פרשני:בבלי:מועד קטן יט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן יט ב

חברותא[עריכה]

והתניא לסייע (לדברי רב ולדברי רב הונא, תוס'), מהא דתניא:
הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל - בטלה הימנו גזרת שבעה.
ואם קבר אותו שמונה ימים קודם לרגל - בטלה הימנו גזרת שלשים.
ומגלח ערב הרגל.
אבל, אם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל כל שלשים.
אבא שאול אומר: אפילו אם לא גילח קודם לרגל מותר לו לגלח אחר הרגל  187  .

 187.  ביארו הראשונים, שאם קברו ג' ימים קודם הרגל, שהרגל מבטל ממנו גזירת ז', הדבר מוסכם לדעת הכל, שאפילו לא רחץ לכבוד הרגל, מותר לו לרחוץ לאחריו. ולכן אמר אבא שאול לחכמים, כשם שלענין גזירת ז' אתם מודים לי, שאין הדבר תלוי אם עשה כן לכבוד יום טוב או לא, אלא בכל ענין בטל ממנו גזירת ז', כך הדין גם כן לענין גזירת ל'. ובטעם החילוק שבין גזירת ז' לגזירת ל', לדעת חכמים, כתבו התוספות בשם הרי"ן, שרחיצה יש בה צורך יותר מגילוח, ועל כן לא החמירו בה. והריטב"א הביא סברא הפוכה, שאין כבוד הרגל מתמעט על ידי חסרון הרחיצה, מה שאין כן בגילוח. כלומר, שכאשר התירו חכמים רחיצה, משום שבטל ממנו גזירת ז', אין היתר זה נובע מכח מה שהתירוהו לרחוץ לכבוד הרגל, אלא הוא היתר בפני עצמו, מה שאין כן בגילוח, שיסוד ההיתר בא על ידי הצורך בגילוח לכבוד הרגל, וממילא אינו נוהג אבילות בגילוח אף לאחר הרגל, ומפני זה הצריכו חכמים שיגלח קודם הרגל בדוקא. (ויש מבארים החילוק שבין רחיצה לגילוח על פי מה שכתב הרמב"ן, שחלוק דיני גזירת ז' מדיני גזירת ל', שדיני ז' יסודם הוא בקום ועשה, כעטיפת הראש וכפית המיטה, אבל דיני ל' עיקרם הוא בשב ואל תעשה, כאיסור תספורת וגיהוץ, עכ"ד. ולכן, כשלא גילח בערב הרגל, נמצא, שלא ביטל מעצמו במועד דיני ל', ועל כן אינו מגלח אף לאחר הרגל, מה שאין כן כשלא רחץ, שמכל מקום יש כאן ביטול דיני ז', במה שלא נהג אבילות בקום ועשה).
וטעמו של דבר: שכשם שקיום מצות שלשה ימי אבלות לפני הרגל, מבטלת ממנו גזרת שבעה, שאינו צריך לנהוג אחר הרגל כלום ממצות שבעה - כך קיום מצות שבעה לפני הרגל, מבטלת גזרת שלשים, שלאחר הרגל אינו צריך לנהוג כלל גזרת שלשים, ואפילו אם לא גילח לפני הרגל.
ועתה דנה הגמרא בדברי אבא שאול, שאמר "כשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה, כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים יום":
והוינן בה: וכי יתכן לומר שקיום מצות שבעה ימי אבילות לפני הרגל מבטל את גזרת שלשים!?
והאנן, והרי במשנתנו "הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלו הימנו גזרת שלשים", ולא "הקובר את מתו שבעה ימים לפני הרגל", תנן!
ומשנינן: קסבר אבא שאול: מקצת היום ככולו, ולכן תחילת יום שביעי עולה לו לכאן, להחשב כסוף השבעה, וסופו של היום השביעי עולה לו לכאן, כיום השמיני, ויכול להתחיל ולמנות בו שלושים.
אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא:
א. הלכה כאבא שאול בשתי ההלכות שנחלק בהן על חכמים (תוס'). ולכן הלכה שמקצת היום ככולו, וגם הלכה שאפילו אם לא גילח ביום השמיני, מפסיק הרגל את גזירת שלשים.
ב. ומודים חכמים לאבא שאול, כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, שאינו יכול לגלח בה, שמותר לו לגלח בערב שבת, שהוא היום השביעי, לפי שמקצת היום ככולו, ומשחלף מקצת היום השביעי מותר לו לגלח לכבוד החג.
ואומרת הגמרא:
כמאן אזלא, הא דאמר רב עמרם אמר רב: אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו  188  בבוקרו של היום השביעי, הרי הוא מותר כבר ברחיצה!?  188* 

 188.  כתב הריטב"א, שלפי זה, כשחל שביעי שלו בשבת, שאין לו מנחמים, הרי הוא נוהג אבילות (בדברים שבצינעא) עד הערב, ואפילו לאבא שאול, שהרי לא יתכן לומר בו מקצת היום ככולו. והעיר הרב המגיה, ממה שלמדנו לעיל (יז), שאם חל ז' שלו בשבת ערב הרגל, שבטל ממנו גזירת ל' על ידי הרגל, ואם כן מוכרח, שנתבטל ממנו בבוקר של יום השבת, גזירת ז', וחל עליו אז גזירת ל', ועל כן הרגל מפסיקו.   188*.  זהו מצד עיקר הדין. אך הרמ"א (שפא א) כתב, שנהגו להחמיר ולמנוע מרחיצה כל ל'. ועיי"ש בש"ך. ובחידושי רעק"א פירש כונתו, שמנהג זה נאמר אף על רחיצת כל גופו בצונן.
כמאן - כאבא שאול הסובר שמקצת היום ככולו, והוא עולה לו לכאן ולכאן.
אמר אביי: א. הלכה כאבא שאול ביום שבעה שהוא עולה לו לכאן ולכאן, ונחשב כשמיני, ולכן יכול לרחוץ בו.
ב. ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים, דאמרינן "מקצת היום ככולו".
ואילו רבא אמר:
א. הלכה כאבא שאול ביום שלשים, שמקצת יום השלשים נחשב ככולו, ויכול לגלח בו אחר שעבר מקצת היום.
ב. ואין הלכה כאבא שאול ביום שבעה, ואינו עולה לו לכאן ולכאן.
ונהרדעי אמרי: הלכה כאבא שאול - בזו ובזו  189  , משום דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

 189.  כתבו התוספות בשם הרי"ט, שלדעת אבא שאול מותר לגלח לאחר כניסת יום כ"ט, שהרי לאחר מקצת יום ז', כבר כלה גזירת ז', ומתחיל גזירת ל' (שהוא כ"ג יום מלבד ז' ימי אבילות), ונמצא שבהגיע יום כ"ט כבר השלים כ"ג ימים למנין זה. (והדרכי משה הביא דוגמא לדבר, ממה שמצאנו בנזיר שקיבל על עצמו שתי נזירות, שהוא מגלח ביום נ"ט, מטעם זה). ובסוף דבריהם הביאו בשם תוספות הרב שאסר בזה. וסברתו היא, שאין לומר שתי פעמים "מקצת היום ככולו" לענין גזירת ל', כלומר, שבכדי להתיר ביום כ"ט, עלינו לומר "מקצת היום ככולו" ביום ז', ושוב לומר "מקצת היום ככולו" ביום השלשים (שהוא כ"ט). אלא שלפי טעם זה עדיין יש להתירו לגלח בליל ל', מאחר שביום ז' אמרנו מקצתו ככולו. ועיין בהמשך ההערה. ולכאורה יש לדון לאסור בזה מסברא אחרת, שהרי גזירת ל' איננה תלויה כלל בגזירת ז', שנאמר שאינה מתחלת עד אחר כלות גזירת ז', שהרי מבואר לקמן בגמרא, שיתכן שיתחיל גזירת ל', ועדיין לא התחיל גזירת ז', ונמצא, שבשעת הקבורה חלים עליו מיד שני חיובי אבילות, גזירת ז' וגזירת ל', ואם כן ודאי לא יתכן כלל להתיר ביום כ"ט. (ומה שהצרכנו במשנתנו לענין הפסקת הרגל, שיהיה נוהג גזירת ל' לאחר כלות הז', אין הטעם מפני שלא חל עליו גזירת ל' עד כלות ימי הז', אלא כדי שיהיה ניכר מנהג אבילות דשלשים, שרק באופן זה הרגל מפסיקו. וכן הוא בלשון השיטה, שהרגל בא ומצאו עסוק באבילות ל'). וע"ע בהערה 346. עוד דנו הראשונים, האם גם בלילה שייך לומר "מקצת היום ככולו", ולהתירו לרחוץ בליל ז', וכמו כן לגלח בליל ל', או לא. והרמב"ן הוכיח מסוגיא דנדה, שלענין ספירת שבעה נקיים נידון זה תלוי במחלוקת רבי יוסי וחכמים, שלדעת חכמים, אין מקצת הלילה חשוב ככל היום, ואילו לרבי יוסי הרי הוא נידון ככולו, ומבאר הרמב"ן, שחקירה זו תלויה בשאלה נוספת שנחלקו בה רבי יוסי וחכמים, והיא, כשספרה מקצת יום שביעי, וטבלה, ושוב ראתה בו ביום, האם ראיה זו סותרת למפרע את מנינה, וכאילו לא השלימה ימי ספירתה, וזו היא דעת חכמים, או שראיה זו נידונת כתחילת ראיה חדשה, כדעת רבי יוסי, ומעתה, לחכמים, אין מקצת היום נחשב לגמרי ככולו, ומפני זה אין מקצת הלילה נחשב ככולו, אבל לרבי יוסי, מקצת היום נחשב לגמרי ככולו, ולכן מקצת הלילה גם כן הרי הוא ככולו, ואם כן, לענין אבילות, שלא שייך בו סתירת המנין, כמו בספירת ז' נקיים, לדעת הכל מקצת הלילה נחשב ככולו, עכ"ד. וביאור דבריו, שלדעת חכמים, מעיקר הדין נאמר להצריך יום (שביעי) בשלימות, אלא שמקצת היום נידון כאילו כבר מנתה את כל היום, ולכן, כשראתה בסוף היום, נסתר המנין למפרע, ששוב אי אפשר להחשיב כאילו יש לה את כולו, שהרי ראתה בו, אבל לרבי יוסי, אין צורך להחשיב כאילו יש לה את כל היום, אלא שדי לנו בספירת מקצת היום, ולאחר שעבר מקצת היום בטהרה, כבר נטהרה לגמרי, ולא איכפת לנו אם תראה אח"כ בו ביום, שזהו ראיה חדשה. ולכן, כשבאנו לדון לענין מקצת לילה, הדבר תלוי במחלוקת זו, שלחכמים, זמן מועט זה, עדיין אינו נחשב כאילו יש לה את כל היום, ודוקא כשיש לה שיעור זמן חשוב של הלילה ומקצת מהיום, אז ניתן להחשיב כאילו יש לה את כל היום, מה שאין כן לרבי יוסי, שדי לנו במקצת היום, ואין צורך ביותר מכך, ודאי אף הלילה נחשב כחלק מן היום, ועל כן עלתה לה בזה ספירת יום השביעי. ויעויין בקובץ הערות (לט) שכבר עמד בזה. והוסיף לבאר, שזהו גם כן יסוד מחלוקת התנאים, האם יום אחרון עולה לכאן ולכאן (עיין נזיר טו). שלדעת רבי יוסי, הואיל וכל מקצת מן היום, שם יום עליו, אם כן אפשר לחלק את היום לשני ימים, וכדעת אבא שאול בסוגיתנו, שתחילת יום ז' נחשב מגזירת ז', וסופו נחשב מגזירת ל', אבל לדעת חכמים, שעל ידי מקצת היום, כאילו יש לו את כל היום, אם כן ודאי שאי אפשר לדון אח"כ על סוף היום כאילו הוא יום אחר, שהרי אין כאן אלא יום אחד. אבל דעת הרא"ש והריטב"א, שאין אומרים בלילה "מקצת היום ככולו". וכן נפסק בשו"ע (שצה א). עוד חידש הרמב"ן, שאף על פי שמקצת היום ככולו, והוא מותר לרחוץ עם כניסת יום הז', מכל מקום יש כח בידו להמשיך האבילות לכל היום, אם ירצה. ויעויין לעיל (טז ב) דעת רבי בדין מקצת היום ככולו. וע"ע בתוס' קידושין (לח א ד"ה צא).
ועתה מבארת הגמרא את מקור הדין של איסור גילוח באבלות שלשים יום:
והוינן בה: שלשים יום באבלות - מנלן? ומשנינן: יליף גזירה שוה "פרע פרע" מנזיר.
כתיב הכא, באהרן ובניו, לאחר מיתת נדב ואביהוא, שאסר להם הכתוב לנהוג באבלות, באמרו (ויקרא י) "ראשיכם אל תפרעו (אל תגדלו שערות ראשכם אלא תגלחו אותן) ". ומשמע ששאר האבלים אסורים בגילוח.
וכתיב התם בדיני נזיר (במדבר ו) "גדל פרע שער ראשו".
מה להלן בנזיר הרי הוא נוהג דיני נזירות במשך שלשים יום - אף כאן באבלות היא נוהגת שלשים יום.
והתם בנזיר עצמו, שממנו אנו למדים - מנלן שהנהגת נזירות היא במשך שלשים יום?
אמר רב מתנה: סתם נזירות היא שלשים יום, שאדם האומר "הריני נזיר", וסתם דבריו ולא פירש את משך זמן הנזירות, הרי הוא נזיר שלשים יום.
ומאי טעמא אמרינן שסתם נזירות היא שלשים יום? כי אמר קרא (במדבר ו) על הנזיר "קדש יהיה".
"יהיה" בגימטריא - תלתין שלשים הוו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכל מודין באבל, כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל, שאסור ברחיצה עד הערב. היות וצריכים שיהיו שלשה ימים שלמים, ולכן ירחץ האבל ביום טוב, בערב  190 .

 190.  כתבו הראשונים, שדין זה נכון גם כשחל רביעי או חמישי ושישי שלו בערב הרגל, שאינו מותר לרחוץ עד הערב. ובעיקר הדבר, רש"י מפרש, שאינו מותר ברחיצה עד ליל יום טוב ממש. ואף שאינו יכול לרחוץ בו בחמין, אפילו כשהוחמו מערב יום טוב, מכל מקום יכול לרחוץ בצונן. והתוס' הוסיפו, שכמו כן מותר לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו, ועיי"ש עוד אופנים. (ויעויין באו"ח תקיא, שלדעת המחבר, אין גזירה זו שייכת כלל ביום טוב, אלא בשבת). והראשונים טרחו למצוא החילוק שבין גילוח לרחיצה. שהרי למדנו לעיל (יז ב), שאם חל שביעי או שמיני שלו בערב הרגל, שהוא מותר לגלח בערב הרגל, אף על פי שהוא עדיין עומד בל' ימי אבלו. ונאמרו בזה כמה טעמים. א. הראב"ד כתב, הואיל ויכול לרחוץ עצמו ביום טוב (אף על פי שאינו אלא בצונן, וכנ"ל), לכן לא ראינו צורך להתירו לרחוץ קודם הרגל, שעדיין לא נתבטל אבילותו, מה שאין כן בגילוח, שאינו יכול לגלח ביום טוב. ב. התוס' פירשו, שגזירת ז' חמורה יותר מגזירת ל', ובה לא התירו, אף על פי שהוא עושה לצורך הרגל. וכתב הרא"ש, שיש נפקא מינה בין טעמים אלו לענין כיבוס, כשחל שלישי או רביעי וכו' שלו בערב הרגל, שלהראב"ד נתיר לו לכבס בערב הרגל, הואיל ואינו יכול לכבס כלל ברגל, וכמו שהתרנו לו לגלח, אבל להתוספות יש לנו להחמיר בכיבוס, הואיל ובגזירת ז' אנו מחמירים שלא להתיר אף לכבוד יום טוב, וכמו לענין רחיצה, וכנ"ל. ולעיל (יז) למדנו, שאם חל שביעי שלו בערב הרגל שהוא שבת, אף לאבא שאול אינו מגלח בערב שבת, שהוא שישי שלו, אלא בתוך הרגל, עיי"ש ובהערה 123, 124. ולכאורה היה מקום להוכיח מכאן כדעת התוס', שבתוך ז' אין להתיר כלל אף לכבוד יום טוב, שאילו לדעת הראב"ד, היה לנו להתירו לגלח בערב שבת, אף שהוא עדיין עומד בגזירת ז', כמו שהתרנו בו כיבוס, הואיל ואינו יכול לגלח ביום טוב עצמו. (ואף על פי שהשבת מפסקת בין יום הגילוח, לרגל, מכל מקום אין בזה כדי לאסרו. שהרי בציור זה ודאי נתירו לכבס, להראב"ד). אלא אם כן נחלק ונאמר, שהגילוח בתוך ז', חמור יותר מכיבוס, הואיל ואז יש בו שתי סיבות לאיסור, מצד גזירת ז' ומצד גזירת ל', מה שאין כן בכיבוס בתוך ז', שאין בו אלא משום גזירת ז'. וצ"ע. ויש נפקא מינה נוספת לענין נישואין בערב הרגל. יעויין בהערה 300. ג. השיטה פירש, שבגילוח יש צורך גדול לכבוד הרגל, ולכן התירו מבערב, מה שאין כן ברחיצה. אבל רבינו יום טוב נחלק על רש"י ומפרש, שאף רחיצה מותרת מערב יום טוב. וכונת הגמרא שלא להתיר בעוד היום גדול, אלא בערב, כלומר, סמוך ללילה, שאז ניכר שרוחץ לכבוד הרגל. והוא הדין לענין גילוח, שדינו ליעשות סמוך ללילה, כמו שכתב רש"י בכת"י והשיטה. וכן נפסק בשו"ע (שצט ג). מלבד ערב הפסח שיש מקילים בו, וכמו שביאר הגר"א שם, שערב הפסח עצמו נחשב כיום טוב במקצת, כלשון הכתוב "פסח לה"'. וע"ע בברכי יוסף (שצט בסופו).
אמר רב נחמיה בריה דרב יהושע: אשכחתינהו מצאתים לרב פפי ולרב פפא דיתבי, וקאמרי: הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע.
איכא דאמרי, אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: אשכחתינהו לרב פפי ולרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע דיתבי, וקאמרי: הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל - שאסור ברחיצה עד הערב.
בעא מיניה אביי מרבה: קברו למת ברגל - האם הרגל עולה לו למנין שלשים, או אין רגל עולה לו למנין שלשים?
ומבאר אביי: למנין שבעה - לא קמיבעיא לי! היות דלא נהגא מצות שבעה ברגל, שהרי ברגל מותר לו לנעול מנעליו, ואינו נוהג בו בכפיית המטה. ולכן פשיטא שאין הרגל עולה לו  191 .

 191.  ואף על פי שנוהג בו איסור בדברים שבצינעא, אין די בזה כדי לעלות מן המנין, מה שאין כן גזירת ל', שהוא נוהג ברגל אף בדברים שבפרהסיא. ריטב"א. והקשו התוס', הרי הדבר מפורש במשנתנו, שאין הרגל עולה למנין ז', ומדוע הוצרך ליתן טעמים לפשיטות זו. ותירצו, שלשון משנתנו "רגלים אינן עולין" אין בו הכרע, וניתן לפרשו על גזירת ז' או על גזירת ל', ועל כן נתן אביי טעם מסברתו, שעל כל פנים למנין ז' ודאי אינו עולה.
כי קא מיבעיא לי - למנין שלשים, משום דקא נהגא מצות שלשים ברגל, שהרי אינו מסתפר במועד ואינו מגהץ בו בגדיו, וכיון שזו היא הנהגת האבלות בשלושים, יתכן שיעלה לו המועד למנין ימי השלושים  192 .

 192.  ביאר הרמב"ן, הואיל ומצד דיני המועד אסור לגלח ולכבס, תקנו חכמים, שיהיה נוהג גם בשאר דיני אבילות שמגזירת ל', ועל כן, אף על פי שבא ממדינת הים ומבית האסורים, שמצד הלכות המועד יש לו לגלח, מכל מקום אסור הוא בזה, מצד דיני אבילות שעליו. וכן אסור לו ליטול צפרניו בכלי וכו', ומפני זה, הרגל עולה לו למנין ל'. מה שאין כן בדיני גזירת ז', שאינו נוהג ברגל אלא בדברים שבצינעא. והוסיף הרמב"ן, שאין להקשות ולומר, שיהיה אסור כמו כן בכל דיני גזירת ז', הואיל ומצאנו לו איסור כיבוס מכח דיני המועד. והטעם, שדיני גזירת ז' הם בקום ועשה, כעטיפת הראש וכפית המטה, ואין ראוי לחייבו בהם ברגל, שעל ידי זה אבילות מתפרסמת יותר, מה שאין כן בדיני גזירת ל', שהם בשב ואל תעשה. זהו דעת הרמב"ן. אבל הטור הביא בשם הרא"ש, שאין נוהג אבילות דשלשים ברגל. וע"ע בהערה 126 מה שביאר הנודע ביהודה בדעת הרא"ש. והקשה הרא"ש, כשקברו שלשה ימים (או שעה אחת) קודם חג הסוכות, מדוע לא נאמר ששמיני עצרת יפסיק ממנו גזירת ל', שהרי הוא כרגל בפני עצמו. ותירץ, שבתוך החג לא היה נוהג בדיני שלשים, ולכן אין הרגל יכול להפסיק. ותירוץ זה שייך לפי דעתו, כנ"ל. אבל לדעת הרמב"ן, הקושיא במקומה עומדת. ויעויין בהרמב"ן שהקשה בעצמו קושיא זו. ועי"ש מה שתירץ, וצ"ב. וכבר עמד בזה במשאת בנימין (ע), ומכח זה הכריע כדעת הרא"ש. אבל הט"ז (שצט ו) יישב קושיא זו, שאין הרגל יכול להפסיק אבילותו אלא כשהיה ניכר לכל שנהג בכל דיני אבילות, ולכן בציור זה, שמצד הרגל גם כן היה אסור לו לגלח, אף על פי שמצד איסורי אבילות הוספנו להחמיר עליו בעוד דינים, וכנ"ל, מכל מקום אין בזה היכר כל כך, ולכן, חילקו חכמים, שאמנם עולה למנין ל', אבל אינו מפסיק. ועדיין יקשה מהמבואר בשו"ע (שצט א), שאפילו חל ראשון שלו בערב הרגל שהוא שבת, ונהג בו אבילות בדברים שבצינעא, הרגל מפסיק ממנו גזירת ז' (וכמובא בהערה 198), וכמו כן למדנו לעיל (יז) בגמרא, שאם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל, הרי הרגל מפסיק ממנו גזירת ל', ומותר לגלח בתוך הרגל, אף על פי שלא היה ניכר כלל אבילותו לאחרים באופנים אלו. (וקושיא זו יש להקשותה אף לדעת הרא"ש). וכנראה שיש לחלק בין אבילות בצינעא הנוהגת בשבת (שגדרה מדיני אבילות), שיכולה לעלות, לאבילות בצינעא הנוהגת ברגל (שלא נתנו לזה גדר אבילות), שאינה עולה. וע"ע ביד אליהו (א סג) שחילק בין שבת ליום טוב כעין זה. ובעיקר קושית הרא"ש, יעויין בפרישה (ה) שתירץ, שאין שמיני עצרת נידון לגמרי כרגל בפני עצמו, שכולם שם אחד להם, ולכן אינו מפסיק. ובאשר להוכחת הרמב"ן (שנוהג בו גזירת ל', ממה שהרגל עולה למנין ל' ואינו עולה למנין ז'), כתב המשאת בנימין לדחות, שעיקר דיני גזירת ז' הם, "פח"ז נת"ר", עיין לקמן כד פירושו, ועל כל פנים למדנו, שאיסור כיבוס אינו מעיקר גזירת ז', ולכן, אף על פי שהיה אסור ברגל בכיבוס (מצד דיני הרגל), אין בזה די כדי שיהיה עולה לו מן המנין, מה שאין כן בגילוח, שהוא מעיקר גזירת ל', ולכן, הואיל ונהג איסור זה ברגל, אף על פי שהאיסור היה מדיני הרגל, יש לנו להשלים המנין עם ימים אלו, ומכל מקום אין שמיני עצרת מפסיק גזירת ל', שאין הפסקה שייכת אלא כשנהג בכל הפרטים. ויעויין בט"ז (ב) שהשיג עליו. והשו"ע (שצט א) החמיר כהרמב"ן. ועיין משנ"ב (תקמח כז).
מאי?  193 

 193.  פירש הריטב"א, שיסוד הספק הוא, האם שייך שיהיה נוהג גזירת ל', עד אשר לא יבואו ימי השבעה. ולכן, כשקברו ב' ימים קודם הרגל, היה פשוט לאביי שימי הרגל עולין לו למנין ל', הואיל והתחיל כבר במנין ז', ודוקא כשקברו ברגל, נסתפק לו, כמבואר בהמשך הסוגיא. וע"ע בתוס'.
אמר ליה רבה לאביי: אינו עולה המועד למנין שלשים.
איתיביה לרבה מברייתא, בתוספתא פרק שני: דתניא: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל - מונה חמשה ימים אחר הרגל, ומלאכתו נעשית אז על ידי אחרים  194  , ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין עמו לנחמו,

 194.  ביארו הראשונים, שהיתר זה נאמר אפילו בדבר שאינו אבד, ואף על פי שבימי אבלו אסור בעשית מלאכה אפילו על ידי אחרים, וכמו שלמדנו לעיל (יא), כאן הקילו, הואיל וכבר נשלמו ז' ימים מעת הקבורה. וע"ע בתוס' וברש "ש. וכתב הלבוש (או"ח תקמח), שכמו כן הקילו בימים אלו לענין דבר האבד, שמותר לו לעשות בעצמו, אפילו לדעת רבנן דרשב"ג (לעיל יא) המצריכים שיעשה על ידי אחרים דוקא.

דרשני המקוצר[עריכה]