? צריך לומר שרחיצת רוב גופו אינה שיעור שניתן למשה בסיני, אלא הגדרת הפעולה האסורה. רק ברחיצת או סיכת רוב הגוף - הגוף נקי ונמנע מעינוי. לכן רחיצה וסיכה אסורות רק ברוב הגוף (ובכוונת הנאה), באכילה ושתיה יש מניעת עינוי אף בחצי שיעור, אולם בתשמיש המיטה ונעילת הסנדל אין מושג של חצי שיעור .

התנאי השני שמונה היראים על מנת להתחייב מן התורה, הוא שהאדם יכוון להנאתו. מה הטעם לדבריו? היכן מצינו שצריך כוונת הנאה על מנת להתחייב באיסור?

איסור אכילה או חובת עינוי

כדי לענות על שאלה זו, נברר תחילה את גדרי איסור אכילה ביום הכפורים. ישנה חקירה ידועה, האם איסור אכילה ביום הכפורים שווה לאיסורי האכילה האחרים שבתורה (נבלות וטרפות, חמץ בפסח וכד')? נסביר את צדדי החקירה, אפשר לומר שאיסור אכילה ביום הכפורים שווה לגמרי לשאר איסורי אכילה שבתורה בכל גדריו ודיניו, כלומר התורה אסרה את פעולת האכילה ביום הכפורים כמו שאסרה אכילת נבלות וטרפות בכל השנה. התורה השתמשה בלשון "עינוי" ולא אמרה "לא תאכל" בכדי ללמדנו את שעור האכילה האסור ביום הכפורים (ככותבת הגסה). מצד שני אפשר להסביר, שביום הכפורים יש איסור למנוע את עינוי הגוף, והבעיה היא בתוצאת האכילה ולא בפעולה עצמה.

לשאלה זו יש השלכות מעשיות, נפרט אחדים מהם: 1. חולה הזקוק לשתות ביום הכפורים, האם מותר לו לשתות מים בלבד או שיכול לשתות מיץ? האחרונים נחלקו בשאלה מעין זו, העמודי אור (ל, ט) אוסר ואילו האור שמח (מאכלות אסורות יד ד) מתיר. אם נסביר שאיסור האכילה ביום הכפורים שווה לשאר איסורי אכילה, אין הבדל אם האדם שותה מים או מיץ, שהרי התורה אסרה דווקא את פעולת האכילה או השתיה, ובמצבים מסוימים שהיא התירה פעולה זו אין זה משנה במה היא תתבצע. אך אם נסביר שביום הכפורים אסורה ההנאה, האיסור הוא מניעת העינוי ולא האכילה, אז גם אם התירה התורה לאדם לאכול או לשתות, הוא צריך למעט בהנאה כמה שאפשר ולכן צריך לשתות מים ולא מיץ. 2. אכילה על ידי אינפוזיה - אין פעולת אכילה, אך יש תוצאה. על פי חקירה זו, אפשר להסביר את דעת היראים ואף להבין את שורש מחלוקתו עם התוספות, מה מקור חמשת העינויים, אשר הבאנו לעיל. היראים הבין שהתוצאה, מניעת העינוי היא האסורה, ולכן מן התורה איסור ההנאה קיים רק כאשר האדם מכוון להנאה ורוב גופו נהנה. אך לתוספות אין זה משנה אם יש כוונת הנאה, אין משמעות לתוצאה אלא לפעולה בלבד, ולכן ההיתרים שניתנו ברחיצה הם רק מכיוון שמקור האיסור הוא מדרבנן ‏^[2]. .

שיטת הר"ן

הר"ן יומא א א אומר שכל חמשת העינויים הם מדאורייתא. הפסוק "והאבדתי את הנפש" (עד:) מלמד שאכילה ושתיה אסורים וחייבים עליהם כרת. "שבתון" (עד.) מלמדנו שארבעת העינויים הנוספים אסורים מדאורייתא, וחמש הפעמים שכתוב "עינוי" בתורה (עו.) הן אסמכתא בעלמא.

על פי דבריו יוצא שישנם שני איסורים שונים: 1. אכילה ושתיה. 2. רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. מכיוון שארבעת העינויים (רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש) אינם נלמדים מלשון עינוי או איבוד נפש הכתובים במפורש בתורה, אלא נלמדים מריבוי של "שבתון" הם יותר קלים ומסרן הכתוב לחכמים להקל בהם כפי ראות עיניהם. וחכמים קבעו שכאשר האדם אינו מתכוון לתענוג פעולות אלו מותרות (כמו שמצינו בגמרא ברחיצה וסיכה) .

על מנת להבין את דעת הר"ן, שאת פירוש הציווי הנלמד מ"שבתון" מסרן הכתוב לידי חכמים, נראה את דברי הרב סולובייצ'יק:

	ומעתה נראה דביוה"כ עיקר הדין שבתון לשמור את קדושת היום שלא יהיה כשאר יום של חול, ויהא ניכר השביתה של יום הכפורים, ולכן דרשינן שבת לענין מלאכה ושבתון לענין יום הכפורים, דקיום שבתון לקבוע ולסיים את קדושת היום שתהיה שביתתו ניכרת הוא על ידי האיסור מלאכה והשביתה מכל הה' עינויים ביחד.
– הררי קדם חלק א עמ' קד

הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר ש"שבתון" הינו דין כללי, הנועד ליצור הבדל בין יום הכיפורים לשאר ימי החול. פרטי דין זה, איך בדיוק ליצור את ההבדל הרצוי, מסורים ביד חכמים . לעומת זאת, הפסוק "והאבדתי את הנפש" מלמדנו את איסור אכילה ושתיה, כדרשת הגמרא (עד:) "ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה - זה אכילה ושתיה".

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם הלכות שביתת עשור א ה: "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות."

הר"ן כותב שדעת הרמב"ם כמותו. על דברי הר"ן קשה העובדה שבספר המצוות (עשה קסד) מנה הרמב"ם את כל עינויי יום הכפורים במצווה אחת. הר"ן מתרץ זאת בכך שהלימוד מ"שבתון" אינו מפורש ועינויים אלו הם מעין השלמה למצוות העינוי, ולכן הם נכללים יחד.אך יש חולקים על כך (רבנו מנוח שם), הסבורים שהרמב"ם אומר שארבעת העינויים (מלבד אכילה ושתיה) הם מדרבנן.

סיכום

מלבד איסור עשיית מלאכה, יש ביום הכיפורים חובה להימנע מחמשה דברים – אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. במאמרנו דנו בשיטות הראשונים השונות בתוקף איסור העינוי על חמשת חלקיו. לכל הדעות, אכילה ושתיה אסורות מהתורה והאוכל או השותה חייב כרת. ישנה מחלוקת ראשונים לגבי ארבעת העינויים הנוספים, האם הם אסורים מדרבנן (תוספות ותוספות ישנים), מדאורייתא כאכילה ושתיה (יראים) או מדאורייתא אך מסרן הכתוב לידי חכמים (ר"ן).