מחשבה: הבדלים בין גרסאות בדף

בהלכה, למחשבה משמעות רבה, או לחלופין להחלטה של אדם מתבצעת חלות הלכתית.

הרהור כדיבור[עריכה]

בגמרא (ברכות כ:) נחלקו אמוראים האם הרהור - מחשבה - נחשבת כדיבור, או לא. לפי רב חסדא מחשבה אינה נחשבת כדיבור, והראיה היא מכך שאדם טמא, שאסור לו לומר דברי קדושה, צריך להרהר את מילות ברכת המזון במחשבתו, ומכאן שמחשבה אינה נחשבת כדיבור ועליו להרהרה כדי שלא יהיה בטל מדברי קדושה בעוד האחרים עוסקים בברכות השבח. לפי רבינא הרהור כדיבור, ולכן המשנה מצווה על אדם כזה להרהר במחשבתו את מילות ברכת המזון, ומכאן שגם המחשבה נחשבת כדיבור, אלא שמצווה זו שהגוף יהיה טהור בעת דיבורי קדושה, היא רק במילות דיבור ולא במילות הנאמרות במחשבה, כמו בהר סיני, שם הוא המקור המחייב להטהר לפני דברי קדושה, ומכיוון ששם היו דיבורי קדושה, החובה לשמור על גוף טהור היא רק בעת דיבורי קדושה.

בשולחן ערוך (או"ח מז, ג-ד) נפסק שהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך ברכת התורה, אבל הכותב בדברי תורה צריך לברך ברכת התורה. המגן אברהם (שם ס"ק א) ושאר פרשני השולחן ערוך תמהים על פסק זה, שכן אם ההרהור אינו נחשב לדיבור, מדוע על הכותב בדברי תורה צריך לברך, ולכן הם פוסקים שגם הכותב דברי תורה לא יברך מספק. הגר"א חלוק על הדברים, וכותב שגם הרהור בדברי תורה נחשב ללימוד התורה, שכן בפסוק המצווה על לימוד התורה‏^[1] נאמר "והגית בם יומם ולילה", ו"הגיון" היא כינוי למחשבה - "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי".

רבי שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פ"ב הי"ב) חלוק על הדברים, והוא מכריע בין הדיעות, מתוך הפסוק עצמו: "לא ימושו ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", בתחילת הפסוק נאמר "מפיך", ומכאן שאין אדם יוצא ידי חובת תלמוד תורה אלא אם כן הוא אומר את המילים בפיו; אך כאשר אינו מסוגל לומר בפיו, שכן ישנם זמנים בהם אדם צריך לעיין בעמקות דברי התורה, אז הוא יוצא ידי חובתו גם במחשבה בלבד, ייתכן כי ההסבר לכך הוא מהמשך הפסוק "והגית בו יומם ולילה".

רבי מרדכי יפה בעל הלבוש מסביר את הסתירה בין פסקי השולחן ערוך ברעיון משלו, וזאת על פי הכלל שאין מברכין על המחשבה, גם אם היא מצווה, ולכן הכותב בדברי תורה צריך לברך, אבל החושב בדברי תורה אינו צריך לברך, למרות שהמחשבה נחשבת כמצווה.

מצוות[עריכה]

התורה אוסרת להרהר ולחשוב בהרהורים המביאים לידי עבירה, בפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", במסכת ברכות‏^[2] דורשים חז"ל כי התורה אוסרת לפנות אחרי דברים המנתקים את האדם מבוראו, "לבבכם" - זו מחשבת מינות, "ואחרי עיניכם" - אלו מחשבות עבירה, "אשר אתם זונים" אלו מחשבות עבודה זרה. עם זאת, מחשבה רעה שהאדם לא עשאה לבסוף וחזר בו ממחשבתו הרעה, אין הוא נענש עליה, מלבד על מחשבת עבודה זרה.‏^[3]

ההבדל בין מחשבה למעשה[עריכה]

בהלכה, יש חלויות רבות, המתרחשות על ידי מחשבה המייחדת כלי מסוים לתשמיש מסוים. הכלל אומר כי קטן אין לו מחשבה, כלומר אין בכוח הרוחני לבצע חלות על ידי מחשבה, אבל יש לו מעשה.

בכך יש שלושה דרגות:

1. מחשבה - יחוד כלי לתשמישו. דוגמה אחת היא באדם המוצא אגוז, ומייחד אותו במחשבתו שיהיה כלי קיבול לאוכל או דבר אחר‏^[4]. על ידי שהאגוז נהפך לשמש ככלי, הוא נעשה מוכשר לקבל טומאה, כיון שדיני טומאה וטהרה חלים על כל כלי שהוא, ומכיוון שמעתה והלאה הוא נהפך לכלי, אם נגע בו אדם טמא - הוא נהפך לטמא. קטן שייחד אגוז כזה במחשבתו, לא עשה כלום.

2. מעשה - דוגמה: יחוד כלי לתשמישו, על ידי מעשה בכלי ממנו נראה כי הכלי מיועד לכך, כמו אדם המוצא אגוז, וחוקק בו כדי להכינו לקבל דבר מסוים. קטן שחקק אגוז כדי להפוך אותו לכלי, הפך אותו בכך לכלי המקבל טומאה.

3. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - מעשה שאינו מוכיח מצד עצמו לחלוטין על ייחוד הכלי או על מטרתו של המעשה, דוגמה כזו היא בקטן השוחט קרבן עולה, ונוטל אותו מצד דרום של המזבח לצד צפון של המזבח, שם מקום ההקרבה של קרבן העולה. מצד מעשה השחיטה, אין לדעת באופן מוחלט אם הוא התכוון לשחוט לשם קרבן עולה או לשם כוונה אחרת, אם כי ניתן להסיק מהמעשה שטלטל את בעל החיים לצד צפון, שהשחיטה אכן התבצעה מתוך כוונה.

במסכת חולין מסתפק האמורא רבי אמי, האם באופן כזה, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, יש משמעות למעשיו, ומסקנת הדיון הוא שלמרות שמהתורה אין משמעות למעשיו, החמירו חז"ל ואמרו שיש משמעות למעשיו באופן כזה.

דוגמה: התורה קובעת, שפירות מוכשרים לקבל טומאה, רק אם נפלו עליהם מים, לרצונו של בעליהם. באופן רגיל די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך קטן, אין לו מחשבה, כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל.

מעשה מוציא מידי מחשבה[עריכה]

מחשבה מוציאה מידי מחשבה - בכלי[עריכה]

למרות שאדם יכול להחיל ולייחד כלי במחשבתו, וכך למשל יכול אדם לחשוב ולהחליט על חתיכת עור שמעכשיו היא תשמש כמצע למיטה במקום לעבד אותה לנעל, לאחר שהוא ייחד אותה במחשבתו, אין הוא יכול במחשבה נוספת לבטל את הדבר משימושו הקודם על ידי מחשבה, שכן אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה, ורק על ידי מעשה בו הוא מוכיח כי הכלי לא מיועד יותר לשימושו הקודם, ניתן להפקיע את הייחוד שנוצר על ידי המחשבה, שכן מעשה מוציא מידי מחשבה.

אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה - בידות אוכלים[עריכה]

יש מחכמי הגמרא הסבורים, שדין זה שאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה, סיבתו היא שכן המחשבה הראשונה גרמה לכלי לשמש כלי, ואין מחשבה יכולה להפקיע כלי משם הכלי שנוצר בו; כלומר - למרות שהמחשבה מפקיעה את המחשבה וההחלטה הקודמת לייחד את הכלי לכלי, אין די בכך, שכן המחשבה יצרה חלות של כלי, שלא ניתן להפקיע אותו על ידי מחשבה. לפי זה, כאשר אדם מייחד דבר לאוכל, למשל ידות של אוכלים, שהוא חלק המחובר לאוכל (כמו קליפה) ומשמש אותו כ"יד" לאחיזה או כדי שלא יתפזר, שנחשב לחלק מהאוכל אם הוא רוצה בכך, אבל במחשבה ניתן לעקור אותה, שכן אין הידות נחשבים לכלי ודבר חשוב, ושמם נפקע מעליהם בקלות‏^[5].

הערות שוליים