פרשני:בבלי:מועד קטן טז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן טז ב

חברותא[עריכה]

אף דברי תורה בסתר, והוקשו דברי תורה בפסוק זה לירך, בסיומו של הפסוק, שנכתב בו "מעשה ידי אומן", והכונה היא לתורה, שהיא "מעשה אומנתו של הקב"ה" (לשון רש"י).
יצא רבי חייא, ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב (שהיה בן אחיו של רבי חייא ובן אחותו של רבי חייא), ולרבה בר בר חנה (שהיה בן אחיו ולא היה בן אחותו).
שמע רבי על כך שרבי חייא שנה להם בשוק, ואיקפד על רבי חייא, על ששנה דברי תורה בחוץ  93 .

 93.  מבאר הח"ח (ז ח), שרבי לא סמך על השמועה ששמע בלבד, אלא שלאחר מכן נתברר לו הדבר לאמיתו. עוד כתב, שבדבר העתיד להתגלות לבסוף, וכמו במעשה זה, מותר לו לסמוך, שבזה אין אדם עשוי לשקר.
אתא בא רבי חייא לאיתחזויי ליה, להראות לפני רבי.
אמר ליה רבי: עייא! (כינוי גנאי) ראה מי קורא לך בחוץ!? דהיינו, צא החוצה!
ידע הבין רבי חייא מדברי רבי דנקט מילתא בדעתיה, שהוא כועס עליו, ובדעתו לנזוף בו.
נהג רבי חיייא נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, שלשים יום.
ביום תלתין ביום השלשים עצמו, בטרם נשלמו שלשים יום מלאים של נזיפה, שלח ליה רבי לרבי חייא: תא, בוא אלי!
הדר שלח ליה, שלח להודיעו דלא ליתי, שימנע מלבוא אליו.
ומבארת הגמרא: מעיקרא, בתחילה, כשקרא רבי לרבי חייא ביום השלשים לבוא אליו - מאי סבר?, למה סבר רבי שמותר לו לרבי חייא לבוא אליו, למרות שלא הסתיימו שלושים הימים של נזיפות, ולבסוף שאמר לו שלא לבוא, מאי סבר? מה היתה סברתו לשינוי דעתו?
מעיקרא, בתחילה, סבר רבי שמקצת היום נחשבת ככולו, וכאילו הסתיימו כבר שלשים הימים.
ולבסוף סבר רבי, שלא אמרינן מקצת היום ככולו. לסוף, אכן אתא בא רבי חייא ביום השלושים אל רבי.
אמר ליה רבי חייא אמאי אתית, מדוע באת עתה?
אמר ליה רבי חייא: באתי כיון דשלח לי מר דליתי, שאבוא.
אמר ליה רבי: והא שלחי לך לאחר מכן שליח להודיעך דלא תיתי!
אמר ליה רבי חייא: זה, את השליח הראשון, ראיתי, וזה, השליח השני, לא ראיתי.
קרי עליה רבי, על רבי חייא, את הפסוק מספר משלי (פרק טז) "ברצות ה' דרכי איש - גם אויביו ישלים אתו". שהרי על כרחו הוא בא, בהוראתו של רבי, למרות שרבי עצמו שלח לו שליח שני שלא יבוא.
ושאל רבי את רבי חייא: מאי טעמא עבד מר הכי, לשנות דברי תורה בחוץ!?
אמר ליה רבי חייא: דכתיב (משלי א) "חכמות - בחוץ תרונה"  94 .

 94.  הגריעב"ץ מבאר, שרבי חייא לא ציית לדברי רבי, הואיל ואין לשמוע לרב כשהוא מנגד לדין תורה, ולפי דעת רבי חייא, היה הוראת רבי בענין זה שלא על פי דין.
אמר ליה רבי: אם קרית - לא שנית, שלא חזרת על למודך. שאילו היית חוזר ושונה לימודך, לא היית בא לכלל טעות.
ואם שנית - לא חזרת ושילשת.
ואם שילשת ובכל זאת טעית, אות הוא כי לא פירשו לך פסוק זה כראוי.
היות וכך הוא ענינו של הפסוק "חכמות בחוץ תרנה" - כדברי רבא:
דאמר רבא: כל העוסק בתורה מבפנים, בצנעא - תורתו מכרזת עליו מבחוץ.
ופרכינן: מדוע אין לשנות דברי תורה בחוץ, והא כתיב (ישעיהו מח) "לא מראש בסתר דברתי"!? ומוכח שאין לשנות את דברי התורה בסתר, אלא אדרבא, יש לשנותם בגלוי, בחוץ.
ומשנינן ההוא קרא, מדבר ביומי דכלה, בדרשה שהכל מתאספים לשומעה, שהיא בגלוי, ברוב עם, אך אינה בחוץ.
והוינן בה: ורבי חייא ששנה בחוץ, האי "חמוקי ירכיך", שמוכח ממנו שיש לשנות בפנים - מאי עביד לה, כיצד הוא דורש פסוק זה?
ומשנינן: מוקי לה, הוא מעמיד אותו, בצדקה ובגמילות חסדים, שיש לעשותם בסתר, בצנעא.
ועתה, לאחר שביארה הגמרא את המחלוקת בין רבי לרבי חייא, היא מקשה: אלמא, נזיפה דידהו תלת יומין!
ומשנינן: נזיפת נשיא שאני  95  .

 95.  הקשה המהרש"א, הלא מצאנו אצל מרים, שננזפה מהשכינה, ואעפ"כ נתפרש שם, שדיה בשבעה ימים. ותירץ, הואיל והעם לא נסע עד שנאספה מצרעתה, על כן לא רצה הקב"ה להחמיר עליה יותר מז' ימים. ובעיקר הדין, הב"ח דקדק מלשון הטור, שאפילו נזיפת נשיא דידן, זמנה ל' יום.
ומבארת הגמרא: ונזיפה דידן - כמה הוי? חד יומא! וכמו שמצינו נזיפה של יום אחד:
כי הא דשמואל ומר עוקבא:
שמואל היה גדול בתורה, ומר עוקבא היה כתלמיד בפני הרב לעומתו, ואילו מר עוקבא היה נשיא בית דין. ולכן:
כי הוו יתבי שמואל ומר עוקבא וגרסי שמעתא, למדו סוגיות - הוה יתיב היה יושב מר עוקבא קמיה דשמואל כתלמיד בפני רבו, ברחוק ארבע אמות.
וכי הוו יתבי בדינא - הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא, שהיה נשיא בית הדין, ברחוק ארבע אמות, לכבודו של מר עוקבא נשיא בית הדין.
והוו חייקי ליה היו חוקקים ומנמיכים דוכתא מקום למר עוקבא כשהיה יושב לדין, בציפתא מחצלת, ויתיב עילויה, כי היכי דלישתמען מיליה, כדי שישמע את דברי שמואל, שהיה רבו בתורה.
כל יומא הוה מלוי ליה, היה מלוה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה, (ודרכו של המלוה אדם לכבודו, שהוא הולך אחר האדם שהוא מלוה אותו), עד מקום מגוריו של שמואל, מפני כבודו של שמואל.
יומא חד איטריד מר עוקבא בדיניה, היה טרוד במחשבותיו בנידון הענין שדן בו, ולא זכר ללכת אחר שמואל ללותו, אלא הלך בדרך כשהוא צועד ראשון, והוה אזיל שמואל בתריה, אחרי מר עוקבא.
כי מטא כשהגיע שמואל לביתיה של מר עוקבא, אמר ליה שמואל למר עוקבא: וכי לא נגה לך!? לא די לך שהלכתי אחריך עד ביתך!? עתה לישרי לי מר בתיגריה! הרשיני לחזור חזרה, ואלך למקומי!
ידע הבין מר עוקבא דנקט שמואל מילתא בדעתיה, שהתכוין לנזוף בו על כך שהלך אחריו, ולא הלך מר זוטרא אחריו.
נהג מר עוקבא נזיפותא בנפשיה חד יומא.
ומביאה הגמרא מעשה נוסף, שהורה בו רב נחמן לנהוג נזיפה של יום אחד.
ההיא איתתא דהוות יתבה בשבילא. היתה אשה אשר ישבה באמצע שביל שעוברים בו בני אדם, הוות פשטה כרעה היתה פושטת רגלה, וקא מניפה חושלאי מין ירק.
והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן, ולא איכנעה מקמיה לפנות לו את המעבר.
אמר: כמה חציפא ההיא איתתא!
אתאי האשה לקמיה דרב נחמן, לברר משמעות דבריו כלפיה, ואם היא צריכה לנהוג בנידוי.
אמר לה: מי שמעת שהוציא אותו צורבא מרבנן שמתא מפומיה?
אמרה ליה: לא.
אמר לה רב נחמן: זילי, נהוגי נזיפותא חד יומא בנפשיך.
זוטרא בר טוביה הוה קפסיק סידרא, מלמד פרשיות מהמקרא קמיה דרב יהודה.
כי מטא להאי פסוקא (שמואל ב כג) "ואלה דברי דוד האחרנים", ולשון "דברי" משמע דברי נבואה.
אמר ליה, שאל זוטרא את רב יהודה: "דברי דוד אחרונים" - מכלל דאיכא "דברי דוד ראשונים ".
"דברי דוד הראשונים" - מאי נינהו? היכן מצינו שאמר דוד דברי נבואה מלבד הדברים האחרונים?
שתיק רב יהודה על שאלתו, ולא אמר ליה ולא מידי.
הדר אמר ליה, ושוב חזר זוטרא ושאלו: "אחרונים" - מכלל דאיכא ראשונים.
"ראשונים" - מאי היא!?
הקפיד רב יהודה על שחזר לשאלו לאחר ששתק ולא ענה לו:
אמר ליה רב יהודה לזוטרא: מאי דעתך, האם חושב אתה דמי שלא ידע פירושא דהאי קרא - לאו גברא רבה הוא!?
ידע זוטרא דנקט רב יהודה מילתא בדעתיה.
נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא.
ואומרת הגמרא: ודאתן עלה, כיון שהבאנו שאלה זו של מר זוטרא, מיהא, בכל אופן, הבה נדון בה:
זה שאמר הכתוב שאלו הם "דברי דוד האחרונים ".
אחרונים - מכלל דאיכא ראשונים! ואם כן, דברי דוד הראשונים - מאי היא?
ומבארת הגמרא: אלו הם דברי דוד שנכתבו בספר שמואל ב (פרק כב):
"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, ביום הציל ה' אתו מכף כל אויביו ומכף שאול".
ועל דברים אלו אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד:
דוד, וכי שירה אתה אומר על מפלתו של שאול?  96  והרי הוא צדיק ממך. ואלמלי אילו אתה היית שאול, והוא היה דוד - איבדתי כמה דוד מפניו  97  .

 96.  החזו"א (סוף או"ח) מבאר שסברת דוד היתה, על פי מה שלמדנו בברכות (נט), שאדם שמת קרובו, והגיע לו ממנו ירושה, הרי הוא מברך ברכת דיין האמת על השמועה הרעה, וברכת הטוב והמטיב על השמועה הטובה, ואף כאן, אמנם נצטער דוד צער רב על מות שאול בחיר ה', כמפורש בתחילת ספר שמואל ב, מכל מקום היתה דעתו שהוא צריך לומר גם כן שירה על הטובה שהיתה לו מכך, שמעתה תכון המלכות בידו. ואמר לו הקב"ה ששגגה בידו, והחילוק הוא, שבמיתת קרובו הנ"ל ישנם באמת שני ענינים נפרדים וחלוקים לגמרי זה מזה, עצם המיתה והגעת הירושה, והרי יתכן שימות קרובו ולא יבוא לו שום ירושה ממנו, ועל כן יש מקום לברכת הטוב והמטיב, מה שאין כן בנידוננו, שעצם מיתת שאול היתה סיבה לטובת דוד, שעל ידי זה לא היה מעכב את מלכותו, ובזה אין ראוי לומר שירה מפני הצער שבאבדן הצדיק. עוד כתב לבאר, שמפני גודל צדקתו של שאול, והצער שבמיתתו, אין נחשב הריוח שיש לו ממיתתו.   97.  הראשונים מבארים, שאמנם שאול היה צדיק מדוד, מכל מקום איבד הקב"ה אותו מפני דוד, הואיל ודוד היה ראוי למלכות יותר ממנו. ונמצא שמזלו של דוד גרם לו זאת.
והיינו דכתיב בספר תהלים (פרק ז), שאמר דוד על שגגתו אודות שאול:
"שגיון (דברים על שגגה) לדוד, אשר שר לה', על דברי כוש בן ימיני".
וכי כוש שמו? והלא שאול שמו!
אלא, מה כושי משונה בעורו - אף שאול משונה לטובה משאר הבריות במעשיו, שהיה צדיק גמור.
כיוצא בדבר אתה אומר על דברי הכתוב במעשה אהרן ומרים, כשדברו על משה, על שפירש מאשתו צפורה (במדבר יב): "על אדות האשה הכשית אשר לקח":
וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה!
אלא, מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה.
כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיהו לח) "וישמע עבד מלך הכושי".
וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו!
אלא, מה כושי משונה בעורו - אף צדקיה משונה במעשיו.
כיוצא בדבר אתה אומר (עמוס ט) "הלוא כבני כשיים אתם לי, בני ישראל".
וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא, מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב בתחילת דברי דוד האחרונים "נאם דוד בן ישי, ונאם הגבר הקם על". כך פירושו:
"נאם דוד בן ישי" - שהקים עולה של תשובה  98  .

 98.  רש"י מפרש על פי דברי הגמרא (ע"ז ד), שבאמת לא היה דוד ראוי לחטא בת שבע, ומיד ה' היתה זאת, כדי שישוב בתשובה על כך, ולהורות דרך תשובה לאחרים.
והמשיך דוד בכפל לשון:
"אמר לי אלהי ישראל, לי (אלי) דיבר צור ישראל:
מושל באדם צדיק, מושל יראת אלהים".
ומבארת הגמרא: מאי קאמר דוד?
אמר רבי אבהו, הכי קאמר דוד:
אמר לי אלהי ישראל, לי אלי דיבר צור ישראל: אני מושל באדם.
ומי מושל בי - צדיק!
לפי שאני גוזר גזרה, והצדיק מבטלה!
"אלה שמות הגברים אשר לדוד, ישב בשבת" וגו', מאי קאמר?
אמר רבי אבהו, הכי קאמר:
ואלה שמות גבורותיו של דוד:
"יושב בשבת" - בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע  99  .

 99.  במגילה (כא) למדנו, שאין לרב לשנות לתלמידיו כשהוא יושב ע"ג מטה והם יושבים על הקרקע. והקשה הר"ן, הרי כאן למדנו להיפך. ותירץ, שכאשר צריך הרב ללמדם ענין קשה, יש לו לישב במקום גבוה ותלמידיו במקום נמוך, כדי שישמעו דבריו היטב, ויתיישב הדבר על לבם. והמצפה איתן העיר, שלולא קושיא זו גם כן יש להכריח כדברי הר"ן, שהרי מפורש בגמרא שם, שעד ימות רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה דוקא. ועל כרחך צריך להעמיד סוגייתנו כשלמדו דבר קשה, שבזה הותר לישב, כמפורש שם במגילה. עוד כתב הר"ן, שדברי הגמרא במגילה נאמרו דוקא כאשר התלמידים ראויים כבר ליסמך, שהם חכמים גדולים בתורה.
דכל כמה דהוה רביה של דוד, עירא היאירי, קיים - הוה מתני היה שונה עירא היאירי להו לרבנן את דבריו כשהוא יושב על גבי כרים וכסתות.
כי נח נפשיה, ואחר שנפטר עירא היאירי, הוה מתני דוד במקומו לרבנן, והוה יתיב על גבי קרקע, ולא ישב על כרים וכסתות כמו רבו.
אמרו ליה רבנן לדוד: ליתיב יישב מר אכרים וכסתות!
לא קביל עליה, לא הסכים לכך.
"תחכמני" - אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא, הואיל והשפלת עצמך - תהא כמוני! שאני גוזר גזרה - ואתה מבטלה!
"ראש השלישים" - תהא ראש לשלשת אבות, בכך שתלך לפניהם לעולם הבא.
"הוא עדינו העצני" - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו, מכופף את עצמו עד שהיו ידיו ורגליו ביחד, כמו תולעת.
ואילו בשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו בגבורה כעץ קשה (וזהו ביאור "העצני").
"על שמנה מאות חלל בפעם אחת" - שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. והיה מתאנח על מאתים.
דכתיב (דברים לב) "איכה ירדף אחד אלף".
יצתה בת קול ואמרה: (מלכים א טו) "רק בדבר אוריה החתי". שבגלל המעשה עם בת שבע, אלמנתו של אוריה החתי, נמנע ממנו להרוג אלף בבת אחת  100 .

 100.  החיד"א בחומת אנך (תהלים יח) דקדק דברי חכמים אלו מלשון הפסוקים. שהלא שירת דוד נכתבה שתי פעמים, בשמואל (כב) ובתהלים (יח), וישנם כמה שינויי לשון ביניהם. ואחד השינויים הוא, שבשמואל נאמר "תשמרני לראש גויים", ובתהלים נאמר "תשמני לראש גויים". ומבאר החיד"א, שהגימטריא של "תשמרני" היא 0100, והגימטריא של "תשמני" היא 800, וחילוק זה הוא בין מה שהיה קודם החטא למה שהיה לאחר החטא, כמו שלמדנו בגמרא. וכעין זה מביאים בשם הגר"א.
אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי.
ואמרי לה, אמר רבי תנחום אמר רב הונא.
ואמרי לה, אמר רב הונא לחודיה:

דרשני המקוצר[עריכה]