אנציקלופדיה תלמודית:תוספת שביעית: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - זמן שיש להוסיף על השנה השביעית, שאסורות בו מן המלאכות האסורות בשביעית.

הערך שלפנינו עוסק בתוספת שביעית, הן בתוספת שלפני השנה השביעית, והן בתוספת שלאחריה. כמו כן עוסק הוא בהלכות מיוחדות שנשנו בשדה אילן ובנטיעות, הנוהגות בתוספת שביעית.

תוספת לפניה

מקורה וגדרה

המקור

במקור הדין של תוספת שביעית שלפניה^[1], נחלקו תנאים ואמוראים וראשונים בדעתם: א) לדעת ר' עקיבא, נלמד מהכתוב: בחריש ובקציר תשבֹת^[2], שהכתוב מדבר על שביעית^[3], ואי אפשר לומר שהכתוב מדבר על חריש וקציר של שביעית עצמה, שהרי נלמד מכתוב אחר, אלא בא לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית^[4]. וכן סובר רב נחמן, שתוספת שביעית נלמדת מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות"^[5]. ויש מן הראשונים שצידדו לומר בדעת ר' עקיבא, שבזמן שהמקדש קיים, תוספת שביעית נלמדת מההלכה למשה מסיני^[6], והכתוב נצרך ללמד על תוספת שביעית בזמן שאין המקדש קיים^[7].

באופן הלימוד, יש מן הראשונים שכתבו שהכתוב לימד שהשביעית מתחילה כבר מהשנה השישית וכל דין שביעית יהיה לשישית^[8].

ב) לדעת ר' ישמעאל - שלדעתו הכתוב שממנו למד ר' עקיבא, נדרש לקציר העומר בשבת ולא לענין שביעית^[9] - תוספת שביעית נלמדת מהלכה-למשה-מסיני*, וכן אמרו בתלמוד, שאותה שאמר רבי אסי בשם ר' יוחנן בשם רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן, שעשר נטיעות הלכה למשה מסיני - היינו שנטיעות שהן ילדות חורשים בשבילן עד ראש השנה של שביעית, ומכאן שנטיעה זקנה אין חורשים אלא עד שלשים יום^[10] - בדעת ר' ישמעאל אמרה^[11]. ויש מן הראשונים שכתבו שלר' ישמעאל תוספת שביעית בין לפניה ובין לאחריה נלמדת מ"תשבתו שבתכם" ואף שביעית נאמר בה שבות, ולא נצרכה ההלכה אלא להתיר חרישה לצורך י' נטיעות^[12]. על דעת ר' ישמעאל אם יש תוספת שביעית לאחריה והמקור לכך, עי' להלן^[13].

ג) לדעת רב אשי בדעת רבן גמליאל ובית דינו^[14], תוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, וכר' ישמעאל^[15], אלא שההלכה נאמרה דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא נאמרה ההלכה ואין תוספת שביעית^[16]. ונחלקו: יש מן הראשונים סוברים שהדין שההלכה אינה נוהגת בזמן המקדש, אינו בכלל ההלכה עצמה, אלא נלמד מהסמיכות שלה לנסוך-המים* שנאמר באותה הלכה^[17], ונשנו יחד כדי ללמוד אחד מחבירו^[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבגוף ההלכה עצמה נאמר שאין תוספת שביעית נוהג אלא בזמן הבית בלבד^[19].

להלכה, כתבו ראשונים שבזמן המקדש יש תוספת שביעית שלשים יום קודם סמוך לשביעית מהלכה למשה מסיני, ובזמן שאין מקדש מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה^[20]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלהלכה לומדים בין מהלכה למשה מסיני ובין מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות", ומההלכה נלמד תוספת רק בתחילתה, ומדין ההלכה אין איסור בנטיעות צעירות או בזמן שאין מקדש, ומהכתוב נלמד לתוספת בסוף השביעית^[21] ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלהלכה למדו דין תוספת מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות"^[22].

החולקים על הדין

תוספת שביעית, מצינו דעות אמוראים וראשונים בדעתם הסוברות שאינה מחויבת מן התורה: לדעת ר' יוחנן, רבן גמליאל ובית דינו למדו שאין תוספת שביעית מן התורה - שלמדו מהכתוב לבטל ההלכה למשה מסיני^[23] - בגזירה שוה "שבת שבת" משבת בראשית, מה שבת בראשית אין איסור לפניה ולאחריה, אף שביעית אין איסור לפניה ולאחריה^[24], וביארו אחרונים, שלדעתו מהגזירה שוה לומדים שהכתוב "בחריש ובקציר תשבת" ממנו למד ר' עקיבא תוספת שביעית^[25], אינו עוסק בשביעית אלא בשבת, וההלכה למשה מסיני שממנה למד ר' ישמעאל^[26], לא נתקבלה, וממילא אין מקור בתורה לחיוב תוספת שביעית^[27]. וכן סובר ר' אחא בשם ר' יונתן בירושלמי, שהראשונים שאסרו תוספת שביעית למדו זאת מן הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" והאחרונים שהתירו תוספת שביעית למדו זאת מן ההיקש של שביעית לשבת בראשית, מה ערב שבת בראשית מותר בעשיית מלאכה עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות שנים מותר בעשיית מלאכה עד שקיעת החמה^[28]. וכן בדעת ר' אלעזר הסובר שחרישה בשביעית אינה אסורה אלא מדרבנן^[29], יש מן הראשונים שכתבו שאין איסור בחריש של שישית שנכנס לשביעית, ואין הלכה למשה מסיני לאסור תוספת, ואת הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" אינו דורש לענין תוספת^[30]. וכן בדעת רבא, הסובר שתולדות אינן אסורות בשביעית אלא מדרבנן^[31], כתבו אותם ראשונים שאין תוספת שביעית בהן^[32].

גדר התוספת

גדר האיסור בתוספת שביעית, בדעת ר' עקיבא הלומד תוספת שביעית מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות"^[33], ובדעת הראשונים שכתבו, שאסור לחרוש בשביל השביעית^[34], יש מן האחרונים שכתבו שתוספת שביעית אינה תוספת ימים לשנת השביעית שיחשבו כשביעית עצמה, שאם כן היה צריך לאסור כל מלאכה בקרקע אף שאינה לתועלת בשביעית, אלא שנוספו ימים שבהם יש לנהוג איסורי מלאכה של שנת השביעית, ואף בשנת השביעית, מלאכה אינה אסורה אלא מצד שמועילה לשביעית^[35]. ואף בדעת ר' ישמעאל שהתוספת נלמדת מהלכה למשה מסיני, יש שכתבו שכיון שנאמרה הלכה להתיר חרישה לצורך י' נטיעות, נתגלה בזה שגדר האיסור הוא רק שנתווסף עוד זמן לנהוג בו איסורי שביעית, ודוקא במלאכה שמתקן בה הקרקע לשביעית, אבל לא שנוסף זמן לשנת השביעית^[36]. ויש שכתבו שגדר התוספת הוא כמו בתוספת שבת ויום טוב, שיש בתוספת איסור מצד שחל עליה דין שביעית, ומוסיפים מחול על הקודש, אלא שבשיעור הזמן של התוספת נאמר שהוא רק זמן שבו החרישה היא תועלת לשביעית^[37], שכיון שהחרישה בו היא לתועלת לשביעית יש לזמן זה שייכות לשביעית^[38]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' עקיבא, ששנת השביעית מתחילה משנה השישית וכל דין שביעית יהיה לתוספת שבשישית^[39], וכן בדעת הראשונים הסוברים שנטיעה אסורה בתוספת שביעית מקל וחומר מזמירה שאסורה בשביעית^[40], יש שכתבו שדיני השנה השביעית והשביתה מעבודת הארץ מתחילים כבר בשישית, ולכן נאסרת נטיעה אף שבכתוב המלמד על תוספת נאמרה רק חרישה^[41], ואף בדעת הראשונים הסוברים שלא נאסרה בתוספת אלא חרישה בלבד^[42], יש שכתבו שההלכה למשה מסיני שלימדה שחרישה אסורה, גילתה שהשביתה מעבודת חרישה של שביעית, מתחילה כבר בשישית^[43].

שביתת הארץ

שביתת הארץ, לסוברים שבשביעית עצמה מלבד האיסור על האדם לעשות מלאכה, יש עליו חיוב שלא תיעשה מלאכה בשדהו, וכשביתת כלים בשבת, לסוברים כן^[44], יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו ראשונים אם אף בתוספת שביעית יש חובת שביתת הארץ, ולסוברים שאין איסור על קליטת נטיעה בתוספת שביעית^[45], תוספת שביעית היא רק איסור על המלאכה של האדם, אבל על שביתת השדה אין תוספת, ולכן לא אכפת לנו שתקלוט בתוספת שביעית^[46]. על הסוברים שאף בשביעית עצמה אין חובה על שביתת הארץ אלא רק איסור על האדם לעשות מלאכה בשדהו, ע"ע שביעית.

מלקות

מלקות על תוספת שביעית, לסוברים שמקור הדין הוא מהלכה למשה מסיני^[47], כתבו אחרונים שאין לוקים על עבודה בתוספת^[48], והטעם, שכיון שההלכה לא נאמרה בדרך שלא איסור, אלא מכלל ההיתר של עשר נטיעות נשמע האיסור לשאר נטיעות^[49], או משום שאין לוקים על איסור שנלמד מהלכה למשה מסיני^[50]. ויש שכתבו שכיון שהאיסור אינו מפורש בהלכה למשה מסיני אלא נלמד מכלל ההיתר שבה, הרי שאינו חמור כמו איסור מפורש, והרי זה כאיסור הבא מכלל עשה שמוחלים לו מיד כשעושה תשובה^[51]. ויש מן האחרונים שכתבו שלוקים על התוספת, שההלכה גילתה שעבודת הארץ האסורה בשביעית מתחילה כבר בערב שביעית^[52].

לסוברים שמקור הדין הוא מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות"^[53], אמר ר' יוחנן שיש מלקות על התוספת^[54], ואף על פי שבכתוב זה לא נאמר איסור אלא עשה, יש מן הראשונים שכתבו שהכתוב לימד שהשנה השביעית מתחילה כבר בשנה השישית וכל דין שביעית יהיה לסוף השישית^[55], ויש מן הראשונים שכתבו שמשמעות הכתוב היא לשבות ממלאכות שהן אסורות בלאו^[56]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלא לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן, עד שתצא נפשו, כדין כל הנמנע מלקיים עשה^[57].

הזמן

הזמן: מהתורה

הזמן של תוספת שביעית, לדעת ר' ישמעאל הלומד דין תו"ש מהלכה למשה מסיני, אמר ר' יצחק שמההלכה צריך להוסיף ל' יום^[58]. ונחלקו: יש מן הראשונים שכתבו שכך נאמר בהלכה עצמה, להוסיף ל' יום^[59], ויש מן הראשונים שכתבו שזמן שלשים יום אינו אלא לסוברים - וכן הלכה^[60] - של' יום בשנה חשובים שנה^[61], אבל לסוברים שיום אחד בשנה^[62], די ביום אחד תוספת^[63], וביארו בדעתם, שבהלכה לא נאמר זמן ל' יום, אלא נאמר שצריך להוסיף זמן שיש לו חשיבות של שנה, שהתוספת צריכה להיות כמו עיקר הקדושה, וכיון שעיקר הקדושה הוא שנה, אף התוספת היא זמן החשוב שנה^[64], וכן אותה שאמרו בתורת כהנים: ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה, תלמוד לומר "ובשנה השביעִת"^[65], יש מן האחרונים שביארו שבא לרבות ששנה שקודם השביעית שיהיה דינה כמו השביעית והיינו שלשים יום לפני ראש השנה, ולכך קרא אותם "שנה" משום של' יום בשנה חשובים שנה^[66].

לדעת ר' עקיבא, הלומד דין תוספת שביעית מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות", יש מן הראשונים שכתבו שהזמן מן התורה הוא שלשים יום^[67], ומהם שכתבו הטעם, ששיעור ל' יום הוא מצד שהחרישה בתוך זמן זה מועילה לשביעית^[68]. ויש מן האחרונים שכתבו ששיעור ל' יום הוא מהלכה למשה מסיני, והוא בכלל שיעורים* שנמסרו למשה מסיני^[69]. ויש מן הראשונים שכתבו ששיעור ל' יום הוא אומד חכמים^[70], וכן יש מן האחרונים שכתבו ששיעור התוספת וגדריה מסורים לחכמים, והם קבעו זמן הניכר שהוא לצורך השביעית, וכל שמופלג ל' יום מהשביעית אינו בכלל תוספת^[71].

בדעת ר' יוחנן, שרבן גמליאל ובית דינו למדו שמן התורה אין תוספת שביעית^[72], יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום שיעור כל שהוא צריך להוסיף, כדין כל תוספת שבת, לדעתם^[73], ואף על פי שמדין תוספת יום טוב יש לפרוש ממלאכה זמן כל שהוא קודם ראש השנה של שביעית, יש מן האחרונים שכתבו שתוספת שביעית הועילה לאסור קצירה לצורך אוכל-נפש*, אף שמדין תוספת יום טוב היא מותרת, לסוברים כן^[74], או שהועילה תוספת שביעית לחייב אף על מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*, שפטור עליה משום יום טוב וחייב משום שביעית^[75], או שהועילה תוספת שביעית לחייב על מלאכה שמקלקלת את השדה, שביום טוב פטור עליה ובשביעית חייב^[76], או שהועילה תוספת שביעית לסוברים שבראש השנה אין תוספת יום טוב^[77], או שהועילה תוספת שביעית לאסור מלאכה על ידי נכרי, לסוברים שבשביעית אסורה מן התורה^[78], שכיון שתוספת זו היא מדין תוספת שבת חלה על כל השביתות של השביעית ואף על שביתת שדהו^[79]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעתו תוספת שביעית אינה אלא בזמן בין השמשות, כשם שתוספת שבת אינה אלא בזמן השמשות, לדעתם^[80]. ויש מן הראשונים סוברים שלדעתו אין תוספת כלל^[81], מהם שכתבו שאין ללמוד תוספת שביעית מתוספת שבת, שאין ללמוד הקל מהחמור, או שתוספת שבת נלמדת מן הכתוב "תשבתו שבתכם"^[82], ושביעית אינה "שבתכם" אלא שבת הארץ^[83], וכן אמרו בירושלמי: מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה, אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה^[84], וכתבו ראשונים ואחרונים שהיינו לדעת ר' יוחנן הלומד גזירה שוה שביעית משבת בראשית^[85], שלדעתו אין תוספת שביעית כלל^[86]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שאין תוספת שבת ויום טוב כלל^[87], אף בשביעית אין תוספת כלל^[88]. וכן יש שכתבו שלהלכה אין כלל תוספת שביעית, שכיון שבתוספת שבת אין חיוב שביתת בהמתו^[89], לכן בשביעית שעיקרה משום שביתת הארץ, אין על שביתת הארץ חיוב תוספת^[90].

זמן התוספת מדרבנן

זמנים שונים, לפי מין השדה, הוסיפו חכמים לתוספת שביעית, לפי שבזמנים אלו נראה שהעבודה אינה לצורך השישית אלא לצורך השביעית^[91]. בשדה אילן, לדעת בית שמאי מותר לחרוש כל זמן שיפה לפרי, ולדעת בית הלל עד העצרת^[92], שלא הותרה חרישה אלא כשהיא לצורך לפרי, ולדעת בית הלל אחרי העצרת כבר אינה יפה לפרי אלא הרי הוא כמתקן פירות שביעית^[93], או נראה כמתקן הקרקע לתצורך השביעית^[94]. ואמרו במשנה שקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו^[95], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שזמנם של בית שמאי קודם לשל בית הלל, אלא שאין בית שמאי מחמירים על דברי בית הלל אלא מעט^[96], ויש מן האחרונים שכתבו שזמנם של בית שמאי אינו קבוע, והוא משתנה לפי מידת הגשמים שירדה באותה שנה, שבשנה מרובה בגשמים, אף אחר העצרת החרישה יפה לפרי, ובשנה מועטת בגשמים אף קודם העצרת החרישה כבר לא יפה לפרי, ובשנה בינונית בגשמים עד העצרת יפה לפרי^[97]. יש מן האחרונים שכתבו שרק חרישה אסורה מהעצרת ואילך אבל זמירה וזריעה מותרות עד ל' יום קודם ראש השנה^[98].

בשדה הלבן - שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן^[99] - לדעת תנא קמא חורשים עד שתכלה ליחה - לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים^[100] - כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות^[101], אבל מזמן זה ואילך, נראה כמתקן שדהו לצורך השביעית^[102], ולדעת ר' שמעון, חורשים שדה הלבן עד הפסח, שאם נאמר זמן של תכלה הליחה, נתת תורת כל אחד בידו^[103], שאחד יאמר כלתה ליחה בתוך שלי ואחד יאמר לא כלתה ליחה בתוך שלי^[104], ואין כל הקרקעות שוות ויטעה באומדנו^[105], וקבעו עד הפסח שאז יש לחות רבה הנצרכת לזריעה, והחרישה עד אז לצורך זריעה היא, ומכאן ואילך אין די לחות לצורך זריעה ונראית החרישה שהיא לצורך שביעית^[106].

ביטול הזמנים שמדרבנן

ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, שרבן גמליאל ובית דינו ביטלו שני זמנים אלו, ואמר רבי יוחנן שהיה להם כח לבטל הזמנים לפי שכך התנו שמאי והלל מתחילה שכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל^[107], וכתבו אחרונים בדעתו, שאף בזמן הבית, בטלו שני הזמנים^[108]. ובדעת רב אשי, שההלכה למשה מסיני של תוספת לא נאמרה אלא בזמן שהמקדש קיים^[109], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שבזמן הבית נוהגים שני הזמנים, אבל שלא בזמן הבית אינם נוהגים^[110], שלא הוסיפו שמאי והלל לגזור ולהוסיף זמן לתוספת אלא בזמן שההלכה נוהגת, אבל בזמן שאין ההלכה נוהגת - כשאין המקדש קיים - בטילה ממילא גזירתם^[111]. ויש סוברים ששני הזמנים בוטלו על ידי רבן גמליאל ובית דינו אף בזמן שהמקדש קיים^[112].

זמן התוספת: ההלכה

להלכה, כתבו ראשונים שבזמן שהמקדש קיים, מהלכה למשה מסיני, אסורים בעבודת הארץ ל' יום קודם השביעית, ומגזירת חכמים, בשדה אילן אסורים מעצרת ובשדה לבן מהפסח, ובזמן שאין מקדש קיים מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה^[113]. ויש שכתבו שיש להוסיף משהו כדין כל תוספת יום טוב, לסוברים כן^[114]. וכתבו אחרונים, שלכשיבנה המקדש ותחזור תוספת שביעית שמן ההלכה ל' יום, אף הפרקים שהוסיפו חכמים יחזרו למקומם^[115]. ויש סוברים שאף כשיבנה המקדש לא תחזור אלא תוספת של ל' יום אבל לא הפרקים שהוסיפו חכמים^[116]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף בזמן הזה נוהגת תוספת שביעית ל' יום קודם השביעית, בחרישת שדה לבן, שלא ביטלו תוספת שביעית אלא בדברים שיהיה הפסד במניעתם, כגון חרישת שדה אילן, אבל בחרישת שדה לבן אין הפסד במניעתה ולא ביטלו בה התוספת^[117].

התקופה בה נוהגת התוספת

התקופה בה נוהגת תוספת שביעית, יש מן הראשונים שכתבו שהיא בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, ולדעת רבי הסובר שאין שביעית נוהגת מן התורה אלא בזמן שכל יושביה הארץ עליה^[118], דין תוספת שביעית הוא בזמן שיושביה עליה^[119], ולדעתם אם יהיו כל יושביה עליה, אף על פי שלא יהיה עדיין מקדש, יהיה חיוב שביעית דאוריתא ויהיה תוספת שביעית^[120].

המלאכות האסורות

המלאכות האסורות

המלאכות האסורות בתוספת שביעית, נחלקו בהן ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים שלא נאסרה אלא חרישה המפורשת בכתוב "בחריש ובקציר תשבות" ממנו נלמד דין תוספת שביעית^[121], ולכן נטיעה שלא נאסרה בכתוב, מותרת^[122], וכן זריעה מותרת^[123]. ולדעה זו יש שכתבו שנטיעה מותרת אף מדרבנן^[124]. ויש שכתבו שאסורה מדרבנן^[125]. לדעה זו שנטיעה מותרת בשביעית, זרע סמוך לשביעית באופן שישריש בשביעית, יש מן האחרונים שנסתפקו אם עובר בעשה של שביתת שדהו^[126].

ב) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, מהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה שהיא מועילה לשביעית^[127], כחרישה^[128] וכיוצא בה^[129], וזה הטעם לאותה שכתבו ראשונים שנטיעה מותרת בתוספת שביעית^[130], ואין לאסור מצד שהאילן גדל בשביעית, שהרי כל האילנות גדלים בשביעית, ואם כן לא יטע אדם לעולם^[131], ואין תועלת בשביעית מגידול האילן, שאפילו יתן פירות הם יהיו ערלה^[132], או שאילן מתקיים לזמן רב אחרי נטיעתו, ואין פעולת הנטיעה מתיחדת לשביעית^[133]. ולדעה זו כתבו אחרונים שכמו כן זמירה בעבודת האילן, היא צורך לשביעית, ואסורה^[134], וכן זריעה שהיא צורך לשביעית אסורה^[135], אבל קצירה ובצירה אינן אסורות בתוספת שביעית^[136], שאינן משום תיקון עבודת הארץ^[137], אלא הן עבודות בפירות שביעית^[138]. וכן זו שכתבו ראשונים שנטיעה אסורה בתוספת שביעית משום מראית העין^[139] - שכיון שמונים שנות הערלה מהשביעית יאמרו שבשביעית נטע^[140] - כתבו אחרונים שהדברים אמורים אף בתוספת שביעית מן התורה^[141], שלדעת ראשונים אלו אף בזמן הבית לא נאסרה אלא מלאכה שהיא תיקון לשביעית^[142]. ויש מן הראשונים שכתבו שהאיסור בתוספת שביעית הוא לחרוש חריש שמועיל לשביעית^[143], ומכל מקום כתבו שנטיעה אסורה^[144], וביארו בדעתם, שהוא משום שהאילן גדל בשביעית, ואין לומר שמטעם זה נאסור לעולם נטיעות כיון שגדלות בשביעית^[145], שהאיסור הוא מצד תוספת הימים שנאסר בהם מה שאסור בשביעית, והתנאי של תיקון לשביעית מגדיר את המלאכות האסורות^[146].

ג) ויש מן הראשונים שכתבו שכל מלאכה אפילו דאורייתא, כגון חרישה, שעושה אותה לצורך פירות שישית, מותרת, ואם אינה לצורך הפירות אלא לצורך האילן, אסורה^[147], ומאידך כתבו לאסור נטיעה בתוספת שביעית, שכיון שכתוב "וכרמך לא תזמֹר"^[148], וזמירה היא תולדה של זריעה וכל שכן שיש לאסור נטיעה שדומה יותר לזריעה^[149]. וכתבו שג' חילוקים בדבר: לצורך פירות שישית מותר עד ראש השנה, ולצורך הטבת האילן לעתיד אסור מעצרת ואילך, ולנטוע אסור מל' יום קודם ראש השנה^[150]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאחר העצרת נאסרה מלאכה שהיא לתיקון פירות שביעית, ובתוספת של ל' יום נאסרה מלאכה אף לתיקון האילן^[151]. וכן בכל המלאכות ששנינו שמותרות עד ראש השנה^[152], יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכל המלאכות האלו אין בהן תיקון לצורך פירות שביעית ולכן מותר לעשותן עד ראש השנה^[153].

ד) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נאסרה אלא מלאכה שבשביעית אסורה מן התורה, ולכן נטיעה, שאף בשביעית עצמה אינה אסורה מן התורה, לסוברים כן^[154], בתוספת שביעית מותרת אף מדרבנן^[155].

ה) ויש מן הראשונים שכתבו שכל מלאכה אסורה בשביעית אסורה בתוספת, שמן הסתם מרבים תוספת שביעית לכל דין שביעית וכל האסור בשביעית אסור בתוספת^[156]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שאף נטיעה אסורה בתוספת, ואין חילוק בין מלאכה שהיא תיקון לשביעית לבין מלאכה שאינה תיקון לשביעית^[157], שנתחדש בתוספת שביעית שדיני השביעית מתחילים כבר בשישית, לכן יש לאסור בה כל כל המלאכות האסורות בשביעית^[158].

תולדות

מלאכות שהן תולדות, לסוברים שאף בשביעית אינן אסורות אלא מדרבנן^[159], יש מן הראשונים שכתבו שמותרות בתוספת שביעית, אפילו כשאינן לצורך השישית^[160], ולדעתם זהו ששנינו במלאכות שונות שהותרו עד ראש השנה^[161], שכל אלו מלאכות השנויות הן תולדות^[162], ואף בדעת הסוברים שתולדות אסורות בשביעית מדאוריתא^[163], יש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום לא נאסרו בתוספת שביעית אלא מלאכות שנאמרו בפירוש בתורה^[164]. ויש מן הראשונים סוברים שאין התולדות מותרות אלא בשביעית בזמן הזה שהיא דרבנן לסוברים כן^[165]. ויש מן הראשונים סוברים שאף תולדות אסורות בתוספת שביעית, ולא התירו מלאכות הללו אלא בעשר נטיעות^[166]. ובדעת הראשונים שלא נאסרה אלא מלאכה שהיא תיקון לשביעית^[167]. על הסוברים שמטעם אחר הותרו מלאכות אלו, עי' לעיל^[168].

קליטה

קליטה של נטיעה, אם היא מותרת בתוספת שביעית, כגון שניטעה קודם התוספת, נחלקו בה ראשונים בדעת אמוראים: יש סוברים שאף הקליטה אסורה בתוספת מדין תוספת שביעית^[169], ולדעתם זהו שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שצריך לטעת קודם שלשים יום ועוד הזמן של הקליטה בקרקע, שהוא לדעת ר' אליעזר ל' יום, לדעת ר' יהודה ג' ימים, ולדעת ר' יוסי ור' שמעון ב' שבתות^[170]. ויש מן הראשונים סוברים, שמדין תוספת שביעית אין חובה שהנטיעה תיקלט קודם התוספת^[171], מהם שכתבו שזמן הקליטה אינו ענין כלל לשביעית אלא מצד דיני ערלה, והוא נוהג בכל השנים^[172], ומהם שכתבו שהחיוב שתיקלט קודם התוספת הוא דין מיוחד בשביעית, משום מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו^[173], וכתבו שכן דעת הירושלמי^[174]. ובחשש מראית העין, נחלקו: יש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהוא מצד מנין השנים לענין ערלה ורבעי, ואם השנה הראשונה תהיה השביעית, יאמרו שנטע בשביעית, ולכן הצריכה שייקלט זמן מסוים קודם השביעית כדי שזמן זה ייחשב שנה, והשביעית כבר שנה שניה^[175], ולדעה זו באילן סרק שאין בו מנין שנות ערלה, אין צריך שתקלוט קודם התוספת^[176]. ויש מן האחרונים שכתבו, שהחשש הוא שהרואה נטיעה קטנה בשביעית יטעה לומר שבשביעית נטעו^[177], וכתבו שלדעה זו אפילו באילן סרק צריך שייקלט קודם התוספת^[178].

להלכה, כתבו ראשונים שאף בזמן הזה אין נוטעים אילנות ואין מרכיבים ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה ב' שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו^[179].

בטעם המחלוקת אם יש איסור על קליטת הנטיעה בתוספת שביעית, לסוברים שיש איסור בנטיעה קודם שביעית באופן שתיקלט בשביעית - אף על פי שבשביעית עצמה אין האדם עושה מלאכה - משום שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שלא תיעשה בה מלאכה, לפיכך יש איסור בקליטה בשביעית^[180], יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאין איסור קליטה בתוספת, תוספת שביעית יש בה רק איסור על המלאכה של האדם אבל אין בה חיוב על שביתת שדהו, ולכן לא אכפת לנו שתלקוט בתוספת שביעית^[181]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהקליטה אסורה משום שחשובה כנטיעה^[182]. ויש מן האחרונים סוברים שאין איסור בקליטת נטיעה בשביעית, וכל האיסור לטעת קודם השביעית באופן שתיקלט בשביעית אינו אלא משום דין תוספת שביעית, ולכן בזמן שאין תוספת, מותר לטעת סמוך לשביעית באופן שיקלט בשביעית^[183].

מלאכה על ידי נכרי

מלאכה שעל ידי נכרי, לסוברים שאסורה בשביעית^[184], לסוברים שתוספת שביעית ל' יום שמן התורה הנלמדת מהכתוב "בחריש ובקציר תשבות", יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאינה אסורה אלא מלאכת האדם אבל לא שביתת שדהו, לדעת אותם אחרונים^[185], מלאכה על ידי נכרי מותרת בתוספת שביעית^[186]. ובדעת ר' ישמעאל, שתוספת שביעית נלמדת מהלכה למשה מסיני, יש מן האחרונים שנסתפקו אם מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בתוספת שביעית, שיש לומר שהלכה למשה מסיני שווה בכמה ענינים לדיני דרבנן, כגון לענין ספק שהולכים בה להקל, לסוברים כן^[187], ואמירה לנכרי שבות, ובדרבנן הרי זה שבות דשבות^[188], ויש מן האחרונים שכתבו שאמירה לנכרי אסורה, שכיון שהאיסור בתוספת שביעית הוא משום שנראה כמתקן לצורך שביעית, שוב אין האיסור דוקא בשעה שהמלאכה נעשית, אלא נמשך האיסור אף לאחר מכן, כשנראה שהשדה נחרשה לצורך שביעית, ולכן אין הבדל אם נעשה המעשה על ידי ישראל או על ידי נכרי^[189].

קדושת פירות

פירות שצמחו בתוספת שביעית, באופן שנזרעו ונגמר גידולם בתוספת, כגון אורז ודוחן ופרגין ושומשמין, שאסור לזרעם בתוספת, ושנינו שאם השרישו קודם ראש השנה דינם כפירות שישית^[190], יש שכתבו שלא חלה עליהם קדושת שביעית^[191]. ויש מן האחרונים שכתב שפירות שהשרישו בתוך ל' יום קודם ראש השנה אסורים כפירות שביעית^[192].

בשדה אילן

הכלל

שדה האילן, שלדעת בית הלל מותר לחרוש בו עד העצרת שלפני השביעית^[193], הוא בהימלא כל התנאים הבאים: א) יש בו שלשה אילנות לבית-סאה*, בין אילנות מאכל ובין אילנות סרק, ואפילו של שלשה אנשים^[194]; ב) האילנות ראוים לעשות ככר דבילה של ששים מנה איטלקי^[195], ואף אילנות סרק, רואים אותם כאילו הם תאנים; ג) המרחק בין האילנות כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו^[196]; ובהימלא כל תנאים אלו, חורשים כל הבית סאה בשבילם^[197].

אבל אם היו פחות משלשה לבית סאה, או שאינם ראוים לעשות ככר - בין שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה והשאר אינם ראוים לעשות, ובין ששנים ראויים לעשות ואחד אינו עושה^[198] - אין חורשים אלא לצרכם והוא מלוא האורה וסלו וחוצה לו^[199].

פחות מג' אילנות לבית סאה

כאשר יש פחות מג' אילנות לבית סאה, יש מן הראשונים סוברים שאין חורשים להם אלא כדי צרכם שהוא כמלוא אורה וסלו חוצה לו^[200]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שחורשים לכל אילן לפי חשבון של חלוקת בית סאה לשלש, והוא שליש בית סאה לכל אילן^[201]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכאשר הקרקע והאילן שייכים לאותו אדם, מותרת חרישה של שליש בית סאה, אבל כאשר האילן של אחד והקרקע של אחר, לא התירו אלא כמלוא אורה וסלו^[202].

המרחק בין האילנות

המרחק לכל הפחות בין ג' האילנות כדי שיחשבו שדה אילן, הוא כדי שיהא הבקר עובר בכליו^[203]. המרחק לכל היותר בין ג' האילנות כדי שיחשבו שדה אילן, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יוסי בירושלמי, שאפילו רחוקים האילנות זה מזה יותר מט"ז מאמה, מצטרפים, שכיון שראויים לעשות ככר דבילה, ענפיהם גדולים וכל הבית סאה נצרך להם^[204]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יוסי בירושלמי, שאף בחרישת בית סאה בשביל ג' האילנות, צריך שלא יהיו מרוחקים זה מזה יותר ממטע י' אילנות לבית סאה, והיינו לא יותר מט"ז אמה בין אילן לאילן^[205], וכן כתבו אחרונים בדעת התוספתא, שהמרחק המירבי בין האילנות הוא מטע י' לבית סאה, והמרחק הפחות ביותר הוא כדי שיהיה הבקר עובר בכליו^[206]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' מאיר ור' יהודה בתוספתא, ששיעור המירבי ביניהם הוא מטע י' לבית סאה, אבל אין שיעור למטה, ואפילו קרובים מאוד חורשים כל בית סאה בשבילם, ואילו לדעת ר' יוסה ור' שמעון יש שיעור למטה, שאם קרובים אין חורשים כל בית סאה בשבילם, אבל אין שיעור למעלה^[207].

כאשר השיעור בין האילנות הוא פחות מכדי שהבקר עובר בכליו, נחלקו: יש מן הראשונים סוברים שאין חורשים להם כלל, אפילו לא כדי צרכם - שהוא כשיעור אורה וסלו וחוצה לו - שכיון שקרובים כל כך זה לזה, לעקירה הם עומדים, וחשובים כאינם, ואינם בכלל ההיתר של שדה אילן^[208]. ויש סוברים שבשיעור מלוא אורה וסלו לעולם חורשים, אפילו הם קרובים זה לזה ביותר, ואינם גרועים מאילן אחד שחורשים בשבילו בשיעור זה^[209].

אופן עמידת האילנות

שלשה אילנות בבית סאה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ר' יוסי בירושלמי, שבין כשהם עומדים כשורה ובין כשעומדים כחצובה, היינו אחד כנגד שנים - שלענין הקונה ג' אילנות, לדעת רב דוקא כאשר עומדים כחצובה, קנה קרקע שביניהם, ולדעת שמואל אף כשעומדים כשורה^[210] - כל שראויים לעשות ככר דבילה, חורשים כל בית סאה בשבילם^[211], ומהם שכתבו בדעת ר' יונה בירושלמי, שאם האילנות קרובים זה לזה, אזי לדעת רב דוקא כשעומדים כחצובה חורשים כל בית סאה בשבילם, שרק אז מוכח שחורש כל הבית סאה בשבילם^[212]. ויש מן האחרונים שכתבו שבין לדעת ר' יוסי ובין לדעת ר' יונה בירושלמי, לדעת רב דוקא כשעומדים כחצובה מצטרפים אבל כשעומדים כשורה אין מצטרפים, שכיון שקרובים כל כך, שרשיהם נוגעים זה בזה ועומדים לעקירה, ולשמואל אפילו עומדים כשורה מצטרפים^[213]. ויש שכתבו שאם עומדים סמוכים זה לזה, פחות משיעור שהבקר עובר בכליו, אם עומדים כשורה אינם מצטרפים, שאף על פי שהבקר יכול לעבור בצדדים, כיון שביניהם אין מרחק, השרשים לא מתפשטים, ועומדים הם לעקירה, וגם אינם זקוקים לחרישת בית סאה, אבל כל שהם רחוקים זה מזה כשיעור הנדרש, אפילו עומדים כשורה, מצטרפים^[214]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת ר' יוסי בירושלמי דוקא כשעומדים כחצובה מצטרפים, שאין מקום בבית סאה שיעמדו ג' אילנות כשורה ויהיה בין אילן לאילן כ"ה אמה ובין גדר לאילן י"ב אמה, ואילו לדעת ר' יונה שאפשר שיעמדו בשורה^[215].

אופן פיזור האילנות בתוך בית סאה, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך שיהיו מפוזרים בצורה שווה^[216], וכן שנינו בתוספתא: אילן העומד בתוך קביים ושנים העומדים בבית ארבע קבים אין חורשים להם אלא צרכם^[217].

ויש שכתבו, שצריך שיתמלאו ב' תנאים, גם שיהיה כל אחד מהאילנות עומד בתוך שליש סאה שהוא בית שני קבים, וגם שיהיה בין כל אחד שיעור כדי שהבקר עובר בכליו שהוא ד' אמות, ולכן אם האילנות מפוזרים בבית סאה וכל אחד בתוך שליש בית סאה, אלא שהם עבים מאוד ואין ביניהם שיעור ד' אמות, או שהאילנות אינם מפוזרים בשוה אך יש ביניהם ד' אמות, כגון שהם דקים, אינו מועיל ואין חורשים להם אלא לצרכם^[218].

כאשר האילנות עומדים במדרון, יש מן האחרונים שכתבו שבין כשהאילנות למעלה והשדה למטה ובין כשהשדה למעלה והאילנות למטה, אף על פי שרחוק הדבר שתועיל לאילנות החרישה של הקרקע המופלגת מהם, חורשים כל בית סאה בשבילם^[219], ויש מן האחרונים סוברים שכאשר האילנות למטה אין לחרוש השדה שלמעלה, שאין מועלת חרישה זו לאילנות^[220].

של שלשה אנשים

היו ג' האילנות של ג' אנשים, שמצטרפים, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שיהיו העצים קרובים זה לזה עד ד' אמות כדי שיהיה צירוף^[221]. ואפילו האילנות שייכים לג' בני אדם והקרקע שייכת לאדם רביעי, מצטרפים, ואף על פי שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו, מותר^[222], ויש מן האחרונים שכתבו שבעל השדה יכול אף לזרוע כל מה שירצה^[223]. ויש מן האחרונים שכתבו שבעל האילנות הוא החורש^[224].

זמן החרישה כאשר ג' האילנות של ג' בני אדם, כתבו ראשונים - ויש שגורסים כן בתלמוד^[225] - הוא עד העצרת^[226], ומהם שכתבו כן אף בדעת הירושלמי, ולדעתם לא התיר הירושלמי חרישה עד ראש השנה אלא בזמן שבטלה התוספת^[227]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת הירושלמי - לגירסתם בו - שכאשר ג' האילנות של ג' אנשים, חורשים בשבילם עד ראש השנה^[228].

ראויים לעשות ככר דבילה

האילנות, שצריך שיהיו ראויים לעשות ככר דבילה, כתבו ראשונים שאפילו אינם עושים^[229], וכתבו אחרונים שכאשר אינם עושים, משערים לפי גודל האילן, אם היה אילן של תאנה בגודל זה^[230]. אילן מאכל שמחמת איזה קלקול אינו עושה פירות, יש מן האחרונים שצידדו לומר שגרע מאילן סרק שאינו עושה פירות כלל^[231]. ובטעם שקבעו כשיעור תאנים דוקא, אמרו בירושלמי משום שתאנים עושים פירות הרבה ופירותיהם גסים^[232].

שיעור ראויים לעשות ככר דבילה, יש שכתבו שמשערים בין באילנות עצמם ובין בפירותיהם, והיינו שאם יש אילן קטן, שאם היה תאנה לא היה מוציא כשיעור ככר, אולם הפירות שלו עצמו גדולים הם, ואם היו פירות אלו תאנים, היה יוצא מהם שיעור ככר, מצטרף^[233].

עשיית שיעור "ככר דבילה"

כאשר יש שלשה ועד תשעה אילנות, תנאי נוסף שיהיה אפשר לחרוש בשבילם כשיעור בית סאה הוא שיעשו שיעור ככר דבילה של ששים מנה איטלקי^[234]. באופן החישוב ששיעור ככר דבילה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שצריך שכל אחד מהאילנות יעשה שיעור ככר שלם של ס' מנה, בין כשיש ג' אילנות ובין כשיש יותר מג', ואם יש אחד שאינו עושה כשיעור ככר, אפילו יש שמונה אחרים שכן עושים, אין חורשים לכל אחד אלא כדי צרכו^[235]. ב) ויש סוברים שמחלקים שיעור ככר לפי מספר האילנות, וכל אחד צריך שיעשה חלק שוה לחבירו, וסך הכל יעשו ככר שלם^[236], ולדעתם זהו שאמר רב ביבי בשם רבי חנינא בירושלמי: ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים^[237], היינו שבג' אילנות צריך שכל אחד יעשה שליש^[238], וכאשר יש תשעה ואחד מהם אינו עושה תשיעית הככר, אף על פי שכל השאר עושים יחד ככר, אינו מועיל^[239], ולדעתם זהו שאמר זעירא: ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים^[240], היינו שבתשעה צריך שיעשה כל אחד תשיעית^[241]. ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים שבג' אילנות צריך שכל אחד יעשה שליש ככר, ומג' עד ט' אילנות אין צריך שכולם יעשו, ובלבד שכל העושים יעשו כל אחד חלקו בשוה ויצא מכולם ככר^[242]. ד) ויש שכתבו בדעת אחרונים, שבג' אילנות צריך כל אחד לעשות שליש, ומג' עד ט' צריך שכולם יעשו, ולדעת רב ביבי אף בתשעה צריך שכל אחד יעשה שליש, ולדעת זעירא די בכך שמכל הט' ביחד יצא ככר אחד^[243]. ה) ויש שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר יש ג' אילנות צריך שכולם יהיו ראויים לעשות, וביחד יעשו כולם שיעור ככר^[244], מהם שכתבו שאין צריך שיעשו כל אחד מהשלשה שליש, אלא שסך הכל בין כולם יהיה ככר שלם^[245], ומהם שכתבו שצריך שכל אחד יעשה שליש^[246], וכאשר יש מג' אילנות עד ט' אילנות, לדעת רב ביבי בירושלמי אין צריך שיהיו כולם ראויים לעשות, אלא כל שיש ביניהם ג' אילנות שעושים ביחד ככר, אף על פי שהשאר אינם עושים, מצטרפים לחרישת כל בית סאה, ולדעת זעירא צריך שכל שלשה יעשו ככר אחד וסך הכל יעשו ג' ככרות, והלכה כרב ביבי^[247]. ו) ויש שכתבו בדעת ראשונים, שבג' אילנות צריך כל אחד לעשות ככר שלם, ומג' אילנות עד ט', צריך גם כן כל אחד לעשות, אך לא בשיעור ככר, ולדעת רב ביבי בירושלמי די שג' יחד יעשו ככר, ולדעת זעירא מכולם יחד צריך שיצא ככר^[248]. ז) ויש שכתבו בדעת ראשונים, שבג' אילנות צריך כל אחד מהם לעשות ככר שלם, ומג' עד ט' כל שיש ג' שעושה כל אחד מהם ככר שלם, מצטרפים^[249].

בטעם שאין חורשים כל הבית סאה בשביל השנים שעושים כשיעור, לפי חשבון של שליש בית סאה לאילן, יש מן האחרונים שכתבו שההיתר לחרוש עד עצרת הוא רק בשדה אילן, וכל שאינו שדה אילן לא התירו לחרוש עד העצרת, אף כשמועיל לאילנות, שאפשר שחורש אף לצורך השדה, אולם כאשר ב' אילנות עושים שיעור, אין דרך לזרוע בתוך שיעור מלוא אורה וסלו כיון שמזיק לפירות, ומוכח שהחרישה שם היא לצורך האילנות ולא לצורך הקרקע, וחרישה כזו שהיא אך ורק לצורך האילנות מותרת אף שלא בשדה אילן^[250].

שיעור מלוא אורה וסלו

שיעור מלוא אורה וסלו וחוצה לו, שהוא השיעור שחורשים בשביל אילנות שאינם בגדר "שדה אילן"^[251], הוא שיעור ב' אמות^[252], אמה אחת לאורה ואמה אחת לסל שעמו^[253]. יש מן האחרונים שכתבו השיעור לא נמדד באופן שמעמיד את הסל תחת אילן, אלא לצד חוץ, שאז צריך יותר רווח^[254]. יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהשיעור נמדד ממקום שמסתיים הקרקע כנגד קצה נופו של האילן^[255], וחורשים תחת הענפים וחוצה להם כמלוא אורה וסלו בידו^[256].

ונחלקו: יש מן האחרונים סוברים שמותר לחרוש בשיעור מלוא אורה וסלו אף עד ראש השנה^[257], ויש מן האחרונים סוברים שאף בשיעור מלוא אורה וסלו לא הותר אלא עד העצרת^[258].

עשרה אילנות ומעלה

כאשר יש עשרה אילנות ומעלה, שנינו שבין כשעושים ככר דבילה של ס' מנה ובין כשאין עושים, חורשים כל בית סאה בשבילם^[259], שכיון שהושרשו יפה אינם עומדים להיעקר^[260]. ונחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים בדעת רב ביבי בירושלמי, שצריך שלכל הפחות כל אחד יעשה שליש ככר, ולדעת זעירא צריך שכל תשעה מהם יעשו ככר, תשיעית לכל אחד^[261]. ויש מן הראשונים סוברים שאין צריך שיעשו פירות^[262], שכיון שהם עשרה, אפילו אינם עושים ככר דבילה חשובים הם, ומותר לחרוש בשבילם כל בית סאה^[263].

ונחלקו אחרונים: יש סוברים שעשרה אילנות לבית סאה, אינם גרועים מנטיעות וחורשים בשבילם עד ראש השנה^[264], ולדעתם זוהי ששנינו בתוספתא: זקינה ונראית כנטיעה הרי היא כנטיעה^[265]. ויש סוברים שאף עשרה אילנות, אין חורשים בשבילם אלא עד העצרת^[266].

עשר נטיעות

הכלל

עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה, חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה^[267], ודין זה הוא מהלכה למשה מסיני^[268], והתורה חסה על ממונם, שאם לא יחרוש את הבית סאה, יתייבשו הנטיעות, שאין כחן יפה כזקנות^[269].

אף לדעת ר' עקיבא הסובר שתוספת שביעית אינה נלמדת מההלכה למשה מסיני אלא מהכתוב^[270], קיים היתר זה של חרישה לצורך נטיעות^[271]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתו: יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף לדעתו נאמרה הלכה למשה מסיני להתיר חרישה לצורך הנטיעות עד ראש השנה^[272], וכן בדעת הראשונים הסוברים שלדעת ר' עקיבא אילן חשוב "נטיעה" כל עוד נקרא כך^[273], יש שכתבו שסובר ר' עקיבא שהיתר י' נטיעות הוא הלכה למשה מסיני^[274]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעת ר' עקיבא ההלכה באה להתיר י' נטיעות, והאיסור לזקנות נלמד מן הכתוב "בחריש ובקציר", ואילו לדעת ר' ישמעאל ההלכה המתירה נטיעות מלמדת גם על איסור זקנות^[275]. ויש מן הראשונים סוברים שלר' עקיבא לא נאמרה הלכה להתיר לצורך עשר נטיעות^[276], ומהם שכתבו שההיתר לר' עקיבא בעשר נטיעות הוא משום שהחרישה היא "לאוקמי אילנא" (להעמיד האילן)^[277], וכן בדעת הראשונים הסוברים בדעת ר' עקיבא שחשובה "נטיעה" רק בשנתה הראשונה^[278], יש שכתבו שההיתר לדעתו הוא משום אוקמי אילנא^[279]. וביארו בדעתם, שהאיסור בתוספת שביעית אינו אלא כשעושה לצורך השביעית, אבל כשחורש בשביל הנטיעות שלא יתייבשו, אינו עושה בשביל השנה השביעית אלא בשביל שיתקיימו עכשיו, ולא נאסר לעשות כן בתוספת^[280]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת ר' עקיבא כיון שתוספת שביעית אסורה מהכתוב, החילוק שבין נטיעות לזקינות הוא מכלל פירוש התורה שבתורה שבעל פה^[281]. ויש מן האחרונים שכתבו שגדרי התוספת מסורים הם לחכמים, והם קבעו שרק מה שניכר שחורש לצורך שביעית אסור, ובנטיעות כיון שהן נפסדות והחרישה נצרכת לקיומן, אינו נראה כחורש לצורך שביעית, והתירו^[282].

הכלול בהלכה של י' נטיעות

ההלכה של י' נטיעות, יש מן הראשונים שכתבו שבהלכה למשה מסיני נאמר גם שיעור היניקה של הנטיעות, שי' נטיעות יונקות בבית סאה, וגם שמותר לחרוש בשבילן עד ראש השנה^[283]. ויש מן האחרונים שכתבו שבהלכה נאמר רק שלנטיעות מותר לחרוש עד ראש השנה לפי צרכן, אבל שיעור היניקה לא נאמר בהלכה, אלא מסור לחכמים שהוא בית סאה לי' נטיעות^[284].

אימתי חשובות "נטיעות"

עד מתי חשובות נטיעות, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' אלעזר בן עזריה עד שיחולו^[285], ונחלקו ראשונים בדעתו, ומחלוקתם תלויה בהבנת דברי הירושלמי בדעתו: יש סוברים שהיינו עד שיצאו לחולין בשנה הרביעית לנטיעתן, על ידי פדיון, ואם לא פדאן ברביעית, עד שיעשו חולין מאליהן בחמישית^[286], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: מהו שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן^[287], והיינו שלדעת סתם הירושלמי יש שני זמנים^[288], ולדעת ר' אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן, הזמן הוא שיעשו חולין מאליהן^[289], ונקטו אותם ראשונים כדעת סתם הירושלמי^[290]. ובטעם ששם אילן תלוי בפדיון, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שעל ידי הפדיון הפירות נאכלים, הרואה יחשוב שהנטיעות הם בשנה החמישית שלהן, ואם יחרשו בשבילם, יטעו לומר שאף בשנה החמישית מותר לחרוש, ולכן גזרו שלא יחרשו בשבילם כבר בשנה הרביעית^[291]. ויש שביארו, שלדעת ר' אלעזר בן עזריה, האילן חשוב "נטיעה" כל זמן שבני אדם קוראים לו נטיעה, ונתן בזה שיעור, שכל עוד אין בני אדם נהנים מפירותיו, נקרא נטיעה בפי בני אדם, ורק כשמתחילים להנות מפירותיו קרוי אילן, ותלוי בבעל הנטיעה, אם פדה פירותיה בשנה הרביעית, וכבר אז נהנים מפירותיה, כבר ברביעית קרוי אילן, ואם לא פדה אלא יצא לחולין מאליו בחמישית, רק בחמישית קרוי אילן^[292]. ויש סוברים ש"עד שיחולו" היינו עד שיצאו לחולין מאליהן בשנה החמישית^[293], שנסתפקו בירושלמי אם "עד שיחולו" היינו שיצאו לחולין על ידי פדיון ברביעית או שיצאו לחולין מאליהן בחמישית, ופשט ר' אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן שהוא עד שיצאו לחולין מאליהן בחמישית^[294].

ב) לדעת ר' יהושע, נקראת נטיעה בת שבע שנים^[295]. יש מן הראשונים סוברים בדעתו שזמן ז' שנים הוא אפילו בגפן^[296], וכתבו בדעתם שרבי שאמר בתוספתא שגפנים בני ה' ותאנים בני ו' וזיתים בני ז'^[297], חולק עליו^[298]. ובטעם שקבוע זמן ז' שנים, יש מן האחרונים שכתבו שכדי שתעבור עליו שמיטה אחת^[299]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתו שזמן ז' שנים הוא הזמן הרב ביותר שבין האילנות, והוא הזמן של זיתים, אבל בגפנים הזמן הוא ה' שנים ובתאנים ו' שנים, ולדעתם זהו שאמר ר' יהושע בתוספתא: איזהו נטיעה בת ה' בת ו' או בת ז', ורבי - וי"ג: ר' אלעזר בן עזריה^[300] - מפרש דבריו, שגפנים בני ה' תאנים בני ו' זיתים בני ז'^[301]. והטעם לחילוק זמנים אלו, יש מן האחרונים שכתבו שהוא זמן גמר הגידול שבכל אילן^[302].

ג) לדעת ר' עקיבא, נטיעה כשמה^[303]. ונחלקו בדעתו: יש מן הראשונים סוברים שהיינו כל זמן שבני אדם קוראים לה "נטיעה"^[304], וכן כתבו ראשונים להלכה^[305]. ויש מן הראשונים סוברים שהיא נטיעה בת שנתה^[306], וכתבו אחרונים שלדעה זו גם אחר שנה יקראו לה נטיעה, בטלה דעתם^[307]. ויש שכתבו שלשתי הדעות זמנו של ר' עקיבא הוא השיעור הקטן שבין השיעורים שאמרו התנאים, וכן הזמנים שלשתי הדעות קרובים זה לזה^[308].

הנראית כזקנה

נטיעה הנראית כזקנה, יש מן האחרונים סוברים שנותנים לה חומרת זקנה וחומרת נטיעה^[309], ויש מן האחרונים סוברים שדינה כזקנה לכל דבר^[310].

מנין הנטיעות

במנין הנטיעות שחורשים בשבילן עד ראש השנה, כתבו ראשונים שהוא לא פחות מי' נטיעות^[311], שבפחות מי' נטיעות אינן צריכות לבית סאה^[312]. ביותר מי' נטיעות, יש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין חורשים להן, שהנטיעות עומדות הן להיעקר ואין חורשים בשבילן^[313]. ויש מן האחרונים סוברים, ומהם שכתבו כן בדעת ראשונים, שאף ביותר מי' נטיעות לבית סאה חורשים כל בית סאה עבורם^[314], וכן כתבו אחרונים שלסוברים שצריך שהמרחק ביניהם יהיה לפחות ד' אמות^[315], כל שיש ביניהם ד' אמות, אזי אפילו ביותר מי' נטיעות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן^[316]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעת ר' עקיבא ההלכה באה להתיר י' נטיעות, אך גם באה לומר דוקא עשר, לא פחות ולא יותר^[317].

אופן הפיזור

אופן הפיזור של הנטיעות בבית סאה, יש מן הראשונים שכתבו שאינן רצופות אלא שנחלק כל בית סאה לי' חלקים שוים ובכל חלק נטיעה^[318]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו בדוקא שיהיו במרחקים שוים זה מזה ואין מדקדקים בזה^[319], ויש סוברים שצריך בדוקא שיהיו מפוזרות במרחקים שוים^[320].

המרחק שביניהן

המרחק שבין י' הנטיעות הנצרך כדי להתיר חרישה עבורן כל בית סאה, יש מן האחרונים שכתבו שצריך שיהיה לא פחות מכדי שיהיה הבקר עובר בכליו^[321], ויש מן האחרונים שכתבו שנטיעות נפסדות יותר בנקל מאילנות - שבהם אפשר שיהיו קרובים עד כדי שהבקר עובר בכליו^[322] - ולכן צריך שיהיה מרחק ביניהם של עשירית בית סאה^[323].

כשאין י' לבית סאה

כאשר הן פחות מעשר נטיעות, או שאינן מפוזרות כהלכתן, יש מן הראשונים שכתבו שחורש תחת כל אחת ואחת כשיעור יניקתה לפי חשבון של י' לבית סאה^[324], וביארו אחרונים, שכיון שההיתר של חרישה לצורך י' נטיעות הוא משום שחסה התורה על הפסדן^[325], והתירו לחרוש השיעור הצריך לחיותן והוא עשירית בית סאה, ומה לי אם הן עשר נטיעות או פחות מכך^[326]. ויש מן האחרונים שכתבו, וכן נראה בדעת ראשונים, שאין חורשים להן אלא לצרכן והיינו כמלוא אורה וסלו^[327]. כאשר עומדות רצופות בתוך הבית סאה, יש מן האחרונים שנסתפקו אם מותר לחרוש כדי צרכן^[328].

כאשר הן יותר מי' לבית סאה, לסוברים שאין חורשים להן^[329], נראה מדברי ראשונים שאין חורשים להן כלל, כיון שעומדות להיעקר^[330].

אופן עמידתן

היו עשויות כשורה ומוקפות - ויש גורסים: או מוקפות^[331] - עטרה, אין חורשים להן אלא לצרכן^[332]. באופן "כשורה", יש מן הראשונים סוברים שהוא כשעומדים בשורה אחת^[333] בקו אחד^[334], וכתבו אחרונים שלדעה זו אפילו אם הן מפוזרות ואינן סמוכות זו לזו, אין חורשים להן אלא לצרכן^[335], שהחסרון הוא מצד עצם צורת השורה^[336]. ויש מן הראשונים סוברים שכשורה היינו שנטועות במקום אחד כחומה ואינן מפוזרות^[337], שכאשר מפוזרות נראה כחורש לצורך הנטיעות, אבל כשאינן מפוזרות נראה כמתקן הקרקע לצורך שביעית ולא לצורך האילן^[338], אבל כאשר הן מפוזרות, אפילו עומדות בשורה כרצועה ארוכה, לדעה זו חורשים כל בית סאה בשבילן^[339].

באופן "מוקפות עטרה", יש מן הראשונים סוברים שהוא כשנטועות כקשת^[340], ויש מן האחרונים סוברים שנטועות בעיגול^[341]. ויש מן הראשונים סוברים שמוקפות גדר סביב^[342], והיינו שבשטח שבתוך הגדר יש פחות מבית סאה^[343], וכאשר חורש בשטח שמחוץ לגדר אינו נראה כחורש לצורך הנטיעות שבתוך הגדר^[344].

ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים - לגירסתם במשנה - שרק כשמתקיימים ב' האופנים, גם עומדות כשורה וגם מוקפות עטרה, אז אין חורשים כל בית סאה בשבילן^[345]. ויש סוברים - לגירסתם במשנה - שאף כאשר מתקיים רק מצב אחד, או עומדות כשורה או מוקפות עטרה, אין חורשים כל בית סאה בשבילן^[346].

כאשר אסור לחרוש כל בית סאה ואינה מותרת אלא חרישה לצרכן^[347], יש מן האחרונים סוברים שחורשים עד ראש השנה^[348]. ויש מן האחרונים סוברים שחורשים רק עד ל' יום קודם ראש השנה^[349].

דין דלועים וקישואים

דלועים, אף הם - באופנים מסוימים, ועל כך עי' להלן - יש שחורשים בשבילן כל בית סאה עד ראש השנה^[350], שהדלועים מסתבכים בענפים ארוכים והפירות על הענפים והרי הם כנטיעות^[351], ושוים לנטיעות ברכותם, וכשהותרה החרישה לצורך נטיעות משום הפסדן שאם לא יחרוש מתיבשות, כך בדלועים^[352]. וכן קישואים, שנינו בתוספתא שמצטרפים לחרישת בית סאה^[353], שאף הם אם לא יחרוש לצרכם יתייבשו^[354].

מנין הדלועים והקישואים שחורשים בשבילם כל בית סאה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים^[355]: א) יש סוברים שבין לתנא קמא ובין לרשב"ג דוקא דלעת יוונית מצטרפת, ולא נחלקו אלא שלדעת תנא קמא דוקא כשיש רוב נטיעות ומיעוט דלועים יווניות - היינו ו' נטיעות וד' דלועים - מצטרפים, ולדעת רשב"ג אפילו עשר דלועים יווניות מצטרפות, ואותה ששנינו בתוספתא שג' קשואים וג' דלועים יווניות וד' נטיעות שמצטרפים^[356], היינו לדעת רשב"ג^[357]. ובטעם המחלוקת, כתבו אחרונים שלדעת תנא קמא התורה חסה על דלועים ביחד עם נטיעות שהוא הפסד מרובה, ולדעת רשב"ג התורה חסה אף על הפסד מועט של הדלועים לחוד^[358]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שהלכה כתנא קמא, שדוקא רוב נטיעות ומיעוט דלעת יוונית מצטרפים^[359]. ב) ויש סוברים שלדעת תנא קמא צריך שיהיה רוב נטיעות, אבל השאר אפשר שיהיה דלעת מצרית ולא דוקא דלעת יוונית^[360], ואותה ששנינו בתוספתא שג' קשואים וג' דלועים וד' נטיעות מצטרפים, היא אף לדעת תנא קמא, שכיון שהנטיעות הן רוב לגבי כל מין מהנותרים, מצטרפים^[361], או שדלעת יוונית מצטרפת לנטיעות לרוב לעומת הקישואים^[362], ולדעת רשב"ג אפילו עשר דלועים מצטרפים ובלבד שיהיו יווניות^[363]. ג) ויש סוברים שבין לתנא קמא ובין לרשב"ג אין צריך שיהיו רוב נטיעות, ואפילו רוב דלועים מצטרפים, ולא נחלקו אלא שלדעת תנא קמא מצטרפות אפילו דלועים שאינן יווניות, ולדעת רשב"ג דוקא דלועים יווניות מצטרפות^[364], ומהם שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כתנא קמא^[365].

דלועים שיש בהן פירות

דלועים שיש בהן פירות, שהגיעו לעונת המעשרות וראויים לאכילה, כתבו אחרונים שאינן מצטרפות לשיעור י' לבית סאה, שכיון שכבר הבשילו הפירות ועומדים הענפים ליבש ולהיפסד, אף אם יחרוש אין כאן הצלת הנטיעה, אלא רווחה לפירות, ואין זה מכוונת ההלכה, ואפילו אין בהן עדיין פירות, כל שעתידים פירותיהם להתבשל אין מצטרפות^[366].

צירוף אילנות זקנים

אילנות זקנים, כתבו אחרונים שאינם מצטרפים לנטיעות לשיעור י' בבית סאה, שדוקא דלועים מצטרפים כיון שדומים לנטיעות שהן גדולות ואין כחן יפה, אבל אילנות כחם יפה^[367].

תוספת לאחריה

מקור הדין

תוספת שביעית לאחריה, לדעת ר' עקיבא, אף היא נלמדת מן הכתוב: בחריש ובקציר תשבֹת^[368], שבא לאסור קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית^[369].

בדעת ר' ישמעאל, שתוספת שביעית היא מהלכה למשה מסיני^[370], נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שההלכה מלמדת על תוספת שביעית לפני שנת השביעית, אבל תוספת שביעית שלאחר השביעית, נלמדת מהכתוב ביום הכיפורים: מערב עד ערב תשבתו שבתכם^[371], ממנו למדו שיש להוסיף מחול על הקודש^[372], ומהם שביארו, שאילולא ההלכה המלמדת שיש תוספת שביעית לפניה, לא היינו לומדים שביעית מיום הכיפורים, ששביעית אינה דומה ליום הכיפורים, אבל אחרי שנאמרה ההלכה, שוב אפשר ללמוד מ"שבתכם" שיש תוספת שביעית לאחריה^[373]. ויש מן הראשונים שכתבו שתוספת שביעית לאחריה נלמדת מסברא, שכיון שלמדנו מההלכה שיש לה תוספת לפניה, ומצינו שבכל ימי הקדושה יש תוספת לפניהם ולאחריהם, גם לשביעית יש תוספת לאחריה^[374]. ויש מן הראשונים שכתבו שלר' ישמעאל תוספת שביעית בין לפניה ובין לאחריה נלמדת מ"תשבתו שבתכם", שכתוב זה מרבה תוספת בין לפניה ובין לאחריה, לכל מקום שנאמר בו "שבות", ואף שביעית נאמר בה שבות, ולא נצרכה ההלכה אלא להתיר חרישה לצורך י' נטיעות^[375]. ויש מן הראשונים שכתבו שכתבו שלר' ישמעאל אין תוספת שביעית לאחריה^[376], וכן אותה שנינו בתורת כהנים: שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן^[377], יש שכתבו שהיא לדעת ר' ישמעאל^[378].

להלכה

תוספת שביעית לאחריה, יש שכתבו בדעת ראשונים להלכה שאינה חיוב כלל, ואף בזמן המקדש שיש תוספת לפניה^[379]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שבזמן שיש תוספת שביעית לפניה, יש תוספת שביעית לאחריה^[380].

מהותה

במהות תוספת שביעית שלאחריה, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שתבואה שהביאה שליש בשביעית, צריך לנהוג בה מנהג שביעית בשמינית^[381], היינו שצריך לנהוג בה קדושת שביעית^[382]. ויש שכתבו שמדין תוספת שביעית יש איסור אף בעבודת הקרקע לצורך התבואה שגדלה בשביעית^[383], עד שתשלם אותה תבואה^[384], ואילולא תוספת שביעית, כיון שיצאה שביעית היתה מותרת עבודת הקרקע^[385], אבל קדושת שביעית בתבואה שהביאה שליש בשביעית אינה מדין תוספת אלא מעיקר דין שביעית שכל שהביא שליש בשביעית שייך לשביעית^[386]. ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו שאינו רשאי לקצור בשביעית לצורך שמינית^[387].

גדרה של תוספת שביעית שלאחריה, יש שכתבו שלדעת ר' עקיבא, הלומד תוספת שלאחריה מ"בקציר תשבות" שהיינו קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית^[388], התוספת אינה דין בשביתת הארץ כמו בערב שביעית, אלא היא דין רק בפירות שביעית שהביאו שליש ויצאו למוצאי שביעית, ולא נאסרו אלא עבודות שהן לצורך הפירות, לסוברים כן^[389], אבל לדעת ר' ישמעאל הלומד תוספת לאחריה מהנאמר ביום הכיפורים "תשבתו שבתכם" לסוברים כן^[390], תוספת שלאחריה היא תוספת בשביתת הארץ, וכל העבודות האסורות בשביעית אסורות גם למוצאי שביעית, וכמו ביום הכיפורים שהתוספת היא על עיקר דין יום הכיפורים^[391].

שיעור הזמן

שיעור הזמן של תוספת שביעית לאחריה, כתבו ראשונים שהוא עד שתשלם התבואה של השביעית^[392], ויש שכתבו שזהו לדעת ר' עקיבא, הסובר לדעתם שדין התוספת לאחריה הוא איסור עבודות לצורך הפירות, אבל לא חיוב שביתת הארץ^[393], אבל לר' ישמעאל, הסובר לדעתם שתוספת לאחריה היא תוספת בשביתת הארץ וכמו תוספת שלאחרי יום הכיפורים^[394], נסתפקו האם הזמן הוא ל' יום כמו תוספת שלפני השביעית, או שהוא בשיעור כל שהוא, כשיעור תוספת יום הכיפורים^[395].

העבודות האסורות

העבודות האסורות במוצאי שביעית, לסוברים כן, יש מן הראשונים שמנו אף קצירה^[396], ויש שכתבו, שלדעתם קצירה אסורה בשביעית מדין עבודת הארץ ולא מדין קדושת הפירות, ולכן בזמן הזה שלהלכה אין נוהגת תוספת שביעית^[397], לדעה זו יהיה מותר לקצור תבואת השביעית בשמינית^[398], ויש שכתבו שאף לדעה זו, קצירה כדרך הקוצרים היא מדין קדושת הפירות, ורק קצירה כעין זמירה היא עבודת הארץ שאסורה משום תוספת שביעית^[399]. ויש מן הראשונים שלא מנו קצירה^[400], ויש שכתבו בדעה זו שקצירה אינה אסורה מצד עבודת הקרקע אלא מצד עבודת הפירות, ולכן אף בזמן הזה שאין נוהגת תוספת שביעית, אסור לקצור תבואת שביעית שיצאה לשמינית^[401]. ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא, שנחלקו בפירות שביעית שיצאו לשביעית, שלדעת תנא קמא אסורים בעבודה, ולדעת ר' שמעון מותרים^[402], שלדעת תנא קמא אסורים במוצאי שביעית בכל עבודה בפירות שביעית, ולדעת ר' שמעון אינה אסורה אלא קצירה בלבד, שקצירה היא מלאכה התלויה בפרי ואינה כשאר עבודות שאסורות בשנה השביעית, ואף בשנה השביעית עצמה מותר לקצור במופקר כדרך הקוצרים, והכתוב ממנו למדו תוספת "ובקציר תשבות" מדבר על קצירה, קציר של שביעית שיצא לשמינית^[403], וכתבו שאותה ששנינו בתורת כהנים כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן^[404], בדעת ר' שמעון נאמרה^[405].

בסוריא

תוספת שביעית, יש שכתבו בדעת הירושלמי שאינה נוהגת בסוריא*, ופירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית מותר לעשות מלאכה בשבילים, בין לחרוש ובין לקצור^[406].

הערות שוליים