סיכון עצמי: הבדלים בין גרסאות בדף

א. הגדרת המושג

ענייני סכנה בכלל נוגעים לנושאים מגוונים ברפואה והלכה, והם נידונים בערכים אחרים של אנציקלופדיה זו^[1].

בערך זה יידונו פעולות שונות של חולים ושל רופאים הכרוכות בסיכון עצמי בדרגות שונות. הנושא מתחלק לשני חלקים - סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולות רפואיות; סיכון עצמי של רופא, או של אדם אחר, כדי להציל את חברו מסכנה.

מקורות ראשוניים[עריכה]

1. סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולה רפואית

ארבעת המצורעים המקור העיקרי לדיון בשאלה זו הוא הסיפור על ארבעת המצורעים^[2], שישבו בפתח העיר בעת המלחמה בין ארם לישראל: 'ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו ישבים פה עד מתנו, אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו'^[3].

התלמוד מסיק מסיפור מעשה זה, שאין חוששים לחיי שעה כאשר יש סיכוי לחיי עולם^[4], ובכל מקרה של סכנה צריך לדאוג לטובת המסוכן, לפיכך מי שנמצא מתחת למפולת אבנים בשבת, מחללים עליו את השבת, וחוששים לחיי השעה שלו, כי אחרת ימות; ולעומת זאת אם החשש לחיי שעה יביא למותו הוודאי, אין חוששים לחיי השעה כשיש סיכוי להצילו, וכגון שמדובר בחולה מסוכן שוודאי ימות, ויש רופא גוי שספק ירפא אותו וספק יהרגנו (במקום ובזמן שהגויים היו חשודים להרוג יהודים), אין חוששים לחיי השעה של החולה, ומותר לו להתרפא מהגוי^[5]; וכן יש מי שכתב, שלחיי שעה אכן חוששים, אלא שכאשר יש ספק חיי שעה מול אפשרות של חיי עולם, מעדיפים את הסיכוי לחיי עולם^[6].

עקרון באופן כללי קבע אחד הראשונים, שכל העיסוק ברפואה כרוך בסיכונים, "שאין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה", ובכל זאת נתנה התורה היתר לרופאים לעסוק ברפואה^[7].

סיכון עצמי של אחד, כדי להציל את חברו מסכנה[עריכה]

להלן מספר מקורות תלמודיים שמהם דנו הפוסקים בשאלה אם חייב אדם לסכן עצמו עבור חברו:

רבי אמי, רבי יונתן וריש לקיש המקור העיקרי שממנו דנים כל הפוסקים בנידון הוא הסיפור הבא מהתלמוד הירושלמי:

רבי אמי נתפס על ידי גזלנים מסוכנים. אמר רבי יונתן, יכרך המת בסדינו (כלומר, התייאש מחייו והחשיבו כמת, ואין לו לר' אימי אלא להכין לעצמו תכריכין). אמר רבי שמעון בן לקיש, או שאני הורג או שאני נהרג, אלך ואצילנו בכוח. הלך ופייס אותם גזלנים, ונתנו לו אותו^[8].

יש מהפוסקים שהביאו את הירושלמי והכריעו כדעתו, על פי מעשהו של רבי שמעון בן לקיש, והיינו שחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מוודאי סכנה^[9]; יש מהפוסקים, שדחו הראיה מהירושלמי מכמה סיבות: השאלה שלפנינו היא מחלוקת אמוראים שם; יתכן שלא עשה ריש לקיש אלא משום מידת חסידות; רבי אימי היה גדול מריש לקיש, ולכן היה על ריש לקיש להצילו^[10]; יש שהתקשו בהבנת שיטת הירושלמי, למה יתחייב לסכן עצמו בקום ועשה כדי לא לעבור על הלאו של 'לא תעמד על דם רעך', הרי אפשר לומר מה ראית שדם חברך אדום יותר, ובעצם הלאו הזה אינו שונה מכל לאו אחר, ונדחה בפני פיקוח נפש כמו כל האיסורים בתורה^[11]; ויש מהפוסקים שהוכיחו, שהתלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי, ופסקו כדעת הבבלי^[12].

קיתון אחד של מים "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים בצמא, שאין המים מספיקים לשניהם, ואם שותה אחד מהם - מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, שנאמר 'וחי אחיך עמך'^[13], כלומר יחיה עמך, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך"^[14], והלכה כרבי עקיבא^[15].

יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב לסכן את חייו, כדי להציל את חברו ממיתה^[16]; ויש שהוכיחו להיפך, שדווקא אם שניהם ימותו, אזי ישתה רק בעל המים, אבל אם ספק אם ימותו, אזי ישתו שניהם, כי צריך להכניס עצמו לספק סכנה עבור חברו^[17].

מעיין משותף "מעיין של בני העיר, חייהם וחיי אחרים - חייהם קודמים, שאם אינו מספיק לשתיית כולם, שתייתם קודמת, שחייך קודמים; חיי אחרים וכביסתם - חיי אחרים קודמים לכביסתם, רבי יוסי אומר כביסתם קודמת לחיי אחרים"^[18].

יש מי שפירשו, שמדובר במצב שבמניעת הכביסה יש ספק סכנה לכמה בני אדם, ומחלוקת התנאים היא בשאלה אם חייבים להיכנס בספק סכנה, כדי להציל אחרים מוודאי סכנה. ומכאן שלדעת הבבלי אין חיוב להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה^[19], והיינו משום שצער רב הופך להיות פיקוח נפש^[20]; ויש שכתבו, שלא מדובר בספק סכנה כלל, שכן מדובר במצב שבני העיר האחרת יכולים לטרוח ולהביא מים ממקום אחר, או שיכולים לעקור ממקומם, אלא שהדבר כרוך בצער וסבל^[21], ומחלוקת התנאים היא אם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי למנוע צער מהזולת, ובזה הלכה כרבי יוסי, שאינו חייב בכך, אבל אין ראיה שבמקום סכנה לזולת לא יהא חיוב על המציל להיכנס לספק סכנה^[22]. הלכה כרבי יוסי, שכביסתם קודמת לחיי אחרים^[23].

רבי טרפון "מעשה בבני הגליל, שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש. באו לפני רבי טרפון וביקשו ממנו שיחביא אותם. אמר להם: כיצד נעשה? אם לא אחביא אתכם, יראו אתכם; ואם אחביא אתכם, הרי אמרו חכמים שאין לקבל לשון הרע, אבל יש לחוש לו, לכן לכו והחביאו את עצמכם^[24]. מהראשונים יש שפירשו את חששו של רבי טרפון שמא באמת הרגו אותם בני הגליל את הנפש, ומצד הדין אסור להצילם^[25]; ויש שכתבו, שחששו של רבי טרפון היה שמא הרגו את הנפש, ואם יטמין אותם יסכן את חייו, כי המלך יהרגו, ולכן צריך להיזהר שלא יבוא הפסד לא לו ולא לאחרים^[26].

יש מהפוסקים שהוכיחו מכאן, שאין לאדם לסכן עצמו בספק סכנה^[27]; יש מי שכתב להוכיח מכאן, שבדרך כלל יש לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו, שאילו ידע רבי טרפון בוודאות שהעלילה היא שקר, היה מסתכן להצילם^[28]; יש שדחו ראיה זו מכמה סיבות: המדובר במצב שיכלו להחביא עצמם במקום אחר, ולכן לא היה זה בגדר וודאי סכנה של הניצולים; אם היה נודע למלכות היו הורגים גם את הניצולים, ומכאן שגם הצלתם היתה בספק, ולכן לא צריך להכניס עצמו לספק סכנה עבור ספק הצלה^[29]; ויש מי שכתב, שלאור העובדה שאפשר לפרש את הסוגיא בכמה דרכים, אין להביא ראיה מסוגיא זו לכאן או לכאן^[30].

מתוך גדרי חיוב הצלה בדין חיוב ההצלה של הזולת מסיק התלמוד, שמהפסוק 'והשבתו לו'^[31] - לרבות אבדת גופו, נלמדת ההלכה שחייב להצילו בגופו, ומהפסוק 'לא תעמד על דם רעך'^[32], נלמדת ההלכה שחייב לטרוח ולשכור מצילים^[33]. ויש מי שכתב, שמפסוק זה הוזהרנו להשתדל בהצלת חברינו ולשית עצות לעזרתם בעת צרה, ואם יש לך כוח להציל בעצה או בהשתדלות, ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת, יקצר כוחך מידה כנגד מידה^[34].

יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה, אלא רק שחייב להוציא הוצאות על הצלתו^[35]; ויש שדחו ראיה זו, כי המדובר בסוגיא זו במצב שיש ספק בהצלת המסוכן, שאז באמת אין חיוב למציל להכניס עצמו לסכנה, אבל אילו היתה ההצלה וודאית - חייב להציל^[36].

אמימר, מר זוטרא ורב אשי ישבו בפתח ביתו של המלך אזגדר. חלף לפניהם האיש שמביא מזון לפני השרים. ראה רב אשי שמר זוטרא מחוויר ופניו זועפים, כי נתאווה למזון. לקח רב אשי באצבעו מן המזון, ושם בפיו של מר זוטרא. אמר לו הממונה, הפסדת את סעודת המלך! אמרו שוטרי המלך לרב אשי, מדוע עשית זאת? אמר להם רב אשי, מי שעושה מאכל כזה, אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו. אמרו לו מדוע? אמר להם, בשר של חזיר מצורע ראיתי במאכל וכו'. בדקו ומצאו כדבריו, שנעשה לו נס ונמצא שם בשר חזיר מצורע. אמרו חכמים לרב אשי, מדוע סמכת על הנס? אמר להם, ראיתי רוח צרעת שפרחה על מר זוטרא^[37].

יש שהוכיחו מכאן, שצריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה, אך דחו זאת מכמה סיבות: המדובר במצב שרב אשי היה בטוח בצדקתו, ולא ראה בכך נס, ולא היה כלל בגדר סכנה^[38]; רב אשי היה מקורב למלכות, ולכן לא היה בגדר סכנה^[39]; ויש מי שהוכיח מכאן, שאדרבה אסור להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה, שכן חז"ל הקפידו על רב אשי שסמך על הנס^[40].

רוצח שברח לעיר מקלט אינו יוצא מעיר מקלטו, אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו, שמא ייהרג על ידי גואל הדם^[41].

יש מי שהוכיח מכאן, שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה, ואפילו אם המדובר להציל רבים מישראל^[42]. ודחו ראיה זו, שכן בהצלת כל ישראל לכל הדעות חייב לסכן עצמו, אלא שברוצח בעיר מקלט גזירת הכתוב הוא שלא יצא^[43], או שהכוונה שאינו חייב לצאת, אבל אין בזה איסור^[44].

בנוסף למקורות המצויינים לעיל דנו הפוסקים באירועים שונים במקרא ובסוגיות נוספות בתלמוד ביחס לשאלה אם צריך אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה אם לאו^[45].

להלכה נחלקו הפוסקים אם חייב אדם לסכן עצמו מספק, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה:

יש אומרים, שחובתו להסתכן^[46]. ולשיטה זו — יש הסבורים, שלא רק שחייב אדם להסתכן כדי להציל את חברו, אלא שמותר לו גם להקריב את חייו למען מטרה זו^[47]; ויש הסבורים, שאסור לאדם לוותר על חייו, ודין חייך קודמים הוא דין מוחלט ולא רק זכות קדימה, ולכן אם יש סכנה וודאית למציל, אסור לו לכל הדעות להיכנס לסכנה כזו, כדי להציל את חברו^[48]; ויש אומרים, שאין חובה לאדם לסכן עצמו עבור חברו, אך רשאי הוא לעשות כן^[49].

פרטי דינים[עריכה]

1. סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולה רפואית

גדרי סיכון בניתוחים חולה שנותרו לו רק חיי שעה^[50], ומציעים לו לעבור ניתוח או טיפול מסוכן אחר, שאפשר שהטיפול או הניתוח יגרמו להבראתו ויחיה חיי עולם, אבל אפשר שימות מהר יותר כתוצאה מהטיפול לעומת המהלך הטבעי של מחלתו, מותר לו לעבור ניתוח זה או טיפול זה^[51]; ולא רק שמותר לאדם לסכן את חיי השעה שלו עבור חיי עולם בשב ואל תעשה, אלא הדבר מותר גם בקום ועשה^[52].

יש אומרים, שההיתר הוא דווקא אם הסיכויים להצלחת הניתוח הם לפחות מחצה על מחצה^[53]; יש מי שסבור, שאמנם אין צורך בסיכויים של 50%, אך מכל מקום צריך לפחות סיכויים של 30%^[54]; ויש אומרים, שאפילו אם קרוב יותר שימות מהניתוח, אך יש סיכויים שיחיה חיי עולם — מותר; ואפילו אם הוא ספק רחוק שיתרפא מהניתוח, ויותר קרוב שימות תיכף בעת הניתוח — מותר, כי לא חוששים במצב כזה לחיי שעה, כשהדבר נעשה לטובתו^[55], ויש מי שכתב, שגם 5% סיכויים מספיקים להסכמה לניתוח בתנאים כאלו^[56], אלא שאין כופים עליו ניתוח בתנאים אלו, ואם הוא מסרב, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, ושומעים לו, ודין זה הוא בין אם הרופא הוא יהודי ובין אם הוא גוי^[57]; ויש מי שכתב, שדין זה נכון גם בגוי, היינו שאם הוא מבקש שינתחוהו, אף שיש סיכון גבוה שימות יותר מהר, אבל אם יש סיכוי שיחיה חיי עולם — מותר^[58].

נוטה למות כאשר החולה צפוי למות ממחלתו בתוך חודש ימים, ויש אפשרות לתת טיפול חלקי, שימנע את מותו הקרוב, אבל יהא צורך בטיפולים וניתוחים חוזרים בעתיד, וגם חייו יהיו חיי סבל, ולעומת זאת יש אפשרות לבצע ניתוח גדול שיתקן את המצב החולני בצורה יסודית ללא צורך בטיפולים חוזרים וללא סבל בהמשך חייו, אלא שבגין היות הניתוח גדול ומסובך יש סיכון שהחולה ימות מהניתוח עצמו, יש להעדיף את האפשרות השניה^[59].

יש מי שכתבו, שדווקא אם הניתוח עשוי לרפא את החולה ממחלתו, מותר לו להסתכן, אף אם הטיפול עלול לקרב את מותו; אבל אם גם לאחר הניתוח יישאר במחלתו ובסכנתו, אלא שללא הניתוח הסכנה היא קרובה, ועל ידי הניתוח הסכנה מתרחקת, אסור לעשות הניתוח, אם יש חשש שהוא יקרב את מותו^[60].

רשות או חובה אין חיוב על החולה להיכנס לסכנה בניתוח שעשוי לרפאותו אבל עלול לקרב מותו, אלא שהוא רשאי לעשות כן; אבל אם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח, חייב לעשות הניתוח, שהרי אדם מצווה לחיות^[61]; ויש מי שכתב, שבמקרה כזה צריך אפילו לכפות על החולה את הניתוח בעל כורחו^[62].

ספק או הוודאי ההיתר לאדם לסכן עצמו בריפוי הוא דווקא כשיש וודאות בצורך בניתוח, שאם לא כן החולה ימות בוודאי, אבל כשיש ספק אם יש צורך בניתוח, ואולי יוכל החולה לחיות גם ללא הניתוח, ומאידך יש ספק שהניתוח יקרב מותו, אסור להכניס עצמו לספק זה^[63].

ללא חשש סכנת חיים יש מי שכתב, שחולה במחלה שאיננה מסכנת את חייו, אלא שהוא סובל ממחלתו או שהוא מוגבל, ויש אפשרות לנתחו ולרפאותו מסבלו, אבל יש סיכון בניתוח, והוא עלול למות ממנו, אסור לעשות ניתוח זה^[64]; ויש מי שכתבו, שאם הוא סובל מיסורים קשים, אף שאין מחלתו מסכנת את חייו, אמנם אין להורות לו לעשות הניתוח, אבל אם רוצה בכך, מותר לו להסתכן, כדי למנוע יסורים קשים^[65].

הסכמה וסירוב ההיתר לסכן חיי שעה כדי לזכות בחיי עולם הוא דווקא אם החולה מסכים לכך, והסכמתו מועילה ואינה נחשבת כאיבוד עצמי לדעת, וכמו כן אם הוא מסרב, אין זה נחשב כאיבוד עצמי לדעת, ויש לו זכות לסרב^[66].

רופא יהודי או גוי יש מי שכתב, שההיתר להכניס חולה לספק חיי שעה כדי להצילו לחיי עולם הוא דווקא לרופא גוי, אבל לרופא יהודי אסור לגרום ספק רציחה^[67]; ויש מי שכתבו, שגם לרופא יהודי מותר לבצע הניתוח^[68], ואדרבה עדיף שרופא יהודי יעשה הניתוח^[69].

מחלוקת בין הרופאים בחולה שימות בוודאי ממחלתו, אבל יש מחלוקת בין הרופאים אם הניתוח המוצע יועיל — יש מי שכתב, שהולכים על פי הכללים של מחלוקת רופאים ביום הכפורים^[70], וכן שאין חוששים לחיי שעה, וספק נפשות להקל. ולפיכך, בין אם הרופאים הנחלקים שווים במספרם; ובין אם רוב הרופאים אומרים שלא יצליח הניתוח, אבל יש מיעוט שאומרים שיצליח; ובין אם בקרב המיעוט המתנגד לניתוח יש בקיאים ומומחים יותר מאשר בקבוצה התומכת בניתוח; ובין אם התומכים בניתוח הם רופאים גויים, בכל אלו מותר לחולה להסכים לניתוח^[71]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה של סיכון חיי שעה עבור חיי עולם צריך לעשות זאת על פי דעת רוב ניכר של הרופאים המומחים בעיר, היינו רוב כפול, ובהסכמת החכם שבעיר^[72].

אם חלק מהרופאים אומרים שהחולה ימות ממחלתו אם לא ינתחוהו, וחלק מהם אומרים להיפך, שממחלתו לא ימות, אבל ימות מהניתוח — יש מי שכתב, שלא יעשו הניתוח, ושב ואל תעשה עדיף^[73]; ויש מי שכתב, שגם במקרה כזה מותר לעשות הניתוח, כי אין אנו חוששים לחיי שעה^[74].

חיסונים ורפואה מונעת במקומות שונים בעולם יש אחוז קטן של הורים המסרבים לתת חיסון כלשהו לילדיהם. נימוקיהם: על פי תורות הומיאופטיות מסויימות מחליש החיסון המלאכותי את החיסון הטבעי של הגוף ובכך נגרם נזק לתינוק; אמונות דתיות מסויימות^[75] רואות בכל התערבות רפואית פגיעה דתית בדרך הטבעית של העולם; חשש מפני סיבוכים שמתרחשים בגין החיסונים; צידוקים רפואיים ואפידמיולוגיים שונים, שבתנאים רגילים אין חשש להידבקות הילדים בעתיד, ולכן מיותר לתת טיפול רפואי כזה^[76].

על פי ההלכה מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה של חיסון נגד אבעבועות שחורות, כדי להימנע ממחלה זו שהיא סכנה ממשית, והיינו שמותר להכניס עצמו לסכנה רחוקה, כדי להציל עצמו מסכנה קרובה, ומותר להציל עצמו בספק רחוק של סכנה עכשווית, כדי להינצל מסכנה חמורה בעתיד^[77].

בכל רפואה מונעת, אף שכרגע אין סכנה, מותר ואף חובה לאדם לפעול בסכנה מועטת כעת, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד, ואף יש כוח בידי הרשויות לכפות חיסון המוני, כדי להציל את הכלל ממחלות נגיפיות מדבקות^[78].

מחלות התקפיות מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בטיפול במחלה שבאה בהתקפים שמסכנים את חיי החולה, למרות שבכל פעם שההתקף חולף, חולפת גם הסכנה^[79].

ניתוחים מקובלים יש מי שמשמע ממנו, שאם מקובל לעשות ניתוחים או טיפולים מסויימים, גם אם יש בהם סיכון, מותר לאדם להסתכן בהם לרפואתו, אף שהוא לפעמים נגד כללי ההלכה בנידון, והוא על פי הכלל שכיוון שדשו בה רבים, שומר פתאים ה'^[80]; ויש מי שכתב, שמותר לאדם להסכים לניתוח שיש לו תועלת ממנו והוא לצורך מניעת צער, גם אם אין שום הכרח חיוני בניתוח כזה, אך בתנאי שהסיכון הוא קטן ביותר, כגון שכל הסיכון כרוך בעצם ההרדמה, שכיום נחשב לסיכון מזערי^[81].

יישוב הדעת ומתינות ומכל מקום, בכל המקרים שמותר לסכן חיי שעה של חולה, צריך ההיתר להיות בדרך מתונה וביישוב הדעת^[82], בהסכמת בית הדין, ועל פי הרופאים היותר מומחים^[83].

סיכון עצמי של האחד, כדי להציל את חברו מסכנה[עריכה]

ספק סכנה למציל כתבו רבני דורנו, שלהלכה הסכימו רוב האחרונים שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה^[84].

אמנם גם לשיטה זו מצינו חילוקי מצבים שונים, שדנו הפוסקים לחייב או להרשות סיכון עצמי לצורך הצלת הזולת:

אסור או רשאי יש אומרים, שמחלוקת הפוסקים^[85] היא רק אם יש חיוב להסתכן כדי להציל חברו מסכנה, אבל לכל הדעות רשאי המציל לעשות כן, והוא ממידת חסידות^[86], ומי שנדבה רוחו להציל את הזולת גם על ידי סיכון עצמו — אשרי חלקו^[87]; יש הסבורים, שהמחלוקת היא על עצם ההיתר, ולדעת האוסרים יש אמנם איסור להסתכן^[88]; ויש מי שכתב, שקודם מתן תורה היה מותר לאדם להסתכן עבור הצלת חברו, אבל מאז מתן תורה יש איסור בדבר, כי הוא היזק כללי להכלל כולו, וכולם הם מרגישים בהיעדרו, ואיך רשאי להזיק להכלל^[89].

מידת ספק הסכנה למציל ולניצול יש מי שכתב, שאם הספק נוטה יותר אל ההצלה, חייב המציל להיכנס לקצת סכנה ולהציל את חברו, ואם לא הציל, עובר משום 'לא תעמד על דם רעך'^[90]; ואם הספק נוטה לוודאי, ואפילו כשהספק שקול, אינו חייב למסור נפשו^[91]. ובשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה לכל מידת סכנה שאדם מוכן ליטול על עצמו ולהסתכן בה למען תועלתו הפרטית, כגון לרווח ממון, או למען כבודו, שבסיכון כזה חייב להיכנס גם למען הצלת חברו, אבל כאשר יש חשש גדול של סכנה, שאדם לעולם לא מכניס עצמו לתוכה אפילו תמורת הון רב, או כאשר יצטרך להיכנס לסכנה של עינויים קשים, לא יכניס עצמו גם להצלת חברו^[92]; ויש מי שכתבו, שבשום מקרה אין חיוב להכניס עצמו לידי ספק מיתה^[93]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה שכל ספק סכנה שמחללים בגללה את השבת, אין המציל חייב להיכנס בה כדי להציל את חברו, ואפילו בספק סכנה הנוטה יותר להצלה^[94].

דעת המתירים לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו היא דווקא אם ההצלה היא וודאית, שאז אף אם המציל מסתכן — מותר; אבל אם הצלת המסוכן לא תלויה בחיי המציל, ואף אם המציל ימות, יש ספק אם המסוכן יינצל, אסור להסתכן^[95]; ויש מי שכתב, שגם אז מותר להסתכן^[96].

ההיתר להסתכן עבור חברו הוא דווקא כשיש רק ספק סכנה למציל, אבל אם יש סכנה וודאית למציל, אסור לו להסתכן עבור חברו^[97]. אבל אם מדובר בצדיק גדול, שמובטח לו שיתקיים נס על ידו — יש מי שכתב, שיכול הוא לעשות פעולות שבסתם בני אדם הם נחשבים כסכנה, כדי להציל אחרים מסכנה^[98].

סכנה עקב פשיעה עצמית אם אדם גרם במעשיו שייכנס למצב של סכנה, לכל הדעות אין חיוב על אחרים להיכנס לסכנה עבור הצלתו^[99].

יש מי שכתב, שמטייל שלא שמר על הוראות הבטיחות ונקלע למצב של סכנה, אין לראות בו כמי שהכניס עצמו למצב של סכנה, כי לא התכוונו למות למרות חוסר הזהירות, ולכן חייבים להצילם; אבל מטיילים שנקלעו מספר פעמים למצבי סכנה מתוך חוסר זהירות וזלזול, אין חובה למצילים להכניס עצמם לסכנה עבור מטיילים כאלו^[100].

הצלה של כלל ישראל יש מי שכתב, שלדעת האוסרים לסכן עצמו עבור חברו, הוא הדין שאינו מחוייב לסכן עצמו אפילו עבור הצלת כלל ישראל^[101]; יש הסבורים, שעבור הצלת כלל ישראל מחוייב כל יחיד לסכן עצמו לכל הדעות^[102]; ויש מי שחילק בין הצלת רבים מישראל, שאם אין היחיד בכלל הסכנה, אינו מחוייב להיכנס לסכנה עבורם, ובזה אין הבדל בין הצלת יחיד לבין הצלת רבים, לבין הצלת כלל ישראל, שכל יחיד חייב לסכן עצמו עבורם^[103]. ומכל מקום אין לכפות אדם למסור נפשו להצלת הרבים^[104].

סיכון של רופא יש מי שכתב, שביחס לרופא לכל הדעות אין איסור להיכנס לספק סכנה, ובוודאי שלא ייקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית. לפיכך, מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו^[105]. טעמו: בדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה וודאית; התורה נתנה רשות לרופא לרפא, ולא מצינו חילוק בין חולה במחלה מדבקת ושאינה מדבקת; ברופא אפשר לומר שזהו גדרו של עולם; כיוון שהרופא עוסק במלאכתו לפרנסתו, מצינו שמותר להסתכן בספק סכנה עבור פרנסה.

וכמו כן יש מי שכתב, שאין חובה על רופאה בהריון לטפל בילד הסובל מאדמת מחשש שתידבק במחלה, וייגרם נזק לעוברה, אבל אם רוצה להתמסר להצלת החולה, מותר לה, ואשרי חלקה^[106].

סיכון במלחמה חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה, חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום, והכללים ההלכתיים של 'וחי בהם' ושל 'וחי אחיך עמך', אינם חלים בתנאי מלחמה, ולפיכך חייב כל אחד למסור נפשו עבור הצלת הרבים^[107]. וכל זה מפני שדיני מלחמה שונים מדינים רגילים של שלום להרבה עניינים, כולל לעניין זה שמותר ואף חייב כל אזרח לסכן נפשו במלחמה, ואפילו במלחמת הרשות. וטעמים אחדים נאמרו לכך: זהו טבעו של עולם; זהו ממשפטי המלך; הבדל בין דיני יחיד לדיני ציבור^[108].

אם יש חולה בעיר שלא מאנשי הצבא, והוא מקום של סכנה בגלל מלחמה, אין חיוב על הרופא לסכן עצמו להיכנס למקום המלחמה כדי להציל את החולה^[109].

סכנת איבר מול סכנת נפשות אם הסכנה למציל היא רק סכנת איבר, והסכנה לחברו היא סכנת נפשות — יש אומרים, שחייב להצילו^[110]; ויש אומרים, שאינו חייב להסכים לחיתוך איבר שלו להצלת חברו^[111].

צער למציל אם מדובר שיהיה רק צער למציל, חייב להציל את חברו מסכנת נפשות, כי אדם מחוייב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו^[112]; ויש מי שכתב, שבמקום יסורים קשים למציל אינו חייב לעשות כן כדי להציל מפיקוח נפש^[113].

עם הארץ ותלמיד חכם יש מי שכתב, שאם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם, יש מידת חסידות שיסכן עצמו עבור חברו הגדול ממנו, ובפרט אם הניצול הוא תלמיד חכם שרבים זקוקים לו^[114], והיינו שהמתנדב למות תחת השני, אין זה בגדר מתחייב בנפשו, אבל בוודאי שאחרים אינם יכולים לכפותו על כך^[115], וכן להציל ממיתה יכול למחול על דמו בשביל אביו, אפילו אינו תלמיד חכם כמותו, ובוודאי שדין זה נכון בשביל רבו מובהק^[116]; ויש מי שכתב, שאם הסיכון של המציל הוא וודאי, אין לו להכניס עצמו לסכנה כזו, גם אם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם^[117].

חיי שעה עבור חיי עולם יש מי שכתב, שמי שיש לו רק חיי שעה, לא רק שאין עליו איסור להקריב חייו להצלת מי שיש לו חיי עולם, אלא שחובה על מי שיש לו חיי שעה למסור נפשו להצלת מי שיש לו חיי עולם^[118].

דרגת הסיכון יש שחילקו בין סכנה שבדרך העולם בני אדם לוקחים עליהם לצורך פרנסה, שמותר גם לצורך הצלת חברו, לבין סכנה שלא לוקחים אפילו לצורך פרנסה^[119].

עקרון כללי באופן עקרוני אין לתת כללים ברורים וקבועים בנידוננו, אלא הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור על עצמו יותר מדאי, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך, סופו שבא לידי כך^[120], וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא^[121]; ולא כל חשש רחוק נקרא ספק פיקוח נפש, ואם אין בזה גדר ספק נפשות, יש חיוב הצלה, ודבר זה מסור לחכמים ולבקיאים^[122],^[123].

נספח - גדרי 'שומר פתאים ה', ו'דשו בה רבים'[עריכה]

'שומר פתאים ה'^[124], ו'דשו בה רבים' נזכר בחמישה מקומות בש"ס: הקזה בערב שבת^[125], ביאה ביום תשעים להריון^[126], משמשת כדרכה בשלוש הנשים^[127], אכילת ענבים ותאנים בלילה בחשש מגולה^[128], ומילה ביום המעונן או כשרוח דרומית מנשבת^[129]. המשותף לכל אלו הוא, שהעולם אינו נזהר מחשש סכנה במקום שבאמת יש סכנה.

יש לציין כי גם הרי"ף וגם הרמב"ם לא הזכירו כלל את הגדר של 'שומר פתאים ה', אף שפסקו כדברי הש"ס במקומות הנזכרים.

יש מהפוסקים שהוסיפו את הטעם של 'שומר פתאים ה' לדברים שנוהגים בהם היתר בימינו, אף שלפי התלמוד היו אסורים משום סכנה, אבל כיום כיוון שדשו בה רבים - שומר פתאים ה'^[130]; ויש מי שכתבו, שדווקא בדברים שחז"ל והראשונים אמרו שדשו בה רבים מותר להסתכן, אבל דברים שחז"ל אסרו משום סכנה, לא מועיל שהאחרונים קובעים שדשו בה רבים^[131].

יש מי שכתב, שההסתמכות על שומר פתאים ה' הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה ראוי לאדם שלא לסמוך על כלל זה, ולהיזהר בדברים שיש בהם סכנה, גם אם דשו בה רבים^[132]; ויש הסבורים, שכלל זה נאמר גם לכתחילה, וגם תלמידי חכמים יכולים לסמוך על זה^[133].

בגדרי כלל זה דנו האחרונים, שכן לכאורה קשה, היכן מצינו שמותר יהיה לאדם להכניס עצמו ואחרים בספק סכנה, ולומר 'שומר פתאים ה', ומן השמים ירחמו? מספר הסברים והגבלות נאמרו על כך:

כל דבר שהוא מנהגו של עולם, ודשו בו רבים, והוא דרך הכרח, אין לחוש לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמים, שהרי בכל הדרכים יש סכנה, וכן עצם הלידה היא סכנה, ואף על פי כן מותר, ואף חייבים, לנהוג כדרך העולם למרות הסכנה, אבל דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה^[134].

כלל זה נאמר דווקא כשמדובר בסכנות במסגרת גדרי הטבע, אבל כאשר הסכנה היא מחמת סיבה מקרית, ואין הטבע מחייב אותה, אין ההליכה בדרך הטבע שומרת מן הסכנה^[135].

הכלל הזה נאמר דווקא בדבר הרגיל, כי אין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, אבל במקום שבידו להיזהר, אינו בכלל 'שומר פתאים ה', ואם לא ישמור עצמו, לא ישומר מן השמים^[136].

כלל זה נאמר דווקא בחששות רחוקים ובמיעוט שאינו מצוי, אבל לא בחששות ממשיים, שאז חייבים לעשות כל מאמץ שלא להיכנס בסכנה^[137].

כלל זה חל דווקא ביחס לשלוש הנשים, כיוון שלעניין תשמיש וחיוב עונה הוא כמו הבטחה מהקב"ה שלא יארע כל רע וכל צער, כי הוא דבר טבעי ותמידי, והתורה חייבה אותו ללא הגבלות^[138]; או שאף שבמקום סכנה חוששים גם למיעוט, ואין סומכים על רחמי שמים, אבל יתכן שהתעברות שלוש הנשים הללו היא מיעוטא דמיעוטא, ולכן לא חששו חכמים^[138]; או ששייך לומר שומר מצווה לא ידע דבר רע, ואף שאין האשה מצווה בפריה ורביה, אבל היא מצילה את בעלה מהרהורי עבירה וזו מצווה, וגם מסייעת לבעלה לקיים מצוותו, ובכך יש גם לה מצווה, וזה מצטרף לסמוך על רחמי שמים^[139].

כלל זה נאמר דווקא בדבר השכיח שאינו מזיק, ודווקא כשדשו בה רבים^[140].

כלל זה נאמר דווקא למי שאינו יודע שהדבר מזיק^[141].

יש מי שכתב, שכלל זה נאמר רק בדבר מצווה^[142]; ויש מי שכתב, שהכלל חל על כל דבר^[143].

יש מי שכתבו, שכלל זה נאמר דווקא בסכנות סגוליות, או בסכנות שהטבעים השתנו, אבל בסכנה טבעית אין סומכים על 'שומר פתאים ה'^[144].

יש מי שכתב, שכלל זה נאמר דווקא בספק סכנה^[145]; ויש מי שכתב, שהכלל נאמר אף בסכנה וודאית^[146].

אף שדשו בה רבים, והיינו שהרבים התרגלו למצב הזה ולא רואים בו עוד סכנה, יכול היחיד לחשוש לסכנה, ולא לסמוך על הכלל 'שומר פתאים ה', ואז גם מותר לו לחלל שבת ככל דין ספק פיקוח נפש^[147].

בטעם הדבר שהתירו חז"ל לסמוך על 'שומר פתאים ה', משום שלעת עתה עדיין אין סכנה, והחשש הוא לסכנה שתבוא בעתיד, ובחשש כזה מותר לסמוך על הנס, והולכים אחר הרוב, ואין חוששים למיעוט^[148]; או כאשר מדובר בצורך גדול לבריאות, למשפחה ובעיקר לקיום מצווה, שאז יש הגנה של 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'^[149],^[150].

הערות שוליים