מיקרופדיה תלמודית:בעל חוב: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה^[1] - הנושה בחברו ממון שהלוהו

בעל חוב הוא בעיקר זה שחברו חייב לו ממון של הלואה (כן משמע במשנה גיטין מח ב, וכתובות פד, ותוספות בבא בתרא צב ב ד"ה אי), ולפעמים קוראים אף את הלוה בשם בעל חוב (רמב"ם מלוה ולוה יג ב, ושם יח א ועוד).

איסור נגישה

האיסור ומקורו

אסור לבעל חוב לנגוש את העני כשיודע שאין לו מה להחזיר לו (רמב"ם שם א ב; טוש"ע חושן משפט צז ב), לא קרקע ולא מטלטלין (שולחן ערוך הרב הלואה ב), שנאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כב כד) - שאם הלוית לו לא תדחקנו (מכילתא דרשב"י שם), ולא תתבענו בחזקה (רש"י על התורה שם ד"ה לא תהיה), ואם נגש עבר בלא תעשה (רמב"ם שם). ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה רלד; סמ"ג לאוין קפה; חינוך סז); ויש מן הראשונים הסובר שמלבד הלאו עובר אף על איסור עשה, שנאמר: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ (דברים טו ג) אבל לא את ישראל, והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה שהוא עשה (רמב"ן על התורה שם, ובהשגות לספר המצוות שורש ב, לפירושו בספרי ראה קיג).

מלוה בריבית

המלוה ברבית, מלבד הלאוין האחרים שיש בו (ראה רבית) עובר אף על לאו של לא תהיה לו כנושה (מכילתא משפטים כספא יט; בבא מציעא עה ב; רמב"ם שם ד ב):

• יש מפרשים שהוא כשתובעו ודוחקו (רש"י שם ד"ה מלוה), ולפי זה אין כאן איסור מיוחד למלוה ברבית, אלא שכך הדרך של מלוה ברבית שחס להניח מעותיו בטלות, ודוחקו ונוגשו (כן משמע במהר"ם שיף שם).

• ויש סוברים שבכלל הלאו הזה הוא שלא להלוות ברבית (חינוך סז; מגיד משנה שם), שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות, והוא שאין מלוים ממונם בחינם, ונוגשים בחזקה כשמגיע זמן הפרעון, ועל שניהם הזהירה תורה, אלא שעל הנגישה אסרה רק בלוה עני, והרבית נאסרה לכל (מגיד משנה שם).

להראות עצמו ללוה

אסור למלוה להראות את עצמו ללווה בזמן שיודע שאין לו, ואפילו לעבור לפניו (מכילתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם א ג; טוש"ע שם), שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואיסור זה מתקנת חכמים הוא, והסמיכוהו לכתוב (לחם משנה שם): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שם. מכילתא שם; גמ' שם), "כנושה" ולא נושה ממש (שלחן ערוך הרב שם), שלא תיראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש (רש"י שם ד"ה לא תהיה).

לנגוש את הגוי

יש מן הראשונים הסובר שמצות עשה לנגוש את הגוי, שנאמר: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ (דברים טו ג), ומפי השמועה למדו שזו מצות עשה (רמב"ם שם ב, לפירושו בספרי ראה קיג), ונימנית במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה קמב; חינוך תעו), ואף על פי שפסוק זה בשביעית נאמר, אנו למדים בקל וחומר לשאר שנים (לחם משנה שם)^[2].

כשתובע הלואתו

ואף על פי שאסור למלוה לנגוש, מכל מקום כשהוא תובע הלואתו, אפילו שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמים בדין, וגובים חובו עד פרוטה האחרונה (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ה).

כשאין ללוה ממון

מכלל האיסור של לא תהיה לו כנושה הוא שבזמן שיתבע המלוה את חובו ולא נמצא ללוה כלום, ילך הלוה לדרכו, ואין אוסרים אותו, ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני, ולא משביעים אותו (רמב"ם שם ב א).

ואף על פי שזהו דין תורה בלבד, והגאונים הראשונים כשראו שרבו הרמאים תיקנו להשביע את הלוה שאין לו כלום (ראה ערך גביית חוב), מכל מקום אף לאחר התקנה מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאין לו ספק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מגוי, או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו - אסור לדיין להשביעו, ואם השביעו עבר על לא תעשה של תורה: לא תהיה לו כנשה, ולא עוד אלא שראוי לדיין ירא שמים לגעור בתובע, מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו (רמב"ם שם ד; טוש"ע חו"מ צט ד).

כשיודע שהמלוה יאבד ההלואה

אם המלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מידה רעה, ויוציא את ההלואה שלא לצורך ויאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך, ויעבור בכל פעם על לא תהיה לו כנשה (טוש"ע חו"מ צז ד).

איסור משכון

אסור לבעל חוב למשכן את הלוה, אלא על ידי בית דין (משנה בבא מציעא קיג א; רמב"ם שם ג ד; טוש"ע חו"מ צז ו), שנאמר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י), בין שהלוה הוא עני, ובין שהוא עשיר (רמב"ם שם)^[3].

כלי שיש בו אוכל נפש

אסור לבעל חוב למשכן כלי שיש בו אוכל נפש (ראה ערכו), אפילו על ידי בית דין, שנאמר: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל (שם ו. משנה בבא מציעא קטו א; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם).

אלמנה

אסור למשכן אלמנה, שנאמר: וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (שם יז. משנה שם; רמב"ם שם א; טוש"ע שם יד)^[4].

הבדלו משאר תובעים

בעל חוב יש לו זכויות יתרות לגבי שאר תובעים מטעמים שונים:

• מפני שמעות הלוהו, ולפיכך יכול לתבוע מעות דוקא, ואם בא הלוה לפרוע ויש לו מעות, אינו יכול לדחותו אצל קרקעות או מטלטלים (כתובות פו א, ורש"י ד"ה האי; טוש"ע חו"מ קא א), שכיון שמעות הלוהו, על דעת שיפרע לו מעות הלוהו (תוספות בבא בתרא צב ב ד"ה אי).

• מפני שמלוה להוצאה ניתנה (ראה ערך הלואה), ולפיכך יכול המלוה לתבעו בכל מקום, שאפילו אם מקום ההלואה היה בישוב - יכול לתבעו במדבר, מה שאין כן אבדה ופקדון, שאינו יכול לתבעו אלא במקום שהאבדה והפקדון נמצאים שם (בבא קמא קיח א; רמב"ם מלוה ולוה יג ח; טוש"ע חו"מ עד א).

• מפני שאם לא נייפה את כחו אתה נועל דלת בפני לוים, ולפיכך תיקנו חכמים שבעל חוב גובה מן הבינונית, אף על פי שמן התורה דינו בזבורית, כדי שלא תנעול דלת בפני לוים (משנה גטין מח ב וגמ' שם נ א; רמב"ם שם יט א). וכן אמרו מטעם זה של נעילת דלת שאפילו שלא בפני הלוה, כגון שהלך למדינת הים, נפרעים מנכסיו בשבועת המלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לוים (ראה ערך גביית חוב. רב נחמן בכתובות פח א; רמב"ם שם יג א).

• מפני שעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה (משלי כב ז), ולפיכך יכול המלוה לכוף את הלוה ללכת לבית הועד לדון עמו (סנהדרין לא ב; רמב"ם סנהדרין ו ז; טוש"ע חו"מ יד א). ומטעם זה יש הסובר שמי שפרע מקצת חובו כותב לו המלוה שוכר על מה שקיבל, ואינו מחוייב להחליף את השטר על שטר אחר, ואף על פי שהלוה יצטרך לשמור שוברו, שאם יאבד השובר יגבה המלוה את כל החוב הכתוב בשטר, כך יפה לו למלוה שיהיה הלוה בדאגת שימור שוברו ולא המלוה, שעבד לוה לאיש מלוה (ראה ערך שובר. רבי יוסי במשנה בבא בתרא קע ב, ורשב"ם ד"ה א"ל).

הערות שוליים