עור: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (←‏=)
אין תקציר עריכה
 
(3 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
==
'''עור''' הוא הרקמה העוטפת את גוף האדם או בעל החיים.
הגדרת המושג==


 
קיימים נידונים שיש לתת עליהם את הדעת בהקשר התורני:
עיוור הוא אדם שאינו רואה, בין אם הסיבה היא פגיעה בעינים, או שהסיבה היא פגיעה במסלולים העצביים של הראיה, או במרכז הראיה המוחי.
*עורות קדשים
 
*השתלות עור
מקובל להבחין בין עיוורון מוחלט, שהוא מצב בו אין לאדם כלל תחושת אור, והוא איננו רואה ולא כלום, לבין עיוורון מעשי ('עיוורון חוקי'), שבו הפרעת הראיה היא כה חמורה עד שאין האדם יכול לבצע פעולות יום-יומיות. אכן נחלקו החוקרים בהגדרה המדוייקת של "העיוורון החוקי", ויש שמנו 65 הגדרות שונות לעיוורון<ref>ראה WHO epidemiol Vital Statis Rep 19:437, 1966 (רשימת ההגדרות בעמ' 506-8 במאמר הנ"ל). וראה להלן ברקע המדעי.</ref>.
*טומאת עור האם בכלל טומאת בשר
 
*"כתנות עור" שבפרשת בראשית, מה הן כתנות אלו ולמה בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור
בהלכה מוגדר עיוור בדרך כלל כמי שסובל מעיוורון מוחלט, אך יש מצבים הלכתיים שגם מי שאינו רואה בעין אחת, או מי שראייתו כהה, הרי הוא מוגדר כעיוור<ref>ראה להלן בפרטי דינים. וראה - א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך.</ref>.
*"עור בעד עור" (איוב) - עור בהקשר של מגן על הגוף
 
*עורות אילים ששימשו לכיסוי המשכן
במקרא מצינו מספר מושגים המתייחסים למצב של חוסר ראיה חלקי או מלא:
[[קטגוריה:רפואה והלכה]]
 
עיוור<ref><makor>שמות ד יא;</makor> <makor>ויקרא כא יח;</makor> <makor>דברים כח כט</makor> ועוד.</ref>- יש מי שכתב, שמשמעו שניטלו העינים, ואין הם מצויים כלל<ref><makor>רש"י בכורות מד א</makor> ד"ה עיור. ולכאורה קשה על כך מפסוק מפורש בישעיה מג ח - הוציא עם עור ועינים יש, אלא ששם עיוור בא בהשאלה, ועדיין צ"ע.</ref>, ויש מי שכתב, שהעיוור כולל כל החולאים בעין, וחולשת הראיה<ref><makor>אברבנאל ויקרא כא יז.</makor></ref>; עיוורון<ref><makor>דברים כח כח;</makor> <makor>זכריה יב ד.</makor></ref>, ועוורת<ref><makor>ויקרא כב כב.</makor> וראה רש"י, א"ע, ומלבי"ם שם.</ref> - יש מי שכתב, שעוורת הוא מום שניכר על העין, ועיוור הוא מצב של חוסר ראיה, אף על פי שלא ניכר דבר באופן חיצוני<ref>העמק דבר, דברים טו כא.</ref>; סנורים<ref><makor>בראשית יט יא;</makor> מל"ב ו יח.</ref>- יש מי שכתב, שהוא שם נרדף לעיוורון<ref>רש"י בראשית שם.</ref>, יש מי שכתב, שהוא לשון כיסוי והטחה<ref>מדרש שוחר טוב, הובא בתו"ש בראשית פי"ט אות סב. ובתרגום יונתן כתב 'חוודרוריא', וביאר בערוך ע' חוור שהוא קטארטא בלע"ז, ואולי הכוונה לירוד = cataract.</ref>, ויש מי שכתב, שהוא עיוורון זמני<ref>אונקלוס תירגם 'שברריא', וראה <makor>בבלי גיטין סט א;</makor> <makor>בבלי יומא פח ב</makor> ברש"י ד"ה שברירי; <makor>בבלי פסחים קיב א</makor> ברשב"ם ד"ה שברירי. וכן משמע מפירושיהם של א"ע, רלב"ג ומושב זקנים עה"פ בראשית שם. וזהו משמעו של המושג גם בעברית שבימינו. פרויס בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 269, הע' 139 כתב, ששורש המושג 'סנורים' הוא מלשון 'נור', שהוא אור, ומכאן השימוש בלשון סגי נהור. וראה <makor>רש"י ע"ז יב ב</makor> ד"ה איזדהר, שתירגום סנורים הוא שברירי, והוא שם של שד, עיי"ש.</ref>; כהות ראיה<ref><makor>בראשית כז א;</makor> <makor>משנה נגעים ב ג;</makor> <makor>בבלי בכורות מד א.</makor></ref>, שמשמעו ירידה בחדות הראיה, ולאו דווקא עיוורון מוחלט.
 
המושג עיוור מתורגם לארמית בשני שמות: עוירא<ref>אונקלוס בכל מקום.</ref>, וסמיא או סומא<ref>יונתן וירושלמי.</ref>. המושג האחרון התקבל על ידי חז"ל והפוסקים, ואפילו הרמב"ם, שכתב את חיבורו משנה תורה בעברית צחה, משתמש במושג זה.
 
באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור: מאור עינים<ref><makor>בבלי חגיגה ה ב.</makor></ref>, מפתחא<ref><makor>ירושלמי שבת א א;</makor> שקלים ב ה.</ref>, סגי נהור<ref><makor>בבלי ברכות נו א;</makor> שם נח א; ירושלמי פאה ה ה; <makor>ירושלמי שקלים ה ד;</makor> <makor>ירושלמי כתובות א א;</makor> שם יא ג; <makor>בראשית רבה ל י;</makor> <makor>ויקרא רבה לד יג.</makor></ref>. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור מושגים אלו, ובעיקר "סגי נהור", הפכו לדוגמא בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה.
 
מי שמסוגל לראות נקרא פיקח<ref><makor>בראשית כא יט;</makor> <makor>שמות ד יא</makor> (וראה בא"ע שם); שם כג ח; <makor>ישעיה לה ה.</makor></ref>. אמנם, יש מי שכתב, שלשון "פיקח" אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, ולא על חידוש חוש הראיה<ref>ראה במו"נ ח"א פ"ב.</ref>. כמו כן לעתים משמש המושג פיקח למי ששומע<ref>ראה <makor>ב"ב קכח א.</makor></ref>; המסוגל לראות נקרא גם פיתח, ולפיכך ריפויו של העיוור הוא פתיחתו<ref>ב"ב שם.</ref>.
 
המושג עיוור משמש באופן מושאל למי שאינו מבין דבר, היינו שאינו רואה בעיני שכלו את הדברים לאשורם<ref>ראה - <makor>ישעיה מב יט;</makor> שם מג ח. והוא גם דרשת חז"ל על 'לפני עור לא תתן מכשל' - ראה להלן הע' 125 ואילך.</ref>. ובאופן דומה משמש המושג ראיה במובן של התבוננות והבנה שכלית<ref>ולבי ראה הרבה חכמה ודעת - קהלת א טז; ראיתי חכמה - <makor>קהלת ט יג.</makor> וראה דעת מקרא, <makor>קהלת ב ג,</makor> הע' 26*.</ref>.
 
== רקע היסטורי==
 
 
'''בעולם העתיק''' העיוורון היה מום שכיח מאד<ref>ראה - Lowenfeld B: ''The Changing Status of the Blind''
 
, 1975, pp. 18-20.</ref>. דבר זה ניתן להסיק גם מהעובדה שבכל מקום בתנ"ך שנמנו מומי אדם, מוזכר העיוורון ראשון<ref>ראה - <makor>ויקרא כא יח;</makor> שם כב כב; <makor>ירמיה לא ז;</makor> <makor>מלאכי א ח.</makor> ומה שבדברים טו כא מוזכר העיוור לאחר הפיסח - שם מדובר בבעלי חיים, ויתכן שבהם המום הזה היה שכיח פחות. אמנם ראה בהעמק דבר, דברים טו כא, שהסיבה להקדמת עיוורון באדם הוא מפני חשיבות הראיה, בעוד שבבהמה חשובה יותר יכולת ההליכה. גם העובדה שבתפילות 'יקום פורקן' שבמוסף בשבת (תפילה שנתחברה בבבל, אחרי חתימת התלמוד, ומוזכרת במרדכי פ"ק דשבת, ובבעל המאור על המשנה בעירובין נט א) מנוסחת בקשה ל'בריות גופא' באופן כללי, ו'לנהורא מעליא' כפרט בריאותי יחיד, מלמדת על שכיחותו וחומרתו של מום זה - ראה א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך.</ref>.
 
בעולם העתיק היה מעמדו של העיוור בשפל המדרגה. הוא היה נתון לביזיון ולהריגה. תינוק שנולד עיוור - אם הכירו מיד בעובדה זו, לא קיימוהו; ואם לא הכירו מיד בעובדה זו, הוא גדל להיות מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. ואמנם בעולם העתיק מילאו עיוורים את הערים ואת בתי המקדש כקבצנים<ref>ראה - Lowenfeld B, p. 17.</ref>. רוב העיוורים לא הגיעו להישגים כלשהם, נחשבו כחסרי תועלת לאנושות, ולא פעם גוועו ברעב ומתו עקב הזנחה. בכל מקום בעולם העתיק התייחסו לעיוורון כאסון גדול מאד, ולרוב ייחסו מצב זה לעונש.
 
למרות כל זאת מצינו בכל שנות ההיסטוריה האנושית אישים עיוורים שהגיעו להישגים אינטלקטואליים מרשימים למרות עיוורונם. לדוגמא: הומרוס, מילטון, ברייל, הלן קלר. גם בין היוונים והרומאים, שהעיוורון היה נפוץ ביניהם, היו משוררים ופילוסופים עיוורים, והמיתולוגיה היוונית היתה מלאה בנביאים עיוורים<ref>ראה Lowenfeld B: ''The Changing Status of the Blind''
 
, 1975. וראה להלן בחלק ד, על עיוורים גדולים בין חכמי ישראל.</ref>.
 
'''בימי הביניים''' רק בתקופת ימי הבינים השתנה היחס בעולם לעיוור, והחלו להקים מסגרות מתאימות לטיפול בו. אמנם כבר במאה ה-5 למניינם הוקם מוסד ראשון עבור עיוורים ליד צור, ויותר מאוחר ייסד הבישוף למאנס בצרפת בית מקלט דומה. המוסד המפורסם ביותר לעיוורים<ref>המוסד נקרא Quinze Vingts.</ref> היה זה שנוסד בפריס על ידי לואי ה-9 בשנת 1254. בשנת 1784 נוסד בצרפת בית הספר הראשון לעיוורים<ref>בית הספר נוסד על ידי Valentine Hous.</ref>. כתב ברייל המיוחד לעיוורים הומצא בשנת 1829 על ידי לואיס ברייל<ref>Louis Braille.</ref>, שהתעוור בעצמו בגיל צעיר עקב חבלה בעיניו. דבר זה היווה פריצת דרך בחינוכם והשכלתם של העיוורים.
 
'''בישראל'''  קיימת יחידת שירות מיוחדת לעיוור במסגרת משרד העבודה והרווחה, והיא ממונה על שירותים והטבות לעיוורים. שירותים מיוחדים לעיוורים כוללים את הדברים הבאים: איבחון וייעוץ להורים; מתן שירותי הדרכה מיוחדים בטיפול עצמי, בהתמצאות, בניידות, בלימוד כתב ברייל, בהדרכה תעסוקתית; שירותי ייעוץ ומתן מלגות לסטודנטים עיוורים באוניברסיטאות; השמה בעבודה, ועזרה במציאת מקום עבודה נאות; עזרה תומכת לזוגות עיוורים; מתן דמי ליווי לעיוורים; קבוצות טיפוליות במסגרות של מרכזים להתפתחות הילד; החזקת ילדים עיוורים בבתי חינוך; מוסד 'בית חינוך עיוורים' בירושלים, שנוסד בשנת 1902, ומיועד לעיוורים ללא נכויות נוספות; מוסד 'קרן אור', המטפל בילדים עיוורים שהם גם מפגרים; מרכז לשיקום לקויי ראיה לילדים ונוער; מכון לאיבחון ושיקום כבדי ראיה; החזקת מפעלים מוגנים לעיוורים, והשתתפות בשכר עיוורים; החזרי מיסים עבור ציוד ביתי ומיכשור לעיוורים; קבלת כלב הנחיה; ספריה לעיוורים בכתב ברייל, וספריה מוקלטת.
 
'''משקפים''' הסובל מירידה בחדות הראיה יכול להיעזר במשקפים לתיקון ראייתו. הסינים השתמשו במשקפים כבר במאה ה-10 למניינם, והתייר המפורסם מרקו פולו מעיד על מנהגם זה בשנת 1270. דה-ספינו<ref>Allesandro di Spino.</ref> מפלורנס שבאיטליה הכניס לראשונה את השימוש במשקפים באירופה, בשנת 1300<ref>ראה תפא"י כלים פ"ל בועז אות א.</ref>.
 
בתחילה ידעו להשתמש רק בעדשות קמורות לתיקון הראיה מקרוב. רק בתחילת המאה הט"ז למניינם הוכנסו לשימוש עדשות קעורות לתיקון ראייתם של קצרי ראיה. משקפים בי-פוקליות לשימוש משולב של קריאה מקרוב וראיה מרחוק הוכנסו לראשונה על ידי בנימין פרנקלין בשנת 1784. עדשות מגע ראשונות יוצרו על ידי פיק בשנת 1887<ref>הנתונים הללו לקוחות מאנציקלופדיה בריטניקה, ע' Eye- glasses.</ref>.
 
במקורותינו מוזכרים שני מונחים, שמהווים מעין משקפים: עששית, שבדרך כלל הכוונה למנורה או פנס<ref>כגון <makor>בבלי שבת כג א,</makor> וכן מתרגם רש"י במקומות שונים, כגון <makor>בבלי ברכות כה ב;</makor> שבת שם; <makor>בבלי שבת מד א;</makor> ר"ה כד א.</ref>, או גוש של מתכת<ref>כגון <makor>בבלי שבת קנד ב;</makor> <makor>בבלי עירובין פו א;</makor> <makor>בבלי יומא לד ב;</makor> <makor>בבלי סנהדרין קח ב.</makor> ובמקומות אלו תירגם רש"י משי"ש, שפירושו גושים.</ref>, אך יתכן ששימש גם כזכוכית לראיה<ref>ראה <makor>רש"י תהלים ו ח;</makor> שם לא י.</ref>; אספקלריא, שבדרך כלל מקובל לפרש שהכוונה למראה<ref>כגון <makor>בבלי יבמות מט א.</makor></ref>, אך יש שפירשו שהכוונה למשקפים<ref>ראה <makor>פיהמ"ש לרמב"ם כלים ל ב;</makor> תויו"ט שם. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ז אות ג. אך ראה בתפא"י כלים, פ"ל, בועז אות א, שלא יתכן לפרש כן, כי בימי חז"ל, ואפילו בימי הרמב"ם, טרם הומצאו המשקפים. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 69, ועמ' 279.</ref>.
 
== רקע מדעי==
 
 
'''הגדרת עיוורון''' הגדרה מקובלת לעיוורון מעשי ('חוקי') היא - חדות ראיה מרכזית שאינה עולה על 20/200 בעין הטובה ביותר, ולאחר תיקון מירבי, או אם חדות הראיה טובה יותר מ-20/200, אך מוגבלת בשדה הראיה, כך שזווית הראיה הגדולה ביותר לא עולה על 20 מעלות. בישראל מוגדר העיוורון כמצב של היעדר ראיה מוחלט, או ירידה בחדות הראיה מתחת ל-3/60 בעין הטובה ביותר (מקביל ליכולת ספירת אצבעות ממרחק של 3 מטרים), או צמצום שדה הראיה לפחות מ-20 מעלות.
 
'''שיעור העיוורים''' בשלהי המאה ה-20 היו בעולם כ-38 מיליון עיוורים, ועוד כ-110 מיליון כבדי ראיה<ref>Thylefors B, et al, ''Bull World Health Organ''
 
73:115, 1995.</ref>. כ-80% מהם נמצאים בארצות מתפתחות, ומתוכם כשני-שלישים ניתנים למניעה.
 
בישראל פורסמו סקרים שונים על שכיחות העיוורון, אך המחקרים לא היו אחידים בהגדרת המצב. בשנת 1931, מתוך מיליון תושבים (יהודים וערבים) היו 19,076 עיוורים בעין אחת, ו-8,172 עיוורים בשתי עינים<ref>י. פגי, הרופא העברי, שנה כה, חוב' ב, עמ' 73 ואילך, 1952. הגדרת העיוורון לא מצויינת.</ref>. הסיבה לעיוורון היתה דלקות עינים חריפות, ובעיקר טרכומה, בכ-75% מהמקרים, ורובם התעוורו מתחת לגיל 10 שנים; בשנת 1961 היה סך כל העיוורים בישראל 5,285, לפי ההגדרה של חדות ראיה פחות מ-3/60, אשר היווה שכיחות של 250/100,000<ref>WHO, ''Epidemiol Vital Statis Rep''
 
19:437, 1966.</ref>; בסוף שנת 2000 היו רשומים במדינת ישראל 18,509 עיוורים, המהווים כ-2.9 פרומיל מכלל אוכלוסיית ישראל<ref>ר. אבישר ואח', הרפואה קמב:94, 2003.</ref>.
 
'''סיבות לעיוורון''' מבחינה רפואית מתחלקות הסיבות לעיוורון לכמה קבוצות.
 
בארצות מתפתחות הסיבות השכיחות הן: זיהומים - הידועה בגורמים הזיהומיים לעיוורון היא גרענת<ref>trachoma.</ref>, שמהווה סיבת עיוורון בכשני מיליון אנשים. חיידק זה הוא אנדמי באפריקה הצפונית, מזרח אגן הים-התיכון, וחלקים מאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. גורם זיהומי שכיח אחר לעיוורון הוא מחלה טפילית<ref>Oncho- cercosis.</ref>, שהיא מחלה שכיחה במיוחד באפריקה המערבית, ופוגעת בעיקר בגברים מבוגרים; בעיות תזונתיות - הידוע הוא חוסר בויטמין A, אשר גורם ליובש הקרנית<ref>xerophthalmia.</ref>, והוא מהווה סיבה מרכזית לעיוורון של ילדים קטנים; וירוד<ref>cataract.</ref>.
 
בארצות מפותחות הסיבות לעיוורון הן מחלות של הרשתית, כולל מחלת הרשתית של פגים<ref>retinopathy of prematurity = ROP.</ref>, ומחלות ניווניות של הרשתית; ברקית, היינו לחץ תוך-עיני מוגבר<ref>glaucoma.</ref>; מחלות עצב הראיה; מחלות קרנית; גידולים תוך-עיניים; דלקת הדמית<ref>uveitis.</ref>; ועיוורון מלידה.
 
הקבוצה הגדולה ביותר לעיוורון היא זו שסיבתה בלתי-ידועה, והיא כוללת כ-50% ממקרי העיוורון בארצות מפותחות, וכ-75% מהמקרים בארצות מתפתחות.
 
הגורמים העיקריים לעיוורון בישראל, בשלהי המאה ה-20, היו: ניוון הכתם הצהוב הקשור לגיל, ברקית, סוכרת, וקוצר ראיה גבוה, ניוון עצב הראיה, וירוד<ref>ר. אבישר ואח', הרפואה קמב:94, 2003.</ref>.
 
'''תיפקוד שכלי''' בשנים האחרונות הוכח, שמצבו השכלי של העיוור הוא בעיקרו תקין, בתנאי שבוחנים את מנת המשכל במבחנים מותאמים לעיוור<ref>Rapin I, In: Katzman R (ed), ''Congenital and Aquired Cognitive Disorders''
 
, 1979, p. 229.</ref>. כמו כן הוכח, שמספר העיוורים הממשיכים בהשכלה גבוהה לא נופל באופן יחסי מזה שבאוכלוסיה בעלת ראיה תקינה<ref>Douvalder DD, ''Training and Employment of the Blind''
 
, 1964.</ref>.
 
'''הטיפול בעיוור'''  כולל חינוכו בגיל הצעיר בבתי חינוך לעיוורים, המאפשרים הקניית הרגלים לעצמאות, וכן מוסדות להוראת מקצועות; לימוד קריאה וכתיבה בכתב ברייל, המבוסס על סידור ומיקום שונים של שש נקודות בולטות, כאשר צורות סידור שונות של נקודות אלו מאפשרות להרכיב את כל אותיות הא"ב ואת כל המספרים; ספריות מיוחדות לעיוורים, המכילות ספרים הכתובים בכתב ברייל, וכן רשמקולים המכילים הקלטות של ספרים. יש מהעיוורים הנעזרים בכלבי-הנחיה, שאומנו במיוחד למטרה זו.
 
== העיוור במקרא ובחז"ל==
 
 
'''העיוורים במקרא''' מצינו מספר אישים שסבלו מעיוורון, או מירידה משמעותית בחדות הראיה:
 
יצחק<ref><makor>בראשית כז א.</makor></ref> - הסיבה לכהות ראייתו לפי הפשט בתורה היא זקנה<ref>ראה ע' זקן הע' 213 ואילך.</ref>. אכן לפי חז"ל היו גורמים אחרים לכך<ref>ראה <makor>בבלי מגילה כח א.</makor> וראה רבנו בחיי <makor>בראשית כז א,</makor> ובהרחבה בתו"ש בראשית פכ"ז אות' ג-יב.</ref>; יעקב<ref><makor>בראשית מח י.</makor></ref> - עיוורון מזקנה; בלעם<ref><makor>במדבר כד ג.</makor></ref> - והוא היה עיוור בעין אחת<ref><makor>בבלי סנהדרין קה א;</makor> <makor>נידה לא א.</makor> וראה במפרשי התורה שם, שאין למונח 'שתם העין' אח במקרא, ולפיכך יש שפירשו מלשון 'סתום', ויש שפירשו מלשון 'פתוח', ומכל מקום יש ראיה שבלעם ראה רק בעין אחת - ראה פירש"י עה"פ, ורש"י סנהדרין שם. וראה גם <makor>רש"י ע"ז סט א</makor> ד"ה ותיגוב.</ref>; שמשון<ref>שופטים טז יב. וראה <makor>בבלי סוטה ט ב.</makor></ref> - נתעוור על ידי הפלשתים; עלי הכהן<ref><makor>שמו"א ג ב.</makor></ref> - עיוורון מזקנה; אחיה השילוני<ref><makor>מל"א יד ד.</makor></ref> - עיוורון מזקנה; המלך צדקיה<ref>מל"ב כה ז; <makor>ירמיה נב יא.</makor></ref> - נתעוור על ידי הבבלים. בירושלים בעת שלטון היבוסים היו עיוורים<ref><makor>שמו"ב ה ו.</makor> אכן לפי המפרשים שם, אין הכוונה לעיוורים ממש, וכן משמע מפרקי דר"א פל"ו.</ref>. לעומת אלו, בשעה שנולד יצחק נתפקחו העיוורים<ref>תנחומא וירא לז.</ref>, ובזמן מתן תורה נרפאו כל העיוורים, ולא היו אז סומים בבני ישראל<ref>מכילתא שמות כ טו; <makor>ויקרא רבה יח ד;</makor> <makor>במדבר רבה ז א.</makor> וראה <makor>במדבר רבה יח יח,</makor> שמי שסומא שטבל בבארה של מרים נתרפא.</ref>.
 
'''העיוורים בתלמוד''' מצינו מספר אישים שהיו עיוורים:
 
נחום איש גמזו<ref><makor>בבלי תענית כא א.</makor></ref> - נתעוור כעונש על אי מתן צדקה לעני בזמן; רבי דוסא בן הרכינס<ref>יבמות טז א.</ref> - כנראה עיוורון מזקנה<ref>"עיניו קמו", ופירש"י שם ד"ה קמו, עמדו מלראות. אמנם יש מי שפירש שהכוונה לצניחת העפעפים=ptosis - ראה פ.א. אברהם, הרפואה פח:333, 1975.</ref>; רב יוסף ורב ששת<ref><makor>ב"ק פז א.</makor></ref> - על סיבת עיוורונם יש מי שכתבו, שהם לא יכלו להרגיל עצמם בהתנהגות של פרישות שלא להסתכל לצדדים, ולכן סימו את עיניהם<ref>תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעח. וראה עוד סיבות לעיוורונם בסדר הדורות ח"ב ע' רב יוסף; רגמ"ה, סוף מס' מנחות; רש"י בס' האורה עמ' 5; רמב"ן ור"ן <makor>בבלי קידושין לא ב.</makor></ref>; בבא בן בוטא<ref><makor>ב"ב ד א.</makor></ref> - הורדוס סימא את עיניו; רב יהודה<ref><makor>בבלי גיטין יט ב,</makor> וברש"י ד"ה רב יהודה.</ref> - עיוורון מזקנה. כמו כן מוזכרים עיוורים אחדים שהיו בשכנותם של חז"ל, או שסידרו לפניהם משניות, אך שמם לא מוזכר בפירוש<ref>ראה - <makor>בבלי ביצה טז ב; חגיגה ה</makor> ב; <makor>בבלי יבמות קכא א;</makor> <makor>בבלי גיטין סח ב;</makor> <makor>בבלי קידושין סו א;</makor> <makor>בבלי סנהדרין לד ב;</makor> ירושלמי סוף פאה; <makor>ירושלמי שקלים ה ד.</makor></ref>.
 
'''חכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד''' מצינו מספר אישים שהיו עיוורים:
 
רב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא, בעל הלכות פסוקות, מוזכר באיגרת רב שרירא גאון. חי בשנים ד"א תקפ-ד"א תרסה (820-905); חפץ בן יצליח, מאחרוני הגאונים. חי המחצית השניה של המאה ה-10 למניינם; רבי יצחק סגי נהור, נכדו של הראב"ד, חי בסוף המאה הי"ב למניינם; רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), בעת זקנתו<ref>ראה שו"ת או"ז ח"א סי' תשנז.</ref>, חי בשנים ד"א תתק-ד"א תתקפה (1225-1140); רבנו שמחה ב"ר שמואל משפיירא, רבו של רבי יצחק אור זרוע<ref>ראה שו"ת או"ז ח"א סי' תשסד.</ref>, חי בשלהי המאה הי"ב למניינם. כמו כן מוזכרים דיינים מובהקים ומפורסמים שהתעוורו לעת זקנתם<ref>ראה להלן הע' 365 ואילך.</ref>.
 
'''סיבות לעיוורון''' מצינו במקרא ובחז"ל סיבות רבות לעיוורון:
 
רצון הקב"ה, ועונש משמים באופן כללי<ref><makor>שמות ד יא</makor> - מי שם פה לאדם וגו', או עור הלא אנכי ה'; <makor>דברים כח כח</makor> - יככה ה' וגו' ובעורון; <makor>בבלי סוטה לו א</makor> - הצירעה סימאה עיניהם של אנשי כנען; תנא דבי אליהו זוטא, ג - אין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהן אלא מתוך דרכיהם. גם בעלי חיים מתעוורים ברצון ה' - ראה <makor>זכריה יב ד.</makor></ref>; עונש על עבירות מוגדרות - לקיחת שוחד<ref><makor>שמות כג ח;</makor> דברים טז יט. וראה מכילתא שמות שם. וראה מהרש"א <makor>בבלי כתובות קה א,</makor> שהכוונה גם לסמיות הדעת מבחינה רוחנית, וגם לכהות הראיה מבחינה פיסית.</ref>, התחזות כעיוור<ref><makor>משנה פאה ח ט;</makor> <makor>תוספתא פאה ד יד;</makor> אבודר"נ ג א. וראה בתפא"י על המשנה פאה שם, שאף מי שעושה עצמו עיוור בעין אחת - נענש.</ref>, התרשלות בהאכלת עניים<ref><makor>בבלי תענית כא א.</makor> וראה בחי' מהרש"א, ובהגה' היעב"ץ שם.</ref>, התנהגות בלתי הולמת בשעת תשמיש המיטה<ref><makor>בבלי נדרים כ א;</makor> טושו"ע או"ח רמ ד.</ref>, וריבוי תשמיש<ref><makor>רמב"ם דעות ד יט;</makor> טושו"ע או"ח רמ יד.</ref>; חינוך קלוקל<ref>כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע, גורם לו שיכהו עיניו מלראות בחייו - תנחומא, תצא, ד.</ref>; עונש בידי אדם - בעולם הנכרי הקדמון היה נוהג מקובל להעניש עבריינים ואויבים על ידי עקירת עיניהם<ref>שמשון - שופטים טז יב; צדקיה - מל"ב כה ז; <makor>ירמיה נב יא.</makor> וכן רצה נחש העמוני להעניש את בני יבש גלעד - יב ב; בבא בן בוטא - <makor>ב"ב ד א.</makor></ref>. אכן בדיני ישראל אין דבר זה מקובל כלל וכלל, ואף שכתבה התורה 'עין תחת עין'<ref>שמות כא כג-כד; ויקרא כד יט-כ.</ref>, כבר האריכו חז"ל<ref><makor>ב"ק פד א.</makor></ref>, והאריכו חכמי ישראל בכל הדורות<ref>ראה - תו"ש מילואים לכרך יז, אות יא; שם שמות פכ"א אות' תלו-תמט; ק. כהנא, המעין, ד, תשכ"ד, עמ' 12 ואילך; צימלס, עמ' 46, והע' 71; אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, ע' חובל, עמ' תרצג.</ref> להוכיח, שאין הכוונה לעקירת העין ממש, אלא לחייב את המזיק בתשלום ממוני. גישה זו היא בניגוד לעמדתם של הצדוקים והבייתוסים, שפירשו את פסוקי התורה כפשוטם<ref>מגילת תענית פ"ד, הובא בתו"ש שמות פכ"א אות תמח.</ref>; חבלה ישירה בעין<ref>ראה תיאורים שונים - <makor>ויקרא רבה ח א;</makor> שם לא ד; <makor>במדבר רבה ז א.</makor> כמו כן יש לציין את דיני עבד היוצא לחפשי אם אדונו הכהו על עינו וסימאה - <makor>בבלי קידושין כד ב;</makor> <makor>רמב"ם עבדים ה ד.</makor></ref>; סיבות תזונתיות - מצינו בתלמוד רשימת מאכלים וצמחים, שנחשבו כגורמי עיוורון, כגון פת קיבר, שיכר חדש וירק חי<ref><makor>בבלי עירובין ה ח.</makor></ref>, מלח סדומית<ref><makor>בבלי עירובין יז ב.</makor></ref>, כותח הבבלי<ref><makor>בבלי פסחים מב א.</makor></ref>, יין מחבית<ref><makor>בבלי פסחים קיא ב.</makor></ref>, דג נונא<ref><makor>בבלי נדרים נד ב.</makor> וראה עוד בספרו של פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 271.</ref>; רעלים חיצוניים<ref>כחול העין מארמי - <makor>נידה נה ב.</makor> מאידך מצינו בחז"ל רשימת מאכלים המחזקים את הראיה - אספרגוס (ברכות נא א), תרדין (עירובין כט א), פת נקיה בשר ושמן ויין ישן (פסחים מב ב), דבש (יומא פג א), מיני פירא (סנהדרין יז ב); תאנים (קהלת רבה ה יא). וראה בחולין מט א, שתרופה העשויה מריאות אווז מועילה למאור העינים.</ref>; היגיינה ירודה, כגון נגיעה בעין ביד לא נקיה<ref><makor>בבלי שבת קח ב.</makor></ref>, סירוק שיער יבש, ונעילת נעליים רטובות<ref><makor>בבלי פסחים קיא ב.</makor></ref>, הזנחת שיער הראש<ref><makor>בבלי נדרים פא א</makor> - עירבוביתא דרישא.</ref> (יתכן שהכוונה לכינמת הראש), מים מלוכלכים<ref><makor>בבלי גיטין סט א.</makor></ref>. יש מי שכתב, שההיגיינה הירודה היוותה דרך להדבקה ולפיזור מחלת הגרענת<ref>trachoma.</ref>, אשר היתה סיבה שכיחה לעיוורון, ועד היום מהווה סיבה בולטת לעיוורון בארצות מתפתחות<ref>ראה ב.ל. גורדון, הרופא העברי, תרצ"ח, עמ' 77 ואילך.</ref>; זקנה<ref><makor>בבלי שבת קנב א;</makor> תנחומא מקץ ז. וראה לעיל הע' 55 ואילך. ולעומת אלו מציינת התורה שעיני משה לא כהו למרות זקנתו - <makor>דברים לד ז.</makor> וראה בע' זקן הע' 110 ואילך.</ref>; הסתכלות - המסתכל בדמות אדם רשע<ref><makor>בבלי מגילה כח א.</makor></ref>, והיינו דווקא להסתכל ולהתבונן ביותר בדמותו של רשע - אסור, אבל ראיה בעלמא - מותר<ref>מג"א סוסי' רכו.</ref>, המסתכל בקשת, בנשיא ובכהנים<ref>חגיגה טז א.</ref>. בעניין הקשת, האיסור הוא דווקא הבטה והסתכלות מדוקדקת וממושכת, אבל ראיה חולפת מותרת, ולכן מסתכלים על הקשת ומברכים<ref>אבודרהם, ברכות השבח וההודאה, בשם הרא"ש.</ref>, ובעניין איסור ההסתכלות בכהנים בעת ברכת כהנים, היינו דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, שאמרו את השם המפורש<ref>חגיגה, שם.</ref>, אבל בזמננו איסור ההסתכלות בכהנים הוא רק משום היסח הדעת<ref>תוס' חגיגה שם ד"ה בכהנים.</ref>, ויש מי שכתב, שאפילו ראיה קצת לא נהגו בה בזמן הזה זכר למקדש<ref>מ"ב סי' קכח סקפ"ט. וראה עוד - א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך, הע' 77.</ref>. ומאידך, יש הסתכלות שדווקא מחזקת את הראיה, והיא הסתכלות על נרות שבת בשעת הקידוש<ref><makor>בבלי שבת קיג ב,</makor> ושם קנא ב. וראה רמ"א או"ח רעא י, ומ"ב שם סקמ"ח.</ref>; בכי<ref><makor>בבלי שבת קנא ב.</makor></ref>; פסיעה גסה<ref><makor>בבלי שבת קיג ב;</makor> <makor>בבלי פסחים קיג א;</makor> <makor>בבלי כתובות קיא א.</makor></ref>, והיינו פסיעה שהיא יותר מאמה<ref>רש"י שבת שם. וראה מג"א סי' שא סק"ב. אמנם הרמב"ם דעות ה ח מביא איסור פסיעה גסה רק ביחס לתלמיד חכם, והטעם שלא ינהג כמנהג המשוגעים, וכבר העיר הלח"מ שלא הביא הרמב"ם את טעם הגמרא שפסיעה גסה נוטלת ממאור עיניו של האדם, ויתכן שכרופא לא סבר הרמב"ם שטעם הגמרא מובן.</ref>, ומעניינת הקביעה המדעית, שהגדלת המהירות הזוויתית בין המשקיף לבין העצם הנשקף, גורמת לירידה בחדות הראיה, ויתכן שזהו ההסבר למאמר חז"ל; פגיעה במרכז המוחי של הראיה<ref>תוספתא <makor>ב"ק ט ט.</makor></ref>, והיינו עיוורון קורטיקלי<ref>cortical blindness.</ref>; שד של עיוורון הנקרא שברירי<ref><makor>בבלי פסחים קיב א;</makor> <makor>בבלי גיטין סט א.</makor> וראה שם, דרכי מניעה בפני שד זה, ושיש שברירי של יום ושברירי של לילה.</ref>.
 
ההסבר המדעי להרבה מהגורמים שנימנו על ידי חז"ל לא ידוע, אך יש לציין שגם כיום ידוע על גורמים תזונתיים ורעילים שיש להם השפעה על חדות הראיה.
 
'''תכונות של עיוור''' חז"ל ציינו מספר תכונות שהעיוור נחון בהם בכשרון יתר, אולי כפיצוי על נכותו הראייתית:
 
תינוק סומא מכיר את אמו בריח ובטעם<ref><makor>בבלי כתובות ס א.</makor> וראה בדרכ"ת סי' צח סק"ז, שבדין תערובת איסור מין בשאינו מינו, מועילה גם טעימת גוי עיוור.</ref>; העיוור מכיר את אשתו על פי קולה<ref><makor>בבלי גיטין כג א.</makor></ref>; לעיוור יש זכרון טוב<ref>תיאור על עיוורים שהיו מסדרי המשניות והברייתות לפני האמוראים - ראה לעיל הע' 74.</ref>; לעיוור יש חוש שמיעה מפותח ומחודד<ref><makor>בבלי קידושין לא ב</makor> - רב יוסף הכיר את צעדי אמו; <makor>בבלי ברכות נח א</makor> - רב ששת הבחין בתכונה סביב הופעת המלך. וראה <makor>בבלי ביצה יד א.</makor> מאידך קובעת הגמרא, שסומים אוכלים ואינם שבעים, כי אין הם רואים את מאכלם - <makor>בבלי יומא ד ב;</makor> <makor>בראשית רבה סה ט.</makor> וראה תו"ש בראשית פכ"ז אות כו; שם שמות פט"ז אות סב.</ref>.
 
'''היחס אל העיוור''' אין צער גדול ואין יסורים גדולים וקשים כעיוורון העינים<ref>מדרש שוחר טוב סי' קמו.</ref>. לפיכך, יחסה של היהדות לעיוור היה מאז ומעולם יחס של רחמים, חסד ועזרה. זאת בניגוד גמור ליחס התרבויות העתיקות לעיוור<ref>ראה לעיל בחלק ההיסטורי.</ref>. ואמנם יש מי שציין זאת, שככל שהתרבות המערבית נוגעת בדבר, היסוד לרחמים והטיפול ההגנתי לעיוור, בניגוד ליחס אליו בתרבויות מקבילות אחרות, הונח על ידי העברים, וזה מצא את ביטויו בספרות היהודית הקדומה - בתנ"ך ובתלמוד<ref>,Lowenfeld B, ''The Changing Status of the Blind''
 
, 1975, p. 31.</ref>:
 
התורה ציוותה 'ולפני עור לא תתן מכשל'<ref><makor>ויקרא יט יד.</makor></ref>, וברור שפשוטו של מקרא משמעו לאסור הכשלה פיסית של עיוור פיסי. אמנם חז"ל<ref>תו"כ ויקרא שם.</ref> הוציאו את המקרא מידי פשוטו, ודרשו שהכוונה לאסור מתן עצה לא הוגנת למי שעיוור באותו דבר מבחינה רוחנית, ובעקבות זאת הפך המושג 'לפני עיוור' למושג הלכתי המסמל הכשלה רוחנית, וסיוע בדבר עבירה<ref>ראה <makor>ע"ז ו ב,</makor> וראה בשד"ח מערכת וא"ו כלל כו, באריכות רבה בל"ה סעיפים.</ref>. יתר על כן, התלמוד מציין, שהצדוקים הם הדורשים פסוק זה כפשוטו<ref><makor>נידה נז א.</makor> וראה <makor>רש"י חולין ג א</makor> ד"ה ואפילו.</ref>. אכן נחלקו הפוסקים והמפרשים אם אמנם יצא מקרא זה לגמרי מפשוטו, או שהוא כולל גם את הפשט וגם את הדרש<ref>ראה משל"מ מלוה ולווה ד ו; הרא"ם <makor>ויקרא יט יד;</makor> קרבן אהרן על תו"כ קדושים פרשתא ב פיס' יד; הגר"י פערלא על סה"מ לרס"ג ח"ג ל"ת נג; שו"ת פני יהושע חחו"מ סי' ט; משכיל לדוד, פר' קדושים; <makor>משך חכמה ויקרא יט יד;</makor> מנ"ח מ' רלב סק"ד; תו"ת ויקרא פי"ט אות פ.</ref>; וכן ציוותה התורה 'ארור משגה עור בדרך'<ref><makor>דברים כז יח.</makor></ref>, ופסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו<ref>ראה במקורות בהע' 129 לעיל.</ref>; איוב ברצותו לתת דוגמא להתנהגות הולמת אמר - 'עינים הייתי לעור'<ref>איוב כט טו.</ref>; אפילו אשמדאי ריחם על העיוור, והחזירו לדרכו<ref><makor>בבלי גיטין סח ב.</makor></ref>; היו אנשים מיוחדים שהדריכו את העיוור בדרכו, והם נקראו "מושכים"<ref><makor>בבלי יבמות קכא א.</makor></ref>; חז"ל אסרו להשליך אבנים בצידי הדרכים, מכיוון שדרך הרואים להלך באמצע הרחוב, ודרך העיוורים ללכת בצדדים, ויש חשש שהם ייכשלו באבנים<ref>תוספתא <makor>ב"ק ב י.</makor></ref>; מחז"ל היו שמחלו על כבודם, והלכו לבקר עיוור<ref><makor>בבלי חגיגה ה ב.</makor> וראה ירושלמי סוף פאה.</ref>; בית הלל התירו לשיר 'כלה נאה וחסודה' אפילו על כלה עיוורת<ref><makor>בבלי כתובות יז א.</makor></ref>; כדי למנוע חרפה מהעיוור, קראו לו חז"ל בכינויים הפוכים, כגון סגי נהור, מאור עינים וכיו"ב<ref>ראה לעיל הע' 16 ואילך.</ref>; אין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה המדברת על עיוורון<ref>ערוה"ש או"ח קלח ד.</ref>; חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת<ref><makor>בבלי נדרים סד ב.</makor></ref>, במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו<ref>תוס' שם ד"ה ארבעה.</ref>; ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה - הוא בריא לכל דבר<ref><makor>רמב"ם זכיה ומתנה ח א.</makor> וראה לעיל בחלק המדעי, שאמנם הוכח שמנת המשכל של העיוור היא תקינה.</ref>, ודבר זה הוא פשוט, אין צריך ביאור<ref>כס"מ שם. אמנם בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לח כתב, שסומא פטור מן המצוות, דמאחר שחסר לו אחד מן החושים החשובים רוחניים, החשיבוהו ללא אדם. אכן דבריו צ"ע, שלא משמע כן מכל המקורות דלעיל, וכבר העיר על כך בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סקי"ב.</ref>.
 
'''מקל של עיוורים''' העיוורים השתמשו במקל, כדי לסייע לעצמם בהליכה<ref>מקלו של הסומא - <makor>בבלי ביצה כה ב;</makor> חוטרא דסומא - <makor>ב"ק לא ב.</makor> וראה שם ברש"י ובמאירי.</ref>.
 
== פרטי דינים==
 
 
כללים ועקרונות
 
'''חיוב במצוות''' מחלוקת תנאים היא, אם העיוור חייב באופן עקרוני במצוות אם לאו<ref><makor>ב"ק פו ב-פז א.</makor> וראה עוד <makor>בבלי קידושין לא א;</makor> <makor>ירושלמי מגילה ד ז;</makor> <makor>ירושלמי מכות ב ה;</makor> <makor>ירושלמי סוטה ב ה.</makor> וראה במלוא הרועים ע' סומא, בשיטות התנאים בנידון. וראה באריכות מאמרו של הרב א. ליכטנשטיין, הדרום, חוב' נ, ניסן תש"מ, עמ' 184 ואילך.</ref>. אכן, גם לשיטה הסבורה שהעיוור פטור ממצות, הדבר נובע מגזירת הכתוב, לדעתו, ולא מפני שהעיוור נחשב כחסר דעת, ובכך שונה יסוד הפטור שלו, לשיטה זו, מזה של החרש, השוטה והקטן. להלכה הכריעו רוב ככל הפוסקים<ref>שו"ת הגאונים <makor>שערי תשובה סי' קנו, וסי' רסז;</makor> בה"ג סוף ב"ק; רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א, מאירי בקידושין לא א; מאירי <makor>ב"ק פז א;</makor> רא"ש <makor>ב"ק פ"ח סי' ז,</makor> ושו"ת הרא"ש כלל ד סוסי' כא; ס' האשכול ח"ב סי' כט; אור זרוע <makor>ב"ק סי' שלט, בשם ר"ח;</makor> שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' נט; יש"ש <makor>ב"ק פ"ח סי' כ;</makor> ב"ח או"ח סי' נג ד"ה סומא; מג"א סי' נג סקט"ז; פר"ח או"ח נג יד, וסוסי' תעג; <makor>שו"ע הרב או"ח תקפח ח;</makor> ערוה"ש או"ח תקפט ז; מ"ב סי' נג סקמ"א; שם סי' תקפט סקי"ח; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' נד אות ב. וראה באריכות בנידון בשו"ת דבר שמואל סי' יב; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; ילקוט יוסף ח"א הל' שליח ציבור סי' י בהערה.</ref> כדעת חכמים, שהעיוור חייב באופן עקרוני בכל המצוות, למעט קבוצות של מצוות שיבוארו להלן בפרטי הדינים, שבהם פטור העיוור בגלל גזירת הכתוב, או בגלל מגבלותיו הפיסיים. אכן יש שפסקו, שהעיוור פטור באופן עקרוני מכל המצוות<ref>רבנו ירוחם נתיב יד, הובא בב"י או"ח סי' תעג. ואף שיש שכתבו שהוא דעת יחידאה, וכל הפוסקים חולקים עליו, ולית מאן דחייש ליה (ראה שו"ת רדב"ז ח"א סי' נט, וח"ב סי' לט; חכמת שלמה להמהרש"ק או"ח שכח מו), בכל זאת כבר ציינו האחרונים, שיש עוד ראשונים שנקטו בשיטת רבנו ירוחם (ראה יד דוד לפסחים קטז ב, שכן דעת האגודה בפ' החובל, המרדכי בפ"ב דמגילה סי' תשצח, וס' המכריע סי' עח; ובשו"ת דבר שמואל סי' יב, שכן דעת שו"ת בנימין זאב. וראה עוד בישועות יעקב או"ח סי' נג אות ט; שד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו; שם דברי חכמים סי' סט). ובפרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח סוף ח"ג כתב בפשיטות שיש לחוש לדעת רבי יהודה, אף שלא הביא דעת הראשונים הנ"ל (וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' לה סק"א, שגם הפרמ"ג ידע שהלכה כרבנן ולא כר"י, רק סובר שבעניין איסור אשת איש שחמור מאד יתכן שצריכים להחמיר ולחשוש גם לדעת החולקים, עיי"ש). וראה עוד בשו"ת הריטב"א סי' צז.</ref>. ולשיטה זו - יש שכתבו, שהעיוור פטור דווקא ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל חייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן<ref>מלוא הרועים, ע' סומא אות יב, בדעת הרא"ש <makor>בבלי קידושין פ"א סי' מט.</makor> וראה מה שכתב בנידון בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סקי"א.</ref>; יש שכתבו, שהפטור הוא רק ממצוות עשה, אבל במצוות לא תעשה חייב העיוור ככל אדם<ref>הרא"ם על הסמ"ג ואורחות חיים, הובאו דבריהם בשד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו; פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כט (וראה מה שהשיגו עליו בשו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב; מנ"ח מ' כו סק"ג); מהר"ץ חיות <makor>ב"ק פו ב;</makor> שו"ת רעק"א סי' קסט, ושם מהדו"ת סי' קנג, והגהות רעק"א לשו"ע יו"ד א ט; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' סא; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; פתח עינים על <makor>ב"ק פז א;</makor> <makor>טורי אבן מגילה כד א;</makor> שו"ת לב ים חיו"ד סוסי' יט; ערך השולחן, הובא בשד"ח שם; שו"ת עמודי אש סי' ג אות כג; שו"ת רב"ז סי' ג אות ב. וראה באריכות בשו"ת שם אריה חיו"ד סי' א; שד"ח שם; חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' כ (עמ' רצח ואילך). וראה בחידושי רעק"א יו"ד סי' א סק"ט, ובשו"ת רעק"א סי' קסט, שסומא חייב גם בעשין ששייך לומר עליהם כל שישנו בלאו שלו ישנו בעשה. וראה באור שמח <makor>בבלי סוטה ב ג,</makor> שהסומא מוזהר על כל העריות, אלא שלשיטת ר"י הוא פטור מעונשין (וראה מה שכתב עליו בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' יט).</ref>; יש שכתבו, שלשיטה זו העיוור פטור גם ממצוות לא תעשה<ref>ס' המכריע סי' עח; שו"ת הריטב"א סי' צז; שו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב (וראה במלוא הרועים ע' סומא אות יא, מה שדן בדברי הנוב"י); מחזיק ברכה או"ח סי' נג סק"ה; יעיר אוזן מערכת סמ"ך אות כ; קרבן העדה ירושלמי סוטה פ"ב סוה"ה; ישועות יעקב או"ח סי' יז סק"א; ארצות החיים סי' יז ארץ יהודה סק"ג. וכן משמע שיטת המרדכי <makor>בבלי מגילה פ"ב סי' תשצח.</makor> וראה עוד בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י.</ref>; יש מי שכתבו, שלשיטה זו העיוור חייב על כל פנים בשבע מצוות בני נח<ref>יעיר אוזן מערכת סמ"ך אות כ; מנ"ח סוף מ' ב, ומ' כו סק"ג; שו"ת שם אריה סי' א, בשם כסא דהרסנא סי' עג; שו"ת עין יהודה חלק שונות סי' טז. וראה עוד בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' יט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ו.</ref>; יש הסוברים, שלשיטה זו העיוור חייב במצוות על כל פנים מדרבנן, ורק מן התורה הוא פטור מגזירת הכתוב<ref><makor>תוס' עירובין צו א</makor> ד"ה דילמא, ור"ה לג א ד"ה הא, ומגילה כד א ד"ה מי, וב"ק פג א ד"ה התירו; מאירי ור"ן <makor>בבלי קידושין לא א;</makor> רא"ש <makor>ב"ק פ"ח סי' ז;</makor> <makor>שו"ת הריטב"א סי' צז; ס'</makor> המכריע סי' עח. וראה עוד בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סי' סו.</ref>; ויש הסבורים, שהפטור לשיטה זו הוא אף מדרבנן, ואינו חייב אלא ממידת חסידות<ref>תוס' <makor>ב"ק פז א</makor> ד"ה וכן, וקידושין לא א ד"ה דלאו (וראה מה שכתבו בסתירת שיטת התוס' בנידון בשו"ת נובי"ת חאו"ח סי' קיב, ובמנ"ח סוף מ' ב); רשב"א הובאו דבריו בשטמ"ק <makor>ב"ק פז א;</makor> מקנה קידושין דל"א על תוס' ד"ה דלא. וראה עוד בארעא דרבנן אות תסא; שד"ח מערכת הסמ"ך כלל סו.</ref>.
 
יש מי שחידש, שמחלוקת חכמים היא דווקא בפיקח שנתעוור, אבל סומא מלידה לכל הדעות פטור מן המצוות<ref>שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה. ולכאורה היא דעת יחידאה. וראה בס' מנחת אשר, בראשית, סי' סח.</ref>.
 
'''עיוורון כפיקוח נפש''' דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה אם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש, ושאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת ולהשתלת קרנית מהמת.
 
יש שדנו בשאלה זו בהתייחסות לדיני מחלות עינים בשבת. הלכה ברורה היא, שמחלות עינים נחשבות כמצב של פיקוח נפש<ref><makor>ע"ז כח ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת ב ד;</makor> טושו"ע או"ח שכח ט. וראה בע' עין הע' 221 ואילך.</ref>. אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון, כאשר לא קיימת מחלת עינים חריפה, כגון כשמדובר בהתעוורות מסיבה לא ידועה, עיוורון עקב ירוד וכיו"ב. לפיכך - יש אומרים, שדווקא מחלת עינים שיכולה לפגוע באיברים אחרים יש לה דין של פיקוח נפש, אבל סכנת עיוורון אינה אלא בגדר סכנת איבר<ref>טושו"ע או"ח שכח יז; חכמת שלמה או"ח סי' שכח; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכ; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כט, וילקוט יוסף ח"ד <makor>בבלי שבת כרך ד, סי' שכח</makor> סקכ"ח; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' צד. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' קד ואילך.</ref>; יש אומרים, שעיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עינים<ref>שו"ת חתן סופר סי' לד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פד, ושם חכ"ב סי' כג; הגר"י אריאלי, נועם, ו, עמ' פב ואילך. וראה מאמרו של הגר"ש גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 19-18, שאפילו הצלת ראיה בעין אחת דינה כפיקוח נפש. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, שם הע' 19.</ref>; יש מי שכתב, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, אם דווקא מחלות עינים הם בגדר פיקוח נפש, או גם שלילת ראיה היא מצב של פיקוח נפש<ref>ספר פקוח נפש, סי' טו אות ג. ותלה זאת במחלוקת רש"י ותוס' <makor>ע"ז כח ב,</makor> בביאור דברי הגמ' "שוריינא דעינא בליבא תלו".</ref>; ויש מי שכתב לחלק בין עיוורון שנובע ממחלת עינים חריפה, כגון זיהום או חבלה, שדינה כפיקוח נפש כדין המחלה היסודית המביאה לעיוורון, לבין עיוורון מסיבה לא ידועה או מחמת התנוונות העדשה או הרשתית, שאז דינה כסכנת איבר<ref>א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך. וראה שם, בענין החילוק בין עיוורון בגין תחילת מחלת עינים לבין עיוורון בגין סוף מצב המחלה. וראה כעין זה בשו"ת חתן סופר סי' לד.</ref>. ומכל מקום אסור לעשות רפואה בשבת רק כדי להגביר את מאור עיניו<ref>מ"ב סי' שכח סקכ"ד. וראה <makor>מאירי ביצה כב א.</makor> ואולי כוונתו לאסור חילול שבת גם למניעת התעוורות גרידא, ללא מחלת עינים חריפה.</ref>.
 
יש שדנו בשאלה זו על פי מאמר חז"ל, שהעיוור נחשב כמת<ref><makor>בבלי נדרים סד ב;</makor> <makor>ע"ז ה א;</makor> <makor>ירושלמי נדרים ו א;</makor> פרקי דר"א לב; <makor>בראשית רבה עא ו;</makor> <makor>שמות רבה ה א;</makor> <makor>איכה רבה ג ו;</makor> תנחומא צו יג. וראה <makor>ר"ן נדרים ז ב.</makor></ref>, שבפשטות משמע שהוא מצב של פיקוח נפש. אכן, אף שכך הוא פשטות הלשון, מכל מקום רוב הפוסקים אינם מחשיבים מאמר זה לקביעה בעלת משמעות הלכתית, שהרי נימנו באותו מאמר עוד שלושה החשובים כמת (עני, מצורע, מי שאין לו בנים), ובוודאי אין מצבם ההלכתי מוגדר כמצב של פיקוח נפש, ואין מאמר זה אלא בעל ערך מוסרי, כדי להתפלל על אנשים אלו<ref>ראה תוס' נדרים שם ד"ה ארבעה.</ref>.
 
יש שדנו בשאלה זו מכוח החשש שהעיוור יכול ליפול לאש או למים עקב עיוורונו, והרי זה חשש פיקוח נפש, ובכך הוא דומה לנכפה, שדינו מבואר כמצב של פיקוח נפש<ref>ראה ע' נכפה הע' 55 ואילך.</ref>. יש שדימו שני מצבים אלו לחלוטין<ref>שבט מיהודה, עמ' שיד.</ref>; יש מי שחילק בין עיוור היושב במקומו שאין לו כל סכנה, לבין עיוור מהלך שדומה למצבו של הנכפה<ref>שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעז.</ref>; ויש מי שכתבו, שאין כל דמיון בין נכפה לעיוור, כי בנכפה ההתקף הוא פתאומי וללא שליטה, אבל העיוור מודע למצבו ויכול להיזהר<ref>שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כג אות כט; הרב ש. היבנר, הדרום, חוב' יג, ניסן תשכ"א, עמ' 54 ואילך.</ref>.
 
עוד יש מי שכתבו כסניף, שמותר לחלל שבת כדי למנוע סכנת התעוורות, כי אם יתעוור ייאלץ להתבטל מתלמוד תורה, שהיא גדולה ממעשה, ובכגון זה אומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה<ref>חכמת שלמה או"ח שכח מו; שו"ת חתן סופר סי' לד. וראה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו סופ"י.</ref>, אך יש מי שדחה שיטה זו<ref>ראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' עג@, וסי' צד.</ref>.
 
'''עיוור מוחלט ועיוור חלקי''' בדרך כלל מוגדר העיוורון בהלכה כעיוורון מוחלט, אך יש הלכות שבהן גם עיוורון בעין אחת נחשב כפסול, ויש הלכות שגם ירידה בחדות הראיה, היינו כהות ראיה נחשבת כפסול<ref>ראה להלן בפרטי דינים.</ref>.
 
'''משקפים''' מצינו בפוסקים דיונים פרטניים על מקומם של המשקפים ביחס להלכות שבהם ירידה בחדות הראיה פוסלת, דהיינו האם תיקון הראיה על ידי משקפים מועיל להחשיב את המרכיב אותם כרואה היטב לצורך קיום אותה מצווה:
 
באופן כללי יש מי שכתב, שהרואה בעזרת משקפים חייב בכל ברכה הקשורה בראיה<ref>תפא"י נגעים פ"ב בועז אות ד.</ref>, ואף שיש מי שחלק על כך<ref>שו"ת דבר שמואל סי' רמב.</ref>, הרי שכיום אין מי שחולק על החיוב לברך בשם ומלכות כל ברכות הראיה, גם כשנזקק למשקפים; בדיקת חמץ יכול לעשות גם מי שמרכיב משקפים<ref>שו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מ אות ד.</ref>; שוחט, אם רואה היטב עם משקפים, מותר לשחוט לכתחילה, אלא שיזהר שלא לשחוט בלא משקפיו<ref>דע"ת יו"ד סי' א סק"נ; דרכ"ת שם סקקצ"ג; שו"ת מהרי"ץ דושינסקי ח"א סי' נט. וראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' לא.</ref>, ויש מי שפקפק בכך<ref>שו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' סו, וסי' פה. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' מ אות ד.</ref>; מוהל הזקוק למשקפים, אם ראייתו תקינה בעזרת המשקפים, יכול למול<ref>ספר הברית סי' רסד אות לב, בשם דעת תורה.</ref>; דיין לחליצה שמרכיב משקפים יכול לשמש כדיין<ref>שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו.</ref>, ויש מי שכתב, שהמנהג להחמיר בראית רוק בחליצה<ref>הליכות שלמה, ח"א פי"ב סכ"ג.</ref>; כהן המרכיב משקפים לא יכול לראות נגעים<ref>תפא"י נגעים פ"ב, בועז אות ד. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' טו אות ג, שנסתפק בדין זה, ולא הביא התפא"י הנ"ל.</ref>.
 
רוב ככל הפוסקים סבורים, שאין המשקפים מהווים חציצה בראיה ביחס לאותם הלכות שמקיימים אותם בראיה. לפיכך נחשבת הראיה בעזרת משקפים כראיה גמורה לעניין קריאת התורה, קריאת המגילה, ראיית פני זקן, ראיית הלבנה, ראיית האש במוצאי שבת ויום-הכיפורים, וכן כל הברכות שעל ידי ראיה<ref>ראה שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' צט, וסי' רעד; שם ח"ב סי' פב; שו"ת קול גדול סי' נ; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכו; תפא"י כלכלת השבת סי' לג; תפא"י נגעים פ"ב בועז אות ד; ברכ"י או"ח סי' רכד, וסי' תכו; בן איש חי שנה ב וירא סכ"ג; שע"ת או"ח תכו א; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חאו"ח סי' לח; הליכות שלמה ח"א פי"ב סכ"ג; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יז-יח; יחוה דעת ח"ד סי' יח הע' יג; ילקוט יוסף ח"ב סי' קמא סי"ד; שם ח"ג סי' רכט ס"ה; שמירת שבת כהלכתה פס"א הע' קב. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קלט סקי"ב, בעניין ראיה דרך עששית בדינים שונים, שלא מהווה חציצה.</ref>. כמו כן נחשבת ראית איסור דרך משקפים כראיה, כגון ראית ערווה<ref>ראה שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ז אות' ב-ד. וראה עוד בשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רפו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' לא; שו"ת שערי רחמים ח"ב חאו"ח סי' ו; שבת של מי, קונ' יעקב לחוק סי' ל; ס' מאורי אש דצ"ד סע"ב; שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יח אות ו. ולעומתם ראה בשו"ת דבר שמואל סי' רמב; שו"ת נחמת יוסף סי' יז.</ref>.
 
בעניין הרכבת משקפים ויציאה בהם בשבת במקום שאין עירוב - יש שאסרו<ref>חיי אדם נו ג; קיצושו"ע פד ג; ערוה"ש או"ח שא סא; מ"ב סי' שא סקמ"ד.</ref>; יש שהתירו דווקא אם המשקפים מהודקים היטב מאוזן לאוזן<ref>שו"ת בנין ציון החדשות סי' לז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג סי' קט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' ד; קובץ יגדיל תורה ח"ב סי' ד.</ref>; יש שהתירו רק אם המשקפים מועילים לו להילוכו<ref>שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' לג.</ref>, אבל משקפי קריאה אסור לצאת בהם<ref>שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' מט.</ref>, וכן משקפים לשם נוי<ref>שולחן שלמה ח"א סי' שא סק"ז@.</ref>; ויש שהתירו לכל מי שרגיל ללכת במשקפים<ref>מנחת שבת סי' פד סק"ו, ובמנחה חדשה שם; שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' צא; שו"ת הר צבי חאו"ח סי' שמה; שולחן שלמה ח"א סי' שא סקכ"ב@; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' מח; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' טו, ושם חכ"ב סי' כד; שמירת שבת כהלכתה פי"ח סט"ז; שו"ת אז נדברו ח"א סי' סד. וראה עוד בספר שערי משה, שם, ובשו"ת אז נדברו ח"ב סי' מו.</ref>.
 
זכוכית של משקפים שנפלה ממקומה - יש אומרים, שמותר להשתמש בה, אבל אסור להחזירה למקומה במשקפים<ref>שו"ת אמרי יושר, ח"א סי' רב.</ref>; ויש אומרים, שאף מותר להחזירה למקומה<ref>שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נה; שו"ת חלק לוי חאו"ח סי' קא; שו"ת בית ישראל (לאנדא) סי' יב; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב, סי' כ אות ב.</ref>.
 
מותר לנקות בשבת את זכויות המשקפים מהזיעה או האבק שעליהם, ואין בזה משום איסור מחיקה<ref>שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ו.</ref>.
 
עדשות משקפים שבנויות כך שצבען מתחלף מבהיר לכהה בהתאם לדרגת השמש, מותר להשתמש בהם בשבת, ואין בזה משום צובע או משום מתקן כלי<ref>שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג סי' מה; שולחן שלמה ח"ב סי' שכ, הע' כט; שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' יד; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' מט.</ref>.
 
==בענייני אורח חיים==
 
 
'''ציצית''' יש מי שכתבו, שעיוור פטור ממצות ציצית<ref>ראה <makor>שערי תשובה סי' קנו, בשם רב</makor> ששנא גאון; שם סי' רסז, בשם רב שמעון קירא; רא"ש הלכות קטנות, הל' תפילין סי' טז, בשם גאון המובא בס' העתים.</ref>. דעה זו נידונה באריכות בפוסקים, ונדחתה מהלכה<ref>ראה רא"ש הלכות קטנות, שם, ובמעדני יו"ט שם; שד"ח דברי חכמים סי' סט; ארצות החיים סי' יז אות א. וראה עוד בשו"ת דבר שמואל סי' לג; שו"ת משכנות יעקב סי' נא; שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז.</ref>. לפיכך, עיוור חייב במצות ציצית ככל אדם<ref><makor>בבלי מנחות מג א</makor> (וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ג, בביאור סוגיא זו); <makor>רמב"ם ציצית ג ז;</makor> טושו"ע או"ח יז א.</ref>. ולעניין ברכה - יש מי שכתב, שהעיוור לא יברך, משום שספק ברכות להקל<ref>שו"ת לב חיים ח"א סי' ק.</ref>, אך דעה זו נדחתה מהלכה, כי בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט, אין אומרים ספק ברכות להקל<ref>שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז.</ref>. לפיכך, חייב העיוור לברך על הציצית אחרי שימשמש בידיו, או יבקש מאחר לבודקם<ref>מ"ב סי' יז סק"א; שו"ת רב פעלים שם; בן איש חי שנה א לך לך סט"ו; שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סוסי' מב.</ref>.
 
יש מי שכתבו, שהעיוור יקח את הציציות בידו בשעת קריאת שמע, וינשק אותם, אבל לא יעבירם נגד עיניו, כי הדבר נראה כחוכא ואיטלולא<ref>שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' לח; מ"ב סי' כד סק"ז.</ref>; ויש מי שכתבו, שגם עיוור יכול להעביר הציצית נגד עיניו, כי העברה זו היא לרמז בלבד, ולכן שווים בו הפיקח והעיוור<ref>שער הכוונות וסידור הרש"ש, הובאו בכף החיים או"ח סי' כד סקט"ז.</ref>.
 
'''תפילין''' העיוור חייב במצות תפילין<ref>רא"ש הלכות קטנות, הל' תפילין סי' טז; ס' האשכול ח"ב דף 88. וראה שם, שהביאו שיטת הגאונים (הובא בתורתן של ראשונים, דף 47, בתשובת ר' משה גאון), שסומא פטור מתפילין, והיא דעה תמוהה, שקשה להסבירה - ראה בנידון בס' האשכול ובנחל אשכול, שם; מעדני יו"ט על הרא"ש שם; שו"ת לב חיים ח"א סי' ק; שו"ת חקרי לב חאו"ח סי' ג; גנזי שכטר ח"ב עמ' 120. וראה במקורות לעיל. וכן הכריעו לחייב סומא בתפילין בא"ר סי' לח סק"א; פרמ"ג שם בא"א סק"א. וראה עוד בתו"ש מילואים לכרך יב אות מט סק"ג.</ref>.
 
'''ברכת פוקח עיוורים בברכות השחר''' יש אומרים, שהעיוור לא יברך ברכה זו בגלל מגבלתו הפיסית בנידון<ref><makor>הגהות מיימוניות תפילה פ"ז אות ז,</makor> בשם התוס' (אמנם בתוס' שלפנינו בברכות ס ב ד"ה כי, חסר קטע זה); מג"א סי' מו סקי"ד.</ref>; אך רוב הפוסקים הכריעו, שגם עיוור יכול לברך ברכה זו<ref>פרמ"ג בא"א שם; חיי אדם ח סג (וכתבו בפרמ"ג ובחיי"א שם, שבמג"א שבהערה קודמת יש ט"ס, וצ"ל דסומא כן יברך); דרך החיים סי' ד; חידושי רעק"א ולבושי שרד על שו"ע או"ח סי' מו; שיורי ברכה או"ח סי' מו אות ט; בן איש חי שנה א, וישב ס"ה; ערוה"ש או"ח מו יב; מ"ב שם סקכ"ה. וראה עוד בשו"ת משיבת נפש סי' ג; שו"ת ויען אברהם סי' א; שו"ת הלל אומר סי' כא; שו"ת באר שמואל סי' א.</ref>, שכן ברכות השחר לא נתקנו דווקא על האומרם, אלא מברכים שהקב"ה ברא צורכי העולם<ref>רמ"א או"ח מו ח.</ref>. ויש מי שכתב, שמכל מקום אם בא העיוור לשאול, מורים לו שלא יברך ברכה זו, אבל אם הוא מברך מעצמו, אין מוחים בידו<ref>שו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' י אות ג.</ref>.
 
'''שליח ציבור''' יש אומרים, שעיוור יכול להיות שליח ציבור<ref>תשובות הגאונים, <makor>שערי תשובה סי' רמה, בשם רב</makor> נטרונאי; אוצה"ג ח"ה מגילה קנז-קנט; <makor>רמב"ם תפילה ח יב;</makor> טושו"ע או"ח נג יד; <makor>שו"ע הרב או"ח נג יח;</makor> מ"ב סי' סט סקי"ט. ושיטת הפוסקים לכאורה צ"ע ממדרש תנחומא, תולדות, ז, שכתב במפורש שסומא אינו עובר לפני התיבה.</ref>, ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו<ref>מ"ב סי' נג סקמ"א. וראה עוד בילקוט יוסף, ח"א הל' שליח ציבור סי' י, ובהערות שם.</ref>. ולשיטה זו, יש מי שכתבו, שבימים נוראים אם יש שם מי שהוא הגון וראוי כיוצא בו, לא יעבור עיוור לפני התיבה, ואפילו עיוור בעין אחת<ref>שו"ת חות יאיר סי' קעו; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה; ברכ"י או"ח סי' נג אות ז.</ref>, ומכל מקום אם כבר נתמנה כשליח ציבור, אין להעבירו מתפקידו זה<ref>מ"ב סי' נג סקמ"א.</ref>, ויש מי שכתב, שגם בימים נוראים יכול העיוור להיות שליח ציבור לכתחילה<ref>א"ר או"ח סי' נג אות י. וראה עוד בנידון בשו"ת חינא וחסדא סי' כב; שו"ת שערי דיעה סי' נח; שו"ת הרב"ז ח"א סי' ג.</ref>; יש מי שכתב, שעיוור אינו עובר לפני התיבה<ref><makor>מאירי מגילה כד ב.</makor> וראה לעיל בהע' 204, ראיה ממדרש תנחומא. וראה בטו"א מגילה שם, שהקשה למה שייר התנא דין עובר לפני התיבה ביחס לסומא, אך לשיטה זו ניחא, שאמנם אינו עובר לפני התיבה.</ref>; ויש מי שחילק בין שליח ציבור באקראי, שמותר גם לעיוור, לבין שליח ציבור קבוע, שעיוור פסול בכך<ref>שו"ת בנין ציון ח"א סי' ה.</ref>.
 
'''ברכת יוצר המאורות''' עיוור מברך ברכת יוצר המאורות, ואפילו אם לא ראה מאורות מימיו, כי הוא נהנה במאורות שרואים אחרים, שיורוהו הדרך ילך בה<ref><makor>בבלי מגילה כד א,</makor> מחלוקת; <makor>רמב"ם תפילה ח יב;</makor> <makor>שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כא;</makor> טושו"ע או"ח סט ב.</ref>.
 
'''קריאת שמע''' יש מי שכתב, שעיוור מותר לקרוא קריאת שמע כנגד הערווה, כי אין הוא רואה אותה<ref><makor>שו"ע או"ח עה ו.</makor> וראה בבאה"ט שם סקי"א.</ref>, אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים, שלא מועיל מה שאינו רואה, אלא דווקא אם החזיר פניו, והפך כל גופו לצד אחר<ref>ב"ח וביאור הגר"א שם; מג"א שם סק"ט; ט"ז שם סק"ב; מ"ב שם סקכ"ח, וראה בשעה"צ שם סקל"ו; ערוה"ש שם יא.</ref>.
 
החיוב להתרחק מצואה בעת קריאת שמע חל גם על עיוור. לפיכך אם הצואה מאחריו, עליו להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח; ואם הצואה מלפניו, עליו להתרחק כמלא עיניו<ref>טושו"ע או"ח עט א.</ref>, והיינו שצריך לשער שיעור כמלוא עיניו של אדם בינוני<ref>ביאוה"ל שם.</ref>. דין זה נכון גם לקצרי ראיה, אבל אדם שראייתו חדה ביותר, לא ישער לפי אדם בינוני אלא לפי ראייתו<ref>שו"ת אור לציון ח"א חאו"ח סי' ט, וח"ב פמ"ה סי"ז.</ref>.
 
'''שמונה עשרה''' עיוור המתפלל שמונה עשרה, ולא יודע לכווין את הרוחות, יכווין לבו לאביו שבשמים<ref><makor>בבלי ברכות ל א.</makor> וראה ברמב"ם תפילה ד ג, וטושו"ע או"ח צד ג - שלא הוזכר סומא במפורש, אלא סתם מי שאינו יכול לכווין את הרוחות.</ref>.
 
'''כלב הנחיה''' יש הסוברים, שאסור לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה<ref>שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' פז; שערים המצויינים בהלכה סי' יג סק"ב; תו"ש מילואים לכרך טו סי' י, בהערה; ילקוט יוסף ח"ב סי' קנא סכ"ה; שערי משה לאאמו"ר סי' קנא אות א; שו"ת שמע שלמה ח"ד חאו"ח סי' ג.</ref>. נימוקיהם: משום בזיון וחילול קדושת בית הכנסת; משום חילול השם, כי הגויים מקפידים בבתי התיפלה שלהם; יש בזה הפרעה ליתר המתפללים; איסור משום 'לא תביא וגו' ומחיר כלב בית ה' אלקיך'<ref><makor>דברים כג יט.</makor></ref>; יש הסוברים, שמותר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה לצורך תפילה בציבור<ref>שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' מה; שערי הלכה ומנהג, ח"א סי' צח.</ref>. נימוקיהם: אין בזיון בהכנסת בעל חיים לבית הכנסת; בתי הכנסת שלנו הם על תנאי, ולכן מותר לאכול בהם; מניעת הכנסת הכלב תביא לביטול תפילה בציבור של עיוורים, ולעגמת נפש רבה שלהם; ויש מי שהציעו, שהעיוור יבוא עם כלבו עד לפתח בית הכנסת, יקשרנו לפני הכניסה, וייעזר במתפללים להגיע למקומו בתוך בית הכנסת<ref>א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך; שו"ת שמע שלמה ח"ד חאו"ח סי' ג.</ref>.
 
'''זימון בברכת המזון''' עיוור יכול להצטרף לזימון בברכת המזון, ואף אם הוא אחד מבני חבורה שאוכלת בבית אחד, וחבורה אחרת אוכלת בבית שני, אם יכולים לראות זה את זה - מצטרפים, והיינו אם מצבם כזה שאילו היתה לו יכולת ראיה, היה יכול לראות את החבורה השניה<ref>אשל אברהם מהדו"ת או"ח סי' קצה.</ref>.
 
'''קריאת התורה ומקרא מגילה''' העיוור חייב לשמוע קריאת תורה וקריאת מגילה ככל אדם<ref>פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח סוף ח"ב; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; שמחת יהודה על מס' סופרים יד טז; שו"ת פני מבין חאו"ח סי' רל; חזון עובדיה ח"א כרך א סי' ד ד"ה איברא דאכתי. אמנם ראה בס' ביצחק יקרא על מ"ב סי' נג סקמ"א, שכתב שסומא בשתי עיניו פטור מקריאת מגילה, וצ"ע.</ref>.
 
עיוור לא יכול להיות בעל קורא להוציא אחרים ידי חובת קריאת התורה, שכן הוא בהכרח קורא שלא מן הכתב<ref>שו"ת שאל האיש סי' ב. וראה מאמרו של הרב נ. לאם, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' קו ואילך.</ref>. אכן נחלקו הפוסקים אם העיוור יכול לעלות לתורה ולברך, כאשר אחר קורא<ref>ראה מאמרו של הרב לאם, שם, בביאור יסוד המחלוקת בנידון.</ref> - יש אומרים, שעיוור לא יעלה לתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ואין הוא מוציא ידי חובת הציבור בקריאתו, אף על פי שהוא יודע את הפרשה בעל פה<ref>תנחומא, תולדות ז; תשובות הגאונים, <makor>שערי תשובה סי' רמה, בשם רב</makor> נטרונאי; <makor>מאירי מגילה כד ב;</makor> שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכה; שו"ת הרא"ש סוף כלל ד; <makor>כס"מ תפילה יב ח;</makor> ב"י או"ח סי' קמא; טושו"ע או"ח נג יד; שם קלט ג; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה (ומעיד שם, שכן נהג גם אביו בעל החכם צבי. ומה שכתב שם שגם הרמ"א עצמו סובר כן - ראה מה שכתב על כך הרב נ. לאם, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' קו ואילך, בהע' 2 שם). וראה עוד בשבלי הלקט סי' י; או"ז ח"א סוסי' קטז.</ref>; יש מי שכתבו, שבזמן הזה מותר לקרוא לעיוור לעלות לתורה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'<ref>תוס' <makor>ב"ק ג ב</makor> ד"ה כדמתרגם.</ref>, ומפני שיש בעל קורא קבוע לכל העולים<ref>ב"י או"ח סי' קמא, בשם כמה ראשונים; ליקוטי מהרי"ל הל' קריאה וס"ת; רמ"א או"ח קלט ד; שו"ת בנימין זאב סי' רמה; ברכ"י או"ח סי' קלט. וראה שו"ת יד הלוי סי' יז.</ref>, וכן הכריעו גדולי האחרונים, שכבר פשט המנהג לקרוא לעיוורים לעלות לתורה, ועשו כן בפני גדולי עולם, ולא מיחו בידם<ref>מג"א סי' קלט סק"ד; ט"ז סי' קמא סק"ג; א"ר שם סק"ה; ביאור הגר"א שם סק"א; חיי אדם לא לז; שו"ת מים רבים סי' ט; שו"ת והשיב משה סי' ט; ערוה"ש או"ח קלט ז-ח; מ"ב סי' קלט סקי"ג; שו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח; הליכות שלמה ח"א פי"ג סי"ז, והגרש"ז אויערבאך, בהסכמה לס' לב אברהם ח"ב עמ' יח (הובא בנשמת אברהם סי' קלט סק"ב); שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ה סי' יג; ס' מקראי קודש (דרוק) סי' מ. ואף שהמחבר פסק שלא להעלות סומא לתורה, כבר פשט המנהג אפילו בין הספרדים להעלות סומא לתורה - ראה פחד יצחק, ע' סומא @; ברכ"י או"ח סי' קלט; ס' החיים הל' קריאת ספר תורה סי' יא ס"ה ('מנהג עירנו לעלות סומא לס"ת', וראה במקורות שציין שם); שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאו"ח סי' כב אות ב (הביא מאחרונים שכן המנהג בירושלים, ובכל ארץ ישראל, ובמצרים); שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' י אות ב (הביא מהחיד"א, חקרי לב, רוב דגן - המעידים שגם בין הספרדים נהגו להעלות סומא לתורה); שו"ת אור לציון ח"ב פ"ט ס"ו.</ref>. ולשיטה זו יש מי שכתב, שמכל מקום לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרוא לתורה לכתחילה איש עיוור<ref>מ"ב סי' קלט סקי"ג, ובשער הציון שם; סידור עולת ראיה, שחרית לשבת, הל' קריאת התורה וברכותיה, סק"ג.</ref>; ויש שכתבו, שדין עליית עיוור לתורה תלוי במנהג המקום, ובצפת נהגו שאין עיוור עולה לתורה<ref>שו"ת ויקרא אברהם חאו"ח סי' ד; לדוד אמת סי' ה, דיני העולין לס"ת אות ט סק"ב; כף החיים או"ח סי' קלט סקט"ו; שו"ת ישכיל עבדי שם; עשה לך רב ח"ו סי' כ (וכתב שם, שבעיר צפת, אתריה דמרן המחבר, נוהגים לא להעלות סומא לתורה כדפסק בשו"ע).</ref>. יש מי שחילקו בין עיוור תלמיד חכם שרשאי לעלות לתורה, לבין עיוור עם הארץ שגם בזמן הזה לא יעלה לתורה<ref>ב"ח או"ח סי' קמא; פחד יצחק ע' סומא @.</ref>, ויש שכתבו שאין להבדיל ביניהם, וגם עיוור עם הארץ יכול לעלות לתורה בזמן הזה<ref>לבוש או"ח סי' קמא; ט"ז או"ח סי' קמא סק"ג; לדוד אמת שם; שו"ת משאת בנימין סי' סב. ובפחד יצחק שם כתב, שבפיארא מעשים בכל יום לקרות בתורה אפילו סומא עם הארץ, וכן במודינא קראו לר' אשר לון לס"ת, שהיה סומא אף על פי שלא היה תלמיד חכם.</ref>. יש מי שכתב, שבמקומו נהגו להעלות עיוור לתורה רק בין הקרואים הנוספים<ref>השואל בשו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח.</ref>, יש מי שכתב, שעיוור שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לתורה מחשש לברכה לבטלה<ref>שו"ת משה האיש חאו"ח סי' ד. וראה בשו"ת ישכיל עבדי שם.</ref>, ויש מי שכתב, שמי שיכול לראות רק באמצע העמוד, לא יקראו לו לתורה לקריאה בראש העמוד<ref>שו"ת יד הלוי (במברגר) חאו"ח סי' יז.</ref>.
 
'''הפטרה''' בעניין קריאת ההפטרה, ובעיקר ביחס לנערים עיוורים המגיעים למצוות - יש מי שכתב, שמותר לו לקרוא ההפטרה, ובמיוחד במקומות שהציבור קוראים כל אחד לעצמם את ההפטרה<ref>שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' יב. וראה בס' מקראי קודש (דרוק) סי' מ.</ref>.
 
'''תהלים ופסוקי תנ"ך''' מותר לעיוור להגיד בעל פה מזמורי תהילים, או שאר פרשיות מתנ"ך, אף על פי שאינם שגורים בפי כל<ref>קיצושו"ע א ו.</ref>.
 
'''נשיאת כפיים''' כהן סומא באחת מעיניו, וכל שכן בשתי עיניו, לא ישא כפיו, ואם היה דש בעירו, היינו ששהה בעיר יותר משלושים יום - מותר, ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו<ref><makor>בבלי מגילה כד ב;</makor> רמב"ם תפילה טו ב; טושו"ע או"ח קכח ל. ולענין סומא בשתי עיניו כשהוא דש בעירו - ראה בטו"א מגילה שם, שחידש דין זה מדעתו, ולא ראה שהוא דין מפורש בשו"ע. אמנם בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עה, ובסידורו בית יעקב, שער המפקד, דיני נשיאת כפים, פקפק בדין זה. וראה עוד בשו"ת רדב"ז ח"א סי' יב.</ref>; ויש מי שכתב, שפסול כהן עיוור לעלות לדוכן כשאינו דש בעירו הוא דווקא אם העיוורון מלווה בשינוי חיצוני ניכר במבנה העין, אבל אם העינים נראות רגילות, ורק ניטל מהם המאור, יכול לעלות לדוכן, אפילו לא דש בעירו<ref>באוה"ל שם.</ref>. אכן בזמנינו שהכהן מכסים פניהם וידיהם בטלית, יכול כל כהן עיוור לעלות לדוכן, ואפילו אינו דש בעירו<ref>ראה <makor>שו"ע או"ח קכח לא.</makor> וראה בע' כהן הע' 195 ואילך.</ref>.
 
'''ברכת המלך''' עיוור המרגיש בתכונה סביב מלך ישראל - יש אומרים, שמברך את הברכה שנתקנה על הרואה מלך ישראל "ברוך שחלק מכבודו ליראיו"<ref>מהרש"א <makor>בבלי ברכות נח א;</makor> מג"א סי' רכד סק"ו, ומחצית השקל שם; ערוה"ש או"ח רכד ו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה. והוא על פי המסופר על רב ששת בברכות נח א.</ref>; יש מי שכתב, שעיוור מלידה יברך בלא שם ומלכות<ref>פרמ"ג בא"א או"ח סי' רכד סק"ו. וראה מ"ב סי' רכד סקי"א; שו"ת קרית חנה דוד ח"ב סי' נ.</ref>; ויש מי שכתב, שעיוור איננו מברך כלל את ברכת המלך<ref>א"ר או"ח סי' רכד סק"ו. ומה שאיתא בברכות שם, הכוונה שרב ששת בירך את המלך, ולא שברך ברכת המלך.</ref>.
 
'''ברכה בבית הקברות''' עיוור העומד ליד קברות ישראל פטור מלברך ברכת "אשר יצר אתכם בדין וכו'"<ref>גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז.</ref>.
 
'''ברכת החמה בתקופתה''' יש אומרים, שעיוור לא יברך ברכה זו בשם ומלכות, ונכון שישמע מפי אחר, ויצא ידי חובתו<ref>מחזיק ברכה או"ח סי' רכט סק"ו; חסד לאלפים סי' רכט אות כט; פני יצחק מע' ח אות צא; שע"ת סי' רכט סוסק"א; בן איש חי שנה א פר' עקב אות יט; ס' תקופת החמה וברכתה, עמ' עה; רוח חיים סי' רכט סק"ז; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יח אות ט.</ref>; ויש אומרים, שהעיוור יכול לברך ברכה זו בשם ומלכות<ref>שו"ת זרע אמת ח"ג סי' כד; מגן גבורים סי' רכט סק"ג.</ref>.
 
'''קריעה בכותל''' עיוור העומד ליד הכותל המערבי, או ליד מקום המקדש, פטור מקריעה<ref>שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לט אות א.</ref>.
 
'''ברכת הלבנה''' יש אומרים, שעיוור יברך ברכה זו, כי ברכה זו נתקנה על בריאת העולם וחידושו<ref>שו"ת רש"ל סי' עז; מג"א, א"ר, פר"ח, באה"ט - או"ח תכו א; מטה יהודה ח"ב דל"ה; שו"ת שדה הארץ ח"ג חאו"ח סי' טו; שו"ת דבר שמואל סי' רמב (וכתב שם, שאע"פ שיש לפקפק בראיותיו של הרש"ל, מ"מ אין חולקים עליו); אוצר המכתבים ח"א סי' שיב.</ref>; יש אומרים, שאין העיוור מברך ברכת הלבנה<ref>הגה' מהריק"ש או"ח סי' תכו, הובאו דבריו בבאוה"ל סי' תכו ס"א ד"ה ונהנין (וכתב שם, שכן משמע גם מהרדב"ז); ברכ"י או"ח סי' רכד סק"א, ומחזיק ברכה סי' רכט אות ו; בן איש חי שנה ב ויקרא סכ"ד; כף החיים סי' תכו סק"ב. וראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יח, הע' יב.</ref>, אלא יעמוד אצל החזן המברך, ויאמר לו שיכווין עליו, ויצא ידי חובתו בשמיעה<ref>בן איש חי שנה ב, ויקרא סכ"ד.</ref>, או יבקש מאחר שיוציאנו בברכת "אשר המאמרו ברא שחקים", ושאר האמירות שאומרים בעת קידוש הלבנה יכול לומר בעצמו<ref>ביאוה"ל שם.</ref>; ויש מי שכתב, שיברך בלא שם ומלכות<ref>סידור בית יעקב להיעב"ץ, הל' קידוש החודש, אות י.</ref>.
 
מי שמרכיב משקפים - יכול לברך ברכת הלבנה, אפילו אם אינו יכול לראות בלא משקפיו<ref>שע"ת או"ח סי' תכו סק"א; בן איש חי שנה ב ויקרא סכ"ד. וראה לעיל הע' 170 ואילך.</ref>.
 
'''ברכות ראיה''' יש הסבורים, שהעיוור פטור מכל הברכות שנתקנו ביסודם על הראיה דווקא, ולא על הידיעה, אבל יכול הוא לברכם בלא שם ומלכות<ref>שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכה (וראה מה שכתב על דעתו בחזון עובדיה ח"א כרך א סי' ד ד"ה איברא); יד אהרן סי' רכה; ברכ"י סי' רכד סק"א; הגה' מהריק"ש או"ח סי' תכו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה.</ref>, ויש מי שחלק על כלל זה<ref>שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לח. וראה לעיל הע' 170 ואילך, בעניין ברכות שונות הקשורות בראיה, שאמנם נחלקו הפוסקים אם הסומא חייב בהם.</ref>.
 
'''הרואה עיוור''' אם הוא כזה מלידה, מברך "משנה הבריות", והיינו דווקא אם הוא עיוור בשתי עיניו<ref>מ"ב סי' רכה סקכ"ג.</ref>, ואם הוא נתעוור לאחר לידתו, מברך "דיין האמת"<ref><makor>בבלי ברכות נח ב;</makor> <makor>רמב"ם ברכות י יב;</makor> טושו"ע או"ח רכה ט. וראה באבודרהם, ברכות השבח וההודאה, שהביא מחלוקת בין הראב"ד לבין ה"ר אברהם ב"ר יצחק אב"ד, אם מברך משנה הבריות גם על גוי סומא.</ref>. אם הרואה אינו יודע אם העיוורון הוא מלידה או לאחר מכן, ספק איזה ברכה יברך<ref>חי' רעק"א על שו"ע שם; וראה בשעה"צ שם סקכ"ו, שברכת דיין האמת, אם נעשה אוהבו סומא, יכול לברך אפילו בעין אחת. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכות ראיה, עמ' שנט-שס.</ref>.
 
'''שבת''' עיוורת שמתגוררת לבדה יכולה להדליק נרות שבת ולברך עליהם, שהרי בעקיפין אף היא נהנית מהאור. אכן, אם יש לה בעל פיקח, לכתחילה עדיף שהוא ידליק ויברך; ואם אוכלת על שולחן אחד עם אנשים אחרים שהדליקו ובירכו, תדליק בלא ברכה, שהרי עיקר הטעם שכל אחת מברכת בנפרד על נרות שבת הוא משום שמחה יתירה שיש על ידי ריבוי נרות, אך לגבי עיוורת לא שייך טעם זה, וטוב אם תשמע הברכה ממי שמכווין להוציאה<ref>מג"א סי' רסג סק"ט, ובפרמ"ג בא"א שם. וראה עוד במחה"ש שם סק"ט; מ"ב שם סקי"ד; בן איש חי, שנה ב, נח, סקי"ב; קישו"ע עה יג; שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ג ס"י. אמנם ראה בערוה"ש או"ח רסג ט, שכתב שסומא לא תברך על נרות שבת. וראה מה שכתב בס' שמירת שבת כהלכתה שם, הע' נג.</ref>.
 
עיוור יכול לקדש בשבת, ואף להוציא אחרים ידי חובה, ואם יש שם פיקח, עדיף שיקדש הוא<ref>בן איש חי, שנה ב, בראשית סקט"ז. וראה עוד בשו"ת בית שערים חאו"ח סי' צט; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י סק"ז-י.</ref>.
 
בדין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום - יש מי שכתב, שהעיוור פטור מזה, וגם אינו חייב ללכת אצל אחר שיקרא לו ויוציאנו ידי חובתו<ref>שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תכה.</ref>, ויש מי שמשמע ממנו, שבזמן הזה שהתירו משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', חייב העיוור לשמוע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, או שקורא בעצמו<ref>ראה שו"ת הרשב"א סי' רו. וראה חזון עובדיה, ח"א כרך א, סי' ד (עמ' נו-נח).</ref>.
 
יש אומרים, שעיוור אינו יכול לברך ברכת מאורי האש בהבדלה, כי ברכה זו ניתקנה להנאה מן האור<ref>הרי"ץ גיאות, הל' קידוש והבדלה, עמ' טז; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשלט, וח"ה סי' ריג; טור או"ח סי' רצח, בשם האבי עזרי; שו"ת מהרי"ל סי' יא; <makor>שו"ע או"ח רצח יג;</makor> בן איש חי שנה ב ויצא סקי"ד; שמירת שבת כהלכתה פס"א סכ"א.</ref>; ויש אומרים, שגם העיוור יכול לברך ברכת מאורי האש<ref>ס' המנהיג הל' שבת סי' סט; אורחות חיים, הובא בב"י או"ח סי' רצח. בדעת ראבי"ה ראה בספרו סי' תקכג וסי' תקפז; או"ז סי' צד; <makor>מרדכי מגילה פ"ב סי' תשצט.</makor></ref>. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם<ref>א"ר או"ח סי' רצח אות כג.</ref>. ומכל מקום במוצאי יום הכיפורים כולם מודים שאין העיוור מברך ברכת בורא מאורי האש<ref>ב"י שם, בשם אורחות חיים.</ref>.
 
בעניין שאר ברכות ההבדלה - יש שכתבו, שהעיוור יכול לברכם, שהרי אין להם שום שייכות ליכולת הראיה<ref>מג"א סי' רצח סקי"ז; א"ר שם סקכ"ד; <makor>שו"ע הרב או"ח רצח יט;</makor> סידור בית יעקב ליעב"ץ דיני הבדלה פ"ד ס"ח; חיי אדם ח לג; בן איש חי שנה ב ויצא סי"ד; מ"ב סי' רצח סקל"ד.</ref>; ויש שכתבו, שהעיוור פטור מכל ברכות ההבדלה, ודי לו בהבדלה שבתפילה בלבד, וישמע ברכות ההבדלה מאחר<ref>שיטת הגאונים, הובאו דבריהם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשלט (וראה גם בח"ג סי' ריג), ובב"י או"ח סי' רצח; רי"ץ גיאות, הל' קידוש והבדלה סי' טז; יפה ללב ח"ב סי' רצח סק"י; שו"ת ימי יוסף מהדו' בתרא חאו"ח סי' יא; ערוה"ש או"ח רצח יז (וכתב שם, "ואינו מובן כלל למה הוא פטור מהבדלה על הכוס, ואולי קבלה בידי הגאונים שלא תקנו הבדלה על הכוס אלא כשיש גם ברכת הנר, וצ"ע", ומכל מקום מסיק להלכה לחוש לדבריהם); הגר"ע יוסף, בהסכמתו לס' לב אברהם ח"ב עמ' יב (מטעם ספק ברכות להקל).</ref>.
 
מותר להדליק נר בשבת עבור יולדת עיוורת, שאף על פי שאין היא נהנית מהאור, הרי דבר זה מיישב את דעתה ומונע טירוף דעתה כשהיא יודעת שאחרות רואות יותר טוב ויוכלו לסייע לה<ref><makor>בבלי שבת קכח ב;</makor> <makor>רמב"ם שבת ב יא;</makor> טושו"ע או"ח של א.</ref>, ואפילו אינה אומרת כלום, וגם המיילדת אינה אומרת כלום, מדליקים נר<ref>תו"י, סוף יומא. וראה עוד ביאוה"ל שם ד"ה נר.</ref>.
 
בדין חילול שבת על מנת למנוע עיוורון - ראה לעיל.
 
השימוש בכלב הנחיה לעיוור בשבת כרוך במספר איסורים: איסור מוקצה, ככל בעל-חיים<ref>כמבואר בטושו"ע או"ח שח לט.</ref>. אמנם בכלב שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, לא נחשב כמוקצה<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שולחן שלמה ח"ב סי' שח סקע"ד@, ובס' שמירת שבת כהלכתה פי"ח הע' סב (ואגב, מה שכתב שם בשש"כ, בשם שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' מה ד"ה ולכן כיון, שהגר"מ פיינשטיין פסק להיתר - לא מצאתי דבר זה בגוף התשובה, ולא דן שם בעניין שבת כלל, אלא בעניין כניסה עם כלב הנחיה לבית הכנסת, וכמבואר לעיל הע' 220-221, וצ"ע). וראה עוד מאמרו של הרב ש. אבינר, חוב' אסיא סה-סו, תשנ"ט, עמ' 69 ואילך.</ref>; איסור מחמר ושביתת בהמתו. אמנם כיוון שהעיוור והכלב יחד נושאים את החבל, הרי זה כשניים שעשאוהו ופטורים, וכל שבחברו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחילה<ref>שו"ת לב אריה ח"ב סי' ז.</ref>; החבל המשמש את העיוור הוא משא, ולכן יש לאסור במקום שאין עירוב. לאור כל זאת, יש מי שכתב, שמותר לעיוור להשתמש בכלב הנחיה בשבת, ומותר לו לצאת כך גם לרשות הרבים<ref>שו"ת לב אריה שם.</ref>, ויש מי שהסתפק בדבר<ref>הגרש"ז אויערבאך, שם.</ref>.
 
'''יום-טוב''' אסור לעיוור לצאת במקלו ביום-טוב, כי זה דרך חול ומהווה זלזול ביום טוב<ref><makor>בבלי ביצה כה ב;</makor> רמב"ם יו"ט ה ג; סמ"ג לאווין עה; טושו"ע או"ח שא יח; שם תקכב א.</ref>, והיינו דווקא לרשות הרבים או לכרמלית<ref>מ"ב סי' תקכב סק"ב, בשם הרש"ל.</ref>. יש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יכול ללכת גם בלא המקל, אבל אם אינו יכול ללכת אחרת - מותר, ואפילו בשבת<ref>עטרת זקנים, שם סי' תקכב.</ref>; ועוד יש מי שכתב, שהיינו דווקא בעירו של העיוור, שבה הוא מכיר קצת את דרכו, אבל במקום זר שאינו מכיר, מותר לצאת במקל<ref>ערוה"ש או"ח שא עב. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ח סי"ג, ובהע' שם.</ref>; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין אסור לעיוור לצאת במקל בשבת וביום-טוב גם במקום שיש בו עירוב, משום זלזול בימים אלו, ואף אם קשה לו ללכת בלא המקל, אלא אם כן אי אפשר לו כלל ללכת בלא המקל, אך כבר נתפשט להיתר, ולכן אין למחות ביד המקילים, ובפרט בזמן הזה שאין כמעט רשות הרבים מן התורה<ref>שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' יט. וראה לעיל הע' 144.</ref>.
 
'''פסח''' עיוור חייב באמירת הגדה של פסח, והוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הוא עיוור מלידה<ref>פסחים קטז ב, מחלוקת (וראה באריכות בביאור יסוד המחלוקת שם - רשב"ם ומאירי, פסחים שם; <makor>שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כא;</makor> מלוא הרועים, ע' סומא אות ז; <makor>משך חכמה שמות יג ח;</makor> תו"ש מילואים לכרך יב סי' לו); ב"י או"ח סוסי' תעג (ומביא שם שיטת רבנו ירוחם לפטור הסומא, וחולק עליו, וראה בנידון לעיל הע' 147); פר"ח או"ח סוסי' תעג; <makor>שו"ע הרב או"ח תעג נב;</makor> מלוא הרועים, שם. וראה בשו"ת תורת חסד חאו"ח סי' ח, שבהגדה של פסח יודה גם מי שסבור שבדרך כלל סומא פטור ממצוות, מטעם שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, וסיפור יציאת מצרים תלוי באכילת מצה. אך קשה לשיטתו, שהרי רבנו ירוחם הוא הפוסק כר"י שסומא פטור מהמצוות, והוא פסק שהסומא פטור מהגדה של פסח, וצ"ע. וראה בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"ב סי' סו, שאין לחייבו מטעם שאף הם היו באותו הנס, עיי"ש. ויש להעיר, שהרי"ף הרמב"ם וטושו"ע השמיטו דין זה לחלוטין.</ref>. יש מי שכתב, שמכל מקום איננו אומר "מצה זו, מרור זה", אלא "מצה שאנו אוכלים, מרור שאנו אוכלים"<ref>חק יעקב סי' תעג סקל"ט.</ref>; ויש מי שכתב, שכיוון שיכול להגביה את המצה, יכול לומר הנוסח הרגיל<ref>חיי אדם קל יא, וכן משמע ממאירי פסחים קטז ב.</ref>.
 
'''ראש השנה''' עיוור חייב בתקיעת שופר, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואם הוחזק להיות בעל תוקע קבוע, אין לסלקו ממינויו, גם אם יש בקי כמוהו<ref><makor>שו"ע הרב או"ח תקפח ח;</makor> ערוה"ש תקפט ז; מ"ב סי' תקפט סקי"ח. וראה עוד בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קלא; שו"ת דבר שמואל סי' יב; פני מבין ח"א ד"ה א.</ref>.
 
'''סוכה''' לשיטת הסוברים שעיוור חייב במצוות, הרי הוא חייב גם במצות סוכה, למרות הדין שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כי אין העין שולטת הסכך, שאין הכוונה שצריך לראות את הסכך, אלא שהוא שיעור בהכשר הסוכה<ref>שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ה אות טו; שו"ת משיב שלום סי' ק; כסא דהרסנא על שו"ת בשמים ראש סי' עג. וראה עוד א"ר סי' תרלט סקכ"ו.</ref>.
 
'''חנוכה''' אם יש בבית פיקח, לכל הדעות עדיף שהוא ידליק נרות חנוכה, ויברך ויוציא את העיוור ידי חובתו, וישתתף העיוור עמו בפרוטה; וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עבורו; ואם אין מישהו אחר בבית שיכול להדליק נרות חנוכה - יש אומרים, שיכול העיוור להדליק הנרות ולברך עליהם, שהרי נר חנוכה אסור בהנאה<ref>שו"ת רש"ל סי' עז; קיצושו"ע קלט טז; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' סז.</ref>, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם<ref>פרמ"ג או"ח סי' תרעה בא"א סק"ד.</ref>, ויש מי שכתב, שמנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה<ref>ילקוט יוסף, מועדים, הל' חנוכה, החייבים בנר חנוכה, ס"ג.</ref>; ויש אומרים, שידליק על ידי סיוע של אדם אחר, אך בכל מקרה לא יברך העיוור על נרות חנוכה, מכיוון שעיקר פרסום הנס הוא הראיה של הנרות, ואין צריך לומר שאין העיוור מוציא אחרים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה<ref>מור וקציעה או"ח סוסי' תרעה; שע"ת או"ח סי' תרעה סק"ג; מ"ב שם סק"ט; בן איש חי שנה א פר' וישב סקט"ו; ערוה"ש או"ח תרעה ה. וראה עוד בכף החיים שם סקכ"ג; שו"ת זרע יעקב אשכנזי סי' רסג; שו"ת פתחא זוטא סוסי' לט בהע'; שו"ת שואל ונשאל ח"ג סי' נד. וראה באריכות מאמרו של הרב א. ליכטנשטיין, הדרום, חוב' נ, ניסן תש"מ, עמ' 184 ואילך. וראה עוד שו"ת השבי"ט ח"ז חאו"ח סי' עד.</ref>.
 
==בענייני יורה דעה==
 
 
'''שחיטה''' עיוור לא ישחט לכתחילה, אבל אם שחט, שחיטתו כשרה<ref><makor>בבלי חולין יג ב;</makor> <makor>רמב"ם שחיטה ד י;</makor> סמ"ג עשין סג; טושו"ע יו"ד א ט. וראה בנידון בשו"ת בשמים ראש סי' עג, בכסא דהרסנא שם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' נד אות ב.</ref>; ואם אחרים רואים אותו - יש אומרים, שיכול לשחוט לכתחילה<ref>פרמ"ג בשפ"ד שם סקל"ה. וראה בדרכ"ת שם סקקצ"ו.</ref>; ויש אומרים, שגם במצב זה לא ישחוט לכתחילה<ref>ש"ך שם סקל"ה; ערוה"ש יו"ד א מו.</ref>, ויש מי שכתב, שמימינו לא שמענו ולא ראינו שיניחו לסומא לשחוט<ref>ערוה"ש שם.</ref>. יש מי שכתב, שצריך אחר לבדוק את הסימנים לאחר השחיטה, ואם העיוור בדק בעצמו במשמוש יד - כשר<ref>שמ"ח שם. וראה בדרכ"ת שם סקקצ"ח.</ref>. יש מי שכתב, שעיוור מלידה אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו<ref>ב"ח יו"ד סי' א, בשם או"ז.</ref>; ויש מי שכתבו, שאין הבדל בין עיוור מלידה לבין מי שהיה פיקח ונסתמא, ובכל מקרה שחיטתו כשרה בדיעבד<ref>דרכי משה, שם; פרמ"ג בשפ"ד שם סקל"ו. וראה בדרכ"ת שם סק"ר.</ref>.
 
שוחט אינו פסול אלא אם הוא עיוור בשתי עיניו, אבל מי שהוא עיוור רק בעין אחת, שחיטתו כשרה לכתחילה, ואפילו למהדרין מן המהדרין<ref>שו"ת בעי חיי חיו"ד סי' ג; פני מבין סנהדרין ח"א ד"ה ע"ב; שו"ת מנחת שי סי' קא. וראה דרכ"ת יו"ד סי' א סקקצ"ג ד.</ref>.
 
מי שאיננו עיוור גמור, אלא שכהו עיניו - יש מי שכתב, שמותר לשחוט לכתחילה<ref>ערך השולחן, ח"ב יו"ד סי' א.</ref>, ויש שאסרו לכתחילה<ref>תואר משה פי"ב אות ז; שולחן גבוה שם סקמ"ג. ולענין שחיטה בעזרת משקפים - ראה לעיל הע' 173-174.</ref>.
 
'''נידה''' עיוורת נידה יכולה לבדוק עצמה אם היא טהורה או טמאה, אלא שצריכה להראות לפיקחת<ref><makor>נידה יג ב;</makor> רמב"ם איסורי ביאה ח טו; טושו"ע יו"ד קצו ז. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצ סק"א, אם יכולה להראות לבעלה.</ref>.
 
אסור לאשת עיוור להחזיק בידו ולהוליכו בזמן שהיא נידה, ואפילו אם יש הפסק בגד ביניהם; אבל מותר לה בשעת הדחק להוליך את בעלה העיוור כשהם אוחזים בשני קצות מקל או חבל<ref>שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קיט. וראה עוד בפרטי דינים של חולה הוא או חולה היא כשהאשה נידה בע' נדה וזבה הע' 253 ואילך.</ref>; אכן אם היא רואה שבעלה העיוור עלול ליפול או להתנגש בקיר וכיו"ב, יכולה היא לגעת בבגדו ואפילו בגופו<ref>שערים המצויינים בהלכה סי' קנג סקכ"ז.</ref>, אך כל זה דווקא אם יוצא העיוור לדבר הכרחי, אבל אם יוצא רק לטיול שאינו הכרחי, ויש לחוש שאשתו נידה תצטרך לגעת בו - אסור<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"א.</ref>. דינים אלו נכונים גם כאשר האשה הנידה היא העיוורת, ובעלה צריך להוליכה<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' לב אברהם ח"ב פ"ז ס"ט.</ref>.
 
'''נדרים''' הנודר הנאה "מרואי החמה", אסור גם באנשים עיוורים; הנודר הנאה "מן הרואים", מותר בעיוורים<ref><makor>בבלי נדרים ל ב;</makor> <makor>רמב"ם נדרים ט יט;</makor> טושו"ע יו"ד ריז לו.</ref>.
 
'''כבוד אב ואם וזקן''' יש אומרים, שעיוור חייב לקום רק מפני אביו, אמו ורבו, אבל לא בפני סתם זקן ותלמיד חכם<ref>נחלת צבי יו"ד סי' רמ (וראה פת"ש שם סק"ו); גליון מהרש"א יו"ד שם; פרח שושן יו"ד כלל ד סי' א.</ref>; ויש אומרים, שחייב העיוור לקום גם בפני סתם זקן ותלמיד חכם<ref>שו"ת שער אפרים סי' עח; בן איש חי שנה ב תצא סט"ו; גשר החיים ח"א פכ"ט סקי"ז בהערה; שו"ת יד אליהו (רגולר) פסקים סי' מב; שו"ת כסא שלמה חחו"מ סי' י.</ref>.
 
ואם הזקן הוא העיוור - יש מי שכתב, שאין חייבים לקום מפניו, כי אין הוא רואה ממילא שמכבדים אותו<ref>שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' קנד.</ref>; ויש מי שכתב, שאף אם הזקן הוא עיוור, חייבים לקום מפניו, ובוודאי שחייב בן לקום בפני אביו העיוור<ref>שו"ת שער אפרים סי' עח; חי' רעק"א יו"ד סי' רמ; בן איש חי, שם; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמו. וראה בברכ"י יו"ד סי' רמד אות א באריכות. וראה עוד בשפת אמת <makor>בבלי יומא נג א</makor> ד"ה בגמ' אמרו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' מט אות א.</ref>.
 
'''מילה''' אב שהוא עיוור חייב למול את בנו ככל אדם<ref>מנ"ח מ' ב.</ref>. וכן אם התינוק הוא עיוור, חייב האב למולו ככל תינוק<ref>זה פשוט על פי ההלכה שסומא חייב בכל המצוות. וראה בס' מלוא הרועים ע' סומא אות י, שלשיטת הפוטרים סומא מן המצוות, פטור התינוק העיוור ממילה, כי גם כשיגדיל יהיה פטור מהמצוות, אך בספר הברית סי' רס אות נט כתב, שלכל הדעות חייב האב למול את בנו הסומא, כמו שהוא חייב למול בן שוטה, ואין החיוב למול תלוי בחיוב הבן במצוות לכשיגדל. וראה הע' הגרש"ז אויערבאך בס' נשמת אברהם חיו"ד סי' רס סק"א.</ref>. אכן אם המוהל הוא עיוור, אסור לו למול, שמא יפגע באיבר של הנימול<ref>ספר כללי המילה לר"ג הגוזר, בשם מדרש שכל טוב. ולענין מילה בעזרת משקפים - ראה לעיל הע' 173.</ref>.
 
'''פדיון הבן''' אב עיוור חייב לפדות את בנו ככל אב<ref>שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' יא סקי"א.</ref>.
 
כהן עיוור מותר לפדות את הבכור<ref>בה"ג, הל' בכורות, דק"ב ע"ב; ס' האשכול הל' פדיון הבן סי' מב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ריד; ערוה"ש יו"ד שה יב. וראה בתו"ת ויקרא פכ"א אות מד; א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך (בעמ' 209).</ref>.
 
'''גיור''' גוי שהוא עיוור, ובא להתגייר, מקבלים אותו לכל הדעות<ref>תורת הגר לאאמו"ר אות לז; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רלג. והיינו גם לשיטת הסוברים שסומא פטור מהמצוות, מכל מקום גם לדעה זו חייב על כל פנים בחלק מהמצוות, ובוודאי חייב באמונה בייחוד השם ובתורתו.</ref>.
 
'''הפרשת חלה''' עיוור יכול להפריש חלה, ואפילו לכתחילה<ref>רמב"ם בכורים ה טו; טושו"ע יו"ד שכח ב.</ref>.
 
'''הפרשת תרומות ומעשרות''' עיוור איננו כשר לכתחילה לתרום תרומות ומעשרות, שמא יפריש מן הרעה על הטובה, מכיוון שאינו רואה, אבל בדיעבד אם תרם, תרומתו תרומה<ref><makor>משנה תרומות א ו;</makor> <makor>תוספתא תרומות ג א;</makor> <makor>רמב"ם תרומות ד ד.</makor></ref>. ובזמן הזה יכול עיוור לתרום אפילו לכתחילה, אבל לא יכול להפריש מעשר ראשון<ref>טושו"ע יו"ד שלא לב; ש"ך שם סקס"ב.</ref>.
 
'''שכחה''' עיוור שקצר או עימר את שדהו, ושכח קמה או עומר, יש בזה דין שכחה<ref><makor>משנה פאה ו יא;</makor> <makor>רמב"ם מתנות עניים ה ח.</makor></ref>.
 
'''בכור בהמה''' בכור בהמה שנסמית עינו, הרי זה מום קבוע, ומותר בשחיטה ובאכילה על פי שלושה בני הכנסת<ref><makor>בבלי בכורות לו ב;</makor> <makor>רמב"ם בכורות ג ב;</makor> טושו"ע יו"ד שט ב.</ref>, והיינו שאינו רואה בעינו, אף על פי שאין מום חיצוני ברור, כמו חטיטה בעין<ref>שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' ג; שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' פט.</ref>.
 
'''אבלות''' עיוור העומד בשעת יציאת נשמה, אף שמרגיש בתכונה מסביב ברגע יציאת הנשמה, אינו חייב לקרוע<ref>צפיחית בדבש סי' סו, הובא בשד"ח מערכת אבלות כלל קעב.</ref>, אבל אם מדובר באחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, גם העיוור חייב לקרוע עליהם<ref>הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שמ סק"א.</ref>.
 
===
בענייני אבן העזר===
 
 
'''אישות''' עיוור מותר באשתו, ואין חוששים למכשול למרות אי ראייתו אותה, בגלל טביעת עין של הקול<ref>ראה בס' הכריתות ח"ה לשון לימודים ש"ג סי' ג, שמצינו לשון 'טביעת עין' על קול, לפי שהחושים משותפים, וכמו 'וכל העם ראים את הקולת' (שמות כ טו). וראה עוד בשו"ת דברי מנחם סי' יט אות יב, במשמעות הביטוי 'טביעת עין של קול'. אך יש מהראשונים שגורסים טביעות קול - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, עמ' תקעו, הע' 4.</ref>, שנותן דעתו להכירה בקולה<ref><makor>בבלי גיטין כג א;</makor> <makor>בבלי חולין צו א;</makor> רי"ף ורא"ש חולין שם. וראה באריכות בשו"ת דברי מנחם שם, בתו"ש מילואים לכרך כו, סי' ג אות יב ואילך, ובתו"ש תולדות פכ"ז אות פד.</ref>, ומותר לעיוור לסמוך על טביעת קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון<ref>שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק; שו"ת נודע בשערים מהדו"ק סי' יד אות ג.</ref>, וכן מותר גם עם הארץ עיוור באשתו על סמך טביעת קול שיש לו בה<ref>רמב"ן ורשב"א, <makor>בבלי חולין צו א;</makor> ריטב"א ור"ן <makor>בבלי גיטין כז א.</makor> וראה מחלוקת קצוה"ח חו"מ סי' פא סקי"ג והנתיבות שם סק"ז, אם טביעות קול מועילה רק לענייני איסורים, ולא מועילה לדיני נפשות ולדיני ממונות, או שהיא מועילה אף לדיני ממונות. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ע' טביעות קול, עמ' תקפ-תקפא.</ref>.
 
'''בדין האיסור לאיש ללכת אחורי אשה''' <ref><makor>בבלי ברכות סא א;</makor> <makor>רמב"ם איסורי ביאה כא כב;</makor> טושו"ע אבהע"ז כא א.</ref>- יש מי שכתב, שדין זה לא חל עיוור<ref>טהרת המים מערכת סמ"ך אות כ.</ref>; ויש אומרים, שהדין חל גם ביחס לעיוור, ואם הוא יודע שאשה הולכת לפניו, אסור לו ללכת אחריה<ref>שד"ח פאת השדה מערכת אל"ף כלל קמט, בשם השל"ה ואחרים.</ref>.
 
'''בדין ייחוד'''  כשבעלה בעיר והוא עיוור, או כשאשתו עמו והיא עיוורת - ראה ערך [[יחוד]]
 
'''מום באשה ובאיש''' כלה עיוורת נחשבת כמום שהחתן יכול לבטל בגללו את השידוכין<ref>ראה להלן לעניין כהנים, וה"ה לעניין מומי נשים.</ref>, ויש מי שכתב, שגם קצרת ראיה ביותר נחשבת כמום לבטל השידוכין<ref>שו"ת הרב"ז סי' ס אות י. וצ"ע בימינו שיכולה לתקן הראיה על ידי משקפים או עדשות מגע, אם גם נחשב כמום.</ref>.
 
איש עיוור בשתי עיניו, שהאשה לא ידעה על כך לפני הנישואין, הרי אלו קידושי טעות, ואין האשה צריכה גט כלל<ref>שו"ת אור זרוע סי' תרסא, בשם הרב שמחה (וכתב שם, שלרווחא דמילתא הצריך לתת גט בכפיה); שו"ת אבן שוהם סי' ס, בשם המהרש"ם; שו"ת בית אב שביעאי סי' כז. אך ראה מה שכתב בנידון בפירושא איברא סי' א.</ref>.
 
'''קידושין''' עיוור כשר להיות שליח לקדש אשה<ref>תוספות חיים על <makor>בבלי גיטין כג א;</makor> דבר הלכה סי' עא.</ref>, אך על כל פנים צריך שיכיר את האשה בטביעות קול<ref>אמרות טהורות, הובא באוצה"פ סי' לה סקל"ד.</ref>; ויש מי שכתב, שדווקא אם גם המשלח הוא עיוור, מועילה שליחות העיוור לקדש את האשה, אבל אם המשלח פיקח, ספק אם תופסת שליחותו של העיוור<ref>פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ג סי' כט. וראה שם, שכתב כן אליבא דמ"ד שסומא פטור מן המצוות. וראה מה שכתבו בדעתו בשו"ת נטע שורק חאבהע"ז סי' נ; שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' י, במפתחות.</ref>.
 
'''טענת בתולים''' בתולה שהיא עיוורת, יש לה טענת בתולים, בין טענת פתח פתוח, בין טענת דמים, וכתובתה מאתיים ככל בתולה<ref><makor>בבלי כתובות לו א,</makor> וירושלמי <makor>בבלי כתובות א ד,</makor> מחלוקת; <makor>רמב"ם אישות יא ד;</makor> טושו"ע אבהע"ז סז ו. וראה עוד אגודה <makor>בבלי כתובות פ"א סי' ח;</makor> <makor>מאירי כתובות י ב;</makor> רבנו ירוחם נכ"ג ח"ח; באר הגולה שם סק"י.</ref>.
 
'''אונס, פיתוי, ומוציא שם רע''' המאנס או המפתה בתולה עיוורת, קונסים אותו משקל חמישים סלעים, ככל דין אונס ופיתוי של נערה בתולה<ref><makor>תוספתא כתובות ג ה.</makor> ויש להעיר, שבסוגיא בגמ' <makor>בבלי כתובות לה ב,</makor> וברמב"ם נערה בתולה א ט ואילך, ובאנציקלופדיה תלמודית ע' אונס @ אות ד, בה נימנו כל הנשים ביחס לחיוב או פטור מקנס, לא נמנית בתולה עיוורת לעניין קנס, ולכאורה על פי כל השיקולים שהכריעו לפטור איילונית מקנס (ראה <makor>רמב"ם נערה בתולה א ט,</makor> וראה ע' אילונית הע' 102 ואילך), היה מקום לחייב סומא בקנס, כפשטות דברי התוספתא.</ref>.
 
המוציא שם רע על אשתו עיוורת בתולה, חייב כלפיה ככל דיני מוציא של רע על בתולתו<ref>ספרי <makor>דברים כב יט.</makor></ref>.
 
'''מינקת''' אשה מינקת שנתגרשה, וכבר הניקה והתינוק מכיר אותה, כופים אותה להמשיך ולהניק את התינוק, ואפילו התינוק עיוור<ref><makor>בבלי כתובות ס א;</makor> רמב"ם אישות כא טז; טושו"ע אבהע"ז פב ה.</ref>. הטעם: התינוק מכיר אותה בריחה ובטעמה, ויש סכנה בהפרשתו ממנה.
 
'''גיטין''' איש שנתעוור לאחר הנישואין, אין כופים אותו לגרש את אשתו, ואם אינה רוצה לדור עמו, תצא בלא כתובה<ref><makor>בבלי כתובות עז א,</makor> מחלוקת; <makor>רמב"ם אישות כה יא.</makor></ref>. יש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם נתעוור בעין אחת, אבל אם נתעוור בשתי עיניו, כופים אותו לגרש את אשתו<ref>ב"י אבהע"ז סי' קנד, אליבא דרמב"ם, פסקי הרא"ש, וטור; רמ"א אבהע"ז קנד ד; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס, במעשה של תלמידי הר"י בלוניל.</ref>; ויש אומרים, שאין כופים עליו לגרשה, אפילו נתעוור בשתי עיניו<ref><makor>שו"ת הרא"ש כלל מב סי' ב</makor> (על הסתירה ברא"ש בין פסקיו לתשובותיו - ראה בביאור הגר"א אבהע"ז סי' קנד סקט"ז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס); או"ז סי' תשס-תשסא; לבוש אבהע"ז שם; פת"ש שם סקי"ד; ביאור הגר"א שם.</ref>.
 
אשה שנתעוורה בשתי עיניה, ורוצה הבעל לגרשה, והיא איננה מסכימה - יש מי שכתב, שאין לכופה לקבל גט, ואין להתיר לבעל לזרוק לה גט בעל כורחה, ואין להתיר חרם דרבנו גרשום בהיתר מאה רבנים שישא הבעל אשה אחרת<ref>שו"ת שם אריה סי' קי. וראה באוצה"פ סי' א סקע"ג אות טו, בשם שו"ת נטעי נעמנים סי' לט.</ref>; ויש מי שכתב, שניתן לכפות עליה גירושין על ידי היתר מאה רבנים<ref>שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ס.</ref>.
 
עיוור כשר מעיקר הדין להיות שליח להולכת הגט<ref><makor>בבלי גיטין כג א,</makor> מחלוקת (וראה במרחשת ח"ב סי' ו אות ח, במהות המחלוקת); <makor>רמב"ם גירושין ז יט.</makor></ref>, אלא שבחוץ לארץ, שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם לא רואה באותה שעה, פסול להיות שליח להולכת הגט<ref>טושו"ע אבהע"ז קמב יא. וראה עוד במ"מ שם; ב"ש שם סקי"ח.</ref>. ואם נכתב ונחתם בפניו כשהיה פיקח, ואחר כך נסתמא, הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם, ונותנו לאשה, אך על כל פנים צריך השליח העיוור להכיר את האשה בטביעת קול<ref>טושו"ע שם. וראה עוד באוצה"פ סי' לה סקל"ד.</ref>. ואם יש עדים שהבעל מסר לעיוור זה את הגט לגירושין, הרי הוא כשר לשליחותו, וצריך למסור לה הגט בפני עדים אלו<ref>טושו"ע אבהע"ז קמב יב.</ref>.
 
'''יבום וחליצה''' יבם שהוא עיוור, רשאי לייבם<ref>טושו"ע אבהע"ז קעב טו.</ref>, אך נחלקו הפוסקים ביחס לחליצה - יש אומרים, שהוא כשר לחלוץ לכתחילה<ref>רשב"ם, ריטב"א, נמוק"י - <makor>בבלי יבמות קו ב;</makor> מאירי שם, בשם התוס'.</ref>; ויש אומרים, שלא יחלוץ לכתחילה, כי היבם צריך לראות את הרוק<ref>רמב"ם יבום ד ח; ס' הפרנס סי' שעא (הובא בשו"ת מהרי"ל סי' קפא); טושו"ע אבהע"ז קסט מח, ובנו"כ שם. וראה <makor>משך חכמה דברים כה ט.</makor></ref>, והיינו דווקא בעיוור בשתי עיניו<ref>רמ"א שם.</ref>. אם יש אח אחר שהוא פיקח, יחלוץ הוא ולא העיוור<ref>ראב"ד יבום ד ח; <makor>מאירי יבמות קג א.</makor></ref>. ואם אין אחר אלא העיוור - יש אומרים, שלכתחילה לא יחלוץ, שהרי אפשר בייבום<ref>מ"מ יבום ד ח, בדעת הרמב"ם; ב"ש אבהע"ז שם בדעה א בשו"ע.</ref>, ויש אומרים שבמקרה כזה מותר, כדי שלא תתעגן, והוא גם לדעת הסוברים שלכתחילה לא יחלוץ, כי אין לך דיעבד גדול מזה<ref>ראב"ד יבום שם; רמ"א אבהע"ז קעב טו; <makor>שו"ע אבהע"ז קסט מח,</makor> בשם יש מי שאומר; שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' מג.</ref>.
 
דין דיין עיוור בחליצה - ראה להלן.
 
===בענייני חושן משפט===
 
 
'''דיין''' עיוור, אפילו באחת מעיניו, פסול להיות דיין בסנהדרין הדן דיני נפשות<ref><makor>בבלי יבמות קא א;</makor> <makor>רמב"ם סנהדרין ב ט.</makor></ref>, וכן פסול הוא לדון דיני ממונות הזקוקים לדיין סמוך<ref>רמב"ם שם ד י.</ref>.
 
בדין דיין עיוור בדיני ממונות שלא צריכים דיין סמוך, אם הוא עיוור רק בעין אחת, הרי הוא כשר<ref><makor>בבלי סנהדרין לד ב,</makor> מחלוקת; רי"ף ורא"ש <makor>בבלי סנהדרין לד ב;</makor> <makor>רמב"ם סנהדרין ב ט;</makor> שם ד י; טושו"ע חו"מ ז ב.</ref>; ואם הוא עיוור בשתי עיניו - יש אומרים, שאף בזה הוא כשר<ref><makor>תוס' נידה נ א</makor> ד"ה ור"מ; מרדכי <makor>בבלי סנהדרין פ"ד סי' תשיד;</makor> <makor>מאירי סנהדרין לד ב;</makor> רבנו ירוחם נתיב א ח"א.</ref>; ויש אומרים, שבמצב זה הוא פסול<ref>רמב"ם, רא"ש, טושו"ע שם; נימוק"י סנהדרין שם, בשם הרי"ף. וראה בטעמי שיטה זו - בעל המאור, רמב"ן במלחמות, ונימוק"י - על הרי"ף שם; לבוש חו"מ שם; סמ"ע שם סק"ז; תומים שם סק"ב. ומה שרב יוסף ורב ששת היו דיינים למרות שהיו עיוורים - כתב בישועות ישראל, חו"מ סי' ז סק"ג להוכיח מכאן כשיטת הסוברים שאמנם סומא בשתי עיניו כשר בדיני ממונות. אך כבר הוכיחו שאין מכאן ראיה - אם משום שר"י ור"ש דנו רק בהלכה התיאורטית, אבל למעשה פסקו התלמידים, או משום חשיבותם קבלום המתדיינים עליהם, ויכולים בעלי הדינים לקבל על עצמם דיין פסול - ראה שערי צדק, שער ז סי' יא, בשם רב נחשון גאון; מאירי סנהדרין שם. וראה עוד בענין ר"י ור"ש כדיינים - שו"ת תורת חיים ח"ג סי' צג; מאזנים למשפט סי' ז סק"ד; ברכ"י חו"מ סי' ז אות ז.</ref>. ובדיעבד אם דן דיין עיוור בדיני ממונות - יש אומרים שאפשר לסמוך על המכשירים, ודינו דין<ref>ב"ח חו"מ סי' ז; ש"ך שם סק"ב.</ref>; ויש אומרים, שגם בדיעבד פסול, ואפילו היה פיקח בתחילת דין, ונסתמא קודם גמר דין - פסול<ref>נתיבות סי' ז סק"ג; אורים שם סק"ו. וראה עוד בס' מצות ראיה חו"מ סי' ז בטור; סיני, נה, תשכ"ד, עמ' קכז ואילך.</ref>.
 
אמנם כבר פשט המנהג, שדיינים עיוורים דנים בדיני ממונות, ובעיקר דיינים שהתעוורו לעת זקנתם, אשר המשיכו לדון בדיני ממונות<ref>ראה קצוה"ח סי' ז סק"ב. ודוגמאות לכך - בפחד יצחק ע' סומא @ כתב, שר' ששון ור' נחמיאת שניהם דיינים סומים בשתי עיניהם בוינציא, ואין פוצה פה; ובשו"ת לב שמח חחו"מ סי' ב מובא, שהיה דיין עיוור בקושטא, שבני העיר קבלוהו עליהם ואי אפשר לפוסלו; ובשו"ת תורת חיים ח"ג סי' צג, האריך להתיר דיין מובהק ומפורסם באיזמיר שבטורקיה שהתעוור, ומביא שם עוד סיפורים על דיינים שהתעוורו והמשיכו לדון. וראה בהערה קודמת בענין רב יוסף ורב ששת. נוהג זה מבוסס על הסכמת בעלי הדין לקבל עליהם דיין פסול (וראה בענין זה באריכות באנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ע' בית דין, עמ' קסח-ט), או מדין קים לי, שאם בחר הנתבע בדיין עיוור יכול להכריח התובע לדון בפניו בטענת קים לי - כנסה"ג חו"מ סי' ז סק"ב; עטרת צבי שם סק"ב.</ref>.
 
דיין שכהו שתי עיניו פסול לדין, כמו מי שעיוור בשתי עיניו<ref><makor>ירושלמי נדרים ט א.</makor> וראה במראה הפנים שם, שעמד על כך שהפוסקים השמיטו דין זה. אך ראה בברכ"י חו"מ סי' ז סק"ט, שדיין שכהו עיניו אך יכול לראות, יכול להיות דיין, וצ"ע. ואולי הוא מדבר דווקא בדיני ממונות שלא צריכים סמוכים, והירושלמי מדבר בדיני נפשות, או בדיני ממונות שצריכים סמוכים.</ref>. ומכל מקום ברור שאם על ידי תיקון משקפים ראייתו תקינה, יכול להיות דיין בסנהדרין.
 
עיוור פסול להיות דיין לחליצה<ref><makor>בבלי יבמות קא א.</makor></ref>. יש אומרים, שפסול דיין לחליצה הוא דווקא בעיוור בשתי עיניו, אבל העיוור בעין אחת, כשר להיות דיין לחליצה<ref>ר"ת בתוס' <makor>בבלי יבמות קא ב</makor> ד"ה ש"מ; מאירי יבמות שם; ריטב"א יבמות שם; או"ז ח"א סי' תרסד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א (וכתב שם, שכן נראה דעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). וטעמם - פסול דיין עיוור לחליצה הוא מפני שצריך הדיין לראות את הרוק, כמבואר ביבמות קו ב, או שגזירת הכתוב היא דווקא בעיוורון בשתי עינים, ולכן עיוור בעין אחת - כשר. וראה עוד ברכ"י חו"מ סי' ה אות יג; שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' רכ.</ref>; ויש מי שכתבו, שגם עיוור בעין אחת, פסול כדיין בחליצה<ref>ראבי"ה ח"ד סי' תתצד; יש"ש יבמות פי"ב סי' א; סדר חליצה בקצרה, ס"א. הטעם - פסול עיוור לחליצה הוא גזירת הכתוב מהפסוק 'לעיני', וכל עיוורון פוסל.</ref>. לשיטה זו - יש מי שכתבו, שהפסול הוא אפילו בדיעבד<ref>יש"ש שם; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קנא.</ref>, אבל אם נישאת כבר, או שהלך היבם למרחקים, כדאים הם המכשירים לסמוך עליהם בשעת הדחק<ref>יש"ש שם.</ref>; ויש מי שכתב, שהפסול בעיוור בעין אחת הוא רק לכתחילה<ref>קרבן נתנאל, יבמות רפי"ב.</ref>. ואם כהו עיניו - יש מי שכתב, שדינו כסומא בעין אחת, ולא יהא דיין לחליצה<ref>שו"ת נאמן שמואל סי' עד.</ref>; ויש מי שכתב, שכבר נתפשט הדבר להיתר<ref>שו"ת דבר שמואל סי' קי. ולענין דיין לחליצה עם משקפים - ראה לעיל הע' 174-175.</ref>.
 
'''עדות''' עיוור פסול להיות עד<ref><makor>תוספתא שבועות ג ח;</makor> <makor>רמב"ם עדות ט יב.</makor> וראה בכס"מ שם, שהשאיר בצ"ע את מקורו של הרמב"ם, אך ברור שמקורו הוא התוספתא הנ"ל, אשר הובאה גם ידי ראשונים אחרים - ראה רש"י ערכין יז סוע"ב ד"ה סומא; <makor>רש"י נידה כט ב</makor> ד"ה לאתויי; רא"ש <makor>ב"ב פ"ח סי' כד;</makor> יד רמה <makor>ב"ב קכח א.</makor> וראה עוד בתו"ת <makor>ויקרא פ"ה אות יח.</makor></ref>. יש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מן התורה, והוא פסול אף על פי שהוא מכיר את הקול ויודע את האנשים, מכיוון שפסול הסומא לעדות הוא פסול בגופו; ויש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מדרבנן, מכיוון שפסול הסומא להעיד הוא טכני-פיזי בלבד<ref>בשיטות הפוסקים בנידון ראה רמב"ם שם; ר"ן <makor>בבלי גיטין כג א;</makor> באריכות בקצוה"ח סי' רנט סק"ב; ישועות ישראל חו"מ סי' ז; תו"ש מילואים לכרך כו, סי' ג, ושו"ת דברי מנחם סי' יט.</ref>.
 
יש מי שכתב, שאף מי שרואה מעט, אבל אינו יכול להבחין בין איש לאיש כשהוא מסתכל בהם, פסול לעדות מן התורה<ref>שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ו.</ref>.
 
אם היה תחילתו או סופו בפסלות, כגון שהיה פיקח בתחילת העדות ונסתמא, או שהיה עיוור בתחילת העדות ונתפתח, עדותו פסולה מן התורה, ואפילו יכול לכווין ולדייק בעדותו בעת שהוא עיוור; אבל אם היה תחילתו וסופו בכשרות, כגון שהיה עיוור ונסתמא וחזר ונתפתח, עדותו כשרה<ref><makor>ב"ב קכח א;</makor> <makor>רמב"ם עדות יב ב;</makor> טושו"ע חו"מ לה יג. וראה עוד בקצוה"ח שם; תו"ש <makor>ויקרא פ"ה אות לז.</makor></ref>.
 
יש מי שכתב, שאם העדות היא בדבר שאנו צריכים בו רק הודעה על מה שהיה, כגון שבפניו הלווה פלוני לפלוני, או שחבל בו, ואחר כך נסתמא, אף על פי שבסוף לא נתפתח, עדותו כשרה<ref>מאירי <makor>ב"ב קכח א.</makor></ref>; ויש מי שחילקו בין עדות ממון לבין עדות קרקע<ref>ראה שו"ת דברי מנחם סי' יט.</ref>.
 
עיוור באחד מעיניו, כשר אף לכתחילה להיות עד<ref>ערוה"ש חו"מ לה א.</ref>.
 
'''מקח וממכר''' העיוור הוא כבריא לכל דבריו במקחו, בממכרו ובמתנותיו<ref><makor>רמב"ם זכיה ומתנה ח א</makor> (וראה בכס"מ שם, שזה פשוט, אין צריך ביאור); טושו"ע חו"מ רנ ה.</ref>.
 
'''בדיני בור''' אם נפל אדם לבור ומת, ואפילו הוא עיוור, בעל הבור פטור<ref><makor>ב"ק נב א;</makor> רמב"ם נזקי ממון יב טז; טושו"ע חו"מ תי כ.</ref>. והטעם: או מפני שהוא גזירת הכתוב לפטור כל אדם, או מפני שהעיוור נחשב כבר-דעת, והיה לו להיזהר בהילוכו, ולכן דינו כמו הפיקח; ואם נפל לבור וניזוק ולא מת, חייב בעל הבור בתשלומי נזקו<ref>סמ"ע סי' תי סקל"ב.</ref>. ובבהמה שנפלה לבור ומתה או ניזוקה, אם היא עיוורת, בעל הבור חייב<ref>ב"ק, רמב"ם וטושו"ע שם.</ref>.
 
'''בדיני המבייש''' עיוור שבייש אחרים, חייב ככל אדם<ref><makor>ב"ק פו ב,</makor> מחלוקת; רא"ש שם. הטעם - הלכה כחכמים, שעיוור חייב בכל המצוות והאיסורים כמו פיקח - ראה לעיל הע' 146.</ref>; וכן מי שמבייש את העיוור - חייב, כי הוא מרגיש בדבר ונפגע ככל אדם<ref>ב"ק שם. וראה תוס' שם ד"ה סומא, שדין זה הוא לדברי הכל, ואפילו אליבא דרבי יהודה.</ref>.
 
'''בדיני חובל''' מי שנחבל בעינו, ואמר שנסמית עינו והוא עיוור - יש אומרים, שאינו נאמן, ואינו נוטל הנזק עד שיעברו ימים רבים, ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו<ref><makor>רמב"ם חובל ומזיק ב ח;</makor> טושו"ע חו"מ תכ לג.</ref>; ויש אומרים, שאם אינו יכול להערים כל ימיו, נאמן מיד<ref>יש"ש <makor>ב"ק פ"ח סי' יב.</makor></ref>.
 
'''בדין השתלת קרנית לעיוור''' ראה ערך [[השתלת אברים]]
 
===
בעניינים עתידיים===
 
 
'''עבודת כהן במקדש''' כהן עיוור, בין בשתי עיניו, ובין באחת מעיניו, וכן כהן שכהה מאור עיניו, פסול מלעבוד במקדש, ואפילו אם אין רואים כל שינוי במבנה העינים<ref><makor>בבלי בכורות מד א;</makor> רמב"ם ביאת מקדש ז ה. וראה בכנה"ג הגה"ט אבהע"ז סי' לט אות ט, בשם מהר"ם מטראני, שעיוורון בכהנים נחשב כמום.</ref>.
 
'''ראיית נגעים''' כהן עיוור באחת מעיניו, וכהן שכהה מאור עיניו, פסולים לראות נגעים<ref><makor>משנה נגעים ב ג;</makor> <makor>רמב"ם טומאת צרעת ט ה.</makor> וראה גם במו"ק ח א; <makor>בבלי סנהדרין לד ב.</makor></ref>. יש אומרים, שדווקא אם כהו שתי עיניו, או שנתעוור לגמרי בעין אחת, פסול לראית נגעים, אבל אם כהתה רק עין אחת - כשר<ref>תויו"ט ותפא"י, נגעים שם.</ref>, ויש מי שחולק<ref>תוספות אנשי השם, נגעים שם.</ref>. יש אומרים, שאם חכם פיקח שאינו כהן ראה את הנגע, יכול כהן עיוור לומר טמא או טהור<ref><makor>מאירי סנהדרין לד ב</makor> (וראה שם, שהביא מחלוקת בנידון, אך הכריע מתו"כ כדעה זו, אך המגיה הרב א. סופר כתב, שלא נמצא כן בתו"כ שבידינו); מנ"ח מ' קסט סקי"ג (וכתב כן מדעתו, ולא ראה המאירי הנ"ל). ולעניין כהן המרכיב משקפים - ראה לעיל הע' 176.</ref>.
 
'''סמיכה על ראש הקרבן''' עיוור איננו סומך על ראש קרבנו<ref><makor>בבלי מנחות צג א;</makor> <makor>רמב"ם מעשה הקרבנות ג ח.</makor></ref>, והוא מגזירת הכתוב. והיינו דווקא עיוור בשתי עיניו, אבל עיוור בעין אחת - סומך<ref>מנ"ח מ' קטו.</ref>.
 
'''מצוות ראיה, חגיגה, הקהל''' עיוור אפילו באחת מעיניו, פטור ממצות ראיה<ref><makor>בבלי חגיגה ב א;</makor> <makor>רמב"ם חגיגה ב א.</makor> וראה מנ"ח מ' כ; תו"ש שמות פכ"ג אות' רכה-רכו.</ref>, ומקרבן חגיגה<ref>ראה <makor>מאירי חגיגה ב א;</makor> רמב"ם שם ב ד.</ref>, וממצות הקהל<ref>שכל הפטור מראיה פטור מהקהל, פרט ליוצאים מן הכלל שנמנו ברמב"ם <makor>בבלי חגיגה ג ב,</makor> וסומא לא נמנה שם.</ref>. יש הסבורים שדווקא עיוור בשתי עיניו פטור מחגיגה, אבל עיוור בעין אחת אמנם פטור מראיה, אך חייב בחגיגה<ref>ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ע' חגיגה, עמ' תקצט.</ref>. קטן עיוור, אביו פטור מלחנכו במצוות ראיה<ref><makor>בבלי חגיגה ו א.</makor></ref>, ויש מי שהסתפקו לעניין הבאתו להקהל<ref>מנ"ח מ' תקיב; <makor>שפת אמת חגיגה ג א.</makor></ref>. ומי שכהו עיניו, חייב במצות ראיה<ref>שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' צב.</ref>.
 
'''סוטה''' אין האשה ראויה לשתות מים המאררים כשהיא סוטה אם הבעל עיוור, או האשה עיוורת, אף על פי שהבעל והאשה רוצים בכך, אלא יוצאת בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי, ותיאסר על בעלה לעולם<ref><makor>בבלי סוטה כז א;</makor> <makor>ירושלמי סוטה ב ה;</makor> <makor>רמב"ם סוטה ב ב.</makor></ref>. יש שדנו בשאלה, אם דין זה הוא בעיוורים בשתי עינים דווקא, או גם בעיוורים בעין אחת<ref>אור שמח על הרמב"ם שם; מנ"ח מ' שסה; תו"ת <makor>במדבר פ"ה אות נה.</makor></ref>.
 
'''בן סורר ומורה''' אינו נעשה בן סורר ומורה אם אביו או אמו הם עיוורים<ref><makor>בבלי סנהדרין עא א;</makor> <makor>רמב"ם ממרים ז י.</makor></ref>. והוא גזירת הכתוב ממה שנאמר 'זה'<ref>רש"י שם.</ref>, ומצינו בהרבה מקומות שהמילה 'זה' מראה באצבע<ref>ראה תו"ת בראשית פ"נ אות טו.</ref>. ויתכן הטעם לגזירת הכתוב, שאם ההורים הם בעלי מומים, אין הם יכולים לחנך את ילדיהם כראוי, ולכן אין להעניש את הבנים בחומרת העונש של בן סורר ומורה<ref>וראה במשך חכמה <makor>שמות יג ח.</makor></ref>.
 
'''טומאה''' ספק טומאה של עיוור ברשות היחיד טמא, ככל אדם שיש בו דעת לישאל, כי העיוור נחשב כבר-דעת<ref><makor>תוספתא טהרות ג ו;</makor> רמב"ם שאר אבות הטומאה טז ג. וראה ר"ש והגר"א על <makor>משנה טהרות ג ו.</makor></ref>.
 
'''מולך''' המעביר את בנו העיוור למולך, פטור<ref><makor>בבלי סנהדרין סד ב,</makor> בעיה שלא נפשטה; רמב"ם <makor>ע"ז ו ה,</makor> לקולא מדין ספק נפשות להקל.</ref>.
 
'''מלקות''' עיוור שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות, לוקה<ref><makor>ב"ק פו ב,</makor> מחלוקת; תוס' ב"ק שם ד"ה חייבי; מאירי שם; יש"ש <makor>ב"ק פ"ח סי' כ.</makor></ref>.
 
'''הורג בשגגה''' עיוור שהרג בשוגג, אינו גולה לעיר מקלט<ref><makor>בבלי מכות ט ב,</makor> <makor>ב"ק פו א,</makor> מחלוקת; <makor>רמב"ם רוצח ו ד</makor> (וראה שם, שכתב נימוק אחר מזה שמובא בגמרא); מאירי מכות שם.</ref>.
 
'''מיתת בית דין''' עיוור שעבר במזיד ובהתראה על איסור שיש בו חיוב מיתת בית דין, חייב במיתת בית דין<ref>תוס' <makor>ב"ק פו ב</makor> ד"ה חייבי; מאירי ב"ק שם; יש"ש <makor>ב"ק פ"ח סי כ.</makor> וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חיבי מיתות בית דין, עמ' תרה, הע' 82.</ref>.
 
==הערות שוליים==
 
 
<references />
 
 
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

גרסה אחרונה מ־15:03, 7 ביולי 2010

עור הוא הרקמה העוטפת את גוף האדם או בעל החיים.

קיימים נידונים שיש לתת עליהם את הדעת בהקשר התורני:

  • עורות קדשים
  • השתלות עור
  • טומאת עור האם בכלל טומאת בשר
  • "כתנות עור" שבפרשת בראשית, מה הן כתנות אלו ולמה בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור
  • "עור בעד עור" (איוב) - עור בהקשר של מגן על הגוף
  • עורות אילים ששימשו לכיסוי המשכן
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=עור&oldid=38382"