כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: הבדלים בין גרסאות בדף

כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא עקרון בהלכות עדות במשפט העברי, הקובע שעל בית הדין להתייחס אך ורק לגרסה הראשונה שנמסרת על ידי עד, כך שהעד אינו יכול לחזור בו מעדותו ולבטל את דבריו.

המקור בתורה[עריכה]

הראשונים נחלקו באשר למקור הדין. לפי שיטת רש"י במסכת כתובות‏^[1] מקור הדין הוא מלשון התורה "אם לא יגיד שמשמעותה הגדה אחת בלבד לכל עד ולא יותר. לפי דברי הריטב"א‏^[2] הדבר הוא סברא הנלמדת מדין עדים זוממים, שכן אם העד רשאי לחזור בו או להוסיף הוספות המשנות את משמעות דבריו, לא ניתן בו לקיים את דין הזמה האומר כי יש להעניש עדים שזממו להעניש אדם אחר שלא כדין על ידי עדות שקר ולקיים בהם את אשר זממו לעשות לו. אם רשאי היה העד לעקור את עדותו, במקרה כזה הוא לא יוכל להענש, שכן הוא יחזור בו כאשר יתברר לו כי הוא עתיד להענש, ושוב לא יענש לעולם.

קיימות דרגות שונות של עקירת עדות, והאמוראים ולחלופין חכמי הראשונים נחלקו איזה מהם רשאי העד להוסיף על עדותו ואיזה מהם אינו רשאי.

אנוסים היינו[עריכה]

בתלמוד‏^[3] מבואר כי העדים שמקיימים שטר ומעידים כי אכן כתב חתימתם נכון ואינו מזויף, אך הם מוסיפים כי למעשה אין לו תוקף מכיוון שהם היו אנוסים בכוח לחתום על השטר, או מכיוון שהעדים היו קרובים זה לזה או לאחד מבעלי הדין בשעת החתימה, או שהיו קטנים למטה מגיל מצוות, במקרה כזה הם נאמנים רק אם אין אפשרות אחרת לקיים ולהוכיח את אמיתות השטר.

הסיבה לכך היא, מפני שבאופן זה יש להם את דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, האומר כי בכוחם להגביל את משמעות דבריהם, ולהגביל את האמירה שאמרו כי כתב ידם הוא זה - שלא נוכל להאמין לאמירה זו ללא החלק השני בו הם אומרים כי אנוסים היו לחתום. במקרה כזה, השטר יפסל, מכיוון שאין השטר מקוים ואין עדות האומרת כי הוא כשר, וגם הם עצמם מעידים שאינו כשר.

לפי הרמב"ן‏^[4] משמעות הדברים היא כי למעשה למרות שקיים דין ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", במקרה שיש להם מיגו כזה, הם יכולים לחזור ולהגיד, שהרי יש להם כוח נוסף שהוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", האומר כי מי ש"אוסר" ומחדש דין מסוים על ידי אמירתו, הוא רשאי להגבילו על ידי אמירה נוספת תוך כדי דיבור האומרת כי אמירתו מוגבלת למשמעות מסוימת (כמו בעניינו - נוכל להאמין שמדובר בשטר, אבל שטר שנכתב באונס)‏^[5]. לפי רבי חיים סולובייצ'יק‏^[6] אין להם למעשה כל נאמנות מצד דין עדות, מכיוון שלמעשה הם חוזרים ומגידים ואת בניגוד לדין ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", אלא שנאמנותם אומרת רק שלא ניתן לקבל את החלק הראשון האומר "כתב ידינו הוא זה" ללא החלק השני האומר כי "אנוסים היינו", וממילא השטר אינו תקוים על ידיהם ואין לו כל תוקף.

לפי שיטת רש"י, במקרה שהשטר אינו מקוים אין כלל את דין "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", מכיוון שעד הגדתם אין לעדותם כל תוקף, שהרי שטר בלא קיום חשוב כחרס. ולכן, תוך כדי דיבור הם נאמנים לומר שהשטר פסול מכיוון שחתימת העדים הייתה באונס. עם זאת, גם במקרה שהשטר אינו מקוים, לא יוכלו העדים לומר שהשטר היה שטר אמנה, מכיוון שבמקרה כזה הם נאמנים על קיום השטר למפרע, ושוב מתברר שכבר בשעת חתימת השטר נגמרה עדותם ואם כן שוב אינם יכולים לחר ולהגיד.

אמנה היו דברינו[עריכה]

הגמרא שם דנה על מקרה אחר, בו העדים אומרים כי השטר היה שטר אמנה; כלומר הם חתמו על השטר, למרות שלמעשה לא התקיימה כל הלוואה או קנין אחר. במקרה כזה אומרת הגמרא כי העדים אינם נאמנים מפני שתי סיבות; לפי רב אשי הסיבה היא מכיוון שבכך שחתמו על השטר אמנה הם למעשה אומרים כי הם רשעים, וישנו כלל האומר כי אין אדם משים עצמו רשע, כלומר אין לאדם נאמנות לומר טענה בו הוא אומר שהוא עשה מעשה עבירה, ולפי רב נחמן הסיבה היא מכיוון שבאמירתו "שטר אמנה" הוא עוקר את העדות שבשטר בו העיד על ידי חתימתו, ובאמירתו העכשווית "אמנה היה" הוא למעשה מעיד שאין העדות הראשונה חשובה מאומה ואי אפשר לגבות על ידי השטר.

הראשונים נחלקו בדבר, ורב האי גאון ותלמידיו, וכן היא גם שיטת הר"ן, סבורים כי מדובר דווקא אם השטר כבר מקוים וידוע שהוא כשר. אך אם לא ידוע שהשטר כשר, העדים נאמנים לומר שאמנה היה, ולמרות ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", הם נאמנים מכיוון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לעומת זאת שיטת הרמב"ן והתוספות היא שמדובר גם באופן שהשטר אינו מקוים, וגם במקרה כזה אין להם נאמנות לומר שהשטר הוא אמנה, ולכן נקבל רק את החלק הראשון שבדבריהם האומר כי השטר נכון ולא מזויף. קבוצה זו סבורה, כי אין נאמנות הפה שאסר הוא הפה שהתיר קיימת במקרה כזה, מכיוון שאין אמירתם "אמנה היה" נחשבת להתרה ועקירת השטר, מכיוון שהם מודים שהוא נכתב כדין ומדעת הלווה והמלווה, ולכן אין להם את הכוח התלמודי "הפה שאסר - הוא הפה שהתיר". לעומת זאת, גם לומר "אמנה היה", אין להם נאמנות, שכן הדין "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" שולל גם אפשרות של הוספת פרטים נוספים בעדות על ידי העדים‏^[7].

מודעה היו דברינו[עריכה]

במקרה שהעדים אומרים כי השטר כשר, אך היה עליו לפני כן מסירת מודעה מצד הלווה שהוא באונס ולכן אין לו תוקף, במקרה כזה נחלקו חכמי הגמרא: בעוד שרב נחמן סבור שאין לעדים נאמנות גם במקרה כזה מכיוון שלמעשה על ידי העדות "מודעה היו דברינו" נעקרת העדות לחלוטין, סבור רב אשי שבמקרה כזה נאמנים העדים להעיד ולומר "מודעה היו דברינו", וזאת מכיוון שאמירת "מודעה היו דברינו" אינה מנוגדת לחלוטין לנאמר בשטר; שכן גם שטר כזה שאין בו כל רמז לכך שהיה באונס, ייתכן שהייתה עליו מודעה, שהרי מותר לעשות מסירת מודעה שהשטר באונס - במקרה שהקנין היה אכן באונס, ולכן כאשר בא לפנינו שטר רגיל אין בית הדין בטוחים שלא הייתה עליו מודעה, וכאשר הם מעידים שהייתה עליו מודעה אין בכך עקירת עדותם.

גם בכך נחלקו הראשונים, אם מדובר דווקא כאשר אין השטר מקוים אלא על פיהם ויש להם את כוח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, או שמדובר גם כאשר השטר כבר מקוים.

לרבינו יונה‏^[8] מהלך עצמאי בסוגיא, והוא סבור שכאשר המודעה כתובה בשטר, מודה גם רב נחמן שהעדים נאמנים עליה, ולמרות ששטר המודעה נכתב לאחר כתיבת השטר עצמו. רבינו יונה מסביר כי הדין האומר ש"שוב אינו חוזר מגיד", הוא דין האומר כי אין על בית הדין לקבל עדות של עדים לאחר שהעידו, אך שטר שאינו צריך את קבלת בית הדין כדי שיהיה לו תוקף, במקרה כזה גם לאחר הגדת עדות אחת, ניתן להוסיף ולהעיד, ואף לעקור כליל את השטר על ידי שטר מודעה.

תנאי היו דברינו[עריכה]

הגמרא דנה גם במקרה אחר, שהעדים באים ואומרים כי השטר אכן כשר, אבל היה בו גם תנאי המגביל את חלות השטר לתנאי שיקויים על ידי אחד מהצדדים; הגמרא מסיקה כי במקרה כזה נאמנים העדים לומר זאת, ואין בצורה כזו את האיסור של "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", שהרי אין התנאי מנוגד כלל לאמור בשטר, ואין התנאי עוקר את חלות השטר, שכן יש לו תוקף הלכתי - במקרה שהתנאי יקויים‏^[9], וגם במקרה שלא יקויים התנאי, יש בו תוקף הלכתי, שכן במקרה כזה על המוכר להחזיר את מעותיו לקונה כיון שהוא ביטל את המכירה על ידי תנאו‏^[10].

עם זאת, ישנם קבוצת ראשונים הסבורים כי דין זה הוא רק במקרה שאין השטר מקוים שאז יש להם את הכח של הפה שאסר הוא הפה שהתיר האומר כי יש להם כוח להגביל את עדותם הקודמת, ובמקרה זה - להגביל את עדותם הכתובה על השטר שלא תתקבל במשמעותה העכשווית האומרת כי מן הסתם לא היה בו תנאי כיון שהדבר אינו מצוין על גבי השטר; אך במקרה שהשטר כבר מקוים, אין הם נאמנים יותר להוסיף ולומר שהיה בו תנאי. קבוצת ראשונים אחרת ובהם הר"ן סבורים כי מדובר גם במקרה שהשטר כבר מקוים, וזאת מפני שאמירת "תנאי היה" אינו מנוגד כלל לכתוב בשטר, ואין בו כלל את הבעיה של "כיון שהגיד".

קישורים חיצוניים[עריכה]

• כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד, דף קשר של ישיבת הר עציון

הערות שוליים