פרשני:בבלי:נזיר לו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר לו ב

חברותא[עריכה]

וכי לאו, האם לא משום דהיתר מצטרף לאיסור, ועל כן כשיטול כזית מן החולין והתרומה כאחד, יתחייב הזר על אכילת תרומה, על אף שלא אכל מהתרומה עצמה כזית.  1 

 1.  הוקשה לתוספות: למה לי כל זה? והרי היות ומבואר בסוגייתנו שאם יכול הוא להתחייב על התרומה אז היא אינה בטילה, אם כן לימא בפשטות: הואיל ויכול ללקט את השמן והשום ולאכול מהם כזית, לכן אינם בטלים! ? וכתבו התוספות: "אין דרך אכילתו בכך. ומשום הך טעמא (שיכול ללקטו), לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה".
הרי מבואר מהמשנה הזאת שאף בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור, ואיך אמר רבי יוחנן שבכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר!? אמר ליה רב דימי לאביי:
לא כאשר הבנת, שהוא מתחייב על השום והשמן של התרומה כשהוא יאכל שיעור מהם כזית בצירוף המקפה.
אלא, מאי "הואיל ולוקה עליה בכזית" שאמר רבי יוחנן -
כגון דאיכא במקפה כזית של תרומה, שאפשר לאוכלה בכדי זמן של אכילת "פרס", חצי ככר לחם העשוי מחטים.
(בככר כולו יש שיעור של שמונה ביצים, ובמחציתו שיעור של ארבעה ביצים).
דהיינו, כשיעור זמן אכילה של לחם בשיעור ארבע ביצים.
כלומר: שיעור פיזור כזית מן התבלין על פני המקפה היה כזה, שכאשר יאכל מן המקפה והתבלין שעליו במשך זמן של "אכילת פרס", תצטבר התרומה שאכל לכדי כזית.  2  ובאופן זה הוא חייב על כזית התרומה אף בלי הצטרפות המקפה, כי שיעור זה של "אכילת פרס" הוא שיעור של השהייה מתחילת האכילה ועד סופה כדי לצרף בכך את כל אכילות התרומה לאכילה אחת של כזית.

 2.  לשון התוספות הוא: "דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה, ולהכי חייב, ולא בטיל". והיינו, שאם יש בתערובת כזית איסור הנאכל בכדי אכילת פרס מהתערובת, אין האיסור בטל ברוב. ועיין בר"ש משאנץ על משנה זו, ובדברי החזון איש בסוגיה בפסחים, שדנו בהרחבה כיצד קשור שיעור אכילת הפרס לענין ביטול ברוב.
אמר ליה אביי לרב דימי:
וכי אכילת איסור המעורב בהיתר במשך זמן של אכילת פרס -
דאורייתא היא!?  3 

 3.  הקשו התוספות: והרי משנה היא בכריתות יב ב "כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס"! ? וחילקו התוספות בין אכילת איסור בעינו במשך זמן של אכילת פרס, לבין אכילת איסור כשהוא בתערובת. ולשונם מאד מגומגם כמו שכתב ב"קרן אורה", וראה שם ביאור כוונתם, (הובאו דבריו ב"ארזי הלבנון" אות פז), וכן כתב הר"ן בחידושיו לפסחים, שנידון הגמרא כאן הוא על ידי תערובת.
אמר ליה רב דימי לאביי: אין, אכן דין דאורייתא הוא.
אמר ליה אביי לרב דימי: אי הכי, שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, תיקשי מה שנחלקו רבי אלעזר וחכמים בכותח הבבלי (מאכל חלב שיש בו קמח) שלדעת רבי אלעזר עובר עליו בלאו,  4  ואילו חכמים נחלקו עליו. והניחה הגמרא עתה שיש בכותח כזית חמץ בכדי אכילת פרס, והשתא תיקשי:

 4.  ראה בהקדמה שהובאה מחלוקת זו.
אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי?
והרי על אף שאין הם דורשים "כל מחמצת לא תאכלו", מכל מקום יהא אסור לאכול את הכותח משום שאוכל הוא כזית חמץ בכדי אכילת פרס!?  5 

 5.  א. תמהו התוספות: והרי יש לומר, אין הכי נמי, שאם יאכל כל כך הרבה עד שיצטרף כזית בכדי אכילת פרס אכן יעבור אף לחכמים, ולא נחלקו אלא באופן שאכל כזית בלבד, ולכן אין הוא עובר לדעת חכמים! ? וראה מה שיישבו. ב. דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי אף לאביי עצמו, שהוא סובר היתר מצטרף לאיסור בכל התורה - תיקשי: למה נחלקו חכמים על רבי אלעזר, והרי "היתר מצטרף לאיסור"! ? ולפי גירסתנו בסוגיא בפסחים מד א, אכן מקשה הגמרא שם על אביי "אלא מאי, משום דהיתר מצטרף לאיסור, סוף סוף, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי". ואולם התוספות שם מחקו פיסקא זו מן הגמרא, וביארו שם בשני אופנים שאין זו קושיא על אביי, ראה שם; וראה עוד מה שכתבו בזה התוספות כאן, ומה שכתב על דבריהם ב"קרן אורה", וראה "ארזי הלבנון" אות צג ואות קט.
אמר ליה רב דימי לאביי:
הנח לכותח הבבלי, שאין לך להביא ראיה הימנו.
היות דממה נפשך, ליכא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס. כי - אי דקא שריף ליה מישרף  6  (גומע מהכותח כמות שהוא), ואז אכן יש באכילתו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, הרי בטלה דעתו של אדם האוכל בצורה שכזאת אצל כל אדם!

 6.  לשון גמיעה הוא.
שהיות ואין דרך לגמוע את הכותח, אלא רק לטבל בו מאכלים אחרים, וכך לאוכלו קמעא קמעא, הרי מי שגומע מן הכותח, אין זו דרך אכילתו של הכותח, ואין חייבים על אכילה שכזאת.  7 

 7.  כתבו התוספות בשם רש"י שאם אוכל את הכותח בדרך זו אינו חייב כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם. אך התוספות עצמם פירשו, שאם אכן יאכל כן יהיה חייב, אלא שאין הברייתא עוסקת באופן זה כיון שאין דרך לאוכלו באופן זה.
ואי מישטר קא שטר (אכל את הכותח על ידי טיבול) כדרך בני אדם, הרי לא משכחת (לא תמצא) שיצטבר כזית חמץ בכדי שיעור זמן של אכילת פרס.
דבר איסור שהתערב ברוב היתר, מותר לאכול את כל התערובת.
אלא שיש מקומות שבהם הגבילו חכמים את ההיתר הזה, כדי שלא יבואו אנשים לטעות ולהתיר דברים האסורים, ודרשו שמלבד הביטול ברוב, תהא קיימת גם אפשרות של "תליה", לתלות את ההיתר בדבר המותר, וכפי שיתבאר להלן.
אפשרות זאת של "תליה", נקראת בפי חכמים "שאני אומר". דהיינו, שאני יכול לתלות ולומר שההיתר לא נאסר כלל.
איתיביה אביי לרב דימי, שאמר אכילת כזית איסור בתערובת בכדי אכילת פרס דאורייתא, מהא דתניא:
שתי מדוכות שכותשים בהם תבלינים (כגון פלפל וזנגביל), אחת היה בה תבלין של תרומה, ואחת היה בה תבלין של חולין.
והיו לפניהן  8  (לפני המדוכות) שתי קדירות, אחת היה בה תבשיל של תרומה, ואחת היה בה תבשיל של חולין.

 8.  הוגה על פי הסוגיא בפסחים מד א.
ונפלו התבלינים שבשתי מדוכות אלו, לתוך התבשילים שבשתי קדרות אלו (תוכנה של כל מדוכה לקדירה אחת), ואין ידוע לאיזו קדירה נפלה תכולת כל אחת מהמדוכות -
הרי שתיהן (שתי הקדרות) מותרות.
קדירת החולין מותרת באכילה לכל אדם, וקדירת התרומה מותרת באכילה לכהן.  9 

 9.  אין כל חידוש בכך שקדירת התרומה מותרת לכהן, והחידוש הוא שקדרת החולין מותרת לזר.
והיינו, אין לנו לחשוש שמא נפל והתערב בקדירת החולין התבלין של תרומה, האסור באכילה לזר.
ומשום שאני תולה לקולא - באיסור דרבנן - ואומר: חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה.  10 

 10.  מלשון רש"י בסוגיא בפסחים מד א ד"ה שאני אומר, משמע שדין זה הוא משום ש"ספק דרבנן לקולא" (וראה "חברותא" לפסחים מד א הערה 11 מחלוקת הראשונים בענין זה). ואם תאמר: לשם מה הזכירה הברייתא שהיתה תרומה בקדירה השניה? והרי לכאורה הוא הדין אם הקדירה האחת היתה ריקנית ובשניה חולין, תהא קדירת החולין מותרת, ומשום ש"אני אומר" חולין לתוך חולין נפלו, והתרומה נפלה לקדירה הריקנית! ? והיה מקום לפרש, שהיות ואנו מסתפקים הן על הנמצא בקדירה המלאה והן על הנמצא בקדירה הריקנית, הרי שכך אני יכול לומר על הקדירה הריקנית שהיא מותרת משום ספק דרבנן לקולא, כמו על קדירת החולין, ונמצא שיבוא להקל באכילת שתיהן, שהוא הרי דבר שאי אפשר כי האחת ודאי אסורה, וכל כי האי גוונא אין אנו דנים "ספק דרבנן לקולא" (והוא נקרא "ספיקא דרבנן בתרי קולי דסתרי אהדדי"), ולכן דיברה הברייתא באופן שהקדירה השניה היא של תרומה, ולעולם לא יבוא זר לאוכלה משום ספק דרבנן שהרי ודאי תרומה יש בה. ומיהו, יסוד זה אינו מוסכם, וכמבואר ב"מערכה ודרוש" לרעק"א סימן ג שהוא מחלוקת הראשונים.
ואי סלקא דעתך: אכילת כזית תרומה מעורבת בכדי אכילת פרס אסורה מדאורייתא, נמצא, שאם אכן נפלה תכולת מדוכת החולין לקדירת התרומה, הרי כשיאכל את התבשיל שבה יעבור על איסור דאורייתא, כי בתוך זמן של אכילת פרס יאכל כזית איסור של תרומה -
ואם כן אמאי אמרינן: "שאני אומר", והרי אין לתלות לקולא ולומר "תרומה לתוך תרומה נפלה" אלא כאשר אין חשש איסור דאורייתא!?
אמר ליה רב דימי לאביי:
אלא מאי רצונך להוכיח מכאן, שכזית בכדי אכילת פרס אינה מדאורייתא, ובהכרח לפרש את טעם המשנה בטבול יום משום ש"היתר מצטרף לאיסור"!?
והרי אף לדבריך תיקשי: אמאי אמרינן "שאני אומר"!? והרי היתר מצטרף לאיסור, ובאכילת כזית מן התערובת הרי הוא עובר על איסור דדאורייתא, ולמה אנו תולים לקולא ואומרים: תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין!?
אלא בהכרח עלינו לומר: הנח לתרומת תבלין - בה עוסקת הברייתא - שאין להביא הימנה ראיה, היות וכל עיקרה דרבנן היא, כי אילו מן התורה אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר, ולכן אנו תולים לקולא ואומרים: "חולין לתוך חולין נפל, ותרומה לתוך תרומה נפלה".
איתיביה אביי - לרב דימי שאמר: אכילת כזית בתערובת בכדי אכילת פרס דאורייתא - מהא דתניא:
שתי קופות, אחת יש בה דגן של תרומה, ואחת יש בה דגן של חולין, ולפניהן שתי סאין של דגן, אחת של חולין ואחת של תרומה (דאורייתא, שהרי של דגן היא) -
ונפלו אלו לתוך אלו (כל סאה נפלה לאחת הקופות) שניהם (תכולת שתי הקופות) מותרין, כלומר: קופת החולין מותרת לזר, וזו של תרומה לכהן -
ומשום שאני תולה ואומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה.
ואי סלקא דעתך כדעת רב דימי, שתערובת שמצויה בו כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור לאוכלה מן התורה -
אמאי אמרינן "שאני אומר"?
והרי אם יאכל זר מן התערובת עד שיצטבר כזית בכדי אכילת פרס, יהא עובר איסור דאורייתא!?

דרשני המקוצר[עריכה]