פרשני:בבלי:נזיר נב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נב א

חברותא[עריכה]

אמר רב יהודה מדיסקרתא: תא שמע ש"שיעורא גמירי לה":
כתיב בפרשת שמיני (ויקרא יא כט): "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ וגו'. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא וגו'".
ומבארת הברייתא שכאילו יש כאן שני פסוקים סותרים:
שהרי אם היה אומר הכתוב רק: "כל הנוגע בהם במותם יטמא", יכול לא יהא הנוגע טמא אלא כשנגע בכולן כלומר: בשרץ שלם, הרי תלמוד לומר: "וכל אשר יפול מהם במותם יטמא", דמשמע: אין צריך ליגע בשרץ שלם; ונמצאת למד מלשון "מהם" שאין צריך ליגע בשרץ שלם.
ואי היה אומר הכתוב רק "מהם" יכול אפילו נגע במקצתן כלומר: בשרץ שאינו שלם יהא טמא, הרי תלמוד לומר: "בהם" דמשמע: שיגע בשרץ שלם; ונמצאת למד מלשון "בהם" שאינו טמא עד שיגע בשרץ שלם:
ואם כן, הא כיצד יתיישבו שני מקראות הללו?
אלא כך אמר הכתוב: אינו טמא עד שיגע במקצתן שהוא ככולן, כלומר: אפילו נגע במקצת שרץ הרי הוא טמא, ובלבד שיהא בו שיעור שרץ שלם כל שהוא -
ושיערו חכמים שהוא בכעדשה, שכן החומט שהוא אחד משמונה השרצים תחילת ברייתו בכעדשה, ולכן כל הנוגע אפילו בשרץ שאינו שלם וגודלו כחומט בתחילת ברייתו דהיינו בכעדשה, הרי הנוגע בו טמא.
הרי שמע מינה מדשיערו חכמים את השיעור בכל גודלו של החומט עם רגליו וקרניו, ואף שאם ייקצצו רגליו וקרניו הלוא יחיה, הרי שמע מינה:
שיעורא גמירי לה וכל שחסר מן הבריה אפילו דבר שיכולה היא לחיות בלעדיו, הרי זה כמי שחסר השיעור ואינו מטמא, והוא הדין לענין אכילה.
אמר דחה רב שמעיה: כי בעינן שיעורא בכעדשה, היכא דלא נפלה ביה נשמה, כלומר: עד כאן לא שיערו חכמים את השיעור לפי החומט כולו עם קרניו ורגליו, אלא משום שאם לא היה בו שיעור זה לא היה נופל בו נשמה, שאין לך חומט בתחילת ברייתו שהוא פחות מעדשה.
אבל היכא דכבר נפלה ליה נשמה ומשנקצצו רגליה הרי היא חיה, (לא) אכתי תיבעי לך אם דין בריה לה, שהרי יש לה חשיבות אף שנקצצו רגליה, היות ויכולה היא לחיות בלעדיהם.
שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' השדרה והגולגולת:  1 

 1.  הגירסא במשניות שלפנינו: "על השדרה ועל הגולגולת", ובדפוס ונציה: "על השדרה והגולגולת", וכן נראה שגרס ב"אורח מישור" כמו שכתב ב"ארזי הלבנון" אות קנג, וכן משמע מציטוט לשון המשנה כאן.
ושנינו עוד במשנה באהלות (פרק ב): "אלו מטמאין באוהל וכו' השדרה והגולגולת": איבעיא להו בני הישיבה בפירוש שתי משניות אלו:
האם עצמות השדרה וגולגולת כאחת תנן שהן מטמאות באוהל ומגלח עליהן.
או דלמא או עצמות השדרה או עצמות הגולגולת תנן שהן מטמאות באוהל ומגלח הנזיר עליהן?
אמר רבא: תא שמע דשדרה או גולגולת תנן:
דתניא: שדרה שגירד (שבר) רוב עלעולין (צלעות)  2  שבה,  3  הרי היא טהורה מלטמא באוהל, אף שכל הצלעות אתו באוהל.  4 

 2.  בתוספות דימו דין זה לדין טריפה המבואר בחולין נב א, ושם נתבארו פרטי הדינים בזה.   3.  כן פירשו התוספות, והביאו שתרגום של צלעות: "עלעולין" (ראה בראשית ב כא: "ויקח אחת מצלעותיו", ותרגם אונקלוס "ונסיב חדא מעלעוהי") ; וביאור דבריהם הוא, שלדעתם, השדרה אינה מטמאת לבדה אלא בצירוף הצלעות התחובים בה, וכן דעת המפרש כהתוספות; והמנחת חינוך (רסג יא בנדמ"ח) הביא את המפרש כאן, ותמה: "נראה דאף אם החוליות קיימות מכל מקום אם נעקרו או נשתברו רוב צלעותיה אינה מטמאה באוהל, ולכאורה תמוה לי מאד, דבמשנה ובכמה מקומות מבואר "שדרה", ומה ענין צלעות לשדרה, הצלעות הם תחובות בשדרה ומלמטה יש חוליות שאין בהם צלעות", וראה עוד שם בד"ה וראיתי שהוכיח כן מן התוספתא.   4.  על פי המפרש.
וכאשר השדרה היא בקבר - אפילו משוברת או מפורקת הרי היא טמאה מפני הקבר, כלומר: שהקבר מצרפה, כי כך הלכה למשה מסיני.
הרי משמע: טעמא משום דגירד את העלעולין שבשדרה, הא לא גירד אותם הרי הוא טמא אפילו שדרה לבדה.
הרי שמע מינה: או שדרה או גולגולת קתני.  5 

 5.  מכאן הוכיחו התוספות שהספק הוא בין לענין טומאה ובין לענין גילוח, שהרי הגמרא מוכיחה מטומאה לגילוח.
ודחינן: מי קתני (וכי שנינו בברייתא) הא לא גירד טמאה כשהיא לבדה בלא גולגולת!?
והרי יש לומר שהברייתא עוסקת בשדרה שיש עמה גולגולת, והא קא משמע לן הברייתא דכי גירד את השדרה הרי היא טהורה, ואכן אם לא גירדה היא טמאה ומטמאת עם הגולגולת שעמה -
ואולם אידך - כלומר: שדרה שלימה שלא גירדה ואין עמה גולגולת - עדיין תיבעי לך (יש לך להסתפק) אם היא מטמאה.
תא שמע דשדרה או גולגולת תנן:
דתניא: רבי יהודה אומר: ששה דברים - לקמן מפרש להו ואזיל, ואחד מהם: שדרה וגולגולת הבאים משני מתים - רבי עקיבא מטמא באוהל והנזיר מגלח עליו, וחכמים מטהרין, וחזר בו רבי עקיבא והודה לחכמים.
ומעשה שהביאו קופה מלאה עצמות - שנטמא בה נזיר באוהל - לבית הכנסת של טרסיים (צורפי נחושת), כדי לבדוק אם יש באותה קופה עצמות המטמאות באוהל -
והניחוה לאותה קופה באויר בית הכנסת, כלומר: במקום שאין גג עליו, כדי שלא תטמא באוהל את הנכנסים לשם, ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים  6  עמו, ובדקו הרופאים את הקופה ואמרו:

 6.  "שהיו בקיאים להכיר בעצמות שהם משדרה וגולגולת ולהשוות עצם לעצם ולידע אם הם משני מתים או ממת אחד", רא"ש.
אין כאן בקופה זו שדרה ממת אחד, ואין כאן גולגולת ממת אחד  7 !

 7.  כן הגיה ב"ברכת ראש" על פי התוספתא, וכן גרס הרא"ש.
ומכח דבריהם טיהרו את הנזיר שנטמא באותה קופה.  8 

 8.  תמהו התוספות: הרי אפילו אם יש כאן שדרה ממת אחד אינה מטמאת כי מסתמא היתה משוברת ומפורקת, והרי למדנו לעיל שאינה מטמאת באופן זה אלא כשהיא בקבר (וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות קסז לבאר, מנין להם שהיתה משוברת ומפורקת באופן שכבר אינה מטמאת, ראה שם)! ? ותירצו התוספות: טומאת הנזיר בקבר היתה, ואם היתה ממת אחד היתה מטמאת כיון שהקבר מצרפה. ותמהו האחרונים על דברי התוספות: והרי אכתי תיקשי: למה הניחוה באויר כדי שלא תטמא באוהל, והרי שוב לא תטמא השדרה כיון שכבר אינה בקבר! ? וראה בזה ב"ארזי הלבנון" אות קסז.
הרי משמע: טעמא דליכא שדרה דמחדא (דוקא משום שאין שם שדרה ממת אחד) ואין גולגולת ממת אחד, האיכא (אבל אם יש) או שדרה או גולגולת דמחדא (ממת אחד) הרי הנזיר מגלח עליה.
כלומר: אם תמצי לומר ששדרה וגולגולת בעינן, אם כן אם היתה השדרה ממת זה והגולגולת ממת אחר אינה מטמאת כמו שדרה משני מתים; ואם כן למה הוצרכו לפרש שאין מזה ואין מזה, לא היה להם אלא לומר: אין כאן שדרה וגולגולת ממת אחד.
אם כן שמע מינה: "או שדרה או גולגולת" תנן.
ודחינן: אין להוכיח מכאן כי "לא מיבעיא" קאמר (בדרך "לא די" אמר תודוס והרופאים שעמו):
לא מיבעיא (לא די ש) שדרה וגולגולת דממת אחד - ליכא (אין בקופה), אלא אפילו שדרה ממת אחד, או גולגולת ממת אחד - ליכא.
תא שמע - ששדרה וגולגולת תנן - ממניינא (מן המספר) שאמרו בברייתא הנזכרת:
שהרי בהמשך הברייתא למדנו: ומה הן ששה דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים, שרבי עקיבא מטמא באוהל ומגלחין עליו, וחכמים מטהרין:
א. על אבר מן המת שבא משני מתים.
ב. ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם.
ג. ועל חצי  9  קב עצמות שבא משני מתים.

 9.  מכאן מוכרח שברייתא זו עוסקת בתגלחת הנזיר, שהרי לענין טומאה די ברובע קב עצמות, ולענין גילוח בלבד בעינן חצי קב; ואף שברובע קב עצמות במגע ובמשא הרי הנזיר מגלח עליו - אין הברייתא כאן עוסקת אלא בטומאת אוהל, תוספות; (ומה שכתבו: "והתם לענין טומאת אוהל גרידא קתני", הוא טעות סופר וצ"ל: "והכא לענין טומאת אוהל גרידא קתני"; ומיהו נחלקו אף ברובע קב עצמות משני מתים לענין טומאה, כמבואר במשנה באהלות ב ו שהביאו התוספות) ; וראה בכל זה בהערה הבאה.
ד. ועל רביעית דם  10  הבא משנים (משני מתים).  11 

 10.  כתבו התוספות: "דאילו בא ממת אחד לרבי עקיבא מגלח, כדתנן במתניתין לקמן נו ב, ופליגי רבנן עליה, והכא תנן דרבי עקיבא הדר ביה (כלומר: אף דפליגי רבנן עליה לקמן, מכל מקום הברייתא מלמדת במה חזר בו רבי עקיבא) ; ובדין הוא דמיבעי ליה למינקט (נראה דצריך לומר: דמצי למינקט) לרבנן על חצי לוג דם הבא משני מתים, אלא איידי דלרבי עקיבא (ד) אף ברביעית מגלח, נקט הכי". תוכן דבריהם הוא, שהוקשה להם: כיון שלענין גילוח הוא שנחלקו - וכדמוכח ממה שלא נחלקו אלא ב"חצי קב" עצמות, וכמבואר בהערה לעיל - אם כן למה נקט "רביעית דם", והרי לענין גילוח אין די ברביעית דם אלא בחצי לוג דם! ? ולכן פירשו, שהיות ורבי עקיבא סובר במשנה לקמן שאף על רביעית דם הוא מגלח, וברייתא זו באה גם לומר שרבי עקיבא חזר בו, לכן נקטה הברייתא "רביעית דם", שלרבי עקיבא לשיטתו יש נפקא מינה בחזרתו גם ברביעית דם, (וראה "באר משה" ו"אורח מישור"). ומוכח מדבריהם כאן, שהם סוברים בדעת רבי עקיבא שהנזיר מגלח אף על אוהל רביעית דם, שאם לא כן, הרי נמצא שלדעתו דין רובע קב עצמות ודין רביעית דם שוין, ואם כן, כשם ששנינו בברייתא "חצי קב עצמות" משום שבטומאת אוהל אינו מגלח אלא בשיעור זה, הוא הדין שהיה לנו לומר: "חצי לוג דם". וכן היא שיטתם לקמן נז א ד"ה עצם; ופשטות המשנה אינה כן, וראה עוד בזה בהערות לקמן: נב ב, ונג ב, ונו ב.   11.  ראה תוספות יומא פא א ד"ה כל, וב"ארזי הלבנון" כאן אות קסח
ה. על עצם כשעורה ממת אחד שנחלק לשנים.  12  ו. והשדרה והגולגולת הבאים משני מתים.  13 

 12.  ראה לקמן נג ב גבי "דאקמח אקמוחי", בדין חצי שעורה מעצם זה וחצי שעורה מעצם זה אם הוא מטמא לדעת רבי עקיבא.   13.  צריך ביאור למה אין הגמרא מוכיחה בפשטות מברייתא זו ש"שדרה וגולגולת תנן", וכוונת הברייתא היא בכגון שהיו באוהל שדרה ממת זה וגולגולת ממת אחר, שהרי אם תאמר: "שדרה או גולגולת תנן", אם כן בהכרח שהנידון הוא בשדרה שבאה משני מתים, ואם כן אחת מהן היא "שדרה שגירד רוב עלעולין שבה" שהיא טהורה! ? ויש לומר: כגון שנשתברו מחצה מזה ומחצה מזה, ולא שנינו אלא "שגירד רוב עלעולין שבה".

דרשני המקוצר[עריכה]