מלחמה: הבדלים בין גרסאות בדף

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

התנאים הנדרשים ליציאה למלחמה[עריכה]

1. להמלך בסנהדרין
2. החלטה של המלך

שינוי במעמד ערך חיי אדם בזמן מלחמה[עריכה]

1. בדרך כלל אדם נענש על שהרג אדם אחר, כנאמר בתורה (בראשית ט, ה-ו): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". הנצי"ב מחדש, שבעת מלחמה אין אדם נענש על הריגת האוייב. שבעת מלחמה הוא "עת לשנוא" ו"עת להרוג"‏^[1], ואין האדם נענש על כך כלל^[2]
2. מותר למלך ישראל לערוך מלחמת הרשות, ואף שהמלחמה אינה מלחמת מצווה או חובה, וידוע שייהרגו בה כמה מישראל, מותר לצאת למלחמה זו^[3].
3. אדם מר נפש שרוצה להתאבד רשאי לצאת למלחמה ולפעול שישימו אותו במקום מסוכן ביותר, אף שבוודאות יהרג בו, ואין בזה איסור נטילת נפש עצמו. זאת משום שבמלחמה "עת להרוג" ועת לסכן עצמו, וכל שהוא צורך המלחמה ראשי לעשות כך^[4].
4. כתב רבנו בחיי על שמות פרק יד פסוק ז: "(ז)...דרשו חז"ל במסכת סופרים (פרק טו) אמר רבי שמעון בן יוחאי טוב שבמצרים הרוג בשעת מלחמה וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו ודרשוהו מן הפסוק הזה. וביאור הדבר כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להורגו כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להורגו, שלא בשעת מלחמה אסור שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, אבל כשהוא בא כנגד הקב"ה שהוא מכוון למרוד בו כענין המצרים אפילו שלא בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה' שהרי המצרים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים לא היתה כוונתם אלא להלחם עם הקב"ה, ולכך אמר להם משה ה' ילחם לכם, כלומר כיון שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לה' יתברך היא ולכך נתחייבו להטביעם בים".
5. עוד כתב רבנו בחיי על דברים פרק כ פסוק י: "והנה פרשה זאת אזהרה לישראל שלא יעשו מלחמה עם שום אומה בעולם עד שקוראין לה לשלום, אחד מלחמת הרשות של שאר האומות ואחד מלחמת מצוה של שבעה עממין, אם השלימו וקבלו עליהם שבע מצוות בני נח ומס המלך אין הורגין מהן נשמה, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. וענין המס שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופן ובממונן, כגון בנין החומות וחיזוק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר (מלכים א ט, טו) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה. ואם לא השלימו, או אפילו השלימו ולא קבלו עליהם שבע מצוות אם הם ממלחמת הרשות הורגין הזכרים הגדולים, שנאמר ואם לא תשלים עמך וגו' והכית את כל זכורה לפי חרב, אבל לא הקטנים והנשים, שנאמר רק הנשים והטף, זה טף של זכרים. אבל במלחמת מצוה כגון שבעה עממין ועמלק הורגין את הכל, וזהו שאמר רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, אלו שבעה גוים, לא תחיה כל נשמה, אתה מצווה להרוג את הכל אפילו הנשים והטף. וטעם הדבר כי במלחמת הרשות אנו באין בזכותנו לעקור כח מזלם ולהשפילו, לא לעקור השר הממונה שלהם, אלא שהזכות שלנו ישפיל ויפיל כח המזל שלא ירימו ראש נגדנו אלא שיהיו משועבדים לנו, ועל כן די שנהרוג הזכרים, לא הנשים והטף, אבל במלחמת מצוה שהקב"ה צונו בכך והכוונה לעקור השרים הממונים שלהם שהרי הקב"ה יבטל כוחם למעלה, לכך נצטוינו לעקור את הכל, הנשים והטף, כדי לעקור את כל כח שיש להם לממונים למטה. ועל כן הפריש הכתוב בין מלחמת הרשות למלחמת מצוה, לפי שמלחמת הרשות כנגד המזלות לא כנגד השרים העליונים, ומלחמת מצוה כנגד השרים, ולפיכך יש לנו לעקור את הכל ושלא נניח להם דבר, כי בזה יהיו נעקרים ובטלים מן העולם בין למעלה בין למטה. ואם לבך חוכך לומר שאנו עושין בזה חמס עם הטף שלא חטאו לנו, הנה זה דין שמים וגזירת הכתוב הוא. ועוד שכיון שהקב"ה עוקר כוחם למעלה, מה שאנו עושין להם למטה כאילו לא עשינו כלום, וכמו שדרשו חז"ל (שיר השירים רבה ג, ו) קמחא טחינא טחינת, אריא קטילא קטילת, קרתא יקידתא יקידת, ואין בזה חמס ואין זה נחשב להריגה שכבר הרוגים הם. ועוד שאף אם לא יחשבו הרוגים אין חמס בהריגת הטף שהם ענפי שורש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו אוחזין דרכי האבות לעשות כל תועבת ה' אשר שנא וילמדו ישראל מהם, וכן הזכיר בפרשה זו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם:. ושמא תאמר כשיגדלו יבואו בברית ויעשו תשובה, צא ולמד מי המתיר דמם, ה' יתברך שהוא יודע שלא יעשו תשובה.וכן אמר ישעיה ע"ה בפירוש (ישעיה יד, כא) הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים. ואם כן אילו הנחנום חיים הלא חייהם סיבה לנזק גדול מאד יותר מנזק ההריגה, וקרוב הוא אצל השכל שיעשה האדם נזק מועט כדי לדחות נזק גדול, כי האיש הנלבב והמשכיל יפיל עצמו מן הגג להנצל מן הסכנה, או יכרות ידו או רגלו או אבר מאיבריו להציל כל גופו, או ישתה המשקה המר כלענה כדי שידחה ממנו החולי, והנה הוא בכל זה אינו עושה לנפשו חמס אך עושה חסד עם עצמו להחיות את נפשו, ומאחר שהאדם עושה לעצמו כן ואי אפשר לדונו חמס כל שכן שאיננו חמס העושה כן לנפש אחרים, ומטעם זה התירה תורה הריגת הטף ושיעשה נזק מועט כדי שידחה נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם ואין בזה חמס, אבל הוא ענין שכלי למתבונן בו:
6. עוד כתב רבנו בחיי על דברים פרק כ פסוק י: "והנה כשהתיר הכתוב להרוג את כל הנשים והטף אין זה אלא כשלא השלימו, אבל השלימו כל האומות שוות לענין השלום, ואפילו שבעה גוים', שכן כתוב ביהושע (יא, יט) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. מכלל ששלח להם לשלום ולא קבלו. וכן שנינו בספרי (עיין ירושלמי שביעית פ"ו ה"א), שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם כל מי שרוצה להשלים יבוא וישלים, חזר ושלח כל הרוצה לפנות יפנה, חזר ושלח כל הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה. ואמרו בירושלמי (שם), הגבעונים השלימו הגרגשי פינה, שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה".
7. כתב החזקוני על דברים פרק כ פסוק טז: "(טז) לא תחיה כל נשמה - פן יערערו הנשארים על ירושת קרוביהם והיינו דוקא כשתכנס בארצם להלחם עליהם אבל אם מארצם הם באים אליך בנפש חפצה להיות לך למס ועבדוך בארצך קודם שתלך אתה להלחם עליהם יכול אתה להחיותם. ולפי פירוש זה לא פשעו ישראל כשקבלו את הגבעונים".

1. וראה עוד מה שהובא בזה מדברי הרמב"ם במורה נבוכים בערך מחיית עמלק.

לחימה באמצעות התורה[עריכה]

1. זכות לימוד התורה היא כלי נשק לישראל לנצח במלחמותיו. ככל שהמלחמה כבדה יותר כן יש להעמיק יותר בלימוד הלכה ועל ידי כך "חרב התורה" הלוחמת לישראל מתחדדת והופכת למשוננת יותר^[5].

ראו גם[עריכה]

• מחיית עמלק

הערות שוליים:[עריכה]