פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר עה א

סעיף א

ג' ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל (משנה כתובות קי,א). וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן (שחלוקים בלשונם^א) (מוהר"ם סי' קי"ז), שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש. (אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל אחד, אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה^ב) (הר"ן פ"ב דייני גזירות, וכן כל כיוצא בזה). אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה (רמב"ם מתוספתא). הגה: וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת, היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה, אפילו מכפר למדינה או להיפך (טור בשם ר"ת). אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך; אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים (ג"ז שם). היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא איתדר ליה, יכול לחזור ולהוציאה (ריב"ש סימן פ"ח). י"א אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (ת"ה סימן רט"ו), ויש חולקין^ג (ב"י וכן משמע בריב"ש סימן פ"א). מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי נשאה לשוב לביתו^ד (ב"י בשם הרשב"ץ). ועיין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט' עוד מדינין אלו.

משנה כתובות קי,א: שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה. רשב"ג אומר אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק.

תוספתא: במה דברים אמורים בזמן שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה.

רי"ף,רמב"ם,שו"ע: פסקו את התוספתא וביארו שיד האיש עדיפה מיד האשה, ומדובר כאן על אימתי יכול הוא לכפותה, ומבואר שיכול לכפותה ללכת למקום מגוריו ואפילו אם נשאה במקום מגוריה, אך אינו יכול לכפותה לצאת ממקום מגוריו ואפילו כשרוצה ללכת למקום מגוריה, ובתוך אותה ארץ יכול לכפותה אף מעירו לעיר אחרת בתנאי שהן שוות. הב"י כתב שבמקום הרמב"ם ורש"י וכל הגאונים לא חוששים לר"ת.

מהר"ם: יד האיש עדיפה מהאשה, אך אם נשאה במקום מגוריה אינו יכול לכופה ללכת אחריו, ויכול לכופה רק כשנשאה שלא במקום מגוריה, ואז יכול אפי' אם אירסה במקום מגוריה^[1]. הב"ש מביא אפשרות שהטור הבין במהר"ם שדוקא כשגם אירסה וגם נשאה במקום מגוריה אינו יכול לכופה אך אם אירסה במקום אחר ואח"כ נשאה במקום מגוריה רשאי לכופה.

ר"ת: יד האשה עדיפה מיד הבעל, ומדובר כאן על אימתי יכולה היא לכפותו, ומבואר שאם נשאה במקום מגוריה כופה אותו להישאר שם, ואם שניהם ממקום אחד ונישאו במקום אחר כופה אותו לחזור למקום מגוריהם, אך אם נשאה במקום מגוריו אינה כופה אותו ללכת למקום מגוריה. ונימק שמכיוון שאין השיירות מצויות ביניהן אינו יכול תמיד לחקור ולדעת מנהג אנשי מולדתו. אמנם באותו אזור יד האשה עדיפה ויכולה לכופו ללכת לעירה משום שעולה עימו ואינה יורדת, ועוד שהוא יכול ללכת לראות אוהביו כשירצה משא"כ היא.

מהר"ם,ד"מ: כיוון שזו מחלוקת, יש ללכת לחומרא לכאן ולכאן ושניהם אינם יכולים לכוף זה את זה. הד"מ כתב "איך לא נחוש לר"ת מאחר שהמהר"ם חשש לדבריו", וברמ"א הביא דעת ר"ת ב"יש אומרים".

א. חלוקים בלשונם: מהר"ם: דוקא אם חלוקים בלשונם, אחרת היו בארץ ישראל הרבה יותר מג' ארצות.

ח"מ: לא צריך שידברו בשפה שונה לגמרי אלא מספיק שיש שינויי לשון, שהרי ביהודה והגליל ועבר הירדן דיברו בלשון הקודש ובכל זאת נחשבים שלוש ארצות, אך לא מספיק שיהיה רק שינוי לשון אלא תלוי גם בגודל המדינה, וצ"ע למעשה מה נקרא ארץ אחרת, והריב"ש כתב שאותה מלכות נקראת אותה ארץ ומלכות אחרת נחשבת ארץ אחרת.

ב"ש: אם יש שינוי לשון או מלכות נחשב ארץ אחרת (אך לא תלוי בגודל המדינה). הב"ש ביאר שהריב"ש לא בא לחלוק על המהר"ם ששינוי לשון מחלק אלא להוסיף שגם שינוי מלכות מחלק^[2].

ב. התנה עימה: הר"ן כתב שאינו יכול להוציאה מעיר לכרך בגליל אפילו אם הוא מכרך ביהודה שאז ביכולתו להוציאה לכרך שביהודה.

הח"מ הסתפק אם היא יכולה לכופו ללכת למקומו כיוון שעל דעת כן נישאה, והב"ש כתב שלשיטה זו ודאי שאינה יכולה כיוון שסוברת שאין שום כפייה עליו, ובפרט במקרה זה שבו אפי' ר"ת יודה שאינה יכולה (היא יכולה רק למקום מגוריה).

ג. כשאינו יכול לפרנס עצמו: תרוה"ד: כופה אשתו שתלך עימו למקום אחר. נו"ב – דוקא בנשאה סתם, אך אם התנו במפורש לדור שם אינו יכול לשנות.

ריב"ש,ב"י: אינו יכול לכפותה.

רמ"א: הביא שתי הדעות.

ח"מ,ב"ש: נחלקו דוקא כשרוצה לקבוע דירתו במקום מסויים, אך לכו"ע אינו יכול לכופה לנדוד עימו ולהוליכה מעיר לעיר, וכפי שכותב הריב"ש, שבזה לא נסתפק אדם מעולם.

כשחלה ויש חשש סכנה: נו"ב: כשיש לו מיחושים במקום זה, אף אם יש חשש סכנה לכו"ע אינו יכול לכופה ואפי' תרוה"ד יודה, כי דוקא בדוחק עניות שגם היא בעניות אומרים שיותר נח לה ללכת למקום אחר ואף שאינה רוצה בטלה דעתה ויכול לטעון שנשאה על דעת סתם נשים, אבל כאן שרק הוא סובל מהמכאובים – מה אכפת לה^[3]. ובפרט במקרה שנדון שם, שהותנה בפירוש שידורו במקום האשה, שאף תרוה"ד לא כתב דבריו אלא בנישאו סתם ולא בהתנו במפורש. לכן אין לכוף אותו אך גם אין לכוף אותה^[4].

פת"ש: פקפק בסברת הנו"ב, שבמכאובים אין הדבר נוגע לה, שהרי מסתמא גם לא יוכל להשתכר במצב זה^[5]. ומ"מ לגבי מקרה שהותנה בפירוש משמע שמקבל את דברי הנו"ב.

ד. לשוב לביתו: הב"ש ביאר שכתב טעם זה כדי לומר שבכך אפילו ר"ת יודה. ואילו הח"מ כתב שהרשב"ץ כתב דינו אליבא דשאר פוסקים ואכן לא נזקק לטעם זה אלא כתבו כתוספת בלבד, ותמה מדוע הרמ"א כתב דין זה, הרי כבר פסק שהאיש יכול לכוף האשה ללכת למקומו, ואם כתב זאת אליבא דר"ת קשה מנ"ל שדעת הרשב"ץ שאף ר"ת יודה בכך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים