אנציקלופדיה תלמודית:שלשים של עבד: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן "= <span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - תשלום שנותן מי שממונו הרג עבד לבעל העבד.</span> = == <span dir="rtl">גדר החי...") |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - תשלום שנותן מי שממונו הרג עבד לבעל העבד.</span> | |||
== <span dir="rtl">גדר החיוב</span> == | == <span dir="rtl">גדר החיוב</span> == | ||
גרסה אחרונה מ־13:55, 18 בדצמבר 2023
|
|
הגדרת הערך - תשלום שנותן מי שממונו הרג עבד לבעל העבד.
גדר החיוב
החיוב
שור - או שאר בעלי חיים[1] - מועד[2], שהמית עבד-כנעני* או שפחה-כנענית* של אדם, חייב בעל השור לשלם שלשים שקלים לאדון העבד, שנאמר: אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדניו[3].
העבד האמור בכתוב
עבד ואמה האמורים בכתוב, הן עבדים ואמהות כנענים[4]. וכך אמרו במכילתא: בכנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, כשהוא אומר, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו[5], הוי בכנעני הכתוב מדבר[6]. שאילו העבריים, דינם כישראל בכפר* ולא בשלשים[7]. ויש שפירשו הדרשה מן התיבות, יתן לאדוניו, ועבד עברי אינו קנוי לאדוניו, וליורשיו היה צריך לשלם[8], שאפילו החבלות של עבד עברי אינם לאדון אלא לעצמו[9]. ויש מן התנאים שלמדוהו בגזרה שווה: נאמר כאן עבד ואמה ונאמר להלן עבד ואמה[10], מה להלן בעבד ואמה כנעניים, אף עבד ואמה האמור כאן, בעבד ואמה כנעניים[11]. ובמדרש אמרו: תלמוד לומר, עבד ואמה[12], עבד ואמה שתורתן שווה זה לזה, יצאו עבד ואמה העברים, שאין תורתן שווה זה לזה[13]. ודוקא עבד ואמה שטבלו לשם עבדות וחייבים במצות הקפידה תורה על הריגתם, שהאדם ההורגם חייב מיתה[14], אבל עבד ואמה שלא טבלו, הם כגויים שפטורים על מיתתם, ואין חייבים עליהם בשלשים שקלים[15].
שווי העבד
אחד שהמית עבד ששווה אלף מנה ואחד שהמית עבד שאינו שווה אלא דינר, לעולם נותן שלשים שקלים[16]. עבד שאינו שווה כלום, יש שכתבו שחייבים עליו בשלשים שקלים[17]. ויש שכתבו שעבד שאינו שווה כלום, דינו כעבד המעוכב גט שחרור, שהוא ספק אם יש לו קנס[18]. ויש שכתבו שבאינו שווה כלום אין לו קנס[19], אלא שלסוברים שרבו יכול למכרו לקנס[20], לעולם יש בו שווי מועט שיכול למוכרו לקנס[21], או שאף לסוברים שאין יכול למוכרו לקנס, שווה הוא לבעליו לקבל עליו קנס, ועל כן חייבים עליו קנס, ורק עבד שהוא טריפה ועומד למות מיתת עצמו ואין שווה אפילו לקנס, אין בו קנס[22].
טעם הקצבה
בטעם שקצבה תורה סכום קבוע בדמי עבד, שלא כבן חורין, שעל הריגתו משלמים כפר* לפי דמי המזיק או דמי הניזק[23], יש מן הראשונים שכתבו, שהריגת בן חורין על ידי בהמה אינה מצויה, אבל העבד רגיל בין הבהמות לשמרן, והריגתו על ידם מצויה, לפיכך נתנה תורה קצבה לדבר, שלא יבואו בעל השור והעבד למריבה כמה היה שוויו של העבד[24].
טעם שיעור שלשים
טעם הקצבה של שלשים שקלים, יש מן הראשונים שכתבו שכך היה מחירו הממוצע של עבד בימים ההם[25]. ויש שכתבו שעבד הוקש לאשה[26], ולפיכך ערכו כערך נקיבה האמור בתורה לגבי ערכין[27]. ויש שכתבו שהוא כעין תשלום חצי-נזק*, ששלשים הוא חצי הערך הגבוה בערכין של בן חורין[28]. ויש שכתבו שזמן עבודת העבד הוא בעיקר מבן עשרים עד חמישים, ככתוב בתורה ביוצאי הצבא[29], וקצבה תורה שקל לכל שנת עבודה[30]. ויש שכתבו שהעבדים רועי צאן הם, ושכר רועה הצאן הוא שלשים שקלים, שנאמר: וישקלו את שכרי שלשים כסף[31].
בתורת קנס
דמי עבד אלו אינם באים בתורת חיוב ממון אלא בתורת חיוב קנס*, שכל חיוב שנתנה לו תורה קצבה, הינו קנס[32]. לפיכך האומר בבית דין, המית שורי את עבדו של פלוני, אינו חייב בדמי עבד, שאין מתחייב קנס על פי עצמו[33]. דמים שכנגד שווי העבד, אמרו בירושלמי שאף הן קנס, והמודה ששורו המית עבד אינו חייב על פי עצמו כלום[34], וכן כתבו ראשונים ואחרונים אף בדעת הבבלי[35]. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת הבבלי, הדמים שכנגד שווי העבד אינן קנס, ואם הודה חייב לתת דמים כנגד שוויו[36]. על מחלוקת הראשונים אם במקום שאין קנס חייב בדמים כשאר שור המזיק, ע"ע שור הנסקל.
בתורת כפרה
בגדר חיוב שלשים שקלים, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שעניינו כחיוב כפר* הניתן על הריגת בן חורין[37], ששורש החיוב אינו מחמת הנזק שנעשה לאדון בהריגת עבדו, אלא הצורך בכפרה לבעלי השור על ששורם הרג אדם, אלא שקבעה תורה שינתן התשלום לאדון העבד[38]. ולטעם זה יש שכתבו שאין חלה חובת תשלום שלשים שקלים אלא לאחר מיתה, כמו הכופר לסוברים כן[39]. ויש שכתבו שעל כן יש חיוב שלשים שקלים אף בשן* ורגל* לסוברים כן[40]. ויש שכתבו שלדעה זו שור של שותפים שהמית עבד, אין דינם כשור של שותפים שהזיק[41], אלא כשור של שותפים שהרג בן חורין שנחלקו בתשלום הכופר שלו[42], וכן שאין האדון יכול למחול על החיוב[43], ואין עדים-זוממים* מתחייבים בשלשים שקלים[44], ושור של חרש-שוטה-וקטן* שהרג, אין מעמידים לו אפוטרופוס לגבות מהם שאינם בני כפרה[45]. ויש שכתבו שלדעה זו במקום ספק אם זכות הקנס שייכת לאדון או ללוקח, נחשב האדון מוחזק, שאף אם מכר את זכותו שבעבד, עיקר החיוב חל למי שנחשב אדוני העבד לכל דבר ולא למי שהוא הבעלים על זכות הקנס[46]. ויש שצדדו שגדר חיוב שלשים שקלים הוא כקנס של חצי-נזק*, ואינו ככופר שהוא כפרה על החטא[47], או שעיקרו קנס אלא שהוא גם מכפר[48].
בתורת תשלום
תשלום שלשים שקלים, יש מן האחרונים שכתבו שאינם דמים לעבד, שהרי חייבים לשלמם אפילו אין העבד שווה כך, ועל כן נשבעים על חיוב זה אף לסוברים שאין נשבעים על דמי קרקע[49]. ויש שכתבו שאף לסוברים שחיוב שלשים שקלים הטילה התורה מחמת הריגת העבד ולא משום הנזק לאדון, חובתו היא לשלם את דמי העבד, ועל כן תשלום שלשים שקלים פוטרו מלשלם דמי העבד כשאר שור שהזיק[50].
החיוב בבית דין
אין שלשים של עבד משתלמים אלא על ידי בית דין[51], שכן הקנס אינו נגבה אלא על ידי שיחייבוהו בית דין[52]. ובמכילתא למדוהו מהפסוק: והשור יסקל[53], מה סקילתו בבית דין אף נתינתו בבית דין[54].
זמן החיוב
חיוב שלשים שקלים, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא חל רק בשעת מיתת העבד ולא בשעת הנגיחה[55], משום שנאמר: שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל[56], הרי שלא חייבה תורה שלשים שקלים אלא במקום שהשור נסקל, והשור שעשה טריפה אינו נסקל עד שימית[57], או משום שהשלשים שקלים הם ככופר העבדים, והכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה לסוברים כן[58]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהחיוב חל בשעת הנגיחה[59], שבהריגת העבד לא נזכרה מיתה בתורה אלא נגיחה[60], אלא שלסוברים שבאופנים מסוימים אין חיוב שלשים שקלים אלא במקום שהשור בסקילה[61], אף כאן אינו חייב לשלם עד שימות העבד[62], או שאף לסוברים כן, זהו רק במקום שאין השור בסקילה כלל, אבל במקום שעתיד השור להיסקל, חייב בשלשים שקלים אף קודם שאפשר לסוקלו[63]. על עשאו טריפה ועדיין לא מת, עי' להלן: אופני החיוב[64]. על שחרר העבד אחר הנגיחה, עי' להלן: אופני החיוב[65].
על הספק אם יכול למכור עבד לקנס, שאם ימית השור את העבד, יזכה הקונה בשלשים שקלים, ע"ע דבר שלא בא לעולם[66].
אופני החיוב
שור תם
שור תם שהמית עבד, דרש רבי עקיבא - או רבן גמליאל[67] - שבעליו פטור מלשלם שלשים שקלים - או חציים[68] - לאדוניו[69], שנאמר: ובעל השור נקי[70], נקי מדמי עבד[71]. ואף שתם אינו משלם אלא מגופו[72], וכיון שהשור נסקל ואסור בהנאה[73] אין מהיכן לשלם, הוצרך הכתוב, שלא תאמר הואיל והחמירה תורה בעבד לחייבו שלשים שקלים אף במקום שאין שווה העבד אלא דינר[74], נחמיר בו לשלם מן העלייה, לפיכך בא הכתוב ללמד שהוא פטור משלשים שקלים[75]. בגדר הפטור יש שכתבו, שהוא משום שהשור בסקילה ואין ממה לשלם, שהכתוב מלמד שאף בתם לא היו ראויים שלשים השקלים להשתלם אלא מגופו[76]. בירושלמי אמרו שרבי עקיבא ממעט תם מחיוב שלשים שקלים, במקום ששחטו את השור קודם שנגמר דינו לסקילה שעדיין לא נאסר בהנאה והיה אפשר לגבות מגופו[77], או במקום שאין השור בסקילה, כגון שהמית שלא בכוונה[78].
בדעת רבי אליעזר שדרש 'נקי' לדרשה אחרת[79], יש מן הראשונים שכתבו שאף הוא סובר שפטור מלשלם, אלא שלדעתו אין הדין צריך לימוד, שלא היינו סוברים מעצמנו שישלם מן העליה, וכיון שאינו משלם אלא מגופו אין ממה לשלם[80]. ואף כששחט השור קודם שנגמר דינו לסקילה ועדיין לא נאסר בהנאה[81], משעה שהמית כבר עומד השור להריגה[82], והלכך מלכתחילה לא חל עליו חיוב שלשים שקלים כיון שלא יהיה מהיכן לשלמו[83], או שמאחר ודינו לסקילה, אין חיוב שלשים שקלים חל עליו עד שיסקל[84]. ואף אין צריך ללמד שאין שלשים שקלים במקום שאין השור בסקילה, וכגון שלא בכוונה[85], שכן לדעתו כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים שלשים שקלים[86], או שאף אם סובר שרבתה תורה גם שלא בכוונה אף שאין השור בסקילה[87], לא התרבה אלא מקום שאם היתה הנגיחה בכוונה היה חייב, אך בתם שבנגיחה בכוונה אינו חייב, אף שלא בכוונה אינו חייב[88]. בירושלמי אמרו שרבי אליעזר דורש בגזרה שווה: נאמר בנגיחת בן חורין, השור יסקל[89], ונאמר בנגיחת העבד, השור יסקל[90], מה שור שנאמר בבן חורין במועד הכתוב מדבר, אף השור יסקל שנאמר בנגיחת עבד במועד הכתוב מדבר[91]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי אליעזר, שהתם שהמית, בעליו משלמים הקנס מן העליה[92]. על מחלוקת הראשונים אם חייבים הבעלים לשלם חצי מדמי העבד בתורת דמים, ככל שור שהזיק, ע"ע נזק וע' קרן וע' תם.
ברגל
שור שהמית ברגל*, כגון שדרס על עבד תינוק דרך הילוכו והמיתו, כתבו אחרונים שלסוברים שיש בו חיוב כופר[93], יש בו אף חיוב שלשים שקלים[94], שחיוב שלשים שקלים הוא כופר העבדים[95] ודינם שווה[96]. ויש שכתבו שאין בו שלשים שקלים, שנאמר: אם עבד יגח השור[97], הרי שהכתוב המחייב שלשים שקלים מדבר בקרן[98]. על חיוב דמים באופן זה, ע"ע נזק וע' רגל.
עשאו מסוכן או טריפה
נגח השור את העבד ולא המיתו אלא עשאו טריפה - או מסוכן ונוטה למות[99] - לדעת הסוברים שאין חל חיוב שלשים שקלים אלא לאחר מיתה[100], אינו חייב שלשים שקלים עד שימות[101]. לדעת הסוברים שחיוב שלשים שקלים חל בשעת נגיחה[102], חל עליו חיוב שלשים שקלים מיד[103].
שחרר העבד קודם מיתה
שחרר האדון את העבד אחר שנגחו אותו קודם שמת, יש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שהחיוב חל בשעת נגיחה, זכה האדון בשלשים שקלים, אך לסוברים שאין חיוב שלשים שקלים חל עד שימות, אין האדון זכאי בשלשים שקלים, שבשעה שחל החיוב כבר אין הוא אדונו של העבד[104]. ויש שכתבו שאף לסוברים שהחיוב חל בשעת מיתה, די בכך שהיה בעליו של העבד בשעת נגיחה בשביל לזכות בקנס[105].
כשאין השור בסקילה
במקום שאין השור נסקל, כגון שהמית שלא בכוונה[106], נחלקו בדינו: ריש לקיש - וכן רבה[107] - דרש שבעליו פטור משלשים שקלים, שנאמר: כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל[108], בזמן שהשור בסקילה, בעלים משלמים שלשים שקלים, אין השור בסקילה, אין בעלים משלמים שלשים שקלים[109]. ויש מן הראשונים שכתבו כן בדעת רבי עקיבא[110] ורבי אליעזר[111]. לדעת רבי יוחנן שור שהמית שלא בכוונה, בעליו חייב בשלשים שקלים, שהיה יכול הכתוב לומר, עבד יגח השור, מה תלמוד לומר, אם עבד, לרבות שור שנגח שלא בכוונה[112]. הלכה כרבי יוחנן[113]. לדעה זו נחלקו ראשונים, יש מהם שכתבו שאף בשאר אופנים שאין השור בסקילה יש בו תשלומים[114], ויש מהם שכתבו שהפסוק מרבה המית שלא בכוונה, אך עדיין נותר ההיקש באופנים אחרים[115].
שור של שותפים
שור של שותפים שהרג עבד, יש מן האחרונים שכתבו שאינם מתחייבים יחד אלא שלשים שקלים כשור של שותפים שהזיק[116], ויש שכתבו לסוברים שחיוב שלשים שקלים גדרו כופר[117], דינם כדין שור של שני שותפים שהמית בן חורין, שנחלקו בחיוב כופר שלהם אם הם פטורים לגמרי מכופר או חייבים כל אחד בכופר שלם או שחייבים כל אחד בחצי כופר[118].
שור של חש"ו
שור של חרש שוטה וקטן שהמית, כתבו אחרונים שבעליהם חייבים בשלשים שקלים, ומעמידים להם אפוטרופוס* לגבות מהם[119], לסוברים שמעמידים אפוטרופוס לגבות קנס*[120]. ויש שכתבו שלסוברים שחיוב שלשים שקלים גדרו כופר[121], אין מעמידים להם אפוטרפוס שאינם בני כפרה[122].
אדוני העבד
אדוני העבד, אחד אנשים ואחד נשים, זכתה להם תורה שלשים שקלים[123]. וכן אם היו קטנים[124].
עבד קטן
המית עבד קטן, חייב בשלשים שקלים[125]. ויש מן הראשונים שכתבו שפטור עליו[126].
עבד טריפה
המית עבד טרפה*, כתבו ראשונים שאינו חייב בשלשים שקלים[127], ואפילו לסוברים שאף במקום שאין השור בסקילה יש חיוב שלשים שקלים, שאין הריגת טריפה נחשבת רציחה כלל[128]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהוא חייב בשלשים שקלים[129], לסוברים שחייבים בכך גם כשאין השור בסקילה[130].
מעוכב גט שחרור
עבד שאין לבעליו עליו זכות ממון, אך עדיין לא קבל העבד מרבו גט שחרור, הסתפקו בתלמוד אם יש לרבו שלשים של עבד, שעדיין שם אדון עליו, או שמאחר ואינו חייב לעבוד את רבו, אינו נקרא אדון ואין לו שלשים שקלים[131]. להלכה כתבו ראשונים שפטורים משלשים של עבד[132], שאי אפשר לבעל העבד להוציא ממון מספק[133]. ויש שכתבו שאף אם תפס האדון מוציאין מידו, כיון שאין לו הפסד ממון מהריגת העבד[134]. ויש שכתבו שתפיסתו מועילה[135]. ויש שצדדו שהוא פטור בוודאי משלשים שקלים ולא מספק[136].
חציה שפחה וחציה בת חורין
שור שהמית חציה שפחה וחציה בת חורין - או חציו עבד של קטן וחציו בן חורין[137] - חייב חצי קנס של שלשים שקלים לאדון[138]. על תשלום כפר באופן זה ע"ע[139].
חציו עבד וחציו בן חורין
המית השור מי שהוא חציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, שחייבו חכמים את אדוניו לשחררו[140], דינו כמעוכב גט שחרור[141]. ויש מן הראשונים שכתבו שנותן חצי הקנס לרבו וחצי הקנס לעבד[142].
הערות שוליים
- ↑ עי' מכילתא משפטים מס' דנזיקין פרשה י על השור האמור בתחילת הפרשה; עי' יש"ש ב"ק פ"ד סי' כו ע"פ ב"ק נד ב. וע"ע כפר ציון 305 ואילך וע' שור הנסקל, וע"ע כלאי בהמה ציון 311, מתוס' ב"ק, שדגים אינם נלמדים מג"ש זו.
- ↑ עי' ציון 69 ואילך על שור תם.
- ↑ שמות כא לב; משנה ב"ק מא א; רמב"ם נזקי ממון פי"א ה"א.
- ↑ מכילתא משפטים מס' דנזיקין פי"א; מכילתא דרשב"י שם; פסיקתא זוטרתא שם; תרגום יונתן שם. ועי' אבן עזרא שם ד"ה אם עבד.
- ↑ שמות שם.
- ↑ מכילתא שם.
- ↑ רבינו מיוחס שמות שם; רא"ם שמות שם; עי' עמר נקא שם; עי' שפתי חכמים שם אות ר ועי' שם אות ש; עי' דברי דוד שם. ועי' מרכבת המשנה ושבות יהודה על המכילתא שם שתמהו על הרא"ם, שאף הכנענים היו בכלל כופר, אלא שיצאו מהכלל, ככתוב שם לעיל במכילתא, ומנין שלא הוציאה התורה מהכלל את העבריים.
- ↑ זית רענן על המכילתא שם; מרכבת המשנה שם; שבות יהודה שם; מלבי"ם שם.
- ↑ ע"ע עבד עברי. מרכבת המשנה שם; שבות יהודה שם.
- ↑ עי' שמות כא כו: את עין עבדו או את עין אמתו יפיל.
- ↑ מכילתא דרשב"י שם, ועי"ש על הפסוק כא כו, שדרשו שם שמדבר בכנענים, משום שהשווה עבד לאמה, וכהמדרש שבציון 13, וצ"ב מדוע הוצרכו להקיש לנאמר בפרשה הקודמת. וע"ע עבד עברי על החילוקים בין עבד לאמה.
- ↑ עי' שמות שם: אם עבד יגח השור או אמה.
- ↑ מדרש הגדול שם. ועי' אדרת אליהו שם.
- ↑ ע"ע רוצח וע' עבד כנעני.
- ↑ נמוקי יוסף ב"ק מא א. ועי' חסדי דוד ב"ק פ"א ה"ה שישב בזה מדוע לא הביאו בב"ק כו א להוכיח מהתוספתא שם.
- ↑ משנה ב"ק מא א וערכין יד ב; מכילתא דר"י משפטים פר' דנזיקין י; פסיקתא זוטרתא שם; רמב"ם נזקי ממון פי"א ה"א.
- ↑ שמחת יום טוב סי' לג, ע"פ גיטין מג א; מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות כו, ע"פ גיטין מג א: מנוול ומוכה שחין, וברש"י שם כתב שהוא גם טריפה ועל כן אינו בר קנסא, ומוכח שאין די בכך שהוא מנוול; או"ש טוען ונטען פ"ה ה"ב: אע"ג דאין העבד שוה פרוטה.
- ↑ עי' ציון 131. תפארת יעקב גיטין מג א ד"ה בגמ' והא חזי, ועי' ציון 127 ואילך.
- ↑ הגרי"פ פערלא פרשה יח-יט ע"פ לשון המכילתא והמשנה והרמב"ם שם: אלא דינר, ולשון רבא בב"ק מב ב: אלא סלע, ומשמע שהוא דוקא, וע"פ התוספתא ב"ק ד: כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים, ובכפר פטור באינו שווה לסוברים דמי מזיק, עי' משנה ערכין יד ב, ועי"ש שסייע לזה מהמורה נבוכים שבציון 28 והחזקוני שבציון 27; שו"ת רביד הזהב סי' טז.
- ↑ ע"ע דבר שלא בא לעולם ציון 280 ואילך.
- ↑ הר"י פערלא שם ע"פ גיטין והירושלמי שם, שלפי דבריו ששווה מחמת הקנס עצמו, נדחו ההוכחות הנ"ל, ועי"ש שכ' שאף שהיה אפשר לומר להיפך, שאי אפשר למוכרו לקנס כי באינו שווה כלום אין לו קנס ואין לו מה למכור, אין אומרים כן, אלא אומרים שמחמת שיכול למכור לא בטל ממנו דין קנס כי עדיין יש לו שווי; שו"ת רביד הזהב סי' טז ע"פ גיטין שם, שאם נאמר שיש לו קנס, א"כ גם לבעליו הוא שווה אפי' אין יכול למוכרו לקנס, ועל כרחך שאין לו קנס, ורק אם יכול למוכרו שוב יש לו קנס, וכן כתב הר"י פערלא שם.
- ↑ הר"י פערלא שם, ולצד זה כתב שהגמ' הייתה יכולה לומר ולטעמיך, שאף אם אינו יכול למוכרו, עדיין הוא שווה לבעליו. ועי"ש שנשאר בצ"ע בד' הרמב"ם, שלכל הפחות היה לו להביא הדין שבטריפה ומנוול שחין אינו שווה כלל ואין לו קנס.
- ↑ ע"ע כפר: שיעורו.
- ↑ בכור שור שם; חזקוני.
- ↑ אבן עזרא שמות שם. ועי' רשב"א ותוס' ר"פ ורא"ש בשטמ"ק ב"ק מב ב שכתבו, שבדרך כלל שווים העבדים שווים פחות משלשים שקלים, ועל כן ל' שקלים הוא חומרא בעבד יותר מבן חורין.
- ↑ עי' חגיגה ד א וש"נ.
- ↑ עי' ויקרא כז ד. מושב זקנים שמות שם; בכור שור שם; חזקוני שם; ספורנו שם. ועי' ויקרא שם שזהו הערך לנקבה מגיל כ' עד ס', ובעבד אין חילוק, עי' ציון 125 ואילך. ועי' עמר נקא שמות שם. וע"ע כפר ציון 170, שיש סוברים שבכופר משערים לפי שיעור שנתנה תורה בערכין.
- ↑ מורה נבוכים ח"ג פ"מ, ועי' הגרי"פ פערלא פרשה יח-יט שתמה, שהערך הגבוה הוא של זכר מבן כ' עד ס', והוא חמישים שקלים ולא שישים, עי' ויקרא כז.
- ↑ עי' במדבר א ג וח כה.
- ↑ מושב זקנים שמות שם.
- ↑ זכריה יא יב. הדר זקנים שמות שם.
- ↑ משנה כתובות מא א; רי"ף שם; רמב"ם נזקי ממון פ"ב ה"ח.
- ↑ משנה שם ורש"י שם בפירושה; רי"ף שם; רמב"ם שבועות פ"ח ה"ב.
- ↑ ירושלמי כתובות פ"ג ה"י ושבועות פ"ה ה"ז, וכהמסקנא שם כפי' הפני משה וקרבן העדה;
- ↑ פסקי רי"ד כתובות שם, וכ' שכן מוכח מפרק שור שנגח ד' וה', עי' להלן; רעק"א כתובות שם, והוכיח מהירושלמי שם, וגם שמכמה גמרות עולה שאי אפשר לדחות כרב חגי בירושלמי שם שמדובר באינו שווה, ומב"ק מג ב, שמוכח שם שהמשנה בכתובות שם מדברת בעבד שיש בו שווי, ואע"פ כן פטור כשמודה; הגרי"פ פערלא פרשה יח-יט ע"פ הירושלמי הנ"ל, וכתב שאף הסוגיא בב"ק מג א והרמב"ם נזקי ממון פ"י הי"ד לא אמרו שמשלם דמים אלא בשלא בכוונה שאין בו קנס, אבל לא בהודה, ועי"ש שלפי זה לא קשה קושיות השמחת יום טוב שבציון 36.
- ↑ שמחת יום טוב סי' לג, ע"פ הרמב"ם ומגיד משנה שם, שמפשטות הסוגיא ב"ק שם משמע, שלולי דברי רבא יש דמים לעבד, ולדעתו הכוונה אף במקום שמשלם קנס, ועי"ש שתמה מהרמב"ם שבועות פ"ח ה"ב שכתב שמודה בקנס פטור ולא חילק, וממכירה פכ"ג ה"ג שמוכר עבדו לקנס הוא ספק, ומהירושלמי שם עולה שאם יש דמים לעבד, יש להעמיד את המשנה שבועות לו ב: המית שורך את עבדי, בעבד שאינו שווה כלום, וזה שייך רק אם אי אפשר למכור עבד לקנס.
- ↑ ע"ע כפר ציון 17 ואילך על גדרה של כפרת הכפר, ושם ציונים 27 ואילך, 74 ואילך על ההבדלים בין חיוב דמים לחיוב כופר. חסדי דוד ב"ק פ"א ה"ה ע"פ הרמב"ם נזקי ממון פי"א ה"א; אבני מלואים שו"ת ח ע"פ הרמב"ם שם; מנחה חדשה מצוה נא אות כו ע"פ הרמב"ם שם ופ"י ה"א ופי"א ה"ה; חי' רבינו חיים הלוי מכירה כג ג ע"פ הרמב"ם פי"א ה"א; כתבי הגרי"ז ערכין יד ב ע"פ הרמב"ם שם. ועי' חי' הגרי"ז שם שהוכיח כן מלשון המשנה ערכין שם, שיש בדמי עבד להקל ולהחמיר על חיוב כופר, ואם הם דינים שונים אי אפשר להשוותם זה לזה. ועי' מנחה חדשה שהוכיח מהמכילתא משפטים מס' נזיקין פרשה יא: אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה, והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו ולהחמיר עליו, והאריך להוכיח כן מכ"מ.
- ↑ חי' רבינו חיים הלוי שם.
- ↑ ע"ע כפר ציון 575 ואילך, ועי' להלן ציון 55 ואילך. אבני מלואים שו"ת סי' ח.
- ↑ ע"ע כפר ציון 380 ואילך, ועי' להלן ציון 94 ואילך. חסדי דוד שם.
- ↑ ע"ע נזיקין.
- ↑ ע"ע כפר ציון 280 ואילך. מנחה חדשה שם, ועי' ציון 118.
- ↑ ע"ע כפר ציונים 28, 88. מנחה חדשה שם.
- ↑ ע"ע כפר ציון 63 וע' עדים זוממים. מנחה חדשה שם.
- ↑ ע"ע כפר ציון 240 ואילך. מנחה חדשה שם.
- ↑ חי' רבינו חיים שם.
- ↑ אגרות משה חו"מ ח"א סי' יב, וכ' שלשון הרמב"ם אפשר שהוא לשון בעלמא ואינו לדינא.
- ↑ אגרות משה שם; עי' כובע ישועה ב"ק מ א, שהוכיח מתוס' שם מא ב ד"ה מודה שאינו ככופר לכל דבר, וכשם שאינו ככופר שאין נפטר במודה, כך לגבי שאינו משתלם אלא לאחר מיתה.
- ↑ ע"ע קרקע וע' שבועה. אור שמח טוען ונטען פ"ה ה"ב; שו"ת רעק"א החדשות סי' עג.
- ↑ ע"ע נזיקין וע' שור הנסקל. חי' רבינו חיים מכירה פכ"ג ה"ג, ועי"ש שהוכיח מגיטין מב ב, שדימו חיוב ל' של עבד לחיוב חבלות.
- ↑ מכילתא דרשב"י שם. פי' המשנה להרמב"ם ב"ק פ"ח מ"א; מאירי שם פג ב.
- ↑ פי' המשנה שם; מאירי שם.
- ↑ שמות שם.
- ↑ מכילתא דרשב"י שם.
- ↑ תוס' ריב"א בשטמ"ק (בקובץ שיטות קמאי) גיטין מג א; מים חיים נזקי ממון פ"י ה"א; אבני מלואים שו"ת סי' ח בד' הרמב"ם והסמ"ג שבציון 37 של' של עבד הוא ככופר, וע"פ הר"א מגרמיישא בשטמ"ק ב"ק מב ב שכתב שאין כופר אלא לאחר מיתה מהטעם שתלוי בסקילה, עי' להלן; מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות לא; שיעורי ר' שמואל גיטין מג א אות שלז.
- ↑ שמות שם.
- ↑ ע"ע שור הנסקל. תוס' ריב"א שם; מים חיים שם; אבני מלואים שם ע"פ הנ"ל. ועי' תוס' ריב"א שכתב: דאיתקש לסקילת השור, וכן במים חיים שם הוכיח מההיקש שאמרו ב"ק מג א, וצ"ב אם כוונתם דווקא לד' רבה שם, ועי' ציון 62 ואילך.
- ↑ ע"ע כפר ציון 575 ואילך שאינו משתלם אלא לאחר מיתה, וציון 587 ואילך דעת החולקים. אבני מלואים שם ע"פ הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל; שיעורי ר' שמואל שם, ועי"ש שאפשר שאף רש"י שבציון 59 לא כתב כן אלא להו"א.
- ↑ אבני מלואים שם בדעת רש"י גיטין מג א ד"ה ועוד; מרומי שדה ב"ק מב ב ע"פ ביאורו שם שבכופר למדים מוהמית, ועי"ש שסובר כן גם בד' רש"י שם; שו"ת עמודי אור סי' נ; כובע ישועה ב"ק מ א בד' התוס' מא ב ד"ה מודה.
- ↑ אבני מלואים שם; מרומי שדה שם.
- ↑ עי' ציון 109 ואילך.
- ↑ מרומי שדה שם.
- ↑ עמודי אור שם.
- ↑ ציון 101 ואילך.
- ↑ ציון 104 ואילך.
- ↑ ציון 285 ואילך.
- ↑ מכילתא שם מס' דנזיקין פרשה י', ור"ע דורש שם נקי לדמי וולדות.
- ↑ תלמידי רבינו פרץ שם מב א ד"ה נקי, שמה שאמר רבי עקיבא 'פטור מדמי עבד', הוא לשיטתו שתם באדם משלם נזק שלם.
- ↑ ב"ק מב א.
- ↑ שמות כא כח.
- ↑ ב"ק שם.
- ↑ ע"ע חצי נזק: מגוף המזיק.
- ↑ ע"ע שור הנסקל.
- ↑ עי' ציון 16.
- ↑ שם מב ב.
- ↑ מהר"ם שי"ף ב"ק טו ב בתוס' ד"ה הא מני.
- ↑ ירושלמי שם פ"ד ה"ה בתי' ראשון, ועי' ציון 82 ואילך שיטת הבבלי, ועי' שו"ת זכר יצחק סי' סב.
- ↑ שם בתי' שני וכפי' הפני משה והרדב"ז שם.
- ↑ ע"ע כפר ציון 335.
- ↑ תוספות ב"ק מא ב ד"ה נקי.
- ↑ ע"ע שור הנסקל.
- ↑ ב"ק מב ב.
- ↑ רש"י שם ד"ה אבל הכא.
- ↑ חי' רבינו שמחה שם ד"ה אבל.
- ↑ ע"ע שור הנסקל, ועי"ש אופנים נוספים שאין השור בסקילה.
- ↑ עי' ציון 109, 111. תוספות שם; רבינו ישעיה בשטמ"ק שם ד"ה אין דיני. ועי' רשב"א שם שסובר שאף לר"א אפשר שמשלם כופר אף שאינו בסקילה, ועי"ש שכ' מדוע לר"א אין צריך לימוד לדמי עבד ע"פ בעלים או עד אחד, וביאר מדוע לדבריו אין צריך לימוד לשלא בכוונה.
- ↑ עי' ציון 112.
- ↑ תוס' שם מג א ד"ה אמר רבה.
- ↑ שמות כא כט.
- ↑ שם לב.
- ↑ ירושלמי שם ע"פ גירסת הפני משה, מהר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי"ש מדוע אין למדים מסקל יסקל השור שנאמר שם כח בתם. ועי' נתיבות ירושלים שם מדוע מיאנו התוספות שבציונים הקודמים בפי' הירושלמי.
- ↑ עי' תוס' שם: ועוד יש לומר וכו', ועי' תוס' שם מג א ד"ה אמר רבה, שר"א אינו מרבה שלא בכוונה מואם כופר, ולפירוש זה אי אפשר לומר את החילוק שכתבו התוס' שבציון הקודם בין כופר לדמי עבד; עי' תוס' רבינו ישעיה שם בתירוץ הראשון; תוס' תלמיד ר"ת מב ב ד"ה ת"ל.
- ↑ ע"ע כפר ציון 380 ואילך.
- ↑ חסדי דוד ב"ק פ"א ה"ה, וכתב ; מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות כט: מסתברא; מנחת סלת שם אות ד, ע"פ ב"ק מג ב: כל שחייב בבן חורין וכו'. ועי' בית מאיר וכובע ישועה שבציון 98.
- ↑ עי' ציון 37 ואילך.
- ↑ חסדי דוד שם.
- ↑ שמות כא לב.
- ↑ בית מאיר ב"ק מג ב, עי"ש שכתב כן ליישב דעת רש"י מח ב ד"ה דחזא, שברגל יש כופר גם שלא בכוונה, ומשמע שם שלהרמב"ן במלחמות מג ב גם ברגל יש קנס; כובע ישועה שם ליישב קושיא הנ"ל, ועי"ש שפירש טעם דין זה לפי הרא"ש בשטמ"ק שם כו ב ד"ה או דלמא והיש"ש שם סי' לב בטעם שיש כופר ברגל, וכ' שלפי התוס' שם ט ב ד"ה משא"כ לא יהיה הדין כן, ועוד נתן טעם לפי הפנ"י שם כו ב ד"ה מי.
- ↑ שיעורי רבי שמואל גיטין מג א אות שלז, ועי"ש שכ"כ באופן שאמדוהו למיתה, עי' רש"י מב ב ד"ה מאי טעמא.
- ↑ עי' ציון 55.
- ↑ תוס' ריב"א בשטמ"ק (בקובץ שיטות קמאי) גיטין מג א; מים חיים נזקי ממון פ"י ה"א; אבני מלואים שו"ת סי' ח; מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות לא; שיעורי ר' שמואל שם.
- ↑ עי' ציון 59 ואילך.
- ↑ אבני מלואים שם בדעת רש"י גיטין מג א ד"ה ועוד; מרומי שדה ב"ק מב ב, ועי"ש שסובר כן גם בד' רש"י שם; שו"ת עמודי אור סי' נ; כובע ישועה ב"ק מ א בד' התוס' מא ב ד"ה מודה.
- ↑ אבני מלואים שו"ת סי' ח.
- ↑ עמודי אור סי' נ.
- ↑ ע"ע שור הנסקל, ועי' משנה ב"ק מד א ורמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ט..
- ↑ עי' ב"ק מג א לענין כופר, ועי"ש ב שריש לקיש שפוטר דמי עבד שלא בכוונה, מודה בכופר שחייב, שהדרשה לרבות כופר יותר מחויבת מהדרשה לרבות דמי עבד, ומשמע שלרבה שלא דורש לחייב בכופר כ"ש שלא יחייב בדמי עבד.
- ↑ שמות כא לב.
- ↑ ב"ק מג א.
- ↑ תוס' ב"ק מא ב ד"ה נקי, ועי"ש מג א ד"ה אמר רבה שפי' בע"א; תוס' רי"ד בשטמ"ק שם בפי' הר"א.
- ↑ תוס' שם; תוס' רי"ד שם בתי' השני. ועי' ציון 86 ואילך.
- ↑ שם.
- ↑ רמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ט.
- ↑ תוס' ב"ק מא ב ד"ה נקי, עי' להלן; תוספות רי"ד שם עי' להלן. עי"ש ושם שכתבו כן לגבי הודאת עצמו וע"פ עד אחד, וע"ע כפר ציון 718 ואילך.
- ↑ רשב"א שם לגבי הודאת עצמו וע"פ בעלים, לגבי ההיקש בכופר, ע"ע כפר ציון 725 ואילך. ועי"ש ציון 730 ואילך, על אופנים אחרים שאין השור בסקילה.
- ↑ ע"ע נזיקין. זבח השלמים משפטים אות מא; הלכה למשה נזקי ממון פי"א ה"א, עי"ש שהביא דברי זבח השלמים, והביא לזה ראיה מתוס' ב"ק מ (א ד"ה כופר, ועי' תוס' ב"ב נו ב ד"ה דרבנן)..
- ↑ עי' ציון 37.
- ↑ ע"ע כפר ציון 208 ואילך. מנחה חדשה מצוה נא אות כו, ועי' ציון 42.
- ↑ מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות לב, וכ' שאינו ככופר שאינם חייבים כי אינם בני כפרה, ע"ע כפר ציון 440 ואילך, אלא הוא קנס שיתומים חייבים בו.
- ↑ ע"ע. מנחה חדשה שם אות כו.
- ↑ עי' ציון 37.
- ↑ מנחה חדשה שם, ועי' ציון 45.
- ↑ מכילתא שם. ועי"ש שמשמע שדרשו כן: יתן לאדניו, אחד איש ואחד אשה, ועי' מפרשים שם שכל אחד מפרש בע"א.
- ↑ מכילתא דרשב"י שם.
- ↑ רמב"ם נזקי ממון פי"א ה"א: בין גדולים בין קטנים; סמ"ג עשין סו - סז; ים של שלמה ב"ק פ"ד סי' כו; הלכה למשה נזקי ממון פי"א ה"א.
- ↑ חזקוני שמות כא לא.
- ↑ רש"י גיטין מג א ד"ה בטריפה בפי' הגמ' שם; חי' הרמ"ה ושיטות קדמונים שם; מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות כז, ועי"ש .
- ↑ ע"ע טרפה ציון 121 ואילך וע' רוצח. מנחת חינוך שם ואות יח, וע"ע טרפה ציון 163 וע' כפר ציון 297.
- ↑ תפארת יעקב שם, ועי"ש שלא נזכר ברמב"ם ובשום מקום שבטריפה פטור, ופי' כוונת הגמ' שם שמאחר שהוא טריפה ואינו ראוי לכלום, אין לו שם אדון ודינו כמעוכב גט שחרור, עי' ציון 18 וציון 131, ודוחה הגמ' שעדיין ראוי לעמוד לפניו; ר"י פערלא פרשה יח-יט מהדו' המאור ד"ה איברא בד' הרמב"ם שלא הזכיר דין זה, ועי"ש שפירש כוונת הגמ' שם, משום שאין הוא ראוי למוכרו לקנס, ועל כן אינו שווה.
- ↑ הגרי"פ שם.
- ↑ גיטין מב ב.
- ↑ רמב"ם פי"א ה"א.
- ↑ כסף משנה שם; לחם משנה שם. ועי' מגיד משנה שצדד שהרמב"ם סובר שהספק נפשט, ודחה שמחובל פ"ד הי"א אין נראה כן.
- ↑ כסף משנה שם; לחם משנה שם. ועי' מגיד משנה שם שתמה מדוע לא כתב הרמב"ם שמועיל תפיסה, ועי' ציון 133. ועי' מעשה רוקח שתמה על תי' הכס"מ.
- ↑ מעשה רוקח שם, וכ' שהרמב"ם סמך על דבריו בחובל ומזיק שם.
- ↑ מגיד משנה שם.
- ↑ מנחת חינוך מצוה נא מהדו' מ"י אות לא, ע"פ תוס' גיטין מב א ד"ה יום, שאי אפשר לכפותו לשחררו.
- ↑ גיטין מב א; רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ב, ועי"ש שצייר בעבד, ועי' מגיד משנה שם שהקשה שפוסקים כמשנה אחרונה, והוא כמעוכב גט שחרור, עי' ציון 141.
- ↑ ציון 267 ואילך.
- ↑ ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין ציון: שחרורו.
- ↑ עי' ציון 131. רבינו מאיר שבמגיד משנה נזקי ממון פי"א ה"ב; מגיד משנה שם.
- ↑ רמב"ם שם.