זרע: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת המושג

זרע הוא החומר המפרה היוצא מן הזכר באדם ובכל חי.

בלשון המקרא הוא נקרא תמיד שכבת זרע^[1], והיינו מפני שהזרע יוצא בתוך שכבה נוזלית, ואין כל תא זרע נראה לעין באופן בודד. בלשון חז"ל הוא נקרא גם קרי, ומי שיצאה ממנו שכבת זרע נקרא בעל קרי, והוא על שם הפסוק 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה'^[2].

החלק המפרה באשה אף הוא נקרא זרע^[3]. כיום מבחינים בין המרכיב התורשתי של הגבר, שנקרא זרע, לבין המרכיב התורשתי של האשה, שנקרא ביצית.

זרע הוא גם החלק בפרי שממנו גדל צמח חדש.

באופן מושאל משמש המושג זרע לציון צאצאים^[4].

יש מי שכתב, שבעבר לא נהגו להדפיס ספרים ולעורר במיוחד על עוון הוצאת זרע, וגם לא לייחד את הדיבור על כך ברבים ובפרסום^[5], אך בימינו הפך נושא זה לעניין פרוץ, ויש אף רופאים ומדענים המייעצים לכתחילה להקל ואף לעודד אוננות, יש צורך לפרסם דעת תורה בנידון, ולהזהיר על גודל העוון^[6].

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לזרע הגבר ולזרע האשה.

רקע היסטורי

הזרע - בין היוונים היו שלש תיאוריות על מקור הזרע^[7]: האחת סברה, כי שמקורו במוח, והוא נודד דרך חוט השדרה לתוך האשכים^[8]; השניה סברה, שמקור הזרע מכל חלקי הגוף, וזרע הבא מחלק מסויים של גוף האב ייצור בעובר את אותו חלק. זו היתה דעתו של היפוקרטס^[9]; והשלישית סברה, שמקור הזרע בדם, ולמעשה הניחו שאין הזרע אלא קריש מיוחד של דם. זו היתה דעתו של אריסטו^[10]. שכבת זרע היתה אמנם ידועה מאז ומעולם, שכן מדובר בהפרשה חיצונית ונראית לעין.

הראשון שראה ותיאר תא זרע בודד היה אנטוני ון-לווינהוק, ממציא המיקרוסקופ, אשר תיאר לראשונה תא זרע בשנת 1677^[11].

הביצית - מכיוון ש'זרע' האשה איננו נראה לעין, נחלקו הקדמונים על מהותו ועל עצם קיומו. עקב כך היו שתי תיאוריות בעבר^[12]: האחת סברה, שאמנם האשה אף היא תרמה זרע, אלא שמהותו המדוייקת לא היתה ידועה, היתה הנחה שהוא דם הווסת, ושמקורו ברחם. זו היתה דעתם של היפוקרטס ושל גלינוס^[13]. השניה סברה, שאין לאשה כל תרומה תורשתית, אין לה 'זרע', ואין היא מספקת אלא את המצע להתפתחות העובר, ומצע זה הוא דם הווסת^[14]. זו היתה דעתו של אריסטו.

הראשון שקבע כי יש לאשה מרכיב חשוב בתרומה התורשתית, וכי מרכיב זה הוא ביצית, היה ויליאם הארווי (1578-1657). הראשון שתיאר את הגופיף בשחלה המכיל את הביצית היה רניה דה-גראף בשנת 1672. הביצית נתגלתה לראשונה בהסתכלות מיקרוסקופית בשנת 1827, על ידי קארל פון באר^[15]. אמנם יש להעיר, שהיו מחכמי ישראל שדיווחו על ביצית האשה בצורה נכונה עוד קודם לתאריך זה^[16].

הזרע במקורות חז"ל

יציאת הזרע שכבת הזרע יוצאת מן הנקב שבפי האמה^[17], וכשיוצאת החוצה, כל גופו מרגיש, ואיבריו מזדעזעים, ובא מבשר החי, חם ומתקשה, ולא יכול לעצור מלצאת^[18].

כל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת^[19].

ביצירת העובר זרע האיש הוא אחד משלושת המרכיבים ביצירת העובר^[20], ולא נוצר אדם מן כל הטיפה שבזרע, אלא מן הברור שבה^[21].

צורתה שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת^[22], והיא טיפה סרוחה^[23]. אחד מסימני סריס חמה הוא, ששכבת זרעו דוחה, היינו שאינו קשור אלא צלול כמים^[24].

חשיבותה שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים^[25].

הזרע יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה שממנו יתהווה האדם, ולכן הפסדו של הזרע הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים, ולכן יש בו טומאה^[26].

זרע ושתן אי אפשר לשכבת זרע בלא מימי רגלים^[27].

חיותו עד שלושה ימים שכבת הזרע נקלטת, מכאן ואילך היא נסרחת^[28], ורוח מזרחית גורמת להסרחת הזרע במעי האשה בתוך שלושה ימים^[29].

גורמים המרבים או ממעטים את הזרע חז"ל מנו מספר מאכלים, שמרבים את הזרע: השום, השחלים, חלגלוגות, ביצים, גרגיר, סלתות, אתרוג, יין ישן, יין לבן, בשר שמן, חלב, גבינה, קונדיטון, גריסים של פול ושל עדשים^[30]. אחד ההסברים לחשיבות המאכלים השונים ביצירת הזרע היא ההנחה שהיתה רווחת, כי הזרע מתהווה מן האוכל כחמאה מן החלב^[31]. ולעומתם מנו חז"ל מספר דברים, שממעטים את הזרע: מלח, רעב, נתק (צרעת), בכייה, שינה על גבי קרקע, גדגדניות, כשות שלא בזמנה (בזמנה הוא בחודש תמוז, ושלא בזמנה הוא בחודש טבת), והקזת דם למטה (היינו למטה מן הביצים כמו ברגליו ושוקיו), כפליים (היינו דבר זה ממעט כפליים לעומת שאר הדברים)^[32].

הרמב"ם^[33] פירט בהרחבה רבה רשימות מאכלים ומתכונים רבים, אשר ביכולתם להרבות את הזרע או למעטו, וציין "כי אלו המזונות העשויות למשגל, ראוי שיוקחו אחר צאת מן המרחץ, ואם היה אפשר, שישתה אחריהם שיעור שלוש אוקיות מיין ריחני"^[34]. סיכומו של הרמב"ם, "כי ידוע אצל הרופאים, כי המזונות בעניין הזה יותר מועילים מהרפואות הרבה מאד"^[35].

אישים במקרא אדם הראשון ראה קרי לאונסו, ומשכבת זרע זו הוליד רוחין ושידין ולילין, שהם מיני מזיקין^[36]; יעקב אבינו לא ראה קרי, עד שנולד ראובן בכורו^[37]; בעוון יציאת שכבת זרע של יוסף במעשה אשת פוטיפר, לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, למרות שראוי היה לכך כמו יעקב אביו^[38]. אלישע נקרא קדוש, מפני שלא ראה קרי^[39].

כהן גדול אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים^[40], אך היה כהן גדול אחד שאירע לו קרי ביום הכיפורים, ונכנס בן אילם מציפורי, ושימש תחתיו בכהונה גדולה^[41].

לא היו מאכילים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים מאכלים המרבים את הזרע, ומוסיפים בקשיות האיבר^[42], ולא היו מניחים אותו לישן, שמא יראה קרי^[43].

יום הכיפורים הרואה קרי ביום הכיפורים, ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא^[44]. יש מי שכתבו, שהכוונה דווקא ליחידי סגולה, שלא מצוי אצלם קרי כלל כל השנה, אבל סתם בני אדם, ואפילו תלמידי חכמים, אין להם מקום לדאגה כלל^[45].

הרואה קרי בזמן הזה יום הכיפורים, אם הוא לח, מקנחו במפה ודיו; ואם נתייבש על הגוף, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכים לבד, ואסור לרחוץ כל גופו או לטבול^[46].

אשה מזרעת אודם, וכשהיא מזרעת תחילה יולדת זכר^[47].

רקע מדעי

גיל השינויים ההיסטולוגיים באשך, שיביאו ליצירת זרע, מתחילים להתרחש בין 5-7 שנים. בסביבות עשר שנים מתחילות חלוקות פעילות של תאי הזרע, אך הגיל שבו פעילות הזרע היא יעילה להפרייה משתנה מאד. יצירת זרע מלאה ויעילה חלה לרוב בסביבות גיל 16 שנה.

יצירת הזרע ^[48] באדם היא תהליך מתמשך וקבוע בכל החיים. תא-יסוד ראשוני מתחלק לשני תאים, אחד מהם ממשיך להתחלק במספר חלוקות, עד שהוא הופך לתא זרע בשל, והשני נשאר במצבו הראשוני להוות יסוד לתאי זרע נוספים.

מבנה תא זרע מורכב מראש וזנב (שוטון). הראש מהווה כ-10% מאורך התא, והוא מכיל את גרעין התא, ומבנה דמוי כיפה מיוחד לתא הזרע, המצפה את ראש התא, הנקרא אקרוזום^[49]. גרעין תא הזרע מכיל 23 כרומוזומים, שהם מחצית מספר הכרומוזומים בהשוואה לכל יתר התאים בגוף האדם. חלק מתאי הזרע מכילים את המרכיב התורשתי X, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור נקבה (XX), וחלק אחר מכיל את המרכיב התורשתי Y, אשר בהתחברו עם ביצית ייצור זכר (XY). האקרוזום מכיל אנזימים מיוחדים, הפועלים בשעת ההתלכדות בין תא זרע לבין ביצית. הזנב הוא ארוך, ומקנה לתא הזרע את יכולת הניידות.

שכבת הזרע תאי הזרע נוצרים בצינוריות הזרע שבאשכים, ועוברים דרך שבילי הזרע עד לשופכה. בדרך נשפכים לצינור הזרע נוזלים הנוצרים בשלפוחיות הזרע ובערמונית, ויחד הם יוצרים את שכבת הזרע. מספר תאי הזרע בכל מיליליטר הוא 40-120 מיליון, ונפח הזירמה הוא 3-8 מיליליטר. מכאן שזירמה חד-פעמית של גבר פורה מכילה כחצי מיליארד תאי זרע.

הורמונים המופרשים מתת-המוח^[50] משפיעים על השחלות להבשלת הביצית. ההורמונים FSH^[51] ו-LH^[52] גורמים להבשלת הזקיק בשחלה ולהפיכתו לביצית. באשה הקשר הזה ברור וידוע, אך בגבר יש להורמונים אלו השפעה חלקית בלבד על תהליך יצירת הזרע באשכים.

ביציות בעת הלידה מכילות השחלות 700,000-2,000,000 ביציות בלתי בשלות, אשר חלקן הגדול עובר ניוון במשך הילדות, ונשארות כ-40,000 ביציות בתחילת ההתבגרות המינית. ביצית שהבשילה וחרגה מחוץ לשחלה יוצרת את מחזור הווסת^[53]. הביצית, כמו תא הזרע, מכילה מחצית מספר הכרומוזומים, אך תמיד מכילה היא את המרכיב התורשתי X.

פרטי דינים

דינים הקשורים לזרע

טומאת שכבת זרע שכבת זרע היא אב-הטומאה מן התורה^[54], והיא מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא, והנטמא בה אינו מטמא בגדים שעליו^[55]. הנוגע בשכבת זרע בשיעור כעדשה הוא ראשון לטומאה^[56]. טומאת שכבת זרע שאמרה התורה הוא חידוש, שאף בלי אזהרת התורה בני אדם בדלים מלנגוע בו מחמת מאיסותו^[57].

בעל קרי איש שיצאה ממנו שכבת זרע הוא בעל קרי, בין שיצא לרצונו, ובין שיצא לאונסו^[58]; בין שיצא ביום, ובין שיצא בלילה^[59]; בין שיצא בדרך תשמיש, ובין שיצא שלא בדרך תשמיש^[60].

בעל קרי הוא טמא^[61], והוא ראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד^[62]. טומאתו היא טומאת ערב בלבד, היינו שצריך טבילה במקווה, ונטהר בכך לחולין ולמעשר שני, ועדיין הוא טמא לתרומה ולקדשים עד הערב שמש, ובזמן שבין טבילתו לבין הערב שמשו הוא נקרא טבול יום.

דין זה נכון גם לאשה המשמשת מיטתה^[63], ולאשה הפולטת שכבת זרע^[64].

שיעור טומאת בעל קרי בכל שהוא^[65].

בעל קרי משתלח מחוץ לשני מחנות^[66].

אין הרואה קרי טמא, עד שתצא ממנו שכבת הזרע החוצה^[67]. הרואה קרי בלא הרגשה - יש אומרים שאינו טמא, אלא אם כן נעקרה מגופו בהרגשה, אפילו אם יצאה אחר כך שלא בהרגשה^[68]; ויש אומרים, שבכל מקרה טמא, אפילו נעקרה בלא הרגשה^[69].

קטן הרואה קרי אינו טמא^[70], וקטן לעניין זה היינו פחות מבן תשע שנים ויום אחד^[71], ומגיל זה הרי הוא טמא בקרי מהלכה למשה מסיני^[72]. יש מי שכתבו, שקטן הרואה קרי אפילו בן יומו טמא^[73], אבל נדחו דבריהם^[74]. אכן יש להעיר, שאין זה במציאות שקטן בן יומו יראה קרי, שכן אין מערכת יצירת הזרע בשלה עדיין.

שכבת זרע של גוי אינו מטמא מדין תורה, ואף לא גזרו עליו טומאה מדברי סופרים^[75].

תפילין ישן בתפילין וראה קרי, לא יאחז בבתים, אלא יאחז ברצועה, ומסיר אותם, עד שיקנח הקרי מעליו, ויטול ידיו^[76], ואחרי נטילת ידיים מותר להניח תפילין, אף על פי שהוא טמא^[77].

קרי בלילה המהרהר בלילה וראה ששימש מיטתו בחלום, ומצא את איברו חם, הרי זה טמא מדרבנן לתרומה בלבד; אבל אם חסר אחד מהתנאים הללו, הרי זה טהור^[78].

זרע בשתן המטיל מים, וראה מים עכורים או חלוקים, היינו שהטיפות חלוקות כמין שלשלת^[79], או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה^[80], אם בתחילה או מתחילה ועד סוף, הרי זה טהור; ואם באמצע או בסוף, הרי זה טמא מדרבנן לתרומה בלבד^[81].

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא, מפני שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים; במה דברים אמורים, בחולה או בזקן, אבל ילד בריא - טהור, מפני שהוא יורה שכבת זרע בחזקה כחץ, והיא כולה ניתקת מן האמה, עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ מנעלו^[82].

רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה, לפי שהרכיבה על עור הגמל מחממת ומוציאה קרי^[83].

ערב יום-הכיפורים אין אוכלים בערב יום הכיפורים דברים המחממים את הגוף, כגון ביצים, חלב חם, שום צלוי ומבושל, דגים, בשר שמן וכיו"ב, פן יבוא לידי קרי ביום הכיפורים^[84].

תשמיש המיטה איש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים^[85], ובאשה גזירת הכתוב היא שמחמת תשמיש היא טמאה, והרי היא כרואה קרי, ושניהם ראשון לטומאה מן התורה^[86]. והיינו דווקא שהוציא זרע, אבל המערה בלי להזריע, שניהם טהורים^[87].

אין האשה טמאה בביאה אלא אם היתה גדולה משלוש שנים ויום אחד, והאיש השוכב עמה הוא גדול מבן תשע שנים ויום אחד, והוא הלכה למשה מסיני^[88], וכן אין היא טמאה אם באו עליה נוכרי או בהמה^[89].

פולטת זרע האשה שפלטה שכבת זרע, אף על פי שכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישה קודם שפלטה, הרי היא טמאה מדין רואה קרי, וטומאתה מן התורה, ואף לחולין^[90]. הפולטת טמאה, אפילו אם לא יצא הזרע החוצה, ואין צורך בשיעור של הפליטה, אלא היא טמאה בכל שהוא^[91].

כל פולטת זרע סותרת את מנין ספירתה לטהרתה מטומאת זיבה, ואפילו לבעלה^[92], ואינה סותרת אלא יום אחד שפלטה בו^[93], ולכן נהגו להחמיר שכל אשה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע^[94].

זמן הפסד הזרע הוא מחלוקת תנאים^[95], ומחלוקת הפוסקים^[96]. להלכה פסקו רוב הפוסקים, שצריכה להמתין שש עונות שלימות, ולמעשה נהגו להחמיר להמתין ארבעה ימים מעת ששימשה^[97].

טעם הטומאה בטעם הדבר, שהיוצא ממנו שכבת זרע הוא טמא, יש מי שכתב, שעיקר היותו של האדם בעולם אינו אלא להבין במושכלות ולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה אותו דבר שמראה בו הטייתו אל תאוות החומריות, ראוי לו לעומד יום אחד בטומאתו, כדי שתתנקה מחשבתו יפה, ואחר כך יטהר^[98].

תקנת עזרא עזרא ובית דינו תקנו טבילה לבעלי קרי, היינו שלא יקרא בתורה עד שיטבול, אף על פי שמן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו טמא ככל הטמאים^[99]. דין זה הוא בין אם ראה קרי באונס, ובין אם ראה קרי שלא באונס^[100]. כמו כן חלה התקנה גם אם היתה ביאה בלא הוצאת זרע^[101]. יש מהראשונים שכתב, שבית דין שלאחר עזרא התקין, שבעל קרי אסור אף בתפילה^[102]; ויש שכתבו, שאיסור התפילה היה אף הוא מתקנת עזרא^[103]. אם קינח הקרי, מותר בעל הקרי להניח תפילין^[104].

טבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילו במים שאובים, אף על פי שהם פסולים בטבילה משום טומאה, אבל הטבילה צריכה להיות בקרקע דווקא^[105], ויש שפסקו שאף חציצה במיעוט הגוף לא פוסלת בטבילה זו^[106]. יש מי שכתב, שמי מקווה זוחלים פסולים לטבילת בעל קרי^[107].

ביטול התקנה תקנת עזרא נתבטלה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח ברוב הציבור לעמוד בה^[108]. והיינו שלא החכמים ביטלוה, אלא מאליה נתבטלה, מפני שלא יכלו לעמוד בתקנה זו; ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה^[109].

יש מהראשונים הסבורים, שלא בטלה תקנת עזרא אלא לתורה, אבל לתפילה התקנה בעינה עומדת, אלא שאין צריך טבילה בארבעים סאה, ודי בנתינת תשעה קבים^[110]; ויש הסבורים, שבטלה תקנת עזרא לגמרי, גם לתורה וגם לתפילה, גם לטבילה בארבעים סאה, וגם לנתינת תשעה קבים^[111]. מצד המנהג - זה הוא אחד מחילוקי המנהגים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, שאנשי בבל אין רוחצים, לא מקרי ולא מתשמיש המטה, ובני ארץ ישראל רוחצים מתשמיש המטה ומקרי, ואפילו ביום הכיפורים^[112], וכן יש מי שכתב, שלתורה בוודאי אין להחמיר כלל לטבול לקריו, אבל לתפילה הדבר תלוי במנהג, שכל ישראל הדרים בין הישמעאלים נהגו לרחוץ, ואלו הדרים בין הערלים (היינו הנוצרים) לא נהגו לרחוץ, ואין לשנות את המנהג^[113]. ומכל מקום בעל נפש המיטהר לקריו גם היום, מידה טובה ומשובחת היא, והמחמיר תבוא עליו ברכה^[114], ולדברי הכל התפילה מקובלת יותר כשהיא עם הטבילה^[115], ולשיטה זו מותר לטבול לקריו לצורך תפילה גם בשבת^[116], ובייחוד יש להחמיר על שליח הציבור^[117]. ובימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט^[118]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה שיש תחיה לאומית ראוי להחזיר אף את תקנת הטבילה למקומה^[119]. ועוד יש מי שכתב, שאדם יכול לקבל על עצמו טבילה זו כחובה, אך דווקא להחמיר ולא להקל, כגון שעל ידי זה יתבטל מקריאת שמע ותפילה, או שיטבול ביום הכיפורים^[120].

ויש מי שכתב, שאף בזמן הזה נשארה תקנת עזרא כחובה לטבול בערב יום הכיפורים^[121].

אמנם בזמן הזה, אם ראה קרי ביום-הכיפורים - יש הסבורים, שאסור לו לטבול או לרחוץ גופו, שכן ביום-הכיפורים יש איסור רחיצה, והטבילה לתפילה בזמן הזה איננה אלא מנהג. לפיכך, לשיטה זו אם רואה קרי והוא לח, מקנחו במפה ודיו, ואם יבש הוא או שנתלכלך, רוחץ את המקומות המלוכלכים בלבד ומתפלל^[122], ואף אסור לשפוך עליו תשעה קבים מים^[123]; יש אומרים, שבעל קרי יכול לרחוץ ביום הכיפורים אף בזמן הזה, ובלבד שיטבול במקום צנוע^[124], ולשיטה זו כהן שראה קרי טובל ביום הכיפורים לפני נשיאת כפיים^[125]; יש מי שכתבו, שמי שליבו נוקפו, מותר לטבול לקריו, והדבר תלוי לפי מה שהוא האדם^[126]; ויש מי שכתבו, שטבילת בעל קרי ביום הכיפורים אפילו בזמן הזה היא מצווה וחובה^[127]. להלכה הכריעו הפוסקים שאף מי שרגיל לטבול בשאר ימות השנה לקריו, לא יטבול ביום הכיפורים^[128]. ויש מי שכתב, שראוי לו להתחזק ביותר בלימוד התורה, ואם אפשר יטבול תיכף במוצאי יום הכיפורים^[129].

כהן בעל קרי מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה^[130].

קריאת שמע ותפילה שכבת זרע על בשרו, דינה כצואה על בשרו לעניין קריאת שמע ותפילה^[131], והיינו שיש להחמיר בה כשהיא על בשרו, אף שהיא מכוסה^[132]. ואם שכבת הזרע היא על בגדיו והיא מכוסה - יש אומרים, שמכל מקום לא יקרא קריאת שמע, עד שירחץ את המקום, או עד שיפשוט בגדים אלו^[133]; ויש אומרים, שאם הזרע על בגדיו, מותר לקרוא קריאת שמע^[134].

טומאת משקים שכבת זרע היא מהמשקים הטמאים, שאינם צריכים שיקדם להם הכשר, שהטומאה וההכשר באים כאחד^[135].

דין טומאת שכבת זרע בזב ראה ערך זב

דיני השחתת זרע האיש

מקור האיסור יש הסבורים, שאיסור השחתת זרע הוא מן התורה^[136]; יש מי שכתב, שהאיסור הוא הלכה למשה מסיני^[137]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן^[138]. יש מי שכתב, שהשאלה אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן היא מחלוקת ראשונים^[139].

לשיטה שאיסור השחתת זרע היא מן התורה יש מי שמנה אותו בתרי"ג המצוות^[140]; ויש הסבורים, שאינו נמנה עם שס"ה הלאווין^[141].

מאחר שאיסור השחתת זרע לא נתפרש באופן ישיר בתורה^[142], נחלקו הפוסקים הסבורים שאיסורו מן התורה ביחס למקורו:

יש שכתבו, שמקורו הוא מהלאו של 'לא תנאף'^[143], לא תהא בך ניאוף, בין ביד ובין ברגל^[144], וסוברים שאיסור זה מתייחס להוצאת זרע לבטלה^[145].

יש שלמדו, שמקורו מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע'^[146], שלא יהרהר ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה^[147], והיא דרשה גמורה לדעת רוב הראשונים^[148], וכל שכן הוצאת זרע שהוא בכלל לאו זה^[149].

יש שלמדו, שמקור איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה^[150].

יש מי שכתב, שאיסור השחתת זרע הוא מדין חובל ומשחית, היינו כמו שאסור לאדם לחבול בגופו, כך אסור להשחית את זרעו^[151].

יש מי שלמד את האיסור מדור המבול^[152], שחטאו בהשחתת זרע^[153].

יש שלמדו האיסור ממעשה ער ואונן^[154].

יש מי שכתב לאסור השחתת זרע מהפסוק 'אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'^[155].

ויש שהכלילו איסור זה באביזרייהו דשפיכות דמים, שמכלה את הגרעין של החיים העתידים להיווצר^[156].

לשיטה שהאיסור מדרבנן הפוסקים הסוברים שאיסור השחתת זרע הוא מדרבנן, דחו את המקורות האפשריים מן התורה בדרכים שונות:

יש הסבורים, שאין הדרשה של 'לא תנאף' אלא אסמכתא בעלמא^[157], או שהאיסור נאמר רק על ניאוף באשת איש^[158].

הדרשה הנלמדת מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' לשיטתם אינה אלא אסמכתא בעלמא^[159].

אין לתלות את איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה^[160].

וכן דוחים הם מטעמים שונים את הראיות האחרות, שהביאו החולקים להוכיח את האיסור מן התורה.

מהפוסקים הסבורים שאיסור השחתת זרע הוא מדרבנן - יש מי שכתב, שלוקים עליו מכת מרדות למי שעושה בזדון אחר התראה^[161]; ויש מי שכתב, שאין לוקים עליו כלל^[162].

חומרת האיסור איסור הוצאת זרע לבטלה איסור גדול הוא^[163], ועל פי תורת הקבלה הוא חמור מכל עבירות שבתורה^[164]. יש הסבורים, שאמנם איסור זה חמור מכל עבירות שבתורה^[165]; ויש הסבורים שהוא לאו דווקא, אלא שבא להפליג בחומרת האיסור^[166].

המוציא זרע לבטלה כאילו שופך דמים והורג את הנפש^[167], שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש^[168], והעושה כן כאילו עובד עבודה זרה^[169]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע שני גדרים - גילוי עריות ושפיכות דמים^[170]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע רק אביזרייהו של עבירות אלו^[171]; ויש שכתבו, שלא אמרו כן אלא להפליג העוון, אבל אין זה לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים, ואינו בכלל ייהרג ואל יעבור^[172]. ולעומתם יש מי שמנה איסור זה בין חייבי מיתה^[173].

המוציא זרע לבטלה כאילו מביא מבול לעולם וחשוב כבהמה, וחייב מיתה^[174]; ויש מי שכתב שבעונש זה בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות^[175].

דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל - במ'וציא ז'רע ל'בטלה, היינו שכל הצרות באות לאדם על עוון זה^[176], ומעשה זה מנוגד לחובת האדם בעולמו^[177].

גדרי האיסור מצינו שני גדרים באיסור הוצאת זרע לבטלה: השחתה, המוגדרת באופן הוצאת הזרע מן הגוף; לבטלה, המוגדרת לפי המטרה שלשמה הוצא הזרע^[178].

גדרי השחתה איסור השחתת זרע איננו משום שהולך הזרע לאיבוד בלא הולדה, אלא האיסור משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, ובמקום שהוא מיוחד להשלכת זרע^[179].

יציאת הזרע איסור השחתת זרע הוא ביציאתו מחוץ לגוף לאיבוד, אבל אין איסור בעצם העקירה בתוך הגוף, וכל עוד שלא יצא הזרע החוצה, אין עליו שם זרע כלל, ואין כאן איסור השחתה^[180].

לא נקרא השחתת זרע, אלא במי שגורם להוצאת זרע מן הגוף שלא כהוגן, אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף כהוגן, לא שייך בו עוד דין השחתה^[181].

ביופסיה וכריתת ערמונית לפיכך, אין איסור השחתת זרע בהוצאת זרע ישירות מהאשך בדרך של ביופסיה^[182]. וכן אין איסור השחתת זרע לאחר כריתת הערמונית, גם אם חותכים את שבילי הזרע, ובשעת הביאה נעקר הזרע, ובא למקום החתך, ומתערב בשתן ויוצא כך^[183].

יכולת לידה של האשה אין איסור השחתת זרע במקרים שצורת התשמיש היא כדרך כל הארץ, ובא עליה משום מצות עונה, אף על פי שמצב האשה הוא כזה שלא תוכל להוליד, כגון זקנה, ילדה, עקרה, אילונית וכד'^[184]. ואף לשיטת הסוברים שראוי להחמיר ולא לשאת קטנה, עקרה וזקנה^[185], מכל מקום אם עבר ונשא אשה כזו, אין עליו איסור תשמיש^[186].

רחם צר יש אומרים, שאין איסור השחתת זרע בבועל אשה שרחמה צר, אף על פי שהזרע יוצא החוצה, בתנאי שמתכווין לבעול לצורך פריה ורביה, ומשמש כדרכו^[187]; ויש אומרים, שהמשמש עם אשה שרחמה צר עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה^[188].

ניטל רחמה אשה שניטל רחמה, אין איסור לבעלה לשמש עמה, ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה, כיון שמשמש כדרך כל הארץ, ואינו מטיל זרע לחוץ^[189].

תפר בצוואר הרחם אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, כיוון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ ומזריע בפנים, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע^[190].

רחם אטום לעומת זאת, אשה שיש לה אוטם ברחמה, היינו שהנרתיק אטום או חסר^[191], אסור לשמש עמה, כיון שהוא כזורה על עצים ואבנים^[192], וחייב לגרשה, ומחוייבת לקבל גט^[193]. והיינו דווקא שהאוטם הוא מלא, ולא יכול לבעול אפילו בהעראה, אבל בראוי להעראה אין איסור^[194].

יש הסבורים, שאיסור זה הוא מן התורה^[195]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן^[196].

ניתוח פלסטי יש מי שהסתפק באשה שאין לה לא רחם ולא נרתיק, ובנו לה בניתוח פלסטי נרתיק על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, שמא במקרה זה יש דין של הוצאת זרע לבטלה^[197]. יש מי שכתבו, שמי שנולדה ללא איבר זכר וללא איבר נקבה, וסידרו לה הרופאים נרתיק על ידי ניתוח פלסטי, הבא עליה חייב משום השחתת זרע^[198].

שפיכת זרע מוקדמת מי שלא יכול להתאפק, ובא לידי שפיכת זרע מוקדמת לפני הכנסת העטרה לנרתיק האשה, אין בזה איסור השחתת זרע, אם משמש כדרכו^[199]. והיינו דווקא אם לפעמים הוא גם מצליח לגמור ביאתו כראוי והזרע נשפך בפנים; אבל אם תמיד דרכו בכך, יש מי שאסר^[200].

בעניין תשמיש במוך יש הסבורים, שזה נקרא דרך תשמיש, שגוף נהנה מגוף, ודומה למשמש עם קטנה, ואין בו איסור השחתת זרע^[201]; ויש הסבורים, שאין זה דרך תשמיש, והרי זה כמטיל זרעו על עצים ואבנים, שאין המקום ראוי להזריע כיוון שהוא סתום, וכמעשה הזה אינו ראוי להזריע בשום מקום, ואינו דומה לקטנה^[202].

קונדום נתינת כיס על האיבר הוא בוודאי הוצאת זרע לבטלה^[203]. אלא שנחלקו אם הדבר אסור אפילו במקום סכנה או לא^[204].

גדרי לבטלה רוב הפוסקים סבורים, שאין איסור הוצאת זרע לבטלה כאשר הוצאתו נעשית במטרה לשפר את פוריות הגבר, ולהשיג את המטרה של פריה ורביה, שהיא המטרה של הוצאת זרע כדרך כל הארץ, אף בתנאים שלא מקיימים מצות 'פרו ורבו', היינו כל שעושה בשביל תיקון אינו נקרא השחתה ובטלה^[205]; ויש הסבורים, שאף אם המטרה היא תיקון ופוריות, כיוון שבזמן הוצאת הזרע הוא לבטלה, לא מועיל מה שאחר כך ישתמשו בו לפוריות^[206].

גדרי הצורך יש מי שכתב, שכל שהוא לצורך אינו נקרא לבטלה, אפילו אם הצורך הוא להינצל מעבירה, כגון אם יצרו מתגבר עליו, ומתיירא שייכשל באשת איש או באשתו נידה, מותר לו להוציא זרעו באותה שעה, ומוטב שיעבור בכך ולא יחטא באשה, אלא שצריך כפרה^[207]; ויש מי שהתיר אפילו כשרוצה להציל עצמו מאיסור דרבנן, כגון שמתיירא שייכשל בפנויה טהורה או בגויה^[208].

לבדיקת כרות שפכה מותר להוציא זרע כדי לבדוק אם האיש הוא כרות שפכה^[209].

לבדיקת נידה אם נמצא דם בעד שלה, ויש ספק אם הדם בא ממנו או ממנה, דנו הפוסקים אם מותרת הוצאת הזרע לצורך הבדיקה^[210]. אבל אשה שראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים, ויש ספק אולי הדם ממנו, מותר להוציא זרע לבודקו, כי גדול השלום וקשים הגירושין^[211].

לבדיקת פוריות הגבר בעניין הוצאת זרע לצורך בדיקת פוריות הגבר נחלקו הפוסקים: יש הסבורים שהדבר אסור, ויש הסבורים שהדבר מותר^[212].

במניעת הריון אם יש צורך רפואי למניעת הריון, כגון סכנה או ספק סכנה לאשה, ומותר בתנאים אלו להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע סכנת הריון מאשתו החולנית, אין בהוצאת הזרע משום איסור, שאין זה לבטלה אלא לצורך מצות קיום עונה, ומצות מניעת סכנה^[213].

לטיפול במחלה במקרה של מחלה מסוכנת, שאומרים הרופאים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו - מותר^[214]. יש שהתירו הוצאת זרע גם שלא במקום סכנה, אלא בצער בלבד^[215], אך יש שמשמע מהם לאסור^[216].

לצורך הזרעה מלאכותית/ הפריה חוץ-גופית הוצאת זרע במטרה להפרות את אשתו בדרך של הזרעה מלאכותית, או בדרך של הפריה חוץ-גופית, רוב האחרונים סבורים, שאיננה נחשבת לבטלה, ויש החולקים^[217].

יש הסבורים, שההיתר הוא דווקא אם נולד בעקבות זאת וולד שמתייחס אחריו, ובכך קיים מצות פריה ורביה, או לפחות מצות לשבת יצרה, אבל אם הוצאת הזרע היתה שלא לצורך מצווה זו היא אסורה; ויש הסבורים, שכל שמכווין לקיים המצווה, גם אם לא הצליחה בידו, אין זה נקרא לבטלה^[218].

ספק השחתה יש מהפוסקים הסבורים, שאיסור השחתת זרע הוא דווקא בהשחתה וודאית, אבל כשיש ספק אם אמנם יושחת הזרע, אין בו איסור^[219].

גרמא בהשחתה יש מי שכתב, שגרם השחתת זרע קל יותר מאשר השחתה ישירה, ולכן במקום הדחק יש להעדיף השחתה בדרך גרמא ולא בצורה ישירה^[220].

פעולות הגורמות להשחתת זרע חז"ל והפוסקים אסרו פעולות שונות, אשר גורמות להוצאת זרע:

נגיעה באיבר אסור לאיש שיגע באמתו^[221], ואסור לאחוז באמתו כשמשתין, אבל בנשוי מותר^[222], ומידת חסידות להחמיר אפילו בנשוי, ושלא לצורך השתנה גם מצד הדין אסור^[223]. כמו כן לא יסתכל על המילה שלו^[224]. גם אסור לשלוח ידו במבושיו, ואפילו מתחת לטבורו, כדי שלא יבוא לידי הרהור^[225], אבל במקום צער, אף שלא במקום סכנה - מותר^[226].

קישוי עצמי אסור לאיש שיקשה עצמו לדעת^[227], שהמקשה עצמו לדעת הרי זה עבריין^[228], והוא בנידוי^[229], וצריך לישון דווקא על הצדדים, שלא יבוא לידי קישוי^[230].

הרהור אסור לאיש שיביא עצמו לידי הרהור^[231]. והיינו דווקא שמכווין עצמו ומשתקע בהרהור^[232].

קריאה אסור לקרוא סיפורי אהבה ודברי חשק, שמגרה יצר הרע בעצמו^[233], ואפילו לקרוא בספרי רפואה בעניין התשמיש קודם הנישואין אסור, אלא רק סמוך לחתונה^[234].

הסתכלות לא יסתכל בבהמה ועוף כשמזדקקים זכר לנקבה^[235], אך הלומדים חכמות טבעיות, וצריכים לדעת דרכי תשמישם של בעלי חיים, או העוסקים במלאכתם וצריכים לטפל באיברי הרביה - מותרים, כי במלאכתם עוסקים^[236].

רכיבה אסור לרכב על בהמה ללא אוכף^[237].

מכנסיים אסור ללבוש מכנסיים שאינם עשויים כבתי שוקיים^[238].

טיפול באשה יש מי שכתב, שטעם האיסור על האיש לשמש אשה שהיא חולת מעיים^[239], משום שחוששים אנו שיבוא לידי הוצאת זרע לבטלה^[240], אך מי שעסוקים במלאכתם, כגון מרביעי בהמה^[241], רופא אורולוג^[242], או רופא נשים^[243] - מותר, שלא יבואו לידי הרהור.

בדיקת אשכים אסור לרופא לבדוק אשכים של הזולת כבדיקה שגרתית, כאשר אין לכך כל סיבה רפואית^[244].

אוננות אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה כן בנידוי הוא יושב^[245].

דש מפנים וזורה מבחוץ אסור^[246], ואפילו במקום סכנה^[247].

ביאה שלא כדרכה אסורה אפילו באשתו, אם מוציא זרע^[248]. יש הסבורים, שהיינו דווקא כשרגיל לעשות כן תמיד, אבל במקרה בלבד מותר^[249]; יש מי שכתב, שהיינו רק אם היה פעם אחת בחייו^[250]; ויש מי שמתיר אף הרבה פעמים, אם רוב תשמישו הוא כדרכו^[251].

הקשר עם חיוב פריה ורביה באופן עקרוני, לשיטת הסוברים שיסוד איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה, הרי שמי שאינו מצווה בפריה ורביה, איננו מצווה בהשחתת זרע, כגון אשה, בן נח, סריס, ומי שאינו יכול להוליד^[252].

מי שכבר קיים מצות פריה ורביה - יש הסוברים, שאינו מצווה על השחתת זרע אלא מדרבנן^[253]; ויש הסבורים, שאף זה איסורו מן התורה^[254].

סריס, ומי שזרעו אינו ראוי להוליד - יש הסבורים שהוא פטור^[255], וכן יש שכתבו, שאין איסור השחתת זרע כשיוצא בלא קישוי, כי אינו ראוי להוליד^[256]; ויש הסבורים שאף אלו חייבים^[257].

גוי - יש הסבורים שהוא פטור, שאין הוא חייב במצות פריה ורביה^[258]; ויש הסבורים שהוא חייב^[259].

הוצאת זרע לחברו יש מי שכתב, שאם אחד הוציא זרע לחברו, האיסור הוא על מי שיצא ממנו הזרע אם היה לרצונו, אבל אין איסור על המוציא את הזרע^[260]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא אף על המוציא^[261].

דרכי תשובה הפוסקים דנו בתועלת התשובה ובדרכי תיקונים שונים למי שנכשל באיסור הוצאת זרע לבטלה, וכן בדרכי מניעה לחטא זה^[262].

דיני השחתת זרע האשה

מהות זרע האשה נידון על ידי הפרשנים והפוסקים ביחס לפירוש הפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר'^[263], וביחס למאמר חז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה"^[264]. יש שהסבירו, ש'תזריע' פירושו הריון^[265]. אך לשון 'תזריע' בהפעיל משמע, שהאשה פעילה בתהליך ההפריה, ומכאן פירוש חז"ל שהיא מזרעת תחילה. יש מי שהסביר, שפעולת האשה בעת הביאה, בתנועות הנרתיק והוצאת ההפרשות של צוואר הרחם, יכולים להשפיע על אוכלוסית תאי הזרע, להגביר או להחליש את פעילותם של תאי ה-X, או ה-Y, ובכך להשפיע על התוצאה של וולד זכר או נקבה^[266].

מרבית הראשונים זיהו את 'זרע' האשה עם דם נידה, וסברו שיש לאשה יכולת הפעלה של 'הזרע' שלה. כך יש מי שכתב, "כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי הזכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שהזרע ההוא נקפא, ולא עושה דבר בעובר. אבל אומרם 'מזרעת' על דם הרחם, שיתאסף בשעת גמר ביאה באם, ומתאחז בזרע הזכר"^[267]; וכן יש מי שכתב, "הכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה, שהוא דם הנידות, כי אשה אין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה, והוא הנקרא אודם"^[268]; וכן יש מי שכתב, שהוולד נוצר מדם הנידה ומזרע האיש, ולדעתו 'תזריע' מתכווין להנאת האשה מן התשמיש^[269], ואין זה חלק חיוני ביצירת העובר^[270]. וכן כתבו מהאחרונים, שזרע האשה היינו דם נידה, שבא לפעמים על ידי חימוד^[271]. אכן דעות אלו קשות להבנה מבחינה רפואית, שכן לפי הידוע לנו כיום, אין כל שייכות בין דם הנידה ליצירת העובר, ועל כן קשה מה שייך השחתה על דם נידה, וכן קשה שדם נידה ממילא הולך לאיבוד, ואין לאשה שליטה רצונית על כך^[272]. לעומת זאת, יש מהראשונים שזיהה את 'זרע' האשה עם חומר בשחלה, וכך יש מי שכתב "בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה"^[273], ולכאורה משמע שתיאר את הביציות שבשחלות^[274]. ועוד יש מי שתיאר את חריגת הביצית מהשחלה, ופגישתה ברחם עם הזרע הבא מבחוץ^[275]. אכן גם לדעות שהסבירו את 'זרע' האשה שהיא הביצית, והיא החומר הפורה באשה המקביל לזרע באיש, ולפי ידיעותינו ברפואה כיום, עדיין קשה הדין של איסור השחתת 'זרע' האשה, שכן מה שייך השחתה והזרעה מכוונת מצד האשה, כאשר מדובר בתהליך טבעי, ולא תלוי ברצונה של האשה^[276]. ומרבני דורנו יש מי שכתב, שמישמוש והרהור לא גורם בנשים שום דבר, ואף שלפעמים רואות דם מחימוד, אין ראיית דם שום איסור^[277].

השחתת זרע באשה יש הסבורים, שאין אשה מוזהרת כלל על איסור השחתת זרע, לא על השחתת זרעה, ולא על השחתת זרע בעלה^[278]. וטעמם: משום שקושרים איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה^[279]; יש הסבורים, שנשים מוזהרות על השחתת זרע, הן של עצמן, והן של בעליהן^[280]; יש הסוברים, שאין האשה מוזהרת על השחתת זרעה, אבל מוזהרת היא על השחתת זרע בעלה^[281]; יש הסבורים, שאסורה להשחית זרע עצמה, אבל לא זרע בעלה^[282], לפי שהאיסור הוא על היוצא ממנו ולא על המשחית, והמשחית זרעו של אחר אינו עובר על השחתה אף על פי שגרם לה, ואשה שמאבדת זרע הבעל אינה בהשחתה, שאין היא גרועה מאחר^[283]; ויש הסבורים, שאין אשה מוזהרת על השחתת זרעה אלא מדרבנן^[284].

הרהור באשה יש מי שכתב, שאשה אף שתבוא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור, שאין האשה מצווה על פריה ורביה^[285]. ויש מי שכתב, שאמנם אין איסור הרהור באשה מדין השחתת זרע, שזה לא שייך בנשים, אבל דבר זה אסור מטעמים אחרים^[286].

לאחר תשמיש יש הסבורים, שמותר לאשה לשאוב הזרע שלא ייקלט^[287], ויש האוסרים^[288].

אשה ששימשה בתוך שלשה ימים שלפני יום הכיפורים צריכה לכבד את ביתה בחמין, שלא תפלוט שכבת זרע, ודווקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה, שבאותן שעות רגילות להתעבר, ויש לחוש שתשחית זרע ההריון^[289].

הערות שוליים