פרשני:בבלי:עבודה זרה מו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מו א

חברותא[עריכה]

אמר לו רבי עקיבא: והלא כבר נאמר "אבד תאבדון" ללמד שצריך לשרש אחריה, אם כן מה תלמוד לומר "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"?
בא ללמדנו, שצריך לכנות לה שם.
יכול יכולנו לומר: לשבח -
וטרם שרבי עקיבא מסיים דרשתו תמהינן: לשבח סלקא דעתך וכי עלה על דעתך שהתורה מצווה לכנות לה שם לשבח?! ומבארינן: אלא כוונת רבי עקיבא היא: יכול יכלנו לומר שיכנה לה שם לא לשבח ולא לגנאי, והעיקר הוא לאבד שמם -
תלמוד לומר במקרא אחר (דברים ז) "שקץ תשקצנו! ותעב תתעבנו! כי חרם הוא" -
הא כיצד? היו הגוים קורין אותה "בית גליא" בית הגבוה - מכנין לה שם וקורין אותה "בית כריא" בור כרוי ושפל, היו קוראין אותה "עין כל" - מכנין לה שם וקורין אותה "עין קוץ".
ומעתה, רבי יוסי בן רבי יהודה סובר כמו רבי אליעזר הדורש מן המקרא "ואבדתם את שמם" שצריך לשרש אחריה, ואילו רבנן סוברים כמו רבי עקיבא הדורש ממקרא זה שצריך לכנות לה שם.
למדנו מחלוקת תנאים באילן שנטעו ולבסוף עבדו, אם אסורה בהנאה. הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בנידון זה.
תני תנא (חכם הבקי במשניות וברייתות שנה ברייתא) קמיה לפני דרב ששת:
העובדי כוכבים גוים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן ההרים והגבעות מותרין בהנאה, ועובדיהן הגוים נידונין בסייף והוא מיתת בית דין לגוים על כל העבירות שנצטוו בהם, ובכללם עבודת כוכבים.
ואם עובדים את הזרעים ואת הירקות - הן הזרעים והירקות אסורין בהנאה, כמו שיבואר. ועובדיהן בסייף.
אמר ליה רב ששת ל"תנא": דאמר לך מני מי שנה הברייתא ההיא? רבי יוסי בן רבי יהודה היא, דאמר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו - אסור.
והזרעים האלו עבדום אחרי שצמחו בקרקע, ולכן אסורים.
ומקשינן: מנין לו לרב ששת לפרש כן את הברייתא, ולוקמה היה יכול להעמידה שהיא מדברת באילן (גירסת הב"ח: בזרעים) שנטעו אותן מתחילה לכך לשם אלילים, ובאופן זה סוברת הברייתא גם כמו רבנן האוסרים?
ומתרצינן: לא סלקא דעתך אינו עולה על הדעת לפרש כן את הברייתא - ומדוע?
דקתני שהברייתא שונה דין זרעים דומיא דהר, כלומר, באותו אופן שהר מותר - הזרעים אסורים, כי כוונת התנא להבליט את ההבדל בין הרים וגבעות לבין זרעים וירקות -
מה הר, מדובר שלא נטעו מתחילה לכך, אף האי זרעים וירקות מדובר שלא נטעו מתחילה לכך. ולמה אסורים בהנאה? מוכרחים לומר שהיא משנת רבי יוסי בן רבי יהודה האוסר נטעו ולבסוף עבדו.
שנינו במשנה שהרים וגבעות שעבדו להם הגוים, אינם נאסרים.
הגמרא דנה באבנים שנעקרו מאליהן מההרים, ועתה אינם מחוברים, ועבדו אותם הגוים. צדדי האיסור וההיתר הם: היות ואינן דומים לגמרי להרים כי הם תלושים, ומאידך, אין בהם תפיסת ידי אדם, כלומר, הם בטבען, דומה להרים  74 .

 74.  כתב הריטב"א בשם הרשב"א, אבנים אלו אין להם תפיסת ידי אדם, היינו שאין להם תפיסה הניכרת, כלומר: לא עקרם אדם ממקומן - ואין הפירוש שלא טלטל אותם אדם - כי הגמרא מוכיחה מבהמה, ומחשיבה אותה כאין בה תפיסת ידי אדם - וכי לא טלטל אותה אדם מעולם?! וכתב הריטב"א שאף שסברא נכונה היא, מכל מקום אין להביא ראיה גמורה מבהמה, הנושאת את עצמה אף כשהאדם מטלטלה.
איתמר שנינו: אבני הר שנדלדלו נעקרו ממקומן מאליהן, וגוי השתחווה להם -
נחלקו בנדון זה רב יהודה וחזקיה בני רבי חייא, ורבי יוחנן. חד אחד משניהם אמר: אסורות, וחד אמר: מותרות.
ומבארינן: מאי טעמא מה הטעם דמאן דאמר: מותרות?
כי הוא משווה אותן האבנים כהר, מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם - ומותר, אף הני שאין בהן תפיסת ידי אדם - ומותרין.
ומקשינן: אינן דומין לגמרי להר, כי מה להר, שכן מחובר, ואילו אבנים אלו תלושין הן?
ומתרצינן: אין טעם ההיתר בהר, מפני היותו מחובר, ובהמה תוכיח שאינה מחוברת, ובכל זאת התירה התורה בהנאה אם השתחווה לה -
ומוכח, שאין טעם ההיתר משום מחובר, אלא, משום שהיא כברייתה ואין בה תפיסת ידי אדם.
(המשתחווה לבהמה לא אסרה בהנאה, ונלמד ממה שכתבה התורה לגבי קרבן (ויקרא א) "מן הבקר" - ודרשינן, מן הבקר - ולא כל בקר כשר לקרבן, להוציא את הנעבד, בהמה שעבדו אותה לאלילים. והיא פסולה לקרבן -
משמע שלצרכי הדיוט - כשרה, כי אם היתה אסורה בהנאה, אין צורך בשום לימוד לפוסלה לקרבן, כי הקרבן כשר רק אם הוא "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה), כלומר, ראויה לאכילת הדיוט - חולין).
ומקשינן: מבהמה אין להביא ראיה, כי מה לבהמה, לכן התירתה התורה, שכן בעלת חיים היא ויש בכך חשיבות, תאמר באבנים אלו להתיר?! הרי הם אינם בעלי חיים?
ומתרצינן: אין טעם ההיתר בבהמה, משום שהיא בעלת חיים, והר יוכיח שאינו בעל חי, ובכל זאת התירתו התורה -
וחזר הדין וכשנפרוך מה להר שכן מחובר, נוכיח מבהמה -
לא ראי זה כראי זה אין קולתו של הר כקולתה של בהמה, ולא ראי זה כראי זה ואין קולתה של בהמה כקולתו של הר - כלומר, אין ההיתר תלוי לא בסיבת מחובר, ולא בסיבת בעל חי -
הצד השוה שבהן, ובמה שניהן שווים, ומה טעם היתרן, בכך שאין בהן תפיסת ידי אדם - ולכן מותר התירתם התורה - ונשווה לכך אף כל דבר שאין בהן תפיסת ידי אדם - ומותר. ולכן מותרין אבנים אלו שנתדלדלו מקומן, שגם בהם אין תפיסת ידי אדם.
ומקשינן: עדיין יש לומר: מה להצד השוה שבהן למה התירתה התורה את שניהן, הר ובהמה, שכן לא נשתנו מברייתן, והם במצבן הטבעי מאז ברייתן ולכן התירתם התורה, תאמר באבנים אלו שכן נשתנו מברייתן ונעקרו ממקומן?
ומתרצינן: אלא, אתיא דין אבנים אלו נלמד מבהמה בעלת מום שנשתנתה מברייתה, ובכל זאת התירתה התורה, ואין לתלות טעם התירה משום שהיא בעלת חי, ומהר שהרי הר גם מותר ואינו בעל חי, ואין לתלות טעם התירה משום שלא נשתנתה מברייתה, כי השתנתה במומה.
ואי נמי, או שנלמד דין אבנים מבהמה תמה שאינה בעלת מום ומאילן יבש, שנשתנה מברייתו.
(אילן מותר - לרבנן, בנטעו ולבסוף עבדו, ולרבי יוסי בן רבי יהודה באילן שעלה מאליו, שנמצא ביער מששת ימי בראשית  75 .

 75.  כן כתב רש"י. וכתב הריטב"א שאין צורך לומר כן, כי יתכן שמדובר באילן שנטעו ויבש, ועבדוהו אחרי שיבש, ולא ניתוסף עליו כלום, ואז גם רבי יוסי בן רבי יהודה מודה שהוא מותר.
על כל פנים - באילנות אלו, אין נפקא מינה אם הם יבשים או לא, ובכל אופן מותרים, אף אם נשתנו מברייתן ויבשו).
ומעתה, הצד השווה של הר ובהמה, הוא: שכן אין בהם תפיסת ידי אדם, ומותרין, אף אם נשתנו מברייתן, ואין טעם היתירן לא משום מחובר ולא משום בעל חי - אף אני אביא להתיר אבני הר שנתדלדלו.
זהו טעמו של מאן דאמר: מותר, ומאן דאסר סובר: להכי כתיב לכן כתבה התורה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" - דאף על גב דאתיא מדינא להיתרא שאפשר ללומדו מ"צד השוה" להתיר, בכל זאת ציוותה התורה: לא תתיא אל תלמדנו להתיר, כי חרם הוא, והתורה משקצו ומתעבו, ואין לך להתיר בו אלא מה שהתיר לך הכתוב בפירוש.
במחלוקת זו לא נתפרש מי הוא האוסר ומי הוא המתיר. הגמרא באה להוכיח ממימרא אחרת מי האוסר ומי המתיר.
תסתיים - דבני רבי חייא - דשרו הם המתירים.
דבעי חזקיה בן רבי חייא הסתפק: אם זקף העמיד בזקיפה ביצה להשתחוות לה - מהו האם מותרת או אסורה -
קא סלקא דעתך בעל המימרא שרצה להוכיח את ה"סיום" עלה על דעתו לומר, שהאיבעיא היא שזקף את הביצה כדי להשתחוות לה, ואכן השתחווה לה -
וקא מיבעיא ליה וצדדי האיבעיא הם: האי זקיפתה זקיפה זו - מי הוי מעשה חשוב של תפיסת ידי אדם, אי לא הוי מעשה, ואינה בגדר תפיסת ידי אדם -
משמע מכך, אבל אם לא זקף, והשתחווה לה כמות שהיא - לא מיתסרא משום שאין בה תפיסת ידי אדם, אף שתלושה היא - שמע מינה: בני רבי חייא הם המאן דאמר דשרו, המתירים באבני הר התלושין, מפני שאין בהם תפיסת ידי אדם.
ודחינן: לא! אין מכאן הכרח לסיים דברי בני רבי חייא -
כי לעולם אימא לך יתכן לומר: בני רבי חייא דאסרי הם הסוברים שאסור, אף בלי תפיסת ידי אדם, אם הוא תלוש ואינו בעל חי, ואם כבר השתחווה לה, אף על גב דלא זקפה ואין בה תפיסת ידי אדם - אסורה.
ואיבעית חזקיה היא בנידון אחר, והוא:
הכא במאי עסקינן, כגון, שזקף ביצה להשתחוות לה, ולבסוף לא השתחווה לה, והגמרא תבאר צדדי האיבעיא -
ומקודם מבררינן: למאן לפי איזה תנא מסופק חזקיה?
אי למאן דאמר בפרק הבא: עבודת כוכבים של ישראל שהקים אותה ישראל במטרה לעובדה אסורה מיד - אף לפני שיעבדנה, מה הספק, הרי אם זקף ביצה לעובדה אסורה מיד, והרי ייעד אותה לעבודת כוכבים. אף בלי תפיסת ידי אדם (כי עתה לפי דחיה זו אין צורך בתפיסת ידי אדם) ואף בלי מעשה, משעה שייעד אותה לעבודת כוכבים?
אי למאן דאמר, עבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה מיד, אלא עד שתיעבד - מה הספק הא לא פלחה הרי עדיין לא עבד לה, ופשיטא שהיא מותרת?
ומסקינן: לא (כהבנת המקשן, אלא) צריכא - האיבעיא היא: כגון, שזקף ביצה להשתחוות לה, ולא השתחווה לה, ואכן למאן דאמר הסובר שאינה אסורה עד שתיעבד, אינה אסורה עדיין.
ואחר כך בא עובד כוכבים גוי והשתחווה לה -
והאיבעיא היא אם נאסרה בהשתחוויה של הגוי -
ולכאורה, מה כאן האיבעיא, וכי איך יכול הגוי לאסור ביצת ישראל, הרי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"?
התירוץ: אכן "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" - אבל, כיון שהישראל "גילה דעתו" שניחא ליה לעשות ממנה אלילים, ובאופן זה אפשר בהחלט לאסור דבר שאינו שלו -
כי הא וכמו דאמר רב יהודה אמר שמואל: ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה, ובא עובד כוכבים גוי והשתחווה לה - אסורה.
עתה, קא מיבעיא ליה לחזקיה: הלכה זו של שמואל, שבגילוי דעת בלבד אוסרו אדם אחר אף אם אינו שלו, האם נאמר כן גם בביצה, או רק בלבינה ודוגמתה.
ומה הטעם לחלק בין לבינה לביצה - לבינה הוא - דמינכרא זקיפתה בתחילה היתה מושכבת על רחבה, ועתה כשזוקפה נראית גבוה, אבל ביצה שזקיפתה אינה ניכרת ואין בכך "גילוי דעת" - לא נאמרה הלכה זו של שמואל -
או דלמא יתכן לומר: לא שנא וגם ביצה נאסרת בזקיפה זו.
(ומעשה ה"זקיפה" שהוצרך חזקיה לומר בהאיבעיא, הוא, כדי שהזקיפה תהיה "גילוי דעת" שרצונו שהביצה תהיה אליל, ובכך אוסרה הגוי בהשתחוויתו -
ואינה מעשה של "תפיסת ידי אדם" שבלעדיה נקראת "מחובר", כי - לפי דחייה זו - סובר חזקיה שנקראת תלושה מפני שאינה מחוברת, וכיוון שאינה מחוברת ואינה בעל חי  76  אסורה.)

 76.  ומכל מקום, אין מכאן הוכחה שבני רבי חייא אוסרים, כי עדיין אפשר לבאר איבעית חזקיה כדעת המקשן, שמסופק אם הזקיפה היא מעשה כדי לקבוע לה דין של "תפיסת ידי אדם", וחזקיה אכן מצריך תפיסת ידי אדם.
תיקו האיבעיא לא נפשטה.
שנינו במשנתנו שמחובר שנעבד לאלילים אינו נאסר בהנאה,
ועוד למדנו בסוגיא לעיל שבעל חי שנעבד לאלילים אינו נאסר בהנאה, ולמדנוהו ממה שהתורה אסרה נעבד לגבוה, דהיינו להביאה קרבן, מוכח שלהדיוט מותר.
רמי בר חמא מסופק, אם מחובר שנעבד לאלילים נאסר לגבוה, כגון להשתמש באבנים שנחצבו מהר שעבדו לו לאלילים - לצורך בניית מזבח -
כשם שבעל חי נאסר לגבוה, למרות שלא נאסר להדיוט.
וצדדי הספק הם: האם חל שם "נעבד" על המחובר, אלא שהתורה התירתו, ואם נאמר כן - אסור לגבוה. או שלא חל עליו שם "נעבד" כלל, ואינו אסור לגבוה.
בעי רמי בר חמא: המשתחווה להר לשם אלילים - אבניו שנחצבו ממנו מהו האם מותר לבנות מהן מזבח?

דרשני המקוצר[עריכה]