מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הורדת סוגריים מתבנית:מקור) |
אין תקציר עריכה |
||
| (3 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
מלאכה שנעשית לתכלית שונה מהתכלית | מלאכה שנעשית לתכלית שונה מהתכלית העיקרית של מלאכה זו. | ||
כוונת התורה באומרה: "לא תעשה כל מלאכה", נמסרה למשה בתורה שבעל פה; ולפי זה חז"ל למדו שכל שלושים ותשע המלאכות שהוצרכו למלאכת בניין המשכן במדבר וכל המלאכות הדומות להן נכללות באיסור מלאכה בשבת. אמנם, לא רק את מהות המלאכות למדו חז"ל ממלאכת המשכן, אלא גם את איכות עשייתן. על מלאכת המשכן נאמר שהיא "מלאכת מחשבת", כלומר: מלאכת אומנות. | |||
לפיכך, כל מלאכה שאינה נעשית בדרך עשיית מלאכת מחשבת, אינה אסורה בשבת מן התורה, ואין צריך לומר שאין חייבים עונש או קרבן על עשייתה. | |||
שני תנאים, רבי יהודה ורבי שמעון, נחלקו האם הכוונה לתכלית העיקרית של המלאכה גם היא מכלל תנאי מלאכת מחשבת, אם לא. | |||
ישנה מחלוקת ראשונים בין ר"י מבעלי התוספות לבין ראשוני ספרד (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א) איך מוגדרת אותה 'תכלית עיקרית' של כל מלאכה. | |||
לדעת ר"י התכלית העיקרית של כל מלאכה נקבעת לפי התכלית לשמה מלאכה זו נעשה במשכן, וכל עשייה לשם תכלית אחרת תחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה (גופה = התכלית במשכן). | |||
לעומתו, חכמי ספרד סוברים שהתכלית העיקרית היא כל תכלית שמביאה הנאה ישירה לאדם ממלאכה זו, בעוד תכלית אחרת תהיה עשיית מלאכה לשם סילוק נזק. | |||
לדוגמא, אדם שצד נחש בשבת כדי שלא ינשוך אותו נחשב שעשה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ר"י יסביר זאת באמירה שבמשכן צדו בעלי חיים כדי להשתמש בהם, ואדם זה לא מעוניין להשתמש בנחש ועל כן אין זו הכוונה עיקרית. לעומתו חכמי ספרד יסבירו שכיוון שאין כוונת האדם ליהנות מציידת הנחש אלא כל כוונתו להימנע מנזק הכשת הנחש, אין זו הכוונה עיקרית של המלאכה. | |||
רבי יהודה סובר, שאם אדם מתכוון למעשה המלאכה, אף אם לא התכוון לתכלית העיקרית של מלאכה זו- חייב, כלומר: גם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה. | |||
לעומתו סובר רבי שמעון, כי על מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור, כלומר: העושה מלאכה והתכוון בה לתכלית שונה מהתכלית העיקרית - פטור, כי אין היא בכלל מלאכת מחשבת, לדעתו. | |||
לדוגמא: החופר בור בשבת ואינו צריך לבור עצמו, אלא לעפרו - פטור, כי אדם החופר בור כוונתו העיקרית היא יצירת בור, ולא הוצאת עפר. לשיטת רבי יהודה הכוונה עיקרית לא מעניינת וברגע שהאדם התכוון לחפירת הבור הוא מתחייב מהתורה, בעוד רבי שמעון סובר שהתורה אסרה רק את הכוונה העיקרית, וכל כוונה אחרת לא נאסרה בתורה. | |||
דוגמא נוספת: המוציא בשבת פסולת מביתו {{מקור|רשות היחיד|כן}} לרחוב {{מקור|רשות הרבים|כן}} - פטור, כי אין כוונתו שהפסולת תהיה בחוץ, אלא שלא תהיה בפנים. לפי ר"י במעלי התוספות זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כיוון שבמלאכת המשכן תכלית ההוצאה היתה שהגוף המוצא יהיה באותו מקום שהוציאוהו לשם, בעוד לפי חכמי ספרד סיבת ההגדרה היא שהוצאת פסולת אינה מלאכה שיוצרת הנאה אלא רק מסלקת נזק והפרעה מהימצאות הפסולת בתוך ביתו. | |||
רבי יהודה סובר שחייב כיוון שבפועל האדם הוציא מרשות לרשות בכוונה, בעוד רבי שמעון סובר שכיוון שהוצאתו לא הייתה לשם הכוונה העיקרית הוא פטור. | |||
דוגמא נוספת: המכבה את הנר הדולק כדי שלא יאיר, או מפני שהוא חס על השמן או על הפתילה. להבנת ר"י בתוספות במשכן כיבו אש לשם יצירת פחמים וממילא כיבוי לשם שמירת השמן או סילוק האור יהיה אינה צריכה לגופה, ולהבנת ראשוני ספרד סילוק האש (בין לשם יצירת חושך ובין לשם הפסקת שריפת השמן וחיסכון בו) אינה הכוונה העיקרית של מלאכה הכיבוי, וממילא זה אינה צריכה לגופה. | |||
רבי יהודה כאמור סובר שחייב כי בפועל כיבה בכוונה לכבות, בעוד רבי שמעון סובר שכיוון שכוונת הכיבוי הייתה כוונה אחרת אין זה הכיבוי שאסרה התורה. | |||
דוגמא נוספת: המכבה את הנר הדולק כדי שלא יאיר, או מפני שהוא חס על השמן או על הפתילה | |||
גם לדעת רבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסורה מדרבנן, ולא נחלק עם רבי יהודה, אלא מבחינת החיובים מדאורייתא. | גם לדעת רבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסורה מדרבנן, ולא נחלק עם רבי יהודה, אלא מבחינת החיובים מדאורייתא. | ||
| שורה 47: | שורה 41: | ||
'''מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית:''' לשיטת התוספות {{מקור|גיטין מד, ב ד"ה נתקווצה}}, דין מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת שונה מזה שבשביעית. בשבת אסרה תורה עשיית מלאכת מחשבת. כלומר: איסור מלאכת שבת תלוי במחשבת עושה המלאכה ועל כן לא נאסרה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן, למשל: המזרד זרדים בשבת בשדה חבירו ואין כוונתו ליפות או לתקן את הקרקע - אינו עובר על איסור חרישה בשבת. לעומת זאת בשביעית, עיקר ציווי התורה הוא שהארץ תשבות ממלאכותיה, והרי שביתתה אינה תלויה בכוונת עושה המלאכה, ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית. | '''מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית:''' לשיטת התוספות {{מקור|גיטין מד, ב ד"ה נתקווצה|כן}}, דין מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת שונה מזה שבשביעית. בשבת אסרה תורה עשיית מלאכת מחשבת. כלומר: איסור מלאכת שבת תלוי במחשבת עושה המלאכה ועל כן לא נאסרה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן, למשל: המזרד זרדים בשבת בשדה חבירו ואין כוונתו ליפות או לתקן את הקרקע - אינו עובר על איסור חרישה בשבת. לעומת זאת בשביעית, עיקר ציווי התורה הוא שהארץ תשבות ממלאכותיה, והרי שביתתה אינה תלויה בכוונת עושה המלאכה, ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית. | ||
| שורה 55: | שורה 49: | ||
ואילו ה"חזון איש" {{מקור|זרעים, הלכות שביעית, סימן יט ס"ק ב}} מסיק, שכאשר האדם אינו מתכוון לתועלת השדה, אין מלאכתו נחשבת עבודת קרקע בשביעית, ואין בעשייתה איסור מן התורה. | ואילו ה"חזון איש" {{מקור|זרעים, הלכות שביעית, סימן יט ס"ק ב|כן}} מסיק, שכאשר האדם אינו מתכוון לתועלת השדה, אין מלאכתו נחשבת עבודת קרקע בשביעית, ואין בעשייתה איסור מן התורה. | ||
גרסה אחרונה מ־13:24, 16 בספטמבר 2020
|
|
מלאכה שנעשית לתכלית שונה מהתכלית העיקרית של מלאכה זו.
כוונת התורה באומרה: "לא תעשה כל מלאכה", נמסרה למשה בתורה שבעל פה; ולפי זה חז"ל למדו שכל שלושים ותשע המלאכות שהוצרכו למלאכת בניין המשכן במדבר וכל המלאכות הדומות להן נכללות באיסור מלאכה בשבת. אמנם, לא רק את מהות המלאכות למדו חז"ל ממלאכת המשכן, אלא גם את איכות עשייתן. על מלאכת המשכן נאמר שהיא "מלאכת מחשבת", כלומר: מלאכת אומנות. לפיכך, כל מלאכה שאינה נעשית בדרך עשיית מלאכת מחשבת, אינה אסורה בשבת מן התורה, ואין צריך לומר שאין חייבים עונש או קרבן על עשייתה.
שני תנאים, רבי יהודה ורבי שמעון, נחלקו האם הכוונה לתכלית העיקרית של המלאכה גם היא מכלל תנאי מלאכת מחשבת, אם לא.
ישנה מחלוקת ראשונים בין ר"י מבעלי התוספות לבין ראשוני ספרד (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א) איך מוגדרת אותה 'תכלית עיקרית' של כל מלאכה.
לדעת ר"י התכלית העיקרית של כל מלאכה נקבעת לפי התכלית לשמה מלאכה זו נעשה במשכן, וכל עשייה לשם תכלית אחרת תחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה (גופה = התכלית במשכן).
לעומתו, חכמי ספרד סוברים שהתכלית העיקרית היא כל תכלית שמביאה הנאה ישירה לאדם ממלאכה זו, בעוד תכלית אחרת תהיה עשיית מלאכה לשם סילוק נזק.
לדוגמא, אדם שצד נחש בשבת כדי שלא ינשוך אותו נחשב שעשה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ר"י יסביר זאת באמירה שבמשכן צדו בעלי חיים כדי להשתמש בהם, ואדם זה לא מעוניין להשתמש בנחש ועל כן אין זו הכוונה עיקרית. לעומתו חכמי ספרד יסבירו שכיוון שאין כוונת האדם ליהנות מציידת הנחש אלא כל כוונתו להימנע מנזק הכשת הנחש, אין זו הכוונה עיקרית של המלאכה.
רבי יהודה סובר, שאם אדם מתכוון למעשה המלאכה, אף אם לא התכוון לתכלית העיקרית של מלאכה זו- חייב, כלומר: גם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה.
לעומתו סובר רבי שמעון, כי על מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור, כלומר: העושה מלאכה והתכוון בה לתכלית שונה מהתכלית העיקרית - פטור, כי אין היא בכלל מלאכת מחשבת, לדעתו.
לדוגמא: החופר בור בשבת ואינו צריך לבור עצמו, אלא לעפרו - פטור, כי אדם החופר בור כוונתו העיקרית היא יצירת בור, ולא הוצאת עפר. לשיטת רבי יהודה הכוונה עיקרית לא מעניינת וברגע שהאדם התכוון לחפירת הבור הוא מתחייב מהתורה, בעוד רבי שמעון סובר שהתורה אסרה רק את הכוונה העיקרית, וכל כוונה אחרת לא נאסרה בתורה.
דוגמא נוספת: המוציא בשבת פסולת מביתו (רשות היחיד) לרחוב (רשות הרבים) - פטור, כי אין כוונתו שהפסולת תהיה בחוץ, אלא שלא תהיה בפנים. לפי ר"י במעלי התוספות זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כיוון שבמלאכת המשכן תכלית ההוצאה היתה שהגוף המוצא יהיה באותו מקום שהוציאוהו לשם, בעוד לפי חכמי ספרד סיבת ההגדרה היא שהוצאת פסולת אינה מלאכה שיוצרת הנאה אלא רק מסלקת נזק והפרעה מהימצאות הפסולת בתוך ביתו. רבי יהודה סובר שחייב כיוון שבפועל האדם הוציא מרשות לרשות בכוונה, בעוד רבי שמעון סובר שכיוון שהוצאתו לא הייתה לשם הכוונה העיקרית הוא פטור.
דוגמא נוספת: המכבה את הנר הדולק כדי שלא יאיר, או מפני שהוא חס על השמן או על הפתילה. להבנת ר"י בתוספות במשכן כיבו אש לשם יצירת פחמים וממילא כיבוי לשם שמירת השמן או סילוק האור יהיה אינה צריכה לגופה, ולהבנת ראשוני ספרד סילוק האש (בין לשם יצירת חושך ובין לשם הפסקת שריפת השמן וחיסכון בו) אינה הכוונה העיקרית של מלאכה הכיבוי, וממילא זה אינה צריכה לגופה.
רבי יהודה כאמור סובר שחייב כי בפועל כיבה בכוונה לכבות, בעוד רבי שמעון סובר שכיוון שכוונת הכיבוי הייתה כוונה אחרת אין זה הכיבוי שאסרה התורה.
גם לדעת רבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסורה מדרבנן, ולא נחלק עם רבי יהודה, אלא מבחינת החיובים מדאורייתא.
רוב הפוסקים פסקו כרבי שמעון, שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור, אבל אסור.
הרמב"ם פסק כרבי יהודה, שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מדאורייתא. וכתבו הפוסקים, כי למרות שאין הלכה כמותו, מכל מקום חוששים לדעתו במקום אפשר, ומחמירים באיסור "מלאכה שאינה צריכה לגופה" יותר מבשאר איסורי חכמים.
מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית: לשיטת התוספות (גיטין מד, ב ד"ה נתקווצה), דין מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת שונה מזה שבשביעית. בשבת אסרה תורה עשיית מלאכת מחשבת. כלומר: איסור מלאכת שבת תלוי במחשבת עושה המלאכה ועל כן לא נאסרה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן, למשל: המזרד זרדים בשבת בשדה חבירו ואין כוונתו ליפות או לתקן את הקרקע - אינו עובר על איסור חרישה בשבת. לעומת זאת בשביעית, עיקר ציווי התורה הוא שהארץ תשבות ממלאכותיה, והרי שביתתה אינה תלויה בכוונת עושה המלאכה, ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה בשביעית.
לדעת רבים מן האחרונים, גם לפי שיטה זו, אין הדברים אמורים אלא באיסורי שביעית שמדאורייתא, אבל מלאכות האסורות מדרבנן, לא אסרו חז"ל כשאינו מתכוון לתיקון הקרקע, אלא אם כן יש בדבר חשש מראית העין.
ואילו ה"חזון איש" (זרעים, הלכות שביעית, סימן יט ס"ק ב) מסיק, שכאשר האדם אינו מתכוון לתועלת השדה, אין מלאכתו נחשבת עבודת קרקע בשביעית, ואין בעשייתה איסור מן התורה.