בל תשקצו: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) (שימוש בתבנית מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''בל תשקצו''' הוא כינוי לאיסור אכילת דברים טמאים ועשיית דברים מאוסים. | |||
==מקורות מדאורייתא== | ==מקורות מדאורייתא== | ||
האיסור מופיע ב{{מקור|ויקרא יא}}, לאחר פירוט ענייני איסורי אכילה: אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת נַפְשׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשּׁרֵץ; וְלא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם; כִּי אֲנִי יה', אֱלקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי..." | |||
האיסור מופיע | |||
המילה "שקץ" מוזכרת גם בהקשר ל[[עבודה זרה]]: "וַיֵּלֶךְ [[שְׁלמה]] אַחֲרֵי עַשְׁתרֶת, אֱלהי צִדנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכם, שִׁקֻּץ עַמנִים... לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב... וּלְמלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" {{מקור|מלכים א יא|כן}}. | |||
{{מקור|מלכים | |||
חז"ל הוסיפו לאיסור "בל תשקצו", מלבד איסור אכילת בעלי חיים טמאים, עשיית כל דבר מאוס, טמא או מעורר גועל. נחלקו הראשונים האם תוספת זו היא מן התורה או מדרבנן. <ref>יש סוברים שמן התורה עובר על כל הדברים המאוסים, ומכל מקום אין [[מלקות|לוקים]] על לאו זה, מפני שהוא לאו שבכללות, אבל לוקים עליו [[מכת מרדות מדרבנן]]; ויש אומרים שאין בל תשקצו בשאר הדברים המאוסים אלא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא, שמן התורה אינו עובר אלא במה שאמור במפורש, היינו על שרצים ובעלי חיים טמאים{{דרוש מקור}}.</ref>. | |||
== פרטי | == פרטי הדין== | ||
אדם שנצרך לנקביו, | {{לא הלכה}} | ||
===השהיית נקבים=== | |||
אדם שנצרך לנקביו, עליו להתפנות במהרה, על מנת לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור "בל תשקצו" <ref>{{מקור|בבלי מכות טז ב}}; {{מקור|שולחן עורך אורח חיים ג יז}} ועוד)</ref>. בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). כתבו האחרונים, כי גבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנת עקרות ועובר משום "לא יהיה בך עקר" <ref>(ע' {{מקור|בבלי יבמות סד ב}}; {{מקור|משנה ברורה ג לא}} ושאר אחרונים שם.</ref>, ויש אחרונים שתכבו שבימינו הטבע שונה ולכן אין לחוש לכך<ref>[[חזון איש]] הל' פריה ורביה; "ביצחק יקרא" על מ"ב שם.</ref>. | |||
הסתפקו האחרונים אם איסור השהיית הנקבים הוא מדאורייתא או מדרבנן<ref>ראה {{מקור|שערי תשובה אורח חיים ג ז|כן}}</ref>, ונפסק להלכה<ref>משנה ברורה ושאר אחרונים</ref> כי זוהי "[[אסמכתא]]" בעלמא, ולכן איסור זה נדחה מפני [[כבוד הבריות]]. | |||
ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות {{מקור|משנה ברורה צב ז|כן}}. ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו - לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין - מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין ({{מקור|באור הלכה צב ב$באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'}}; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח; ועוד), ויש אומרים שגם באמצע עניין יפסיק מיד כדי להתפנות ({{מקור|בא"ח ויצא א|כן}}. | |||
== | ===שאר דברים מאוסים=== | ||
אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות | אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות {{מקור|רמב"ם מאכלות אסורות יז כט|כן}}. | ||
מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו - למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג). | מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו - למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג). | ||
| שורה 35: | שורה 33: | ||
[[קטגוריה:תרי"ג מצוות]] | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
גרסה אחרונה מ־11:37, 15 באפריל 2012
|
|
בל תשקצו הוא כינוי לאיסור אכילת דברים טמאים ועשיית דברים מאוסים.
מקורות מדאורייתא[עריכה]
האיסור מופיע בויקרא יא, לאחר פירוט ענייני איסורי אכילה: אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת נַפְשׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשּׁרֵץ; וְלא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם; כִּי אֲנִי יה', אֱלקיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי..."
המילה "שקץ" מוזכרת גם בהקשר לעבודה זרה: "וַיֵּלֶךְ שְׁלמה אַחֲרֵי עַשְׁתרֶת, אֱלהי צִדנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכם, שִׁקֻּץ עַמנִים... לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב... וּלְמלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א יא).
חז"ל הוסיפו לאיסור "בל תשקצו", מלבד איסור אכילת בעלי חיים טמאים, עשיית כל דבר מאוס, טמא או מעורר גועל. נחלקו הראשונים האם תוספת זו היא מן התורה או מדרבנן. [1].
פרטי הדין[עריכה]
אין לפסוק למעשה על פי הנאמר באתר ויקישיבה מבלי להיוועץ במורה הוראה מוסמך!
השהיית נקבים[עריכה]
אדם שנצרך לנקביו, עליו להתפנות במהרה, על מנת לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור "בל תשקצו" [2]. בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). כתבו האחרונים, כי גבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנת עקרות ועובר משום "לא יהיה בך עקר" [3], ויש אחרונים שתכבו שבימינו הטבע שונה ולכן אין לחוש לכך[4].
הסתפקו האחרונים אם איסור השהיית הנקבים הוא מדאורייתא או מדרבנן[5], ונפסק להלכה[6] כי זוהי "אסמכתא" בעלמא, ולכן איסור זה נדחה מפני כבוד הבריות.
ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (משנה ברורה צב ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו - לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין - מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח; ועוד), ויש אומרים שגם באמצע עניין יפסיק מיד כדי להתפנות ((בא"ח ויצא א).
שאר דברים מאוסים[עריכה]
אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם מאכלות אסורות יז כט).
מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו - למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג).
כאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים, יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו, בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על האיסור "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח). ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר, אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחבירו. למשל, המחטט באף או מגרד פצעונים שבפניו, עובר באיסורים אלו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חבירו ונמאס בה". ובמיוחד בעת שאוכלים, צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.
לא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, שזה מגעיל את הסועדים (שו"ע קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים ניטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהתחיל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחבירו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע קע, טו, מ"ב לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם. וכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא יתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חבירו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולות להעביר מחלות (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). אמנם, אם חבירו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חבירו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חבירו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.
ויש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. למשל, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו. וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (ע' ברכות סג, א). ואף אמרו שהמריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, ירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.
ויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב עדה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים. למשל, יש שנוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת החומוס המרכזית, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, צריכים להימנע מזה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ יש סוברים שמן התורה עובר על כל הדברים המאוסים, ומכל מקום אין לוקים על לאו זה, מפני שהוא לאו שבכללות, אבל לוקים עליו מכת מרדות מדרבנן; ויש אומרים שאין בל תשקצו בשאר הדברים המאוסים אלא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא, שמן התורה אינו עובר אלא במה שאמור במפורש, היינו על שרצים ובעלי חיים טמאים(דרוש מקור).
- ↑ בבלי מכות טז ב; שולחן עורך אורח חיים ג יז ועוד)
- ↑ (ע' בבלי יבמות סד ב; משנה ברורה ג לא ושאר אחרונים שם.
- ↑ חזון איש הל' פריה ורביה; "ביצחק יקרא" על מ"ב שם.
- ↑ ראה (שערי תשובה אורח חיים ג ז)
- ↑ משנה ברורה ושאר אחרונים