דרשני:המשמעות הרוחנית של השעיר לעזאזל: הבדלים בין גרסאות בדף

השעיר לעזאזל נראה במבט שטחי כנוגד את ערכי היהדות הבסיסיים. התורה כבר מצווה באופן מפורש "ולא יזבחו עוד לשעירים", והגמרא ביומא סז: מונה אותו כאחד מהדברים התמוהים שהשטן ואומות העולם משיבים על ישראל יחד עם איסור אכילת חזיר ושעטנז. במאמר זה ננסה להראות מספר כיוונים בהסבר אמוני ומחשבתי בנוגע למצוות שילוח השעיר לעזאזל.

קורבן לשעירים בציווי ה'

האבן עזרא בפירושו על התורה כותב שהשעיר לעזאזל הוא סוד גדול שתגלה אותו כשתגיע לשלושים ושלוש. האבן עזרא כיוון לסתום את דבריו, אך הרמב"ן פירש שכוונתו לפס' ה33 המסביר שאכן אנו משלחים את השעיר כקורבן לשרו של עשיו שהוא שר החורבן והשממה הנמצא במדבר. ומסביר שאין הכוונה שאנו מקריבים קורבן לשרו של עשיו (הוא שעיר) אלא שה' מצווה עלינו לשלח לו את הקורבן ולכן אין אנו שוחטים את השעיר אלא הוא מת בידי המדבר וכן הוא נבחר ע"י גורל כך ששר החורבן יוכל לבחור אותו בעצמו.

נתינת מקום לכל כח בעולם

אך עדיין בדברי הרמב"ן לא מבואר מדוע רצון ה' שנשלח קורבן זה לשר המדבר? אולי נוכל להסבירו ע"פ הדברים בשמונה קבצים קובץ ה. במאמר שם מבואר שביוה"כ מתגברת מידת הסליחה והחסד בעולם הנותנת מקום לכל כח הנמצא בעולם. אף שבמשך השנה אנו נלחמים בכוחות הע"ז (המתבטאים בעולם משרו של עשיו) ביוה"כ ישנה הסתכלות רחבה יותר על המציאות הרואה שיש מקום ותפקיד לכל כח בעולם כולל לכוחות ע"ז אלו. ולכן ציווה ה' לתת קורבן זה לכוחות הע"ז להראות שיש גם להם מקום בעולם.

השעיר נושא עוונות עמ"י לעשיו

במדרש קיימת גם התייחסות לעזאזל בתור מקומו של עשיו אך באופן אחר מדרכו של הרמב"ן. המדרש בבראשית רבה (סה,טו) דורשים שהשעיר הרי הוא עשיו שהוא איש שעיר והוא נושא עליו את כל עוונותם- עוונות התם שהוא יעקב שהיה איש תם.

השבת החטאים לעשיו מקורם

השם משמואל (תרע”ט) מסביר את עניין המדרש שביוה”כ שהוא יום האמת נחשף טבעם המקורי של עמ”י. עמ"י מעצמם אינם חוטאים אלא הסביבה וגורמים אחרים הם המחטיאים אותם. ביוה”כ הכה”ג מעביר את כל חטאיהם חזרה אל מקורם של החטאים אל עשיו שהוא הגורם בעולם להחטאת עמ”י. שם במדבר חוזרים החטאים לשורשם לעשיו ומשאירים את עמ”י נקי מחטאיו.

זריקת השעיר כסמל להשלכת החטא

באופן דומה אך בסגנון קצת שונה הסביר בעין אי”ה שבת (ט,יד) שישראל מטבעם אינם חוטאים אך ע”י השפעות זרות הם עלולים לחטוא ולהתנהג כשעיר- כשד. מקור החטאים- הזהורית האדומה המסמלת את התשוקה והתאווה אינה חלק מהם אלא נמצאת ממעל לראשם ורק משפיעה עליהם באופן חיצוני. לאחר שהכה”ג משליך את השעיר ואת חטאי עמ”י שיאבדו במדבר ההשפעה החיצונית מתבטלת אף הזהורית משנה צבעה ללבן ומחשבת האדם נטהרת.

השלכת עודף המרץ שבאדם הגורם לחטא

אפשרות אחרת לגורם החטא מביא בעין אי”ה בהמשך (פסקה קל) שהשעיר (מלשון סערה) מסמל את עודף המרץ של פראות הנמצא באדם מעבר לעיקר החיים. אף שסערה זאת נראית זוהרת כזהורית שעל ראש השעיר עדיין על האדם לדעת איך להעמיד את חייו באופן שווה ובדרך האמצע שאם לא הסערה תוליך אותו לחטאו. ואכן לאחר שהכה”ג משלח לעזאזל את כוחות החיים העודפים הקיימים הוא פונה לקרוא בתורה שעל ידיה יכול האדם להכווין את כוחותיו באופן שלם ולהכווין את תגבורת החיים באופן חיובי.

השלכת הכוחות הרעים המצטרפים לאדם בחטא

באופן נוסף מסביר האור החיים (ויקרא טז,ז) כעין המדרש שאכן אנו שולחים את השעיר לכפר על חטאינו. אוה”ח מסביר שלאחר עשיית כל חטא מצטרף לאדם כח רע הנולד מהמעשה שעשה והוא נדבק לאדם ולכן אנו מקריבים חטאת בשביל להוריד כוחות אלו.

ביוה”כ הכה”ג סומך על השעירים ומעביר אליהם את כל הכוחות הללו בשם כל עמ”י וכל הזוהמה הנגרמת מחטאיהם אובדת עם אובדן השעירים. השעיר המוקרב לה' מקבל את החטאים הנעשים בהקרבת הקורבנות שלא כראוי ואילו השעיר הנזרק לה' מקבל את כל חטאי עמ”י ולכן נזרק למדבר שיאבדו שם. כך שבעוד לשם משמואל אנו זורקים את החטאים חזרה לשורשם אצל עשיו באוה”ח אין עניין מיוחד לעזאזל כהר ואנו רק משלחים מעלינו את שדבק בנו מהחטא. לעין אי”ה כל המעשה מסמל את הפיכת האדם לשעיר בחטאו ואת היכולת להשתחרר מהכוחות המחטיאים שמסמלת הזהורית האדומה ההופכת ללבנה.

ביטוי ליכולת הבחירה שבאדם

בדרך שונה מכל הנ”ל הסביר הרש”ר הירש. הרש”ר מתייחס לכך שבתחילה דרכם של שני השעירים שווה- עליהם להיות בעלי אותו גובה ובאותו מחיר ושניהם מגיעים יחדיו לבית המקדש. השעירים, מסביר הרש”ר, מסמלים את הבחירה החופשית של האדם שביכולותו לבחור לפנות לטוב ולקדושה או שביכולתו ללכת לעזאזל- להיות עז כנגדה וממילא ללכת (אזל) ללא עתיד. שני השעירים שווים ואחד מהם “בוחר” את דרכו בטוב ואילו השני “בוחר” בדרכו לרע. ביוה”כ שבו אנו מתנקים מהעוונות אנו משרישים בתוכנו את יסוד הבחירה החופשית שבידינו לחטוא או שביכולתנו לחזור בתשובה ולבחור בקדושה.