קניינים: הבדלים בין גרסאות בדף

מעשה שמעביר בעלות על רכוש מאדם אחד לחברו (הסוגיות בפרק ראשון בקידושין במשניות ובגמרא באריכות, ובעיקר יד: עד כט. בכל דיני הקניינים האריכו כמה וכמה ספרים שלמים: ספר המקנה, מערכת הקניינים, דרכי משה דרכי הקניינים, תורת הקניינים, פרי משה קניינים, ועוד).

בערך זה נדון בכללי העברת הבעלות מהמקנה לקונה. בכל קניין בנפרד ע"ע.

לדוגמא, כדי לקנות קרקע, הקונה נותן למוכר כסף - קניין כסף (קידושין כו.).

מקור וטעם[עריכה]

מקורותיהם של הקניינים שונים זה מזה, והם נחלקים לשלושה סוגים:

1. דאורייתא - כגון כסף שטר וחזקה (אמנם יש חולקים וסוברים שגם הם מדרבנן^[1]).
2. דרבנן - כגון ארבע אמות, וכן משיכה במטלטלין (לרבי יוחנן (בבא מציעא מז:)). וחידש התורת משה (לבעל החתם סופר, תורת משה חוקת ד"ה אם) שאת התקנה שמטלטלין נקנים במשיכה ולא במעות תיקן משה רבנו.
3. מנהג - כגון סיטומתא, וכן חליפין (דבר אברהם ח"א א, אך יש חולקים עליו)^[2].

בעניין קניינים דרבנן - ע"ע קניינים דרבנן.

תורת המשפטים[עריכה]

ייסד השערי יושר (ג-ג וה-א) שבכל דיני בעלות וקניינים, דין גזל מוגדר ע"י סברות בני אדם, וכשהסברא מתירה להשתמש בחפץ - אין בו גזל. אך משמע מהרבה אחרונים (שהובאו בו) שחולקים עליו (והמידות לחקר ההלכה יח-ק מפלפל שיש בזה סתירה).

והביא לכך נפק"מ לגבי סיטומתא (קניין שהסוחרים תיקנו), שנחלקו המפרשים האם מועיל מדאורייתא או מדרבנן (שו"ת חתם סופר יו"ד שיד: מדאורייתא, נתיבות המשפט רא המובא שם: מדרבנן), והשערי יושר (שם) הסביר שמועיל מדאורייתא, משום שזו סברא שיועיל, וממילא קנוי לו^[3].

סוגי הקניינים[עריכה]

המנחת אשר (בבא בתרא מב) חילק את כל הקניינים לארבעה סוגים ("אבות"): תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות. וזוהי החלוקה:

1. תמורה - הקונה נותן למקנה רכוש תמורת החפץ הנקנה: כסף (גם לסמ"ע וגם לט"ז), סודר (נחלקו בזה).
2. רשות - החפץ נכנס לרשותו של הקונה: משיכה (נחלקו בזה), כליו, ידו, חצר (והברכת אברהם בבא מציעא סז בדפיו אות ב הוסיף: הגבהה ורכיבה).
3. ראיה לגמירות דעת - מעשה הקניין מוכיח שיש דעת לקניין: סודר (נחלקו בזה), שטר, אודיתא (נחלקו בזה).
4. הפגנת בעלות - הקונה עושה מעשה שמראה את בעלותו על החפץ: חזקה, משיכה (נחלקו בזה).

והרוח אליהו (ד) חקר לגבי כל הקניינים - ובעיקר לגבי הגבהה, משיכה, חצר וחזקה - האם הם הוראת בעלות (הקונה עושה מעשה שמוכיח שהוא הבעלים) או הכנסה לרשות (מעשה שמכניס את החפץ לרשותו), ולא חילק בין הקניינים השונים^[4].

הכנסה לרשות[עריכה]

קנייני מטלטלין רבים נעשים ע"י הכנסת החפץ לרשות הקונה: חצר, כלים, מסירה, הגבהה, ארבע אמות, יד.

בגלל דמיונם של קניינים אלו זה לזה, חקרו לגבי כל אחד מהם האם טעמו מדין אחד מהקניינים האחרים. נלקט כאן בקצרה את החקירות האלו^[5]:

1. חצר - מדין יד, משיכה, שליחות, או שהוא קניין נפרד.
2. כלים - מדין חצר, הגבהה, יד, או משיכה.
3. מסירה - מדין משיכה או יד.
4. הגבהה - מדין חצר, משיכה, או יד.
5. ארבע אמות - מדין חצר, משיכה, או שהוא קניין נפרד.
6. יד - מדין חצר, הגבהה, מסירה, או שהוא קניין נפרד.

חוזק[עריכה]

כתב הגידולי תרומה (שער נא ח"ג) שכל קניין קונה את הדברים ששייכים בו, ואין להוכיח מקניין אחד על חבירו. ודוגמא לזה: יש מעלה לקניין אגב יותר מקניין חליפין - שקונה מטבע, אך יש מעלה לחליפין על קניין אגב - שקונה קרקע. אמנם במקומות שונים מצינו שהראשונים כן השוו בין הקניינים - איזה חזק יותר (כגון רש"י ותוס' קידושין כה: ד"ה בהמה גסה, חינוך שלו ד"ה מדיני)^[6].

המחיל[עריכה]

הכח המחיל את הקניין (כח האדם וכח המעשה)[עריכה]

ראשי הישיבות (קובץ הערות עו, גר"ח ריש הלכות יבום וחליצה. וכן דן בזה גר"ש שקאפ סוף בבא בתרא בעניין אא"א דשא"ש א ד"ה ונראה) חילקו את כל החלויות לחלויות מכח האדם, כגון הקדש, ולחלויות מכח המעשה, כגון שחיטה^[7]. ונפק"מ שבחלויות מכח האדם האדם שולט על החלות, ולכן יכול להטיל בה תנאי, למנות שליח, לתלות בזמן (כגון לאחר שלושים יום) וכד', משא"כ בחלויות מכח המעשה.

בקנייני ממונות פשוט שהאדם - הקונה או המקנה - מחיל את הקניין (כח האדם) (קובץ הערות עו וחידושי ר' שמואל פסחים עמוד צ). אך בשאר קניינים - הפקר, יבום וחליצה וכו' אין הדבר פשוט^[8].

האדם המחיל את הקניין (המקנה או הקונה)[עריכה]

האריכו האחרונים האם הקניין חל ע"י הקונה, או המקנה. וניתן לזה משל: כשצריך להעביר חפץ מראובן לשמעון, יש שתי דרכים - או שראובן יתן אותו לשמעון, או ששמעון יקח אותו מראובן.

ומצאנו בזה חמש דעות באחרונים:

1. תמיד המקנה הוא המחיל (אבן האזל שכנים ב-י בדעת הקצוה"ח).
2. תמיד הקונה הוא המחיל (אבן האזל שם בדעת הנתיבות המשפט, דרכי משה דרכי הקניינים ח-ב אות ג (בכל הקניינים))).
3. זו מחלוקת אמוראים (תורת הקניינים ח"א עמוד ריד: לרבי יוחנן שמעות קונות - מקנה, לריש לקיש שמשיכה קונה - קונה).
4. יש חילוק בין הקניינים השונים (תורת הקניינים ח"א עמוד שנט: משיכה - קונה, מסירה - מקנה. שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קפג חקר לגבי קניין כסף האם רק המקנה או גם הקונה ולגבי קניין אגב האם המקנה או הקונה).
5. צריך רק שאחד מהם יחיל את הקניין - או הקונה או המקנה (שערי יושר ז-יב: לפעמים הקונה ולפעמים המקנה, וכן כתב ספר המקנה ז-א שכשיש דעת אחרת מקנה (דהיינו שהמקנה מחיל) אין צריך את כוונת הקונה)).

ונפק"מ לדינים רבים, ביניהם:

1. שליח לתת מתנה - האם יש לו דיני שליחות כי צריך לכוון להקנות במקום הנותן, או שאינו צריך דיני שליחות, משום שממילא צריך רק את כוונת הקונה (אבן האזל שכנים ב-י).
2. דעת (מחשבה או התרצות^[9]) - מי שמחיל את הקניין צריך לחשוב בפועל על הקניין (כוונה), אך השני צריך רק להתרצות לקניין (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא). כגון דבר שאינו מקפיד עליו, שאדם לקח מחבירו תמר אחד או אגוז אחד בלא ידיעתו, ובוודאי שהמקנה מסכים לזה, אך הוא לא חושב על כך, ונחלקו האחרונים האם הוא קניין (אבני מילואים כח-מט: נודע ביהודה - הפקר, דעת עצמו - מתנה, דהיינו קניין. וכן דן בזה ספר המקנה לג-י). וכן כתב השערי יושר שצריך שאו הקונה או המקנה יחשוב, ומשמע שהטעם הוא שצריך שאחד מהם - או הקונה או המקנה - יחיל את הקניין (ז-יב. וכן כתב ספר המקנה ז-א שכשיש דעת אחרת מקנה (כוונת המקנה) אין צריך את כוונת הקונה)).
3. ישראל שקונה מגוי^[10] - יש קניינים שמועילים רק בישראל ולא מועילים בגוי. וחידש הקניין פירות (מסכת עבדים פא לגבי שטר וחזקה) שישראל יכול לקנות בקניינים אלו מגוי. וביאר את דבריו, שהישראל כן בר קניין, וממילא פוקעת בעלות הגוי כיוון שגמר בדעתו להקנות לישראל, דלא גרע מאבידת גוי שישראל יכול לקנותה. ומשמע קצת מדבריו שהקונה - הישראל - הוא המחיל את הקניין, שהרי המקנה - הגוי - לא יכול להקנות^[11].

פרטי הדין[עריכה]

משך הקניין - חקר הגרנ"ט (קעז ד"ה והנה יש) האם ע"י הקניין החפץ נעשה של הקונה עד שימכור או שיפקיר, או שבכל רגע ורגע נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (כל רגע חל קניין בפני עצמו).

זמן הקניין - לאחר מעשה הקניין, חוקרים האם הקניין חל משעת המעשה, או למפרע משעת הדיבור (תורת הקניינים ח"א עמוד א. פני יהושע גיטין עז: ד"ה ולא: למפרע).

העברת הבעלות - חקר ר' שמואל (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד רכט, רל) האם המקנה מעביר את הבעלות של עצמו אל הקונה (וזו אותה בעלות אלא שעברה אל הקונה), או שעושה את הקונה לבעלים על החפץ בבעלות חדשה (אך א"א להעביר בעלות).

ההוצאה מהמקנה וההכנסה לקונה - כתב הגר"ש שקאפ (בבא בתרא כט ד"ה ולכאורה וד"ה ועוד), שבקניין יש רק מעשה אחד - העברת החפץ מרשות המקנה לרשות הקונה, ולא שני מעשים - הוצאה מרשות המקנה (כהפקר), והכנסה לרשות הקונה (אעפ"כ, ייסד בשו"ת רעק"א (מהדורא קמא רכא-ו) שרק הוצאה מהמקנה קלה יותר מהוצאה מהמקנה והכנסה לקונה))^[12](. כמו כן יש כמה וכמה מקרים שבהם הנכס יצא מרשות המוכר, והקונה עדיין לא זכה בו (ליקט את מקרים אלו בצפנת פענח מאכלות אסורות דף צ בדפיו עמודה ג למטה))).

חומר ושווי - האריכו האחרונים בכמה מקומות לחלק שבכל חפץ יש שני דברים: החומר שבו (עצם, גוף), והשווי שלו (דמים), בדומה לחילוק שכבר מצאנו בגמרא בין קדושת הגוף לקדושת דמים. וכן חקר הצפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קניין) לגבי קניינים, האם הקניין חל על החומר של החפץ או על שוויו, ותלה זאת במחלוקת האמוראים בקניין מטלטלין, שנחלקו מה קונה מדאורייתא - משיכה או מעות. שלר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות - עיקר הקניין על השווי, ולכן מדאורייתא נותן את שוויו (מעות), אך לריש לקיש שמשיכה מועילה מן התורה - עיקר הקניין על החומר בעצמו, ולכן מושך אותו. עוד חידש (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קניין כסף) שגוי קונה רק את השווי אך לא את העצם (בחילוק בין קניין השווי לקניין החומר דן גם ספר המקנה כו-ג ד"ה פסחים)^[13].

תוך כדי דיבור - בפשטות אפשר לחזור מהקניין תוך כדי דיבור (שו"ע חו"מ קצה-ז), אך ההפלאה (קונטרס אחרון כז-ג) חידש שא"א לחזור, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (הובא באבני מילואים כז-ט ד"ה וראיתי, והאבני מילואים שם (בד"ה והנה מ"ש הגאון) חלק עליו)).

תשלומי דמי המקח - חקרו האם מעשה הקניין מחייב את הקונה לשלם (שמעשה הקניין פועל שני דברים: גם את קניית החפץ, וגם את ההתחייבות לשלם), או שקבלת החפץ מחייבת את הקונה לשלם תמורתו (שיעורי ר' שמואל קידושין עמוד לז).

חפצים שונים נקנים בקניינים שונים, כגון קניין חזקה לקרקע, מסירה לבהמה, אגב למטלטלין ועוד (משניות קידושין פרק א). וכתב הריטב"א, שבכל מקום שאין קניין מסוים קונה, אע"פ שפירשו המוכר והלוקח שיקנה - אינו קונה (קידושין כה: ד"ה בהמה גסה).

קניינים שונים[עריכה]

קניין לכמה בני אדם יחד - דנו האם מקנה לכל אחד חלק מהנכס, או שמקנה לכל אחד הכל, וממילא צריכים לחלק ביניהם (קובץ שיעורים בבא בתרא תקא).

קניין על כמה נכסים יחד - חקרו ראשי הישיבות האם הוא קניין אחד כולל על כל הנכסים יחד, או קניין נפרד על כל נכס (קובץ הערות כא-יב: בשטר אחד על כמה נכסים - מחלוקת אביי ורבא (גיטין ח:). גר"ש שקאפ קידושין טו ד"ה ומסוגית: בנכסים - קניין אחד, בקידושין - קניינים נפרדים)).

קניין על מנת להקנות (כגון שמקנה סודר על מנת להקנות בו) - דנו האם הוא קניין גמור, אלא שיש בו תנאי שלא ישתמש בו תשמיש אחר (כמתנה על מנת להחזיר), או שהוא קניין רק לעניין להקנות (תורת הקניינים ח"א עמוד קנ).

בית בביתי אני מוכר לך - נותן לו את הפחות שבבתיו (מנחות קח:). ונחלקו בזה רש"י ותוס': לרש"י באמת קנה בית אחד, ורק אנו לא יודעים איזה (אך אליהו יכול לומר איזהו), ולתוס' הקניין חל על הגדרת בית אחד מתוך כל בתיו, אך לא על בית מסוים (קובץ שיעורים ח"ב לד-ג,ד. ואפשר לתלות את מחלוקתם שתוס' סוברים שקניין חל על הגדרה - כגון שהקונה בית קונה את "הרכוש שנמצא כאן ויש לו ארבע קירות וגג וכו'", ורש"י סובר שחל על חפץ ממש - שהקונה בית קונה את "הבית הזה", וע"כ צריך בית מסוים).

קניינים התלויים בזמן, כגון קניין לזמן וקניין לאחר ל' יום - ע"ע קניינים התלויים בזמן.

אנשים[עריכה]

קנייני גוי

ראו גם[עריכה]

• בעלות

• דבר שלא בא לעולם

• דעת לקניין

• כלתה קניינו

• מוחזק

• מי שפרע

• מתנה

• קטן

• קנייני גוי

• קנייני קטן

• קניינים דרבנן

• קניינים התלויים בזמן (לגבי הנכסים הנקנים ע"ע קרקעות, מטלטלין, מטבע לגבי כל מעשה קניין עיין בערכו)

• רכוב.

הערות שוליים[עריכה]