מיקרופדיה תלמודית:טביעות עין: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה^[1] - הכרת אדם או חפץ על פי מראהו

גדרה ומהותה

טביעות עין היא הכרת אדם או חפץ על פי דמותו הטבועה במוחו של זה שמכירו (תפארת צבי (ר' צדוק) יו"ד טז ה), שעל ידי שקודם לכן הורגל בראייתו ושבעתו עינו, הרי זה כאילו טבע ונשקע בדבר עד שמכירו היטב היטב (תוספות יום טוב בבא מציעא ב א).

עיקרה של עדות (ראה ערכו) על פי טביעות עין היא (מרדכי כתובות קמו, בשם תשובת רבנו תם; פסקי רי"ד גיטין כז ב; ריטב"א בבא מציא יח ב) - בלא שום סימנים:

• שכשעדים מעידים על פלוני שהוא הרוצח, ובית דין דנים אותו על פיהם להריגה, הרי זה משום שסומכים על טביעות עינם של העדים שזהו שהרג את הנפש (ראה חולין צו א), אף על פי שאין להם בו שום סימן (פסקי רי"ד שם; שאילת דוד אה"ע יא הערה א; ועוד).

• וכן אם העידו עדים שכלי זה הנמצא ביד ראובן הוא של שמעון, ומכירים אותו בטביעות עין בלא שום סימן, דנים על פיהם (ראה להלן: בממון, אישות ואיסורים. פסקי רי"ד שם).

• וכן שליח הולכה שאיבד הגט, שמחזירים אותו לו אם מכירו בטביעות עין (ראה להלן: שם), אף על פי שאין לו בו סימן, אלא שאומר נתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה (רש"י גיטין כז ב ד"ה אי).

היחס לסימנים

ההבדל שבין סימנים לטביעות עין, שסימנים הם הכרה שכלית (ראה ערך סמנים), וטביעות עין היא הכרה חושית (רא"ם לח), שכיון שהורגל בו חוש הראות מצטיירת בלבו אותה הצורה, וכשתבוא לפניו יודע הוא בודאי שזו היא (מחנה חיים א נו), וזוהי הכרה שאי אפשר לתארה לאחרים (מחנה חיים שם; נפש חיה אה"ע ד). לפיכך אם ראה אדם שאינו מוכר לו, ובא לתאר את מראהו בפני אנשים המכירים אותו, אין זו טביעות עין (שב שמעתתא ז יד; נפש חיה שם), וכן אם מעיד שזה פלוני משום שדומה ביותר לאחיו המוכר לו, אין זו טביעות עין (חתם סופר אה"ע א נו).

טביעות עין עדיפה מסימנים (חולין צו א), ואפילו מובהקים ביותר (שו"ת פני משה א טו; קצות החושן רנט סק"ב ורצז סק"א), שהרי האומר לשלוחו צא וקרא לי לפלוני שאלו סימניו, ספק הוא אם יכירנו - שמא יש אחר שנמצא בו סימן כזה (ראה להלן) - אבל אם יש לו בו טביעות עין, ודאי הוא שיכירנו (גמ' שם). ולכן, באבדה אם נתן אחד סימנים מובהקים, ואחר מביא עדים שמכירים את האבדה - בטביעות עין (שו"ת רבי עקיבא איגר קז) - נותנים אותה לבעל העדים (רא"ש בבא מציעא ב יג; טוש"ע חו"מ רסז ט), שכיש הכחשה בהכרת הדבר בין טביעות עין לסימנים, סומכים על טביעות העין, ולכן אפילו אינו מביא עדים אלא הוא עצמו מכירה בטביעות עין, מחזירים האבדה לבעל טביעות העין, ולא לנותן הסימנים (ריטב"א חולין שם).

היחס לחזקה ורוב

סומכים על טביעות עין נגד חזקה (ראה ערכי חזקה השונים) ונגד רוב (ראה ערכו. פרי מגדים יו"ד, כלל סימנים וטביעות עין ד"ה תשובה).

שנים כמאה בעדות מול טביעות עין

העידו שני עדים על אשה שמת בעלה, ונשאת לאחר ובא הבעל, אף על פי שאלו השנים מעידים שמת - והרי הם כמעידים שזה שבא אינו הבעל - אין אומרים שהרי זו כהכחשה של שנים אלו כנגד כל בני העיר המכירים אותו שהוא הבעל, ושנים שקולים כנגד מאה (ראה ערך הכחשה: גדרה), ולא תצא מזה שנישאה לו (ראה ערך הנ"ל: באישות), לפי שבדבר הנראה וידוע לכל אין אומרים בו ששנים הם כמאה (תוספות יבמות פח א ד"ה אתא). ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שכל דבר התלוי בטביעות עין דנים בו על פי רוב דעות, ואין אומרים בו ששנים הם כמאה (נתיבות המשפט מו סק"ז, בדעת התוספות), ולכן אם שנים מקיימים את השטר ואומרים שזה כתב ידם של העדים, ושנים אחרים אומרים אין זה כתב ידם, מקיימים אותו על פי עדים אחרים, לפי שבקיום שטרות על פי טביעות עין הולכים אחר רוב דעות (נתיבות המשפט שם).

• ויש חולקים וסוברים שאף בעדות שעל פי טביעות עין שנים הם כמאה, ודוקא כשבא הבעל, שהדבר גלוי לכל שזהו בעלה, ואין צריך עדות בדבר, אין חוששים לעדותם של אלו המעידים שמת (הגהות אמרי ברוך לנתיבות המשפט שם, על פי ש"ך שם ס"ק סו, בשם מהרי"ק).

כלים ששבעתם העין

בכלים ששבעתם העין - שמתוך שהורגלו בראייתם ותשמישם (כן משמע מרש"י בבא מציעא כג ב ד"ה שלא שבעתן) בעליהם מכירים אותם יפה (כן משמע מהגמ' שם) בידיעה ברורה (רבנו חננאל שם ד"ה מתני'; רמב"ם מאכלות אסורות ח יב; טוש"ע יו"ד סג א) - סומכים על טביעות העין לענין השבת אבדה (ראה ערך אבדה: החזרת האבדה בטביעת עין) לתלמיד חכם (ראה להלן: המכירים).

כלים שלא שבעתם העין

כלי אנפוריא, והם כלים שלא שבעתם העין, יש מהתנאים שאמר שאין המוצאם חייב להכריז עליהם (רבי שמעון בן אלעזר במשנה בבא מציעא כא א, לפי הגמ' שם כג ב), לפי שאין בעל האבדה מכירם יפה (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה שלא), ואף כשאומר שמכירם, אין סומכים עליו, ואין מחזירים לו, אפילו הוא תלמיד חכם, ולא משום שאנו חוששים שהוא משקר, אלא לפי שהוא סבור להכיר ואינו מכיר (רשב"א חולין צו א).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחכמים חלוקים עליו וסוברים שבדברים שדרכם שיש לאדם בהם טביעות עין חייב להכריז אף על פי שלא שבעתם העין (תוספות בבא מציעא כד א ד"ה ומודה; רא"ש שם ב ה; רשב"א ור"ן שם), שלדעתם אף בהם אפשר שיכיר, ואין חושדים בו שמשקר (רא"ש שם), או שאינו מדייק (רשב"א ור"ן שם), שאילו לא היה הדבר ברור לו שמכירם, לא היה אומר כן (ר"ן שם).

• ויש אומרים שאין מחלוקת בדבר, ולדברי הכל אין צריך להכריז בדברים שלא שבעתם העין (רשב"א שם, בפירוש השני, וצידד שלא כמותו; רבנו יהונתן שם)^[2].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאינו חייב להכריז (רמב"ם גזלה יד יב; רשב"א חולין צו א; רא"ש שם; מאירי שם; רבנו ירוחם מישרים כ ב), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ רסב כא); ויש הסוברים שמחלוקת תנאים בדבר (ראה לעיל) ופסקו כחכמים, שחייב להכריז (הגהות מיימוניות שם; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה).

הכרת איסורים

בהכרת איסורים על ידי טביעות עין, כגון בהכרת חתיכת בשר או פקיע של תכלת (ראה להלן: בממון, אישות ואיסורים), נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין סומכים על טביעות עין אלא אם כן ראה אותם בתחילה היטב ודקדק בראייתו (רשב"א חולין צו א), אבל אין סומכים על טביעות עין בדברים שלא שבעתם העין (רשב"א שם; ר"ן שם, בשמו; ים של שלמה שם ז כו, ושו"ת פני יהושע ב נה, ונודע ביהודה קמא אה"ע לט, בדעת התוספות), שאם באבדה של כלים לא סמכו עליה (ראה לעיל), כל שכן בהכרת חתיכות בשר ופקיעי תכלת וכיוצא שאין טביעות עין בהם כמו בכלים (רשב"א שם).

• ויש אומרים שסומכים על טביעות עין באיסורים, אף בדברים שלא שבעתם העין, אם מפני שפוסקים שמחזירים אבדה בטביעות עין אף על פי שלא שבעתה העין (ראה לעיל. שו"ת פני יהושע ב נח ואגודת אזוב אה"ע טז יט, לדעה זו); או שלדעתם לענין אבדה אין סומכים על טביעות עין באלו, ומכל מקום סוברים שלענין איסורים הכל מודים שסומכים על זה, מפני שהדרך לדייק יותר (שו"ת פני יהושע שם, בשם הנמוקי יוסף).

טביעות עין גרועה

טביעות עין גרועה - "כל שהיא" - נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שסומכים עליה להתיר איסורים (תוספות חולין צו א ד"ה ולא; ריטב"א ור"ן שם, בשמם; רמב"ם מאכלות אסורות ח יב, וטוש"ע יו"ד סג א, לפי נודע ביהודה תנינא אה"ע סב; ים של שלמה שם; פלתי סג סק"ג), ואפילו איסורי תורה (פלתי שם; עצי ארזים יז ס"ק צח).

• ויש אומרים שאין מתירים איסורים על פי טביעות עין גרועה, כל שאינו מכירו ודאי שהוא זה (רמב"ם וטוש"ע שם, לפי פרי חדש שם סק"ד, וקהלת יעקב (קרלין) ו; רמב"ן שם, לפי דברי יוסף (מונקטש) ב תלא; פרי מגדים שם, שפתי דעת ס"ק יא).

ושני סוגי טביעות עין גרועה הם:

• ששבעתו עינו בתחילה, והכירו הכרה גמורה, אלא שאחר כך נשתנה הענין ועכשיו אין לו בו טביעות עין גמורה (ים של שלמה שם), היינו שאינו מכירו על פי מה שטבוע במוחו, אלא שדומה הוא לאותו דבר (תפארת צבי (ר' צדוק) יו"ד טז ה), והוא קצת מסופק בהכרת הדבר, ואם יבואו עדים ויעידו כנגדו לא יהיה בטוח כל כך בהכרתו כדי להכחישם (מחנה חיים א נו), אבל אם לא שבעתו עינו ולא הכירו בתחילה יפה, אין מתירים על פי טביעות עינו (ים של שלמה שם).

• בדברים שווים שאין בהם שינוי וחילוק, והיא עדיפה על טביעות עין בדברים שלא שבעתם העין שאין סומכים עליה באבדה (ריטב"א שם).

המכירים

מצא אבדה, ובא אחד ואמר שיש לו בה טביעות עין שהיא שלו, שמחזירים לו את האבדה (ראה להלן: בממון, אישות ואיסורים), הרי זה כשהוא "צורבא מרבנן", תלמיד-חכם (ראה ערכו), אבל אם אינו תלמיד חכם אין מחזירים לו (בבא מציעא כג ב; רמב"ם גזלה יד יג; טוש"ע חו"מ רסב כא). ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש מפרשים שאין הטעם לפי שצורבא מרבנן הוא חכם ובקי בטביעות עין, אלא לפי שחסיד הוא ואינו משקר (רמב"ן חולין צו א), אבל עם הארץ אינו נאמן אף על פי שיש לו טביעות עין (תוספות גיטין כז ב ד"ה ודוקא, ובבא מציעא יט א ד"ה אבל, בשם רבנו תם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי ור"ן גיטין שם, וחולין שם), שמא משום חמדת הממון הוא משקר (רש"י חולין שם ד"ה בטביעות; רמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א ור"ן גיטין שם, וחולין שם).

• ויש מפרשים הטעם שאין סומכים על עם הארץ, לפי שאין דרך עם הארץ לדייק (רמב"ן וחידושי הר"ן גיטין כז א, בדעת רש"י; ריטב"א בבא מציעא יט א; שו"ת פני יהושע ב סז, ומשיב דבר ד פג ד, בדעת הרמב"ם) - או לפי שחוששים שמתוך שיש לו נגיעה בדבר "אומר בדדמי", היינו שטועה הוא בדמיונו (סדר אליה רבה א; כתב סופר חולין שם, בדעת הריטב"א שם; משיב דבר שם).

ומקור לדין זה מהכתוב, שנאמר: עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ (דברים כב ב), ועל הצד שסימנים דרבנן, אין הפירוש דרשהו בסימנים, אלא דרשהו אם הוא תלמיד חכם ואינו משנה בדיבורו, ואז תחזירו בטביעת עין (בבא מציעא כח א, לגירסת רבנו חננאל שם ד"ה ואסיקנא).

כשאין חשש שמשקר

לדעה שאף לעם הארץ יש טביעות עין, סומכים עליה במקום שאין חשש שמשקר (תוספות גיטין שם, ובבא מציעא שם), ולפיכך האמינו לשני עדים המעידים על פי טביעות עינם - אף על פי שאינם תלמידי חכמים - בדיני-ממונות (ראה ערכו. ראה להלן: בממון, אישות ואיסורים. רמב"ן חולין שם; רשב"א שם, בשמו) ובדיני נפשות (ראה ערכו. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן גיטין שם; רמב"ן וריטב"א חולין שם). ואף לדעה שאין להם טביעות עין, אם הכירו עדים את החפץ בטביעות עין, אפילו היו עמי הארץ סומכים על עדותם, לפי שעדים מדייקים בדבריהם (כן משמע מהריטב"א בבא מציעא יח ב), ואינם טועים בדמיונם (שיטה מקובצת בבא מציעא כז ב, בשם שיטה).

בימינו

אף בזמן הזה מחזירים אבדה לתלמיד חכם בטביעות עין (ט"ז יו"ד סג סק"א, וגן המלך קמז, על פי הרמ"א שם א). ואף על פי שלענין כמה דברים יש סוברים שאין דיני תלמיד חכם נוהגים בזמן הזה (ראה ערך תלמיד חכם), מחזירים אבדה לתלמיד חכם בזמן הזה, לפי שאין כאן הוצאת ממון משום אדם בבירור, ויש לסמוך על הסוברים שאף בזמן הזה נוהג דין תלמיד חכם (ט"ז שם)^[3].

ויש שכתבו שלדעת ראשונים הסוברים שאין להתיר איסור ערוה על פי טביעות עין של תלמיד חכם, לפי שאין תלמיד חכם מצוי בדורות הללו, כל שכן שאין מחזירים אבדה לתלמיד חכם בזמן הזה (שו"ת פני יהושע ב סז; אגודת אזוב אה"ע טז אות כ).

אשה

אשה, נחלקו בה אחרונים אם סומכים על טביעות עין שלה באיסורי תורה:

• יש אומרים שכשם שאינה נאמנת באיסור שיש בו צדדים להקל, לפי שמורה בו היתר מחמת קלות דעתה (ראה ערך אשה: בנאמנות), כך בטביעות עין אנו חוששים שמא לא תשבענה עיניה, ותטעה בדמיונה (תבואות שור יו"ד סג, בסוף הסימן; כתב סופר אה"ע לט), אבל באיסור דרבנן סומכים על טביעות עין שלה, כיון שמהתורה הדבר מותר אף בלא טביעות עינה (תבואות שור שם).

• ויש אומרים שאשה נאמנת בטביעות עין אף באיסור תורה (נודע ביהודה תנינא אה"ע סא; חקרי לב אה"ע יב; מחנה חיים א נו).

קטן

קטן (ראה ערכו), כתבו אחרונים שאין להאמינו בטביעות עין אף כשהוא מעיד על איסור דרבנן, שמא אין לו טביעות עין (תבואות שור שם)^[4].

בהכרת אשה

תלמיד חכם שאין דרכו להסתכל בנשים - משום צניעות (ראה ערכו. רבנו גרשום בבא בתרא קסח א ד"ה דלמא מחלפו) - אין דרכו לדייק בהכרת אשה. לפיכך אם היה חתום על שובר של אשה שנפרעה כתובתה, ובאה אותה אשה ואומרת לא ציויתי לכותבו, אלא אשה אחרת ששמה כשמי, והודה לדבריה, יכול לחזור בו ולומר זו היא שציותה, ואין כאן משום "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" - שאין דרכו לדייק בכך (גמ' שם, לפי רשב"ם ד"ה צורבא וד"ה אע"ג; טור אה"ע קי ורמ"א שם) גמ' שם), אבל אם אמר תחילה ברי לי שאינה זאת, אינו יכול לחזור בו (טור שם, על פי גמ' שם), שאף על פי שאין דרכו של תלמיד חכם לדייק בכך, כשהוא אומר בפירוש שדייק, מקבלים דבריו, ואינו יכול לחזור בו (כן משמע מהגמ' שם).

בממון, אישות ואיסורים

הוצאת ממון

עדים המעידים על כלי שביד ראובן שהוא שייך לשמעון, שמוציאים בית דין מראובן ונותנים לשמעון, אין עדותם אלא על פי טביעות עין שיש להם בכלי (פסקי רי"ד גיטין כז ב), ואף על פי שאין סומכים על סימנים להוציא ממון - לסוברים כן (ראה ערך סמנים) - סומכים על הכרת העדים שהיא בטביעות עין (כן משמע מקצות החושן מו סק"ח, בדעת רבנו תם).

קיום שטרות

וכן בקיום-שטרות (ראה ערכו), כשהעדים המקיימים מכירים את החתימה, הרי זו עדות על פי טביעות עין, ולכן אף על פי שאין סומכים על דימוי החתימות של שטר זה לשטרות אחרים של אותם העדים, באופנים מסויימים (ראה ערך קיום שטרות) כשהעדים מכירים את החתימות סומכים על עדותם, שהרי מתוך בינת הלב וטביעות עין הם מעידים, וטביעות עין עדיפה מסימנים, ובחוט השערה מכירים השינוי (ספר הישר לרבנו תם (תשובות) לה; מרדכי כתובות קמו, בשמו).

אבדה שאין בה סימן

המוצא חפץ שאפשר שתהיה לו לבעליו בו טביעות עין (ראה להלן) - אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויים (רמב"ן בבא מציעא כג ב; טור ורמ"א חו"מ רסב כא) - חייב להכריז אף שאין בו סימן, שמא יבוא בעליו - אם הוא תלמיד חכם (ראה לעיל: המכירים) - ויאמר אני מכירו בטביעות עין שהוא שלי, ומחזירים לו אבדה זו בטביעות עין (רמב"ם גזלה יד יב, על פי בבא מציעא כג ב; טוש"ע שם).

המוצא כלים חדשים

"כלי אנפוריא" שהם כלים חדשים שלא שבעתם העין - מן הסתם (תוספות רי"ד שם כג א) - אינו חייב להכריז עליהם, לסוברים כן (ראה לעיל: גדרה ומהותה), לפי שאין נאמנים עליהם בטביעות עין, או לפי שמן הסתם לא יכירם הבעלים, ולא יתן בהם טביעות עין (ראה לעיל: שם); ואם שבעתם העין חייב להכריז (גמ' שם כד א), לפי שבעליהם נאמן עליהם בטביעות עין אם תלמיד חכם הוא (רבנו חננאל שם; אור זרוע ג בבא מציעא סב).

אלו הם כלים חדשים שלא שבעתם העין: בדי מחטים וצינורות ומחרוזות של קרדומות (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ב א; גמ' שם כד א; ירושלמי שם ב"ב), ופירשו ראשונים שמפני דקותם אין העין שולטת בהם עד לאחר זמן (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), או לפי שאינם חביבים עליו כל כך, ולכן אין לו בהם טביעות עין עד שישתמש בהם, ותשבע בהם העין (אור זרוע שם), אבל שאר כלים - כגון גלימא וסודר, כוסות כפות וקערות (אור זרוע שם) - חייב להכריז אף קודם ששבעתם העין (אור זרוע שם; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה), לפי שיש לאדם בהם טביעות עין אף בזמן מועט (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה)^[5].

מהראשונים יש שכתבו שהמוצא כלי חרס וכיוצא בהם מהכלים שצורת כולם שוה, אם היו חדשים הרי הם שלו, ואם היו כלים ששבעתם העין - חייב להכריז (רמב"ם גזלה יד יב; שו"ע חו"מ רסב כא), ופירשו אחרונים שבדי מחטים וצינורות צורת כולם שוה, לפיכך אין בהם טביעות עין קודם ששבעתם העין, ואין צריך להכריז עליהם, אבל מצא כלים שאין צורתם שוה, חייב להכריז אף על פי שלא שבעתם העין, שבכלים הללו יש לאדם טביעות עין אף על פי שלא שבעתם עינו (מים חיים (רפפורט) אה"ע כ, ולבוש מרדכי מה, בדעת הרמב"ם; אמרי אש אה"ע קיא; מעין החכמה בבא מציעא שם).

המוצא דברים שאין הדרך להיות בהם טביעות עין

מצא כריכות ועיגולי דבלה וככרות ומחרוזות של דגים וכיוצא, שאינו חייב להכריז עליהם (ראה משנה בבא מציעא כא א), אם מצאם במקום שתלמידי חכמים מצויים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו צריך להכריז, לפי שאין דרכם של דברים אלו שתהיה בהם טביעות עין (תוספות שם כד א ד"ה ומודה; רבנו יהונתן שם; רמב"ן שם; אור זרוע שם), ולכן אף אם בא תלמיד חכם ונותן בהם טביעות עין אין מחזירים אותם לו (אור זרוע שם), ואף לדעת הסוברים שלדברי חכמים גם כלים שלא שבעתם העין חייב להכריז, ולהחזיר אותם לתלמיד חכם בטביעות עין (ראה לעיל. תוספות שם), דברים אלו שאינם חביבים על בעליהם לא שייך בהם טביעות עין (אור זרוע שם שם), או שמן הסתם אין באלו טביעות עין, ולכן אינו חייב להכריז (רמב"ן שם).

• ויש אומרים שאף בדברים אלו חייב להכריז, אם מצאם במקום שתלמידי חכמים מצויים שם, כמו בכלים (רשב"א ומאירי ור"ן ונמוקי יוסף שם, בדעת הראב"ד).

החזרת גט לשליח

שליח המביא גט ואבד ממנו, ומצאו לאחר זמן - שהגט פסול, שמא מאחר נפל, ואין זה הגט שלו (ראה ערך שליח להולכה) - אם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו (משנה גיטין כז א, לגירסת הרי"ף שם) - כשר (משנה שם; רמב"ם גרושין ג ט; טוש"ע אה"ע קלב ד), ואף על פי שהגט לא שבעתו העין, שאין אדם משהה גט בידיו, סומכים על טביעות עין (תוספות בבא מציעא כד א ד"ה), והדברים אמורים לדעת הסוברים שאף באבדה סומכים על טביעות עין כזו (ראה לעיל. תוספות שם), או שאף אם אין סומכים באבדה על טביעות עין כזו (ראה לעיל), באיסורים סומכים עליה לדברי הכל (ראה לעיל. מראות הצובאות ס"ק פה)^[6]. ואין מחזירים את הגט לשליח אלא אם כן הוא תלמיד חכם - שאינו משנה בדיבורו (ראה לעיל: המכירים) - אבל לאדם אחר אין מחזירים (גמ' גיטין כז ב, ובבא מציעא יט א).

החזרת הגט לבעל

אף הבעל שאבד גיטו ומצאו אחר, ומכירו הבעל בטביעות עין שהוא שלו, כתבו ראשונים - לסוברים שהשליח אינו נאמן כשמצאו אחר (ראה לעיל) - שאם אינו תלמיד חכם אינו נאמן, ואין מחזירים לו (תוספות גיטין כז ב ד"ה מעולם, ובבא מציעא יח ב ד"ה מעולם; פסקי ריא"ז ומאירי ורא"ש גיטין שם), שחוששים שמא הוא משקר (פסקי ריא"ז שם) משום הפסד שכר הסופר (בית שמואל קלב ס"ק יג), או שאף על פי שמשום שכר הסופר אינו חשוד לשקר ולקלקלה במזיד, מכל מקום חוששים שאינו מכירו ואומר שמכירו, לפי שלא נראה לו לחשוש שנפל מאדם אחר ששמו כשמו (תוספות שם), ואין זה חשוב בעיניו קלקול, לפיכך משקר שמכיר הגט (דרוש וחידוש, השמטות לבבא מציעא כג ב, בדעת התוספות), או שאף על פי שאינו חשוד לשקר, מכל מקום יש לומר שטועה בדמיונו משום שאינו חושש שנזדמן כאן גט אחר (פני יהושע גיטין כח א)^[7].

הכרת פני המת

אדם שנמצא מת, והכירוהו בטביעות עין שהוא פלוני, מתירים את אשתו להינשא, וצריך שיכירו בפרצוף פנים - צורת הפנים (פירוש המשניות לרמב"ם יבמות קכ א), היינו הלחיים (מאירי שם; רבנו ירוחם כג ג, בשם הרמ"ה), אבל אין משגיחים על העינים והפה (רבנו ירוחם שם, בשם הרמ"ה) - עם החוטם (משנה יבמות שם; רמב"ם גרושין יג כא; טוש"ע אה"ע יז כד,כו) והפדחת (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו המצח (רש"י שם ד"ה פדחת), שנאמר: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיהו ג ט. גמ' שם ובכורות מו ב), ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים הלימוד מהכתוב מכלל שאין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר הפנים (רש"י יבמות שם ד"ה הכרת).

• יש מפרשים הלימוד מהכתוב שצריך הכרה לבד מן הפנים, והוא בהכרת הפדחת (תוספות שם ד"ה הכרת), וכן אמרו: מעשה באחד שהדביק שעוה על מצחו, ולא הכירוהו (גמ' שם).

• ויש מפרשים הלימוד מהכתוב, שזה החוטם - שבו עיקר הכרת הפנים (פני משה יבמות טז ג) - ואמרו: הרוצה שלא יכירוהו, ידביק רטיה על חוטמו (ירושלמי שם).

ונחלקו בתלמוד:

• יש אומרים שהצריכו הכרת פרצוף פנים עם החוטם משום חומרא שהחמירו חכמים בעדות-אשה (ראה ערכו) - שלא להתירה על פי הכרת הפדחת, ואם נישאת תצא (צמח צדק אה"ע סג) ) - אבל מן התורה די בהכרת הפדחת (תירוץ ראשון בבכורות מו ב, בדעת רבי יוחנן), ולכן לענין עדות להורדת הבנים לנחלה די בהכרת הפדחת (עצי ארזים יז ס"ק פד).

• ויש אומרים שאף מן התורה צריך הכרת פרצוף פנים והחוטם (כן משמע מהתירוץ השני בגמ' שם, בדעת רבי יוחנן, והגמ' שם, בדעת ריש לקיש), ולכן אף כשמעידים לענין נחלה וכיוצא, צריך שיכירוהו בפרצוף פנים עם פדחתו וחוטמו (עצי ארזים שם, על פי רבנו יורחם שם).

הכרת פרצוף פנים עם החוטם, כתבו ראשונים שהיא הכרה בטביעות עין (הגהות אש"רי יבמות טו א, בשם הראבי"ה; רא"ם לח), והיא ההכרה האמתית והברורה בלא שום פקפוק (רא"ם שם). וכתבו ראשונים שכל שאין הראש כולו קיים אין כאן הכרת טביעות עין, ואינו אלא כסימנים, שאומר פרצוף הפנים והפדחת והחוטם של מת זה דומים לאותם של פלוני (ספר הישר (תשובות) צב), שכל טביעות עין שאינה בכל הגוף אלא בכמה מאיברי הגוף אינה אלא כסימנים כלפי הגוף כולו, שזהו סימן על גוף זה שיש לו פרצוף פנים וחוטם כאלו (שו"ת חתם סופר אה"ע א נא).

נאמנות עם הארץ

אף עם הארץ נאמן להעיד בטביעות עין על מת, אף על פי שאינו נאמן בגט שאבד כל שאין לו מיגו (ראה לעיל), שדוקא בגט שאבד חוששים שהוא משקר, מה שאין כן בעדות אשה שהקילו להאמין אפילו לגוי ולעבד ולשפחה (מהר"י ברונא נג; רא"ם שם), או שהטעם שדוקא בגט שאבד אין עם הארץ נאמן לפי שיש בו חשש נגיעה (ראה לעיל), אבל בעדות אשה שאין לו נגיעה בדבר, נאמן אף בלא מיגו (שו"ת הב"ח פז; בית שמואל אה"ע יז ס"ק סח)^[8].

איסורים

סומכים על טביעות עין באיסורים, כאותה שאמרו בבשר-שנתעלם-מן- העין (ראה ערכו) - שאסרוהו חכמים מחשש שנטלו העורבים את החתיכה שהניח, והניחו במקומה בשר נבילה (ראה ערך בשר שנתעלם מן העין: דינו) - שאם יש לו בו טביעות עין שזהו הבשר שלו, מותר לאכלו (חולין צה ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח יב; טוש"ע יו"ד סג א).

הערות שוליים