הנקה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת המושג[עריכה]

יונק הוא תינוק המוצץ חלב משדי אמו, ועל כן תינוק בשתי שנותיו הראשונות מכונה ינוקא. מינקת או מיניקה היא אשה המזינה תינוק בחלב שבשדיה.

הפסקת היניקה היא גמילה^[1].

במובן מושאל משמש המושג יניקה לאכילה קלה וטעימה באופן כללי^[2]; לקניית מדע ודעת, או לקבלת השפעה כלשהי^[3]; או ענף רך היונק מהקרקע^[4].

מינקת במובן מושאל משמש לשפופרת העשויה להעלות בה נוזלים מחבית על ידי שאיבה ומציצה^[5].

גמילה במובן מושאל הוא הבשלה והתפתחות^[6], או הפסקת הרגל רע^[7]. כיום משתמשים במושג גמילה במיוחד להשתחררות מהרגל רע של עישון או לקיחת סמים.

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים להנקה, ליונק, למינקת ולחלב-אשה.

ההנקה, המינקת, השדיים, וחלב-האשה במקרא ובחז"ל[עריכה]

ההנקה מוזכרת במקרא פעמים אחדות^[8]. בדרך כלל היתה חובה על האשה להניק את בנה, ואי הנקה נחשב כדבר אכזרי^[9].

מינקת - בתנאים מסויימים היתה האם פטורה מהנקה^[10], ואז שכרו מינקת להניק את הוולד.

כבר במקרא היה ידוע על מעמד מיוחד של מינקת, שלא היתה האם הטבעית של הילד, כגון דבורה מינקת רבקה^[11], אשה מינקת מן העברית^[12], והמינקת של יואש בן אחזיה^[13]. וכך היה הנוהג בעבר, שאדם אם יש לו בן, נותנו לשפחה שתניקהו, ואם אין לו שפחה, נותנו למניקה^[14].

שדיים - מקור השם 'שדיים' הוא זריקה או יריה, כנראה בגלל יריית החלב, ובעצם באופן מקורי לא הונח השם שדיים כלל על בלוטות החלב של האשה^[15]. בארמית נקראים שדיים בשם דדים, או בשם חדיי^[16].

חז"ל קבעו שכל מוליד מניק^[17], כלומר כל נקבה המולידה וולד, ולא מטילה ביצים, יש לה דדים, ובטבעה להניק.

הדדים ניתנו באשה כדי להניק בהם^[18].

הדדים באשה נקבעו במקום בינה, היינו שנקבעו מעל הלב, בניגוד לבהמה שהדדים הם במקום הרחם והטינופת. הטעם לכך הוא, כדי שהוולד לא יסתכל במקום ערווה, או שלא יינק ממקום הטינופת^[19]. ובדרך אחרת ניסחו חז"ל כך: אשה זו דדיה במקום נאה, והוולד יונק במקום כבודה^[20]. יש לציין שהבדל זה נכון ביחס לבהמות, אך בפילים ובקופים נמצאות השדיים של הנקבות בחזה, כמו באדם.

השדיים מתפתחות בילדה בהדרגה, ומשל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל וצמל. פגה הוא מצב בו אין עדיין כל סימני התפתחות שדיים. חכמים נתנו סימנים שונים בהתפתחות השדיים, והם: משתחזיר ידיה לאחוריה ויעשה קמט במקום הדד, ומשישחיר ראש הדד, ומשיתן אדם ידו על עוקץ הדד והוא שוקע ושוהה לחזור, ומשיפצל ראש חוטם הדד ויעשה בראשו כדור קטן, ומשיטו הדדין, ומשיתקשקשו הדדין^[21].

העוקץ הוא חודו של השד, שהתינוק מכניס לפיו, והפיטמה היא חלק השד שתחת לעוקץ שמשחיר סביבו^[22]. בלשון העברית המודרנית הפיטמה היא חודו של השד^[23], והעטרה היא האזור הכהה שמסביב לפיטמה^[24].

השדיים הן "סימן עליון" לנערות, בעוד ששתי שערות באותו מקום הוא "סימן תחתון" לנערות^[25]. בנות כרכים - תחתון ממהר לבוא, מפני שרגילות במרחצאות, בנות כפרים - עליון ממהר לבוא, מפני שטוחנות בריחיים, ומתוך שמניעות זרועותיהן תדיר מתפשטים דדיהן; בנות עשירים - צד ימין ממהר לבוא, שנישוף באפקריסותן, היינו בסודר שתלוי על דד ימין, בנות עניים - צד שמאל ממהר לבוא, מפני ששואבות כדי מים עליהן, או מפני שנושאות אחיהן על גססיהן, היינו על צדיהם^[26].

מה שכתוב בתורה^[27] 'עגיל וכומז', מפורש בתלמוד^[28] שהוא דפוס הדדין. ייתכן שהכוונה לחזיה.

השדיים נחשבות כמרכיב ביופיה של האשה, וניתנו להן דימויים שונים^[29], והם הוד יופיה ונויה של האשה^[30]. מאידך, חוסר התפתחות שדיים או הצטמקות השדיים הם סימני כיעור באשה^[31]. מרחק שלוש אצבעות בין דד לדד נחשב לנוי לאשה^[32]; מאידך, מרחק גדול בין השדיים, או מבנה גס של השדיים מהווה מום באשה, ומתוארות נשים עם שדיים גדולות ביותר^[33].

השדיים של בהמה נקראות כחל^[34].

דד באופן מושאל הוא ברז^[35], והדבר נובע מהדמיון בין נזילת מים מהברז לבין נזילת חלב מהשדיים.

חלב-האשה - מצינו מחלוקת בחז"ל איך נוצר חלב-האשה לאחר הלידה, ומדוע אין דם וסת בתקופת ההנקה: ר' מאיר סבר דם נעכר ונעשה חלב; ר' יוסי, ר' יהודה ור' שמעון סברו שאיבריה מתפרקים מחמת צער הלידה, ואין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש, היינו שסילוק הדם מהמינקת בא כתוצאה מצער הלידה^[36]. דעתו של ר' מאיר היתה מקובלת על ידי אריסטו, גלינוס, ורופאים ערביים בימי הביניים. יש מרופאי ימי הביניים שחשבו אפילו שקיים קשר עורקי ישיר בין הרחם והשדיים^[37]. אכן, לפי הידוע לנו כיום מבחינה רפואית, תהליכי יצירת דם וסת וחלב-אם תלויים בהפרשות הורמונליות מיוחדות, המתואמות על ידי תת-הרמה^[38] שבמוח, בלוטת תת-המוח^[39], והשחלות, ואין קשר ישיר בין דם הווסת לבין חלב-האם.

התהליך ההפוך של היעלמות חלב-האם עקב הריון חדש בתקופת ההנקה, אינו קורה אלא לאחר שלושה חודשי הריון^[40].

רוב בהמות אינן מייצרות חלב אלא אם כן יולדות, ומיעוט הבהמות חולבות אף על פי שלא ילדו^[41], היינו שיצירת החלב בנקבת הבהמה תלויה בדרך כלל בהולדה. יש מי שכתב, שדווקא בבהמה אמרו שיש מיעוט חולבות אף על פי שאין יולדות, מה שאין כן באשה^[42]. אכן, יש לציין, שמבחינה רפואית גם באשה ייתכן שתפריש חלב ללא לידה, וזאת כתוצאה מהפרעה הורמונלית.

תינוק זקוק מאד לחלב, וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב^[43], היינו שבהיעדר חלב-אם הוא יסתכן ועלול למות. אכן בזמננו אין שום סכנה לוולד, כיון שאפשר להאכילו בתחליפי-חלב^[44].

חז"ל והפוסקים ייחסו חשיבות רבה להנקה, ולצורך זה גזרו גזירות והתירו איסורים, כגון הגזירה שלא ישא אדם מינקת חברו, עד שיהיה הוולד בן כ"ד חודש^[45]; יש מחז"ל שהתירו שימוש באמצעים למניעת הריון לאשה מינקת, כדי למנוע הריון נוסף, אשר יגרום להפסקת ההנקה^[46]; יש אף מי שהתיר הפלה במינקת^[47].

הזמן הרגיל ליניקה הוא באשמורת השלישית של הלילה^[48].

בעת ההנקה מופנים פני התינוק לדד האם^[49].

משך הנקת התינוקות היה עד גיל שנתיים, ואפילו עד ארבע וחמש שנים^[50], ואם גמלו יותר מוקדם נחשב הדבר לסכנה לתינוק, ולכן התירו למינקת שימוש במוך^[51]. וכן גזרו חז"ל שלא תינשא מינקת לאיש אחר עד כ"ד חודש^[52]. אמנם יש מי שכתב, שגם בזמן התלמוד לא הניקו רוב התינוקות עד כ"ד חודש^[53].

מותר לתינוק לינוק כל זמן שירצה, ואין החלב מזיקו^[54]. יש שכתבו, שככל שממעט התינוק בהנקה, יותר מוכשר הוא לתורה^[55], ואם מניקים זמן רב גורם לבנים שיהיו טפשים^[56]. אך כבר כתבו האחרונים, שטעות הוא בידם, ואף איסור הוא לגמול אותו קודם כ"ד חודש^[57], או על כל פנים קודם י"ח חודש^[58]. בתורת הסוד מובא שאין לגמול את התינוק לפני זמנו, ולא יפה עושים לדחוק את השעה ולהקדים את הפסקת ההנקה^[59].

יש מי שכתב, שהרוצה לשמור את הילד מן התחלואים, לא יהיה מזונו עד שנתיים אלא החלב, והוא המזון הטבעי^[60], בין אם הוא בריא או חלוש^[61]; ויש מי שכתב, שזמן יניקת הילד הוא עד ד' שנים לבריא, ועד ה' שנים לחולה, אם אינו יכול להיזון מלחם^[62].

אנשי המעמד היו מתפללים ביום החמישי על מיניקות שיניקות את בניהם^[63].

אין במקורות חז"ל איזכור על הנקה מלאכותית מבקבוק, אך מוזכרת האפשרות לינוק מבעלי חיים, ואפילו מבעלי חיים האסורים באכילה^[64].

תינוק הפולט חלב לאחר שינק אותו, אינו מוציא חלב כי אם חמאה^[65].

המינקת זקוקה למזון מיוחד ועשיר יותר, כדי שיהיה לה חלב הרבה, ועליה להיזהר מלאכול מאכלים מסוימים, שעלולים להזיק לאיכות החלב^[66]. ואם היא מתאווה למאכלים אחרים - יש מי שכתב, שאוכלת כל מה שתרצה, ואפילו מאכלים הרעים לחלב, ואף על פי שימות הוולד, מפני שצער גופה קודם^[67]; ויש מי שכתב, שיכול הבעל לעכב, מפני סכנת הוולד^[68].

ההנקה מהווה גורם מונע-הריון^[69], אך לא בצורה מוחלטת, ובמיעוט המקרים גם אשה מינקת יכולה להרות, ולכן התירו למינקת לשמש במוך^[70].

הזכר יכול לעתים להפריש חלב^[71], ומצינו בתלמוד תיאור יוצא דופן של איש שנעשה לו נס ונפתחו לו דדין כדדי אשה, והניק את בנו^[72]. ובמדרש מובא, שמרדכי הניק את אסתר, כשלא מצא לה מינקת^[73]. מקרים דומים של הפרשת חלב מדדי איש תוארו על ידי אריסטו, ואפילו על ידי מחברים יותר קרובים לזמננו^[74]. יש לציין, שמצב כזה אפשרי שלא בדרך נס בזכר שהוא סריס, אשר מקבל טיפול בהורמוני המין המתאימים ובסדר הנכון.

רקע מדעי[עריכה]

יתרונות חלב-אם - החלב הוא נוזל ביולוגי המופרש מבלוטות מיוחדות בנקבות היונקים, ובכללם האדם, לצרכי הזנת וולדותיהן. חלביהם של היונקים שונים זה מזה בהרכבם הכמותי והאיכותי. אי לכך, סביר להניח שיש עדיפות וייחודיות לכל מין, שוולדותיו יקבלו את החלב המופרש על ידי אותו מין. אשר על כן, התקבלה ההנקה מבחינה רפואית ופסיכולוגית כדבר חיוני וחיובי ביותר, ועדיף על פני תחליפי חלב-אם למיניהם. ואמנם החוקרים מונים שורה ארוכה של יתרונות לחלב-אם על פני תחליפי חלב ממקורות אחרים^[75]:

הרכבים כימיים - חלב-אם מכיל ריכוזים נמוכים יותר של מלחים וחלבונים בהשוואה לחלב פרה, ולכן הוא עדיף ליילוד שתיפקוד כליותיו עדיין לא בשל דיו; הריכוזים היחסיים של זרחן וסידן בחלב-אם מתאימים הרבה יותר ליילוד מאשר בחלב פרה; הברזל בחלב-אם זמין יותר לשימושו של היילוד מאשר בחלב פרה, ולכן נדירה יותר אנמיה מחוסר ברזל בתינוק הניזון מחלב-אם.

עצירות וכאבי בטן - העיכול של חלב-אם קל יותר בגלל תכונותיו, ולכן אין התינוק סובל מעצירות וכאבי בטן, בהשוואה לחלב פרה.

רגישות לחלבון - החלבון של חלב פרה הוא זר לאדם, ולכן עלול הוא לגרום לרגישות בתינוקות, המתבטאת בשלשולים, הקאות, הפרעות נשימה, פריחות על העור, והפרעות התנהגותיות. שכיחות תופעה זו היא 2%-0.5%.

זיהומים וחיסונים - חלב-אם מכיל מרכיבים חיסוניים שונים, המעלים את תינגודת היילוד בפני זהומים מגוונים^[76]. ואמנם במחקרים שונים נמצא כי תינוקות הניזונים מחלב אם סובלים פחות ממחלות שונות, כגון שלשולים, זיהומים בדרכי הנשימה, ודלקות אוזניים, ואולי אף הפחתה בהעברת נגיף האידס, בעיקר בששת החודשים הראשונים לחיים^[77].

קשר פסיכולוגי - ההנקה יוצרת קשר פסיכולוגי חיובי וחשוב בין האם לתינוק.

התפתחות ולמידה - תינוקות הניזונים מהנקה סובלים פחות מבעיות התפתחותיות ומליקויי למידה בגיל הילדות^[78].

פגים - חלב-אם חשוב במיוחד לפגים, אשר בנוסף לכל המעלות שנימנו לעיל, מסייע הוא גם למניעת דלקת הרסנית של המעיים^[79].

יתרונות לאם - במחקר מקיף התברר כי להנקה יש יתרונות לא רק לתינוק אלא גם לאם, שכן ההנקה מפחיתה את שיעור סרטן השד בנשים מניקות בהשוואה לנשים שאינן מניקות^[80], וכן מביאה לירידה בהתפתחות סרטן השחלות^[81].

משך ההנקה - במדינות מפותחות מומלץ להניק את התינוקות עד גיל ששה חודשים, ובמדינות מתפתחות ההמלצה היא להניק עד שלוש שנים, בגלל תנאי ההיגיינה הירודים במדינות אלו^[82].

חלב-אם מספק את כל הדרישות התזונתיות של התינוק, עד 4-6 חודשים, פרט לויטמינים A ו-D שצריך להוסיפם.

עידוד הנקה - לאור היתרונות הגדולים והמובהקים של חלב-אם התגייסו מדינות וארגונים מקצועיים ובינלאומיים לעודד את ההנקה, הן באמצעים חינוכיים והן באמצעים ארגוניים מגוונים^[83].

סטטיסטיקה - בשנים האחרונות חלה עליה ניכרת בשכיחות ההנקה ובמשך ההנקה אצל נשים במדינות המפותחות^[84]. בארה"ב עלה מספר הנשים המיניקות יותר מ-3 חודשים מ-10.6% בשנים 1970-71 ל-32.6% בשנים 1980-81^[85]. בשלהי המאה ה-20 היה שיעור הנשים שהניקו את ילדיהם קצת למעלה מ-50% בישראל (53%)^[86] ובארה"ב (56%)^[87].

השדיים - בלוטות החלב הן השדיים או הדדים באשה, והעטין או הכחל בבהמה. רקמת השד מתחילה להיווצר בעובר בשבוע הששי להריון, אך הם מתחילים לעבור שינויים משמעותיים רק בתקופת ההתבגרות של הנערות. הגיל הממוצע לתחילת התפתחות השדיים בארה"ב הוא 8.8 שנים בנערות ממוצא אפרו-אמריקאי ו-10 שנים בנערות לבנות^[88]. התפתחותן ופעילותן מוסדרת על ידי הורמונים, והדבר מותנה בהתבגרות מינית, בהריון ובלידה.

התפתחות השדיים אצל נערות הוגדר בדרך מדעית כדלקמן: שלב 1 - מצב שלפני התבגרות, קיימת הגבהה של עוקץ השד בלבד; שלב 2 - הגבהה של כל השד יחד עם העוקץ כהתבלטות קטנה עם הגדלה בקוטר הפטמה; שלב 3 - תהליך הגדילה של השד והפטמה נמשך ללא הבדל במירקם שביניהם; שלב 4 - המשך תהליך הצמיחה ובנוסף ההתבלטות של העוקץ ושל הפטמה יחד תוך היווצרות אזור מוגבה נוסף מעל לגובה השד עצמו; שלב 5 - הוא השלב הבשל, התבלטות נוספת של העוקץ בלבד נוצרת כתוצאה מנסיגה של הפטמה לתוך המירקם הכללי של שאר השד.

השד באשה מכוסה בעור, ובמרכזו נמצאת הפיטמה. גודל השד תלוי בכמות השומן המקיף את הרקמה הבלוטית, אשר נמצאת בתוך השד. הרקמה הבלוטית היא אשר מפרישה את החלב. רקמה זו מורכבת מצינוריות משולבות, המתנקזות לצינורות גדולים יותר, אשר מובילים אל הפיטמה. הוצאת החלב מהשד מבוצע בטבע על ידי יניקת הוולד, ובאופן מלאכותי על ידי חליבה או שאיבה.

יש נשים שאצלן קיימות פטמות עודפות, ולעתים אף רקמות שדיים נוספות מעבר לשתי השדיים הרגילות. בחלק מהנשים קיים חוסר שיוויון בגודל השדיים. במקרים נדירים אין כלל התפתחות שדיים בנשים, גם כאשר אין עדות להפרעה הורמונלית-מינית אחרת.

לחלק מהנשים יש כאבי שדיים והגדלת שדיים סביב המחזור החודשי.

קיימות הפרעות ומחלות שונות של השדיים, כגון הפרשות, זיהומים וגידולים.

על המשמעות של ההנקה במניעת הריון - ראה ערך מניעת הריון

פרטי דינים[עריכה]

דיני המינקת[עריכה]

ענייני אורח חיים[עריכה]

ברכת 'שהכל' על מים - יש מי שנסתפק בדינה של מינקת השותה מים בשעה שאינה צמאה, כדי שיהיה לה יותר חלב להניק, אם תברך 'שהכל', ואמנם מעיקר הדין היא פטורה, אך טוב שתיקח קצת סוכר ותברך עליו, ותיפטור גם השתיה^[89].

הגדרתה כחולה - שאלה עקרונית היא אם מינקת מוגדרת כחולה מעצם היותה מינקת^[90].

שבת - בשבת מותר להניק תינוק מהדד, אף שיש איסור תורה בחליבה^[91].

מותר לאשה לנקות את פיטמות-שדיה לפני שהיא מניקה, אבל לא תעשה זאת על ידי צמר-גפן^[92].

מותר לאשה להוציא טיפת חלב ולהניחה על הדד, כדי לעורר את תיאבונו של התינוק^[93]. ואף על פי שהפעולה דומה לסחיטה, מותרת פעולה זו, משום שהיא מלאכה שאין צריך לגופה, או משום שדינה כמפרק כלאחר יד^[94].

נולד לאחר שמונה חדשי הריון, או ספק בן ז' ספק בן ח' שלא נגמרו שערותיו וצפורניו, אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומיניקתו מפני צער החלב שמצערה, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידיה החלב המצער אותה^[95].

תינוק שזקוק לחלב-אם, אך איננו יכול לינוק בעצמו, כגון שהוא פג קטן או שהוא חולה, יש אפשרות כיום שהאם תשאב את החלב מדדיה על ידי מכשיר-שאיבה, ותיתן את החלב לתינוק בבקבוק, או בצנתר (זונדה) לקיבה. כמו כן יש מצבים של גודש בשדיים, שצריכה האשה לרוקן את החלב, אבל לאו-דווקא כדי להאכיל את התינוק, אלא כדי להקל על צער. והנה באופן עקרוני שאיבת חלב בשבת אסורה מהתורה מדין מפרק, שהוא תולדה של דש, או מדין ממחק^[96]. בגדרי החליבה מדדי אשה - יש מי שכתב, שאין דרך לחלוב מדדי אשה, אלא לינוק, ולכן החליבה נחשבת כמפרק כלאחר יד, והוא הפוך מהמצב בבהמה, ולפיכך איסור חליבה באשה הוא רק מדרבנן^[97]; ויש מי שכתב, שבזמנינו שאיבת חלב מדדי אשה נעשה דבר רגיל, ולכן לכל הדעות הוא איסור תורה^[98].

ודנו הפוסקים בתנאים ובדרכים שמותר לאשה לשאוב החלב מדדיה:

אם התינוק איננו מסוגל לינוק בכוחות עצמו, מותר לשאוב עבורו חלב-אם מחשש פיקוח נפש^[99], וצריך לנקוט דרכים שונות לשאיבה בדרך של הקל הקל תחילה: על ידי נוכרית, על ידי קטנה זרה כלאחר יד, בעצמה כלאחר יד, על ידי שניים. ואם אינה יכולה לשאוב בדרכים הללו - תשאב כדרכה^[100]; ויש מי שכתב, שתחלוב פחות מכשיעור ותאכיל את התינוק, וחצי שיעור הוא בערך כפית וחצי^[101], ויש מי שדחה שיטה זו^[102].

מותר לחלוב לכלי גם עבור תינוק שטרם התרגל לחלב-אם, הואיל וזהו מזונו הטבעי, וכן מותר להניק תינוק גם סמוך למוצאי-שבת^[103], הואיל וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב^[104], וכן משום שכך היא דרך אכילתו, ולכן אין זה מפרק^[105].

לעניין מוקצה - יש מי שכתב, שחלב אם אינו מוקצה, כי אין זה דחיה בידיים, וגם אין בו משום משקין שזבו, כי במוצץ לא שייך איסור זה^[106]; ויש הסבורים, שבחליבה שייך איסור משום משקין שזבו, וגם איסור נולד, ואסור לטלטלו בחינם^[107].

גודש חלב בשדיים נחשב כסכנה^[108], היינו שעודף החלב עלול להביא את האשה לידי חולי^[109], או שהוא צער לה^[110]. לפיכך, מינקת הסובלת מעודף חלב, לא תיקל החלב מדדיה בשבת לתוך כוס, או לתוך קדירה, ותניק את בנה^[111], אבל מקלחת את החלב העודף לכיור, או על הרצפה לאיבוד^[112]; ואם קשה לה לעשות בדרך זו, מותר לה להוציא את החלב העודף במשאבה מיוחדת, אך יש להקפיד להכניס למשאבה מי סבון או מי מלח וכדו', הפוגם את החלב ופוסלו משתיה^[113], וכן יש להקפיד להריק את המשאבה לעתים קרובות, כדי שלא יצטבר בה חלב הרבה^[114], והשיעור הוא פחות מכגרוגרת, וצריך להריק המשאבה למקום שהחלב הולך לאיבוד^[115].

כאשר יש צורך לשאוב חלב מדדיה, בין כדי להקל על צערה, ובין כדי לתת חלב לתינוק שלא יכול לינוק - יש מי שכתב, שאם אפשר להוציא את חלב-האשה במשאבה הפועלת באופן ידני, או במשאבה הפועלת באופן חשמלי, וכגון שהיא פועלת באופן אוטומטי, עדיף להשתמש במשאבה החשמלית^[116]; ויש מי שכתב, שאם אין מדובר בפיקוח נפש של התינוק, יש לסדר משאבה חשמלית שתוצמד לפיטמה של האשה בצורה שאחר כך לא יהא צורך להחזיקה, ואז תופעל המשאבה על ידי 'שעון שבת' או בשיטת 'מפסק גרמא'^[117], ובתנאי שלא יהא צורך בסתימת הנקב ופתיחתו לסירוגין, אלא שהשאיבה תהא אוטומטית בכל מהלכה^[118]; ואם יש צורך בסתימת הנקב ופתיחתו לסירוגין - יש מי שכתב, שהדבר מותר רק אם אין מה להאכיל את התינוק, אבל אם יש אוכל אחר, ואפילו אבקת חלב נוכרי - אסור^[119].

פג או תינוק חולה, שאינו יכול לינוק ישירות משדי אמו, וצריכה היא לחלוב לתוך בקבוק על מנת לתיתו לתינוק, מותרת לחלוב בשבת, ועדיף שתעשה זאת בסיוע אשה אחרת^[120]. ואם התינוק החולה עדיין בבית חולים, והאם נמצאת בבית, רשאית לחלוב את החלב לכלי בביתה, ולשלוח אותו לבית החולים אפילו דרך רשות הרבים, ואפילו ברכב^[121].

אסור להוציא את עודף החלב בשבת לתוך כלי, כדי להעבירו במוצאי שבת לבנק חלב, כי אפשר להוציאו במוצאי שבת^[122].

לכתחילה אסור לאשה להוציא חלב לאחר גמר הנקה רק כדי לעודד ריבוי חלב, אם אין לה צער בעודף החלב, אלא אם כן נוהגים כך גם בחול, ועל ידי נוכרית מותר בכל מקרה^[123].

ביום טוב אין איסור תורה לשאוב חלב מדדי האשה^[124].

יום-הכיפורים - מינקת חייבת לצום ביום-הכיפורים ככל אדם^[125], שכן בדרך כלל יש אמנם הפחתה מסויימת ביצירת החלב ובחלק מהמרכיבים של החלב בזמן צום, אך אין בכך כדי לסכן את חיי התינוק, והמצב הוא הפיך לאחר הצום^[126].

אכן, אם וולדה חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה, ואם תתענה תהא סכנה לולד - לא תתענה^[127]. ואם יש חשש שאם לא תשתה לא תהא לה כמות מספקת של חלב, מותר לה לשתות, הואיל והתינוק רגיל לשתות רק חלב-אם^[128], ודין זה נכון אפילו אם המינקת איננה אם-הולד^[129], ואין להתחשב באפשרות של הזנת התינוק בתחליפי חלב, לפי שמזונו של התינוק הוא חלב אם^[130]. במקרים אלו תשתה בשיעורים^[131]. ומכל מקום ההיתר במקרים אלו הוא רק לשתיה, אבל עדיין אסורה באכילה^[132].

תשעה באב - מינקת חייבת להשלים את הצום בתשעה באב כמו ביום הכיפורים^[133], שהואיל והוכפלו בו הצרות, עשו בו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה^[134]. אך אם יש חשש שבגלל התענית ייפסק החלב, והתינוק לא ירצה לקבל תחליף - לא תצום^[135].

אם תשעה באב חל בשבת, ונדחתה התענית ליום ראשון - יש אומרים, שחייבת להשלים^[136]; ויש אומרים, שפטורה מלצום^[137].

תשעת הימים - מינקת יכולה לאכול בשר בתשעת הימים שבחודש אב, אם היא סובלת מחולשה^[138], או אם היא זקוקה לכך לצורך ההנקה^[139], או שהיא חוששת שחלבה יהיה רע לתינוק כשאיננה אוכלת בשר^[140].

שאר הצומות - מיניקות שמצטערות, אינן מתענות בשלושת הצומות - צום גדליה, עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז^[141]; ואפילו אינן מצטערות, לא חייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר^[142]; ויש מי שכתבו, שבזמן הזה אין להן לצום, כי ירדה חולשה לעולם^[143]; ויש מי שכתב, שאפילו רוצות להחמיר ולהתענות יש למחות בידן^[144]. יש מי שכתב, שהמינקת חייבת לפרוע את הצומות הללו^[145], וחלקו עליו האחרונים^[146].

הגדרת המינקת לעניין זה היא כל משך כ"ד חודש מהלידה, ואפילו אם פסקה להניק בפועל אחרי מספר חודשים^[147].

מיניקות פטורות מלצום בתענית אסתר^[148], והוא קל יותר אפילו משלושת הצומות. יש אומרים, שהן פטורות דווקא אם מצטערות^[149]; ויש אומרים, שהן פטורות אפילו אינן מצטערות^[150].

המיניקות חייבות להתענות בשבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים, אבל בשאר התעניות אינן מתענות^[151].

בכל המקרים כשמותרות לאכול, לא תאכלנה להתענג, אלא כדי קיום הוולד^[152].

ענייני יורה דעה[עריכה]

וסתות - המינקת היא אחת מארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים^[153]. יש אומרים, שאשה קובעת וסת בימי מיניקותה; ויש אומרים, שאין אשה קובעת וסת בימי מיניקותה^[154].

הגדרת המינקת לעניין זה היא עד כ"ד חודש, בין אם היא מניקה בפועל ובין אם לאו, כגון שמת וולדה, או שגמלתו^[155]. ומכל מקום חוששת לראיה שתראה, כדרך שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע^[156]. ובזמנינו נשתנו הטבעים, ועינינו הרואות כי לאחר כמה חודשים מהלידה, כשמפסיקים להניק, מיד מתחילה לראות כמקודם, ולכן יש לחוש לוויסתה, ולפרוש ממנה באותה עונה^[157].

מינקת שהגיע וסתה בימי הנקתה ולא בדקה, הרי היא טהורה, ואינה צריכה בדיקה אף בשעת וסתה^[158].

מינקת שהיא מסולקת דמים, אינה צריכה בדיקה כל כ"ד חודש^[159]; אך יש מי שמחמיר, בעיקר לאחר גמילה^[160].

מאכלות אסורים - מינקת שאוכלת דברים האסורים, אפילו מתוך היתר כגון בפיקוח נפש, לא תניק את התינוק^[161]. ודין זה הוא גם באיסורי דרבנן וגם באיסורים שהזמן גורם, כגון חמץ בפסח^[162].

בשר וחלב - מינקת הזקוקה לשתות חלב, אינה חייבת להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר, אלא תאכל חתיכת לחם, ותשתה קצת משקה, ותמתין שעה אחת בלבד^[163].

בשר בחלב - מעיקר הדין אין איסור לבשל חלב-אשה בבשר^[164], אך אסרוהו מפני מראית עין, וכל שכן שאסור לאכול בשר עם חלב-אשה, אבל אם נפל חלב-אשה לתוך תבשיל בשר, הרי זה בטל, ואין צריך שיעור ששים^[165]. אם יש צורך לבשל חלב-אשה בבשר, כגון לרפואה, ואפילו ללא חשש סכנה - מותר^[166]. יש הסבורים, שחלב-אשה בבשר עוף מותר, ולא אסרו משום מראית עין רק בבשר בהמה^[167]; ויש הסבורים, שגם בבשר עוף שייך האיסור^[168]

עבודה זרה - המוצא כלים ועליהם צורת אשה המיניקה בן, לדעת רבי יהודה, הרי זה עבודה זרה, ויוליכם לים המלח^[169], ולא נפסקה הלכה כן.

ענייני אבן העזר[עריכה]

חובת האשה - אחת המלאכות שאשה חייבת לבעלה היא להניק את בנה^[170]. אכן ישנם מקרים שפטורה היא מלהניק את בנה: אם הכניסה לו שתי שפחות^[171]; אם לא היה הדבר מקובל במשפחתה^[172]; חייבת היא להניק את בנה דווקא, ולא את בן בעלה מאשה אחרת^[173].

אין כופים אותה להניק תאומים, אלא מניקה וולד אחד, ובעלה שוכר מינקת לאחר^[174]; ויש אומרים, שמחוייבת להניק שניהם^[175]. אם נתנו לה בן להניק בשכירות, הרי זו לא תניק עמו, אפילו את בנה^[176], אבל יכול בעלה לעכב בעדה, אם רצתה להניק בן אחר עם בנה, ואפילו בנה מאיש אחר יכול הוא לעכב^[177].

היא אומרת להניק את בנה, והוא אומר לא להניק, כדי שלא תתנוול^[178] - שומעים לה, שהצער שלה הוא^[179].

כל המצבים הללו היו חשובים באותם הימים מתוך דאגה שיהיה מספיק חלב-אם לתינוק אחד, ומאידך בגלל תמותת תינוקות גבוהה באותם הימים היו הרבה נשים מיניקות פנויות להשכרה^[180].

בדינים אלו, אם יש מחלוקת הפוסקים, הרי היא פטורה מלהניק^[181].

נדרים - נדרה האשה שלא להניק את בנה, בעלה כופה עליה ומניקתו, עד שיהא הולד בן כ"ד חודש^[182]. יש מי שהסתפק בימינו שאין כל הנשים נוהגות להניק כלל, ובוודאי אינן מיניקות זמן כה רב, אם גם היום יכול הבעל לכופה, ואולי יכול לכופה מספר חדשים אחרי הלידה, לפי התפיסה הרפואית שחלב-אם הוא המזון הטוב ביותר עבור התינוק^[183].

גרושה - האשה שנתגרשה אין כופים אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו; ואם היה התינוק מכירה, נותן לה שכרה וכופה עליה ומניקתו כ"ד חודש מפני הסכנה, היינו אם התינוק כבר מכיר את אמו, קיימת סכנה שהוא יסרב לינוק ממינקת אחרת, ודין זה נכון גם אם התינוק סומא^[184]. אין שיעור קצוב לדבר, שאין כל הוולדות שווים בהכרה, אלא בבדיקה הדבר תלוי, אם אנו רואים שמכירה, כופה עליה ומניקתו^[185]; ויש אומרים, שאף אם התינוק עדיין לא מכירה, אבל אין הבעל מוצא מינקת אחרת, או אין לו שכר למינקת, יכול לכפות עליה ומניקתו^[186], ויש חולקים^[187]. אם האם כבר השכירה עצמה לאחרים ואותו וולד מכירה, אין דוחים אותו וולד מפני בנה, אלא בית דין משכירים לבנה מינקת אחרת^[188].

המיניקה בשוק, שאין זה דרך צניעות, ר' מאיר אומר שיכול בעלה לגרשה^[189].

מום - אשה, שהמרחק בין דדיה הוא טפח, או שדדיה גסים מחברותיה בשיעור טפח, הרי זה מום^[190].

מינקת חברו - גזרו חכמים שלא ישא אדם מינקת חברו, ולא יקדש מינקת חברו, עד שיהיה הוולד בן כ"ד חודש, חוץ מיום שנולד ויום שמתקדשת בו, וחודש העיבור עולה למנין כ"ד חודש^[191]. הטעם: שמא תתעבר ולא יהיה לה חלב להניק את בנה, ויבוא הוולד לידי סכנה.

גזרה זו חלה על כל אשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה^[192]. ולעניין מי שהרתה בזנות, ומניקה את וולדה - נחלקו הפוסקים, האם גם היא בכלל הגזירה^[193]; ואפילו נתנה בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תינשא^[194]. יש אומרים, שאין הבדל בין אם גמלתו מרצון או מאונס, כגון בפקודת הרופאים, בכל מקרה שם מינקת עליה בחיי בעלה, ואסורה להינשא^[195]; ויש שכתבו, שאם גמלתו מתוך אונס מותרת להינשא^[196]; ואפילו נשבעה המינקת, או נדרה על דעת רבים, שלא תחזור בה, לא תינשא^[197]; ואפילו אם התחייב הבעל השני, או זקנו של התינוק, לפרנס את הולד, גם כן אסורה^[198].

בדין כ"ד חודש - יש מי שכתבו, שהוא בכל מקרה שלא יצא מן הכלל על ידי חז"ל^[199]; ויש שכתבו, שבצירוף טעמים אחרים, כגון שלא התחילה עדיין להניק, או שנתנה למינקת אחרת, או שיחזור בו המשודך ממנה, התירו גם לאחר ט"ו או י"ח חדש^[200].

בזמנינו, אף על פי שלא כולן מיניקות, ובקלות יכולים התינוקות לקבל חלב בדרכים אחרות - יש אומרים, שגם כן אסורה, כי לא חילקו בדבר זה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו^[201]; ועוד, שגם בזמננו יש שמיניקות זמן ארוך^[202]. אך יש מהאחרונים שכתבו, שבזמנינו שאין זה נפוץ שיניקו זמן כה רב, יש להקל בי"ח חודש, ואפילו בט"ו חודש^[203].

במקרים מסויימים התירו חז"ל והפוסקים שתינשא המינקת לפני מלאת כ"ד חודש מהלידה: אם מת בנה מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגהו^[204]; אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינה חולבת לעולם, כגון שצמקו דדיה^[205], או שפסק חלבה בחיי בעלה, ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למיניקה שלושה חודשים קודם מיתת בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך השלושה חודשים, מותרת לינשא^[206]; אם חלבה ארסי, ונתנה הוולד למינקת אחרת מחמת גזירת הרופאים, מותרת להינשא בתוך כ"ד חודש^[207], ואפילו אם נעשה חלבה ארסי לאחר מות בעלה, אם נעשה מאליו ולא בכוונה, יש להקל^[208]; אם אסרו הרופאים את ההנקה מחשש סכנה לתינוק - יש האוסרים עליה להינשא בתוך כ"ד חודש^[209], ויש שהתירו לה להינשא^[210]. יש מי שכתב, שהרופאים נאמנים בזמנינו בעניין זה, שכן רואים אנו שהרבה נשים לא מיניקות כלל, ונותנות לתינוקות תחליף-חלב ולא מזיק כלל לתינוק, ולכן יש להתירה להינשא כדין נעשה חלבה ארסי^[211]. בית הדין הרבני הגדול התיר לאשה להינשא בתוך י"א חודש מהלידה, מכיוון שהאשה מעולם לא הניקה את הוולד בגלל שלקחה תרופות פסיכיאטריות, והרופאים אסרו את ההנקה מחשש לנזק לתינוק^[212]; אם אין לאשה די חלב להנקה - יש מי שכתב, שלא חלה עליה גזירת כ"ד חודש^[213], וחלקו עליו פוסקים אחרים^[214]; אם פסקה להניק, מותרת להינשא לאחר כ"א חודש^[215], או לאחר ט"ו חודש^[216]; גרושה שהפסיקה להניק, ויש חשש שאם לא יתירו לה להינשא תצא לזנות - יש מי שכתב, שמותרת להינשא אחרי י"ח חודש^[217]; אם על ידי תקנה זו ייגרם עיכוב לנישואין, וזה עלול לגרום לה למחלת עצבים שהיא סבלה ממנה, והרופאים חוששים שהמחלה תחזור, יש מי שהתיר בצירוף טעמים נוספים^[218]; כל שיש תועלת לטובת הוולד עצמו, ואין סכנה לוולד, יש לצרף סניף זה להקל שתינשא לפני מלאת כ"ד חודש^[219]; אשה שנאנסה תחת בעלה, איננה צריכה להמתין כ"ד חודש^[220]; נתעברה וילדה לאחר הזרעה באמבטיה, יש מי שהתירה להינשא, משום שזה דבר לא שכיח^[221], ויש מי שאסר, משום לא פלוג^[222]; נתעברה מגוי, יש אומרים שלא חלה עליה גזירת כ"ד חודש^[223], ויש אומרים שגם במקרה זה חלה הגזירה^[224]; פנויה שקבלה עליה להניק בן אשה אחרת, יכולה להינשא תוך כ"ד חודש, כי אין היא בכלל מינקת חברו^[225]; אלמנה שהניקה י"ט חודש, הפסיקה להניק במשך חודש ועקב כך נפסק חלבה, והתינוק מתפתח יפה, התירו לה להינשא בצירוף סניף שהבעל המיועד התחייב לפרנס את התינוק^[226].

חז"ל והפוסקים החמירו מאד בתקנה זו, ואיסור זה של מינקת חברו חמור מכל איסורי דרבנן, מפני חשש סכנה לוולד, ולכן אין מקילים, אלא במה שהקילו הפוסקים בפירוש, אף על פי שבדרך כלל הולכים לקולא באיסורי דרבנן^[227]. ואף על פי שהרוב המכריע של תינוקות די להם בהנקה של מספר חודשים, מכל מקום כיון שיש מיעוט שצריכים כ"ד חודש, חששו לפיקוח נפש של המיעוט^[228]. ומפני שיש חשש סכנה, נהגו מורי ההוראה שאין הם פוסקים בעצמם, אלא מצרפים עוד רבנים מובהקים^[229].

חובת הטיפול - חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש, אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק; האשה שניתן לה בן להניק, לא תעשה עמו מלאכה, ולא תניק עמו תינוק אחר^[230].

דין חולה - למינקת דין של חולה, לענין תנאי עבודתה ומזונותיה^[231], אף על פי שלא נראה בה חולי^[232].

הנקת ילד אחר - יולדת שמת בנה, ורוצה להניק בן חברתה במשך ימים מועטים בשביל צער החלב, אין הבעל יכול לעכב, כיון שגמילה מיידית גורמת צער רב לאשה, עקב גודש החלב^[233].

בדין מניעת הריון במינקת - ראה ערך מניעת הריון

בענייני חושן משפט[עריכה]

הרכבת מינקת על בהמה - שכר את הבהמה כדי להרכיב עליה אשה, מרכיב עליה כל אשה, ואפילו מעוברת שהיא מיניקה^[234].

בעניינים עתידיים[עריכה]

סוטה - מקנא אדם לאשתו, ושותה מים המרים גם כשהיא מינקת, ואין ממתינים לה עד שתגמול את הוולד^[235].

בדיקת נגעים באשה נעשית כשהיא ערומה, ויושבת כעורכת את הפת, שמפסקת את רגליה, וכמיניקה את בנה, כך שמה שנראה מן הדד באותה שעה אינו נחשב כבית הסתרים^[236].

דיני היונק וההנקה[עריכה]

עד מתי יונקים - יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי ר' אליעזר; ר' יהושע אומר, אפילו ארבע וחמש שנים^[237].

פירש לאחר כ"ד חודש וחזר, הרי זה כיונק משקץ. וזמן ההפסקה - לדעת שמואל הוא שלושה ימים, ולדעת רב הוא מעת לעת. אבל הפסיק מחמת מחלה, יכול לחזור ליניקה^[238]. ובתוך כ"ד חודש, אפילו הפסיק מתוך בוריו חודש או יותר, מותר לחזור ולינוק עד סוף כ"ד חודש^[239]. יש מי שכתבו, שאם אי אפשר לגמול את התינוק גם אחרי כ"ד חודש, אפילו אם הפסיקה זמן מה להניקו, יכולה לחזור ולהניקו^[240]. אם נגמל מיניקה, וחלה במחלה שיש בה סכנה, מותר להחזירו להנקה^[241], אבל אחרי שעבר החולי, אסור להמשיך ולהניק^[242]; ואם הוא חולה שאין בו סכנה, אסור להחזירו להנקה^[243].

דין הנקה לבן נוכרית, ודין הנקה של וולד ישראל על ידי נוכרית - ראה ערך גוי

אשה המתחלת להניק את בנה, תתחיל בדדה השמאלי^[244].

ברכה - תינוק היונק, אם הוא בגיל שיודע לברך, חייב לברך על החלב שיונק^[245].

דברי קדושה - בזמן ההנקה, כשדדיה מגולים, אסור לומר דברי קדושה^[246]; ויש מי שכתב, שבשעת הדחק מותרת לקרוא קריאת שמע כשדדיה מגולים, אבל דווקא בזמן הנקה^[247].

דיני חלב-אשה[עריכה]

כשרות - חלב-אשה טהור ומותר באכילה^[248]. ואף על פי שחלב אשה מותר, אסרו חכמים לגדול לינוק אותו מהדדים, אלא חולבת אשה לתוך הכלי ושותה; גדול שינק מן השד, ואפילו חולבת לתוך פיו, כיונק שרץ, ומכים אותו מכת מרדות^[249]. אכן יש הסוברים, שכל זמן שהחלב ראוי לתינוק, מותר אפילו לגדול לינוק מהדד^[250].

הכשר טומאה - חלב האשה מטמא, היינו שדינו כמשקה לענין הכשר לטומאה, לרצון ושלא לרצון^[251]. הטעם: יש אומרים, מפני שהוא ראוי לתינוק^[252]; ויש מי שכתב, לפי שחלב הוא דם, שכן דם נעכר ונעשה חלב^[253]. לפיכך נידה או זבה, שנטף חלב מדדיה לאוויר התנור, נטמא התנור וכל מה שבתוכו^[254]; ויש הסבורים, שחלב-אשה אינו חשוב משקה מן התורה אלא מדרבנן^[255].

חלב הזכר טהור, ואין דינו כמשקה לעניין הכשר וטומאה^[256]. הטעם: לפי שאינו צריך לו, לכן אינו משקה^[257], או לפי שהוא כזיעה בעלמא^[258].

הערות שוליים[עריכה]