פרשני:ספרי ר' צדוק הכהן מלובלין:צדקת הצדיק א: הבדלים בין גרסאות בדף

כשהאדם מתחיל את עבודת ה' שלו, הוא צריך לעשות זאת במהירות. כך נעשה גם בפסח מצרים, שאז התחילו עם ישראל את עבודת ה' וזו היתה המצווה הראשונה שנצטוו בה<ref>רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים" (יחזקאל טז ח). הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר... ואת ערום ועריה וגו' ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך..." ({{#makor-new:בא - מסכתא דפסחא ה|מדרשי-הלכה-מכילתא-דרבי-ישמעאל-בא-מס'-דפסחא-בא|ה}} ד"ה והיה לכם).</ref>. חלק מהציווי על הפסח היה שיאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות שאינו צריך להיאכל בחפזון, היות והוא כבר לא הכניסה לעבודת ה'. הביאור לכך הוא משום שברגע ההתחלה, האדם צריך להתנתק מן התאוות הגשמיות של העולם הזה המחוברות אליו וכובלות אותו. ברגע שמתעורר בו הרצון להתחיל בעבודת ה', אז הוא צריך להזדרז ולנסות להתנתק מהם כמה שיותר מהר, ולנצל את הרגע. בהמשך עבודתו יוכל האדם שוב להמשיך לעבוד במתינות ולאט, היות והוא כבר מחובר אל הקודש, כמו שמצאנו בפסח דורות שלא נצטוו על החפזון.