שואת יהודי איטליה: הבדלים בין גרסאות בדף

שואת יהודי איטליה מאופיינת בזמן הקצר שארכה, תוך חצי שנה הושמדו כשליש מיהדות איטליה. ההתחלה הייתה ב-8 בספטמבר 1943 כאשר איטליה הפשיסטית נכנעה בפני בעלות הברית. במועד זה, חנו, בצפון איטליה 12 דיביזיות גרמניות. תוך זמן קצר הצבא הגרמני השתלט על מוקדי הכוח ושביתת הנשק עם בעלות הברית לא יצאה לפועל אלא במאי 1945. מייד לאחר החלת השלטון הגרמני על איטליה, הגסטפו וחיילי אס אס, פתחו ב"צייד" אחרי יהדות איטליה וכך החלה השואה שבאה בעקבותיה.

הטיפול ביהודים עבר מיידי הגרמנים לידי הממשלה האיטלקית ב-23 בספטמבר 1943, עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. המעבר החליש את ההתנגדות של האוכלוסייה האיטלקית לפעולות שננקטו כלפי היהודים: מאסרם וכינוס למחנות ריכוז. פעולות הממשלה נחשבו ללגיטימיות ועוררו פחות הסתייגות. המשטרה האיטלקית החלה ללכד את היהודים לפי רשימות מוכנות שהיו במשרדי הקהילות היהודיות, בהתאם לחוק.

הפעולה היזומה הראשונה נגד היהודים בוצעה נגד יהדות רומא ב-16 אוקטובר 1943. הגסטפו שלח 1,007 מהם ברכבות למחנה הריכוז אושוויץ. בראשית שנת 1944 הושלם לכידתם של יהודי איטליה, אשר רוכזו במחנות ריכוז ונשלחו להשמדה. הפעולות המקיפות החלו ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. רק בסוף אפריל 1945 הגיעו בעלות הברית למילאנו ולונציה ובזה הסתיימו תלאות יהודי איטליה.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה ^[1]7,900

הרקע[עריכה]

מאז שנת 1938 היה מצבם של היהודים קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה. אך כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם, ומוסוליני, מצדו, על אף שהחיל עוד ב-10 ביוני 1940 את חוקי הגזע, סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה.

ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, גואידו בופאריני גואידי, הוראה כי יש לכלוא את כל היהודים ולהחרים את רכושם. הרפובליקה מינתה "מפקח כללי על הגזע" (Ispettore Generale per la razza), עיתונאי אנטישמי קנאי בשם ג'ובאני פרציוזי (PREZIOSI) שפרסם בעבר מאמרי שיטנה כנגד היהודים, והיה אחראי להפצת הפרוטוקולים של זקני ציון באיטליה. פרציוזי, שנפגש עם היטלר ועם יוליוס שטרייכר, הטיף לגירושם של כל היהודים מאיטליה, ופעל לשם כך.

ב-1 בדצמבר 1943 פרסמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, בו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפאשיסטית. היהודים שנתפסו הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה במחנה הריכוז פוסולי ליד העיר קארפי (Carpi), ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena). אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, אשר החזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווייצרי. ברומא עצמה, ביוזמת הפעילה של הכמורה מצאו מקלט 4,700 יהודים במנזרים.

הריכוז במחנות מיוחדים הייתה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות הארבעים, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים, המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושבי המחנה למחנה ההשמדה באושוויץ.

מספר זיכרון לשואה, שחובר על ידי ההיסטוריונית ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה מצאו את מותם מידי הגורמים הבאים:

• 35.49% - עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
• 4.44% - גרמנים ואיטלקים.

ורק:

• 35.49% - מהגרמנים.
• 32.99% - לא ידוע.

המבצעים העיקריים היו היו בקרב יהדות רומא כ-1,300 איש, אשר לאחר בדיקה נוספת , עד כמה דורות הם צאצאים ליהודים‏, נשלחו 1,007 יהודים להשמדה.

יהדות רומא[עריכה]

יהודי רומא חששו פחות לגורלם ורובם החליטו לא לנטוש את בתיהם. הם סברו כי היותה העיר משכן הוותיקן תגן עליהם. לא כן סבר אדולף אייכמן.באוקטובר 1943 הוא שלח את תיאודור דנקר, שמלא קודם לכן תפקיד מרכזי במדיניות ההשמדה הפריז ובסופיה, בראשות סגל של 44 אנשי ס.ס., עם הוראה שהסמיכה אותו לגרש את יהודי רומא. בשבת, 16 באוקטובר 1943, בחג הסוכות החל המצוד על יהודי רומא. יחידות ביטחון מיוחדות מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים ולפי כתובות ידועות מראש אספו את היהודים לכלא.

הכנסייה הנוצרית, כנראה בהנחיית האפיפיור, עזרה ליהודים למצוא מקלט. פיוס השנים עשר חש ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו ומכאן הנחייתו לסייע ליהודים במציאת מחבוא במנזרים. בסוף היום הסתכם "היודנאקציון" ב-1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. לבסוף נשלחו 1,007 נפש אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת ^[2].

ממסמכים שפורסמו לאחר המלחמה, הסתבר כי ביומיים שיהודי רומא היו במאסר לקראת משלוחם, ראשי הכמורה פעלו בצורה מינורית לביטול הגזירה. אחד מראשי הכמורה נפגש עם המושל הגרמני של רומא ןהעלה את הנושא רק בדרך של רמז.

מאות יהודים נוספים נשלחו לאחר מכן אל מחנה השמדה. כן נרצחו 75 יהודים בטבח בפוסה ארדיאטינה (Fosse Ardeatine). ב-25 במרץ 1944 נרצחו במחצבות 335 אזרחים, נוצרים ויהודים, כפעולת תגמול על הריגת חיילים גרמניים על ידי הפרטיזנים האיטלקים. במקום בו קבורים הנרצחים נבנה אתר זיכרון בחסות רשת המוזיאונים של הצבא האיטלקי.

מיהודי רומא ניספו בשנות שואה יותר מאלפיים נפש. על קיר בית הכנסת הגדול של רומא מצוינים שמותיהם.

יהדות מילאנו[עריכה]

העיר התעשייתית בצפון איטליה מילאנו וצומת תחבורה חשוב היה מוקד להפצצות בעלות הברית משנת 1942. חלק מתושבי העיר ברחו לכפרי הסביבה. וכך ב-1 בדצמבר 1943 היו גם חלק מיהדות מילאנו לא בבתיהם בעיר. מכל מקום , במצוד אחרי היהודים נתפסו חלק מהם ומ-2,000 יהודי העיר נעצרו פחות מאלף. ולאחר מיון כנדרש על ידי הכנסייה הקתולית לבירור דתם של הנתפסים בני "הגזע היהודי", נשלחו להשמדה 877 יהודים.

יהדות טוסקנה[עריכה]

ציור רצח הפרנס פארדו על ידי הגרמנים ב-1944. הציור נמצא בכניסה לאולם בית הכנסת בפיזה

יהדות פירנצה ספגה מכה קשה עם פיטורי היהודים מהאוניבסטאות. תאור מפורט על כך מובא בספרו של הסופר פאולו צ'אמפי, אשר פורסם בשנת 2006. הוא תאר את התלאות, הרגשות וגורלם המר של יהודי איטליה בימי השואה. הוא כתב זאת בספר ביוגרפי "שם אחד" ‏‏^[3] בספר הוא מספר על אנריקה קלברזי (שם אמיתי), חוקרת ומרצה מצטיינת לביולוגיה באוניברסיטאות פיסה ובפירנצה. היא סולקה מעבודתה משום יהדותה. היא סירבה להסתתר בימי צייד היהודים על ידי המשטרה הפשיסטית והס.ס., נאסרה בביתה, נכלאה בבית הסוהר לנשים "מורטה" והצליחה להרעיל את עצמה כדי לא להישלח לאושוויץ.

רב הקהילה נתן קאסוטו ארגן פעולות להצלת יהודים בשיתוף עם הכנסייה הנוצרים. ראשיה פתחו בפני היהודים את המנזרים וחלק מיהודי העיר מצאו מסתורין במקומות אלה.

עדה בולוטין אלגרנטי שהייתה אחת הניצולות והייתה במנזר "סנטה זיטה", מסיפרה כיצד רב הקהילה הדריך אותה בכללי ההתנהגות במנזר הקתולי.

אירוע טרגי במיחוד אירע ליהדות פיזה. הפרנס ג'וזפה פארדו רוקס (Giuseppe Pardo Roques), אשר לא חשש מהגרמנים, בהיותו אישיות מוכרת בעיר ובעל אמצעים הרשה לעצמו פארדו להתעלם מהצו להגיע לתחנת המשטרה. גם כאשר אנשי האס אס חיפשו יהודים ברחובות פיזה הוא נשאר בביתו. ב-1 באוגוסט 1944, חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני בידי בעלות הברית, הגיעו החיילים לביתו ורצחו אותו, שישה זקנים אשר היו עימו ומשרתת נוצריה.

יהדות פיימונטה[עריכה]

בתקופת הכיבוש הגרמני נטלה יהדות פיימונטה חלק בלחימה נגד הגרמנים. פרימו לוי מספר על כך בספרו. "אמנואלה הרטום" היה היה מגיבורי תנועת ההתנגדות נגד הפשיזם והכובש הגרמני במלחמת העולם השנייה. במבנה בית הכנסת מצויה ספריה על שם. גם בית הספר היהודי בטורינו נקרא על שמו.

בשנות הכיבוש הגרמני 1943 - 1944 כ-400 מיהודי העיר הוגלו למחנות ההשמדה. שלט לזכרם הוצב בתחנת הרככת של העיר.

יהדות ונציה וטראסטה[עריכה]

טרגי במיוחד הייתה השואה בשתי הערים האלה. לכידת היהודים החלה כשאר רוב היהודים כבר היו מודעים לגורלם. בונציה היו 1,200 יהודים. בשנים 1943-1944 נלקחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נפש באחד האיים.אליהם הצטרף הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי - כולם הוגלו ונרצחו. בככר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה (ראו תמונה למטה).

בטריאסטה הייתה לפני המלחמה קהילה יהודית של 6,000 . במהלך הכיבוש הגרמני בוצעו שני מבצעים ללכידת יהודים: ב-19 באוקטובר 1943 וב-29 בינואר 1944. המבצע האחרון כלל את החולים והזקנים שהיו במוסדות היהודים. ביום 4 באפריל 1944 הוקם מחנה הריכוז היחיד באיטליה ובדרום אירופה כולה בריזיירה די סן סאבה (Risiera di San Sabbarna) הסמוכה לטריאסטה. במחנה זה אשר שימש גם כמחנה השמדה הוקמה משרפה, וממנו נשלחו להשמדה יהודים, פרטיזנים ומתנגדי השלטון. מספרם של יהודי טריאסטה שנספו בשואה נאמד ב-710.

הנצחת השואה[עריכה]

באיטליה היום נערכות פעולות הקשורות לשואה. יום הזכרון לשואת יהודי איטליה, יום אסונם של יהודי רומא, מאופיין ברבות מערי איטליה, גם בכאלה שאים בהן קהילות יהודיות. משרד החינוך האיטלקי כלל בתוכנית הלימודים פרקים על השואה. קיים שיתוף פעולה עם יד ושם בירןשלים הן בהכשרת מורים והן בפעולות הנצחה.

כיום הנצחת השואה נעשית בדרכים הבאות:

• נקבע יום זיכרון לשואה, 18 באוקטובר, מועד בו יהודי רומא, בשנת 1943, נשלחו למחנות ההשמדה.
• ברומא מבוצעות פעולות הנצחה לשואה

אזכרה ב בפוסה ארדיאטינה ומתוכנן מוזאון שואה שאמור להיפתח בשנת 2008.

• במילאנו פועל משנת 1955 המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (La Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea CDEC) בראשות מיכֶ‏'ל צרפתי (Michele Sarfatti). המכון עוסק בתיעוד, חינוך ומאבק באנטישמיות.
• בתחנת הרכבת המרכזית של העיר מילאנו צ'נטראלה מוקם אתר זיכרון ל-605 יהודי מילאנו, אשר נשלחו נשלחו בשנת 1944 מרציף 21 להשמדה. שמותם יופיעו על קיר הזיכרון במנהרה העולה לרציף זה. האתר ישתרע על שטח של 7,000 ממ"ר. היוזמה להקמה באה מהמימשל האיטלקי והנהלת חברת הרכבות.
• בקארפי (Carpi) צפונית למודנה פועל מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי (Museo Monumento al Deportato politico e razziale). ליד קארפי היה מחנה ריכוז הוא מחנה ריכוז פוסולי . המחנה פעל בין השנים 1942 - 1944. מחנה ריכוז נסגר כאשר אסיריו: אסירים פוליטיים ויהודים גורשו בסוף התקופה לאושוויץ. באולם המוזיאון,חרותים על הקירות שמותם של 15,000 אזרחים איטלקיים שנשלחו למחנות הריכוז, מחציתם יהודים. בחצר המוזאון 15 עמודים ועליהם חרותים שמות מחנות הריכוז באירופה.
• בפרארה עומד לקום מוזיאון איטלקי לאומי לפי חוק משנת 2001. למטרה זו הוקצבו 15 מיליון אירו.
• באלסנדריה שבפיימונטה החליטה העירייה בשנת 2007 להקים

אתר זיכרון לשואה. האתר הוקם באמצעות שיחזור פנים קרון רכבת, אשר שימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה. העירייה מקיימת יום זיכרון שנתי לשואה בנוכחות ראשי הדתות בעיר.

• 

  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות פירנצה בכניסה לבית הכנסת הגדול של פירנצה

• 

  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות רומא בכניסה הצדדית בית הכנסת הגדול של רומא

• 

  לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות מילאנו בכניסה לבית הכנסת במילאנו

• DCP 0096.JPG

  קיר להנצחת השואה בהגטו היהודי בוונציה

הערות שוליים[עריכה]