משיב הרוח ומוריד הגשם: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
ישנן קהילות בחוץ לארץ שאינן אומרות בקיץ "[[מוריד הטל]]". | ישנן קהילות בחוץ לארץ שאינן אומרות בקיץ "[[מוריד הטל]]". | ||
==שינויי נוסחאות== | |||
ישנה מחלוקת גרסאות בנוסח הניקוד של משיב הרוח ומוריד הגשם. הנוסח המקובל הוא לומר "הגֶּשם" בסגול כמו צורתה המקורית של המילה, וכן נוהגים רוב המתפללים בנוסח אשכנז וספרד {{הערה|ילקוט יוסף תפילה ב, קונטרס הנוסחאות הערה נ וכן מובא בנוסח הגר"א}}. מאידך, יש מי שסובר שמכיוון שמדובר בסוף המשפט יש להטות את המילה כהגָּשֶׁם משום שמדובר בסוף המשפט כדוגמת "ויצאה חינם אין כָּסֶף" (שמות כא יא) וכן שזהו עניין בפני עצמו שמתווסף לברכה וכן פסק [[הרב משה פיינשטיין]] {{הערה|אגרות משה חלק ד'}}. בניגוד לסברות אלו, מי שנוקט בגישה הראשונה סובר כי אין מדובר בהפסק גמור של סוף פסוק אלא רק של זקף קטן וכי מדובר באמצע הברכה ולא בסוף העניין. | |||
[[קטגוריה:תפילה]] | [[קטגוריה:תפילה]] | ||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | ||
גרסה מ־09:16, 30 באוקטובר 2019
|
|
משיב הרוח ומוריד הגשם הם שבחי ה' הנאמרים בחורף בברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה.
החל מתפילת מוסף של שמיני עצרת, מזכירים בברכת "מחיה המתים", את גבורת ה' בהורדת הגשמים, באמירת: "משיב הרוח ומוריד הגשם".
"משיב הרוח ומוריד הגשם" נקרא בלשון חז"ל: "גבורות גשמים", כפי שמובא בגמרא (ברכות לג): "מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים. אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים (כי הגשמים נותנים חיים לעולם כתחיית המתים) לפיכך קבעוה בתחיית המתים".
הזכרה זו נאמרת במשך כל עונת החורף, ומסיימים לאומרה בתפילת שחרית ביום א' של חג הפסח, ט"ו בניסן.
"מוריד הטל" נאמר החל מתפילת מוסף בט"ו בניסן, ומסיימים לאומרו בתפילת שחרית בשמיני עצרת, כ"ב בתשרי.
ישנן קהילות בחוץ לארץ שאינן אומרות בקיץ "מוריד הטל".
שינויי נוסחאות
ישנה מחלוקת גרסאות בנוסח הניקוד של משיב הרוח ומוריד הגשם. הנוסח המקובל הוא לומר "הגֶּשם" בסגול כמו צורתה המקורית של המילה, וכן נוהגים רוב המתפללים בנוסח אשכנז וספרד [1]. מאידך, יש מי שסובר שמכיוון שמדובר בסוף המשפט יש להטות את המילה כהגָּשֶׁם משום שמדובר בסוף המשפט כדוגמת "ויצאה חינם אין כָּסֶף" (שמות כא יא) וכן שזהו עניין בפני עצמו שמתווסף לברכה וכן פסק הרב משה פיינשטיין [2]. בניגוד לסברות אלו, מי שנוקט בגישה הראשונה סובר כי אין מדובר בהפסק גמור של סוף פסוק אלא רק של זקף קטן וכי מדובר באמצע הברכה ולא בסוף העניין.