אשה שאין לה ווסת: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכה, אישה שאין לה וסת היא אישה נשואה שאין לה מחזור חודשי סדיר. אישה כזו עשויה לקבל וסת במהלך קיום יחסי אישות, וכך היא ובעלה עלולים לעבור על איסור כרת בשוגג.

בברייתא[עריכה]

בברייתא מופיעה מחלוקת תנאית בקשר למעמדה של אישה כזו בהלכה ובמשפט העברי.

	אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ויוציא ולא מחזיר עולמית, דברי רבי מאיר. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: משמשת בשני עדים, הן עיוותיה הן תיקוניה. ומשום אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה.
– בבלי, נידה א, ז (יב,ב)

בתלמוד הוסבר כי קיימות שלוש שיטות בדינה של אישה שאין לה ווסת:

• לפי דעת רבי מאיר, אישה שאין לה וסת אסור לה לקיים יחסי אישות עם בעלה שמא תכשיל אותו באיסור נידה, ומכיוון שכך מותר לבעלה לגרש אותה ללא מתן כתובה זאת כיוון שכל אישה שאינה אפשרות לקיים עמה יחסי אישות מותר לבעלה לגרש אותה ללא כתובה, שהרי ברור שנשאה רק על מנת לקיים עימה יחסי אישות.

• רבי חנינא בן אנטיגנוס, לעומת זאת, קובע שאסור לבעל כזה לגרש אותה ללא כתובה, אך היא חייבת לבדוק את עצמה לפני קיום יחסי אישות כדי שתדע שאינה טמאה באותו רגע, ולאחריהם כדי שתדע האם נכשלה והכשילה את בעלה באיסור נידה, וידעו לנהוג דיני טומאה בהתאם.

• לדעתו של אבא חנן קיימות שתי פרשנויות בתלמוד: לפי אחת מהן, דבריו נאמרו כסיום וכהמשך לפסקו של רבי חנינא בן אנטיגנוס שאסור לבעלה של אישה כזו לגרשה ואם יגרשה הוא חייב לשלם לה דמי כתובה, ולכן אומר ש"אוי לו לבעלה" שהיא עלולה להכשיל אותו, ולפי פרשנות אחרת, ייתכן שהוא סבור בפן ההלכתי כדעת רבי מאיר שבעלה חייב לגרשה, אך בפן המשפטי הוא חולק עליו וסובר שהוא חייב לתת לה כתובה ולכן "אוי לו לבעלה"‏^[1] ההלכה נפסקת, כפי שמסר רב יהודה בשם שמואל - כרבי חנינא בן אנטיגנוס.

בתלמוד[עריכה]

במקום אחר בתלמוד הוזכרה דעתו של שמואל, גם היא בשם רב יהודה שמה שהוזכר במשנה‏^[2] שיש חיוב לאישה לבדוק את עצמה לפני תשמיש המיטה ולאחריה הוא לגבי אישה שעסוקה בשמירה על מאכלים שיש לאוכלם בטהרה, ש"מיגו" (מתוך) שחלים עליה חיובי בדיקה לטהרה, חלים עליה דינים אלו גם ככל הנוגע לתשמיש המיטה.

פסק אחר בנושא הוא של רבי ירמיה שקובע שאישה שאינה עסוקה בטהרות אינה חייבת לבדוק את עצמה, גם אם היא אישה שיש לה וסת.

חכמי התלמוד דנים בסתירה שבין שני הפסקים, ובתלמוד מובאת התשובה "מאן דמתני הא לא מתני הא". בהקשר לתשובה זו קיימים מספר פירושים:

• פירושו של רש"י, שרב יהודה הקובע שהאישה חייבת בדיקה - מתייחס לאישה שעוסקת בטהרות, וגם מה שרב יהודה פוסק בשם שמואל כרבי חנינא בן אנטיגנוס שקיים חיוב בדיקה הוא רק לענין טהרות, כך שההלכה היא שאישה שיש לה וסת ואינה עסוקה בטהרות אינה חייבת בדיקה. את כפילות הפסק מפרשת הגמרא ש"מאן דמתני הא לא מתני הא", -כל אחד מאלו שמסרו את שני הפסקים לא ידע מהפסק השני.

הר"ן מוסיף על כך שברור שרבי חנינא בן אנטיגנוס עצמו מחייב בדיקה בכל אישה שאין לה וסת, וכוונת חכמי התלמוד היא שרב יהודה פוסק בשם שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס רק לעניין חיוב בדיקה בטהרות, אך לא לעניין חיוב בדיקה בכל אישה שאין לה וסת. לדבריו, שמואל חולק על שני התנאים האוסרים על אישה שאין לה וסת לקיים יחסי אישות, והוא מסתמך על המשנה‏^[3] הקובעת "כל הנשים בחזקת טהרה".

• פירושו של הרמב"ם ששני הפסקים של רב יהודה בשם שמואל חלוקים ביניהם ומדובר במחלוקת בין מוסרי השמועות, ואכן לפי השמועה הפוסקת כרבי חנינא בן אנטיגנוס, כל אישה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק את עצמה לפני קיום יחסי האישות ותראה שאינה טמאה. וכן אכן נפסק לפי הרמב"ם להלכה‏^[4] ודעתו מובאת בשמו בשולחן ערוך (אך אין נוהגים כך מכיוון שאינה מובאת כדיעה סתמית אלא כחומרא אפשרית לרוצה להחמיר). הר"ן קובע כי הפירוש הזה הוא הסביר ביותר בדברי הברייתא.

• פירושו של הרי"ף, המפרש כדברי רש"י שלהלכה נפסק שאישה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה. אך לרי"ף פירוש ייחודי ועצמאי בפירוש דבריו של רבי חנינא שאמר "משמשת בשני עדים והן הן עיוותיה והן הן תיקוניה", ולדבריו הכוונה היא, שעל כל אישה שאין לה וסת לבדוק את עצמה בשלושת הפעמים הראשונות שהיא מקיימת יחסי אישות, ואם תמצא טהורה בשלוש פעמים אלו - יתברר שאינה רואה מחמת תשמיש, ואם תמצא טמאה, יתברר שהיא אסורה לנצח לבעל זה ודינה ככל רואה מחמת תשמיש עד שתבדוק את עצמה כמפורט‏^[5].

הר"ן מסביר כי לפי שיטת הרי"ף, בכל אישה שאין לה וסת נראה שהווסת מגיע בגופה לא לפי זמנים קבועים - כאישה שיש לה וסת, אלא לפי מקרים חיצוניים כמו קפיצות או אכילות וכיוצא בהן, ולכן עלינו לחשוש גם שמא היא רואה מחמת תשמיש, וקיום יחסי האישות משפיע על מחזור הדם וגורם לה שיצא דם נידה מגופה.

פירושו של הרי"ף נפסק להלכה בשולחן ערוך, וכן המנהג.

הערות שוליים