דרשני:עיון במצוות ארבע כוסות (אלירן טיבי): הבדלים בין גרסאות בדף

דין ארבע כוסות מופיע במשנה בתחילת פרק ערבי פסחים-"ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי" פסחים צט ב במאמר זה נדון במצוות ארבעת הכוסות ובשיטות השונות בהבנתה.

ביטוי לחירות

בטעם התקנה הגמ' אומרת "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות" פסחים קיז ב.

מגמרא זאת אנו לומדים שני דברים: דבר ראשון שד' כוסות הם תקנת חכמים, דבר שני שהטעם לשתיית ארבע כוסות הוא ביטוי לחירותו של האדם שהרי אין דרכו של עבד\עני לשתות כמות של יין לכן תיקנו חז"ל שתיית ד' כוסות יין שמפגינים את חירותו של האדם.

וכן משמע מלשונו של הרמב"ם:

	בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה +דברים ה'+ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות
– הלכות חמץ ומצה ז ה

.

אמירה על הכוס

אך מדברי התוס' עולה טעם אחר וז"ל:

	מי שהיה עבד ואשה .....משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה
– סוכה לח א

.

משמע מתוס' שד' כוסות נתקנו כדי להעניק חשיבות להלל ולהגדה . דבר זה דומה לקידוש שבו אנו מקדשים על היין כדי לתת כבוד וחשיבות לאמירה.

ניתן להסביר שלפי השיטה הראשונה יש עניין דווקא בשתייה של הד' כוסות והם עיקר התקנה שתקנו חז"ל שעל ידם מרגיש את החירות לעומת זאת להבנה השנייה אין משמעות דווקא לארבע כוסות אלא יש לנו ארבע אמירות מרכזיות בהגדה (קידוש ,הלל, בהמ"ז, סיפור יצ"מ) ובשביל לתת ביטוי לחשיבות של כל אמירה נתקן להגיד אותם על הכוס אבל העיקר זה האמירה.

האם אדם יכול להוציא את חברו בארבע כוסות?

התוס' דף צט: ד"ה לא יפחתו לו מארבע כוסות הסתפק בדבר זה וז"ל: "מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס.... ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד".

ההסתפקות הראשונה של התוס' היא האם יש צורך שלכל אחד ואחד מבני הבית יהיה כוס או מספיק כוס אחת למקדש ומנסה התוס' לפשוט מלשון המש' "לא יפחתו לו מארבע כוסות" שמשמע דווקא לו אבל לבני ביתו אין צורך בד כוסות ויוצאים ידי חובה מראש הבית. וכן פושט התוס' מקידוש שמוצאים ידי חובה ואין צורך שלכל אחד מבני הבית יהיה ד כוסות. ההסתפקות השנייה היא שגם לצד שד' כוסות דומות לקידוש אולי גם בקידוש יש צורך שלכולם יהיה כוס של קידוש.

המהר"ל בספר גבורות ה' גבורות ה' מח הקשה על התוס' שמה הדמיון בכלל בין ארבע כוסות לקידוש שהרי בקידוש העיקר הוא הברכה והקידוש אלא שאין מקדשין אלא על הכוס אבל בד' כוסות עיקרם הוא עצם השתיה ולא שייך בזה הוצאה של אחר כמו שלא שייך שיהיה מוציא אחרים במצה או מרור.

וכן הקשה הגרי"ז (פ"ז ה"ט בשם הגר"ח) וכתב שהתוס' הולך לשיטתו שד' כוסות הם מדין ברכה על הכוס ולכן יש מקום לדמות את ד' כוסות לקידוש שהרי שניהם הם כוסות של ברכה. אבל לרמב"ם שכתב שהעיקר הוא שתיה דרך חירות כתב הגרי"ז שנראה ברור שאין אדם יכול להוציא את חברו. למסקנה פסק התוס' שיש להחמיר ושכל אחד מהמסובים ישתה בעצמו ד' כוסות .

שתיית הכוסות בזו אחר זו

הגמרא פסחים קח ב. דנה במקרה בו האדם שתה את ארבעת הכוסות בזו אחר זו "שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין - יצא, ידי ארבעה כוסות - לא יצא. השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא".

נחלקו הראשונים בביאור גמ' זאת: רשב"ם ותוס' פירשו ששתה את כל הכוסות ללא הפסק בזו אחר זו ועל זה אומר רב ידי יין יצא פירוש ידי שמחת יום טוב אבל ידי ארבעה כוסות לא יצא שהרי תוס' לשיטתו שעיקר דין ד כוסות הוא ההגדה על הכוס ואין דין מיוחד בשתייה לכן לא יצא ידי חובה שהרי לא סמך את הכוסות לאמירה של ההגדה .

אך נראה שלרי"ף ולרמב"ם היתה גרס' אחרת בגמ': "שתאן בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות" (רי"ף מסכת פסחים פרק י - ערבי פסחים [דף כג עמוד א]).

הרי"ף אינו גורס יין ובמקום זאת גורס ידי חירות עפ"י גרסא זאת מובנת מאוד שיטת הרמב"ם שהבנו לעיל שאם שתיית ד הכוסות היא ביטוי לחרותו של האדם אין הבדל אם הוא שותה אותם בבת אחת או שותה אותם על סדר ההגדה שהרי סוף סוף הוא מרגיש בין חורין בזמן ששתה את השיעור הזה של ארבע כוסות. מסביר הגרי"ז (לעיל)שבאמת ידי ד' כוסות אינו יצא שגם לרמב"ם יש את הדין הפשוט בד כוסות שאנו צריכים לאומרם על ההגדה וכך גם נראה מהגמ' לעיל "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה" פסחים קיז ב. מהגמרא נראה שמלכתחילה תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות משום "דרך חירות" אבל כשתיקנו זאת חכמים לא רצו לתקן את הכסות סתם כך לך סידרום על סדר ההגדה שבכל אחת מהם יעשו מצווה וכן משמע מדברי הרמב"ם עצמו בהמשך שכתב שצריך לסמוך את הכסות למצוות הסדר "כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.." (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה י)

שיטת רבינו דוד

מעניינת במיוחד שיטת רבינו דוד:

	אבל מה שכתב בפירוש שתאן בבת אחת שלא שתאן על סדר משנתנו אינו מחוור שאם לא ידע לעשותן כסדר משנתנו לעשות מצווה בכל אחד ואחד האיך איפשר שנאמר לו שלא יצא ידי ארבע כוסות שתקנו לו לשתות דרך חירות.... אבל פירוש שתאן בבת אחת, שכיוון ששתאן בזה אחר זה שלא בהפסקה אינן עולין לו לארבע שתיות אלא כשתיה אחת הן חשובין לו
– (חידושי רבינו דוד דף קח:)

.

נראה בביאור דבריו שסובר שיש רק את צד החירות ולכן גם אם שתאן בזו אחר זו עם הפסקה ביניהם יצא ידי חובת ארבעת הכוסות וכל מה שחכמים אמרו לשתות את הכוסות על סדר ההגדה אינו לעיכוב . לכן פירש רבינו דוד את הסוגיה שכאשר שותה את הכוסות אחת אחרי השניה ללא הפסקה אינו יוצא ידי חובת ארבע כוסות שדרך הצמאים לשתות כמה כוסות בבת אחת ואין זה נחשב ככמה כוסות נפרדים אלא כשתיה אחת.

כמה צריך לשתות מהכוס?

הגמרא מביאה כי ניתן לצאת ידי חובת המצווה רק כאשר שותים את רוב הכוס: "אמר רב נחמן בר יצחק: והוא דאשתי רובא דכסא" פסחים קח ב.

אמנם, נחלקו הראשונים מהו רוב הכוס: התוס' והר"ן כתבו שהוא שיעור מלא לוגמיו (רוב רבעית) כמו כל דין כוס של ברכה והגמ' נקטה לשון רובא דכסא משום שסתם כוס גודלה רביעית ולכן ששותה רוב הכוס שותה רוב רבעית שהוא שיעור של מלא לוגמיו .

לעומת זאת רבינו דוד כתב שבארבע כוסות צריך לשתות כוס שלם או רוב הכוס: "ולענין ארבע כוסות מפני שהוא צריך לשתות ארבע כוסות לא פטרהו במלא לוגמיו אלא צריך שישתה כוס שלם או רוב הכוס"(רבינו דוד דף קז. בסוף ד"ה אם טעם מלא לוגמיו).

ועולה מדבריו שהדין חלוק מכל כוס של ברכה שבד כוסות יש דין מיוחד שצריך לשתות ד כוסות בשביל להרגיש את החירות וללא שתית כל הכוס או רובו לא יוצא ידי חובה . וכן יש כאלה שדיקו מלשונו של הרמב"ם שכתב בסתמא "שתה מכל כוס מהן רובו יצא" ולא פירט גודלה של הכוס ודו'.

סיכום

לסיכום, ראינו את מחלוקת הראשונים בהבנת דין ארבעת הכוסות, האם עיקר המצווה היא בשתיית הכוסות כחלק מביטוי החירות בליל הסדר או שהעיקר באמירת ההגדה ושתיית הכוסות נתקנה על מנת לתת חשיבות לאמירת ההגדה. ראינו כי ממחלוקת זו ניתן להבין מספר מחלוקות נוספות כגון הדין במי ששתה את הכוסות שלא כסדר ההגדה וכן האם ניתן לצאת ידי חובה בשתיית ארבעת הכוסות על ידי בעל הבית.