קרבנות: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה[עריכה]

מצווה להביא זבחים ומנחות ולהקריבם.

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מכמה וכמה פרשיות בתורה לגבי קרבנות שונים, כגון "אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (ויקרא א-ג).

במהותו כתב הרוגאצ'ובר שלרמב"ם הוא מצווה ולראב"ד הוא עונש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן (אות רפט)).

גישת הרמב"ם[עריכה]

הרמב"ם במורה נבוכים^[1] מסביר כי הקורבנות נועדו לשמש כעין תחליף לעבודת האלילים הגשמית שהיתה לפני מתן תורה. עם ישראל התרגל לעבוד באופן גשמי ו"טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל" לכן ניתנו הקורבנות בתור דרך אמצעית בה יוכל העם לעבוד את ה' גם באופן הדומה לגשמי, ובכך להתקרב גם לבורא המופשט. שיטת הרמב"ם מתבססת ככל הנראה על דברי המדרש בויקרא רבה: " "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבילות וטרפות אמר המלך מה לעשות להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך אבל יסעוד אצלי ויובדל מעצמו היינו דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים וגומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".

גישת הרמב"ן[עריכה]

הרמב"ן הקשה בחריפות על דברי הרמב"ם והוכיח כי אף לפני שהומצאה העבודה זרה, בימי קין והבל וכן בימי נוח- הקריבו כבר קורבנות לה'. בנוסף, מלשון התורה "ריח ניחוח" המוסב על הקורבנות, משמע שאין מטרת הקורבנות רק להסיר את העם מעבודה זרה, אלא יש בהם טעם אחר. לשיטת הרמב"ן על דרך הפשט, מטרת הקורבנות היא להגביר את תחושת החטא אצל האדם. לדבריו, " מעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה" וכאשר האדם סומך ידיו על הקורבן ומתוודה על חטאיו וזורק את דם הקורבן, הוא מרגיש באופן מוחשי כי " ראוי שישפך דמו וישרף גופו" ובכך יגיע לתשובה וכפרה.

הסבר הכוזרי[עריכה]

הכוזרי במאמר שני^[2] דן בעניין הקורבנות ומתמקד בפסוק שהובא לעיל "את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי". לדבריו, אין לפרש את הפסוק כפשטו, שהקורבנות הינן לחמו של הקב"ה ומאכלו, אלא הוא משל לרעיון רוחני. הוא מדייק מכך שהפסוק מדבר על אש (אישי) ומסביר כי הקורבנות הם לחם לאש השורפת אותם, ועל ידי עריכת הקורבנות באופן השלם ניתן להשרות את שכינתו של הקב"ה במשכן ובמקדש, ולחבר את הרוחני בגשמי.

גישות בחסידות[עריכה]

בחסידות ^[3] מסבירים שעניין הקורבנות הוא להעלות את מדרגת כל הבריאה. לשיטתם, העולם מחולק ל4 רמות- דם צומח חי ומדבר כאשר כל מדרגה נעלית מחברתה. הזריעה באדמה מעלה אותה למדרגת הצומח, היכול להתעלות גם הוא לדרגת חי כאשר ייאכל על ידי החיה וייהפך לחלק ממנה ממש. יוצא אם כן, שכאשר שוחטים את החיה, ניתן להעלות את כל 4 המדרגות הקיימות בה למדרגת קודש.

טעמים נוספים[עריכה]

טעמו: למצוות הקרבת קורבנות יש טעמים רבים:

1. לדיבוק השכינה בישראל,
2. כלפי עובדי עבודה זרה שנהגו בקורבנות,
3. כנגד מעשה דיבור ומחשבה,
4. זהירות משגגות,
5. מיעוט תאוות,
6. החייאת הכהנים,
7. אש המזבח מכלה את יצר הרע,
8. סוגי קורבנות כלפי חלקי עבודה זרה,
9. זיכוך האדם והקרבתו לה',
10. ייחוד וקירוב,
11. תמורת הנפש כנגד מידת הדין,
12. התעוררות לתשובה (תורה שלמה חכ"ה מילואים א),
13. לתקן את הגלגול שבבעל החיים שקרב (מדרש תלפיות ענף גלגולים, הובא באוצר ישראל ערך תקון).

סוגי הקורבנות[עריכה]

הקורבנות מתחלקים לחמישה סוגים עיקריים:

1. עולה - קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים ורק אימוריהם מוקטרים.

2. חטאת - הקורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד. חטאת היא הקורבן היחיד שמחולק לחטאות פנימיות (דמן ניתן בהיכל, ואינן נאכלות) וחטאות חיצוניות (דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות). חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).

3. אשם - קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.

4. שלמים- הקורבן היחיד שהוא (בדרך כלל) קודשים קלים (ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם), שאר הקורבנות הם קודשי קודשים (ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים). כמו כן הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה עד חצות.

5. מנחה - הקורבן היחיד שהוא מן הצומח, שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים".

המביא את הקורבן[עריכה]

כל הקורבנות מתחלקים על פי הסיבה להבאתם - לקורבנות נדבה וקורבנות חובה, ועל פי המביא אותם - לקורבנות יחיד וקורבנות ציבור.

כך, לדוגמא, יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.

חטאת ואשם הם תמיד קורבנות חובה. כמו כן כמעט כל קורבנות הציבור הם חובה.

יש חילוק בין קורבנות ציבור לקורבנות יחיד, שקורבנות ציבור - פטורים מאחריותם, אך קורבנות יחיד - חייב באחריותם, חוץ מנדבות שאמר בהן "הרי זו" (ולא "הרי עלי").

כל קורבנות הציבור הם קודשי קודשים.

המינים הקרבים[עריכה]

הקורבנות מחולקים למינים שונים: בקר, כבש, עז, עוף וצומח.

כל מין מהבהמות (בקר, כבש ועז) מחולק לגדולים וקטנים, דהיינו מתחת לגיל שנה או מעליו (למשל - הבקר מחולק לפר ולעגל), וכן לזכרים ולנקבות (פר ופרה).

אלו הם המינים הקרבים ושמותיהם:

בקר[עריכה]

פר (נקרא גם שור), פרה - בשנתם השנייה או השלישית (מתחילת השנה השניה עד סוף השלישית).

עגל, עגלה - בשנתם הראשונה.

כבש[עריכה]

אייל, רחל - בשנתם השנייה (אך האייל לא מתחיל בתחילת השנה השניה ממש אלא חודש לאחר מכן).

כבש, כבשה (נקראים גם טלה או שה-כבשים) - בשנתם הראשונה.

עז[עריכה]

שעיר, שעירה - בשנתם השנייה.

גדי, גדיה (נקראים גם שה-עיזים) - בשנתם הראשונה. (גם הכבשים וגם העיזים הם ממיני הצאן)  

עוף[עריכה]

יש שני מינים במשפחת היונים: תורים ובני יונה.

תור - מביאים מהם רק את הגדולים שבמינם (שכנפיהם סיימו להצהיב).

בן יונה - מביאים מהם רק את הקטנים שבמינם (שכנפיהם עדיין לא התחילו להצהיב).

בהקרבת עופות אין הבדל בין זכר לנקבה (תמיד שניהם כשרים), וכן אין פסול של בעל מום (אלא רק של מחוסר אבר).

צומח (למנחות)[עריכה]

חיטים. שעורים.

מיניהם של הקורבנות השונים:[עריכה]

עולה - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.

חטאת - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים רק מנקבה ועופות בין מהזכרים ובין מהנקבות מכיון שלא ניכר בהם סימני זכרות או נקבות

אשם - בא רק מכבשים זכרים.

שלמים - באים מכל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהגדולים ובין מהקטנים, בין מהזכרים ובין מהנקבות.

מנחה - באה רק מהצומח.

כללים בקורבנות ציבור:[עריכה]

1. קורבנות-ציבור הם תמיד זכרים, והם רק מבהמות ולא מעופות.

2. חטאות-ציבור הם רק בקר או עיזים (ולא כבשים).

3. עולות-ציבור הם רק בקר או כבשים (ולא עיזים).

דינים נוספים שתלויים במין הקרב:[עריכה]

1. עבודות הקורבנות העיקריות שונות בין קרבנות בהמה (ארבע עבודות), קרבנות עוף (שתי עבודות) ומנחות (ארבע עבודות).

2. בכבשים מקטירים, בנוסף לשאר האימורים, גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.

3. מנחת נסכים היא מנחה שבאה רק עם קורבנות-בהמה. שיעור מנחת נסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.

עולה[עריכה]

עולה היא קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים, ורק אימוריהם מוקטרים.

המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.

המביא: יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.

יחיד-נדבה:[עריכה]

1. עולת נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו עולה".

2. לכפרה - על עשה, לאו הניתק לעשה, הרהורי עבירה.

יחיד-חובה:[עריכה]

1. קורבן עולה ויורד - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.

2. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.

3. נזיר שנטמא.

4. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.

5. כהן גדול ביום הכיפורים.

6. גר.

7. עולת ראיה - ביום הראשון של הרגל.  

ציבור-נדבה:[עריכה]

1. קיץ המזבח - כאשר אין קורבנות אחרים, מקריבים אותה כדי שהמזבח לא ישאר פנוי.

ציבור-חובה:[עריכה]

1. עולת התמיד - שניים כל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערביים.

2. מוספים - בשבת, ראש חודש וימים טובים.

3. איל המוספים - ביום הכיפורים.

4. העומר - ביום שני של פסח.

5. שתי הלחם - בשבועות.

6. פר העלם דבר של עבודה זרה - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.

חטאת[עריכה]

חטאת היא קורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד.

חטאת שונה משאר הקורבנות בשלושה דברים:

1. היא הקורבן היחיד שיש בו חילוק בין הדיוט, כהן גדול ונשיא (מלך).

2. היא הקורבן היחיד שיש בו דין של "חטאות מתות" - חמש חטאות שיש בהם פסולים מסוימים שבגללם הן מומתות: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה.

3. אם דמה ניתז על בגד הוא טעון כיבוס.

המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.

המביא: לא כל החטאות הן חובה. קורבנות היחיד יכולות להיות גם נדבה וגם חובה, לעומת זאת קורבנות הציבור הן רק קורבנות חובה.

החטאות מתחלקות לשני סוגים:

1. חטאות פנימיות - דמן ניתן על המזבח הפנימי שבהיכל, ואינן נאכלות (לכן חלקן נקראות "פרים הנשרפים" ו"שעירים הנשרפים").

2. חטאות חיצוניות - דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות. חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).   חטאות פנימיות

יחיד-נדבה:[עריכה]

1.ע"פ רצון חופשי (למשל: מתוך רצון להודות לה' או כתפילה בעת צרה). צריך מקור!! התוספתא בתמורה פרק ג: "הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי, אם היה חייב דבריו קיימין, ואם לאו, לא אמר כלום". שמי שאינו חייב בקרבנות החובה, או אפילו ספק אם הוא חייב, אינו רשאי להקריב מטעם זה של הבאת חולין לעזרה! פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות יד, ח): 'חטאת ואשם אינם באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה. האומר: הרי עלי חטאת או אשם (נדר) או שאמר: הרי זו חטאת או אשם (- נדבה), לא אמר כלום

יחיד-חובה:[עריכה]

1. פר כהן משיח (מה"פרים הנשרפים") - כהן גדול שהתיר בשוגג לאו שיש בו כרת ועשה כהוראתו.

2. פר כהן גדול ביום הכיפורים.

ציבור-חובה:[עריכה]

1. פר העלם דבר של ציבור (מה"פרים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג לאו שיש בו כרת ורוב ישראל עשו כהוראתם.

2. חטאת ציבור (שעיר) של יום הכיפורים - השעיר שעלה עליו הגורל לה'.

3. העלם דבר של עבודה זרה (שעירי עבודה זרה, "שעירים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.

חטאות חיצוניות

יחיד-חובה:[עריכה]

1. חטאת חלב - הדיוט שעבר על לאו שיש בו כרת.

2. חטאת נשיא - נשיא שעבר על לאו שיש בו כרת.

3. שגגת עבודה זרה.

4. קורבן עולה ויורד (לעומת שאר החטאות שנקראות "חטאת קבועה") - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.

5. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.

6. נזיר שנטמא.

7. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.

ציבור-חובה:[עריכה]

1. מוספים - בראש חודש וימים טובים.

2. חטאת הבאה עם שתי הלחם - בשבועות.

אשם[עריכה]

אשם הוא קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.

המין הקרב: כבשים זכרים.

המביא: כל האשמות הם קורבנות יחיד, והם חובה.

ישנם שישה סוגי אשמות - על חטאים שונים:

1. אשם גזילות - אדם שהיה חייב ממון, נשבע שאינו חייב ואחר כך הודה.

2. אשם מעילות - נהנה מקודשים בשוגג.

3. אשם שפחה חרופה - בא על חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.

4. אשם נזיר - נזיר שנטמא.

5. אשם מצורע - לאחר שהמצורע נטהר.

6. אשם תלוי - אדם שהסתפק האם עבר עבירה שיש בה כרת.

שלמים[עריכה]

שלמים שונים משאר הקורבנות בשני דברים:

1. הוא הקורבן היחיד שהוא קודשים קלים, ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם, לעומת שאר הקורבנות שהם קודשי קודשים, ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. היוצאים מן הכלל הם כבשי עצרת (שמביאים בשבועות) שהם קודשי קודשים אע"פ שהם שלמים.

2. הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה (עד חצות). היוצאים מן הכלל הם תודה ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה (עד חצות) אע"פ שהם שלמים.

המין הקרב: כל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהזכרים ובין מהנקבות, בין מהגדולים ובין מהקטנים.

המביא: יש שלמים שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.

סוגי השלמים הם תשעה:

יחיד-נדבה:[עריכה]

1. תודה - מי שניצל בנס.

2. שלמי נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו שלמים".

3. חגיגת ארבעה עשר - מקריבים בערב פסח ואוכלים לפני קורבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע.

4. שלמי גר - כשמתגייר.  

יחיד-חובה:[עריכה]

1. שלמי שמחה - מביאים כל הרגל, וגם נקבות אוכלות אותם.

2. שלמי חגיגה - אוכלים ביום טוב ראשון של הרגל, רק זכרים אוכלים אותם.

3. איל נזיר - במלאות ימי נזרו בטהרה.

4. ביכורים - עם הבאת הביכורים בשבועות.

ציבור-חובה:[עריכה]

1. כבשי עצרת - בשבועות, באים עם שתי הלחם. והם השלמים היחידים שהם קודשי קודשים.

ישנם שלושה קורבנות נוספים שאינם שלמים ממש, אך הם דומים לשלמים (עם הבדלים מסוימים), שלושתם קורבנות יחיד והם חובה:

1. בכור - בכור בהמה טהורה (ויש בו דין מיוחד שאסור בגיזה ובעבודה).

2. מעשר - מעשר בהמה.

3. פסח - בין פסח ראשון ובין פסח שני (במעשר ובפסח יש דין מיוחד שאינם טעונים סמיכה).

הם הקורבנות היחידים שנותנים מדמם מתנה אחת על היסוד של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע, ובחטאת חיצונה נותנים ארבע מתנות על ארבע קרנות).

כמו שאר השלמים, גם בכור מעשר ופסח הם קודשים קלים. בכור ומעשר נאכלים - כמו שאר השלמים - לשני ימים ולילה, אך הפסח נאכל רק בלילה (עד חצות, שלא כרוב הקורבנות שנאכלים ליום ולילה עד חצות).

מנחה[עריכה]

הקורבן היחיד שהוא מן הצומח (שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים").

המין הקרב: כל המנחות באות מסולת חיטים, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות מן השעורים.

המביא: יש מנחות שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.

יחיד-נדבה:[עריכה]

1. מנחת נדר ונדבה: שלוש מהן מאפה כלי - מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, ושתיים מהן מאפה תנור - חלות ורקיקים.

יחיד-חובה:[עריכה]

1. מנחת חוטא - קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו), אם הוא דל.

2. מנחת חינוך - כהן מביא ביום עבודתו הראשון וכן כהן גדול ביום שנמשח.

3. מנחת חביתין - כהן גדול מביא כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.

4. מנחת קנאות - סוטה.

ציבור-חובה:[עריכה]

1. מנחת העומר (מנחת ביכורים) - מניפים בט"ז בניסן, ומתירה את אכילת החדש.

2. שתי הלחם (קרבן ראשית) - בשבועות, ומתירים את הקרבת החדש.

3. לחם הפנים - כל שבת.

מנחת נסכים - היא מנחה נוספת, שחובה להביאה יחד עם כל עולת בהמה ושלמים (בין ביחיד בין בציבור בין בנדבה ובין בחובה. כמו כן מצורע מביא אותה עם חטאתו ואשמו). מביאים איתה גם נסכים (יין ושמן) ומנסכים את היין. שיעור מנחת הנסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.

ישנם שני קורבנות נוספים שאינם מנחות ממש, אך הם דומים למנחות (עם הבדלים מסוימים):

1. תודה - מביאים איתה חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ.

2. נזיר - מביא גם חלות ורקיקים.

המביאים כמה קורבנות[עריכה]

חלק מהמחויבים קורבן מביאים כמה קורבנות יחד - שניים או שלושה. כל אחד מהם מביא גם עולה וגם חטאת, וחלקם מביאים גם אשם או שלמים. ונסכמם כאן:

1. שתי הלחם (בשבועות) - עולה, חטאת ושלמים.

2. נזיר במלאות ימי נזרו בטהרה - עולה, חטאת ושלמים.

3. נזיר שנטמא - עולה, חטאת ואשם.

4. מצורע - עולה, חטאת ואשם.

5. זב, זבה ויולדת - עולה וחטאת.

6. מוספים (בראש חודש וימים טובים) - עולה וחטאת (אך מוסף שבת הוא רק עולה).

7. כהן גדול ביום הכיפורים - עולה וחטאת.

8. קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו) - אם הוא עשיר - רק חטאת, או הוא בינוני - עולה וחטאת, אם הוא דל - מנחה.

9. העלם דבר של עבודה זרה - עולה וחטאת.

עבודות הקורבנות[עריכה]

העבודות העיקריות בקורבנות מחולקות לפי המינים הקרבים:

בקורבנות בהמה - ארבע עבודות: שחיטה, קבלת הדם, הולכה, זריקה.

בקורבנות עוף - שתי עבודות: מליקה, מיצוי הדם.

במנחות - ארבע עבודות: קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, הקטרה.

נתינת הדם על המזבח החיצון:[עריכה]

עולה, אשם ושלמים - שתי מתנות שהן ארבע.

חטאת פנימית - בהיכל על המזבח הפנימי.

חטאת חיצונה - ארבע מתנות.

בכור מעשר ופסח (הדומים לשלמים) - מתנה אחת.

החלקים המוקטרים:[עריכה]

עולת בהמה וחטאת פנימית - כולן לשמיים.

עולת עוף - כולה לשמיים, חוץ מהזפק, העור שעליו, הנוצה והמעיים שנזרקים לדשן.

חטאת חיצונה, אשם ושלמים - מקטירים רק את האימורים: החלב שעל הקרב, חלב הקיבה, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, יותרת הכבד ומעט מהכבד. בכבשים מקטירים (בנוסף לאימורים הנ"ל) גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.

רוב המנחות - מקטירים רק את הקומץ.

מנחת חינוך, מנחת חביתין, מנחה של כהן (חוטא או נדבה) - אינן נקמצות אלא כולן לשמיים.

אכילת הקורבנות[עריכה]

זמן האכילה:[עריכה]

עולה וחטאת פנימית - לא נאכלות, אלא כולן לשמיים.

חטאת חיצונה, אשם, מנחה - יום ולילה עד חצות.

שלמים - שני ימים ולילה (חוץ מתודה ואיל נזיר שנאכלים ליום ולילה עד חצות).

פסח - רק בלילה עד חצות.

האוכלים ומקום האכילה:[עריכה]

רוב הקורבנות, כיוון שהם קודשי-קודשים, נאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. אך שלמים (חוץ מכבשי עצרת), כיוון שהם קודשים קלים, נאכלים בכל ירושלים לכל אדם.

פרטי הדין[עריכה]

חייבים קרבן רק על עבירה שעונשה כרת במזיד. וחקרו האם הוא סיבה, דהיינו שחיוב הכרת במזיד מחייב קרבן בשוגג, או שהוא סימן, שעבירה שיש בה כרת במזיד, יש בה קרבן בשוגג (קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י).

בעבודות הקרבן חקרו האם העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).

טומטום פסול לקרבן. וחקר הגר"ח (סטנסיל שנה) האם הוא משום שצריך שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, או משום שספק פסול.

דיחוי בקדושה (דבר קדוש שנפסל וחזר והוכשר, דינו שעדיין פסול) - חקר הגרי"ז האם חסר בקדושה, או שבקדושה לא חסר כלום אלא שהיא דחויה (חידושי הגרי"ז זבחים עמוד לא בדפיו ד"ה עוד).

בדינים שונים[עריכה]

אנוס, הרמב"ם (שגגות ה-ו) פסק שהוא פטור מקרבן, אך הפני יהושע (שבת סח: על תד"ה אבל) תלה זאת במחלוקת תנאים, שרק למונבז פטור מקרבן, שממועט מ"חטא", אך לרבנן חייב בקרבן, דכפרה מיהא בעי, וכל פטור אונס הוא רק מעונשים (מיתה, מלקות וממון).

אין עונשין מן הדין (מכות ה:). הריטב"א כתב שקרבן כן מחייבים מן הדין (מכות יד. (ד"ה והלא כתב) בתירוצו הראשון. וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ז בשם מרי"ק, ושער המלך שחיטה פרק ב. והקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י הביא בזה מחלוקת ראשונים), והקשו עליו, שבתוספתא (שבועות פ"ג) כתוב שגם קרבן לא מחייבים מן הדין. ותירץ ספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה והנה) שלדעה שחולין בעזרה לאו דאורייתא (והיא ההלכה) עונשים בקרבן מן הדין, שמה אכפת לנו שיביא קרבן, אך לדעה שחולין בעזרה דאורייתא לא יביא את הקרבן, שחוששים שפטור והוא חולין בעזרה, ולכן אין לחלק את דין קרבן משאר העונשים, ופטור.

ראה גם[עריכה]

• אכילת קודשים

• קרבן פסח

• קרבן מנחה

קישורים חיצוניים[עריכה]

• מאמר בנושא טעמי הקורבנות לפי הרמב"ם הרמב"ן והרלב"ג