אבידה: הבדלים בין גרסאות בדף
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
|||
| (8 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
המוצא חפץ שבעליו אינו יודע היכן הוא נמצא, אם יש בו סימן חייב להחזיר (בלשון חז"ל: "חייב להכריז"), ואם אין בו סימן מותר לו לזכות בו ("הרי אלו שלו")<ref>הסוגיות ב{{מקור|משנה:בבא מציעא כא, א}} ובגמרא</ref>. לדוגמא, מצא פירות או כלים {{מקור|בבלי:בבא מציעא כא.|כן}} או ספרים {{מקור|שם כט:|כן}} או בעלי חיים {{מקור|שם ל:|כן}}. | |||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''מקורו''' מפורש בפסוקים {{מקור| | '''מקורו''' מפורש בפסוקים {{מקור|דברים כב-א|כן}}: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". | ||
'''במהותה''' נחלקו הראשונים האם האבידה ברשותו של הבעלים: הרמב"ם {{מקור| | '''במהותה''' נחלקו הראשונים האם האבידה ברשותו של הבעלים: הרמב"ם {{מקור|מכירה כב-ט, וכן ה[[נתיבות המשפט]] רנט-א|כן}} כתב שאינה ברשותו, ולכן לא יכול להקנותה לאחר, ו[[הרמב"ן]] כתב שהיא כן ברשותו {{מקור|הביאו הנתיבות המשפט מט-יז|כן}}. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
מצוות ההשבה כוללת גם עשה - "השב תשיבם" - וגם לאו - "לא תוכל להתעלם" {{מקור|בבלי:בבא מציעא כו:|כן}}. וחידשו ה[[רמב"ן]] ו[[הריטב"א]] {{מקור|בבלי:קידושין לד.|כן}} שהלאו תלוי בעשה, ואילו היו נשים פטורות מה[[עשה]] היו פטורות ממילא גם מה[[לאו]]. והוסיף ה[[קובץ הערות]] {{מקור|ח-ט בלשון שמא|כן}} שדבריהם הם רק לגבי פטור (כמו הפטור של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן), אך לגבי דחייה, כמו הפטור של [[עוסק במצווה]], גם אם העשה נדחה - הלאו עדיין נשאר. | |||
'''חפץ שאין בו שווה פרוטה''' אין צריך להחזירו {{מקור|בבלי:בבא מציעא כז.|כן}}, ויש לכך שלושה מקורות: | |||
@ "אשר תאבד" {{מקור|דברים כב-ג|כן}} - פרט לאבידה שאין בה [[שווה פרוטה]] {{מקור|תנא קמא בברייתא שם|כן}}. | |||
@ "ומצאתה" {{מקור|שם|כן}} - פרט לאבידה שאין בה [[שווה פרוטה]] {{מקור|רבי יהודה שם|כן}}. | |||
@ "שלמה" (שמלתו) {{מקור|שם|כן}} - מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, כך כל דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, פחות משווה פרוטה אין חייב להכריז {{מקור|תוספתא בבא מציעא ב-ה|כן}}. והמצפה שמואל {{מקור|על התוספתא שם נ|כן}} כתב שצריך גם את "אשר תאבד" וגם את "שלמה": מ"אשר תאבד" לומדים פטור השבה על ממון פחות משווה פרוטה, ומ"שלמה" לומדים על כלי פחות משווה פרוטה. | |||
בטעם שצריך את ה[[פסוקים]] הללו, כתבו התוס' {{מקור|שם ד"ה פרט|כן}} שלולא הפסוקים היינו מחייבים להחזירה מהפסוק "כל אבידת אחיך". | |||
ואע"פ שאין צריך להשיבו, המוצאו אינו זוכה בו {{מקור|מחנה אפרים גזילה א. ו[[המידות לחקר ההלכה]] מבוא ד-א דן האם יש [[בעלות]] על חפץ שאין בו שווה פרוטה|כן}}. | |||
'''[[שטר חוב]]''' - חידש הקרית ספר {{מקור|גזילה ואבידה פי"ח|כן}} שחיוב השבתו רק מדרבנן, משום שאין גופו ממון. | |||
'''טביעות עין''' מועילה בצורבא מרבנן {{מקור|בבלי:בבא מציעא כג:|כן}}. והוסיפו הראשונים {{מקור|ריטב"א ישנים גיטין כז:|כן}} שהוא רק כשהצורבא מרבנן טוען שהחפץ שייך לו עצמו, אך כשאומר "דבר זה של פלוני הוא ואית לי טביעות עין בגוויה" - שזו עדות - אינו נאמן. וביאר את דבריו ה[[דרכי משה]] {{מקור|דרכי הקניינים ו-יט|כן}} שהוא סובר שדין טביעות עין אינו מדיני [[עדות]] אלא מדיני [[טוען ונטען]] (עדות היא כשהדבר נוגע לאחרים, טענה היא כשהדבר נוגע לטוענים עצמם). | |||
''' | '''ספק אבידה''' - כגון ספק האם הבעלים הניח את האבידה בכוונה (ספק הינוח) {{מקור|בבלי:בבא מציעא כה:|כן}} - נחלקו בו הראשונים: | ||
@ ה[[רא"ש]] מחמיר כשאר ספיקא דאורייתא, וצריך להכריז. | |||
@ ה[[רמב"ם]] {{מקור|גניבה ואבידה טו-לא|כן}} מקל כשאר [[ספק ממון]] שאין צריך להחזיר (אם נטל). | |||
וביאר ה[[גר"א]] שה[[רא"ש]] דן כ[[ספיקא דאורייתא]] משום מצוות השבת אבידה, והרמב"ם דן כספק ממון משום שאלו דיני ממונות {{מקור|חו"מ קנה-ח, דן בדבריו בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קג|כן}}. | |||
הרואה אדם נוסע בפראות, מצוה עליו לרשום את פרטיו (- מספר הרכב וכיו"ב), כדי שאם [[מזיק|יזיק]] בנסיעתו יוכל הניזק לתבוע אותו ולקבל את המגיע לו, וזה בכלל מצוות [[השבת אבידה]]. {{מקור|חשוקי חמד, הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כתובות, עמ' קסז-קסח|כן}} | |||
==מקרים בהם אין צריך להשיב== | |||
* כלל בהלכות אבידה: כיון שאמר המאבד "ווי לה לחסרון כיס" - חבל על הפסד הממון שנגרם לי באבדן החפץ - ודאי התייאש מן האבידה, ואם אחר כך מצאה אדם, הרי היא של המוצא. | |||
* '''אבידה שנשטפה בנהר''' - אם כח גדול, כגון נהר שעלה על גדותיו, גרם למאבד לאבד דבר כלשהו, הוא בוודאי התייאש, שכבר כמעט בלתי אפשרי להשיב את אבידתו. ולכן אפילו אדם מצא את האבידה, אין צריך להחזיר למאבד. | |||
* '''"ווי לה לחסרון כיס"''' - כלל בהלכות אבידה: כיון שאמר המאבד "ווי לה לחסרון כיס" - 'חבל על הפסד הממון שנגרם לי באבדן החפץ' - ודאי התייאש מן האבידה, ואם אחר כך מצאה אדם, הרי היא של המוצא. | |||
* חוסר סימנים - כפי שנזכר לעיל, אבידה שאין בה סימנים, יכול המוצא לטלה לעצמו. | |||
==חובת ההשבה== | |||
מי שאינו מחזיר אבידה לבעליה, כתב מהרח"ו בשער הפסוקים (דברים דף לט ע"ב) שמודדים לו מדה כנגד מדה, שכאשר נשמתו אחר פטירתו תעלה למעלה ולא נתקנה ואינה יכולה ליכנס במחיצתה והיא מוכרחת לבוא בעולם הזה, לא יזכה לסוד העיבור, והקב"ה יראה נשמתו אובדת ויעלים עיני השגחתו ממנה ולא ישלח לה נשמת איזה צדיק אחד בהעלם לתקנה. | |||
==אנשים== | ==אנשים== | ||
'''אבידת גוי''', דהיינו חפץ שגוי איבדו, אין משיבין לו {{מקור| | '''אבידת גוי''', דהיינו חפץ שגוי איבדו, אין משיבין לו {{מקור|בבלי:סנהדרין עו:|כן}}. וחקרו בזה בין שלושה צדדים: | ||
@ [[הפקר]] מייד כשהגוי איבדה. | @ [[הפקר]] מייד כשהגוי איבדה. | ||
@ אין איסור גזל ואין חיוב השבת אבידה, אך אינו קונה אותה להיות שלו (פטור מהשבה) {{מקור| | @ אין איסור גזל ואין חיוב השבת אבידה, אך אינו קונה אותה להיות שלו (פטור מהשבה) {{מקור|ב"ח יו"ד קמו. בין שני הצדדים הנ"ל חקר בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רסח|כן}}. | ||
@ בזמן שהיא אבודה היא עדיין שייכת לגוי, והתורה התירה לישראל לזכות בה (וכשיזכה קונה אותה להיות שלו) {{מקור|(ברכת אברהם בבא מציעא סוף ב. (דף ח בדפיו) חוקר בין צד זה לבין הפקר)}}. | @ בזמן שהיא אבודה היא עדיין שייכת לגוי, והתורה התירה לישראל לזכות בה (וכשיזכה קונה אותה להיות שלו) {{מקור|(ברכת אברהם בבא מציעא סוף ב. (דף ח בדפיו) חוקר בין צד זה לבין הפקר)}}. | ||
== | ==סגולה למציאת אבידה== | ||
כתב במדרש תלפיות (ענף אבידה): קיבלתי מי שמאבד איזה דבר אם ינדור למאור אם אני מצא אותה סך מסויים לעילוי נשמתו של רבינו מאיר בעל הנס, מיד מוצא האבידה, ובלבד שלא יעבור זמן, שאם האבידה מעות אפשר שכבר הוציא אותם המוצא בהוצאה, ואם הוא בגד או שמלה אפשר שהוליכה למקום אחר או עשה בו שינוי באופן שאינו ניכר, ואז אין מועיל הנדר. | |||
* [[יאוש שלא מדעת]] | ==ראו גם== | ||
*[[אבודה מכל אדם]] | |||
*[[אבידה מדעת]] | |||
*[[יאוש]] | |||
*[[יאוש שלא מדעת]] | |||
*[[סימנים]] | |||
==הערות שוליים== | |||
<references/> | |||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | [[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:השבת אבידה]] | ||
גרסה אחרונה מ־11:42, 5 בספטמבר 2012
|
|
המוצא חפץ שבעליו אינו יודע היכן הוא נמצא, אם יש בו סימן חייב להחזיר (בלשון חז"ל: "חייב להכריז"), ואם אין בו סימן מותר לו לזכות בו ("הרי אלו שלו")[1]. לדוגמא, מצא פירות או כלים (בבא מציעא כא.) או ספרים (שם כט:) או בעלי חיים (שם ל:).
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מפורש בפסוקים (דברים כב-א): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם".
במהותה נחלקו הראשונים האם האבידה ברשותו של הבעלים: הרמב"ם (מכירה כב-ט, וכן ה[[נתיבות המשפט]] רנט-א) כתב שאינה ברשותו, ולכן לא יכול להקנותה לאחר, והרמב"ן כתב שהיא כן ברשותו (הביאו הנתיבות המשפט מט-יז).
פרטי הדין[עריכה]
מצוות ההשבה כוללת גם עשה - "השב תשיבם" - וגם לאו - "לא תוכל להתעלם" (בבא מציעא כו:). וחידשו הרמב"ן והריטב"א (קידושין לד.) שהלאו תלוי בעשה, ואילו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות ממילא גם מהלאו. והוסיף הקובץ הערות (ח-ט בלשון שמא) שדבריהם הם רק לגבי פטור (כמו הפטור של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן), אך לגבי דחייה, כמו הפטור של עוסק במצווה, גם אם העשה נדחה - הלאו עדיין נשאר.
חפץ שאין בו שווה פרוטה אין צריך להחזירו (בבא מציעא כז.), ויש לכך שלושה מקורות:
- "אשר תאבד" (דברים כב-ג) - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה (תנא קמא בברייתא שם).
- "ומצאתה" (שם) - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה (רבי יהודה שם).
- "שלמה" (שמלתו) (שם) - מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, כך כל דבר שיש בו שווה פרוטה חייב להכריז, פחות משווה פרוטה אין חייב להכריז (תוספתא בבא מציעא ב-ה). והמצפה שמואל (על התוספתא שם נ) כתב שצריך גם את "אשר תאבד" וגם את "שלמה": מ"אשר תאבד" לומדים פטור השבה על ממון פחות משווה פרוטה, ומ"שלמה" לומדים על כלי פחות משווה פרוטה.
בטעם שצריך את הפסוקים הללו, כתבו התוס' (שם ד"ה פרט) שלולא הפסוקים היינו מחייבים להחזירה מהפסוק "כל אבידת אחיך".
ואע"פ שאין צריך להשיבו, המוצאו אינו זוכה בו (מחנה אפרים גזילה א. ו[[המידות לחקר ההלכה]] מבוא ד-א דן האם יש [[בעלות]] על חפץ שאין בו שווה פרוטה).
שטר חוב - חידש הקרית ספר (גזילה ואבידה פי"ח) שחיוב השבתו רק מדרבנן, משום שאין גופו ממון.
טביעות עין מועילה בצורבא מרבנן (בבא מציעא כג:). והוסיפו הראשונים (ריטב"א ישנים גיטין כז:) שהוא רק כשהצורבא מרבנן טוען שהחפץ שייך לו עצמו, אך כשאומר "דבר זה של פלוני הוא ואית לי טביעות עין בגוויה" - שזו עדות - אינו נאמן. וביאר את דבריו הדרכי משה (דרכי הקניינים ו-יט) שהוא סובר שדין טביעות עין אינו מדיני עדות אלא מדיני טוען ונטען (עדות היא כשהדבר נוגע לאחרים, טענה היא כשהדבר נוגע לטוענים עצמם).
ספק אבידה - כגון ספק האם הבעלים הניח את האבידה בכוונה (ספק הינוח) (בבא מציעא כה:) - נחלקו בו הראשונים:
- הרא"ש מחמיר כשאר ספיקא דאורייתא, וצריך להכריז.
- הרמב"ם (גניבה ואבידה טו-לא) מקל כשאר ספק ממון שאין צריך להחזיר (אם נטל).
וביאר הגר"א שהרא"ש דן כספיקא דאורייתא משום מצוות השבת אבידה, והרמב"ם דן כספק ממון משום שאלו דיני ממונות (חו"מ קנה-ח, דן בדבריו בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קג).
הרואה אדם נוסע בפראות, מצוה עליו לרשום את פרטיו (- מספר הרכב וכיו"ב), כדי שאם יזיק בנסיעתו יוכל הניזק לתבוע אותו ולקבל את המגיע לו, וזה בכלל מצוות השבת אבידה. (חשוקי חמד, הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כתובות, עמ' קסז-קסח)
מקרים בהם אין צריך להשיב[עריכה]
- כלל בהלכות אבידה: כיון שאמר המאבד "ווי לה לחסרון כיס" - חבל על הפסד הממון שנגרם לי באבדן החפץ - ודאי התייאש מן האבידה, ואם אחר כך מצאה אדם, הרי היא של המוצא.
- אבידה שנשטפה בנהר - אם כח גדול, כגון נהר שעלה על גדותיו, גרם למאבד לאבד דבר כלשהו, הוא בוודאי התייאש, שכבר כמעט בלתי אפשרי להשיב את אבידתו. ולכן אפילו אדם מצא את האבידה, אין צריך להחזיר למאבד.
- "ווי לה לחסרון כיס" - כלל בהלכות אבידה: כיון שאמר המאבד "ווי לה לחסרון כיס" - 'חבל על הפסד הממון שנגרם לי באבדן החפץ' - ודאי התייאש מן האבידה, ואם אחר כך מצאה אדם, הרי היא של המוצא.
- חוסר סימנים - כפי שנזכר לעיל, אבידה שאין בה סימנים, יכול המוצא לטלה לעצמו.
חובת ההשבה[עריכה]
מי שאינו מחזיר אבידה לבעליה, כתב מהרח"ו בשער הפסוקים (דברים דף לט ע"ב) שמודדים לו מדה כנגד מדה, שכאשר נשמתו אחר פטירתו תעלה למעלה ולא נתקנה ואינה יכולה ליכנס במחיצתה והיא מוכרחת לבוא בעולם הזה, לא יזכה לסוד העיבור, והקב"ה יראה נשמתו אובדת ויעלים עיני השגחתו ממנה ולא ישלח לה נשמת איזה צדיק אחד בהעלם לתקנה.
אנשים[עריכה]
אבידת גוי, דהיינו חפץ שגוי איבדו, אין משיבין לו (סנהדרין עו:). וחקרו בזה בין שלושה צדדים:
- הפקר מייד כשהגוי איבדה.
- אין איסור גזל ואין חיוב השבת אבידה, אך אינו קונה אותה להיות שלו (פטור מהשבה) (ב"ח יו"ד קמו. בין שני הצדדים הנ"ל חקר בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד רסח).
- בזמן שהיא אבודה היא עדיין שייכת לגוי, והתורה התירה לישראל לזכות בה (וכשיזכה קונה אותה להיות שלו) (ברכת אברהם בבא מציעא סוף ב. (דף ח בדפיו) חוקר בין צד זה לבין הפקר).
סגולה למציאת אבידה[עריכה]
כתב במדרש תלפיות (ענף אבידה): קיבלתי מי שמאבד איזה דבר אם ינדור למאור אם אני מצא אותה סך מסויים לעילוי נשמתו של רבינו מאיר בעל הנס, מיד מוצא האבידה, ובלבד שלא יעבור זמן, שאם האבידה מעות אפשר שכבר הוציא אותם המוצא בהוצאה, ואם הוא בגד או שמלה אפשר שהוליכה למקום אחר או עשה בו שינוי באופן שאינו ניכר, ואז אין מועיל הנדר.
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הסוגיות בבבא מציעא כא, א ובגמרא