פרשת המן: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת המן התרחשה חודש לאחר יציאת מצרים, "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[1]. בני ישראל מתלוננים כי "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ (היה לנו האפשרות לאכול) לֶחֶם לָשׂבַע" ועכשיו הם חוששים ןמביעים דעה "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ואז הקב"ה מחליט לנסות את בני-ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא".

ובאותו הקשר, העם גם ילמד על מצוות השבת. ביום שישי יקחו מן ליומיים ובשבת לא ייצאו ללקוט כפי שנאמר בפרשה:"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" .

בעקבות פרשת המן נקבע מצוות לא תעשה, שמספרה כ"ד בספר מצוות השם: "מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת. היא [יג] מצוות לא תעשה י"ג, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" ^[2].

המן כתחליף לבשר[עריכה]

רבי יצחק אברבנאל מצביע על היתרון של המן לעומת הבשר שבני-ישראל ביקשו. הוא כתב:"ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת הזוללות ומילוי מעים ותאוה גוברת". אבל החסרון העיקרי בבשר הוא שהוא "מוליד באדם דם זדוני ואכזרי". וזאת הסיבה לדעתו שהחיות והעופות הטורפים, אשר אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות - לא כן הצאן, הבקר, תרנגולים - הניזונים מעשב השדה, הן בהן אכזריות. הוא מוסיף כי בעת הגאולה ישתנה אופיין של החיות וגם האריה כבקר יוכל תבן כאמור בספר ישעיהו "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" ^[3].

לכן נאמר במקרא "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" - לחם אבל לא חיטה או שעורה שצריך להכין מהם את הלחם. לכן גם לא יוכלו לצבור אותו במלאי או לסחור בו כמו שמקובל בחיטים ובשעורים. מזון הלחםאינו מתקבל כתמורה למאמצו של האדם, כפי שמקובל בימינו, אלה בחסד עליון. עך כן יש להודות על קבלתו מיידי יום ביומו ובהמשך הפסוק: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" - האם יוכלו לעמוד בנסיון בכל עת.

יש סוברים שבני ישראל ברכו על המן "המוציא לחם מן השמים". ולדעת רבינו יוסף חיים זצ"ל, בני ישראל ברכו על המן "הממטיר לחם מן השמים", כלשון הפסוק ^[4] : "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'" ^[5] .

מהו המן[עריכה]

עך כך יש סברות אחדות. יש הרואים את מקורו בצמח המדברי (ראו תמונה לעיל), אשר מכונה על-ידי הבדואים "מן שממי". הרמב"ן מבאר לפי ד"ה והוא כזרע גד לבן - "עשב ששמו אליינדר"א (כוסבר) וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן".

הצמח גד השדה הוא בעל פרחים קטנים ולבנים בהם משתמשים כתבלין. בזרעיו המכילים שמן מסויים מתבלים משקאות ומאכלים כאחד. כנויו בא מהאמור במקרא:"וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (ל"א)

השמירה לדורות[עריכה]

משה רבינו מצווה את בני ישראל לזכור את המן. ולכן יש להציב צנצנת ממנו "לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ואכן כך עשו.

ירמיהו הנביא מזכיר זאת והרמב"ן מצטט זאת בבאורו לד"ה לדרותיכם - "בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם ^[6] הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"

מדרש תנחומא מפרט יותר על ד"ה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם וכתב: "רבי אלעזר אומר: לדורות - לימות המשיח. שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה ? אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה, במה נתפרנס?! באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם:...אבותיכם שעסקו בתורה, ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה.

זו אחד משלשה דברים שעתיד אליהו הנביא להעמיד להן לישראל: צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, וצלוחית המים.

סגולת פרשת המן[עריכה]

בירושלמי, מובא כי ישנה סגולה באמירת פרשת המן בכל יום בהפנמת האמונה בהשגחת ה' ושכל מזונותיו מגיעים ממנו וכתוצאה מכך גם לכך שלא ימעטו מזונותיו. סגולה זו מובאת גם בשולחן ערוך יחד עם אמירת פרשת העקידה (או"ח א, ה): "טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן (שמות טז, ד-לו)... כדי שיאמין שכל מזונותיו באים לו בהשגחה" (בית יוסף שם). במשנה ברורה הבהיר כי אין להסתפק באמירה סתם, אלא יש להתבונן במה שאומר ויכיר בנפלאות ה'. על אף דברים אלו, בכף החיים ‎‎(ס"ק לא) כתב שהתקנה לומר את הפרשיות הללו היא לציבור שאינו לומד תורה באופן קבוע, ולא ללומדי תורה שעוסקים בתורה ועומדים על עיקרי דיני התורה, להבין ולהורות, והוסיף שכך כתבו הלחם חמודות ואליה רבה.

יש שאמרו שישנה סגולה מרבי מנחם מנדל מרימנוב, לומר ביום שלישי בשבוע של פרשת בשלח את פרשת המן, אך תלמידים של האדמו"ר מסטארפקוב יחד עם תלמידי בית רימינוב לא שמעו על מנהג זה ‏^[7]. בספר "פרשת המן" שם כתב שלא נמצא מקור מוסמך למנהג זה, ואדרבה מבירור נוסף התברר שהמסורת הנ"ל נבעה מחוסר הבנה, כי בעזבון של תלמיד האדמו"ר מסטראפקוב נמצא כתוב שביום שלישי של פרשת בשלח האדמו"ר דיבר על חשיבות אמירת פרשת המן בכל יום, והמעתיק טעה לחשוב שיש סגולה ביום הזה דווקא, ומשם התפשטה הסגולה. בנוסף, מנהגו של ר' מנחם מנדל מרימינוב היה לומר את פרשת המן בכל יום, כפי שכתב השו"ע, ולא דווקא ביום זה. יש שנהגו לומר את פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום. מקור מנהג זה הוא בספר נוהג כצאן יוסף (לר' יוסף קושמאן סג"ל, פרנקפורט, יצא לאור בשנת תע"ח. דיני הנהגת כל יום, אות לד) בשם ספר הישר לרבנו תם, אך הוא לא נזכר בדברי הראשונים‏^[8].

סיפורו של הרמב"ן[עריכה]

כאשר רבי משה בן נחמן עלה לארץ ישראל, בשנת 1267, הוא הגיע תחילה לעיר עכו בה היה הנמל החשוב בארץ. הוא מספר כי זקני הארץ הביאו לו דברי עתיקות שנמצאו בחפירות. הוא התרגש כאשר הביאו לפניו מטבע של זהב, וכתב עברי עליו, התברר מפיהם כי מן הצד האחד של המטבע כתוב שקל השקלים או "שקל ישראל" - כמו שכתוב במטבע (ראו מטה) , ומן הצד השני ירושלים הקדושה מן הצד האחד מקלו של אהרון, שקדיה ופרחיה ,ומן הצד השני: צנצנת המן .

...משקלה חצי אוקיה...הכריז בכך נסתייעו דברי רבינו שלמה שהשקל משקלו 4 זהובים שהוא חצי אוקיה אין לפקפק בדברי רש"י ^[9]

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במאמרו :"צנצנת המן" ב"שקלי גרליץ" מוסיף פרטים לסיפור של הרמב"ן. במקור שעמד לרשותו הראו את הכתוב בו ל"כותים", אשר הצליחו לקרוא את האתיות העבריות הכתובות בו, שכן הם המשיכו להשתמש בכתב העברי הקדום. והם אלה שאמרו לו מה שכתוב משני צידי המטבע, כפי שמובא לעיל.

המטבעות שראה הרמב"ן מוכרות לנו. אלו המטבעות מימי ה"מרד הגדול" (ראו מטה)

אולי לפי-הן ניתן לזהות את מראה צנצנת המן כפי שהייתה במשכן אוהל מועד ובבית המקדש.

מטבעות עם ציור "צנצנת המן" ?[עריכה]

• 

  חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב -"חצי השקל" - ויקישיתוף תרם:cng

המטבעות שהיו נפוצות היו בעלי תבליטים שונים. אחד הטיפוסים :

• מצד אחד - כתובת שקל ישראל - עם צנצנת ה"מן" (משוער).
• מצד שני - אותיות ברורות - המובן פחות -"מטה אהרון הפורח"

אמירת פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח[עריכה]

מקובל לומר שסגולה זו היא בשם ר' מנחם מנדל מרימינוב, וכך מובא בספר ילקוט מנחם ששמע ממישהו ששמע מהאדמו"ר מסטראפקוב שהיה רגיל לומר כך בשם רבי מנחם מנדל מרימינוב, אך יש שפקפקו על מסורת זו וכתבו שהיא לא מדוייקת, ותלמידים של האדמו"ר מסטארפקוב יחד עם תלמידי בית רימינוב לא שמעו על מנהג זה (הובאו בספר פרשת המן, הערה תתקיד).

בספר "פרשת המן" שם כתב שלא נמצא מקור מוסמך למנהג זה, ואדרבה מבירור נוסף התברר שהמסורת הנ"ל נבעה מחוסר הבנה, כי בעזבון של תלמיד האדמו"ר מסטראפקוב נמצא כתוב שביום שלישי של פרשת בשלח האדמו"ר דיבר על חשיבות אמירת פרשת המן בכל יום, והמעתיק טעה לחשוב שיש סגולה ביום הזה דווקא, ומשם התפשטה הסגולה. בנוסף, מנהגו של ר' מנחם מנדל מרימינוב היה לומר את פרשת המן בכל יום, כפי שכתב השו"ע, ולא דווקא ביום זה.

השולחן ערוך כתב שטוב לומר את פרשת העקדה, פרשת המן ועשרת הדברות בכל יום, ובמשנה ברורה שם (ס"ק יג) הביא שמקור הדברים בירושלמי שהאומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו, וכתב עוד שאין להסתפק באמירה סתם, אלא יש להתבונן במה שאומר ויכיר בנפלאות ה'.

יש להעיר שבכף החיים ‎‎(ס"ק לא) כתב שהתקנה לומר את הפרשיות הללו היא לציבור שאינו לומד תורה באופן קבוע, ולא ללומדי תורה שעוסקים בתורה ועומדים על עיקרי דיני התורה, להבין ולהורות, והוסיף שכך כתבו הלחם חמודות ואליה רבה.

ממילא, אמנם גם מי שלא אומר את פרשת המן בכל יום יכול לומר את פרשת המן ביום שלישי זה דווקא, אך העוסק בלימוד תורה לא יתבטל מלימודו לשם כך, וכפי שכתב בכף החיים.

אגב, יש שנהגו לומר את פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום. מקור מנהג זה הוא בספר נוהג כצאן יוסף (לר' יוסף קושמאן סג"ל, פרנקפורט, יצא לאור בשנת תע"ח. דיני הנהגת כל יום, אות לד) בשם ספר הישר לרבנו תם, אך הוא לא נזכר בדברי הראשונים (ומחיפוש בספר הישר, לא הצלחתי למצוא את מקור הדברים בפנים).

הערות שוליים[עריכה]