פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר סו יא: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר סו יא סעיף יא - נדוניה

טור רמב"ם ושו"ע: מעות או בגדים שהאשה מכניסה עמה והבעל מקבל עליהם אחריות, נקראים נדוניה (וגם נכסי צאן ברזל. אם הנכסים באחריות האשה הם נקראים נכסי מלוג). יש מנהגים שונים כיצד לשום את הנדוניה, ובכל מקום יש לעשות לפי המנהג ולגבות בהתאם.

☜ ריב"ש וב"ש: אם הבעל לא רוצה לקבל אחריות על הנכסים, אי אפשר לכוף אותו. במקום שאין מנהג כיצד לשום הולכים לפי המנהג המוזכר במשנה בכתובות (סו, א. במטבעות או סחורות כותב שליש יותר מהשווי, ובבגדים כותב חמישית פחות כי רגילים לשום אותם חמישית יותר מהשווי האמיתי).

☜ מהרי"ל ורמ"א: הבעל יכול לכתוב פחות ממנהג המדינה (או יותר), אך בתנאי שהתנה על כך בשעת השידוך והוא לא כותב פחות מתקנת חכמים.

⦿ מנהג אשכנז רמ"א: במדינות שלנו נהגו לכתוב סכום קבוע, בין אם הכניסה נדוניה ובין אם לא. אם רוצים להוסיף או לפחות מהסכום הקבוע הזה, צריך לכתוב שטר נפרד.

⤶ מהר"ם מינץ, ב"ח ונחלת שבעה: מנהג האשכנזים הוא לכתוב שהנדוניה שהאשה הכניסה שווה מאה זקוקים כסף צרוף, והחתן הוסיף תוספת כתובה של עוד מאה זקוקים כסף צרוף. אם הכלה בעולה, כותבים מחצית מהסכומים האלה.

☜ כתובה כהלכתה ונטעי גבריאל: כך המנהג היום.

סעיף יא

הנושא אשה, סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה. הגה: ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו נקרא נדוניא בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדונייתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל^א, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו (ריב"ש). וע"ל ריש סי' צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. כשהאב קיים ומשיא בתו, כותבים: ודין הנדוניא דהנעלת ליה מבי אביה; וכשאין האב קיים, כותבין: מבי נשא (מרדכי פרק ב"מ בשם ר"ת). מיהו אם שינה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כותבין: מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן נ'). וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה. הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראייה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אע"פ שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג. (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). וע"ל סי' ק' סעיף ה'. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה (רמב"ם כרשב"ג בכתובות סו,ב). הגה: מיהו אם רוצה להתנות ולפחות לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחות ממה שתקנו רבנן. ונראה לי דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השידוכים, אבל אם עשו שידוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחות לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי (מהרי"ל); וכן נוהגין במדינות אלו.

משנה: פסקה להכניס לו אלף דינר - הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה. וכנגד השום - הוא פוסק פחות חומש... [סו,ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה. רש"י מבאר שעל כספים מוסיף שליש לפי שעושה בהם סחורה ומשתכר מהם, ואילו על מטלטלין פוחת משום שדרך הנועדים שם לשומם יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה.

רמב"ם,שו"ע: הלכה כרשב"ג שהכל כמנהג המדינה.

ריב"ש,ב"ש: אמנם במקום שאין מנהג הולכים אחר המשנה, שבכספים מוסיף לה שליש ואילו בשום מטלטלין פוחת לה חומש. הב"ח כתב שמנהגם להוסיף שליש, ומוסיפים שליש מלבר, ובתוספת זו נכללים מאתיים הזקוקים, והביאוהו הח"מ והב"ש.

פרטים בנוסח הכתובה:

יתומה: מרדכי,רמ"א – כותבים שהכניסה "מבי נשא" כדי שידעו שהיא יתומה ונפק"מ שאם מתה תוך שנה אין הנדוניא חוזרת, כמבואר ברמ"א קיח,יט, אמנם בדיעבד כתבו הר"ש משנץ והרמ"א שלא מעכב.

מגורשת: מהרא"י,רמ"א – כותבים "מתרכתא" כדי שידעו שהיא אסורה לכהנים. והביא הח"מ שהמהרא"י כתב כן אפי' אם נתגרשה ואח"כ נתאלמנה מאחר, והב"ש הביא תשובת מינץ שבמקרה כזה כותבים "מתרכתא מקדמת דנא".

מחזיר גרושתו: רש"ל,ח"מ – כותבים "מתרכתא הדרי לגבי" כדי שלא תגבה שתי כתובות שכן מחזירה על דעת כתובתה הראשונה.

בעולה: הב"ש כתב שכותבים "בעולה", אמנם בפת"ש הביא נחלת שבעה ובית מאיר שכתבו שמספיק שלא כותב "הדא בתולתא" אלא "ארוסה".

גר: שו"ת רא"ש,ב"י – כותבים שמו המובהק בן אברהם, ואם כתבו שם חדש אינה כתובה כיוון שלא הוחזק שמו בעיר.

א. ח"מ – נראה להגיה "והן צאן ברזל". נ"ל כוונת הרמ"א שאשה שמכניסה לבעלה בסתם, ולא פורש אחרת, הוי נצ"ב.

מתוך הספר יאיר השולחן