יהדות כורדיסטן: הבדלים בין גרסאות בדף

יהדות כורדיסטן, הייתה קהילה של גולי ירושלים שגלו בגלות ראשונה ושניה לאזור צפון עיראק. סימוכין מקובלים יותר יש על כך שראשוני היהודים התיישבו בימי עזרא הסופר.

הקהילות היהודיות בצפון עיראק היו מושפעות מהקהילה הגדולה אשר בבגדאד (בעיקר במישור הדתי), הרבו לשלוח תלמידים לקבל סמיכה לרבנות ודיינות מהישיבות הגדולות בבגדאד וכן שלחו שאלות רבות לראש הגולה או ראש הישיבה באותו זמן.

ידיעות ראשונות היהודים הכורדים מצויות ביומנו של הנוסע המפורסם רבי בנימין מטודילה (בערך שנת 1170), המוסר מפי השמועה כי בזמנו היו בכורדיסתאן 20,000 יהודים, מפוזרים במאה קהילות בהרי חפטון (בסביבת העיר עמאדיה בצפון עיראק) עד לגבולות מדי. אחרי ר` בנימין מטודילה ביקרו גם נוסעים אחרים, כגון ר` פתחיה מרגנשבורג (1173), שעבר דרך ערי ארביל (דרומית-מזרחית למוסול) וקירקוק (בין מוסול לבגדאד) מבלי לחדור אל הארץ פנימה, ר` יהודה אלחריזי (1238) והנוסע התימני זכריה אלצ`אהרי מצנעא (במאה הט"ז).

במאה הי"ט מתרבות ידיעותינו על ידי נוסעים נוצרים (מיסיונרים) ועל ידי שלוחי ארץ-ישראל שבאו לארץ הכורדים לקבץ תרומות לטובת הישוב בארץ-ישראל ואגב להתחקות על קיומם של שרידי עשרת השבטים. מזמן לזמן היו נוסעים שלוחי ירושלים, צפת וחברון ב"שליחות כורדיסתאן" (שנקראה גם "שליחות פרס"), שהיוותה חלק מ"שליחות ערביסתאן".

בזמן מלחמת העולם הראשונה, ספגו יהודי כורדיסטן אסונות כבדים. בעיר אורמיה שבכורדיסטן האיראנית, טבחו הרוסים טבח גדול ביהודים לאחר שכבשו את העיר. את יהודי העיר סרדשת, שרפו הרוסים בעודם בחיים, וקהילות רבות התפוררו או נמלטו ממקומן. דבר זה חיזק את גלי העלייה של יהודי כורדיסטן לארץ ישראל.

העליה לארץ ישראל[עריכה]

תחילתו של ישוב הכורדים בירושלים הוא ב- 1812. ב- 1896 התיישבו בארץ כמה משפחות באורפה (אור כשדים), שעסקו בחקלאות, עקב המהומות שנגרמו על ידי הארמנים והכורדים ב- 1907, עלה לארץ רובו של הישוב היהודי בסיוורק. הכורדים התיישבו בירושלים, אך חלקים מהם התיישבו גם ביפו, טבריה, צפת ובית-שאן.

הם עבדו גם במושבות. בשנת 1910 נעשה נסיון על-ידי חברת יק"א ליישב משפחות כורדיות בסג`רה. בזמן מאוחר יותר התיישבו יהודים כורדיים בכפר-ברוך. נוסדו גם מושבים כורדיים, כגון "דוד אלרואי" (ממזרח לחיפה), "כפר עזריה" ליד משמר איילון ו"כפר אוריה", שחודש על-ידי הארגון הכורדי "קדם". מהם היו גם רוכלים וסוחרים זעירים.

עם שחרורה של עיראק בשנת 1932 גברה עליית הכורדים לארץ-ישראל. בשנת 1935 מנו 8,000 נפש, רובם יוצאי כורדיסתאן העיראקית. לפני הקמת המדינה הגיע מספרם בירושלים ל- 6,000 נפש. מרכזם הדתי של הכורדים בירושלים העתיקה היה בית הכנסת "עוזר דלים".

לאחר הכרזת המדינה עלו כמעט רובם של יהודי כורדיסתאן העיראקית והפרסית. שנת 1950 עמדה בסימן של רדיפות מצד המוסלמים. היהודים נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולמצוא להם מקלט זמני בטהראן כשפניהם מועדות למדינת ישראל.

יהדות כורדיסתאן הפרסית מנתה בשנת 1950 כ- 13,000 נפש. בשנת 1951 התגוררו באזור הכורדי של איראן כ- 3,500 יהודים. לאחר הקמת המדינה התיישבו יהודים כורדים בצובה, זכריה, נס-הרים, פטיש, מבטחים, יעלה, יכני, עגור, כפר-יובל, אלקוש, אביטל, ירדנה, מיטב, פרסון, רחוב, שדי-תרומות, קסטל, אבן-ספיר. גדול בקרבם מספר הפועלים הפשוטים: סבלים, סתתים, בנאים, פועלים שחורים. המשכילים שבהם מרביתם שמשים ושליחים במוסדות ציבוריים. יחד עם הוותיקים מונה עדת הכורדים 50,000-40,000 נפש בערך.

הכורדים שהיו מפורדים לוועדים שונים, יסדו בש` 1945 את "התאחדות יהודי כורדיסתאן". היהודים הכורדים מצטיינים כעובדים פיסיים וכחקלאים. הם אנשי עבודה מנעוריהם. רבים מהם עסקו בחקלאות ארץ מוצאם.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• על יהודי כורדיסטאן - כולל קישורים