פדיון מעשר שני: הבדלים בין גרסאות בדף

העברת הקדושה שחלה על פירות מעשר שני לכסף.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו פירות מעשר שני נאכלים בירושלים. אם היבול היה רב והדרך לירושלים היתה רחוקה וקשה היה להביא לשם את הפירות עצמם, היו פודים אותם בכסף, כלומר, היו מעבירים את הקדושה שחלה על הפירות לכסף והפירות היו יורדים מקדושתם, נעשים חולין ומותרים באכילה בכל מקום.

את הכסף היו מעלים לירושלים וקונים בו קרבנות שלמים או שאר מצרכי מזון, שהיו נאכלים בירושלים, כדין מעשר שני, שנאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך".

פדיון מעשר שני יכול להעשות בשני אופנים: א. על ידי אדם אחר, שפודה אותו ונותן לבעליו את דמי שוויו; ב. על ידי הבעלים שפודים אותו לעצמם, ובכגון זה חייבים הם להוסיף על דמי שוויו חומש מלבר - מבחוץ, כגון מעשר השווה ארבעה דינרים פודים אותו בחמשה דינרים.

מותר לכתחילה להערים כדי לפדות מעשר שני ללא תוספת חומש, שמכיון שכתוב בו ברכה: "כי יברכך ה' אלהיך", לכן הקלו בו חכמים להערים עליו ולפדותו בלי חומש.

כיצד מערימים על מעשר שני? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו או לשפחתו העברים: "קח לך מעות אלו במתנה ופדה לך בהן מעשר שני זה", והרי הן פטורים מחומש, לפי שנחשבים הם כאחרים, שאף עבדו ושפחתו העברים אין גופם קנוי לו (אלא מעשי ידיהם), והרי אחרים פודים בלא חומש.

בזמן הזה, שאין המזבח בנוי, ואין אפשרות לאכול מעשר שני בטהרה, מפרישים את המעשר שני רק על ידי קריאת שם, מבלי להפרידו משאר הפירות, ואין פודים אותו בשוויו, אלא בפרוטה אחת, ועל ידי כך הוא מותר באכילה. בגבולותיה העתיקים של ירושלים (בגבולותיה ההלכתיים של העיר) אי אפשר לחלל מעשר שני טהור. לכן יש לעשות אחת מן הדרכים הללו: א. להוציא את הטבל מחוץ לגבולות ירושלים, להפריש ולחלל שם; ב. לטמא את הפירות בעודם טבל (לאחר הפרשת תרומה גדולה ותרומת מעשר) על ידי הרטבתם במים ונגיעה בהם.