סריס: הבדלים בין גרסאות בדף

סריס זכר^[1] הוא כל מי שנפגע במערכת הרביה שלו, ולפיכך אינו יכול להוליד. דבר זה נכון בין אם הפגיעה היא ישירה או עקיפה, ובין אם היא בחלקי הרביה שבתוך חלל הגוף, או מחוץ לחלל לגוף.

סריס חמה וסריס בידי שמים[עריכה]

יש סריס-חמה, או סריס בידי שמים, היינו סריס מלידה^[2], ולפיכך נקרא סריס חמה, לפי שלא ראה החמה אלא בסריסות, והיינו שלקה ממעי אמו^[3]; ויש סריס אדם, היינו שנסתרס לאחר לידה על ידי פגיעה חבלתית באיברי ההולדה^[4].

מקור המונח[עריכה]

מקור המונח "סריס" הוא אכדי, ופירושו "אשר לראש המלך", או חילוף אות שי"ן בסמ"ך כמקובל באשורית "סריס" = "שראש", כלומר השומר אשר לראש המלך^[5], שכן בין העמים הקדמונים היו שרי המלך מסורסים^[6]. לאור העובדה, שסריסים שימשו את המלכים בעבר, הושאל המונח "סריס" לכל מי שמשרת אדם חשוב, אף אם אינו סריס במובן הרפואי^[7].

סוגים שונים[עריכה]

קיימים סוגים שונים של סריסים: מרוח אשך^[8] - מונח זה התפרש על ידי חז"ל בארבעה אופנים שונים^[9]; שחוף^[10] - יש מי שפירש, שהכוונה למי שבועל כדרכו ואינו מזריע^[11], ויש שמשמע מהם ששחוף הוא חסר כוח גברא^[12]; גווזא^[13], והוא מלשון חיתוך; גניחה^[14] - יש מי שכתב, שמושג זה הוא כנראה שיבוש מגווזא, שהוא לשון חיתוך^[15]; שליפא^[16], והוא תרגום אונקלוס למונח נתוק^[17].

הסריס נמשל לעץ יבש^[18]. שם גנאי לסריס הוא קרח^[19].

גם בצמחים יש מושג של סריס^[20], והכוונה לזנים שאינם מפתחים זרעים.

פצוע דכא^[21] הוא מי שנפצעו האשכים שלו, וכרות שופכה הוא מי שנכרת הגיד שלו^[22]. וכל זה דווקא אם הפגיעה היתה באיברי הרביה החיצוניים - אשך, גיד או שבילי הזרע, ובתנאי שהפגיעה היתה ישירה בדרך של ניתוק, פציעה, כריתה, או דיכה^[23].

בערך זה יידונו ההגדרות וההלכות הנוגעות לסריס, לפצוע דכא ולכרות שופכה, ופרטי ניתוחים שונים במערכת המין של הזכר ושל הנקבה.

רקע היסטורי[עריכה]

סירוס בעבר היהדות היא הדת היחידה האוסרת סירוס של בני אדם ובעלי חיים. לעומת זאת, כמעט כל העמים הקדמונים ביצעו סירוס של גברים, וניתוחי סירוס נחשבים בין הניתוחים הקדומים ביותר.

סירוס הגברים בוצע בגלל סיבות אחדות: יש שעשו זאת כאמצעי ענישה; רבים עשו זאת לצורך אספקת סריסים = משרתים לארמונות המלוכה, שכן המלכים ואנשים חשובים אחרים החזיקו נשים רבות, ועבורם נצרכו גברים-משרתים שהם סריסים; ויש שסירסו נערים בגיל צעיר, כדי לשמר את קולם הילדותי הערב.

סירוס למקהלות סירוס נערים על מנת לשמר את קולם הילדותי היה נפוץ בעיקר בכנסיה הקתולית במחצית השניה של המאה ה-16, ומנתחים איטלקיים התמחו בביצוע הסירוס בילדים בדרכים שונות. פעולה זו היתה בלתי חוקית, ולפיכך לא נותרו עדויות על הרופאים שעסקו בכך. השימוש בזמרי מקהילה כנסייתיים שעברו סירוס בילדותם נמשך בוותיקן עד סוף המאה ה-19, והוא היה נפוץ גם בכנסיות אחרות, בעיקר באיטליה. הזמר הסריס האחרון בוותיקן מת בשנת 1922^[24]. במקביל הלכה והתפתחה הפעילות של סירוס ילדים לצורך שימור קולם הערב כזמרים באופרות של אירופה במאות ה-18-17, אשר דעכה בהדרגה בגלל שינוי בטעמם של המאזינים^[25].

בסין השתמשו בטכניקות סירוס למטרות אלו כבר כאלף שנים לפני ספירתם^[26], והסריס האחרון של חצר המלוכה בסין נפטר רק בדצמבר 1996^[27].

בבל סמיראמיס, מלכת בבל המסתורית, היתה הראשונה שציוותה על סירוס כל הילדים הזכרים בבתי התינוקות המלכותיים, בכדי למנוע תביעות כלשהן על כסא מלכותה.

יוון ורומי לפי מיתולוגיות יווניות ואגדות של הרומאים היו אלים שונים שביצעו סירוס לאחרים, כגון אוראנוס שסורס על ידי בנו קרונוס ועוד. בחגיגות לכבוד האלה ציבלה היו הגברים המעוניינים לשרת אותה ככוהנים מסרסים את עצמם, ואת איבר המין שלהם היו מניחים על המזבח שלה^[28].

בתקופות היסטוריות מוקדמות מוצאים אנו מרכזי ניתוח מיוחדים לאספקת סריסים להרמונות של מלכים באי דילוס, ולפי הירודוטוס - באי כיאוס. בתקופה היוונית כנראה בוצעו ניתוחי סירוס על ידי מנתחים שלא השתייכו לעילית הרפואית^[29].

עמים אחרים באופן דומה בוצעו מעשי סירוס אצל המצרים הקדמונים, הבבלים, הפרסים, ואחרים^[30].

תפקידי סריסים במשך הזמן הפכה הסריסות במזרח הקדמון להוות דרג של שררה או פקידות, כגון פוטיפר שר הטבחים, ושרי המשקים והאופים של פרעה^[31], שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים והכהנים^[32]. היו גם נושאי משרה בשם 'רב-סריס'^[33] ו'שר-סריסים'^[34], שהיו ממונים על השרים-הסריסים האחרים.

נצרות עם הופעת הנצרות הפך ביצוע הסירוס למעשה דתי חיובי, המיועד לכבוש את היצר, ולדכא את המאוויים המיניים. ואמנם בין ראשי הנוצרים היו רבים שביצעו סירוס מרצון, וכרתו לעצמם את האשכים ואת איבר המין, כדי להימנע מתאוות החושים^[35]. יתר על כן, היו כיתות שלימות שנהגו כך, כגון כת הוואלסים, במאה ה-3 למניינם, שהיתה כת של סריסים מרצון, שסירסו אף את אורחיהם, וכן רוב הפטריארכים בקונסטנטינופול היו סריסים^[36]. במיוחד יש לציין את כת הסקופצים^[37] ברוסיה במחצית השניה של מאה הי"ח למניינם. כת זו נוסדה על ידי איכר רוסי בשם קונדרטי סליבנוב, שהטיף לסירוס כאמצעי המועיל ביותר להימנעות מהחטא הקדמון. הסירוס של חברי הכת נעשה על ידי ברזל מלובן או מכשיר חד, והוא כלל כריתת האשכים ו/או כריתת איבר המין הזכרי. גם נשים היו חלק מכת זו, והן כרתו חלקים מהשדיים או את השדיים בכללותן, וכן כרתו חלקים מאיבר המין הנקבי. בשנת 1866 היו 5444 חברים וחברות בכת זו, ביניהם 3979 גברים ו-1465 נשים. יש לציין שהיו ביניהם גם שני יהודים^[38]. רק בשנת 1940 יצא גינוי מהכנסיה הקתולית נגד סירוס, כדבר הנוגד את החוק הטבעי^[39].

דת האיסלאם אף היא איננה אוסרת סירוס, ואמנם יועצים סריסים מילאו תפקיד חשוב בתקופת בית עבאס, וסירוס לשם שירות בהרמון מקובל באיסלאם גם בעת החדשה^[40].

שבועה חלקי איברי המין הזכריים, הגיד והאשכים, בהיותם כלי רביה, נחשבו על ידי הקדמונים כאיברים קדושים המסמלים כוחות עליונים. אי לכך היה מקובל להישבע עליהם, על שימת הידיים על הגיד או על האשכים^[41]. אף בתקופת האבות נהגו להישבע על ידי אחיזת הגיד, שהיה מקום המילה, המצווה הראשונה שנצטווה אברהם^[42], וזה מקביל לנקיטת חפץ של מצווה כמו ספר תורה או תפילין על פי ההלכה^[43].

עיקור בעלי חיים אף הוא היה נפוץ בעולם העתיק, והיו לכך מספר סיבות: לשמור על הזנים המיוחדים במדינות מסויימות, כגון עדותו של תודוס הרופא, שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים שאין חותכים האם שלה, בשביל שלא תלד^[44]; להביא את בעלי החיים למצב של השמנה ופיטום^[45]; לבטל את התשוקה המינית של הזכרים, ולהשביח בכך את כושר עבודתם החקלאית^[46]; להביא דבורים ליצירת דבש^[47].

1. רקע מדעי

אנטומיה

כללי חלק ממערכת הרביה של הזכר היא כפולה, היינו מערכת מכל צד של הגוף (האשך, צינורות הזרע, ושלפוחית הזרע); וחלק אחר הוא יחיד במרכז הגוף (הערמונית, השופכה, והאיבר הזכרי).

הביצה או האשך ^[48] - הוא מקום יצירת הזרע. הממדים הממוצעים של כל אשך הם 2.5/3/4 ס"מ. האשך עטוף בקופסית, הנקראת הגלימה הלבנה^[49], אשר בחלקה האחורי חודרת לתוך האשך, ומפרידה אותו על ידי מחיצות דקות לכ-250 אוניות^[50]. כל אונית מכילה 4-1 צינוריות-זרע מפותלות מאד באורך של כ-60 ס"מ. כל הצינוריות מתנקזות ומתלכדות ליצירת עילית-האשך^[51]. בתוך כל צינורית יש שני סוגי תאים - תאי תמיכה^[52], ותאים המייצרים זרע. רקמת החיבור שבין הצינוריות מכילה תאים בשם תאי ליידיג^[53], המייצרים את ההורמון הזכרי טסטוסטרון, אשר לו תפקיד ביצירת סימני המין הגבריים.

שק האשכים ^[54] מחולק לשניים על ידי מחיצה של רקמת חיבור, ובתוך כל שק מונח אשך. שק האשכים מכיל שריר דק^[55], אשר על ידי התכווצותו והרפייתו עוזר לוויסות החום הסביבתי של האשכים.

עילית-האשך הוא צינור מפותל מאד, הנוצר מהתלכדות צינוריות-הזרע שבכל אשך, והוא ממשיך כצינור-הזרע^[56].

צינור הזרע נמצא בתוך חבל הזרע^[57] העובר בתוך תעלת המפשעה^[58] לתוך אגן הירכיים. צינור הזרע ממשיך כצינור יורה-הזרע^[59]. לתוך צינור זה נפתחת גם שלפוחית הזרע^[60], המונחת מעל הערמונית, ומתחת לשלפוחית השתן. אורך כל שלפוחית זרע הוא כ-6 ס"מ. צינורות יורי-הזרע משני הצדדים חודרים דרך הערמונית, נשפכים לתוך השופכה^[61], והזרע כמו גם השתן נשפכים החוצה דרך השופכה העוברת לאורך הערמונית והאיבר הזכרי^[62], כלומר שיש מוצא משותף לשתן ולזרע.

הערמונית ^[63] היא איבר שרירי-בלוטי בצורת חרוט הפוך דמוי ערמון. היא מונחת קדימה לחלחולת, ומתחת לשלפוחית השתן. חלקה העליון של הערמונית הוא המשכי עם צוואר שלפוחית השתן. משקל ממוצע של ערמונית הוא כ-8 גר', וממדיה 3/2/4 ס"מ. הערמונית מורכבת משרירים חלקים ורקמת חיבור, והיא עטופה בקופסית דקה. בתוך הערמונית ולכל אורכה עובר החלק הראשון של השופכה באורך של כ-2.5 ס"מ. כמו כן נמצאים בחלק האחורי של הערמונית צינוריות יורי-הזרע, אשר חודרים לגוף הערמונית באלכסון, ונכנסים לתוך השופכה מעל לשריר הסוגר החיצוני. בתוך הערמונית ישנן בלוטות הפרשה הנפתחות לשופכה.

האיבר הזכרי של הגבר ^[64], מורכב מגוף האיבר ומהעטרה. גוף האיבר מורכב משני גופים מחילתיים^[65] וגוף ספוגי^[66] הנמצא מתחתיהם, ובתוכו עובר החלק הסופי של השופכה. קוטר השופכה במקום זה הוא 9-8 מ"מ. הגוף הספוגי מתרחב בסופו, מעבר לגופים המחילתיים, ויוצר את העטרה. איבר המין הזכרי מכוסה בעור דק, אשר מעל העטרה הוא יוצר כפל עור, מעין שק, וזהו עור הערלה. אורך האיבר במבוגר הוא כ-7-5 ס"מ ברגיעה, וכ-18-12 ס"מ בזיקפה. בעת גירוי מיני חודרת לשלושת הגופים שבגוף האיבר כמות גדולה של דם הגורמת לזיקפה, היינו התארכות והתקשות של האיבר, ובמצב זה ניתן לקיים יחסי אישות.

פיסיולוגיה[עריכה]

תאי הזרע נוצרים בצינוריות-הזרע שבאשכים, הם מועברים דרך מערכת צינורות-הזרע, ונאגרים בעילית האשך. בעת פעילות מינית נדחפים תאי הזרע דרך שבילי הזרע - צינורות הזרע וצינורות יורי-הזרע - לתוך השופכה. במקביל נשפך לתוך השופכה נוזל הזרע, הנוצר בעת הפליטה עצמה על ידי שלפוחיות הזרע, הערמונית, וזוג בלוטות על שם קופר בבסיס איבר המין. תאי הזרע יחד עם נוזל הזרע מהווים את שכבת הזרע^[67]. בעת הקישוי והביאה מתכווצים השרירים של צוואר שלפוחית השתן ושל השופכה בחלק הסמוך לצוואר שלפוחית השתן, ולפיכך אין כניסת שתן מהשלפוחית לשופכה בעת הפעילות המינית, בעוד שכבת הזרע נכנסת דרך צינורות הזרע לתוך השופכה בחלקה המרוחק יותר, וממשיכה לזרום לתוך החלק של השופכה שבאיבר הזכרי, ומשם יוצאת החוצה.

פתולוגיה[עריכה]

כללי הסירוס יכול לקרות באופן בלתי ישיר, כגון על ידי קרינה גבוהה לאזור האשכים או השחלות, או על ידי תרופות מעקרות, הפועלות על מערכת ההורמונים המיניים; והוא יכול להתבצע על ידי פגיעה ישירה באיברי המין, כגון ניתוח או חבלה. סירוס הגבר הנפוץ ביותר כיום הוא על ידי קשירת צינורות הזרע^[68].

תוצאות סירוס סירוס על ידי סילוק בלוטות הרביה הראשוניות, היינו האשכים בזכר, והשחלות בנקבה, גורם לשתי תופעות: עקרות, היינו חוסר יכולת רביה, בגין היעדר יצירה של תאי הזרע או הביציות; ופגיעה בסימני המין המשניים, בגין היעדר ההורמונים האחראיים להתפתחות סימנים אלו. לפיכך, מי שהפך להיות סריס בגיל צעיר יהיה עקר, וגם יוכר חיצונית לפי היעדר סימני מין משניים האופייניים למינו, כגון זכר סריס יסבול מפיזור נקבי של שיעור, וקול נשי. כיום ניתן לתקן חסר זה על ידי מתן הורמונים מתאימים, אך לא ניתן לתקן את העקרות.

כדי לסרס אדם יש צורך לכרות את שני אשכיו או לקשור את צינורות הזרע משני הצדדים, שכן פגיעה בצד אחד בלבד איננה גורמת לעקרות.

אשכים טמירים האשכים מתפתחים בעובר בתוך חלל הבטן, ונודדים לכיוון שק האשכים. האשכים זקוקים לסביבה החיצונית של שק האשכים כדי לפתח את כושר יצירת תאי הזרע, שכן באזור זה החום הסביבתי נמוך יותר בהשוואה לחום שבתוך הגוף. בדרך כלל מגיעים האשכים לשק בחודש השמיני להריון, אך יש שהם נשארים בתוך תעלת המפשעה, או אפילו בתוך חלל הבטן, גם לאחר הלידה. מצב זה מכונה טמירות האשכים^[69]. אם אשך איננו יורד לשק הוא מאבד את כושרו לייצר תאי זרע; נגרמת בכך הפרעה בתיפקוד האשך השני, אף אם הוא תקין ונמצא בשק האשכים; ולעתים הופכים התאים שבתוך האשך הטמיר לתאים ממאירים. לפיכך יש צורך לפעול להורדת האשכים למקומם הטבעי, דבר שיכול להיעשות באמצעות תרופות הורמונליות או בדרך ניתוחית, ואם דבר זה אינו אפשרי, יש לכורתם.

גידולים באשכים באשכים ובשבילי הזרע יכולים להתפתח גידולים, שבדרך כלל הם ממאירים, ודורשים כריתת האיבר הנגוע. גידולים ממאירים באשכים הם נדירים, עם כי יש מגמת עליה בשכיחות גידולים אלו בשנים האחרונות. הסיבות לגידולים אלו בדרך כלל אינן ידועות, אך חבלות וטמירות האשכים מקובלות כגורמי סיכון. קיימים חילוקי דעות אם עיקור על ידי חיתוך או קשירת צינור הזרע מהווה גורם סיכון להתפתחות ממאירות באשכים^[70].

גידולי הערמונית הערמונית יכולה לגדול מעבר לממדיה הטבעיים בגלל שני תהליכים: גדילה שפירה^[71], או גידול ממאיר^[72].

הבעיה העיקרית של הגדילה השפירה של הערמונית היא חסימת השופכה, ובכך נגרמת חסימה ליציאת השתן, אשר גורמת לכאבים עזים, ולעתים להפרעות בתיפקוד הכליות. מעניין לציין כי עובדה זו תוארה כבר בפפירוסים מצריים משנת 1500 לפסה"נ, וכן נידונה כבר על ידי היפוקרטס. התופעה שכיחה מאד אצל זקנים, ונמצאה בשכיחות של 51% בגברים בני 69-60 שנה. קיימות מספר שיטות טיפוליות במצב זה: טיפולים תרופתיים שמטרתם לכווץ את שרירי הערמונית, ובכך להקל על התסמינים של חסימת דרכי השתן; טיפולים הורמונליים; הרחבת השופכה בעזרת בלון; ועוד. אכן, כיום טיפול הבחירה במצבים הגורמים לתסמינים משמעותיים בדרכי השתן הוא ניתוח. מוכרות שתי שיטות ניתוח עיקריות: כריתת הערמונית דרך השופכה, בדרך כלל באמצעות מכשירים פיברו-אופטיים, או באמצעות קרני לייזר. בדרך זו לא שכיחה התפתחות זיהום באשכים, ולכן אין צורך בניתוק שבילי הזרע; וכריתת הערמונית דרך דופן הבטן - כאן שכיח זיהום של האשכים העובר מאזור הניתוח דרך שבילי הזרע, ולכן מקובל לנתק גם את צינורות הזרע משני הצדדים, כדי למנוע זיהום זה. בעת הניתוח להוצאת הערמונית חותכים תמיד גם את החלק של השופכה העובר בתוכה. לאחר ניתוח זה האדם יהא בהכרח עקר, שכן בדרך רגילה, בעת קישוי וביאה, יש התכווצות של צוואר כיס השתן ושל השופכה, כך שהזרע הנכנס דרך צינורות הזרע לתוך השופכה ממשיך קדימה לתוך החלק של השופכה שבאיבר הזכרי ויוצא החוצה. אבל כאשר נכרת החלק של השופכה שבתוך הערמונית, מתבטל המנגנון הזה, ובעת הקישוי והביאה הזרע נשפך לתוך החלל שנוצר בערמונית, חוזר אחורה, ונכנס לתוך שלפוחית השתן, ומאוחר יותר הוא יוצא יחד עם השתן החוצה. כך שהאדם הוא עקר גם אם לא כורתים את שבילי הזרע שמחוץ לערמונית. אך ניתוח זה אינו פוגע בכושר הזיקפה, והאיש יכול לקיים יחסי אישות.

באשר לממאירות בבלוטת הערמונית - קיימות דרכי טיפול והתייחסות שונים, בהתאם לסוג הגידול, גודלו ומיקומו^[73]. כאשר מדובר בשלב מתקדם של גידול ממאיר עם גרורות מקובל לכרות את הערמונית ובלוטות הלימפה שבאגן, ולהוסיף הקרנות, או טיפול הורמונלי, או כריתה של האשכים, אם כי יעילות הטיפולים הנילווים הללו טרם הוכחה סופית^[74]. התפרסמו עבודות שיש סיכון יתר לממאירות זו בגברים שעברו עיקור על ידי חיתוך או קשירת צינור הזרע, אך עדיין לא הוכרעה השאלה מבחינה מדעית אם אמנם יש קשר ישיר כזה^[75].

על הרקע המדעי הנוגע לאיברי הרביה של האשה והניתוחים הקשורים בה - ראה ערך רחם

הסריס במקרא ובחז"ל[עריכה]

סירוס בין העמים הסירוס היה מעשה נפוץ ומכובד בין העמים הקדמונים ביחס למשרתי המלך ונשותיהם^[76], כגון במצרים^[77] ובפרס^[78]. אצל מלכי ישראל בימי המקרא מוזכרים סריסים^[79], אך אין כל הוכחה שהם היו יהודים שהמלכים סרסו אותם באיסור, אלא שהיו לוקחים אותם מן הגויים, או שהיו סריסים מחמת חולי^[80].

אישים סריסים במקרא בנוסף לסריסים-משרתים של מלכים מצינו מספר אישים במקרא שהיו סריסים^[81]:

נח^[82], פרעה^[83], פוטיפר^[84], שר המשקים ושר האופים של פרעה^[85], המצרים לאחר מכת הצפרדעים^[86], אמנון^[87], עבד מלך הכושי^[88], שבעת סריסי המלך אחשורוש^[89], הגא סריס המלך^[90], שעשגז שומר הפלגשים^[91], בגתן ותרש^[92], התך^[93], חרבונה^[94], אשפנז^[95], חנניה מישאל ועזריה^[96].

אישים סריסים בתלמוד בתלמוד מתוארים מספר אישים שהיו סריסים, או פצועי דכא:

פלוני שטיפס על דקל, וקוצים ניקבו את אשכיו^[97], בן מגוסת בירושלים, שהיה סריס אדם^[98], לוי סריסא^[99].

מושגים מצינו במקרא ובחז"ל מונחים שונים הנוגעים למערכת הרביה:

אשך^[100], יש אומרים, שהאל"ף היא נוספת, והשורש הוא מלשון 'כשוך חמת המלך', היינו שרוחו נחה, ואין לו התגברות התאווה; ויש אומרים, שהוא נוטריקון 'איש כאן', היינו שבאמצעות האשך נבדל האיש מהאשה^[101]; ביצה^[102], ונקרא כן על שום צורתו; כיס^[103], והוא שק האשכים; חוטי הביצים^[104] - יש אומרים, שהם הצינורות שבהם תלויים האשכים בכיס, ומשמע שהכוונה לעילית האשך^[105]; יש אומרים, שחוטי הזרע הם הצינורות שבהם מתבשל הזרע, ומשמע שהכוונה לצינוריות^[106]; ויש מי שכתב, שגם גידי ביצים הם שבילי הזרע^[107].

שתן וזרע לפי חז"ל יש שני נקבים באיבר המין הזכרי, אחד מוציא שתן, ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, ואם ניקבו זה לתוך זה - נמצא עקר^[108]. ומסופר בתלמוד^[109] על איש בפומבדיתא שנסתם אצלו הקנה המוליך את שכבת הזרע, ויצא הזרע דרך השביל של השתן, ועקב כך נעשה פצוע דכא^[110]. יש שכתבו, שבדבר זה נשתנו הטבעים, וכיום אין אנו רואים אלא שביל אחד באיבר המין הזכרי, ובעת הטלת שתן יוצא ממנו השתן, ובעת פליטה יוצאת שכבת זרע^[111]; ויש שכתבו, שהכוונה לשבילי הזרע ושבילי השתן שלפני תחילת האיבר הזכרי, היינו בגובה הערמונית, ואשר קיימת ביניהם הפרדה תיפקודית, כך שבעת גירוי מיני ופליטת זרע, אותו חלק של צינור השתן הנמצא בין שלפוחית השתן לבין מקום כניסת שבילי הזרע לצינור השתן מתכווץ, ואז אין אפשרות לשתן לצאת לכיוון האיבר הזכרי, ואין אפשרות לשכבת הזרע ללכת אחורה לתוך שלפוחית השתן^[112]. במעשה פומבדיתא התקלקל מנגנון זה, ולכן האיש אמנם נעשה עקר^[113].

רפוי סריס אדם וסריס חמה חז"ל הבחינו בין שני סוגי סריסים: סריס אדם הוא מי שנסתרס לאחר לידה, והוא סוג סריס שלכל הדעות אין לו רפואה^[114]; סריס חמה הוא מי שנולד סריס^[115], ולגביו נחלקו תנאים ופוסקים - יש אומרים, שיש לו רפואה, שכן במינם מתרפאים באלכסנדריה של מצרים^[116], ויש אומרים שאין לו רפואה^[117].

רפוי פצוע דכא וכרות שפכה פצוע דכא לכל הדעות יכול להבריא, וחוזר להכשרו הראשון^[118]; וכרות שופכה - יש מחז"ל שסברו שאין לו רפואה כלל^[119], אך להלכה נפסק שאף כרות שופכה יכול להבריא, וחוזר להכשרו הראשון^[120].

יכולת ההולדה למי שיש לו רק ביצה אחת שנויה במחלוקת - יש מקורות שמהם משמע, שכל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד^[121]; ויש מקורות שקבעו, שבעל ביצה אחת - מוליד^[122]. ואם ניקבה ביצה - אינו מוליד^[123]. אמנם בזמנינו השתנו הטבעים, ומי שניקבה לו ביצה יכול להוליד^[124].

יש אומרים, שפצוע דכא אינו מוליד לעולם, ואין אף מיעוט שמוליד^[125]; ויש אומרים, שבמיעוט המקרים פצוע דכא יכול להוליד^[126].

סיבות לעקרות האיש בתלמוד נמנו מספר סיבות לסירוס ועקרות של איש: הנצרך לנקביו ולא יוצא^[127], חבלת ראש^[128], המשמש מיטתו שיכור^[129], המסתכל בערווה^[130], השותה כוס של עקרין^[131], השותה מים ששרו בהם גרעיני תמרים^[132], מי שנפגע מארס צרעה^[133], סריס חמה נוצר כך ממעי אמו, כאשר האם אופה לחם בתנור חם בחום הצהרים, ושותה שיכר חזק^[134].

גם לעיקור של בעלי חיים יש מספר סיבות בתלמוד: תרנגול נעשה עקר על ידי עקירת כרבולתו^[135], ואין הכוונה שהוא הופך להיות מסורס בדרך זו, אלא שבגלל פעולה זו הוא נמנע מלהזדקק לנקבה^[136]; דבורים נעשות עקרות כשאוכלות חרדל, והיינו שאינן עוסקות בפריה ורביה^[137].

מצינו בתלמוד מספר בדיקות וטיפולים הנוגעים לסריס

אין לו אלא ביצה אחת - רבי עקיבא אומר, מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאה, ונשחטה ונמצאה דבוקה בכסלים, והתיר רבי עקיבא, ואסר רבי יוחנן בן נורי^[138]. והיינו תיאור של אשך טמיר^[139].

נקב בעטרה שנסתם - אם בזמן ראיית קרי הזרע המתאסף קורע את הקרום הסותם, הרי הוא פסול, ואם אין הסתימה נקרעת על ידי ראיית קרי, הרי הוא כשר. ומה היא הבדיקה המביאה את האיש לידי ראיית קרי: מביאים לחם שעורים חם ומניחים אותו על פי הטבעת, ומחמת החמימות הוא רואה קרי, או שמראים לו בגדי צבעונים של אשה, וזה גורם לו ראיית קרי, ובדיקות הללו תלויות בסוג האנשים מבחינת תאוותם^[140]. והטעם שמותר לעשות בדיקה כזו, אף שגורמת להוצאת שכבת זרע לבטלה, כיוון שנעשה לצורך בירור אם מותר לבוא בקהל, הרי זה לצורך פריה ורביה^[141]. יש שהשמיטו בדיקה זו מכל וכל^[142], ויש שהביאו את הבדיקה^[143]. יש מי שכתב, שבוודאי בזמנינו אין להסתמך על בדיקה זו^[144]; יש מי שכתב, שהדבר תלוי בהבנת רופאים מומחים בנידון^[145]; ויש מי שנטה להסכים לבדיקה כזו גם בזמנינו כדי להתיר איש לקהל^[146].

גיד שניקב, ניתן לרפאותו, שיעלה קרום ויסתמו, והדרך לרפאותו הוא להביא שעורה ולסרוט סביב הנקב, ובכך גורמים לפציעה וליציאת דם, אשר גורם להעלות ארוכה, ומביאים שומן ומשפשפים באותו אזור, ומביאים נמלה גדולה ומניחים את ראשה באזור הנקב, והיא נושכת שם ונדבקת לנקב, ואז כורתים את ראשה והוא נשאר בנקב וסותמו, וכל זמן שהראש הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר, ודווקא שעורה אבל לא ברזל כי הוא עושה שריטה או גורם לנפיחות באזור, ודווקא נקב קטן, אבל נקב גדול חוזר ונסתר^[147].

סריס אינו רץ אחרי נקבה^[148], היינו שאין לו תאוות נשים.

אין איש שלא נעשה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו, שיסורי המיתה מתישים כוחו^[149].

פרטי דינים[עריכה]

1א. הגדרות ועקרונות - כללי

טעמי האיסור מספר טעמים ניתנו לאיסור הסירוס ולאיסור על פצוע דכא וכרות שפכה לבוא בקהל:

יש שכתבו, שעיקר הנישואין מיועדים לפריה ורביה, 'כי לא תהו בראה לשבת יצרה', ולכן מצד אחד אסור לסרס כדי לא להמעיט את הפריון, ומאידך מי שהוא פצוע דכא או כרות שפכה אסור לבוא בקהל, כיוון שאין אלו ראויים להוליד, והרי הנישואין הללו לבטלה^[150]; יש מי שכתב, שהטעם הוא להרחיקנו מגרימת הפסד לאיברי ההולדה, כי ידוע שהמלכים בימי קדם היו מסרסים את הזכרים למנותם שומרים לנשים^[151], ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר, כדי לזכות בשולחן המלך ולהרוויח ממון, ואנחנו עם הקודש נרחיק העניין ונמאס אותו^[152]; יש מי שכתב, שפצוע דכא נאסר כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה^[153]; יש מי שכתב, שהטעם בזה שלא להטיל פגם וזוהמה בצורה העליונה^[154]; ויש מי שכתב, שאיסור סירוס הוא גזירת הכתוב^[155]. יש מי שחקר אם יסוד האיסור הוא מפני שאינו מוליד, או שהוא עונש למי שעושה פעולות כאלו באיברי המין, ומסיק שהטעם השני הוא העיקר^[156].

מהות האיסורים יש הסבורים, שאיסור סירוס ואיסור פצוע דכא הם איסורים שווים, ופסול פצוע דכא תלוי באיסור סירוס^[157]; ויש הסבורים, שאלו הם שני איסורים נפרדים, ואינם תלויים זה בזה, שכן איסור סירוס חל על מעשים הגורמים לביטול כוח ההולדה באדם או בבעלי חיים, ולא חשוב באיזו דרך נגרם מעשה זה; בעוד שאיסור פצוע דכא וכרות שופכה לבוא בקהל חל דווקא אם נעשה בידי אדם, ודווקא אם נעשה בפועל באחד משלושת האיברים - הגיד, הביצים ושבילי הזרע, על ידי פעולות של ניתוק, פציעה, כריתה ודיכה, ולא באופן אחר^[158], ואפילו אם נגרם נזק לאותם איברים אלא שהוא קרה בדרך של גרמא, ולא על ידי פעולה ישירה, אינו אסור לבוא בקהל^[159].

חוסר יכולת הולדה מי שאינו מוליד בגלל פציעה, דיכה או כריתה של איברי המין החיצוניים בידי אדם הוא בגדר איסור סירוס, ופצוע דכא, ואיסור לבוא בקהל. אך מסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי מהם שאינו מוליד, ואם השתנה המצב בטבע העולם, ישתנה גם הדין^[160].

יש הסבורים, שעיקר הפסול של פצוע דכא וכרות שפכה הוא כאשר אינו ראוי להוליד בגלל זה, אבל אם נפגע בדרך שיכול להוליד - אינו פסול^[161]; ויש הסבורים, שהפסול לבוא בקהל נובע מעצם הסירוס ומצבי פצוע דכא וכרות שפכה, ואינו תלוי אם ראוי להוליד אם לאו^[162].

חומרות וקולות באופן כללי כתבו הפוסקים שבענייני סירוס, פצוע דכא וכרות שופכה ראוי להקל ולא להחמיר, ואין לנו לבקש חומרות בזה, רק להדר להקל, ומצווה רבה להשתדל להיתר בעניינים אלו, לבל יודחו מקהל ה', כי זהו עניין של פיקוח נפש^[163].

הגדרות ועקרונות - סריס[עריכה]

סוגי סריסים חז"ל הבחינו בין שני סוגי סריסים: סריס חמה הוא מי שנולד סריס, ולא היתה לו מעולם שעת הכושר, אבל יש לו רפואה; סריס אדם הוא מי שנסתרס לאחר לידה, שסירסו אדם, או שהוכה באיברי ההולדה, או שנשכו כלב וכד' ונסתרס, או שנסתרס על ידי חולי^[164], והיתה לו שעת כושר, ואין לו רפואה^[165].

סימני הסריס חז"ל נתנו סימנים מפורטים בהגדרת סריס:

כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימיו מעלים רתיחה^[166], ואין מימי רגליו מחמיצים, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי, ואין ניכר בין איש לאשה^[167].

היו לו שתי שערות בזקנו, אינו סריס אלא עד שיהיו לו כל יתר הסימנים; אבל אם לא הביא שתי שערות בזקנו, אפילו אין בו רק אחד מסימנים הללו, הרי הוא סריס; ואם היו לו שתי שערות בשאר הגוף - אינו סריס, אף על פי שיש לו כל הסימנים הללו^[168].

יש מי שכתבו, שאם יש חיסרון באיברי ההולדה, ורואים בעליל שאין לו ביצים, או שהגיד והביצים קטנים מאד, ואינו יכול לבעול, או שהרופאים אומרים שמחמת חיסרון באיברי ההולדה הוא סריס מלידה, הרי הם נאמנים, אף על פי שיש לו שערות^[169]; ויש מי שכתבו, שגם אם ברור שאין לו כלל שבילי הזרע, שאינו כלל בר הולדה, ספק אם ניתן להחיל עליו דין סריס אם אין לו אף אחד מהסימנים שקבעו חז"ל^[170].

סריס למפרע מי שלא הביא שתי שערות עד עשרים שנה, ונולדו לו סימני סריס - יש פוסקים, שנעשה סריס למפרע, ומבן י"ג שנה ויום אחד ואילך נחשב כגדול ובר עונשין, ואם עבר בינתיים על איסור שנענשים עליו, הרי הוא חייב, ומכירתו מכירה למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד ואילך^[171]; ויש פוסקים, שלא נעשה סריס למפרע, וקטן היה באותה שעה, ואין מחזיקים אותו בגדול אלא מבן עשרים שנה ואילך^[172].

גדלות בסריס מי שנולד ללא אשכים כלל, והרופאים קובעים שאמנם אין לו אשכים, הרי הוא נעשה גדול כשמלאו לו י"ג שנה ויום אחד^[173]. ואם חסר לו רק אשך אחד, צריך להמתין עד שנת העשרים, כדין כל סריס חמה^[174].

מי שחתכו, או ניתקו, או מיעכו גידיו או ביציו בידי אדם, נקרא סריס אדם, וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול, שאין זה מביא סימנים לעולם^[175]. יש מי שכתב, שדווקא בפצוע דכא המציאות היא שלא יביא סימנים לעולם, אבל לא בכרות שפכה, ואף בפצוע דכא אולי דווקא בשתי הביצים, ולא בביצה אחת^[176].

נוכחות שערות מי שיש לו ריבוי שערות במקום הערווה, ויש לו זקן על פניו, נחלקו הפוסקים אם סומכים על כך להתירו בקהל, שכן סריס אדם אינו מביא סימן לעולם^[177] - יש שסמכו על כך, או שצירפו עובדה זו להתיר, כשיש עוד צדדים להקל^[178]; ויש שפקפקו בכך^[179].

סריס בימינו יש מי שכתבו, שבימינו אין לדון דין סריס וודאי, כי חוששים אנו שמא היו לו שערות ונשרו, או שהיו לו גומות, ואין אנו בקיאים בכך^[180].

שיטות סירוס ניתן לסרס באופן פיסי, על ידי פעולה ישירה באיברי המין, וניתן לסרס באופן כימי, על ידי הפעלת חומרים הגורמים לעיקור, והם הנקראים "כוס של עקרין"^[181].

סירוס כימי לאיש אסור להסתרס גם בדרכים כימיות^[182]. וכן אסור לאיש לשתות כוס של עקרין גם אם הוא כבר מסורס^[183], ויש מי שכתב לחלק בין מי שהוא סריס בגיד ובביצים, שאז שתיית כוס של עיקרין מוסיפה עוד ליקוי, לבין מי שהוא עקר בגלל ששתה קודם כוס של עיקרין, שאם שותה עוד כוס של עיקרין אין בזה תוספת איסור^[184]. אלא שנחלקו הפוסקים ביסוד איסור הסירוס של איש על ידי אמצעים כימיים - יש אומרים, שהוא אסור מן התורה^[185]; ויש אומרים, שהוא אסור מדרבנן^[186].

אם האיש שותה כוס של עקרין לרפואה, ובעקיפין נגרם לו סירוס - יש אומרים, שגם במקרה זה יש איסור סירוס^[187]; ויש אומרים, שהשותה כוס של עיקרין לרפואה אינו בכלל איסור סירוס^[188].

במקום סכנה - מותר לסרס את האיש להצילו^[189]. ואם מהותו של הכוס של עקרין שהוא גורם רק לאי-יצירת תאי זרע, אבל אינו משפיע ישירות על איברי ההולדה, ואינו מפריע בקישוי - אין איסור, ובפרט אם הוא זמני בלבד^[190].

יש מי שכתב, שמותר לאיש לשתות כוס של עקרין כדי לבטל מעצמו תאוות והרהורים, וכן מי שכבר קיים מצות פריה ורביה, מותר לשתות כוס של עקרין, כדי שיוכל לעסוק בתורה ללא הפרעת הרהורים^[191].

האישים שחל עליהם איסור סירוס איסור סירוס חל על כל בני אדם, כולל גויים^[192] ועבדים, ועל כל בעלי חיים - כולל בהמות, חיות ועופות, טהורים וטמאים, ואף שאינם ראויים למזבח, והאיסור חל בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[193]. בעניין דגים - יש הסבורים, שהאיסור חל גם עליהם^[194]; ויש מי שסבור, שאין איסור סירוס בדגים, אבל יש איסור סירוס בכלב ים^[195]

ביחס לאיסור סירוס באשה - ראה להלן^[196].

איסור סירוס חל גם על הנקיבות של בעלי חיים, אלא שנחלקו הפוסקים אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן, ויש הסוברים שאין האיסור מדין סירוס אלא מדין צער בעלי חיים^[197].

חיוב מלקות כל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום, ואפילו מסרס אחר מסרס - לוקה, כגון שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים, ובא אחר וכרת את חוטי הביצים - כולם לוקים, בין באדם ובין בבעלי חיים^[198].

המסרס אחר מסרס יש מי שכתבו, שדווקא המסרס את המסורס בידי אדם - חייב, אבל המסרס את המסורס בידי שמים - פטור ומותר^[199]; יש מי שכתבו, שאף המסרס את מי שכבר מסורס בידי שמים - חייב^[200].

מי שאינו ראוי להוליד יש מי שכתבו, שאין איסור סירוס אלא בראוי להוליד, והיינו דווקא כאשר בפעם הראשונה היה גדר של סירוס, ומה שאסרה תורה מסרס אחר מסרס הוא גזירת הכתוב, והוא דווקא באיש צעיר שכמותו מוליד, ואינו ניכר שהוא מסורס, אבל המסרס את מי שאינו ראוי להוליד כלל, כגון טריפה, זקן, או אנדרוגינוס, אינו חייב על סירוסו, ואף אין איסור בכך^[201].

סירוס בעקיפין הרי שכפה את האדם ושיסה בו את הכלב, או שאר חיות, עד שעשאו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו, וראוי להכותו מכת מרדות^[202]. יש מי שכתב, שאיסור תורה במסרס הוא דווקא כשעשה הסירוס בידיים, אבל בדרכים המנויות כאן אינו אסור אלא מדרבנן^[203]; ויש מי שכתב, שגם בדרכים אלו יש איסור מן התורה, אלא שאינו לוקה מן התורה^[204].

אם לא סירס באופן ישיר, אלא בדרך של גרמא, נסתפקו האחרונים אם יש איסור בכך או לא^[205].

האיסור על המסתרס יש מי שכתבו, שעל המסתרס אין איסור לאו, רק איסור מסייע^[206]; ויש מי שכתב, שגם על המסתרס חל הלאו של סירוס^[207].

סירוס באשה תנאים נחלקו בשאלה אם יש איסור סירוס באשה, היינו אם יש איסור לפגוע באיברי ההולדה של האשה^[208]. להלכה נחלקו הפוסקים בשאלה זו: רוב הראשונים סוברים, שהמסרס את הנקבה פטור אבל אסור, והאיסור הוא מדרבנן^[209]; יש מי שכתבו, שבאשה שייך סירוס מדרבנן דווקא אם הוא נעשה ללא צורך כלל, אבל אם נעשה לצורך, כגון שלא תלד בצער, או לצורך רפואה, מותר לכתחילה לסרס את האשה, ואין הבדל אם הדבר נעשה בסם או בידיים^[210]; יש מי שכתבו, שהמסרס אשה בידיים אסור, אלא שאין לוקים עליו, והמסרסה על ידי סם, מותר לכתחילה^[211]; ויש מי שכתב, שאיסור סירוס האשה הוא מן התורה, אלא שלא לוקים עליו^[212]. ואף לשיטה זו אין איסור סירוס אחר סירוס באשה^[213]. לפיכך, אשה שהוצרכו לכרות את רחמה, ויש חשש להתפתחות ממאירות בשחלות או בחצוצרות, מותר לכרות באותו ניתוח גם את השחלות והחצוצרות, אף על פי שכעת אין שום מחלה בהם^[214]. יש מי שהתיר סירוס האשה על ידי רופא גוי^[215].

יש מי שכתבו, שאין הבדל מבחינת איסור סירוס בין אם כרתו את הרחם או אם הרסו את רירית הרחם באמצעים שונים, כגון בשיטות תרמיות, בקרני לייזר, במים רותחים וכיו"ב. הסיבה היא שבפועל הרס הרירית גורם לכך שהאשה לא תוכל להרות, ואף אם הרתה האשה, צריך להפסיק את ההריון בגלל פקוח נפש לאשה^[216].

יש מי שכתב, שגם אשה אסורה לסרס אנשים, אף לשיטות שעליה לא חל איסור סירוס^[217].

להלכה סבורים רוב הפוסקים שאין איסור על אשה שנסתרסה לבוא בקהל, שכן איסור פצוע דכא וכרות שפכה לבוא בקהל הוא דווקא בפגיעה באיברי הזכר^[218]. אך יש דעת יחיד הסבור שאשה שסרסה עצמה ועשתה מעשה באברי הזרע שלה פסולה לבוא בקהל^[219].

בעניין איסור גוי בסירוס נחלקו חז"ל אם בן נח מצווה על הסירוס^[220]. להלכה - יש אומרים, שהסירוס מותר לבני נח^[221], ומכל מקום יש מי שכתבו, שאסור לישראל לסרס גוי^[222]; ויש אומרים, שבן נח אסור בסירוס^[223]. לשיטה שגוי אף הוא באיסור סירוס - יש מי שכתב, שאין לחלק בין סירוס בידיים, לבין סירוס על ידי סם או דרך אחרת^[224]. יש מי שכתב, שלכל הדעות אין איסור של מסרס אחר מסרס בגוי^[225].

סירוס למניעת יצר הרע אדם שיש לו יצר הרע גדול לנשים, אסור לו לסרס עצמו כדי שלא יחטא עוד, כי בכך מוסיף חטא על פשע^[226].

סירוס זמני יש מי שכתב, שגם אם עשה מעשה סירוס זמני, יש בו איסור סירוס^[227]; יש מי שכתבו, שדווקא אם צריך מעשה בידיים, כגון ניתוח, כדי לתקן את הסירוס הזמני, הרי זה אסור, אבל אם הסירוס הזמני יתוקן מאליו, אין איסור סירוס בזה^[228]; ויש מי שכתב, שדווקא סירוס קבוע אסרה תורה, אבל אם מדובר בסירוס שיש לו רפואה, אין לנו לחדש מדעתנו איסור^[229].

מי שזקוק לטיפול תרופתי לחיזוק כח הגברא, אלא שבשלב מסויים נגרם לו סירוס זמני, מותר להשתמש בתרופה כזו^[230].

שינוי המין יש מי שכתב, שאיסור סירוס הוא דווקא אם אחר כך נקרא איש מסורס, אבל אם לאחר ביצוע הסירוס הפך להיות נקבה, או אם נהרגה הבהמה תוך ביצוע הסירוס, לא עבר על איסור סירוס^[231].

בחולה שאין בו סכנה , וזקוק לסירוס לצורך רפואה - יש מי שכתבו, שמותר לרופא גוי לסרסו^[232]; ויש מי שכתב, שסירוס בידי אדם הוא דווקא אם נעשה הדבר בפשיעה, אבל אם נולד כך, או שאירע הדבר על ידי חולי, אינו בגדר איסור סירוס^[233]. מכאן יש מי שכתבו, שאם כרתו את הביצים לצורך רפואה מחמת חולי, אין הוא בגדר פצוע דכא, ומותר לבוא בקהל^[234].

הגדרות ועקרונות - פצוע דכא וכרות שפכה[עריכה]

כללי פצוע דכא וכרות שופכה^[235] הם פגיעות באיברי המין הזכרי^[236]: פצוע דכא הוא בביצים^[237], וכרות שפכה הוא בגיד^[238]. אכן, להלכה אין הבדל בין פצוע דכא לבין כרות שפכה, וכל פציעה בביצים או בגיד, דינה שווה לעניין איסור סירוס^[239], ולעניין מומים באדם ובבהמה^[240].

הגדרות במיקום הפגיעה בשלושה איברים אפשר שייפסל הזכר לבוא בקהל: בגיד, ובביצים, ובשבילים שבהם מתבשל הזרע, והם הנקראים חוטי ביצים, וכיוון שנפצע אחד משלושה איברים אלו, או נכרת, או נידך - הרי זה פסול^[241].

איסור זה באותם איברים הוא דווקא אם הפגיעה היא בגיד, בביצים, ובחוטי הזרע הנמצאים מחוץ לגוף, בשק האשכים, אבל שבילי הזרע הפנימיים שבתוך הגוף, אינם בגדר פצוע דכא, ואף אם כורתים אותם, או פוגעים בהם בכל דרך, אינו נאסר לבוא בקהל, ודינו כשאר עקר וכסריס חמה^[242].

הגדרות באופי הפגיעה התורה^[243] מנתה מספר פגיעות באיברי המין: מעוך - ביציו מעוכים ביד^[244]; כתות - כתושים יותר ממעוך^[245]; כרות - כרותים על ידי כלי, ועודן בכיס^[246]; נתוק - תלושים ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהם, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש^[247].

כרות שופכה הוא מי שנכרת הגיד, או נפצע, או נידך מן העטרה ולפנים. נפצע הגיד, או נידך, או שנכרתה העטרה, או למעלה מהעטרה (היינו לצד הגוף) - פסול; ואם נכרת מראש העטרה, ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה סמוך לראש ומקף את כל הגיד - כשר^[248].

ניקב הגיד יש מי שסובר, שניקב הגיד אינו פסול לקהל, אף על פי שאינו מוליד^[249]. יש מהפוסקים שסוברים שיש לצרף דעה זו לספק ספיקא^[250]; ולעומתם יש שכתבו שאין לצרפו אפילו לספק ספקא^[251]. ולשיטה זו יש הסבורים שהוא-הדין בניקבו הביצים^[252]; ויש הסבורים, שהוא דווקא בניקב הגיד, אבל ניקבו הביצים פסול לקהל גם לשיטה זו^[253].

מי שיש לו נקב בגיד שלא במקום הנכון בסופו, אלא במקומות אחרים לאורך הגיד, ומשם מוציא שתן וזרע - דנו הפוסקים באופנים שונים של יצירת הנקב, אם הוא מלידה^[254], או שנוצר כסיבוך לאחר פציעות שונות, ובעיקר לאחר ביצוע מילה לא טובה, או שנעשה כחלק מטיפול רפואי, ובהתאם לאופנים השונים דנו אם להתירו בקהל או לא^[255]. אכן, בדרך כלל אין לחוש שמא נעשה פצוע דכא או כרות שפכה על ידי המוהל בעת המילה, כי לאומנים יש רוב וחזקה שאינם מקלקלים, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים, כאשר הנזק אינו שכיח^[256].

ניקב הגיד ונסתם הנקב - חוזר להכשרו^[257]. יש אומרים, שדין זה הוא דווקא באיש קטן, אבל באיש גדול לא מועילה סתימה כלל^[258]; ויש אומרים, שהסתימה מועילה בכל איש, ודווקא אם הנקב קטן, אבל בנקב גדול לא מועילה סתימה^[259]. יש מי שכתב, שהסתימה מועילה דווקא בעטרה, אבל למעלה מעטרה, לא מועילה סתימה^[260], יש מי שהסתפק בזה^[261], אך דעת רוב הפוסקים שאין לחלק במקום הסתימה^[262].

ילד שנולד עם נקב קטן בקצה הגיד, ולדעת הרופאים יש צורך בניתוח להרחבת הנקב, שאם לא כן יכול הדבר להשפיע לרעה על מצב הכליות בגלל עצירת שתן, וכן לא יוכל להזריע כראוי שאינו יורה כחץ, ועל ידי הניתוח יש סיכוי שיוכל להוליד - מותר לעשות את הניתוח, ואינו נאסר לבוא בקהל מדין נקיבת הגיד^[263].

נסתם שביל שכבת זרע , וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו, הרי זה פסול^[264]. והיינו דווקא אם נסתם בגלל מחלה או ליקוי, אבל אם נסתם ממילא, או שנולד כך, כשר לבוא בקהל^[265]. ואם חזר ונפתח שביל הזרע, הרי הוא חוזר להכשרו^[266]. אכן לפי ידיעותינו כיום אין מצב כזה מציאותי כלל^[267].

פצוע דכא הוא מי שנכרתו הביצים, או נפצעו, או נידוכו, או חסרו, או ניקבו, או יבשו^[268].

ניקבו הביצים הנקב באשכים או בגיד שעושה אדם לפצוע דכא או כרות שפכה הוא נקב מפולש^[269], ולא צריך דווקא שיהיה הנקב מעבר לעבר, אלא אף על פי שלא ניקב אלא מצד אחד - פסול^[270], והיינו שהגיע הנקב לתוך חלל האשך מצד אחד, שפצוע דכא אינו נפסל בכל שהוא, אלא שיעורו הוא שיגיע עד מקום המחזיק רוב קוטרו של העיגול של הביצה^[271].

נקב באשכים שנסתם - יש הסבורים, שאין הסתימה מועלת, והאיש נשאר בפסולו^[272]; ויש הסבורים, שנקב שנסתם, ואפילו אם הוא ראוי להיסתם, מחזיר את האיש להכשרו^[273], וכן נפסק להלכה^[274].

בהגדרת חסר שעושה פצוע דכא - יש מי שכתב, שיש לו שיעור, והוא תלוי בחכמת הרפואה^[275].

נקב או חסר בביצה אחת יש אומרים, שגם בביצה אחת נחשב כפצוע דכא, ופסול לקהל^[276]; ויש אומרים, שפצוע דכא הוא דווקא מי שנפגעו שתי הביצים, אבל אם ניטלה רק ביצה אחת, ואפילו ניטלה בידי אדם - כשר בקהל^[277], וכתבו הפוסקים, שכבר החליטו האחרונים להורות למעשה כשיטה זו^[278], ולכל הדעות יש לצרף שיטה זו כסניף, כאשר יש נימוקים אחרים להקל^[279], ובדיעבד לכל הדעות יש לסמוך על שיטה זו^[280].

יש מי שכתב, שגם לשיטה זו מדובר דווקא שמותר בקהל, אבל מכל מקום יש איסור לאו של סירוס גם בכריתת ביצה אחת^[281]; ויש מי שכתב, שכיוון שהוא מותר בקהל לשיטה זו, אין גם איסור סירוס בכריתת ביצה אחת^[282].

יש אומרים, ששיטה זו מתירה דווקא אם נכרתה ביצה אחת, אבל אם ניקבה או נפצעה או נידוכה, לכל הדעות הוא פסול לקהל^[283]; ויש אומרים, שמותר לקהל בכל מקרה של פגיעה בביצה אחת, בין בימין ובין בשמאל, בין נפצעה ובין ניטלה^[284], ויש שחילקו בין ביצה ימנית שדווקא אם ניטלה מותר, לבין ביצה שמאלית שאפילו נפצעה - מותר^[285].

יש מי שכתב, שבכריתת ביצה אחת סומכים על חכמת הרופאים, שיודעים לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד, ואינם מקלקלים החוטים, ושביל הזרע הולך כתיקונו, ותלוי בחכמת הרפואה, ולכן הוא ובניו כשרים^[286].

שלש ביצים מי שיש לו שלושה ביצים, יש מי שהסתפק לפוסלו^[287]; ויש מי שכתב, שהוא כשר לקהל^[288].

פציעה במקצת הביצה או הגיד יש מי שכתב, שפצוע וכרות אפילו במקצת הביצים או הגיד - פסול לקהל, אבל אם נידכו הביצים או הגיד במקצת - כשר^[289]; ויש הסבורים, שגם בדך במקצת - פסול^[290].

בידי שמים בכרות או בפצוע יש מי שכתב לחלק בין כרות שופכה לפצוע דכא בכך שדווקא פצוע דכא בידי שמים כשר לבוא בקהל, אבל כרות שופכה פסול אפילו בידי שמים^[291], אך דחו דבריו וכתבו שבשני מצבים אלו כשר אם היה בידי שמים^[292].

חוטי הביצים יש מי שכתב^[293], שהם החוטים שתלויים בהם הביצים בכיס, היינו עילית האשך^[294]; ויש מי שכתב, שהם השבילים שבהם מתבשל הזרע^[295]. וברור לפי ידיעותינו הרפואיות כיום, שהכוונה דווקא לצינוריות שבתוך האשכים, ולא לשבילי הזרע שבתוך הגוף, שהם רק צינורות למעבר הזרע, אבל לא מתבשל בהם הזרע^[296]. נכרתו חוטי הביצים, או אחת מהן, או שנידך, או שנפצע, הרי זה פסול^[297].

מסרס אחר מסרס הוא איסור לאו לכל הדעות^[298], אך נחלקו הפוסקים אם גם בפצוע דכא יש גדר של מסרס אחר מסרס - יש אומרים, שאם האיש סבל ממחלה באיברי ההולדה, או שנולד סריס, וברור שלא היה יכול להוליד כלל, ואחר כך פצעו או כרתו את הגיד או הביצה, אינו נחשב כפצוע דכא וכרות שופכה, ומותר בקהל^[299]; ויש אומרים, שאפילו אם ברור שלא היה יכול להוליד כלל לפני שנפצע בידי אדם, אם עשאו אדם פצוע דכא או כרות שפכה, הרי הוא אסור בקהל^[300].

מי ששתה כוס של עקרין ונסתרס^[301] - יש אומרים, שדינו כסריס בידי אדם, ונאסר לבוא בקהל^[302]; ויש אומרים, שבדרך סירוס כזו נחשב כסריס בידי שמים, ולא נאסר לבוא בקהל^[303]. יש מי שכתבו, שלדעה זו מותר לבוא בקהל גם אם הכוס של עקרין גרם להשחתה ממשית של איברי ההולדה, ולאו דווקא אם הכוס של עקרין גרם רק סירוס בעקיפין על ידי ביטול כושר ההולדה^[304]; ויש מי שהסתפק בדבר^[305].

בידי אדם או מלידה פצוע דכא וכרות שופכה שפסולים לבוא בקהל הוא דווקא אם נגרמה הפגיעה לאחר הלידה בדרך של חבלה, כגון שכרת אדם את האשך או הגיד, או הכהו קוץ וכיוצא בזה, ו'בידי אדם' הוא לאו דווקא במעשה אדם, אלא גם פגיעה על ידי קוץ, או על ידי שאר בעלי חיים, נחשב כבידי אדם ופסול^[306]; אבל אם נולד כרות שופכה או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שנפגעו איברי ההולדה מחמת רעמים וברד, הרי זה כשר לבוא בקהל^[307].

מחלה כללית מי שחלה במחלה כללית, ועקב כך נפגעו הביצים או חוטי הזרע, ובטלו ממנו איברים אלו - יש הסבורים^[308], שדינו כפצוע דכא בידי אדם, ואסור בקהל^[309]; רוב הפוסקים סבורים, שדינו כפצוע דכא בידי שמים, ומותר בקהל^[310]; יש שלא הכריעו בין שתי השיטות הללו^[311]; יש שכתבו, שלכתחילה לא ישא ישראלית כדין פצוע דכא בידי אדם, אבל אם נשא - לא יוציא^[312]; ויש מי שחילק בסוג החולי - שאם מדובר במחלה שיש לה רפואה, דינו כסריס בידי שמים, ואם מדובר במחלה שאין לה רפואה, דינו כסריס בידי אדם^[313].

מי שנסתרס בגלל קרינה, כגון שחלה במחלה ממארת ונזקק להקרנות, יש מי שכתב, שדינו כסריס אדם, ואסור לבוא בקהל^[314]; אך רוב הפוסקים סבורים, שדינו כסריס בידי שמים, שכן אין פעולת הסירוס ניכרת באיברי ההולדה, והסירוס הוא בדרך של גרמא^[315].

בידי שמים ובידי אדם - נפגעה ביצה אחת בידי שמים, ואחר כך נכרתה הביצה השניה בידי אדם, דינו כפצוע דכא בידי אדם, אף שהיה מתחילה סריס בידי שמים^[316].

אם תחילת הפגיעה היא בידי אדם, כגון שפצע את חברו באיברי הרביה, אף אם סופו בידי שמים, כגון שהתפתחה מחלה בעקבות הפציעה - יש אומרים, שנחשב כבידי אדם ופסול^[317]; יש אומרים, שנחשב כבידי שמים וכשר^[318]; ויש אומרים, שאם מעשה האדם היה הפיך, כגון שקשרו חוט בגיד והתירו אותו מיד, אם אחר כך חלה - כשר, אבל אם היתה פציעה שהביאה לסיבוכים באופן ישיר ומיידי, כגון שהכהו אדם באיברי הרביה והתפתח חום ונזק - פסול^[319].

ולהיפך - אם תחילתו בידי שמים, כגון שחלה באשכיו, והדבר גרם לקלקול האשך בדרגה שאינו ראוי להוליד, וסופו בידי אדם, כגון שכרתו הרופאים את האשך הנגוע - רוב הפוסקים סבורים, שאף מצב זה נחשב כבידי שמים, ואין איסור לכרות את האשך הנגוע, ומותר בקהל^[320]; יש אומרים, שדווקא אם המחלה גרמה לכריתת הביצים ולהיעלמותם, אבל אם בני אדם כרתו הביצה החולה, הרי זה נחשב כבידי אדם^[321].

כריתה רפואית של אשכים חולים יש שכתבו, שאם הביצים כבר נרקבו לגמרי, ואחר כך כרת אותם הרופא, לכל הדעות אין בזה איסור פצוע דכא, ומותר בקהל^[322]; ויש מי שכתב, שמי שחלה באשכיו ונאלצו הרופאים לכורתם, אין לכוף להוציא את אשתו, אבל ראוי לומר לזוג שיש לחוש לחומרא לשיטות הסוברים שדינו כסריס בידי אדם, ועליהם להתגרש מרצונם, או לכל הפחות להיפרד מחיי אישות^[323].

מחלת אשכים באשמתו מי שחי חיי הפקרות, ואחר כך חלה באשכיו כתוצאה ממעשיו ומהתנהגותו, נחשב כחולי בידי שמים, אף שנבע ממעשיו הרעים^[324].

פצוע דכא מלידה מי שנעשה פצוע דכא בהיותו במעי אמו, כגון שהושיט אדם ידו לרחמה של האשה, ופצע את גידו או את אשכיו של העובר - יש אומרים, שדינו כפצוע דכא בידי שמים, כי הדבר קרה במעי אמו, והוא נולד פצוע דכא^[325]; ויש אומרים, שדינו כפצוע דכא בידי אדם^[326].

פצוע דכא בפיקוח נפש יש מי שכתבו, שלא אסרה תורה פצוע דכא אלא אם הוא בא על ידי איסור של סירוס, ולפיכך מי שהוצרכו לסרסו מחמת פיקוח נפש, כגון שהיתה מחלה באשך, והוצרכו הרופאים לכורתו, לא נקרא פצוע דכא, ואינו אסור בקהל^[327], ויש חולקים וסבורים שבכל מקרה שנעשה פצוע דכא בידי אדם אסור בקהל^[328].

הבראה פצוע דכא וכרות שופכה יכולים להבריא, וחוזר האדם להכשרו הראשון^[329]. ולפיכך, אם חלה באשכיו, ואחר כך ריפאוהו הרופאים ואומרים שיכול להוליד, הרי הוא כשר לקהל^[330].

מי שעשה מעשה סירוס, והפגיעה תתוקן לאחר זמן מאליה, אין זה סירוס, ואין לו דין של פצוע דכא; אבל אם צריך לעשות מעשה, כגון ניתוח, כדי להחזיר המצב לתיקנו, הרי זה סירוס, ולכן קשירת צינור הזרע, אף שאפשר לעתים על ידי ניתוח להחזיר את פוריות האיש, יש בזה איסור סירוס, ואסור בקהל^[331].

יורה כחץ יש מי שכתב, שכרות שפכה ופצוע דכא, אפילו יורה כחץ, פסול לקהל, אבל בדין נקב בגיד, תלוי אם יורה כחץ כשר לקהל, ואם אינו יורה כחץ - פסול^[332].

ספק פצוע דכא נחלקו הפוסקים אם הוא אסור או מותר בקהל, ורוב הפוסקים הכריעו להקל בספק פצוע דכא מן התורה^[333], ויש מי שכתב, שאפילו אם הספק קרוב לרוב, עדיין נכנס בגדר ספק פצוע דכא ומותר בקהל^[334]. ולשיטה זו יש מי שכתבו, שבין אם הספק הוא בדין, ובין אם הוא במציאות, מותר בקהל^[335]; ויש שכתבו, שדווקא ספק במציאות מותר, אבל ספק בדין אסור^[336]. אמנם יש הסוברים שהוא אסור מדרבנן, ויש המתירים אפילו מדרבנן^[337]. ואם יש ספק אם נולד פצוע דכא, או שנפצע לאחר שנולד ונעשה פצוע דכא, אסור לבוא בקהל, לפי שהוא בחזקת שלא נולד פצוע דכא כרוב בני האדם^[338].

יש מי שכתבו, שאף אם יש ספק-ספיקא בענייני פצוע דכא, אין להתיר לכתחילה שישא אשה, ומכל מקום אם נישאת - לא תצא^[339]; ויש שכתבו, שכל שיש ספק-ספיקא להתיר בפצוע דכא, מתירים אותו לכתחילה לשאת אשה^[340].

מי שיש ספק שנפגע באשכיו בזמן ביצוע המילה, והוא עקר - אם אין היכר חיצוני לפגיעה זו, הרי הוא כשר בקהל^[341].

עקר מי שאינו יכול להוליד בלאו הכי, אין בו איסור פצוע דכא וכרות שופכה^[342], ולכן אף אם עשאוהו פצוע דכא בידיים, לא נאסר לבוא בקהל^[343].

אשה יש מי שכתב, שאמנם במעשה סירוס יש הבדל בין איש לאשה^[344], אבל איסור פצוע דכא שווה בשניהם, ולכן אשה מסורסת בידי אדם אסורה בקהל כמו איש פצוע דכא, והבא עליה לשם אישות - לוקה^[345]; אך רוב הפוסקים סבורים, שכשם שאין איסור סירוס באשה, כך איננה אסורה בקהל^[346]. ולפיכך אפילו אם אשה סירסה עצמה במזיד בנטילת רחמה, מותרת לכתחילה לבוא בקהל^[347].

ניתוחים באיברי המין[עריכה]

ניתוחים באשכים[עריכה]

כריתת אשכים במקום סכנה מי שחלה באשכים במחלה שיש בה סכנה, ולצורך רפואתו צריך לכורתם^[348], מותר לעשות כן, ואין בזה איסור סירוס; ואם מדובר באשך אחד, ובפרט אם המחלה גרמה לקלקול האשך בדרגה שאינו ראוי להוליד - דעת רוב האחרונים, שמותר גם להישאר לדור עם אשתו, ואינו אסור בקהל^[349].

יש מי שכתב, שאם הניתוח היה הכרחי משום פיקוח נפש, או משום סכנת איבר, או אם האיבר עצמו נפגע קשה על ידי מחלה, והניתוח רק הרחיקו מן הגוף, הרי הוא כפצוע דכא בידי שמים, והוא מותר לבוא בקהל^[350].

פגיעות בכיס האשכים מי שהיו לו מים בכיס האשכים, והוכרחו הרופאים לכרות את הביצה השמאלית, מותר לבוא בקהל^[351]. וכן מי שסבל מסרטן שק האשכים, והוכרחו לכרות את הביצה השמאלית, מותר לבוא בקהל^[352].

מי שהיו לו מים באשך, ונתחוהו הרופאים ונתרפא, הרי הוא חוזר להיכשרו, ואפילו אם המדובר הוא באשך ימין, ואפילו אם אשך זה גדול מהשני^[353].

פציעות באשכים מי שמחמת טירוף דעתו כרת לעצמו את הביצה השמאלית, ורופא מעיד שלא נגע בביצה השניה, הרי הוא מותר לקהל^[354].

מי שנפצע באחד האשכים מיריית כדור ונרפא, ולפי עדות רופא ראוי להוליד, אין הוא בגדר פצוע דכא, ומותר בקהל^[355].

כריתת אשך בגלל מחלה אחרת מי שסובל מבקע מפשעתי או מאבני כליות וכיו"ב, ולצורך הטיפול בבעייתו הרפואית הוכרחו הרופאים לכרות את אשכיו, אם הכריתה היא של שתי האשכים, הרי הוא פסול לבוא בקהל, כי כריתת האשכים לא נעשתה בגללם אלא בגלל סיבה אחרת^[356]; ואם מדובר בכריתת אשך אחד בלבד, הרי הוא מותר לבוא בקהל^[357].

טיפול כימותרפי מי שזקוק לטיפול כימותרפי להריסת תאים ממאירים בגוף, ותרופות אלו גורמות גם להרס רקמת האשכים, אין זה נחשב כסירוס, ומותר לבוא בקהל^[358].

לקיחת דגימה של אשך ^[359] לצורך בירור פוריות - מותרת^[360], ואין האיש נאסר בקהל^[361]. והיינו אף על פי שלפי התלמוד והפוסקים יש איסור פצוע דכא ואיסור לבוא בקהל למי שניקבה ביצה אחת, זה היה נכון דווקא בזמנם, שבמצב כזה לא ילדו, אבל בימינו נשתנו הטבעים, ורואים אנו שאנשים שניקבו בביצה אחת יולדים, ואדרבה הרופאים עושים נקבים אלו כדי לשפר את הפוריות, ולכן גם נשתנה הדין^[362].

דיקור האשך ^[363] לבדיקת הימצאותם של תאי זרע לצורך בירור פוריות הגבר - יש מי שכתב, שדינו זהה ללקיחת דגימה מהאשך^[364]; ויש מי שכתב, ששיטה זו עדיפה מבחינת ההלכה על פני לקיחת דגימה מהאשך, ולכן מותרת בדיקת פוריות הגבר דווקא בשיטת הדיקור, ורצוי שהדיקור לא יעבור את רוב קוטרו של האשך^[365].

אשכים טמירים בתינוקות שאשך שלהם לא ירד לשק האשכים לפני לידתם, ולא ניתן להביאו למקומו הנכון^[366], מותר לכרות את האשך הטמיר, ואין בזה לא איסור סירוס, ולא איסור פצוע דכא, ומותר לבוא בקהל, מכיוון שאשך שלא נמצא במקומו, ואי אפשר להביאו למקומו, הרי זה אינו מוליד, והוא כבשר בעלמא^[367]; ואף אם שני האשכים הם טמירים, ולא ראויים להוליד, מותר לכורתם, ואינו נעשה בכך פצוע דכא^[368].

ניתוחים בגיד[עריכה]

מומים בגיד מי שנולד עם מום באיבר הזכרי מסוג היפוספדיאס או אפיספדיאס^[369], אם הוא נשאר במצב כזה, הרי הוא מותר לקהל, כי זה נחשב ככרות שופכה בידי שמים^[370]. ואם עבר תיקון ניתוחי, שבו סותמים את הנקב שבמקום הלא נכון, ויוצרים מסלול חדש שייפתח בקצה האיבר, גם אז אין הוא כרות שופכה, ומותר בקהל^[371].

מי שנולד עם היפוספדיאס, והפתח היה צר מאד, והרחיבו אותו הרופאים ואומרים שכעת יכול להוליד, הרי הוא מותר בקהל^[372].

במהלך טיפול רפואי מי שעשוהו הרופאים לכרות שופכה על מנת לתקן את השופכה שבגיד, הרי הוא מותר בקהל, כי כיום ידוע שיש לו סיכוי להוליד אחרי ניתוח כזה^[373].

ניתוחים בערמונית[עריכה]

כריתת ערמונית מוגדלת שפירה איש הסובל מהגדלת הערמונית^[374], ויש צורך לכרות את הגידול, וכדי למנוע התפשטות זיהום לאשכים, יש צורך לנתק את שבילי הזרע הפנימיים^[375] - רוב ככל הפוסקים התירו את הניתוח ואת הניתוק, ואין האיש בגדר פצוע דכא, אלא כשאר עקרים וכסריס חמה, ומותר בקהל^[376], ואף אין צורך להודיע למנותח שכרתו לו את שבילי הזרע הפנימיים^[377]. הטעם העיקרי הוא שאין איסור פצוע דכא באיברי המין שבתוך הגוף, והאיסור מוגבל רק לגיד, לביצים ולשבילי הזרע שנמצאים בחוץ^[378]. יש מי שכתב, שאמנם יש איסור דרבנן בניתוק שבילי הזרע, אלא שהותר משום סכנה^[379]; ויש מי שכתב, שאין אף איסור דרבנן בכך^[380].

אמנם יש רופאים הסבורים שהסיכון לזיהום האשכים, אפילו בכריתת הערמונית דרך הבטן, איננו משמעותי, וגם אם יתרחש זיהום, ניתן כיום לטפל בו ביעילות בתכשירים אנטיביוטיים, ולפיכך אין הם ממליצים על ניתוק שבילי הזרע בעת ניתוח הערמונית^[381]. לפיכך יש מי שכתבו, שעדיף להודיע לרופא שלא יעשהו סריס, אלא יכרות רק מה שצריך לניתוח עצמו, וכן רצוי שהחולה ילך לבית חולים שהרופאים נוהגים כך; ומכל מקום אם נעשה הניתוח בתוספת כריתת שבילי הזרע, אין החולה נאסר לקהל^[382]; יש מי שכתב, שעל כל פנים יבצעו את כריתת שבילי הזרע לאחר הניתוח עצמו בערמונית, ולא לפני כריתת הערמונית^[383]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה יעשו הניתוח המלא כמו שמקובל, כולל כריתת שבילי הזרע, ואין צורך להימנע משום כך מכריתת שבילי הזרע, כי אין הצדקה להביא את החולה לידי סכנה^[384].

יש הסבורים, שדין זה נכון דווקא אם כורתים את חוטי הזרע שבתוך הגוף^[385], אבל אם חותכים אותם צינורות שבתוך האשכים^[386], שנמצאים מחוץ לגוף - יש שכתבו לאסור, ואם עשו כן דין האיש כדין פצוע דכא^[387]; יש מי שכתב, שאם הוא כבר נשוי, אין לחייבו לגרש את אשתו, אבל לרווק שעשו ניתוח כזה יש לפוסלו מלשאת אשה כשרה, אף כשתתרצה להינשא לו, ומוכרחים להודיע אף לגיורת שעשו לו ניתוח זה, ולא יוכל להוליד, כדי שלא יהיו קידושי טעות^[388]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה מותר לבוא בקהל^[389].

מכל מקום יש מי שכתבו, שלאור העובדה הרפואית, שכריתת הערמונית דרך האיבר הזכרי איננה גורמת לחשש משמעותי לזיהומים, וגם לא הוכח שכריתת צינורות הזרע שבאשכים מפחיתים את הזיהומים, ולכן מבחינה רפואית לא מקובל לחותכם כלל, יש עדיפות לניתוח כריתת הערמונית בדרך זו, וללא צורך בכריתת שבילי הזרע^[390].

לאחר הניתוח - אף שהזרע נשפך למקום הניתוח, אין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, ומותר לקיים מצות עונה עם אשתו^[391].

כריתת ערמונית בממאירות במקרה של ממאירות בערמונית עם גרורות בגוף מקובל לכרות את שני האשכים, על מנת להפסיק את ההפרשה ההורמונלית מהם, ובכך למנוע את התפשטות הסרטן. מאחר שמדובר בפיקוח נפש, ברור שמותר לכרות את האשכים, אלא שיש מי שהסתפק אם דינו כפצוע דכא, ואסור לדור עם אשתו, ומכל מקום אם אין הוא בא לשאול על כך, ואיננו יודע שיש ספק לגבי המשך חייו המשותפים עם אשתו, אין חיוב להפרישו ממנה^[392]; ויש מי שכתבו, שבמצב כזה דינו כסריס חמה, ואין בו איסור לבוא בקהל מדין פצוע דכא, ומותר לדור עם אשתו^[393].

עוד יש מי שכתב, שבמחלה ממארת של הערמונית, גם אם המחלה התפשטה כך שאין סיכויים להאריך את החיים, אבל כורתים את האשכים כדי למעט במקצת את היסורים, מותר לעשות ניתוח זה^[394].

ניתוחים בצינורות הזרע

עיקור הגבר אסור לסרס את הגבר על ידי קשירת צינורות הזרע או ניתוקם^[395], אפילו אם יש לאשתו סכנה להרות^[396], אלא צריך לטפל במניעת הריונה בדרכים אחרות^[397].

יש מי שכתב, שאיסור זה הוא גם בגוי^[398]; ויש מי שכתב, שבגוי שיש לו תאווה גדולה, ויש סכנה לאשתו אם תהרה, מותר לסרסו בדרך זו^[399].

מי שעבר סירוס כזה והוא עקר, ולא הודיע לאשתו קודם נישואיהם, הרי זו עילה לאשה לתבוע גירושין, ובית דין כופים עליו לתת גט^[400], אבל אין הוא אסור בקהל^[401].

קשירה לצורך פוריות אם יש צורך לקשור צינור זרע אחד, ועל ידי זה לתקן את ההפרעה בפוריות הגבר - מותר^[402].

ניתוק לצורך רפואה מי שסובל מחסימה של צינור הזרע מלידה או מחמת מחלה, מותר לנתחו בניסיון לסלק את החסימה, ולחבר מחדש את קצות צינור הזרע, אף אם לא בכל מקרה יש החלמה ויכולת הולדה, ואין בזה איסור סירוס, ואינו אסור בקהל, ואם הוא נשוי, יכול לחזור ולחיות עם אשתו^[403]; אבל אם מדובר באיש שעבר סירוס על ידי ביתור צינורות הזרע בכוונה תחילה, ואחר כך חזר בתשובה, ורוצה לעבור הניתוח לתיקון צינורות הזרע, אין בזה איסור סירוס, אבל יהיה מותר בקהל רק אם הניתוח הצליח וחזר לכושר הולדה, אבל אם לא הצליח הניתוח - אסור בקהל^[404].

בדיקת פוריות מי שהיתה לו סתימה בצינורות הזרע, והכניס הרופא שפופרת דרך פי האמה לבדוק את המצב, וכעת לא ברור אם יכול להוציא שכבת זרע - יש מי שכתב, שיש מקום לעשות את הבדיקה המוזכרת בתלמוד^[405], כדי להתיר את האיש לקהל^[406]. ובימינו ניתן לגרום להוצאת זרע על ידי גירוי במכשיר חשמלי. ומכל מקום הדרך הנהוגה כיום לבדיקת מצב כזה היא על ידי צילום עם חומר ניגוד.

מצבים לאחר השואה חלק מקרבנות השואה נסתרסו באכזריות על ידי הנאצים בדרכים שונות. אלו שנסתרסו בדרכים רגילות, דינם כסריסים בידי אדם, ואסורים בקהל^[407]. אך לרוב ביצעו הנאצים סירוסים בדרכים מיוחדות, כגון שנסתרסו על ידי כריתת צינור הזרע שבתוך הגוף^[408], הם אינם אסורים בקהל, כי כריתת חלקים בתוך הגוף אינם פוסלים בקהל^[409]; וכן אלו שנסתרסו על ידי קרינה מייננת לאזור האשכים, אינם אסורים בקהל, כי אין פעולת הסירוס ניכרת לעין, וכן מפני שפעולה כזו נחשבת כגרם סירוס, ואין דינה כסירוס בידי אדם^[410].

ניתוחים באיברי המין של האשה[עריכה]

עיקור האשה אסור לסרס את האשה באיברי ההולדה^[411], אלא אם כן יש מחלה מסוכנת באותם איברים. ולפיכך אסור לסרסה בכריתת רחמה או שחלותיה, או בקשירת החצוצרות^[412], כדי למנוע ממנה הריון שיש בו סכנה, שהרי כעת ללא הריון אין בה סכנה, ויכולים למנוע ההריון בדרכים אחרות^[413]; אבל אם אין כל דרך למנוע את ההריון המסוכן, כגון שיש מניעות רפואיות לשימוש באמצעי המניעה הקיימים, יש מקום להקל סירוס האשה^[414]. מספר נימוקים ניתנו להיתר זה: אמנם אפשר למנוע את סיכון ההריון על ידי שיתגרשו או שיחיו בפרישות, אבל דבר זה הוא צער רב ועיגון גדול; יש הסבורים שאין איסור השחתה וסירוס באשה, כשהדבר נעשה בדרך רפואית ובהסכמת האשה; יתכן שהסירוס של קשירת החצוצרות הוא זמני, וניתן על ידי ניתוח לתקן הדבר מחדש. אמנם בדרך כלל העיקור הוא סופי, אך יש כיום שיטות של חסימת החצוצרות באופן הפיך^[415]. דבר זה מותר גם על ידי רופא יהודי, אך עדיף שייעשה על ידי רופא גוי^[416].

כריתת רחם בגלל דימום יש מי שכתב, שכריתת רחם מותרת רק במקום פיקוח נפש, אבל אם זה רק לנוחיות, וכגון כדי להפסיק דימום, יש בזה איסור סירוס^[417].

כריתת רחם למניעת עבירה זוג שכבר קיימו מצות פריה ורביה, והבעל דורש שהאשה תפסיק לטבול במקווה ויקיימו יחסי אישות באיסור, והאשה איננה רוצה עוד ילדים, וגם איננה רוצה להתגרש מבעלה, מותר לסרסה על ידי כריתת הרחם, שהוא איסור חד-פעמי, כדי שלא להיכשל ולהכשיל באיסורים חמורים וחוזרים^[418].

כריתת רחם להגנת שוטה אשה שוטה הנמצאת במוסד, וניכרת בה תאווה גדולה לזנות, ויש חשש שיזנו הרבה עמה, אם יכולים לשומרה במוסד, אסור לסרסה; אבל אם יאמרו שאי אפשר לשומרה, מותר לסרסה על ידי רופא גוי^[419]. ויש מי שכתב, שאשה שוטה שרוצים לסרסה, כדי שלא תיכשל בהריון מזנות, יש מקום להקל^[420]; וכן יש מי שכתב, שאם מדובר באשה חולת נפש שיש סכנה שתתעבר, מותר לכרות את רחמה, כי דרכים אחרות למניעת הריון אינם יעילים אצלה^[421].

במחלה ממארת אם האשה סובלת ממחלה ממארת ברחמה, וצריכים לכרות את הרחם, ואגב כך מקובל לכרות גם את החצוצרות ואת השחלות כדי למנוע התעוררות הסרטן באיברים אלו, מותר לעשות כן, אף אם השכיחות לכך היא נמוכה, ואף שכרגע אין כל מחלה באיברים אלו, ועדיף שישאלו אותה ואת בעלה קודם הניתוח, אבל אין חובה לעשות כן^[422]. הטעם: באשה אין איסור סירוס אחר סירוס, ולאחר כריתת הרחם הרי היא כבר מסורסת.

בדיני סירוס הנוגעים לתיקון אנדרוגינוס ראה בערך אנדרוגינוס.

טומטום שנקרע ונמצא זכר, נחלקו תנאים בדינו - יש מי שאומר, שחוששים שמא הוא סריס; יש מי שאומר, שאין חוששים שמא הוא סריס; ויש מי שאומר, שהוא וודאי סריס^[423].

ניתוחי סירוס בעלי חיים[עריכה]

סירוס על ידי גוי אסור לומר לגוי לסרס בהמה של יהודי, ואם לקחה הוא עצמו וסרסה - מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, או אפילו לא הערים, אלא שהגוי מכירו ומכווין לטובתו - קונסים אותו, ומוכרה לישראל אחר, ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אין מוכרה, ולא נותנו לו^[424]; ויש מי שכתבו, שמוכרה אף לבנו הקטן^[425].

יש אומרים, שמותר לתת בהמה לגוי למחצית שכר, אף על פי שהגוי בוודאי יסרסנה^[426], ויש אוסרים^[427].

מותר למכור לגוי בהמות ותרנגולים, אף על פי שהגוי בוודאי קונה אותם לסרסם, ויש אוסרים^[428]; ואם הגוי הקונה אינו מסרס בעצמו אלא נותן לגוי אחר לסרס, מותר למכור לו לדעת כולם^[429]. ואף אם מוכר לגוי, ואומר לו שיתנם לגוי אחר שיסרסם, ואחר כך חוזר וקונה ממנו, מותרת הערמה זו^[430].

יש הסבורים, שמותר לומר לגוי לסרס את בהמתו-שלו^[431]; ויש מי שסובר, שגם בזה יש איסור אמירה לגוי^[432].

אכילת בהמה או עוף שסירסום יש מי שכתבו, שישראל שסירס בהמה, או שסירס הגוי בשבילו, אסור לו לאכול בהמה זו, אבל יהודי אחר מותר לאכול^[433]; ויש הסבורים, שהשור עצמו מותר באכילה גם לבעליו שסירסו או שסירס הגוי בשבילו^[434].

יהודי שמסרס תרנגול בדרך של איסור תורה לצורך פיטום, אסור לאכול תרנגול זה, ואסור ליהנות ממכירתו; ואם עשה את הסירוס בדרך אחרת, כגון שהזריק חומר מסרס לראש התרנגול, או שנטל כרבולתו, התרנגול מותר באכילה^[435].

אופנים של איסורי סירוס אסור להזיז את איבר המין של פר ממקומו כדי שלא יוליד עוד, אף על פי שהוא עדיין יורה כחץ, וכן אסור להושיבו במים כדי שיתבטל כוח המין שלו, וכל זה בגדר סירוס^[436].

סירוס בעלי חיים בעקיפין על ידי סתימת העורק המוליך דם לאשכים, אשר גורם בכך לניוון האשכים ולעקרות הבהמה, מותר על ידי גוי^[437].

סירוס לצורך לימוד רפואה אסור לסרס בעלי חיים לצורך לימוד רפואה, ואפילו נקבות שלהם, ואפילו אם עושים בדרך שאין בו צער בעלי חיים, כגון על ידי הרדמה^[438].

דיני סריס[עריכה]

בענייני אורח חיים[עריכה]

שליח ציבור יש אומרים, שסריס אינו יכול להיות שליח ציבור^[439]; ויש אומרים, שמותר למנותו שליח ציבור, אם הוא בן עשרים שנה, אם נראו בו סימני סריס, ואם לא נראו סימני סריס, אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו^[440].

יציאת חובה במצוות סריס אדם וסריס חמה, ופצוע דכא וכרות שופכה חייבים בברכת המזון, ומוציאים את הרבים ידי חובתם^[441], וחייבים בתקיעת שופר, ומוציאים את הרבים ידי חובתם^[442], וחייבים בקריאת מגילה, ומוציאים את הרבים ידי חובתם^[443].

כהן פצוע דכא וכרות שופכה - יש אומרים, שאיבד כל קדושתו, והרי הוא כזר לכל דבריו^[444]; ויש אומרים, שאיבד קדושתו רק לענייני זיווג^[445], משום שאסור לבוא בקהל, אבל לעניינים אחרים הרי הוא נשאר בקדושתו ככל כהן אחר^[446]. ויש מי שכתב, שמכל מקום אין פודים אצלו בכורות, כי חסר לו מקצת קדושה^[447].

בענייני יורה דעה

תרומה סריס חמה כהן, הוא ואשתו ועבדיו אוכלים בתרומה^[448].

פצוע דכא כהן שקידש בת כהן, אינה אוכלת בתרומה^[449].

השחתת זקן סריס מותר בהשחתת זקן ובהקפת הראש, ודינו כאשה לעניין זה^[450].

סריס גר סריס גוי שנכרת גידו ובא להתגייר, אין מילתו מעכבתו מלהתגייר, ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה בלבד כאשה^[451].

גוי שנסתרס בגויותו והתגייר, אין אומרים שדינו כסריס חמה, מדין שנעשה כקטן שנולד, אלא דינו כסריס אדם, ואסור בקהל^[452].

בענייני אבן העזר

קידושי סריס יש רשות לאשה לשאת סריס, שהרי אינה מצווה בפריה ורביה^[453].

מצות פריה ורביה מי שנולד לו בן סריס, לא קיים מצות פריה ורביה^[454], ואפילו נולד ראוי להוליד, ואחר כך נסתרס, לא קיים המצווה^[455]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בבנים ובבנות, אבל בבני בנים - גם אם הם סריסים קיים המצווה^[456]; ויש מי שכתב, שכיוון שבני בנים הרי הם כבנים - דינם שווה^[457].

השחתת זרע סריס אם מוזהר על השחתת זרע - ראה ערך זרע

איסורי ביאה פצוע דכא וכרות שופכה אסורים לשאת ישראלית לאשה, ומותרים בגיורת ובשפחה כנענית משוחררת, ואפילו כהן שהוא פצוע דכא, מותר לשאת גיורת, משוחררת, נתינה, או אחת מהספקות^[458].

בדין ממזרת - יש אומרים, שמותר רק בספק ממזרת, אבל אסור בממזרת וודאית^[459]; ויש אומרים, שמותר אפילו בממזרת וודאית^[460]. ומכל מקום, ממזר פצוע דכא מותר בממזרת לכל הדעות^[461].

כהן שהוא פצוע דכא, אסור בישראלית גרושה^[462].

יש מי שכתבו, שאם ניקב לו הגיד, אסור לשאת אשה מהפסולות, שמא ייסתם הנקב ונמצא כשר למפרע, ואין זה דרכי נועם^[463].

גוי פצוע דכא אסור מן התורה בבת ישראל, והאשה חייבת מלקות^[464].

חודשי הבחנה אשת סריס שנתגרשה או שנתאלמנה, חייבת אף היא להמתין תשעים ימי הבחנה^[465], ואין הבדל אם הוא סריס אדם או סריס חמה^[466].

קידושי סריס סריס שקידש, בין סריס חמה, ובין סריס אדם (אף על פי שאינו ראוי לבוא בקהל), הרי אלו קידושין גמורים^[467]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא כשידעה האשה שהוא סריס, או בסריס חמה שיש סיכוי שיתרפא, אבל בסריס אדם שלא ידעה בו, אינה צריכה גט^[468]; ויש מי שכתבו, שבכל מקרה אין לדון בזה מקח טעות, וקידושיו קידושין^[469].

קידושי פצוע דכא או כרות שפכה יש מי שכתב, שפצוע דכא או כרות שפכה שקידשו בת ישראל ובעלו - לוקים^[470]; ויש מי שסבורים, שחיוב מלקות תלוי בביאה בלבד, אף על פי שלא היו קידושין^[471].

סריס או פצוע דכא שנשא ישראלית, בית דין כופים אותו להוציאה^[472], ואם אין כוח בבית דין להוציא אותה מפני יד הגויים התקיפה, מחרימים את שניהם ברבים באיום גדול^[473]. ואם נשא אשה בהיתר, ואחר כך נעשה פצוע דכא - יש אומרים, שגם במקרה זה יוציא את אשתו^[474]; ויש אומרים, שאין כופים לגרשה, ויש מקום להקל להפרישו בעדים^[475].

ביאת סריס חמה סריס חמה שבא על אחת העריות, אף על פי שהכניס את האיבר בידו, אינו חייב לא מיתה, ולא כרת, ולא מלקות, שאין זו ביאה^[476], אבל פוסל הוא מן התרומה^[477], ובית דין מכים את שניהם מכת מרדות^[478].

יבום וחליצה סריס חמה שמת, אשתו פטורה מן היבום ומן החליצה; וכן יבם שהוא סריס חמה, לא חולץ ולא מייבם, ואין לו זיקה כלל, ויבימתו מותרת לשוק. ויש שכתבו, שאם בשעת מיתה נרפא הבעל הסריס, הרי זה מייבם^[479]. אמנם יש מי שכתב, שבימינו אין אנו בקיאים בסריס חמה וודאי, ולכן דנים אותו כספק סריס וחולץ^[480].

אבל סריס אדם, בין שהבעל הוא סריס, ובין שהיבם הוא סריס, חולץ וחולצים לאשתו, ומייבם ומייבמים את אשתו^[481]. ואם היה ספק סריס - חולץ^[482].

עובר שנסתרס במעי אמו על ידי אדם, כגון שהושיט ידו לרחם האשה וסירס העובר שבמעיה, אינו חולץ ואינו מייבם לדברי הכל, שהרי הוא גם סריס חמה וגם סריס אדם^[483].

מי שנסתרס בקטנותו - יש אומרים, שדינו כסריס אדם, שחולץ וחולצים לאשתו^[484]; ויש אומרים, שדינו כסריס חמה, ולא חולץ ולא חולצים לאשתו^[485].

מי שאין בו סימני סריס, אבל יש בו מום או מחלה באיברי ההולדה מלידה, ומעולם לא יכול היה להוליד - יש מי שכתב, שזה אינו נקרא סריס חמה, וזוקק לחליצה^[486]; ויש אומרים, שדינו כסריס חמה, ולא חולץ^[487].

פצוע דכא שנפצע לאחר שנשא את אשתו - יש אומרים, שאשתו מתייבמת לאחיו הכשר^[488]; ויש אומרים, שאשתו של פצוע דכא אסורה ליבם, אלא אם כן היא גיורת, שאז היתה מותרת לבעלה הפצוע דכא^[489].

הניח בן סריס, פוטר מן היבום^[490].

בענייני חושן משפט[עריכה]

דיינות סריס פסול להיות דיין לדיני נפשות, בין סריס אדם ובין סריס חמה^[491], אבל בדינו של מסית מושיבים גם סריס^[492], ואפילו סריס בידי שמים^[493]. וכן פסול להיות דיין בגיטין וחליצות^[494]; אכן הסריס כשר לדון דיני ממונות^[495].

עדות סריס כשר להעיד^[496].

מקח וממכר סריס כשר למקח וממכר, בין במטלטלין ובין בקרקעות^[497].

בעניינים עתידיים

סוטה אשת סריס, בין סריס אדם ובין סריס חמה, שחשודה כסוטה, שותה מים המאררים^[498].

עגלה ערופה סריס שנמצא הרוג בין שתי ערים, דינו ככל מת שעורפים עליו עגלה ערופה^[499].

טומאת גוי גוי שהוא סריס, אף הוא עושה מדור העכו"ם, ואם שהה בבית ארבעים יום, מדורו טמא עד שייבדק, גזירה משום מדור שתהיה בו אשה ותפיל, וחשודים הגויים לקבור את נפליהם בביתם^[500].

לעניין נגעים אזור הזקן של הסריס עד שלא העלה שיער, הרי הוא כעור הבשר, ומתטמאים בשלושה סימנים ובשני שבועות; ואם העלו שיער, הרי הם כזקן האיש שמתטמא בנתקים, ואינו מתטמא בבהרת^[501].

זיבה סריס אדם וסריס חמה מתטמאים בזיבה ככל האנשים^[502].

כהן סריס פסול לעבודה במקדש, ושנים עשר מומים נמנו באיברי ההולדה באיש: מי שנמעך הגיד שלו, או נכתת, או ניתק, או נכרת, מי שנמעכו הביצים שלו או אחת מהן, או נכתתו או אחת מהן, או ניתקו או אחת מהן, או נכרתו או אחת מהן, מי שאין לו אלא ביצה אחת אף על פי שיש לו שני כיסים, מי ששתי ביציו בכיס אחד, הטומטום, והאנדרוגינוס^[503], והיינו דווקא סריס אדם, אבל סריס חמה, שאין מום נראה באיברי ההולדה - כשר לעבודה במקדש^[504].

בן סורר ומורה סריס חמה אינו נעשה בן סורר ומורה^[505].

עבד המסרס עבד בגיד שלו, יוצא לחירות; אבל המסרס עבד בביצים, אינו יוצא לחירות^[506].

חציו עבד וחציו בן חורין שהיה סריס, אין כופים את רבו לשחררו, שאין כופים אלא משום ביטול פריה ורביה^[507].

דיני סריס בבעלי חיים[עריכה]

בכור בהמה שאין לו אשכים, או שאין לו אלא ביצה אחת, אפילו יש לו שני כיסים, וכן אם אין לו אלא כיס אחד, אף על פי שיש לו שני ביצים, הרי זה מום^[508].

קרבנות בהמה זכר שמסורס בביצים או בגיד, הרי זה מום, ופסול לקרבן^[509], וכן בהמה נקבה מסורסת, פסולה לקרבן^[510].

אשך מדולדל אשכים של בהמה שנתלשו ועדיין הם מעורים בכיסם, אינם אסורים באכילה מן התורה, שהרי יש בהם מקצת חיות, ואף על פי כן אסור לאוכלם ממנהג שנהגו ישראל שלא לאוכלו, מפני שדומה לאיבר מן החי^[511].

הערות שוליים