מבוא[עריכה]

אגרת זו היא תשובה לאגרת מד מאגרות ראי"ה, והתשובה לה נמצאת באגרות סד ו־קי מאגרות ראי"ה.

אגרת י[עריכה]

ב"ה קץ ירח טבת ה' תרס"ז באברויסק.

לכבוד ידידי הרב הגאון האביר, חכם וחוקר כביר וכו' מרן אברהם יצחק הכהן קוק הי"ו (הגאב"ד דעה"ק יפו יצ"ו).

מכתבו העמוק והנעלה קבלתי עוד לפני ב' שבועות, ומאד הנני מחזיק לכתר"ג טובה על אשר הואיל לגלות מחשבותיו העמוקות והטהורות לפני, ואמנם טרם בואי להעיר על איזה פרטים ממכתבו הנכבד עלי להקדים את הדברים האלה:

הכפירה בכל רוחני ונשגב לא תוכל להגיע בשום אופן לכפירה בהאלהות המוחלטה, מפני שהאלהות המוחלטה היא נעלית מעל כל רעיון ולית מחשבה תפיסה בה כלל, וא"כ איך נוכל להכחיש דבר שחיובו המוחלט הוא מעל לגבול רעיונינו? המאטעריאליזום הוא מכחיש אמנם את כל הנכנס בגבול האידעאליזום ועוקר את גוף האידעאליזום משרשו, אבל האלהות המוחלטה הלא נעלית היא על כל אידיעאליזמוס, ואם כן אין כאן מקום לשלילה כלל וכלל. פה עומד התם ושואל שאלת חכם: אם אמת נכון הדבר כי האלהות בעצמה ובכבודה לית מחשבה תפיסה בה כלל, ואם כן מאין עלה על מוח האדם רעיון ע"ד עצם שלית מחשבה תפיסה ביה, כלומר היאך אנו חושבים ע"ד עצם הנעלה מכל מחשבה? על זה נוכל לאמר בקצרה, והוא, כי העצם המסתתר הזה נמצא גם בנו כי נשמת האדם הוא "חלק אלוה ממעל ממש" (יראה נא בספר "שפע טל" בהקדמתו) ובכן הנעלה מעל כל רעיון הוא גם עצמותנו, ולכן כבר יש לנו יחס וגעגועים להאלהות המוחלטה... אבאר מעט את הדברים האלה: כשם שהכפירה בעבודה זרה ואליליות איננה מחייבת את הכפירה באל אחד, כן גם הכפירה באל "אחד" איננה מחייבת כפירת עצם שגם מלת "אחד" לא נאמר עליו כי אם בתור תואר ולא בתור עצם. ("בלקוטי אמרים" נאמר שהאומר על הקב"ה שאי אפשר להשיגו הוא כאומר על חכמה רמה שא"א למששה בידים...) ובכן הכפירה בהאלהות המוחלטה לא היתה ואיננה עתידה להיות. זאת ועוד אחרת: כשם שלא נוכל לכפור במציאת עצמנו וישותנו כן לא נוכל להכחיש את הנעלה מעל כל רעיון המוחלט אחרי שעצמותנו היא עצם האלהות...

בשעה שהננו מתבוננים על האלהות המוחלטה בתורה "לית מחשבה תפיסה בה כלל" אזי הננו אומרים כי הוא, סובב כל עלמין, כי באמת אין העולם מקומו, אחרי שכל מה שנמצא במקומו של עולם מחשבה תופשת בו, ולהנעלה מעל כל רעיון נאמר כי אין העולם מקומו, ובשעה שהננו מתבוננים על האלהות בתור עצם השוכן גם בנו נאמר כי העצם הזה הוא מקומו של עולם וממלא כל עלמין, והכל הולך אל מקום אחד...

כדי שיצאו הדברים הנזכרים יותר מבוררים הנני להשתמש בלשון האגדה: "משל למלך שבנה פלטין והושיב בתוכה אלמים, והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע, אמר המלך, אילו היו פקחים על אחת כמה וכמה, הושיב בה המלך דיורין פקחין עמדו והחזיקו בפלטין, אמרו אין פלטין זו של מלך, שלנו היא, אמר המלך תחזור פלטין לכמו שהיתה, כך מתחת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, דכתיב, מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה היו אומרים, אדיר במרום ד', אמר הקב"ה, מה אם אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור הרי הן מקלסין אותי, כשנברא אדם על אחת כמה וכמה, עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן, דכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, (מדרש רבה בראשית פרשה ה'). הרעיון הראשי הטמון בהדברים הנזכרים הוא כי בתקופת העולם היותר קדמוניה בשעה שכל העולם כולו לא היה רק מים במים והבריאה לא חשבה עוד ע"ד האלהות באשר כי עוד לא נתפתחה למדרגת מחשבה ודעת, אחרי אשר בהעולם הדומם ההוא עוד לא נמצא מין האדם בן דעת על הארץ, ובכן יחס הבריאה לאלהות המוחלטה הוא בלי דעת והכרת עצמותה, ולכן לא נמצאה גם הכפירה והשלילה בהבריאה, ורוח אלהים מרחפת על פני המים... אך לאט לאט נתפתחה הבריאה מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי לאדם בן דעת המדבר וחושב מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור, ואז נראה החזיון המבהיל איך האדם אוחז בפלטין ואומר אין פלטין זו של מלך שלנו הוא... מפני ששכלו ודעתו עוד לא נתבגרו לדעת ולהבין כי כל העולה במחשבתו ע"ד האלהות אין לו כל יחס לאלהות המוחלטה הנעלה ממחשבה ורעיון. ואמנם גם זה הוא רצון האלהות המוחלטה להיות האדם אוחז בפלטין של מלך בתקופות ידועות למען יתבונן במסתרי הבריאה וכחות הטבע ואז יתפתח עוד ביותר ויבוא בקץ השתלמותו לההכרה כי בהפלטין הכללי הזה האלהות המוחלטה היא מקומו של עולם ואין העולם מקומו...

עלי להוסיף כי האלמים בהתקופה הקדמוניה שהיו שואלים בשלומו של מלך ברמיזה הם המה אותם הפקחים של התקופות האחרונות ורק שלא נתפתחו עוד, כי אמנם האדם הוא ילד משוכלל של כל כחות הטבע שהיו נמצאים בפלטין עוד טרם נברא אדם על הארץ, ובכן הדעת והמחשבה של האדם היו כבר בכח גם אצל האלמים ורק שלא נתפתחו עוד, וכמובן מעצמו שדעת כזאת שהיא רק בכה שואלת בשלומו של מלך רק ברמיזה...

זכורני שהחכם הגדול וולאדימור סאלאוויאוו באחד ממאמריו כתב כדברים האלה: העורים מבטן אמם יקרה שלא רק שבריאים הם בשארי החושים כי אם עוד שחושיהם הנותרים נתחדדו ביותר מבשארי האנשים הפקחים כמו בחוש השמיעה והמשוש, וכן הוא בהאנשים האינם רואים את הרוחני האלהיי בנוגע לשארי החכמות והמדעים יקרה כי מצטיינים מאד מאד... ולהלן יוסיף עוד החכם סאלאוויאוו לאמר כי קורא הדורות מראש בחפצו כי בדור ידוע יתגלו ארצות חדשות או מכונות חדשות אזי למען מהירות ההתגלות הוא מכין הרבה אנשים הרחוקים מכל אמונה ודת ומבלי כל תשוקה לרוחני ונשגב למען יתעסקו בכל חושיהם בההמצאות והתגליות חדשות הנחוצות להאדם...

במאמרו היקר "Оправдавія добра" בההוצאה השניה שנדפסה בשנת 1899 בצד 217-218 ובההוצאה הראשונה לא נמצאו הדברים האלה כי מחברם הנכבד הוסיפם רק בההוצאה השניה, וראה מאמרו של הפרופיסור א. וועדענסקי הנקוב בשם ‎‎מילים ברוסית שנדפס בהזורנאל המדעי הרוסי מילים ברוסית בחוברת נוב' בצד 31 מ"ש עד"ז. והנה על הדברים היקרים האלה עלי להוסיף כי בשעה שהאדם אוחז בפלטין של מלך בלי כל יראת הרוממות אזי בנקל לו לחדור לתוך מובאיו ולחקור אחרי מצפוניו וסתרי טבעו, משא"כ האדם הנרתע מפחד גאון האלהות אין ביכלתו כמעט לגלות סודות הטבע וכחותיה השונים מפני שירא הוא לבלע את הקודש ואם כי גם האלהות היא ממלא כל עלמין ובכל כחות הטבע נמצא כח אלהיי מסתתר ולית אתר פנוי מיניה בכל זה להאדם המאמין הירא עפ"י הרוב נראה האלהיי המוחלט רק בתור סובב כל עלמין ובתור אין העולם מקומו ולא בתור ממלא כל עלמין... אך לעומת זה להחוקר החפשי נראה האלהי המוחלט בתור ממלא כל עלמין ובתור מקומו של עולם האינו נמצא ממעל להמקום והזמן ולכן איננו נרתע לאחוריו מכל מפלאות הטבע ומגלה בה חדשות ונצורות, וכ"כ הוא מעמיק בהטבע עד שהוא "שוכח" כי הקב"ה הוא גם סובב כל עלמין ואין העולם מקומו...

הנני משתמש בהמלה "שוכח" כי אמנם לפי שיטתי פה אין כל מקום לכפירה והכחשה באלהות המוחלטה, כי אם רק שיקרה באנשים שונים ובתקופות שונות שכחה בנוגע לאלהות המוחלטה, וכמו ששכחת איזה ידיעה בידיעת העולם איננה סותרת את עצם הידיעה, כן גם השכחה בהאלוה המוחלט איננה מחייבת את השלילה...

ראיתי פה להזכיר את החזיון שעמד עליו החוקר מהר"מ לוצאטו והוא שהרבה דברים "לפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה" (בהקדמתו לספרו "מסילת ישרים"). ולפי דעתי באור החזיון הזה הוא כי מוח האדם בהתרכזו לנקודה ידועה אחת בא לידי יגיעה ועיפות, ולכן הדברים שפרסומם גלוי ונראה הוא, מפני חוזק ההתרכזות לנקודת הברור ההוא, ולכן יקרה כי עי"ז מוח האדם מתעלף ושוכח את הדבר ההוא... וזה גם סוד הריאקציע הבאה תכף אחרי הפרוגריס מפני שמוח האדם הכללי מתיגע ומתעלף ע"י התפתחותו הרבה שבאה לו בזמן הפרוגריס וההשתלמות ולכן מוכרח הוא לנוח מעט כדי שיהיה ביכלתו לעבוד אחר כך ביתר שאת וביתר עז לטובת ההשתלמות הכללית. וכזה כתב גם כתר"ג במכתבו הנעלה "ואעפ"י שלפעמים היא מתעלמת (האהבה האלהית), היא עומדת דוקא בשביל זה לחזור ולהגלות בכח יותר גדול, כחק כח כביר ואדיר שסבל זמן רב מכח עוצר ומניע, שכשמתגבר עליו הוא ברעם וכח אמיץ בנפץ וזרם", וכל זה הוא מפני שנח האדם מעבודתו וינפש ולכן מוחו מוכשר לעבוד ביתר שאת וביתר עז. בכלל בנוגע להאלהות המוחלטה ראוי לנו להתבונן ביותר לדברי חכמי המקובלים שאם כי מרביתם הציצו ונפגעו בכ"ז דקות השגתם היא כ"כ גדולה עד שאין מן החוקרים שיהיה ביכלתו להתחרות עמהם בנוגע לדקות הדמיון. לדוגמא אציין פה דברי הפרדס (פרק ד' מסדר האצילות ומובאים דבריו בספר "שני לוחות הברית" במאמר "בית ד'" בהערה) בזה"ל: "ספירה ראשונה נקראת כתר והספירה הזאת לרוב דקותה אינה נגלית אפי' לאחר אצילותו כל עיקר, כל שכן שיהיו הויות על ידה כי אי אפשר לרוב אדיקותה במקור עד שלא יצדק בה יש כלל אלא "אין" ואפילו "אין" לא יצדק בפשיטותה אלא בהצטרפה לחכמה ובינה, והטעם כי "אין" לא יצדק אלא על שיושג חיוב מציאת השגה מקצת ונשאל על השגה זו מה היא וישובו אין להורות שהוא דבר בלתי מושג", ובכן גם ההשגה היותר דקה שגם אין לא יצדק עליה איננה מגיעה כי אם לכתר ולא לעצם האלהות המוחלטה שלית מחשבה תפיסה בה כלל וכלל, ולדקות כזאת לא הגיעו כמעט כל חוקרי עולם, באשר כי מדמים הם כי עומק דקות השגתם מגעת עד האלהות המוחלטה, ואולם חכמי המקובלים אומרים כי גם הדקות שבדקות הרעיון איננה מגעת אף למדרגת מחשבה באלהות המוחלטה, אחרי כי אין המחשבה שולטת בה ולית מחשבה תפיסה בה כלל...

מן הדברים האמורים פה ושנגעתי בהם אך בקצה עטי יכול כתר"ג להוכח כי אם אמנם השקפתי שונה מעט מהשקפת כתר"ג בכל זה רחוק אני מכל כפירה בכל באיזו דמות שתהיה, ומה שנגעתי במכתבי ע"ד ספרו "אדר היקר" ע"ד מציאות האין ואמרתי כי מציאות שני הפכים בנושא אחד אי אפשר כי אם בדמיון, גם כעת הנני אומר, כי אם אמנם הרבה מהחוקרים הישנים וגם החדשים, בישראל ובאומות העולם נאחזו בסבך החקירה הזאת בכל זה הוא רק דמיון כי בנוגע לאלהות המוחלטה לית מחשבה תפיסה בה כלל, ומלבד האלהות המוחלטה אין כל מקום בהמציאות לשני הפכים בנושא אחד. וכמעט שלא הבנתי דבריו במכתבו הנכבד בזה"ל : "איך אפשר שמה שאנו רואים כל העולם המוחש שהחיים וכל תכונה מסודרת נבנה מקבוץ והתאמת הפכים מחיוב ושלילה מקור וחום מזו"נ ובעולם האידאות שמה יהיה מדבר ציה ושממה וכו'", הן ע"ד שני הפכים בנושא. אחד מלתי אמורה ולא ע"ד שני הפכים בכלל, ובנושא אחד, כלומר, באיזה עצם שנמצא בו בזמן ובמקום אחד שני הפכים זה באמת הלא לא מצאנו בעולם המוחש, ודבריו בזה מוזרים מעט בעיני .

פה מצאתי מקום להעתיק דברי הר"י אלבו בספרו "העקרים" (מאמר שלישי פרק ב') בזה"ל: "ולפי שמציאות השלימות הזה (כלומר, שלימות האדם) באדם הוא בכח והמציאות אשר בכח כאלו הוא ממוצע בין המציאות וההעדר קראו הכתוב "אין", אמר שלמה, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כלומר המותר הזה על הבהמה הוא דבר שמציאותו חלש, ואילו אמר אין מותר האדם על הבהמה היה משמעו משפט שולל גמור אבל אחרי שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין משמע משפט חיובי כאילו אמר שיש לו מותר על הבהמה אבל היתרון ההוא הוא אין, כלומר, דבר שמציאותו חלוש לפי שאינו רק כחניות בלבד וכו', ועל הכח הזה אמר איוב, והחכמה מאין תמצא, כלומר כי מציאות החכמה הוא מן הכחניות הנמצא באדם הנקרא אין" עכ"ל. והנה לכאורה גם פה הננו רואים מציאות האין בהשקפה הראשונה ואולם בההשקפה השניה נראה כי "העקרים" מכנה בשם "אין" רק הממוצע בין ההיות וההעדר שבאמת נמצא הוא בעולם המציאות בתור כח שלא נתפתח עוד ובעבור אי יציאתו עוד אל הפועל נקרא בשם אין ואין לזה כל יחס למציאות האין והיש בנושא אחד.

פה ראיתי גם לציין ע"ד מה שכתבתי במכתבי הנזכר כי הנירוואנא הבודאיית היא מציאות האין, וזה למדתי מדברי החכם הצרפתי א. פוליע בספר "קורות הפילוסופיא" ועוד חכמים שונים שהחליטו כי הנירוואנא הוא מציאות האין ולא אפיסה מוחלטת כאשר ידמה כ' במכתבו הנכבד (הספר הזה נעתק לשפ"ר ונדפס בפ"ב בשנת 1901 ויעויי"ש בצד 21 מ"ש עד"ז), ועוד לי הרבה דברים ע"ד האין ודמיונותיו אך לע"ע די.

עתה אשימה נא מבטי על פרטים אחדים ממכתבו הנכבד ואומר: ממכתבו הנכבד נראה כי "התכונה הישראלית או היהדות כמעט שלא נשתנתה מימי אברהם צור עמנו עד ימינו אלה וזולת שלפעמים היא מתעלמת אבל בכלל התכונה הזאת לא השתנתה ולא תשתנה", על זה מוכרחני להעיר ממקרא מפורש, "ושמי הויה לא נודעתי להם..." (וארא), וגם לאבותינו בעצמם אברהם יצחק ויעקב לא היו תכונות ומדות משותפות כאשר כן החליטו המקובלים האלהיים כי לכל אחד ואחד מאבותינו היתה מדה מיוחדה ומבט מיוחד על האלהות והעולם, אמנם כן הוא כי הגרעין האלהיי בכלל הוא מנת חלק כל האבות בכלל ועם ישראל בפרט אבל הגרעין הזה מתפתח והולך בכרם ישראל ומתגלה רק לפי תנאי החיים הישראלים. היו ימים שעם ישראל בכלל היה נקרא בשם חלק ה' כמו שנאמר "כי חלק ד' עמו" באופן שהגרעין האלהיי היה מנת חלק העם רק בכלל, אך בהמשך הימים נעשית כל נשמה בפרט לחלק אלוה ממעל ממש, וכל זה לפי תנאי החיים השונים בהאומה העברית .

כן אתפלא על החלטתו כי "התכונה הפנימית הזאת אינה נשמרת בעזה וטהרתה כי אם על ידי אותה ההדרכה והתכונה ההיגינית הצריכה לשמירתה, ע"כ היא כוללת בעזה אהבה עצומה ונפלאה חמה ונלהבה לכל המצות המעשיות שבתורה שבכתב ושבעל פה", ואתפלא, הכי קיים אברהם בפועל את כל המצות המעשיות שבתורה שבכתב ושבע"פ? אתמהה! ואם אמנם גם חז"ל יאמרו כי "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה" (סוף מסכת קידושין ובמסכת יומא). אבל הלא כבר החליטו נבוני אומתנו וכן בעלי הקבלה והחב"ד שהכונה היא שקיים רק את המושכליות שבתורה ולא שקיימם בפועל, וחלילה לו לכתר"ג להאמין באמונה גסה כי אבותינו קימו את כל המצות בפועל כי הוא שאינו עולה על הדעת כלל.

פה הנני להעיר הערה אחת כללית בנוגע להלך רוח כתר"ג ומחשבותיו בכלל והוא, כי כ' מטבעו הוא אפלטוני ובין רבבות האפלטונים החדשים והישנים נוכל למנות גם את כ' הרם. כנודע, אפלטון הוא הראשון בין חכמי יון שהעמיק והרחיב בפילוסופיא של הרגש הפרטי והכללי, הארציי והשמימיי, ולפי שיטתו האלהות הוא מקור הטוב המוחלט וצדק עולמים, וכן גם כתר"ג מלא רגשות עדינות שבחפצו לשפכן בחיק יוצרן... אברר את דברי:

כ' יאמר במכתבו הנכבד בזה"ל: "בכלל תביעת האהבה נתגדלה בקרבו לפי ערך פתוחו השכלי והמוסריי, ע"כ החל המין האנושי בהמון אהבות היא הרומאנטיקע, שאעפ"י שצבא וחליפות היו לה, מ"מ לא תבטל מפעולתה על רוח האדם המבוכר כבר, האהבות אמנם שהנם מפוזרות בלא בסיס יסודי בלא הכרה עליונה מאחדת את כל, הנה פועלות לשכלול האדם בשפלותו וכו', אבל לא לעד יעמוד האדם על מצבו הנמוך הוא ישליך ג"כ את אלילי האהבה וכו' ויכיר לכלל הכלל בכללות האהבה העליונה השלמה והמקפת שישראל מכריזו בעולם אהבת ד' אחד וכו' וכו' גם האהבות יסירו מעליהם את הצורה השפלה שלהם את התכונה של חלישות של מעוט מוסר וכו' אז תופיע אהבת ד' במלואה בטהרה בנגהה המחיה באחדותה את כל האהבות הטובות הפרטיות וכו' וכו'". ובכלל במאמריו ובמכתביו נראה כי על האדם לעדן את רגשותיו עדי יוכל להתדבק בהטוב והיופי המוחלט, וכן יאמר אפלטון בכ"מ מספריו ואעתיק פה רק מאמר קצר מדבריו בזה"ל: "האהבה כמו הדעת היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכמו שבהדעת לא נוכל להגיע להשכל העליון והדעת העליונה כל עוד שלא צעדנו מתחלה בהשלבות והמדרגות התחתונות של סולם הדעת כי הלא מוכרחים אנחנו ללכת בהדרגה משכל קטן לשכל גדול ממנו ומהשכל ההוא עוד לשכל גבוה גם ממנו ולאט לאט נגיע עד הדעת העליונה, וכן גם באהבה מדרגות מדרגות יש ועלינו ללכת ממדרגת אהבה ויופי אחת למדרגת אהבה ויופי שניה וכן הלאה הלאה עדי יגיע בהמשך הימים להאהבה הכללית השוכנת בתוך האלהות מקור הטוב והיופי" (בספר "קורות הפילוסופיא" להחכם פוליא הנזכר. בשפת רוסיא הוא בצד 74). ועוד בכמה מקומות מספרי אפלטון נראה שיטת הרגש בנוגע להרומאנטיקע הארציית והאהבה האלהיית בכל זיוה והדרה!

והנה כמובן מעצמו שאין מגמתי בדברי אלה למעט את דמותו הטהור, כי אמנם לא אכחד כי גם כותב הטורים האלה הוא אפלטוני במדה ידועה, ובכלל הלא נודע כי כל שיטה דתית הבנויה על אדני המחקר כמעט בהכרח שתהיה אפלטונית במדה ידועה ובמובן ידוע (גם החכם הגדול וולאדימור סאלאוויאוו הוא אפלטוני ולכן גם הוא קושר כתרים להאסטעטיקע ולהטוב והיופי המוחלט, כן גם לשיטתו הטוב המוחלט הוא האלוה המוחלט), הן גם הדת מקורו הוא הרגש הטהור יליד הדמיון האלהיי ולכן כל הנוגע לרגש נמצא בו עזר וסיוע להדת והאמונה, ועל חכמים כאפלטון וכדומה יאמרו חכמי המקובלים כי קרובים הם ל"ארחי דמהימנותא", ואולם מטרתי בזה הוא רק להראות לכבודו כי השקפות רגשיות טהורות כאלו אינן מיוחדות רק לממלכת כהנים וגוי קדוש כי אם הן מנת חלק כל מין האנושי, וכבר אמרתי במכתבי הקודם כי על עם ישראל נוכל רק לאמר כי מצטיין הוא בזה במה שכל בניו, בנוגע להרגש הדתי, הם למודי ד' מה שאין כן בשארי העמים הם רק במדה זעומה, אבל אין כל ספק בעיני כי צורת היהדות כמו שציירה כתר"ג במכתבו הנכבד נמצאת דוגמתה גם באומות אם כי בזעיר אנפין. ואם יאמר כתר"ג כי חכמים כאפלטון שאבו את חכמתם ממקור יהודה (כאשר אמנם כבר נמצאה דעה זו בספרותנו העתיקה), אבל שיטה כזאת הלא למטה היא מכל בקרת. הן, כנודע, שגם המלה "אידאה" היא המצאת אפלטון היוני, ובכן מהרבה מושגים הנכנסים בגבול האידעאליזום נוטל אפלטון חלק בראש, ודי לחכימא.

דברים עמוקים ויקרים כתב כתר"ג במכתבו הנכבד בזה הלשון: "וסמיכות הנקודות של המחשבה העליונה ברום עוזה עם היותר דלה וקטנה שיש סמוכין להכפירה מהמושג הפראי ביותר הקדום לכל מושג דת ואלהות, ודאי כן הוא התוכן, שכל מושג מוגדר כבר קלוש הוא ועמום במקצת, כבר אור האין־סופי בלתי מוכשר להתגלות בו ברום טהרו, ע"כ כל הציורים שמהם נולדו ונצטיירו השמות האלקיות, הנם ע"כ מועבים ומוגבלים במקצת שעי"ז הנם נושאים בתוכם איזה הקטנה שבתגבורת החיים המושלמים הולך האור ושוטף ע"פ כל הציורים ומאותו המושג המוגבל לא ישאר מאומה מצורתו הישנה, מאותיותיו המובלטות כי אם מציורו הפנימי העמוק מכל אות ונקודה שלעומתו מקביל הוא הציור לא רק הפראי כי אם אפילו הבהמיי שרק הסוביעקטיוויות של החיים נמצא בו זולת זה הוא ערום מכל בנין ציוריי ועל כן הוא חפשי מכל חושך והגבלה וכו' וכו'", ועל זה הנני רק להוסיף, עפ"י שיטתי וסגנוני במכתבי זה, כי באמת רוח אלהים מרחפת היתה על פני האלמים הדוממים עוד טרם נברא גם החי הבהמיי על הארץ, ובשעה שכל העולם כולו עוד היה מים במים (דבר זה נתאמת גם מחכמי הגעאלאגיע וחכמי הטבע היותר חדשים) כבר היה קול דממה דקה נשמע מבין משברי ים אדיר במרום ד'... העצם כמו שהוא (דינג אן זיך) של קאנט כן הסבה הראשונה ששניהם נעלים מכל מחשבה ורעיון גם הם כמו האלוה המוחלט הלא כבר היו נמצאים ונעלמים גם בעולם הדומם... ועל אותה שעה תתכן מאד מליצתו של רבי ישמעאל על הכתוב "מי כמוך באלים ד'" לאמר "מי כמוך באלמים ד'"... (גיטין נ"ו ע"ב) כי באותה שעה עוד לא היתה מחשבה בעולם ובכן אין כל מקום אף לכפירה מדומה... בהנעלה ממחבשה ורעיון... ואך לאט לאט כשנתפתחו האלמים עדי נעשו לחיים מדברים בעלי שכל ומחשבה החלו הפקחים האלו להכחיש את הנעלה מהרעיון מבלי להרגיש כי נכנסו לעולם שאינו שלהם כלל, והאלהות המוחלטה תשחק להם ולחלומותיהם אחרי שבזה הם מכחישים גם את עצמם, ובכן אך מחלת השכחה לפי שעה היא במין האנושי וסוף כל סוף הוא שהפקחים יתפקחו עוד ביותר עדי יתהוו לאדם העליון אשר אומנתו בעולם הזה היא לעשות את עצמו כאלם ועם האלמים יחדיו יאמר אדיר במרום ד'... (יש לי סמוכין לזה מהרבה מאמרי חז"ל שונים, ויעויין במסכת חולין (דף פ"ט) ועוד בכ"מ ובטח ירגישם כתר"ג בעצמו). בכלל נראה כי צור מחשבותיו של כתר"ג הוא בהעולם הבהמיי והאדם העושה את עצמו כבהמה שאמנם בהעולם ההוא הרגש הטבעי נוטל חלק בראש ובזה נאמן הוא לרוחו האפלטוני, ואולם כותב הטורים האלה משתדל למצוא סמיכת הנקודות של השכל היותר מבוכר והעולם היותר עתיק וקדמון ואשר הוא כבר נמצא בהאלמים הדוממים, ומי כמוך באלים ד'... (הערה. חכמי התלמוד השתמשו בהמליצה הזאת במסכת גיטין לאמר כי הקב"ה עושה את עצמו כאלם בשעה שהוא רואה איך פריצי אדם מחללים כל קודש ומקדש, והוא מעין האמור במסכת יומא (ס"ט) "הן הן גדולותיו, הן הן נוראותיו בראותו גוים באים בהיכלו ושותק"... באופן שהיהדות עוד מקדם קדמתה ראתה את האלהות במקום שלא תשורינה עיני איש, ועוד נהפוך הדבר כי מין האדם רואה שם את ההיפוך... הגוים באים להיכל הקודש ומחללים אותו וכופרים באלהי ישראל והיהדות רואה בזה את האלהות המוחלטה בכל זיוה והדרה, ובמקום ענותנותה שם תמצא היהדות את גדולתה, וכל זה הוא מפני שגם זה אמת כי האלהות היא נעלה מעל כל רעיון והיא נמצאת ונעלמה גם באדם המדבר והאלם הדומם ומי כמוך באלמים ד'... היהדות העתיקה תכנה את הכפירה בכל בשם "שכחה" ובכתבי הקודש נמצא כ"פ הבטוי "שכחה" בנוגע לכפירה "וישכח את אלה עושהו"... וכל זה מפני שעם ישראל הרגיש עוד מימי טל ילדותו כי הכפירה איננה כי אם שכחה לפי שעה... תורת היהדות היא קדמה לעולם, והילד בהיותו עוד ברחם אמו כבר יודע הוא את התורה כולה (נדה כ"ט), וכ"ז מפני שהתורה הזאת מקורה הדומיה, ורק בשעה שיחל האדם לפתוח את "פיו" אז "שוכח" הוא את התורה כולה והוא אוחז בפלטין של מלך לאמר שלי הוא... אך לאט לאט יתפתח האדם הקטן בזה לאדם עליון אשר גם לו דומיה תהלה... וזה יהיה בקץ הימין באחרית ימי השתלמות האדם על הארץ). – ראיתי להזכיר מה שהבאתי במכתבי הקודם מספרו "עקבי הצאן" "שעל מין האנושי לפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים שקרעם בחזקת היד מעץ החיים של תורת ישראל", ואדמה כי אולי יש לפתור בזה את הכפירה בכל המתגברת ועולה במין האדם בכלל, ובחלק גדול של עם ישראל בפרט וזה הוא מפני שבכפירתו הוא מפליט את רגשי הדת כדי שתהיה האפשרות לקבל אחר כך את ההרגשות האלו בטהרתן, ובכן עוד נסבה להכפירה בכל המתרבות בעולם נוספת על הנסבות האמורות למעלה והכל הולך אל מקום אחד. וכל זה הוא הכנה להתקופה האחרונה וקצרתי.

במכתבי זה קצרתי מאד וכתבתי רק ראשי פרקים ורעיונות מקוטעים אשר אולי ארחיבם אי"ה בהמשך חליפות מכתבינו הבאים אי"ה.

והנה בהתימי את מכתבי זה אעירו ע"ד רעיונו ליסד ישיבה לחכמת ישראל ומוסרו בירושלים עיר קדשנו ואשר אנכי כתבתי במכתבי הקודמים כי היא יגיעה לריק כל עוד של נכונן בית ספר גבוה מעין אוניווערזיטעט כללי, ועל זה יעירני כ' כי הפורמאליות אך תזיק לזה, ועל זה מוכרחני להעיר כי לא מנקודת הפורמליות דברתי במכתבי הקודמים מה שדברתי כי אם מפני שלדעתי המציאות כן היא שבין הרבנים וראשי ישיבה לא ימצא בשום אופן אנשים המוכשרים לאותה איצטלא לדאבון לבבי, ואם אולי אשנה בהשקפתי זאת ובאמת נמצאים במחנה החרדים אנשים גדולים בתורה וחכמה כללית הראוים לזה כי אז הנני נכון רק לשמוח על הדבר הזה, ומי יתן ואשנה בזה.

מאד מאד נחוץ הדבר שכתר"ג יוציא את המפעל הגדול הזה מכח אל הפועל באיזו דמות שיערוך לו. אבל עכ"פ עליו לגשת אל המלאכה לבל יהיו דברים בעלמא, ומי יתן ונסיונו יצליח בידו.

אקוה כי במכתבי הבאים אבר הרבה מדברי במכתבי זה שקצרתי בהם הפעם וכו' וכו'.

בזה הנני ידידו היודע להוקירו כיפעת חין ערכו המשתחוה לפניו בהדרת הכבוד.

ש. אלכסנדראוו.