אנציקלופדיה תלמודית:סמנים: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
 
שורה 5: שורה 5:
ערך זה עוסק בזיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן, כלומר צורה או תכונה שידוע שיש בו ולא מצוי באחר<ref>עי' להלן ציון 52 ואילך, וע&quot;ש שיעור נדירות הסימן.</ref>. על זיהוי מינים שונים, לפי סימן שידוע שיש באותו המין, עי' בערכים המתאימים: על סימני אונות הריאה בבהמה, ע&quot;ע אונא<ref>ציון 26 ואילך.</ref>. על סימני אילונית* ע&quot;ע<ref>אילונית; סימניה וזמנה.</ref>. על סימני אסופי*, ע&quot;ע<ref>אסופי; סימניו.</ref>. על סימני אשמורות הלילה, ע&quot;ע אשמורה<ref>ציון 23 ואילך.</ref>. על סימני אתרוג*, ע&quot;ע<ref>ציונים 15 ואילך, ו229 ואילך.</ref>. על סימני בעלי חיים טמאים וטהורים, ע&quot;ע בהמה טמאה<ref>בהמה טמאה; מיני הטמאה וסימניה.</ref>; דגים<ref>דגים; סימניהם, ואילך.</ref>; חגבים<ref>ציון 34 ואילך.</ref>; עוף טמא. על סימני גדלות ובגרות, ע&quot;ע בוגרת<ref>בוגרת; סימניה.</ref>; גדול<ref>גדול; הסימנים, ואילך.</ref>; גדולה<ref>גדולה; הסימנים, ואילך.</ref>; נערה. על סימני ביצי עופות ודגים טהורים וטמאים, ואם מועיל סימניהם מן התורה, ע&quot;ע ביצה<ref>ביצה (חומר); סימני ביצים.</ref>. על סימני בהמה שילדה, ע&quot;ע בכור בהמה טהורה<ref>ציונים 43 ואילך, 513 ואילך.</ref>. על סימני חיה* ע&quot;ע<ref>חיה; סימני חיה.</ref>. על סימני חֵלב* האסור באכילה, ע&quot;ע<ref>ציון 209 ואילך.</ref>. על סימני חימוץ בבצק, ע&quot;ע חמץ<ref>ציון 236 ואילך.</ref>. על סימני בתולה, ע&quot;ע טענת בתולים<ref>ציון 6 ואילך.</ref>. על סימני טרפה*, ע&quot;ע<ref>ציון 294.</ref>. על סימני אשה שילדה, ע&quot;ע יולדת<ref>ציון 57, ועי' ב&quot;ק יא א.</ref>. על סימני ישראל*, ע&quot;ע<ref>ציון 120 ואילך. וע&quot;ע גמילות חסדים ציון 60.</ref>. על סימני פרד אם אמו אתון או סוסה, ע&quot;ע כלאי בהמה<ref>ציון 533 ואילך. ועי' להלן ציון 310 ואילך, שי&quot;ס שסומכים על סימנים אלו מהתורה רק לסוברים שסימנים מועילים מהתורה, ואינם כשאר זיהוי המינים שמועיל לדעת הכל.</ref>. על סימני פשתן, ע&quot;ע כלאי בגדים<ref>ציון 1580 ואילך.</ref>. על סימני נגע טמא, ע&quot;ע נגעים. על סימני סריס* ע&quot;ע. על סימני ערבה* וצפצפה, ע&quot;ע ערבה. על סימני שוטה*, ע&quot;ע. על קנה וושט שבבהמה שנקראים סימנים, ע&quot;ע שחיטה. על בתוליה של בתולה שנקראים סימנים, ע&quot;ע בתולה<ref>ציון 19.</ref>. על דברים שהם סימן טוב או סימן רע, ע&quot;ע הבדלה<ref>ציונים 171, ו484</ref>, חבתין<ref>ציון 162.</ref>, חפה<ref>ציון 55.</ref>. על כך שסימנים לזיהוי המין מועילים מהתורה, על אף שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים, יש שסוברים שאינו מועיל מהתורה<ref>עי' ציון 76 ואילך.</ref>, עי' להלן<ref>ציון 138 ואילך.</ref>. ועל כך שיש סוברים, שישנם מינים שזיהוים מועיל מהתורה, רק לסוברים שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים מועיל מהתורה, עי' להלן<ref>ציון 308 ואילך.</ref>.
ערך זה עוסק בזיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן, כלומר צורה או תכונה שידוע שיש בו ולא מצוי באחר<ref>עי' להלן ציון 52 ואילך, וע&quot;ש שיעור נדירות הסימן.</ref>. על זיהוי מינים שונים, לפי סימן שידוע שיש באותו המין, עי' בערכים המתאימים: על סימני אונות הריאה בבהמה, ע&quot;ע אונא<ref>ציון 26 ואילך.</ref>. על סימני אילונית* ע&quot;ע<ref>אילונית; סימניה וזמנה.</ref>. על סימני אסופי*, ע&quot;ע<ref>אסופי; סימניו.</ref>. על סימני אשמורות הלילה, ע&quot;ע אשמורה<ref>ציון 23 ואילך.</ref>. על סימני אתרוג*, ע&quot;ע<ref>ציונים 15 ואילך, ו229 ואילך.</ref>. על סימני בעלי חיים טמאים וטהורים, ע&quot;ע בהמה טמאה<ref>בהמה טמאה; מיני הטמאה וסימניה.</ref>; דגים<ref>דגים; סימניהם, ואילך.</ref>; חגבים<ref>ציון 34 ואילך.</ref>; עוף טמא. על סימני גדלות ובגרות, ע&quot;ע בוגרת<ref>בוגרת; סימניה.</ref>; גדול<ref>גדול; הסימנים, ואילך.</ref>; גדולה<ref>גדולה; הסימנים, ואילך.</ref>; נערה. על סימני ביצי עופות ודגים טהורים וטמאים, ואם מועיל סימניהם מן התורה, ע&quot;ע ביצה<ref>ביצה (חומר); סימני ביצים.</ref>. על סימני בהמה שילדה, ע&quot;ע בכור בהמה טהורה<ref>ציונים 43 ואילך, 513 ואילך.</ref>. על סימני חיה* ע&quot;ע<ref>חיה; סימני חיה.</ref>. על סימני חֵלב* האסור באכילה, ע&quot;ע<ref>ציון 209 ואילך.</ref>. על סימני חימוץ בבצק, ע&quot;ע חמץ<ref>ציון 236 ואילך.</ref>. על סימני בתולה, ע&quot;ע טענת בתולים<ref>ציון 6 ואילך.</ref>. על סימני טרפה*, ע&quot;ע<ref>ציון 294.</ref>. על סימני אשה שילדה, ע&quot;ע יולדת<ref>ציון 57, ועי' ב&quot;ק יא א.</ref>. על סימני ישראל*, ע&quot;ע<ref>ציון 120 ואילך. וע&quot;ע גמילות חסדים ציון 60.</ref>. על סימני פרד אם אמו אתון או סוסה, ע&quot;ע כלאי בהמה<ref>ציון 533 ואילך. ועי' להלן ציון 310 ואילך, שי&quot;ס שסומכים על סימנים אלו מהתורה רק לסוברים שסימנים מועילים מהתורה, ואינם כשאר זיהוי המינים שמועיל לדעת הכל.</ref>. על סימני פשתן, ע&quot;ע כלאי בגדים<ref>ציון 1580 ואילך.</ref>. על סימני נגע טמא, ע&quot;ע נגעים. על סימני סריס* ע&quot;ע. על סימני ערבה* וצפצפה, ע&quot;ע ערבה. על סימני שוטה*, ע&quot;ע. על קנה וושט שבבהמה שנקראים סימנים, ע&quot;ע שחיטה. על בתוליה של בתולה שנקראים סימנים, ע&quot;ע בתולה<ref>ציון 19.</ref>. על דברים שהם סימן טוב או סימן רע, ע&quot;ע הבדלה<ref>ציונים 171, ו484</ref>, חבתין<ref>ציון 162.</ref>, חפה<ref>ציון 55.</ref>. על כך שסימנים לזיהוי המין מועילים מהתורה, על אף שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים, יש שסוברים שאינו מועיל מהתורה<ref>עי' ציון 76 ואילך.</ref>, עי' להלן<ref>ציון 138 ואילך.</ref>. ועל כך שיש סוברים, שישנם מינים שזיהוים מועיל מהתורה, רק לסוברים שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים מועיל מהתורה, עי' להלן<ref>ציון 308 ואילך.</ref>.


== א. מהותו ודיניו ==
== '''מהותו ודיניו''' ==


בשני מובנים מצינו סימנים: א) זיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן שידוע שיש בו<ref>עי' להלן: הסימנים.</ref>, ואין חשש שמא חפץ או אדם אחר נזדמן עם סימן כזה<ref>מיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ יח ב; עליות דרבינו יונה ב&quot;ב קכח א ; עי' פנ&quot;י ב&quot;מ כז א, וכח א; עי' תורת גיטין כז ב; עי' פני שלמה ב&quot;מ יט א. ועי' ב&quot;מ כג ב, ויבמות קטו ב.</ref>. ב) אימות לדבריו של אדם על הכרת חפץ או אדם מסוים עם סימן, על ידי שאותו החפץ או האדם נמצא עם אותו סימן<ref>עי' להלן: סימן כהוכחה לנאמנות.</ref>''',''' ואין חשש שניחש הסימן של החפץ כסומא בארובה - סומא שמכוון לרדת בארובה במקרה<ref>עי' רש&quot;י ב&quot;ב יב ב ד&quot;ה ולאו.</ref> – או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן לו וראהו עם סימנו<ref>עי' רמב&quot;ן חולין עט א; עי' ר&quot;ן שם.</ref>. על גדרי אימות זה ודיניו, עי' להלן: סימן כאימות שאינו משקר.
בשני מובנים מצינו סימנים: א) זיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן שידוע שיש בו<ref>עי' להלן: הסימנים.</ref>, ואין חשש שמא חפץ או אדם אחר נזדמן עם סימן כזה<ref>מיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ יח ב; עליות דרבינו יונה ב&quot;ב קכח א ; עי' פנ&quot;י ב&quot;מ כז א, וכח א; עי' תורת גיטין כז ב; עי' פני שלמה ב&quot;מ יט א. ועי' ב&quot;מ כג ב, ויבמות קטו ב.</ref>. ב) אימות לדבריו של אדם על הכרת חפץ או אדם מסוים עם סימן, על ידי שאותו החפץ או האדם נמצא עם אותו סימן<ref>עי' להלן: סימן כהוכחה לנאמנות.</ref>''',''' ואין חשש שניחש הסימן של החפץ כסומא בארובה - סומא שמכוון לרדת בארובה במקרה<ref>עי' רש&quot;י ב&quot;ב יב ב ד&quot;ה ולאו.</ref> – או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן לו וראהו עם סימנו<ref>עי' רמב&quot;ן חולין עט א; עי' ר&quot;ן שם.</ref>. על גדרי אימות זה ודיניו, עי' להלן: סימן כאימות שאינו משקר.
שורה 53: שורה 53:
זיהוי מינים שונים לפי סימן שידוע שיש באותו המין, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שגם לדעת הסוברים סימנים דרבנן<ref>עי' ציון 79.</ref>, מועיל להכרת המין, לפי שסימנים אלו הם מתולדת אותו המין, ואי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר, ולא נחלקו אם סימנים מועילים מהתורה, אלא בסימנים הבאים להבדיל בין שני דברים שווים, שבמקרה נפל באחד סימן, ואפשר שגם יפול סימן זה בזולתו<ref>שו&quot;ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב&quot;ן והר&quot;ן חולין עט א; שו&quot;ת תורת חסד סי' לד. ועי' ציון 312.</ref>. ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שיש מינים שזיהוים מן התורה על פי סימן, מועיל רק לדעת הסוברים שסומכים על סימנים מן התורה<ref>עי' ציון 308 ואילך, על זיהוי פרד. וע&quot;ש שי&quot;ס שבאותם הסימנים, שייך שיהיו גם במין השני.</ref>.
זיהוי מינים שונים לפי סימן שידוע שיש באותו המין, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שגם לדעת הסוברים סימנים דרבנן<ref>עי' ציון 79.</ref>, מועיל להכרת המין, לפי שסימנים אלו הם מתולדת אותו המין, ואי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר, ולא נחלקו אם סימנים מועילים מהתורה, אלא בסימנים הבאים להבדיל בין שני דברים שווים, שבמקרה נפל באחד סימן, ואפשר שגם יפול סימן זה בזולתו<ref>שו&quot;ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב&quot;ן והר&quot;ן חולין עט א; שו&quot;ת תורת חסד סי' לד. ועי' ציון 312.</ref>. ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שיש מינים שזיהוים מן התורה על פי סימן, מועיל רק לדעת הסוברים שסומכים על סימנים מן התורה<ref>עי' ציון 308 ואילך, על זיהוי פרד. וע&quot;ש שי&quot;ס שבאותם הסימנים, שייך שיהיו גם במין השני.</ref>.


== ב. הסימנים ==
== '''הסימנים''' ==


=== סימנים בגוף אדם ===
=== סימנים בגוף אדם ===
שורה 111: שורה 111:
פרד – ולד של סוס וחמור – נתנו חכמים סימן להבחין אם אמו אתון או סוסה, שכשקולו עבה או אזניו גדולות או זנבו קצר, אמו אתון, וכשקולו צלול או אזניו קטנות או זנבו ארוך, אמו סוסה<ref>ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 533 ואילך.</ref>, ונחלקו ראשונים, יש שסוברים, שחשוב סימן שאינו מובהק, ואינו מועיל להתיר איסור תורה – כגון להרביע פרד שאמו סוסה עם פרידה שאמה סוסה, שאין בו איסור כלאי-בהמה*<ref>ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 485 ואילך.</ref> - לסוברים שסימן שאינו מובהק אין סומכים עליו מהתורה<ref>עי' ציון 79. רש&quot;י ור&quot;י מלוניל חולין עט א. ועי' שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל ב סי' טז שתמה מכאן על הרמב&quot;ם שהנהגה בב' טמאים אינה אלא מדרבנן (ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 352), שא&quot;כ אף אם סימנים דרבנן יש לסמוך עליהם.</ref>, ויש שסוברים, שחשוב סימן מובהק<ref>מאירי חולין עט א; מרה&quot;פ לירו' ב&quot;מ פ&quot;ב ה&quot;ה וקדושת יום טוב (מקפוליא) סי' א בד' הרמב&quot;ם כלאים פ&quot;ט ה&quot;ו. וכ&quot;כ שהם סימנים מובהקים הרשב&quot;א בתוה&quot;ב ב&quot;ב ש&quot;ד ורא&quot;ה ור&quot;ן שם, ובשו&quot;ת גבעת שאול סי' א ובחק&quot;ל אה&quot;ע יב דף כב פי' ד' הר&quot;ן כהמאירי, ועי' שו&quot;ת מהרי&quot;ם פאדווא סי' מא שפי' כד' הרמב&quot;ן דלהלן. ועי' רגמ&quot;ה שם: וסימנין דאורייתא כלומר הני סימנין כו', וקיצור פסקי הרא&quot;ש שם: וסימנים אלו דאורייתא הן. וע&quot;ע כלאי בהמה ציון 550, אם צירוף שתי סימנים מסימני סוסה או חמור, חשוב כסימן מובהק.</ref>, ויש שסוברים, שקבלו חכמים לסמוך על סימנים אלו, וסומכים עליהם גם לסוברים שסימן שאינו מובהק אינו מועיל מהתורה<ref>רמב&quot;ן חולין שם, והובא בחי' הר&quot;ן; עי' תוס' הרא&quot;ש שם; עי' צל&quot;ח חולין צה א. ועי' קצוה&quot;ח רנט ס&quot;ק ב, שכמו שקיבלו חכמים סימני טהרה בבהמה, ע&quot;ע בהמה טמאה: מיני הטמאה וסימניה, כך קיבלו חכמים סימני בן סוסה או אתון.</ref>. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין סימנים אלו אלא להבחין בין שני מינים, והבחנה בין שני מינים על ידי סימני המין, מועילה גם לסוברים סימנים דרבנן, לפי שאי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר<ref>שו&quot;ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב&quot;ן והר&quot;ן שבציון הקודם. ועי' ציון 138. אמנם עי' פרישה סי' רצז בד' טור שם, שכשידוע שאין אמותיהם שוות, אף כשהם שווים בסימנים, חשובים שני מינים, ומ' שאין אותם סימנים מוכרחים שיהיו בפרד בן חמור או סוס, אלא רק מצוי שיהיה כך.</ref>.
פרד – ולד של סוס וחמור – נתנו חכמים סימן להבחין אם אמו אתון או סוסה, שכשקולו עבה או אזניו גדולות או זנבו קצר, אמו אתון, וכשקולו צלול או אזניו קטנות או זנבו ארוך, אמו סוסה<ref>ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 533 ואילך.</ref>, ונחלקו ראשונים, יש שסוברים, שחשוב סימן שאינו מובהק, ואינו מועיל להתיר איסור תורה – כגון להרביע פרד שאמו סוסה עם פרידה שאמה סוסה, שאין בו איסור כלאי-בהמה*<ref>ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 485 ואילך.</ref> - לסוברים שסימן שאינו מובהק אין סומכים עליו מהתורה<ref>עי' ציון 79. רש&quot;י ור&quot;י מלוניל חולין עט א. ועי' שו&quot;ת הרא&quot;ש כלל ב סי' טז שתמה מכאן על הרמב&quot;ם שהנהגה בב' טמאים אינה אלא מדרבנן (ע&quot;ע כלאי בהמה ציון 352), שא&quot;כ אף אם סימנים דרבנן יש לסמוך עליהם.</ref>, ויש שסוברים, שחשוב סימן מובהק<ref>מאירי חולין עט א; מרה&quot;פ לירו' ב&quot;מ פ&quot;ב ה&quot;ה וקדושת יום טוב (מקפוליא) סי' א בד' הרמב&quot;ם כלאים פ&quot;ט ה&quot;ו. וכ&quot;כ שהם סימנים מובהקים הרשב&quot;א בתוה&quot;ב ב&quot;ב ש&quot;ד ורא&quot;ה ור&quot;ן שם, ובשו&quot;ת גבעת שאול סי' א ובחק&quot;ל אה&quot;ע יב דף כב פי' ד' הר&quot;ן כהמאירי, ועי' שו&quot;ת מהרי&quot;ם פאדווא סי' מא שפי' כד' הרמב&quot;ן דלהלן. ועי' רגמ&quot;ה שם: וסימנין דאורייתא כלומר הני סימנין כו', וקיצור פסקי הרא&quot;ש שם: וסימנים אלו דאורייתא הן. וע&quot;ע כלאי בהמה ציון 550, אם צירוף שתי סימנים מסימני סוסה או חמור, חשוב כסימן מובהק.</ref>, ויש שסוברים, שקבלו חכמים לסמוך על סימנים אלו, וסומכים עליהם גם לסוברים שסימן שאינו מובהק אינו מועיל מהתורה<ref>רמב&quot;ן חולין שם, והובא בחי' הר&quot;ן; עי' תוס' הרא&quot;ש שם; עי' צל&quot;ח חולין צה א. ועי' קצוה&quot;ח רנט ס&quot;ק ב, שכמו שקיבלו חכמים סימני טהרה בבהמה, ע&quot;ע בהמה טמאה: מיני הטמאה וסימניה, כך קיבלו חכמים סימני בן סוסה או אתון.</ref>. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין סימנים אלו אלא להבחין בין שני מינים, והבחנה בין שני מינים על ידי סימני המין, מועילה גם לסוברים סימנים דרבנן, לפי שאי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר<ref>שו&quot;ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב&quot;ן והר&quot;ן שבציון הקודם. ועי' ציון 138. אמנם עי' פרישה סי' רצז בד' טור שם, שכשידוע שאין אמותיהם שוות, אף כשהם שווים בסימנים, חשובים שני מינים, ומ' שאין אותם סימנים מוכרחים שיהיו בפרד בן חמור או סוס, אלא רק מצוי שיהיה כך.</ref>.


== ג. הדינים שמועיל בהם ==
== '''הדינים שמועיל בהם''' ==


=== באיסור תורה ===
=== באיסור תורה ===
שורה 141: שורה 141:
להחזיק איסור לענין שיחשב כאיסור שהוחזק שלוקים עליו וממיתים, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע עד אחד.</ref>, על ידי סימן המועיל מהתורה, כגון אשה שנשאת על פי סימן שבעלה מת, להחזיקה כאשת איש לבעלה השני, נחלקו אחרונים, יש שסוברים שאף על ידי סימן הוחזק האיסור, לפי שסימן אינו גרוע מעד אחד שמוחזק איסור על פיו<ref>עי' שו&quot;ת רעק&quot;א קמא סי' קז, וע&quot;ש סי' קכד; ש&quot;ש ש&quot;ד פ&quot;ט. ועי' תוס' חולין צו א ד&quot;ה סימניה.</ref>. ויש שסוברים שאין האיסור מוחזק על פי סימן, לפי שסימן הוא הוכחה כמו רוב, ואינו ודאי<ref>עי' ציון 40.</ref>, ואין האיסור מוחזק אלא בעד אחד, שחשוב הוא כודאי לענין איסור<ref>שערי ישר ש&quot;ג פ&quot;ב.</ref>.
להחזיק איסור לענין שיחשב כאיסור שהוחזק שלוקים עליו וממיתים, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע עד אחד.</ref>, על ידי סימן המועיל מהתורה, כגון אשה שנשאת על פי סימן שבעלה מת, להחזיקה כאשת איש לבעלה השני, נחלקו אחרונים, יש שסוברים שאף על ידי סימן הוחזק האיסור, לפי שסימן אינו גרוע מעד אחד שמוחזק איסור על פיו<ref>עי' שו&quot;ת רעק&quot;א קמא סי' קז, וע&quot;ש סי' קכד; ש&quot;ש ש&quot;ד פ&quot;ט. ועי' תוס' חולין צו א ד&quot;ה סימניה.</ref>. ויש שסוברים שאין האיסור מוחזק על פי סימן, לפי שסימן הוא הוכחה כמו רוב, ואינו ודאי<ref>עי' ציון 40.</ref>, ואין האיסור מוחזק אלא בעד אחד, שחשוב הוא כודאי לענין איסור<ref>שערי ישר ש&quot;ג פ&quot;ב.</ref>.


== ד. נגד הוכחה או נאמנות ==
== '''נגד הוכחה או נאמנות''' ==


=== נגד חזקה או רוב ===
=== נגד חזקה או רוב ===
שורה 171: שורה 171:
סימן בגופו של אדם, המכחיש סימן בבגדיו, נסתפקו אחרונים, לדעת הסוברים שאין חוששים שמא הושאל הבגד<ref>עי' ציון 294.</ref>, האם חשובים הסימנים כמכחישים זה את זה, והדבר ספק, או שמאחר שניכר אותו אדם בסימן הגוף, חשוב הוכחה שבגד זה הושאל לאחר, ולא הוכחש הסימן שבגופו<ref>חסד לאברהם (תאומים) סי' יט.</ref>.
סימן בגופו של אדם, המכחיש סימן בבגדיו, נסתפקו אחרונים, לדעת הסוברים שאין חוששים שמא הושאל הבגד<ref>עי' ציון 294.</ref>, האם חשובים הסימנים כמכחישים זה את זה, והדבר ספק, או שמאחר שניכר אותו אדם בסימן הגוף, חשוב הוכחה שבגד זה הושאל לאחר, ולא הוכחש הסימן שבגופו<ref>חסד לאברהם (תאומים) סי' יט.</ref>.


== ה. סימן כאימות שאינו משקר ==
== '''סימן כאימות שאינו משקר''' ==


האומר שמכיר חפץ או אדם מסוים בסימן, ונמצא אותו החפץ או האדם באותו סימן, נאמן על הכרתו<ref>עי' להלן ציון 429 ואילך.</ref>, ואין חוששים שניחש הסימן של אותו החפץ, או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן וראה את החפץ עם סימנו<ref>עי' רמב&quot;ן חולין עט א; עי' ר&quot;ן שם ב.</ref>, שכשם שאין חוששים שנזדמן חפץ אחר בסימן זה<ref>עי' ציון 32.</ref>, כך אין חוששים שנזדמן בדעתו סימן בחפץ זה בלא שהכירו<ref>אבני נזר אה&quot;ע סי' ע.</ref>. ולפיכך המכיר חפץ מסוים ונותן בו סימן, ונמצא אותו חפץ עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את החפץ<ref>עי' רמב&quot;ן שם; עי' ר&quot;ן שם. ועי' ב&quot;מ כז ב, דרשהו אם רמאי, מאי לאו בסימנים, וע&quot;ש כח א, ומדת אורכו לא משתער לה.</ref>, והרי זה חשוב כראיה ששלו הוא<ref>עי' ציון 453 ואילך.</ref>, וכן המכיר אדם מסוים ונתן בו סימן, ואותו אדם נמצא עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את אותו אדם<ref>רשב&quot;א יבמות קטו ב. ודבריו אמורים בע&quot;א שמעיד במלחמה שרובם למיתה, שיש לחשוש שמשקר לסוברים כן, ואינו נאמן לעדות אשה להתירה להנשא (ע&quot;ע עדות אשה) וכשנותן סימן מובהק נאמן על הכרתו, וסומכים עליו כשאומר פלוני הוא.</ref>. ופעמים שנתינת סימן, אינה אימות להכרתו את הדבר, כגון הנותן סימן בחפץ הנמצא בבית חבירו, והיה רגיל לצאת ולהכנס בביתו, אינו מועיל, ששמא כשנכנס ראה הסימן<ref>כתובות פה ב; רמב&quot;ם שאלה פ&quot;ו ה&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רצז א.</ref>, וכן אשה הנותנת סימן בגט, ואמרה נתגרשתי בו ושלי הוא, אינו מועיל, שחוששים שמא כשהחזיק הבעל את הגט ראתה הסימן<ref>עי' ב&quot;מ כח א. וע&quot;ש שאם אמרה מדת אורכו של החוט, חשוב סימן.</ref>. ולדעת הסוברים שסימן מועיל מהתורה, נאמנות זו מהתורה, ולדעת הסוברים שסימן מועיל מדרבנן, נאמנות זו מדרבנן<ref>עי' ב&quot;מ שם, ע&quot;פ רמב&quot;ן ור&quot;ן שם. על הדינים שסימן מועיל לדעת הסוברים שהוא מהתורה ולדעת הסוברים שהוא מדרבנן, עי': הדינים שמועיל בהם, וציון 442 ואילך.</ref>, ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שלדעת הכל נאמנות זו מהתורה<ref>עי' מיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ יח ב ד&quot;ה דאמרי, וע&quot;ש בשם הריב&quot;א שנחלק.</ref>. סימן מובהק בתורת נאמנות על הכרתו, כתבו אחרונים שגם בו נחלקו אמוראים אם הוא מהתורה או מדרבנן כשם שנחלקו בסימן שאינו מובהק<ref>עי' ציון 76 ואילך.</ref>, לפי שאם בסימן שאינו מובהק נחוש שמא ניחש או שמא ראה החפץ ברשות אחר, לסוברים כן, גם בסימן מובהק נחוש כן<ref>קצוה&quot;ח רנט ב; פנ&quot;י ב&quot;מ כז א. ועי' ריטב&quot;א ב&quot;מ כ ב בשם ריב&quot;א.</ref>, ומדברי ראשונים נראה, שבסימן מובהק, כשם שלענין זהוי הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה<ref>עי' ציון 72 ואילך, וע&quot;ש שי&quot;ס שגם סימן מובהק אינו מהתורה.</ref>, כך לענין נאמנותו על הכרת הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה<ref>עי' רא&quot;ש ב&quot;מ פ&quot;ב סי' יד, וש&quot;ך סי' רצז ס&quot;ק ב בד' ראב&quot;ד, שמחזירים אבידה לרמאי רק בסימן מובהק, הרי שסימן מובהק מועיל לנאמנותו של רמאי; עי' פרי יצחק ח&quot;ב סי' נו; עי' קהילות יעקב ב&quot;מ סי' כט.</ref>, לפי שסימן מובהק יותר קשה לנחש<ref>פרי יצחק שם; קהילות יעקב שם.</ref>. על רמאי שאין מחזירים לו אבידה בסימן שאינו מובהק, ושנחלקו אם מחזירים לו בסימן מובהק, ע&quot;ע השבת אבדה<ref>ציון 178 ואילך.</ref>.
האומר שמכיר חפץ או אדם מסוים בסימן, ונמצא אותו החפץ או האדם באותו סימן, נאמן על הכרתו<ref>עי' להלן ציון 429 ואילך.</ref>, ואין חוששים שניחש הסימן של אותו החפץ, או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן וראה את החפץ עם סימנו<ref>עי' רמב&quot;ן חולין עט א; עי' ר&quot;ן שם ב.</ref>, שכשם שאין חוששים שנזדמן חפץ אחר בסימן זה<ref>עי' ציון 32.</ref>, כך אין חוששים שנזדמן בדעתו סימן בחפץ זה בלא שהכירו<ref>אבני נזר אה&quot;ע סי' ע.</ref>. ולפיכך המכיר חפץ מסוים ונותן בו סימן, ונמצא אותו חפץ עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את החפץ<ref>עי' רמב&quot;ן שם; עי' ר&quot;ן שם. ועי' ב&quot;מ כז ב, דרשהו אם רמאי, מאי לאו בסימנים, וע&quot;ש כח א, ומדת אורכו לא משתער לה.</ref>, והרי זה חשוב כראיה ששלו הוא<ref>עי' ציון 453 ואילך.</ref>, וכן המכיר אדם מסוים ונתן בו סימן, ואותו אדם נמצא עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את אותו אדם<ref>רשב&quot;א יבמות קטו ב. ודבריו אמורים בע&quot;א שמעיד במלחמה שרובם למיתה, שיש לחשוש שמשקר לסוברים כן, ואינו נאמן לעדות אשה להתירה להנשא (ע&quot;ע עדות אשה) וכשנותן סימן מובהק נאמן על הכרתו, וסומכים עליו כשאומר פלוני הוא.</ref>. ופעמים שנתינת סימן, אינה אימות להכרתו את הדבר, כגון הנותן סימן בחפץ הנמצא בבית חבירו, והיה רגיל לצאת ולהכנס בביתו, אינו מועיל, ששמא כשנכנס ראה הסימן<ref>כתובות פה ב; רמב&quot;ם שאלה פ&quot;ו ה&quot;ד; טוש&quot;ע חו&quot;מ רצז א.</ref>, וכן אשה הנותנת סימן בגט, ואמרה נתגרשתי בו ושלי הוא, אינו מועיל, שחוששים שמא כשהחזיק הבעל את הגט ראתה הסימן<ref>עי' ב&quot;מ כח א. וע&quot;ש שאם אמרה מדת אורכו של החוט, חשוב סימן.</ref>. ולדעת הסוברים שסימן מועיל מהתורה, נאמנות זו מהתורה, ולדעת הסוברים שסימן מועיל מדרבנן, נאמנות זו מדרבנן<ref>עי' ב&quot;מ שם, ע&quot;פ רמב&quot;ן ור&quot;ן שם. על הדינים שסימן מועיל לדעת הסוברים שהוא מהתורה ולדעת הסוברים שהוא מדרבנן, עי': הדינים שמועיל בהם, וציון 442 ואילך.</ref>, ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שלדעת הכל נאמנות זו מהתורה<ref>עי' מיוחס לריטב&quot;א ב&quot;מ יח ב ד&quot;ה דאמרי, וע&quot;ש בשם הריב&quot;א שנחלק.</ref>. סימן מובהק בתורת נאמנות על הכרתו, כתבו אחרונים שגם בו נחלקו אמוראים אם הוא מהתורה או מדרבנן כשם שנחלקו בסימן שאינו מובהק<ref>עי' ציון 76 ואילך.</ref>, לפי שאם בסימן שאינו מובהק נחוש שמא ניחש או שמא ראה החפץ ברשות אחר, לסוברים כן, גם בסימן מובהק נחוש כן<ref>קצוה&quot;ח רנט ב; פנ&quot;י ב&quot;מ כז א. ועי' ריטב&quot;א ב&quot;מ כ ב בשם ריב&quot;א.</ref>, ומדברי ראשונים נראה, שבסימן מובהק, כשם שלענין זהוי הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה<ref>עי' ציון 72 ואילך, וע&quot;ש שי&quot;ס שגם סימן מובהק אינו מהתורה.</ref>, כך לענין נאמנותו על הכרת הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה<ref>עי' רא&quot;ש ב&quot;מ פ&quot;ב סי' יד, וש&quot;ך סי' רצז ס&quot;ק ב בד' ראב&quot;ד, שמחזירים אבידה לרמאי רק בסימן מובהק, הרי שסימן מובהק מועיל לנאמנותו של רמאי; עי' פרי יצחק ח&quot;ב סי' נו; עי' קהילות יעקב ב&quot;מ סי' כט.</ref>, לפי שסימן מובהק יותר קשה לנחש<ref>פרי יצחק שם; קהילות יעקב שם.</ref>. על רמאי שאין מחזירים לו אבידה בסימן שאינו מובהק, ושנחלקו אם מחזירים לו בסימן מובהק, ע&quot;ע השבת אבדה<ref>ציון 178 ואילך.</ref>.
שורה 200: שורה 200:




==הערות שוליים==
=='''הערות שוליים'''==

גרסה אחרונה מ־11:46, 6 בפברואר 2020
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - סמנים. זיהוי דבר על פי סימן שידוע שיש בו.

ערך זה עוסק בזיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן, כלומר צורה או תכונה שידוע שיש בו ולא מצוי באחר[1]. על זיהוי מינים שונים, לפי סימן שידוע שיש באותו המין, עי' בערכים המתאימים: על סימני אונות הריאה בבהמה, ע"ע אונא[2]. על סימני אילונית* ע"ע[3]. על סימני אסופי*, ע"ע[4]. על סימני אשמורות הלילה, ע"ע אשמורה[5]. על סימני אתרוג*, ע"ע[6]. על סימני בעלי חיים טמאים וטהורים, ע"ע בהמה טמאה[7]; דגים[8]; חגבים[9]; עוף טמא. על סימני גדלות ובגרות, ע"ע בוגרת[10]; גדול[11]; גדולה[12]; נערה. על סימני ביצי עופות ודגים טהורים וטמאים, ואם מועיל סימניהם מן התורה, ע"ע ביצה[13]. על סימני בהמה שילדה, ע"ע בכור בהמה טהורה[14]. על סימני חיה* ע"ע[15]. על סימני חֵלב* האסור באכילה, ע"ע[16]. על סימני חימוץ בבצק, ע"ע חמץ[17]. על סימני בתולה, ע"ע טענת בתולים[18]. על סימני טרפה*, ע"ע[19]. על סימני אשה שילדה, ע"ע יולדת[20]. על סימני ישראל*, ע"ע[21]. על סימני פרד אם אמו אתון או סוסה, ע"ע כלאי בהמה[22]. על סימני פשתן, ע"ע כלאי בגדים[23]. על סימני נגע טמא, ע"ע נגעים. על סימני סריס* ע"ע. על סימני ערבה* וצפצפה, ע"ע ערבה. על סימני שוטה*, ע"ע. על קנה וושט שבבהמה שנקראים סימנים, ע"ע שחיטה. על בתוליה של בתולה שנקראים סימנים, ע"ע בתולה[24]. על דברים שהם סימן טוב או סימן רע, ע"ע הבדלה[25], חבתין[26], חפה[27]. על כך שסימנים לזיהוי המין מועילים מהתורה, על אף שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים, יש שסוברים שאינו מועיל מהתורה[28], עי' להלן[29]. ועל כך שיש סוברים, שישנם מינים שזיהוים מועיל מהתורה, רק לסוברים שסימני זיהוי חפץ או אדם מסוים מועיל מהתורה, עי' להלן[30].

מהותו ודיניו

בשני מובנים מצינו סימנים: א) זיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן שידוע שיש בו[31], ואין חשש שמא חפץ או אדם אחר נזדמן עם סימן כזה[32]. ב) אימות לדבריו של אדם על הכרת חפץ או אדם מסוים עם סימן, על ידי שאותו החפץ או האדם נמצא עם אותו סימן[33], ואין חשש שניחש הסימן של החפץ כסומא בארובה - סומא שמכוון לרדת בארובה במקרה[34] – או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן לו וראהו עם סימנו[35]. על גדרי אימות זה ודיניו, עי' להלן: סימן כאימות שאינו משקר.

מהותו

זיהוי חפץ או אדם מסוים, על פי סימן שידוע שיש בו, אינו הכרה ודאית כטביעות-עין*[36] - שמכיר צורתו ותוארו המיוחד של הדבר[37] – שתוארו של דבר אי אפשר שיהיה עוד אחד בתואר זה, ומכיר הדבר במוחלט, אבל סימן אפשר שימצא בעוד אחד, אלא שעל פי רוב אינו מצוי להיות באחר[38], ואינו הכרה חושית כטביעות עין, אלא הכרה שכלית[39], וראיה על זיהוי הדבר[40]. על עדיפותה של טביעות עין מסימנים, ע"ע טביעות עין[41], ועל הסוברים שסימן מובהק – על גדרו ודינו עי' להלן[42] - דינו כטביעות עין, עי' להלן[43]. על דימוי כתב יד לכתב יד של פלוני, שיש סוברים שחשוב כסימן ואינה כטביעות עין, לפי שאין מכירים תואר כתב ידו של פלוני, אלא שצורת כתב זה דומה לזה, ויש סוברים שחשוב כטביעות עין, וע"ע הנ"ל[44]. על זיהוי אדם על פי תמונתו, או על דימוי תמונת אדם לתמונת פלוני, שיש סוברים שחשוב כסימן ואינה כטביעות עין, לפי שתמונה אינה תואר הדבר בעצמו אלא דומה לו, ויש סוברים שחשוב כטביעות עין, ע"ע הנ"ל[45]. על הכרת אדם על פי פרצוף פניו עם החוטם, כשאין כל ראשו קיים, שיש סוברים שחשוב כסימן ואינה טביעות עין, ויש סוברים שחשוב טביעות עין, ע"ע הנ"ל[46]. על טביעות-קול*, שיש סוברים שחשובה כסימן ואינה כטביעות עין, לפי שבטביעות עין חשוב שמכיר את הדבר בעצמו, מה שאין כן בטביעות קול, ויש שסוברים שחשובה כטביעות עין, ע"ע טביעות קול[47]. על טביעות עין מחמת סימנים, כלומר, שבאמצעות סימנים שיש בדבר נותן אל ליבו להכיר שזהו הדבר המוסכם אצלו[48], שחשוב טביעות עין, ע"ע טביעות עין[49]. טביעות עין בסימן, כלומר שמכיר תוארו המיוחד של סימן מסוים שיש בדבר, יש אחרונים שסוברים שאינו חשוב כטביעות עין אלא כסימן, שטביעות עין אינו אלא שמכיר את תוארו של עיקר הדבר, ולא כשמכיר רק את סימניו[50], ויש שסוברים שחשוב כטביעת עין להכרת עיקר הדבר[51].

מיני סימנים

שלשה מיני סימנים מצינו: א) סימן מובהק[52] - ופעמים נקרא בלשון ראשונים סימן מובהק ביותר[53] - כלומר, שאינו מצוי באחר[54], רק אחד מאלף והוא דבר זר ומוזר[55], ואף על פי שאפשר שימצא באחר, כיוון שלא הוחזק אחר בסימן זה באותו מקום, חשוב סימן מובהק[56], ויש סוברים, שצריך שיהיה ברור בלב כל אדם שאינו נמצא בגוף אחר באותה מדינה כלל[57], ויש סוברים, שצריך שלא יהיה אפשרי שימצא באחר כלל[58], ב) סימן שאינו מובהק[59] – ופעמים נקרא בלשון ראשונים סימן מובהק[60], או סימן חשוב[61], או סימן בינוני[62], וכן נקרא בלשון אחרונים סימן אמצעי[63], ובלשון התלמוד "סימן"[64] – כלומר שמצוי קצת באחר[65], ואינו סימן זר ומופלג[66], ואף שנודע שיש דוגמתו בדבר אחר, אינו מצוי הרבה[67], אפילו מצוי אחד ממאה[68], ויש שכתבו אחד מחמישים[69], ג) סימן גרוע[70], כלומר שמצוי באחרים סימן זה[71]. על דוגמאות למיני סימנים אלו, וגדריהם, עי' להלן: הסימנים.

דינם

סימן מובהק, סומכים עליו מהתורה[72], ולא הוצרך ללמדו מן הכתוב, לפי שמסברא הוא כעדים*[73]. ויש ראשונים שסוברים בדעת מקצת אמוראים, שנלמד מהכתוב בהשבת-אבידה*[74], ובדעת מקצת אמוראים, שאינו אלא מדרבנן[75]. על הדינים שסומכים בהם על סימן מובהק, מהתורה או מדרבנן, עי' להלן: הדינים שמועיל בהם. סימן שאינו מובהק, כתבו ראשונים שנחלקו אמוראים בדבר, לדעת רבא סומכים עליו מהתורה[76], ונלמד מהכתוב בהשבת אבדה: וכן תעשה לשמלתו[77], והלא השמלה בכלל כל אבדת אחיך האמור שם, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים אף כל דבר שיש בו סימנים חייב להכריז[78], ויש סוברים שאין סומכים עליו מהתורה אלא מדרבנן, שתיקנו חכמים לסמוך עליו[79], והסמיכוהו על הכתוב בהשבת אבידה[80], ויש אמוראים שנסתפקו אם סומכים עליו מהתורה או מדרבנן[81]. ויש מן הראשונים שסוברים שלא נחלקו אמוראים בדבר, ולדעת כולם, אין סומכים עליו מהתורה אלא מדרבנן[82]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלא נחלקו אמוראים בדבר, אלא כשהסימן נגד חזקה דמעיקרא* או נגד חזקת ממון*, אבל כשאינו נגד חזקה, לדעת כולם סימן שאינו מובהק מועיל מהתורה[83]. ולהלכה, יש שכתבו שסומכים עליו מהתורה[84], ויש שכתבו שהדבר ספק אם סומכים על סימן שאינו מובהק מהתורה[85], ויש שכתבו, שאין סומכים עליו מהתורה[86]. על הדינים שמועיל בהם סימן שאינו מובהק, מהתורה או מדרבנן, עי' להלן: הדינים שמועיל בהם. סימן גרוע, אין סומכים עליו[87]. ויש שכתבו, שיש מקצת דינים מדרבנן שסומכים עליו[88], על דינים אלו, עי' להלן[89].

גדרם

סימן מובהק, כתבו ראשונים שחשוב כעדות על זיהוי הדבר[90], שאין לך עדות ברורה מזו[91], ויש מן האחרונים שכתבו, שדינו כטביעות עין[92], ויש מן האחרונים שכתבו, שסימן מובהק לדעת הסוברים שאינו אפשרי שימצא באחר כלל[93], חשוב כעדות, וסימן מובהק לדעת הסוברים שאינו מצוי באחר אף על פי שאפשר שימצא באחר[94], אינו חשוב כעדות[95], ויש מן האחרונים שכתבו שחשוב כרוב שמיעוטו מיעוט שבמיעוט[96]. סימן שאינו מובהק, יש מן האחרונים שכתבו, שחשוב כרוב*[97], ויש שכתבו שחשוב כאומדנא*[98].

כשהספק על כל העולם

זיהוי הדבר על פי סימן, כשהספק בין כל האנשים או החפצים שבעולם, כתבו אחרונים שאין סימן מועיל, שגם סימן מובהק שאינו מצוי אלא אחד לאלף, אפשר שיהיו לשני אנשים בעולם אותו סימן, ולכך אינו מועיל להיות זיהוי לאדם פלוני או לחפץ פלוני הידועים בסימן כזה, ואין סימן מועיל אלא כשהספק בין אנשים בעיר אחת, כגון שהאדם שנמצא בסימן מסוים היה באותה עיר של האדם הידוע לנו בסימן כזה, או שאדם הידוע לנו בסימן מסוים היה באותה עיר שנמצא אדם בסימן זה[99], וכן מספר אנשים שאירע בהם מקרה מסוים, כגון אדם שידוע שהלך למקום מסוים, או אדם או חפץ שידוע שאבד, מועיל הסימן לזיהוי אדם או חפץ שידוע שאירע בו מקרה כזה, מפני שאין מצוי שיהיה אותו סימן מכוון באותם אנשים שאירע בהם אותו מקרה[100], ומדברי ראשונים נראה, שאף כשהספק על כל העולם מועיל סימן[101].

כשהספק בין שניים

זיהוי דבר המסופק לנו מבין שניים, כגון שטר המסופק לנו אם הוא של המלוה או של הלוה, ויש לאחד מהם בו סימן, כתבו אחרונים שסימן שאינו מובהק חשוב סימן מובהק, לפי שרחוק ביותר שסימן אפילו שאינו מובהק ימצא במקרה מכוון באותם שני אנשים מסוימים[102].

לא הוחזק ואין שיירות מצויות

אדם שידוע לנו שהיה בו סימן שאינו מובהק, ולא הוחזק במקומו אדם אחר בסימן זה, ובמקום שנמצא אדם בסימן כזה, אין שיירות מצויות – כגון שדה או סמטה[103] - יש מן האחרונים שכתבו, שסומכים על סימן שאינו מובהק כסימן מובהק, ואין חוששים שמא יש באותו מקום עוד אדם בסימן כזה[104], וכן כתבו אחרונים, שלמקצת אמוראים, גם כשהוחזק במקומו אדם אחר באותו סימן – אך האחר לא הוחזק שהיה במקום שנמצא אדם בסימן כזה[105] - אך במקום שנמצא אין שיירות מצויות, או ששיירות מצויות אך לא הוחזק אחר במקומו באותו סימן, אין חוששים לאחר בסימן כזה, וסומכים על סימן שאינו מובהק[106]. ויש אחרונים שכתבו שנראה מדעת ראשונים, שלא הוחזק ואין שיירות מצויות, אינו מועיל לסמוך על סימן שאינו מובהק שיחשב כמובהק[107].

צירוף סימנים

צירוף שני סימנים שאינם מובהקים, יש סוברים שחשוב סימן מובהק[108], שדבר זר שימצא צירוף סימנים גם באחר[109], ויש סוברים שמאחר שכל סימן בפני עצמו אינו חשוב מובהק, אינם מועילים להחשב יחד סימן מובהק[110]. צירוף שלשה סימנים או יותר שאינם מובהקים, יש סוברים שלדעת הכל, חשוב סימן מובהק[111], שבשלשה פעמים אין אנו תולים במקרה[112]. היו שני הסימנים סמוכים זה לזה, כגון שהיה אצבעו עקומה ורושם בצדה, כתבו אחרונים שלדעת הכל חשוב סימן מובהק[113], שאין מצוי שיהיו שני סימנים סמוכים לזה לזה[114]. צירוף סימנים גרועים, יש סוברים שחשוב סימן שאינו מובהק[115], ויש סוברים שסימן גרוע אינו חשוב סימן, ואינם מועילים להצטרף יחד ולהחשב סימן שאינו מובהק[116], אפילו מאה סימנים יחד[117]. צירוף סימן גרוע עם סימן שאינו מובהק, יש סוברים, שחשוב סימן מובהק[118]. ויש אחרונים שכתבו, שלעולם הדבר מסור לחכמי הדור, שאם לפי אומדן דעתם, צירוף הסימנים לא ימצא אחד מאלף, חשוב סימן מובהק, ואם ימצא אחד מאלף, אינו חשוב סימן מובהק[119]. צירוף סימן אפילו שאינו מובהק על בגדו של אדם - שאינו מועיל להכרת אדם הלובשו, לדעת אמוראים החוששים שהושאל לו[120] - עם סימן שאינו מובהק על גופו, יש אחרונים שסוברים שחשוב סימן מובהק[121], ויש שסוברים שאינו מועיל להצטרף להיות סימן מובהק, מאחר שחוששין שמא הושאל לו הבגד, אינו מועיל להצטרף לסימן שבגופו[122]. שני סימנים שדרכם להתהוות יחד מדבר אחד, כגון רושם וצלקת שדרכם להתהוות יחד ממכה, אינם חשובים שני סימנים, אלא סימן אחד[123].

צירוף טביעות עין וסימן

פעמים שמצרפים טביעות עין – כשאינה מועילה לבדה[124] - עם סימן שאינו מובהק, וסומכים עליהם גם בעדות אשה – שאין סומכים על סימן שאינו מובהק לבדו[125] - שכתבו מקצת אחרונים בדעת ראשונים הסוברים, שבהכרת אדם מועיל טביעות עין בגופו אף על פי שלא הוכר פרצוף פניו[126], שלדעתם אין מועיל טביעות עין בגוף אלא בצירוף סימן שאינו מובהק[127], לפי שטביעות עין בגופו בלא הכרת פניו, יש לחשוש לדמיון, לפיכך אינו מועיל אלא בצירוף סימן שאינו מובהק[128]. ויש שכתבו בדעתם, שצירוף טביעת עין בגוף בלא הכרת פנים עם סימן שאינו מובהק, חשוב סימן מובהק[129]. וכן מצינו בדעת ראשונים הסוברים שעד אחד המעיד בעדות אשה על מות הבעל שמת במלחמה או בטביעה וכיוצא בזה בדברים שרובן למיתה, שחוששים לדמיון שבדבר מועט יכיר את ההרוג שלפניו עם מי שהיה במלחמה או במים אף על פי שלא ראהו שנהרג, ואינו נאמן בטביעות עין אלא בסימן[130], וכתבו אחרונים בדעתם, שמועיל סימן שאינו מובהק בצירוף טביעות עין[131], שבצירוף הסימן אין חוששים לדמיון[132]. וכן מצינו בדעת ראשונים הסוברים שאין סומכים על טביעות עין גרוע - כלומר שלא עיין בדבר היטב[133] - בעדות אשה[134], שבצירוף סימני חפצים – שאין סומכים עליהם להכרת האדם המחזיקם, לסוברים כן[135] - מועיל טביעות עין גרוע[136].

ספק סימן מובהק

סימן, שספק אם חשוב הוא כסימן מובהק, יש אחרונים שכתבו, שאינו חשוב כספק סימן מובהק, אלא הרי הוא סימן שאינו מובהק, לפי שסימן מובהק הוא כשברור שאינו נמצא אחד מאלף, וכשלא ידוע כן, אינו בכלל סימן מובהק[137], ויש שנראה מדבריהם, שחשוב ספק סימן מובהק[138]. אדם הנמצא עם סימן מובהק, וידוע לנו על פלוני שספק אם יש לו אותו סימן מובהק או סימן מובהק אחר, יש אחרונים שכתבו, שחשוב כסימן מובהק שזהו אותו פלוני, מפני שאין חוששים שנזדמן שני אנשים שונים עם שני סימנים מובהקים שונים, אלא תולים שלאותו פלוני היה אותו סימן מובהק כמו האדם שנמצא לפנינו[139].

הכרת מינים שונים

זיהוי מינים שונים לפי סימן שידוע שיש באותו המין, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שגם לדעת הסוברים סימנים דרבנן[140], מועיל להכרת המין, לפי שסימנים אלו הם מתולדת אותו המין, ואי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר, ולא נחלקו אם סימנים מועילים מהתורה, אלא בסימנים הבאים להבדיל בין שני דברים שווים, שבמקרה נפל באחד סימן, ואפשר שגם יפול סימן זה בזולתו[141]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שיש מינים שזיהוים מן התורה על פי סימן, מועיל רק לדעת הסוברים שסומכים על סימנים מן התורה[142].

הסימנים

סימנים בגוף אדם

סימני צורת גופו או אבריו של אדם, מצינו שחשוב סימן גרוע[143], לפי שאפשר שימצאו הרבה בני אדם באותו סימן[144], כגון נמוך או גבוה[145] - אפילו מופלג בנמיכותו או בגבהותו[146] - אברים גדולים או קטנים[147], או רחבים[148], צבע גופו[149], שערו[150], או עיניו[151], מקריח[152], בעל בשר[153], כבד פה[154]. סימני שינוי בגופו או באבריו של אדם, מצינו שחשוב סימן מובהק[155], לפי שלא ימצא אחד לאלף כך[156], כגון אבר חסר או יתר[157], או שינוי – גדול[158] – באחד מהאברים[159], כגון, גבשושית גדולה על החוטם[160], חוטם שקוע הרבה[161], אוזן אחת גדולה והשניה קטנה[162], אוזן ללא תנוך[163], אצבעות דבוקות[164], צוואר עקום[165], ויש שסוברים שכל שחשוב מום שנעשה כהן בעל-מום* על ידו[166], חשוב סימן מובהק[167]. וכשאין השינוי גדול, מצינו שחשוב סימן שאינו מובהק[168], וכשהשינוי מצוי בבני אדם, חשוב סימן גרוע[169]. שינוי שאינו מולד, אלא בא על ידי מקרה, כגון חולי, יש שסוברים שאינו חשוב סימן מובהק[170], ולכך כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שצלקת או רושם מחמת מכה אינו חשוב סימן מובהק[171], וכן נתעקם אבר מחמת חולי[172], או פסח[173], או צולע[174], או שאר חולי[175], ויש ראשונים ואחרונים שמצינו בדבריהם, שינוים שאינם מולדים וחשובים סימן מובהק, כגון צלקת או רושם מחמת מכה[176], גידול[177], נקב מפולש באחד מהשינים[178], ויש אחרונים שכתבו, שהכל לפי ראות עיני המורה, שאם לפי שיקול דעתו לא ימצא אחד מאלף, חשוב סימן מובהק, ואם ימצא, אינו חשוב סימן מובהק[179]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שלא מצינו שינוי בגוף האדם, שחשוב סימן מובהק[180]. סימן מילה* בגופו, להבחין שהוא יהודי, יש סוברים שחשוב סימן מובהק[181], ויש סוברים שחשוב סימן שאינו מובהק, שמצוי גם גוי שנימול[182]. שומה - שינוי מולד בעור[183] - נחלקו אמוראים, יש סוברים שחשובה סימן מובהק[184], ויש סוברים שחשובה סימן שאינו מובהק[185], ויש סוברים, ששומה אינה חשובה סימן אלא בצירוף צבעה, כגון שומה לבנה או שחורה[186], על הסוברים ששומה אינה חשובה סימן לאחר מיתה, לדעת מקצת אמוראים, עי' להלן[187]. על כך שיש סוברים, ששומה וכל שינוי מולד בגוף האדם, אינו חשוב סימן, לדעת מקצת אמוראים, עי' להלן[188].

שינוים מולדים

סימן, שהוא שינוי מולד בגוף האדם, כגון שומה, נחלקו אמוראים, יש אומרים שאינו חשוב סימן, לפי ששינוי כזה מצוי גם בבני גילו[189] - שנולדו עמו באותו שעה[190] – והרבה כאלה יש[191], ויש אומרים שחשוב סימן[192]. והלכה, יש שכתבו שאינו חשוב סימן[193], ויש שכתבו שחשוב סימן[194]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שבסימן מובהק, כגון אבר חסר או יתר[195], לדעת הכל אין חוששים שיהיה מצוי בבן גילו, לפי שאינו מצוי בבני אדם אפילו אחד מאלף[196], ולא נחלקו אמוראים אלא בסימן שאינו מובהק - גם לסוברים שסימן שאינו מובהק מועיל מהתורה[197] - שיש אמוראים הסוברים שחוששים שיהיה מצוי בבן גילו[198], ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שגם בסימן מובהק נחלקו אמוראים אם חוששים שיהיה גם בבן גילו[199], ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שרק בשומה יש אמוראים שסוברים שחוששים שיהיה גם בבן גילו, אבל בשאר שינוי מולד, לדעת הכל חשוב סימן[200]. כשהסימן נמצא במקום מכוון, כגון שומה בצד עין פלונית, ומועיל מחמת סימן המקום[201], יש אחרונים שסוברים, שלדעת הכל מועיל[202], שאף בבן גילו אין מצוי שיהיה השומה באותו מקום בצמצום[203], ויש שסוברים, שגם בזה חוששים שמצוי בבן גילו[204].

לאחר מיתה

סימן שהוא שינוי בעור האדם, כגון שומה הנמצא לאחר מיתה, נחלקו אמוראים, יש אומרים שאינו חשוב סימן, לפי שעשוי העור להשתנות לאחר מיתה[205], ואפשר שלאחר מיתה נוצרה שומה[206]. ויש שסוברים, שאין חוששים אלא שלאחר מיתה ישתנה צבעו של העור, ושומה שחשובה סימן רק בצירוף גוון השומה, לדעתם[207], אפשר שלאחר מיתה נשתנה גוון השומה[208], ויש אומרים, שחשוב סימן, ואין חוששים שישתנה לאחר מיתה[209]. והלכה שחוששים שישתנה לאחר מיתה[210]. לדעת אמוראים הסוברים שאינו חשוב סימן, יש ראשונים שסוברים שאינו חשוב סימן מובהק, אבל חשוב כסימן שאינו מובהק[211], ויש סוברים שחשוב כסימן גרוע[212], ויש סוברים שאינו אלא חשש מדרבנן[213]. סימן שהוא שינוי בגוף האדם כגון בעצמות או בבשר, לדעת הכל אין חוששים שישתנה לאחר מיתה[214], ויש שכתבו בדעת ירושלמי, שבכל סימנים בגוף אדם חוששים לדעתם שישתנו לאחר מיתה[215]. כשהסימן נמצא במקום מכוון, כגון שומה בצד עין פלונית, ומועיל מחמת סימן המקום[216], יש אחרונים שסוברים, שלדעת הכל מועיל[217], ואין חוששים לשינוי לאחר מיתה במקום מסוים[218], ויש שסוברים שגם בזה חוששים לשינוי לאחר מיתה[219]. מת שנשתהה שלשה ימים לאחר מיתתו, באופן שחוששים שנשתנה גופו ואין מעידים עליו בטביעות-עין*[220], סימן מובהק שבגופו סומכים עליו, ואין חוששים שמא נשתנה אחר ששהה[221], ויש שסברו בדעת ראשונים, שכשם שחוששים לענין טביעות עין, שנשתנה מראיתו, כך לענין סימן חוששים, ואין סומכים עליו[222]. סימן שאינו מובהק הנמצא במת שנשתהה שלשה ימים, יש שסוברים שלדעת הכל, חוששים שמא נשתנה ואין סומכים עליו, שרק בסימן מובהק שהוא דבר זר ומופלג[223], גם כשנשתהה ניכר הוא[224], ויש סוברים שגם בסימן שאינו מובהק, אין חוששים שמא נשתנה וסומכים עליו[225].

סימן בחפץ

סימן בצורתו של חפץ, יש מן האחרונים שכתבו, שלא ימצא בהם סימן מובהק[226], ויש שפירשו בדעתם, משום שלדעתם סימן מובהק, אינו אלא כשאינו מצוי באחר כלל[227], וחפץ לעולם אפשר לעשות אחר בסימן זה[228]. ובדברי ראשונים ואחרונים מצינו סימן מובהק בחפצים[229], כגון בגד המורכב מכמה מיני בדים בצבעים שונים שלא נהוג לחבר ביניהם[230], תפר מיוחד בחוטים מיוחדים[231]. כתב שיש נקב בצד אות פלונית, חשוב סימן מובהק[232], ויש שסוברים שגם בצד תיבה פלונית, חשוב סימן מובהק[233], נקב שאינו במקום מסוים, חשוב סימן שאינו מובהק[234]. מסמכי זיהוי שנמצאו על גופו של אדם, כגון דרכון או תעודת זהות, כתבו אחרונים שחשוב סימן מובהק[235], ויש שסוברים שאינו חשוב סימן מובהק, לפי שחוששים שנזדמן עוד אדם בשם ותואר כזה[236].

משקל מנין ומדה

משקל, כשנהוג שעשוי הדבר במשקל זה, אינו חשוב סימן, וכשאין נהוג שעשוי הדבר במשקל זה, חשוב סימן[237], יש שסוברים שחשוב סימן מובהק[238], ויש שסוברים שחשוב סימן שאינו מובהק[239]. מנין, כשנהוג שעשוי הדבר במנין זה, אינו חשוב סימן, וכשאין נהוג שעשוי הדבר במנין זה, חשוב סימן[240], יש סוברים שחשוב סימן מובהק[241], ויש סוברים שחשוב סימן שאינו מובהק[242]. מדה - כלומר מדת אורך או רוחב[243], או נפח[244] - כשנהוג שעשוי הדבר במדה זו, אינה חשובה סימן, וכשאין נהוג שעשוי הדבר במדה זו, חשובה סימן[245], יש סוברים שחשוב סימן מובהק[246], ויש סוברים שחשוב סימן שאינו מובהק[247], ויש שסוברים שמדת נפח תבואה או פירות, אינה חשובה סימן מובהק, אבל מדת אורך ורוחב של בגד נחלקו אמוראים אם חשוב סימן מובהק[248], ויש שסוברים בדעת ראשונים, שמדת אורך של אדם, לדעת כולם חשוב סימן מובהק, לפי שבגד או כלי מצוי שיעשוהו במדה שווה, מה שאין כן במדת אדם[249]. צורת קיבוצם של דברים, כגון צבורי מעות הנמצאים כמגדל – כלומר, זה על גבי זה בשווה[250] - או אגודה של שטרות שכרוכים זה בזה, שאין רגילים לקבצם כך יחד, לסוברים כן[251], חשוב סימן[252]. צורת קשר, כשאין נהוג לעשות בדבר צורת קשר כזו, חשוב סימן[253].

מקום

חפץ הנמצא באותו מקום שידוע שחפץ פלוני היה שם – כשהונח של בכוונה[254], ואינו במקום שעשוי להתגלל לשם[255] - נחלקו אמורים: לדעת רבא חשוב סימן[256], שאין חוששים שנזדמן חפץ כזה לאותו מקום[257], ולדעת רבה אינו חשוב סימן[258], שאפשר שנזדמן חפץ אחר כזה באותו מקום[259], להלכה מקום חשוב סימן[260]. ויש שסוברים, שאינו חשוב סימן, אלא כשמכוון מקומו בצמצום, אבל כשמקומו לא מכוון בצמצום, כגון שידוע שחפץ פלוני היה בעיר פלונית או בשדה פלונית או בדרך פלונית, לדעת הכל אינו חשוב סימן[261], ויש שסוברים שגם כשלא כיוון מקומו בצמצום חשוב סימן[262], מקום שרגילים להניח שם חפצים, כגון שפת נהר שרגילים להניח שם חביות[263], או חור שבכותל[264], אין המקום חשוב סימן לדעת הכל, שאפשר שנזדמן חפץ אחר באותו מקום[265], ויש ראשונים שסוברים בדעת מקצת אמוראים, שכשמכוון מקומו בצמצום אף במקומות אלו חשוב סימן[266]. אדם שהיה ידוע שהיה במקום פלוני, יש מן האחרונים שכתבו, שאינו חשוב סימן, מפני שיכול לזוז ממקומו, וחוששים שמא הלך זה ובא אחר למקומו[267]. מקום שאינו מכוון בצמצום, החשוב סימן לסוברים כן, אינו אלא סימן שאינו מובהק[268], ומקום המכוון בצמצום, חשוב סימן מובהק[269].

סימן במקום או באורך מסוים

סימן הנמצא במקום מסוים, אף על פי שהסימן עצמו אינו חשוב סימן מובהק, כשידוע מקומו בצמצום, כתבו אחרונים שחשוב סימן מובהק מחמת סימן מקומו, ולפיכך אף על פי שסימן הצלקת עצמו אינו מובהק, לסוברים כן[270], כשמכוון מקומו בצמצום, חשוב סימן מובהק, מחמת סימן המקום[271], ויש שכתבו, שלא מצינו מקום סימן, אלא במקרה המזדמן להיות באותו מקום, שאין חוששים לאחר שיזדמן באותו מקום, אבל סימן הבא מאליו במקום מסוים, אפשר שגם אחר יבוא באותו מקום[272]. על סימן מולד שעשוי להמצא בבן גילו, שנמצא במקום מסוים, עי' לעיל[273]. על סימן שעשוי להשתנות לאחר מיתה, שנמצא במקום מסוים עי' לעיל[274]. סימן באורך מסוים, אף על פי שהסימן עצמו אינו חשוב סימן מובהק, כשידוע מדת אורכו של הסימן, לסוברים שמדת אורך חשוב סימן מובהק[275], חשוב סימן מובהק מחמת סימן האורך[276].

עשוי להדרס

סימן העשוי להדרס, כגון עומרי חיטים שנמצאו ברשות הרבים במקום דריסת רגלי בני אדם[277], ויש בהם סימן, יש מן הראשונים שכתבו בדעת רבה, שאינו חשוב סימן, שחוששים שנשתנה הסימן ונעשה סימן אחר מחמת דריסת רגלי בני אדם[278], ויש ראשונים שנראה בדעתם, שחשוב סימן[279].

דימוי דבר לדבר אחר

דימוי כתב יד זה לזה, כגון זיהוי חתימה על ידי השוואתו לחתימה אחרת הדומה לה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שחשוב כסימן[280], יש שסברו בדעתם שחשוב סימן מובהק[281], ויש שסברו בדעתם שחשוב סימן שאינו מובהק[282]. דימוי הדפס תמונת אדם זו להדפס תמונה אחרת הדומה לזו, חשוב סימן כדימוי כתב יד זה לזה[283].

טביעת אצבע

טביעת אצבע של אדם – תבנית חריצי עור שבקצה האצבעות, המוטבעת בדבר כל שהוא - כתבו אחרונים שחשוב סימן מובהק, לפי שלא ימצא אחד מאלף אלפים שיהיו טביעות אצבע של שני בני אדם שווים[284], וסומכים על השוואת טביעת אצבע, לטביעת אצבע אחרת שידועה שהיא של פלוני[285].

ד.נ.א. (D.N.A.)

הכרת אדם על ידי השוואת תבנית חומר הקרוי ד.נ.א. - המצוי בכל גרעין תא שבגוף האדם, ובא בתורשה מהאב והאם[286] - שנלקחה מגוף אדם, עם תבנית ד.נ.א. שנלקחה מגופו של פלוני הידוע לנו, כתבו אחרונים שחשוב סימן מובהק, לפי שלא ימצא אחד מאלף אלפים שיהיו דגימות ד.נ.א. של שני בני אדם שוים[287], ויש שכתבו שהשוואה עם ד.נ.א. שנלקח מגופו של האדם עצמו חשוב קרוב לסימן מובהק, והשוואה עם ד.נ.א. שנלקח מהוריו או מצאצאיו - שכאשר חצי מסמני הד.נ.א. זהים, חשוב כזיהוי של בן והורה או שני אחים שאינם תאומים זהים - חשוב סימן שאינו מובהק[288].

שמו של אדם

זיהוי אדם על פי שמו, כגון זיהוי אדם שמת שידוע ששמו יוסף בן שמעון, עם אדם שהיה ידוע לנו ששמו יוסף בן שמעון, או זיהוי גט שנכתב על יוסף בן שמעון, עם אדם שהיה ידוע לנו ששמו יוסף בן שמעון, יש מן האחרונים שכתבו שחשוב סימן שאינו מובהק[289]. באופנים ששמו של אדם חשוב סימן מובהק, כגון שלא הוחזק במקומו עוד אדם בשם זה[290], יש שסוברים שחשוב סימן מובהק בשמו ושם אביו[291], ויש שסוברים שאינו חשוב סימן מובהק אלא בשמו ושם אביו ושם עירו[292].

בגדיו וחפציו של אדם

הכרת אדם על ידי בגד שלבוש בו או חפץ שנמצא אצלו – כלומר בידו[293], ויש אומרים אף סמוך לו[294] - שידוע – על ידי טביעות-עין* או על ידי סימן המועיל[295] - שהם של פלוני, כתבו ראשונים ואחרונים בדעת מקצת אמוראים הסוברים שאין חוששים להשאלה, כלומר, שיזדמן אדם אחר שהושאל לו ויהיה לבוש בבגדו או יחזיק בחפצו[296], שחשוב כסימן מובהק[297], ויש סוברים בדעתם שחשוב סימן שאינו מובהק[298], שאינו דבר זר שנזדמן אדם שהושאל לו הבגד ולבוש בו[299], ויש שסוברים בדעתם, שכשלא הוכר הבגד על ידי טביעות עין, אלא על ידי סימן מובהק, חשוב אותו הסימן כאינו מובהק, כיוון שאפשר שהושאל לאחר[300]. ובדעת מקצת אמוראים שסוברים שחוששים להשאלה ושמא אדם אחר לבוש בבגדו[301], או מכרו לו[302], אינו חשוב כסימן להכיר אדם על ידי בגד שלבוש בו[303]. בממון, יש ראשונים שסוברים שלדעת הכל אין חוששים לשאלה מדרבנן, לפי שתקנו שנסמוך על הכרת בגדיו, כמו שתקנו שנסמוך על סימן שאינו מובהק[304], ויש אחרונים שחולקים וסוברים, שלא תקנו חכמים לסמוך על הכרת בגדיו בממון[305]. חפצים או בגדים שאין דרך להשאילם לאחר, כגון ארנק, שגם לסוברים שחוששים לשאלה, בכלים אלו אין חוששים שהושאל חפץ זה[306], יש אחרונים שסוברים שחשוב סימן מובהק[307], ויש אחרונים שסוברים שחשוב סימן שאינו מובהק, כיוון שלפעמים משאיל אותם[308]. כשיש סימן שאינו מובהק בגופו של אדם, יש מן האחרונים שכתבו, שאין חוששים שהושאל הבגד או החפץ לאיש בסימן זה, ולפיכך אין חוששים להשאלה גם לדעת אמוראים שסוברים שחוששים שמא הושאל לו בגד[309].

סימני פרד

פרד – ולד של סוס וחמור – נתנו חכמים סימן להבחין אם אמו אתון או סוסה, שכשקולו עבה או אזניו גדולות או זנבו קצר, אמו אתון, וכשקולו צלול או אזניו קטנות או זנבו ארוך, אמו סוסה[310], ונחלקו ראשונים, יש שסוברים, שחשוב סימן שאינו מובהק, ואינו מועיל להתיר איסור תורה – כגון להרביע פרד שאמו סוסה עם פרידה שאמה סוסה, שאין בו איסור כלאי-בהמה*[311] - לסוברים שסימן שאינו מובהק אין סומכים עליו מהתורה[312], ויש שסוברים, שחשוב סימן מובהק[313], ויש שסוברים, שקבלו חכמים לסמוך על סימנים אלו, וסומכים עליהם גם לסוברים שסימן שאינו מובהק אינו מועיל מהתורה[314]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין סימנים אלו אלא להבחין בין שני מינים, והבחנה בין שני מינים על ידי סימני המין, מועילה גם לסוברים סימנים דרבנן, לפי שאי אפשר שיהיה סימן מין זה במין אחר[315].

הדינים שמועיל בהם

באיסור תורה

סימן מובהק, לסוברים שסומכים עליו מהתורה[316], מועיל לאיסור תורה, אף להתיר אשת איש, שיש בה כרת[317], ויש שסוברים בדעת ראשונים, שאינו מועיל להתיר אשת איש[318]. ולראשונים הסוברים בדעת מקצת אמוראים שאין סומכים עליו מהתורה[319], יש מהם שסוברים, שאינו מועיל להתיר איסור תורה[320], ויש מהם שסוברים שבהחזרת גט אבוד תיקנו חכמים לסמוך על סימן מובהק אף באיסור תורה, מפני שאינו מצוי שיהיה עוד גט של אחר שאבד ודומה לזה, וכן במיתת הבעל להתיר אשתו להנשא, מפני שהאשה מדייקת ונשאת[321]. סימן שאינו מובהק, לדעת אמוראים הסוברים שסומכים עליו מהתורה[322], מועיל להתיר איסור תורה, אף להתיר אשת איש, שיש בה כרת[323], ויש אחרונים שכתבו בדעת מקצת ראשונים, שבעדות-אשה* שמת בעלה להשיאה, החמירו שלא לסמוך על סימן שאינו מובהק, לפי שיש בה כרת[324]. ולדעת אמוראים הסוברים שאין סומכים עליו מהתורה[325], אינו מועיל להתיר איסור תורה[326], ואף על פי שהקלו רבנן בעדות אשה* לסמוך על עד-אחד*[327], לא הקלו לסמוך על סימן שאינו מובהק, לסוברים שאינו מהתורה[328]. ולהחמיר באיסור תורה, כתבו אחרונים, שלדעת הכל, מועיל סימן שאינו מובהק[329]. על דבר שבערווה עי' להלן[330].

באיסור דרבנן

באיסור דרבנן, כתבו אחרונים שסומכים על סימן שאינו מובהק אף לסוברים שאין סומכים עליו מהתורה[331]. וכתבו אחרונים, שזהו שאמרו באיסור בשר-שנתעלם-מן-העין[332], שאין איסורו אלא מדרבנן[333], שמועיל סימן שאינו מובהק להתירו[334], וכן מועיל סימן שאינו מובהק להתיר איסור סתם-יינם*[335]. באיסור מדרבנן שעיקרו מן התורה וחכמים החמירו לחשוש, יש מהאחרונים שכתבו, שאין סומכים על סימן שאינו מובהק, שמא יבואו לסמוך גם באיסור תורה[336], ויש שסוברים שכשהאיסור אינו אלא לכתחילה ובדיעבד אם נשאת לא תצא, כגון בעדות-אשה* שמת בעלה במים שאין להם סוף[337], סומכים על סימן שאינו מובהק[338]. ויש אחרונים שנראה מדבריהם, שלא חלקו בדבר, ולעולם באיסור דרבנן, סומכים על סימן שאינו מהתורה[339].

בחומרה דרבנן

על בשר-שנתעלם-מן-העין* שאסור באכילה, שמועיל להתירו אפילו בסימן גרוע שאין סומכים עליו[340], כגון שהיה הבשר חרוז במחרוזות, שאין מנינו חשוב סימן, מאחר שכולם כך חורזים[341], ושהקלו בו מפני שאין איסורו אלא משום חומרא, ע"ע בשר שנתעלם מן העין[342].

בנפשות

סימן מובהק, יש סוברים שאין דנים על פיו דיני נפשות*[343], מפני שבדיני נפשות שהצריכה תורה שני עדים ואין מועיל עד אחד[344], אין סומכים לבירור המעשה אלא על עדים שידיעתם ודאית בטביעות עין, וידיעה שעל פי סימן, אינה ידיעה ודאית[345], ואין סומכים עליו בדיני נפשות[346]. ובדעת אחרונים הסוברים, שבדיני נפשות סומכים גם על ידיעה שאינה ודאית, כגון על פי רוב* וחזקה-בטבע-האדם*[347], סימן גרוע מרוב וחזקה, ואין סומכים עליו בדיני נפשות[348]. ויש מן האחרונים שסוברים, שסימן מובהק מועיל לדיני נפשות, לפי שסימן מובהק דינו כטביעות עין[349], וכשם שדנים דיני נפשות על פי טביעות-עין*[350], כך דנים על פי סימן מובהק[351], אבל סימן שאינו מובהק, אינו מועיל לדעתם, גם לאמוראים שסוברים שהוא מהתורה[352], מפני שאינו כטביעות עין[353], ויש מן האחרונים שכתבו, שאין סימן שאינו מובהק מועיל לדינו נפשות מפני שמועיל להכחישו בטענה ודאית[354], ולפיכך התראתו תחשב התראת-ספק*, שאין חייב עליה מיתה לסוברים כן[355], ששמא המחויב מיתה יכחישנו בבית דין ולא יבוא לידי חיוב מיתה[356]. על סקילת שור על פי סימן, שחשוב כדיני נפשות, ע"ע שור הנסקל.

בממון

סימן מובהק, וכן סימן שאינו מובהק לסוברים שמועיל מהתורה, יש שסוברים שמועיל בממון להוציאו מיד המוחזק[357], ויש שסוברים שאינו מועיל בממון להוציאו מיד המוחזק[358], מפני שבדיני ממונות שהצריכה תורה שני עדים ואין מועיל עד אחד[359], אין סומכים אלא על עדים שידיעתם ודאית, וידיעה שעל פי סימן, אינה ידיעה ודאית[360], ואין סומכים עליו בהוצאת ממון[361]. ובדעת אחרונים הסוברים, שבדיני ממונות סומכים גם על ידיעה שאינה ודאית, כגון על פי חזקה-בטבע-האדם*[362], סימן גרוע מחזקה, ואין סומכים עליו בהוצאת ממון[363]. ויש שסוברים שסימן מובהק מועיל להוציא ממון, לפי שסימן מובהק דינו כטביעות עין[364], וכשם שדנים דיני ממונות על פי טביעות-עין*[365], כך דנים על פי סימן מובהק[366], אבל סימן שאינו מובהק, אינו מועיל לדעתם, גם לאמוראים שסוברים שהוא מהתורה[367], מפני שאינו כטביעות עין[368]. ממון שאין אדם מוחזק בו, מועיל סימן מובהק וכן סימן שאינו מובהק לסוברים שהוא מהתורה, לדעת הכל[369]. סימן שאינו מובהק, לדעת אמוראים הסוברים שאינו מועיל מהתורה, אינו מועיל אלא בהשבת אבידה ולא בשאר ממון, לפי שלא תקנו חכמים אלא בהשבת אבידה, מפני שנוח לבעלי אבידות שתהא דת זו בישראל[370], חוץ מהשבת שטר ליד המלוה, שאין נוח לאובדים שטרות, שיחזירום ליד המלוה[371], ויש ראשונים שסוברים, שגם בהשבת שטר ליד המלוה תיקנו חכמים שמועיל סימן, ואין אנו יודעים טעם התקנה[372], ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שגם בשאר ממון שאינו השבת אבידה, מועיל סימן שאינו מובהק, כגון להוריד לירושה*[373], ויש אחרונים שכתבו שמועיל אפילו להוציא ממון[374] - וכשיש חשש רמאות, כגון כשעדים ראו חפץ בסימן אצל אדם, ואחר כך רואים רואים חפץ עם סימן זה ביד חבירו, שיש לחוש שנתן בכליו סימן חפץ של חבירו, ממון אין מוציאים, אבל אבידה משיבים[375] - זיהוי פקדון אצל הנפקד, כשידוע שהופקד בסימן מסוים, ואחר כך ראינו אצל הנפקד חפץ באותו סימן, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלדעת הכל, סומכים על סימן מובהק לזיהוי הפקדון, ואין חוששים שמא אינו החפץ שהופקד[376]. על חיוב כופר על פי סימן, ע"ע כופר[377].

בדבר שבערוה

בדבר-שבערוה*, יש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאין מועיל סימן אפילו מובהק, מפני שבדבר שבערוה, שהצריכה תורה שני עדים ואין מועיל עד אחד כדבר שבממון[378], אין סומכים אלא על עדים שידיעתם ודאית, וידיעה שעל פי סימן אפילו מובהק אינה ידיעה ודאית[379], ואין סומכים עליו, ומה שמצינו במיתת הבעל להתיר אשתו להנשא, אף על פי שנחשב כדבר שבערוה[380], שמועיל בו סימנים[381], לפי שכשהקלו בו חכמים שמועיל בה עד אחד[382], לא הצריכו בו ידיעה ודאית[383]. ויש אחרונים שכתבו שמועיל בדבר שבערוה סימנים, אף על פי שהצריכה בו תורה שני עדים[384]. ובדעת אחרונים הסוברים, שבדבר שבערווה סומכים גם על ידיעה שאינה ודאית[385], בדבר שבערווה סומכים על סימן מובהק, או על סימן שאינו מובהק לסוברים שמועיל מהתורה[386].

להחזיק איסור

להחזיק איסור לענין שיחשב כאיסור שהוחזק שלוקים עליו וממיתים, לסוברים כן[387], על ידי סימן המועיל מהתורה, כגון אשה שנשאת על פי סימן שבעלה מת, להחזיקה כאשת איש לבעלה השני, נחלקו אחרונים, יש שסוברים שאף על ידי סימן הוחזק האיסור, לפי שסימן אינו גרוע מעד אחד שמוחזק איסור על פיו[388]. ויש שסוברים שאין האיסור מוחזק על פי סימן, לפי שסימן הוא הוכחה כמו רוב, ואינו ודאי[389], ואין האיסור מוחזק אלא בעד אחד, שחשוב הוא כודאי לענין איסור[390].

נגד הוכחה או נאמנות

נגד חזקה או רוב

סימן מובהק, וכן שאינו מובהק לסוברים שסומכים עליו מהתורה[391], מועיל נגד חזקה-דמעיקרא*, כגון חזקת אשת איש[392], ויש אחרונים שכתבו, שלא מצינו שמועיל סימן שאינו מובהק נגד חזקה דמעיקרא[393], ומהם שכתבו, שסימן מובהק מועיל נגד חזקה דמעיקרא[394]. על הסוברים שכשאין הסימן נגד חזקה, סומכים עליו מן התורה גם לסוברים סימנים דרבנן[395], עי' לעיל[396]. נגד חזקת-מרא-קמא*, כתבו אחרונים שמועיל סימן מובהק[397], ויש שנסתפקו אם נגד חזקת מרא קמא מועיל סימן[398]. נגד רוב, סימן מובהק מועיל בין להקל ובין להחמיר[399], סימן שאינו מובהק, מדברי אחרונים נראה, שמועיל נגד רוב[400], ויש אחרונים שכתבו שלסוברים שאינו מועיל מהתורה אלא מדרבנן[401], אינו מועיל נגד רוב[402].

נגד טביעות עין

סימן מובהק נגד טביעות-עין*, כגון עד המכיר אדם בטביעות עין שזהו ראובן, ועד אחר מכירו בסימן מובהק שזהו שמעון, יש אחרונים שסוברים, שטביעות עין עדיף מסימן, שסימן אפשר שבמקרה ימצא עוד אחד בסימן זה, וטביעות עין אי אפשר שיהיה אחר[403], ויש אחרונים שצדדו, שטביעות עין אינה עדיפה מסימן מובהק, וחשובים כמכחישים זה את זה[404]. וכן יש אחרונים שכתבו, בשני עדים המכירים אדם בטביעות עין, ושני עדים מכירים בסימן מובהק, שחשובים כשתי כתות עדים המכחישים זה את זה[405].

נגד עד אחד

סימן מובהק נגד עד-אחד*, כגון עדים המכירים אדם בסימן מובהק, נגד עד-אחד* המכירו כאדם אחר – כשמועילה עדותו, כגון בעדות-אשה*[406] - כתבו אחרונים, שסימן מובהק עדיף מעד אחד, שסימן מובהק חשוב כעדים[407], ואין עד אחד במקום שנים[408]. סימן שאינו מובהק אף לסוברים שמועיל מהתורה[409], נסתפקו האחרונים אם מועיל נגד עד אחד[410].

מיגו נגד סימן

מיגו* נגד סימן מובהק, כגון חפץ שזוהה כפקדון של חבירו על פי סימן, והלה טוען ששלו הוא, ונזדמן חפץ אחר עם אותו סימן, ויש לו מיגו על טענתו. נחלקו ראשונים, יש שסוברים שאינו נאמן נגד הסימן, שהרי זה כמיגו נגד עדים, שאין המיגו מועיל[411], ויש סוברים שנאמן במיגו נגד הסימן[412]. מיגו נגד סימן שאינו מובהק, כתבו אחרונים, שאינו מועיל לדעת הכל[413].

טענת ברי נגד סימן

סימן שאינו מובהק, אף לסוברים שהוא מהתורה[414], יש מן האחרונים שכתבו, שנגד טענת ברי – בעל-דין* הטוען ודאי – כגון חפץ שזוהה בסימן כשייך לפלוני, והלה טוען שאינו של פלוני, ונזדמן חפץ אחר באותו סימן, אין הסימן מועיל נגד טענת ברי[415], ויש אחרונים שכתבו, שמועיל אף נגד טענת ברי[416]. סימן מובהק, לדעת הכל מועיל נגד טענת ברי[417].

סימן נגד סימן

סימן נגד סימן, כגון חפץ שהיו בו שני סימנים, זה אומר חפץ זה שלי ונתן בו סימן, וזה אומר חפץ זה שלי ונתן בו סימן, יש ראשונים שסוברים שבין לסוברים שסימנים מועילים מהתורה ובין לסוברים שסימנים מועילים מדרבנן[418], ינתן למי שנותן סימן יותר מובהק[419], ויש ראשונים שסוברים, שלסוברים שסימנים מועילים מדרבנן, ינתן למי שנותן סימן יותר מובהק, ולסוברים שסימנים מועילים מהתורה, שקולים הם, ולא ינתן לא לזה ולזה[420], ויש ראשונים שסוברים שאם שני הסימנים מועילים מהתורה או שמועילים מדרבנן, שקולים הם, ולא ינתן לא לזה ולא לזה, ואם היה סימן אחד מועיל מהתורה, כגון שהוא מובהק, וסימן שני אינו מועיל אלא מדרבנן, כגון שאינו מובהק לסוברים כן[421], ינתן לאומר סימן המועיל מהתורה, ולא לאומר סימן שאינו מועיל אלא מדרבנן[422]. סימן נגד סימן, אין עד אחד מכריע בינהם, שעד אחד כמי שאינו[423], ויש ראשונים שסוברים, שבסימן דרבנן, לסוברים כן, מועיל עד אחד להכריע, וינתן למי שמביא את העד[424].

סימן בגוף נגד סימן בבגדים

סימן בגופו של אדם, המכחיש סימן בבגדיו, נסתפקו אחרונים, לדעת הסוברים שאין חוששים שמא הושאל הבגד[425], האם חשובים הסימנים כמכחישים זה את זה, והדבר ספק, או שמאחר שניכר אותו אדם בסימן הגוף, חשוב הוכחה שבגד זה הושאל לאחר, ולא הוכחש הסימן שבגופו[426].

סימן כאימות שאינו משקר

האומר שמכיר חפץ או אדם מסוים בסימן, ונמצא אותו החפץ או האדם באותו סימן, נאמן על הכרתו[427], ואין חוששים שניחש הסימן של אותו החפץ, או שמא אינו מכירו אלא שנזדמן וראה את החפץ עם סימנו[428], שכשם שאין חוששים שנזדמן חפץ אחר בסימן זה[429], כך אין חוששים שנזדמן בדעתו סימן בחפץ זה בלא שהכירו[430]. ולפיכך המכיר חפץ מסוים ונותן בו סימן, ונמצא אותו חפץ עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את החפץ[431], והרי זה חשוב כראיה ששלו הוא[432], וכן המכיר אדם מסוים ונתן בו סימן, ואותו אדם נמצא עם אותו סימן, הרי זה אימות על הכרתו את אותו אדם[433]. ופעמים שנתינת סימן, אינה אימות להכרתו את הדבר, כגון הנותן סימן בחפץ הנמצא בבית חבירו, והיה רגיל לצאת ולהכנס בביתו, אינו מועיל, ששמא כשנכנס ראה הסימן[434], וכן אשה הנותנת סימן בגט, ואמרה נתגרשתי בו ושלי הוא, אינו מועיל, שחוששים שמא כשהחזיק הבעל את הגט ראתה הסימן[435]. ולדעת הסוברים שסימן מועיל מהתורה, נאמנות זו מהתורה, ולדעת הסוברים שסימן מועיל מדרבנן, נאמנות זו מדרבנן[436], ויש ראשונים שנראה מדבריהם, שלדעת הכל נאמנות זו מהתורה[437]. סימן מובהק בתורת נאמנות על הכרתו, כתבו אחרונים שגם בו נחלקו אמוראים אם הוא מהתורה או מדרבנן כשם שנחלקו בסימן שאינו מובהק[438], לפי שאם בסימן שאינו מובהק נחוש שמא ניחש או שמא ראה החפץ ברשות אחר, לסוברים כן, גם בסימן מובהק נחוש כן[439], ומדברי ראשונים נראה, שבסימן מובהק, כשם שלענין זהוי הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה[440], כך לענין נאמנותו על הכרת הדבר מועיל לדעת הכל מהתורה[441], לפי שסימן מובהק יותר קשה לנחש[442]. על רמאי שאין מחזירים לו אבידה בסימן שאינו מובהק, ושנחלקו אם מחזירים לו בסימן מובהק, ע"ע השבת אבדה[443].

דינו

בדינים שמועיל סימן בתורת זיהוי הדבר, מועיל סימן בתורת נאמנותו על הכרת הדבר[444]. בממון, יש מן האחרונים שכתבו, שאף לסוברים שסימן מובהק בתורת זיהוי הדבר אינו מועיל להוציא ממון[445], בתורת נאמנות על הכרת הדבר, מועיל להוציא ממון, לפי שסימן בתורת זיהוי הדבר אינו מועיל אלא מפני שאין חוששים שיזדמן באותו הסימן, וחשוב כרוב[446], ובממון שאין הולכים בו אחר הרוב, לסוברים כן[447], חוששים שיזדמן דבר אחר באותו הסימן, אבל בתורת נאמנות, מועיל בממון[448].

גדרי סימן מובהק ושאינו מובהק

פעמים שדבר החשוב סימן מובהק לענין זיהוי הדבר, אינו חשוב סימן מובהק לענין נאמנותו על הכרת הדבר, כגון, צירוף סימנים, שחשוב סימן מובהק לענין זיהוי הדבר[449], אינו חשוב סימן מובהק לענין נאמנותו על הכרת הדבר, לפי שכשחוששים שמא ראה את הדבר בסימניו, כשם שראה סימן אחד, כך ראה גם את השני[450]. ופעמים שדבר החשוב כסימן שאינו מובהק לענין זיהוי הדבר, חשוב סימן מובהק לענין נאמנותו על הכרת הדבר, כגון, משקל בגד שאין רגילים לשוקלו, שכתבו ראשונים שחשוב סימן מובהק[451], אינו חשוב סימן מובהק אלא לענין נאמנותו על הכרת הדבר, שכשאין דרכו לשקול, רחוק הדבר שינחש הסימן[452], אבל לענין זיהוי הדבר, כשם שחוששים שנזדמן דבר הרגיל לשוקלו, כך אפשר שנזדמן דבר שאין רגילים לשוקלו[453]. וכן פעמים שדבר החשוב סימן לענין נאמנותו על הכרת הדבר, אינו חשוב סימן לענין זיהוי הדבר, כגון האומר את שם האבידה ונמצא כדבריו, הרי זה חשוב סימן לענין נאמנותו על הכרת הדבר, שאינו משקר שאיבד חפץ כזה, אבל אינו חשוב סימן לענין שאין חוששים שנזדמן עוד אדם שאיבד חפץ כזה[454].

נאמנות סימן כראיה לבעלות

נאמנות על הכרת הדבר, חשוב ראיה על בעלותו, ולכך הנותן סימן באבידה מחזירים לו האבידה[455], ואין חוששים שמא שאלו, לפי ששואל לפי שעה לא היה יודע לכוון הסימן[456], ואין חוששים שמא היה בידו ומכרו לאחר, שכיוון ששלו היתה בחזקתו עומד, ואין מוציאים הדבר מרשותו[457], ויש מן הראשונים שסוברים, שבדבר שאינו עומד למכירה, אין חוששים שמא מכרו, אבל בדבר שעומד למכירה או להוצאה, חוששים שמא מכרו, ואין הסימן ראיה על בעלותו[458], ולכך חבית יין אחר שנפתחו האוצרות ועומדת להמכר, לדעתם, לא מועיל בה סימן להוכיח בעלותו, וכן מטבע הניתן להוצאה, לא מועיל בו סימן להוכיח בעלותו[459]. ויש ראשונים שסוברים, שהנותן סימן בדבר אבוד, אין חוששים שמא מכרו ואבד ללוקח או שמא שאלו ואבד למשאיל, שכיוון שידע שחפץ בסימן זה אבוד, הרי זה הוכחה שאבד לו, שהאיך ידע שחפץ בסימן זה אבד לחבירו[460], ולכך גם מטבע הניתן להוצאה, לדעתם מועיל בו סימן להוכיח בעלותו[461]. פעמים שנאמנות על הכרת הדבר אינה ראיה על בעלותו, כגון, גט שאומר הבעל שלא גירש בו ושלו הוא, ונתן בו סימן, אינו ראיה ששלו הוא, לפי שגם אם גירש בו ושל האשה הוא, מכירו בסימניו[462], או ממון שטוען הלה לא מכרתי, ונתן בו סימן, והלה טוען לקחתי, אינו מועיל לפי שגם אם מכרו, מכירו בסימניו[463].

סימן נגד סימן

זה אומר מדת אורכו של בגד ושלי הוא וזה אומר מדת רוחבו ושלי הוא, ינתן לאומר מדת אורכו, שמידת רוחבו אפשר לשער כשהיו הבעלים מתכסים בבגד, אבל מידת אורכו אינו יכול לשער[464], מידת אורכו ורוחבו נגד מידת גמיו – מידת אורכו ורוחבו ביחד כך וכך[465], ויש מפרשים שפת הבגד[466] - ינתן לאומר מידת אורכו ורוחבו, מידת אורכו ורוחבו של בגד נגד משקלו, ינתן לאומר משקלו[467], לפי שמידת אורכה אפשר לשער בעמל ורמאות, מה שאין כן במשקל[468], לפי שאין דרך לדעת משקל בגד[469], שבגד עשוי למודדו אבל אינו עשוי לשוקלו[470], מדתו של כלי נגד משקלו, מדתו חשוב סימן יותר מובהק, שכלי עשוי לשוקלו אבל אינו עשוי למודדו[471]. מדת נפח של פירות חשוב סימן יותר מובהק ממשקלם[472].

נאמנות סימן נגד עדות

האומר חפץ זה שלי, ונתן בו סימן שאינו מובהק, ויש עדים שהחפץ של אחר, ינתן למי שהביא עדים[473], נתן בו סימן מובהק, יש שסוברים, שלא ינתן למי שהביא עדים, לפי שסימנים מובהקים חשוב כעדים[474], ויש שסוברים שגם בסימן מובהק, ינתו למי שהביא עדים[475]. עדים נגד עדים וסימן לאחד מהם, אין הולכים אחר הסימן, שסימנים במקום עדים אינם כלום[476]. סימן נגד סימן ויש עד אחד, העד כמי שאינו[477].

הוכחה מאי ידיעת סימן

כשאינו יודע סימן שיש בחפץ, יש ראשונים שכתבו, שחשוב הוכחה שאינו מכיר החפץ ואינו בעלים עליו, ולכך כתבו, שגט הנמצא, ונתן בו הבעל סימן והאשה לא נתנה בו, נותנים לבעל – אף על פי שהסימן שניתן על ידי הבעל אינה הוכחה שהגט לא ניתן לאשה[478] - שמאחר שלא ידעה לתת סימניו, הרי זו הוכחה שאינו שלה[479], ויש שסוברים, שאינו חשוב הוכחה, שמא לא היה לאשה פנאי להכיר הגט[480]. וכן יש מהאחרונים שכתבו, שכשהביא אחד עדים ונתן סימנים, והשני הביא עדים ולא נתן סימנים, ינתן למי שנתן סימנים - אף על פי שהסימן שניתן על ידי האחד אינו כלום, שסימנים במקום עדים אינם כלום[481] - שמאחר שלא ידע לתת סימניו הרי זו הוכחה שאינה שלו ועדיו שקר[482], ויש שסוברים, שלא ינתן לו[483]. וכן יש מהאחרונים שכתבו, שדבר שהיה בו סימן מנין וסימן קשר, שחשובים סימן[484], ואמר סימן מנין ולא אמר סימן קשר, שאינו נאמן, מאחר שלא אמר את סימן הקשר[485], ויש שסוברים שנאמן[486].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן ציון 52 ואילך, וע"ש שיעור נדירות הסימן.
  2. ↑ ציון 26 ואילך.
  3. ↑ אילונית; סימניה וזמנה.
  4. ↑ אסופי; סימניו.
  5. ↑ ציון 23 ואילך.
  6. ↑ ציונים 15 ואילך, ו229 ואילך.
  7. ↑ בהמה טמאה; מיני הטמאה וסימניה.
  8. ↑ דגים; סימניהם, ואילך.
  9. ↑ ציון 34 ואילך.
  10. ↑ בוגרת; סימניה.
  11. ↑ גדול; הסימנים, ואילך.
  12. ↑ גדולה; הסימנים, ואילך.
  13. ↑ ביצה (חומר); סימני ביצים.
  14. ↑ ציונים 43 ואילך, 513 ואילך.
  15. ↑ חיה; סימני חיה.
  16. ↑ ציון 209 ואילך.
  17. ↑ ציון 236 ואילך.
  18. ↑ ציון 6 ואילך.
  19. ↑ ציון 294.
  20. ↑ ציון 57, ועי' ב"ק יא א.
  21. ↑ ציון 120 ואילך. וע"ע גמילות חסדים ציון 60.
  22. ↑ ציון 533 ואילך. ועי' להלן ציון 310 ואילך, שי"ס שסומכים על סימנים אלו מהתורה רק לסוברים שסימנים מועילים מהתורה, ואינם כשאר זיהוי המינים שמועיל לדעת הכל.
  23. ↑ ציון 1580 ואילך.
  24. ↑ ציון 19.
  25. ↑ ציונים 171, ו484
  26. ↑ ציון 162.
  27. ↑ ציון 55.
  28. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  29. ↑ ציון 138 ואילך.
  30. ↑ ציון 308 ואילך.
  31. ↑ עי' להלן: הסימנים.
  32. ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ יח ב; עליות דרבינו יונה ב"ב קכח א ; עי' פנ"י ב"מ כז א, וכח א; עי' תורת גיטין כז ב; עי' פני שלמה ב"מ יט א. ועי' ב"מ כג ב, ויבמות קטו ב.
  33. ↑ עי' להלן: סימן כהוכחה לנאמנות.
  34. ↑ עי' רש"י ב"ב יב ב ד"ה ולאו.
  35. ↑ עי' רמב"ן חולין עט א; עי' ר"ן שם.
  36. ↑ עי' להלן.
  37. ↑ עי' סדר אליהו רבה דף כד ב; עי' רא"ז מלצר, יגדיל תורה (סלוצק) שנה א סי' ו, וע"ע טביעות עין.
  38. ↑ בית אפרים אהע"ז ח"א סי' ח; רא"ז מלצר שם; שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' כה אות א, ועי' ציון 90 שי"ס שסימן מובהק חשוב כעדות, וצ"ל שאף שאינו ראיה ברורה כטב"ע, מ"מ חשוב כעדות, וצ"ב. ועי' ציון 52 ואילך, על מיני הסימנים, ושיעור נדירותם.
  39. ↑ שו"ת ר"א מזרחי סי' לח.
  40. ↑ רא"ז מלצר שם. ועי' שער"י ש"ג פ"ב. ועי' ציון 90 ואילך אם חשוב כעדות או כרוב. ועי' רא"ז מלצר שם, על עדים שמכירים שינוי שיש בדבר ואינו מצוי באחר, ואינם יכולים לומר מהו צורת השינוי וגבולותיו, שאינו חשוב סימן, אע"פ שלענין טביעות עין, מועיל הכרת הדבר אפילו שאינם יכול לספר מהו תוארו המיוחד (ע"ע טביעות עין ציון 14).
  41. ↑ פ"א ואילך. ולס' שסימן מובהק חשוב כטביעות עין, עדיפות טביעות עין אינו אלא על סימן שאינו מובהק.
  42. ↑ ציון 52 ואילך, וציון 72 ואילך.
  43. ↑ ציון 92. ואפשר שגם שלד' דינו כטביעות עין, אינו הכרה ודאית כטביעות עין.
  44. ↑ ציון 42 ואילך. ועי' עונג יו"ט סי' קל, שגם הכרת כתב יד של אדם, חשוב רק סימן, אמנם עי' ברכת רצה סי' ג, שחשוב טביעות עין, ועי' רא"ז מלצר שם, משום שמכיר את תבניתו ויחודו של כתב ידו של פלוני.
  45. ↑ ציון 17.
  46. ↑ ציון 347 ואילך.
  47. ↑ ציון 9 ואילך.
  48. ↑ עי' סדר אליהו רבה; שו"ת חכ"צ סי' קלד.
  49. ↑ ציון 10.
  50. ↑ שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' נד ד"ה והנה ראיתי; נפש חיה (וואקס) אה"ע סי' ד (דף ד ב) ד"ה והנה בס'.
  51. ↑ עי' שו"ת מהר"י מברונא סי' נג; נובי"ק שם ד"ה ונלע"ד; חבצלת השרון (באב"ד) ח"א אה"ע סי' נח (דף עח א) ד"ה ויהיה נכון, בד' הר"ח ב"מ כז ב ובד' הרמב"ם נחלות פ"ז ה"ג; שבות יעקב ח"ב סי' קטו.
  52. ↑ עי' יבמות קכ ב, גיטין כז ב, ב"מ כז ב.
  53. ↑ מ"מ גירושין פי"ג הכ"א וגזו"א פי"ג ה"ג; שו"ע אהע"ז יז כד. ועי' ראב"ד גזו"א שם: סימן מובהק לגמרי, ומ"מ שם בדעתו.
  54. ↑ ריטב"א ב"מ כז א; שו"ת מהר"ם לובלין סי' קכח. ועי' מאירי שם ב: שאין רגילות אותו סימן מצויה בו.
  55. ↑ משאת בנימין סי' סג, הובא בב"ש סי' יז ס"ק עב; שו"ת ר"א מזרחי סי' לח ד"ה העמוד הד'. ועי' מנחת אליעזר שבציון 96.
  56. ↑ שו"ת מהר"ם לובלין שם; שו"ת ר"א מזרחי שם בד' "כל הפוסקים". ועי' משאת בנימין שם.
  57. ↑ שו"ת ר"א מזרחי שם בד' תא"ו נתיב כג ח"ג. ועי' ציון 99 ואילך כשהספק אינו רק על מדינה זו, אלא על כל העולם.
  58. ↑ עי' ר' דוד בן יחיא בשו"ת ר"א מזרחי סי' לז בד' תא"ו שם, וכ"מ במהר"ם לובלין שם בדעתו, ועי' ר' דוד בן יחיא שם שכ"מ בגמ' יבמות שם. ועי' ר"א מזרחי שם ומשאת בנימין שבציונים הקודמים, בד' התא"ו.
  59. ↑ עי' יבמות שם, וב"מ שם ב.
  60. ↑ עי' מ"מ הל' גזו"א שם וה"ה, בד' רמב"ם שם, וסימן מובהק כינוהו "מובהק ביותר", ועי' כס"מ שם ה"ה שלשון "סימן מובהק" ברמב"ם, פעמים שהכונה לסימן מובהק, ופעמים שהכונה לסימן בינוני. ועי' תוס' ב"מ שם ד"ה ואנא, וריטב"א ב"מ שם שפעמים סימן שאינו מובהק נקרא סימן מובהק, משום שמובהק הוא יותר מסימן גרוע.
  61. ↑ עי' מ"מ שם ה"ג.
  62. ↑ ריטב"א ב"מ שם; ראבי"ה סי' תתק.
  63. ↑ עי' ב"ש סי' קלב ס"ק ז; עי' תומים סי' סה ס"ק יד; עי' פרמ"ג כללי סימנים וטב"ע; עי' נובי"ק אה"ע סי' כט ועוד מקומות, עי' רעק"א ב"מ כח א, חולין יב א.
  64. ↑ עי' יבמות שם, וב"מ שם.
  65. ↑ עי' ריטב"א שם כז א.
  66. ↑ משאת בנימין שם.
  67. ↑ עי' שו"ת ר"א מזרחי שם.
  68. ↑ עי' שו"ת צמח צדק (לובביץ) אה"ע ח"א סי' עו.
  69. ↑ משאת משה הל' גירושין פי"ג.
  70. ↑ רשב"א ב"מ כח ב, ע"פ גמ' שם; ריטב"א שם; מ"מ שם.
  71. ↑ ריטב"א שם.
  72. ↑ רמב"ן ב"מ כז א, וע"ש כח א; רשב"א שם כז א; ריטב"א שם; מיוחס לריטב"א שם; מאירי שם; ר"ן שם; מ"מ הל' גזו"א פי"ג ה"ג; ב"י אה"ע סי' יז ד"ה ומה שאמר; עי' טוש"ע אה"ע יז כד וקלב ד.
  73. ↑ רשב"א שם; ר"ן שם; שו"ת ר"א מזרחי סי' לח, וע"ש על ההשוואה לעדים. ועי' רש"י גיטין כז ב ד"ה ודוקא: שאין לך עדות ברורה מזו. ועי' רמב"ן שם: דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו. ועי' ש"ך חו"מ רסז ס"ק ז. על סימן מובהק נגד עדים, עי' להלן ציון 403. ועי' ציון 90. ועי' מראות הצובאות סי' יז פתיחה לס"ק כד, שנלמד מהכתוב, שמחזירים חמור בהכרת אוכפו (עי' ב"מ כז ב) ואינו אלא כסימן מובהק, עי' ציון 295.
  74. ↑ עי' שיטמ"ק בשם ראב"ד שם בד' אמוראים הסוברים סימנים דאורייתא (עי' ציון 76); מיוחס לריטב"א ב"מ כז א, בשם יש מפרשים; מאירי שם כח א, בשם שיטה אחרת; מרכה"מ גזו"א פי"ג ה"ג, בדעת רמב"ם שם. ולדעתם, הכתוב שבציון 77 אמור על סימן מובהק.
  75. ↑ עי' ראשונים שבציון הקודם בד' אומרים הסוברים סימנים דרבנן (עי' ציון 79). ולד' הראב"ד ומרכה"מ, בין בסימן מובהק ובין בשאינו מובהק נחלקו אמוראים אם הוא מהתורה, על חילוקי דינים בין סימן מובהק ושאינו מובהק לדעתם, עי' להלן ציון 319, ולד' מיוחס לריטב"א ומאירי שם, בסימן מובהק נחלקו אמוראים, אבל בשאינו מובהק לד' הכל, הוא מדרבנן, עי' ציון 82.
  76. ↑ עי' ב"מ כח א מסקנת רבא, ומ"מ הל' גזו"א פי"ג ה"ה. ועי' ציון 82.
  77. ↑ דברים כב ג.
  78. ↑ משנה כז א. ועי"ש ב גמ' ת"ש אף השמלה כו'. ועי' נוב"י תנינא אה"ע סי' ס, שאינו נלמד מכתוב זה, שהרי אפשר להעמידו בעדים (וע"י סימנים ימצא עדים, ע"ש בראשונים), אלא שהתנא ס' שסימנין מהתורה, ולמדו מאיזה כתוב, או מהלכה למשה מסיני, אמנם מד' רמב"ן ורשב"א שם, מ' שלמדים מהכתוב בהשבת אבידה. ועי' שיטמ"ק ב"מ שם, שהקשה, האיך מועיל סימן באיסורים, והלא סימן נלמד מהשבת אבידה, ואיסור מממון אין לומדים.
  79. ↑ עי' ב"מ כז ב, ויבמות קכ א, רבא בלשון שני.
  80. ↑ רשב"א ב"מ כז ב; ריטב"א ב"מ כז ב.
  81. ↑ רב אשי, בב"מ יח ב, ועי' רא"ש שם פ"ב סי"ג, שאף רבא במסקנת דבריו, נסתפק.
  82. ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ כז א, בשם יש מפרשים; מאירי שם כח א, בשם שיטה אחרת. ולדעתם, האמוראים הסוברים שסימן מהתורה, הוא סימן מובהק, ועי' ציון 74.
  83. ↑ נובי"ק אה"ע סי' לא, ונובי"ת סי' סו. וע"ש שהשבת אבידה חשוב נגד מוחזק. ועי' ציון 390 ואילך, על סימן נגד חזקה.
  84. ↑ מ"מ בד' רמב"ם גזו"א פי"ג ה"ה. ועי' כס"מ שם, שהקשה, שבהל' גירושין פי"ג הכ"א, כ' מ"מ בד' רמב"ם, שסימנין אינם מועילים להתיר א"א, וא"כ אינם מהתורה, ועי' רמב"ם שם פ"ג הי"א. ועי' קצוה"ח רנב ב.
  85. ↑ תא"ו נכ"ג ח"ג בשם רמ"ה; סמ"ג עשין עד. וע"ש שאשה הנשאת ע"פ סימן שאינו מובהק לא תצא מבעלה.
  86. ↑ בעל העיטור אות ק, ושו"ת רא"מ סי' לח וב"י אה"ע סי' יז בד'; עי' רא"ש ב"מ פ"ב סי"ג; כס"מ הל' גזו"א פי"ג ה"ה בד' רמב"ם שם; ב"י שם בד' רי"ף יבמות מה א, ורא"ש יבמות פט"ז ס"ג.
  87. ↑ רשב"א ב"מ כח ב, ע"פ גמ' שם; ריטב"א שם; מ"מ שם.
  88. ↑ עי' פרמ"ג יו"ד כלל סימנים וטביעות עין; עי' צל"ח חולין צה א.
  89. ↑ ציון 338.
  90. ↑ רשב"א ב"מ כז א; ר"ן שם; שו"ת ר"א מזרחי סי' לח. ועי' רשב"א שם כח א, שסימן מובהק חשוב כעדים לגבי סימן שאינו מובהק.
  91. ↑ רש"י גיטין כז ב ד"ה ודוקא.
  92. ↑ פמ"ג כלל סימנים וטביעות עין; נובי"ק אה"ע סי' נא. ועי' בית נאמן (ר"י חבר) סוף חדר י, שהסתפק, אם עדים בסימנים מכחישים עדים בטביעות עין, יחשב עדות בהכחשה, וע"ע טביעות עין ציון 28 ואילך, ד' ראשונים ואחרונים שעדות טביעות עין עדיפה. ועי' ציון 73.
  93. ↑ עי' ציון 58.
  94. ↑ עי' ציון 54 ואילך.
  95. ↑ גליא מסכת סי' ח אות ו.
  96. ↑ שו"ת מנחת אליעזר ח"ב סי' כה. ועי' ציון 345, שי"ס שהוא גרוע מרוב וחזקה.
  97. ↑ עי' פנ"י כתובות קו"א אות עג, ושו"מ קמא ח"א סי' רנז בד'; עי' צל"ח ב"מ כז א, מבן המחבר; נחלת יעקב (מליסא) ב"מ שם; מהר"ם שיק כללא דסימנים (יבמות קכב ב) כלל ב; שו"ת באר יצחק אה"ע סי' ו; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' כח; תבואות השדה ח"א שער החזקות שער ז אות טז; בית יצחק אה"ע ח"א סי' סה; עי' שו"ת מהר"ש (ענגיל) ח"א סי' מט; מרחשת ח"ב סי' ז ענף א אות ז, וע"ש שחשוב כרוב אף לס' סימנין דרבנן (עי' ציון 79) אלא שאינו מועיל נגד חזקה אלא לס' סימנים מהתורה. ועי' חמד"ש שבציון הבא. ועי' ציון 381, שסימנים מועילים רק במקום שאין צריך שני עדים ונאמן עד אחד.
  98. ↑ בית נאמן חדר יא אות ח, וע"ש חדר י אות ו טו, שעדיף מרוב; עי' חמד"ש אה"ע סי' לב אות ט, ועי' סי' מ אות ד שהוא כרוב; מחנה חיים אה"ע סי' יד; עי' העמק שאלה ש' צט.
  99. ↑ עי' גליא מסכת סי' ח אות ט, ע"פ חלקת מחוקק סי' יז ס"ק לח. ועי' האלף לך שלמה אה"ע סי' צא, שכשהספק בין אנשים במקום מסוים, ובאותו מקום הוחזק רק אחד עם אותו סימן, מועיל סימן. ועי' ציון 102, כשהספק רק בין שניים.
  100. ↑ עי' פתחי תשובה סי' יז ס"ק קג; עי' שו"ע הרב שו"ת סי' כח ד"ה וזו; עי' חלקת יואב אה"ע סי' טו; עי' חמדת שלמה אה"ע סי' לב אות ו.
  101. ↑ עי' חמדת שלמה שם, בד' תוס' חולין צו א ד"ה פלניא. ועי' עליות דר"י ב"ב קכח א.
  102. ↑ תומים סי' סה ס"ק יב; מהר"ם שיק כללא דסימנים (יבמות קכב ב) כלל ב; משרת משה הל' גירושין. ועי' פתחי תשובה סי' יז ס"ק קג, ע"פ ב"ב קעב א, שלזיהוי אדם בין שני אנשים, מועיל אפילו סימן גרוע, ודבריו אמורים כשידוע שהסימן הגרוע נמצא באחד ולא נמצא בשני, ולכך מועיל הזהוי.
  103. ↑ עי' רמב"ן גיטין כז ב. ועי' שו"ת הרא"ש כלל נא סי' ב, שיירות מצויות היינו שווקים ובית דין שהכל באים לדון שם, ולכאורה מ', שבשאר מקומות אפילו אינם סמטה, חשוב מקום שאין שיירות מצויות.
  104. ↑ חכם צבי סי' קלד; עי' מהר"ם שיק כללא דסימנים (יבמות קכב ב). וע"ש שדינו שווה לאדם הידוע לנו בשמו, ונמצא אדם באותו שם, שאין חוששים לאדם אחר באופנים אלו, עי' ציון הבא. ועי' ש"ש ש"ז פ"כ, שלד' רש"י, שלא הוחזקו, הוא רק כשידוע שאין שם עוד אדם בשם זה, גם בסימן שאינו מובהק, לא יחשב שלא הוחזק, אא"כ ידוע שאין עוד אדם בסימן זה.
  105. ↑ עי' ריטב"א גיטין כח ב, וב"מ יח ב; עי' ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק כב; עי' ב"ש שם; עי' שו"ת מוהרח"ש קו"ע דף כז א. וע"ש, שאל"כ מנין נדע שזה הוא ולא האחר, ועי' ב"ח שם סי' יז, ופרישה שם. ועי' ש"ש שם.
  106. ↑ עי' מהר"ם שיק שם, בדעת אמוראים הס' שכשאין שיירות מצויות אף כשהוחזקו, או כשלא הוחזקו אף ששיירות מצויות, אין חוששים לעוד אדם באותו שם (עי' יבמות קטו ב, וגיטין כז ב, וב"מ יח ב, ורא"ש גיטין פ"ג ס"ג, וב"מ פ"א סי' מה, וטוש"ע אה"ע יז יח, וקלב ד. ועי' רא"ש שם, שלהלכה במקום עיגון סומכים על ד' אמוראים אלו). ועי' ש"ש שם, וחמדת שלמה אה"ע סי' לח.
  107. ↑ עי' קהלת יעקב סי' יז ס"ק כח, בד' תוס' ב"מ כ ב ד"ה איסורא. וע"ש שמטעם אחר אין חוששים לאדם אחר עם אותו שם, כשלא הוחזק או כשאין שיירות מצויות, ועי' רשב"א גיטין כז ב.
  108. ↑ משאת בנימין שם בד' תרומת הדשן שם, ושו"ת רא"מ סי' עח; שו"ת הגאונים בתראי ח"א סי' מט. ועי' ח"מ סי' יז ס"ק מג, בד' שו"ת מהרי"ק סי' קפד. וע"ש ס"ק נה שאין הוכחה מד' מהרי"ק על צירוף סימנים.
  109. ↑ משאת בנימין שם.
  110. ↑ שו"ת ב"ח החדשות סי' סה בד' תרומת הדשן שם. ועי' ב"י אה"ע סי' יז: אפילו מאה סימנים שאינן מובהקים גמורים, לא מצטרפין להתיר, ועי' ד' המגיה על ט"ז שם ס"ק ל.
  111. ↑ אלף לך שלמה סי' פב; עמק שאלה סי' מא.
  112. ↑ אלף לך שלמה שם. וע"ש שהשווהו לחזקה בשלש פעמים, ע"ע חזקה.
  113. ↑ מראות הצובאות סי' יז ס"ק צח; פתחי תשובה אה"ע יז ס"ק קז בשם ר' דניאל; ברית יעקב סי' יב. ועי' מראות הצובאות שם, שלמעשה אין לסמוך ע"ז.
  114. ↑ ברית יעקב שם.
  115. ↑ שו"ת פנים מאירות ח"ג ס"ב; שו"ת עבודת הגרשוני סי' עב, בד' משאת בנימין שם; שו"ת בגדי כהונה אה"ע סי' יא יב; שו"ת מהרי"ם (פאדווה) סי' יז, ועי' ציון הבא שדעתו (במקור מים חיים) שאינו חשוב סימן כלל.
  116. ↑ תרומת הדשן פסקים סי' קסא, ורכד, ומשאת בנימין סי' סג בדעתו. ועי' ב"ש סי' יז ס"ק עג, ומקור מים חיים ח"ב ס"א אות יד שאינם חשובים גם כסימן שאינו מובהק, ועי' ציון הבא.
  117. ↑ תרוה"ד שם.
  118. ↑ שו"ת מהרי"ם (פאדווה) סי' יח, בד' הסוברים ששתי סימנים גרועים מצטרפים לסימן שאינו מובהק, עי' ציון 114.
  119. ↑ מראות הצובאות שם; בית מאיר סי' יז סכ"ד.
  120. ↑ עי' יבמות קכ ב, וב"מ כז ב.
  121. ↑ מהר"י וייל סי' קנ, בשם ר"ן איגרא שמצא בס' מתית; ד' השואל בתרוה"ד פסקים סי' קסא, הביאו ח"מ סי' יז ס"ק מג; יש"ש יבמות פט"ז סי' ו. ועי' שו"ת מהרי"ם (פאדווא) סי' יח, שדבריהם אמורים אף בסימן שאינו מובהק בבגד.
  122. ↑ תרוה"ד שם.
  123. ↑ עי' שו"ת פנ"י ח"ב סי' נג; שו"ת רא"ם (מרגליות); עי' זכרון יוסף סי' יא.
  124. ↑ עי' להלן, על אופנים שאין טביעות עין מועילה בפני עצמה.
  125. ↑ עי' ציון 324.
  126. ↑ ע"ע טביעות עין ציון 352 ואילך, דעת ר"ת.
  127. ↑ עי' ב"ח אה"ע סי' יז בלשון ראשון; דרישה שם; ב"ש ס"ק עז, בד' תוס' ורא"ש; חת"ס ח"א סי' נא; הרי בשמים תנינא סי' סא; אריא דבי עילאי סי' ט. ועי' ב"ח בלשון אחרון, וב"ש שם, שלד' טור ונמוק"י, מועיל טביעות עין בגופו, בלא צירוף סימן.
  128. ↑ חת"ס שם; הרי בשמים שם.
  129. ↑ אריא דבי עילאי שם.
  130. ↑ ע"ע עדות אשה.
  131. ↑ ב"ח אה"ע סי' יז; פרישה שם אות מז; ב"ש שם ס"ק פז פט; בהגר"א ס"ק קז. ועי' תוס' יבמות קטו ב ד"ה וקאמרי, בתי' ראשון שצריך סימן מובהק, אולם ד' אחרונים הוא ע"פ תוס' שם בתי' אחרון, ורא"ש שם, וטור סי' יז, עי' שו"ת מהרח"ש קונטרס עגונה דף מט א.
  132. ↑ ב"ש שם ס"ק פז. ועי' רשב"א יבמות קטו א, שע"י הסימן מוכח שאינו משקר.
  133. ↑ ע"ע טביעות עין, ציון 104 ואילך.
  134. ↑ ע"ע טביעות עין, ציון 338 ואילך.
  135. ↑ עי' ציון 301.
  136. ↑ משאת בנימין סי' מד.
  137. ↑ אריא דבי עילאי סי' ח, בד' חכ"צ סי' כא. וע"ש סי' יב, שפי' ד' חכ"צ מטעם אחר, שספק חסרון ידיעה אינו בכלל ספק; ועי' מטעמי יצחק סי' נח.
  138. ↑ עי' מהריב"ל ח"א סי' ז. ועי' מטעמי יצחק שם.
  139. ↑ שו"ת נפש חיה (וואקס) אה"ע סי' י. וע"ש, שסימן העשוי להשתנות לאחר מיתה, שאינו מועיל, עי' ציון 203 ואילך, אינו משום חשש שמא השתנה לסימן מובהק אחר, אלא שבודאי נשתנה מראיתו, ויש לחשוש לדמיון.
  140. ↑ עי' ציון 79.
  141. ↑ שו"ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב"ן והר"ן חולין עט א; שו"ת תורת חסד סי' לד. ועי' ציון 312.
  142. ↑ עי' ציון 308 ואילך, על זיהוי פרד. וע"ש שי"ס שבאותם הסימנים, שייך שיהיו גם במין השני.
  143. ↑ עי' להלן.
  144. ↑ רש"י ב"מ שם ד"ה דארוך, על גבוה; שו"ת הרא"ש כלל נא סי' א, על צבע פניו.
  145. ↑ עי' יבמות קכ ב, וב"מ כז ב.
  146. ↑ תרוה"ד פסקים סי' קסא. וע"ש, לפי שרגילות היא בהרבה שהם ארוכים וגוצים ביותר. ועי' אבני צדק (פאנעט) סי' נב, שבארוך מאוד שמופלג מכל האנשים, הוי סימן מובהק, ועי' פתחי תשובה אהע"ז סי' יז ס"ק קה, ועי' ציון הבא, על שיניים גדולות מאוד.
  147. ↑ תרוה"ד פסקים סי' קסא, על שיניים גדולות; שו"ת פנ"י ח"ב סי' נט, על אצבעות קצרות ועבות; נוב"י סו"ס סו, על אזניים גדולות; אבני צדק שם, על ראש גדול; חזון למועד סי' כב, על אצבעות ארוכות. ועי' חקרי לב אה"ע סי' יב, על חוטם ארוך. ועי' ח"מ סי' יז ס"ק מד, וב"ש שם ס"ק עה, על שיניים גדולות שאינם בנמצא אצל רוב העולם.
  148. ↑ פנ"י ח"ב נט, על חוטם עב ושטוח; שו"מ תליתאה ח"א סי' רח, על ידים רחבות.
  149. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נא סי' א; מבי"ט ח"א סי' קיג, על צבע פניו.
  150. ↑ שאגת אריה החדשות סי' יח.
  151. ↑ שו"ת פנ"י ח"ב סי' נט.
  152. ↑ גינת ורדים, ח"ב כלל ג סי' כה, בשם ר' גרשון; כתב סופר סי' לא. ועי' ברכת רצה סי' קב, שקרחת משונה, כגון שמתחלקת בכמה מקומות, חשובה סימן מובהק, ועי' שו"ת ר"א מזרחי סי' לו, שאם היה בראשו כמין טבעת בלא שיער, חשוב סימן מובהק, ועי' ר' דוד בן יחיא בשו"ת הנ"ל סי' לז שחולק.
  153. ↑ מאמר מרדכי סי' פה.
  154. ↑ אור גדול סי' נב.
  155. ↑ עי' להלן.
  156. ↑ עי' שו"ת משאת בנימין סי' סג.
  157. ↑ שו"ת הרא"ש כלל נב סי' ו; טור אה"ע קיח; רמ"א אה"ע יז כד. על אצבע חסרה, עי' שו"ת רא"ם סי' לו, ושו"ת גאוני בתראי סי' מט בד'. על אצבע יתירה, עי' שו"מ שתיתאה סי' טו.
  158. ↑ שו"ת מהרשד"ם אה"ע נב.
  159. ↑ שו"ת הרא"ש שם; טור אה"ע שם; רמ"א אה"ע שם.
  160. ↑ תרוה"ד סי' רלט בשם או"ז; רמ"א שם.
  161. ↑ תרוה"ד פסקים רכד; רמ"א שם. וע"ש, דווקא אם שקוע הרבה, עד שיכול לכחול שתי עיניו כאחת, אבל קצת שקוע שמצוי בבני אדם, אינו סימן מובהק.
  162. ↑ נוב"י סו"ס סו. על אצבע יד אחת קצרות משל חבירתה, עי' פנים מאירות ח"ב סי' נה. על זרועותיו קצרות משאר גופו, עי' פני משה ח"ב סי' צ. על אצבעות ידיו דקות ומשונות משאר הגוף, עי' ר' גרשון שבגנת ורדים כלל ג סי' ד, שחשוב סימן מובהק, ועי' גנת ורדים שם שנחלק עליו (ועי' ציון 166). ומהרי"ם פדוא סי' מא.
  163. ↑ גור אריה יהודה סי' סא. על חוטם שחסר בה עצם, עי' שו"ת כתב סופר אה"ע סי' כה.
  164. ↑ פני משה ח"ב סי' נב. על אצבע מורכבת על אצבע, עי' שו"ת פנ"י ח"א סי' ז.
  165. ↑ שו"ת מהר"ם לובלין סי' קכח.
  166. ↑ ע"ע מומים.
  167. ↑ גליא מסכת סי' ח אות ו, בד' רא"ש ותרוה"ד; תשו' גאוני בתראי סי' כה (לר' אייזיק בר יעקב); עי' יצחק סי' כח בד' משאת בנימין סי' סג. ועי' אריא דבי עליאה סי' ח, שהקשה שמצינו צולע שחשוב מום בכהן, ואינו סימן מובהק, עי' ציון 172, וכן ננס חשוב מום בכהן, ואינו סימן מובהק, עי' ציון 143.
  168. ↑ עי' רמ"א שם, ושו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשפ"ח, ויד יוסף סי' א, שגבשושית שאינה גדולה, אינה סימן מובהק. ועי' מאמר מרדכי סי' פה; עי' צמח צדק (החדש) סי' מט, שחוטם מעט עמוק, חשוב סימן שאינו מובהק, ועי' חת"ס ח"ב סי' קלז, שחשוב סימן גרוע. על נקב העין גדול מהרגיל, עי' חת"ס ח"א נא, שחשוב סימן שאינו מובהק. על צוואר ארוך, עי' משיבת נפש (השני) סי' סא, שחשוב סימן שאינו מובהק.
  169. ↑ עי' חת"ס ח"א סי' נו, על חיסרון שן, ועי' אגודת אזוב, סי' יד. על סדק בשפתיים, עי' שו"מ ח"א רנט.
  170. ↑ שו"ת מהר"ם מלובלין סי' נו. ועי' להלן.
  171. ↑ עי' שו"ת הר"ן סי' עא, ומשאת בנימין סי' סג בד'; עי' רד"ך שם. ועי' מ"ב שם, שאם ידוע מדת אורך הצלקת, חשוב סימן מובהק, עי' ציון 273.
  172. ↑ עי' ב"י אה"ע סי' יז וב"ש ס"ק א, בשם רד"ך, שאצבע עקומה, אינו חשוב סימן מובהק; עי' מהר"ם מלובלין שם, על רגליו עקומות, ועי' אמרי שמואל סי' ב בד', על זרוע עקומה; עי' מקור ברוך סי' כג, על פה עקום.
  173. ↑ שו"מ ח"א סי' רנט. על אצבע קטועה, עי' נוב"י תנינא סו, ותשו' שבמנחת פיתים דף י (ועי' חת"ס סי' צב, שהוא סימן גרוע, וכן עין ריקה מחמת מחלה, עי' חת"ס סי' צב, שהוא סימן גרוע, ועי' כתב סופר סי' כט, שמ' ממשאת בנימין שחשוב סימן שאינו מובהק.)
  174. ↑ מהרי"ק ש' קעה, ומהר"מ מלובלין סי' נו בד'.
  175. ↑ עי' עין יצחק סי' כ אות ח; תורת חסד ח"ב סי' יח. על גזזת או צרעת, עי' צמח צדק החדש, סי' מט. על משותק רגל ויד, עי' בית יצחק סי' סה אות י. על שבר מעיים, עי' שב יעקב ח"ב סי' טז. על חולי של טירוף הדעת, עי' מחנה חיים ח"ג סי' יד, שאינו סימן כלל, ועי' שו"ת ריב"א סי' יא, על חולי הנכפה. על חולי בית החזה, עי' מחנה חיים ח"ג יד, שאינו סימן כלל, כיוון שהוא חולי מצוי.
  176. ↑ לבוש אה"ע סי' יז סכ"ד. ועי' ציון 169 שי"ס שצלקת ורושם אינו חשוב סימן מובהק. על גומות בפנים מחמת חולי אבעבועות שחשוב סימן מובהק, עי' שו"ת ב"י סי' יב, ותשו' מהר"ש הלוי שהובא במהר"א ששון סי' ו.
  177. ↑ שו"ת פנ"י ח"א סו"ס ח; עי' בית יצחק סי' פג.
  178. ↑ מהר"י ברונא סי' נג, והובא משאת בנימין שם. וע"ש שצדד, שמועיל רק כשהנקב בשן זה שבצד שן פלונית. ועי' ערוך השולחן דבזמנינו שנתרבה כאב השינים, ומצוי הרבה שינים נקובים בבני אדם, אינו חשוב סימן מובהק. ועי' יביע אומר ח"ו אה"ע ח"ג, שהשוואת צילום שיניים עם שיניו של אדם, חשוב סימן מובהק, כיוון שההשוואה עם הנקבים בצמצום, עי' ציון 269.
  179. ↑ צ"צ (החדש) סי' עו; השיב משה סי' סד.
  180. ↑ עי' שו"ת רח"ש דף לו, בד' העיטור אות ק (קבלת עדות). וע"ש שהקשה, שלא יתכן שיכחיש המוחש, שאפשר שימצא סימן מובהק בגוף אדם.
  181. ↑ מהר"ם אלשקר סי' כה; מאמר מרדכי סי' כו.
  182. ↑ שו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' שעה.
  183. ↑ עי' גליא מסכת סי' ח אות יב, וע"ש שהוא מקום משונה ונמוך משאר העור; עי' חכמת שלמה סי' טז. ועי' תשובת הב"ח סי' פא, שמ' שהוא יבלת, ועי' ערוך ערך שם.
  184. ↑ עי' יבמות שם, וב"מ שם, רבא בלשון אחרון בד' ר' אלעזר בן מהבאי שבברייתא שם.
  185. ↑ שם, רבא בלשון אחרון בד' ת"ק שבברייתא שם, וכן בלשון ראשון, לדעת כולם; רמב"ם גירושין יג כא, וב"ש סי' יז סק"ע בד'.
  186. ↑ עי' רש"י שם ד"ה בסימנין, וט"ז אה"ע סי' יז ס"ק מט, ונוב"י שם, בדעתו; מראות הצובאות סי' יז ס"ק צה.
  187. ↑ ציון 203 ואילך.
  188. ↑ ציון 187 ואילך.
  189. ↑ עי' ב"מ כז ב, רבא בלשון שני, בד' ת"ק שבברייתא שם, ובשיטמ"ק שם בשם הראב"ד.
  190. ↑ רש"י ב"מ שם, ד"ה בבן גילו.
  191. ↑ עי' שו"ת ר"א מזרחי סי' לח.
  192. ↑ עי' ב"מ שם.
  193. ↑ ועי' שו"ת משאת בנימין סי' סג
  194. ↑ מראות הצובאות סי' יז פתיחה לס"ק כד, בד' רמב"ם ורי"ף ורמ"א שם.
  195. ↑ עי' ציון 155.
  196. ↑ עי' ציון 55.
  197. ↑ עי' ציון 76.
  198. ↑ שו"מ ח"ו סי' טו, בד' שו"ת הרא"ש כלל נב סי' ו (הובא בטור אה"ע קיח, וברמ"א אה"ע יז כד).
  199. ↑ עי' ראב"ד שם; עי' מאירי שם.
  200. ↑ מראות הצובאות שם ס"ק צז.
  201. ↑ עי' ציון 269.
  202. ↑ שו"ת רד"ך בית יד חדר א.
  203. ↑ שו"ת אור הנעלם סי' לז, בשם ר' יונתן.
  204. ↑ שו"ת מהרשד"ם אה"ע נב; משאת בנימין שם; ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק ע.
  205. ↑ עי' ב"מ כז ב, ושיטמ"ק שם בשם ראב"ד. ועי' נוב"י קמא אה"ע סי' נא, שצדד בתחי"ד, שכל הסימנים שבגוף האדם עשוים להשתנות לאחר מיתה.
  206. ↑ נוב"י קמא סי' נא בד' ראב"ד שם. וע"ש, ששינוי בעור הנעשה ע"י מעשה אדם, שאין חשש שנוצר לאחר מיתה, חשוב סימן.
  207. ↑ עי' ציון 184.
  208. ↑ עי' רש"י שם ד"ה בסימנין, וט"ז אה"ע סי' יז ס"ק מט, ונוב"י שם, בדעתו; מראות הצובאות סי' יז ס"ק צה.
  209. ↑ ב"מ שם.
  210. ↑ טור אה"ע סי' יז; משאת בנימין סי' סג. ועי' ב"ש שם ס"ק ע, בד' רמב"ם גירושין פי"ג הכ"א, שחשוב סימן שאינו מובהק, ולכאורה דעתו שאין הלכה כסוברים שחוששים להשתנות לאחר מיתה, ועי' ציון 209.
  211. ↑ ב"ש סי' יז ס"ק ע בד' טור שם, ומשאת בנימין סי' סג.
  212. ↑ מראות הצובאות סי' יז ס"ק צד, בד' טור שם; עצי ארזים שם ס"ק פט; עי' שו"ת רעק"א סי' קז.
  213. ↑ עי' שו"ת מוהרא"ל סי' יח; בן פורת ח"ב סי' ח.
  214. ↑ עי' ראב"ד שם; נוב"י שם; שו"ת פנ"י ח"א סי' ז; קדושת יו"ט סי' ג.
  215. ↑ שו"מ מהדו' ו סי' טו, בד' ירושלמי פט"ו ה"ג, ולד' אין מועיל סימן בגוף אדם לאחר מיתה, אלא כשראהו בחייו ומת לפניו, וראה שלא נשתנה. ועי' ברית יעקב סי' כב, שפי' ד' ירושלמי באופ"א.
  216. ↑ עי' ציון 269.
  217. ↑ שו"ת רד"ך בית יד חדר א.
  218. ↑ שו"ת ב"ח סי' פא; ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק כח.
  219. ↑ שו"ת מהרשד"ם אה"ע נב; משאת בנימין שם.
  220. ↑ ע"ע עדות אשה.
  221. ↑ עי' ר"א מזרחי סי' לו; ב"י אה"ע סי' יז; רמ"א שם סכ"ו. ודבריהם אמורים בסימנים בגוף האדם עצמו, שלד' אין חשש שישתנו לאחר מיתה, עי' ציון 212. ועי' ר"א מזרחי שם, שיש סימנים שמשתנים לאחר שלשה ימים, ועי' מהרח"ש קו"ע דף נג, שניפוח הבשר דרכו להשתנות לאחר מיתה, ועי' עצי ארזים סי' יז ס"ק קיא, שמ' ראשונים, שכל הסימנים אינם עשוים להשתנות.
  222. ↑ בהגר"א שם, בד' רמב"ם וראשונים.
  223. ↑ עי' ציון 55.
  224. ↑ אריה דבי עלאי סי' יא.
  225. ↑ בית מאיר אה"ע סי' יז סכ"ו, וע"ש שרחוק מן הדעת לחלק בין סימן מובהק לשאינו מובהק לענין זה; בית שלמה סי' לח; זכרון כהונה דף מג.
  226. ↑ מהרש"א גיטין כז א בד' תוס' שם; עי' ש"ש ש"ז פכ"ב בד' אחרונים.
  227. ↑ עי' ציון 58 שי"ס כן.
  228. ↑ עי' גליא מסכת סי' ח אות ז.
  229. ↑ עי' טוש"ע אה"ע יז כג, וקלב ד, וחו"מ רצז א; עי' אחרונים דלהלן. ועי' מראות הצובאות סי' יז ס"ק פז.
  230. ↑ עי' מאמר מרדכי סי' ז, וסי' פה; עי' שו"ת מהרי"מ פאדווה סי' יח. ועי' זרע אברהם סי' ב, שטלאי שאינו בגוון הבגד, חשוב סימן מובהק, ועי' בית שלמה (לר"ש מסקאלא) שטלאי חשוב סימן שאינו מובהק, ועי' דברי חיים ח"ב סי' סב, שאינו חשוב סימן כלל.
  231. ↑ מימד חיים סי' מד; זכר יהודה סי' כד.
  232. ↑ גיטין כז ב, ע"פ עיטור מאמר י שטרות היוצאין.
  233. ↑ שיטמ"ק ב"מ כח א; גליא מסכת סי ח אות ח, בד' הסוברים שסימן מובהק, הוא גם כששייך שימצא אחד מאלף, עי' ציון 54 ואילך.
  234. ↑ עי' גמ' שם.
  235. ↑ נובי"ת אה"ע סי' מו; ספר יהושע (באב"ד) סי' סט; ברכת רצה סי' ג; קהילות יעקב סי' י; שם אריה סי' לב; עי' יבי"א ח"ו אה"ע סי' ג. ועל חשש השאלה בהם, עי' שו"ת דברי חיים ח"ב אה"ע סי' מז.
  236. ↑ כנסת יחזקאל (קצנלנבוגן) אה"ע סי' נב.
  237. ↑ ב"מ כג ב; רמב"ם גזו"א פי"ג ה"ה; טוש"ע חו"מ רסב ג, ורסז ז. ועי' יבמות קטו ב, ותוס' שם ד"ה איתרמויי.
  238. ↑ מאירי ב"מ כז ב.
  239. ↑ עי' רא"ש ב"מ פ"ה סי' נא; עי' רמב"ן ב"מ ע א; עי' רשב"א שם; עי' עליות דרבינו יונה ב"ב קכח. ואפשר שמשקל אינו חשוב סימן מובהק לדעתם, רק לענין הוכחה מידיעת הסימן, עי' ציון 449 ואילך. ועי' ט"ז שבציון 240, ולטעמו שם, גם במשקל לכאורה חשוב סימן שאינו מובהק.
  240. ↑ ב"מ כג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' ב"מ כ ב, ושם כה א, שמ' שמנין אינו סימן אלא בצירוף צורת קיבוץ המנין, ועי' רמב"ן ורשב"א ב"מ כה ב.
  241. ↑ מאירי שם; משאת בנימין סי' סג. וע"ש שלא סמך להתיר אשה על סימן מנין בלבד. ועי' תוס' יבמות שם, שמ' שמנין שאין דרך לעשותו, מועיל בממון להוציא מיד מוחזק.
  242. ↑ עליות דר"י שם; נמוק"י יבמות קטו ב; עי' כס"מ שם; ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק יח.
  243. ↑ עי' רמב"ן ב"מ כג ב.
  244. ↑ עי' רמב"ן ב"ב קכח א.
  245. ↑ עי' ב"מ כג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  246. ↑ ר"ן ב"מ כח א; מאירי שם; עי' משאת בנימין סי' סג.
  247. ↑ רא"ש ב"מ פ"ב סי' יד; עי' כס"מ הל' גזו"א שם.
  248. ↑ עליות דרבינו יונה שם.
  249. ↑ פמ"ג כללי סימן וטב"ע, בד' רא"ש ב"מ שם.
  250. ↑ עי' ב"מ כה א, וע"ש שנחלקו ר"ח ור"י אם רוחבם שווה, אפילו שמונחים זה על גבי זה, אפשר שיזדמן ויפול כך.
  251. ↑ עי' ב"מ כ ב ורש"י שם ד"ה ש"מ, ושם כה א, ורש"י שם ד"ה והוא. אמנם עי' רמב"ן שם, שכריכות שטרות אינם חשובים סימן לפי שכולם כורכים אותם, וכן מעות אם הם ברוחב אחד אף שעשוים כמגדל אינם חשובים סימן לדעת הכל, שאפשר שיזדמן ויפלו כך. (ועי' דרישה חו"מ סי' רסב ס"ק י, שלשי' הטור, למסקנת הגמ' שם, מגדל מעות אינו סימן המועיל להשיב אבידה, מפני שאין המאבד סומך עליו, שמא יתפזר)
  252. ↑ עי' ב"מ כ ב ורש"י שם ד"ה ש"מ, ושם כה א, ורש"י שם ד"ה והוא; עי' רמב"ן שם בשם ראב"ד; סמ"ע סי' רסב ס"ק כה.
  253. ↑ ב"מ כ ב, כג ב, כה ב. ועי' רש"י שם כ ב ד"ה ש"מ, שיש קשרים שאינם דומים זה לזה.
  254. ↑ עי' ב"מ כג א הלכתא כו' ברה"י אי; עי' שו"ע חו"מ סי' רסב ס"ג.
  255. ↑ עי' ב"מ שם, שלכך כריכות קטנות ברה"ר אין להם סימן מקום.
  256. ↑ ב"מ כב ב; סתמות הגמ' שם כה ב.
  257. ↑ עי' תוס' ב"מ כב ב, ד"ה אי.
  258. ↑ ב"מ כב ב.
  259. ↑ עי' רמב"ן ב"מ כג ב, ע"פ גמ' שם.
  260. ↑ רמב"ם הל' גזו"א פי"ג ה"ה, ופט"ו ה"י; טוש"ע חו"מ רסב ט, ורסז ז.
  261. ↑ חמדת שלמה סי' לא ס"ק ו; שיבת ציון סי' עט; שו"ת שבשו"ע הרב סי' כח ס"ק ד; אמרי אש סי' כא; קדושת יו"ט סי' ה. ועי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' ח בשם ראב"ד, שמ' שצריך לכוון מקומו בצמצום.
  262. ↑ יד מאיר סי' נה. ועי' ציון 264.
  263. ↑ תלמיד הרשב"א ב"מ כג ב; פסקי ריא"ז שם. ועי' רש"י שם ד"ה ברקתא, ועי' ריטב"א שם; טור חו"מ סי' רסב.
  264. ↑ עי' תוס' רא"ש ב"מ כו ב.
  265. ↑ עי' ב"מ כג ב; טור שם; רמ"א שם ס"ט.
  266. ↑ עי' רש"י ד"ה איכא; עי' ריטב"א שם. ולדעתם, בשאר מקומות יועיל אפילו כשאין מכוון המקום בצמצום, עי' ציון 260 הסוברים כן.
  267. ↑ קהלת יעקב אה"ע סי' יז סי"ז בד' ט"ז שם ס"ק יח.
  268. ↑ ט"ז אה"ע סי' יז ס"ק יח; ב"ש שם ס"ק נה. ועי' כס"מ גזו"א פי"ג ה"ה.
  269. ↑ ט"ז שם ס"ק לא; ב"ש שם.
  270. ↑ עי' ציון 169.
  271. ↑ ט"ז שם, בד' לבוש שם; ב"ש שם ס"ק עא ועד.
  272. ↑ חת"ס אה"ע ח"ב סי' קלז.
  273. ↑ ציון 199 ואילך.
  274. ↑ ציון 214 ואילך.
  275. ↑ עי' ציון 244. ועי' נוב"י תנינא סי' ס, ורדב"ז ח"ב סי' תשצח, שמדת קומתו של אדם מת, אינה חשובה סימן מובהק, לפי שאחר מותו אבריו מתפשטים, ואין מדת קומתו כבחיו, ועי' אגודת אזוב סי' יד שנחלק.
  276. ↑ משאת בנימין סי' סג.
  277. ↑ עי' ב"מ כב ב.
  278. ↑ רמב"ן ב"מ שם, וע"ש במסקנתו של"ס כן.
  279. ↑ עי' רש"י שם, שסימן עשוי להדרס אינו סימן כלומר שאין הבעלים סומכים על סימן זה, ומתייאש, ומ' שחשוב סימן על זיהוי הדבר.
  280. ↑ קצוה"ח סי' מו ס"ק ח; נתיה"מ שם ס"ק ח, בד' ר"ת שהובא במרדכי כתובות סי' קמו. וע"ע כתב יד ציון 441 על הוצאת ממון בשטר על ידי דימוי חתימות.
  281. ↑ נתיה"מ שם.
  282. ↑ ברכת רצה סי' ג, בד' הסוברים שסימן מובהק מועיל להוציא ממון, עי' ציון 356, ואילו דימוי חתימת כתב ידו אינו מועיל, ע"ע כתב יד שם; עי' שו"ת מהר"ש (ענגיל) ח"ג סי' יא.
  283. ↑ ברכת רצה שם.
  284. ↑ עי' ירחון הפרדס תמוז תשיג סי' סד, בשם ר"ד בורשטיין, ותשרי תשיד סי' ג, בשם רי"מ מרמינסקי; יביע אומר ח"ו אה"ע סי' ג אות ד. ועי' יבי"א שם, שסמך ע"ז להתיר אשה, בצירוף אומדנות והוכחות אחרות. (ואע"פ שתבנית חריץ מסוים אפשר שימצא בעוד בני אדם, צירוף תבנית של כמה חריצים יחד לא ימצא אפילו באחד מאלף אלפים, ואינו חשוב צירוף סימנים, שנחלקו אם חשוב סימן מובהק, עי' ציון 108, אלא חשוב סימן אחד מובהק, לפי שתבנית כל החריצים נוצרו כאחת, עי' ציון 121). ועי' ירחון הפרדס שם, שאע"פ שידוע לנו ענין זה ע"פ גוים שאינם נאמנים, יש לסמוך על זה, שהרי ידיעה זו גלויה וידועה לעין כל. על זיהוים נוספים שנעשים על ידי תכונות יחודיות שבגופו של אדם, כגון תבנית קשתית העין, לא מצינו בפוסקים, ולכאורה דינם כטביעת אצבע, לפי שלא ימצא אחד מאלף אלפים שני בני אדם שווים בתכונות אלו, ועי' ציון 284 ואילך על השוואת ד.נ.א.
  285. ↑ עי' אחרונים שבציון לעיל. וע"ש בשם ר"ד בורשטיין, שאע"פ שצריך מומחה בשביל לדמות את טביעת האצבעות זה לזה (דבריהם אמורים בטביעות אצבע שהוטבעו ע"ג נייר או משטח חלק, ומקצת מהטביעות מטושטשות או חלקיות) מועיל בזה דעת מומחה, ואין אומרים שאין אנו בקיאים בזה, שאינו אלא השוואה בין צורות.
  286. ↑ עי' קובץ ישורון כרך יב עמ' תצ ואילך. חומר זה הוא כמין שרשרת ארוכה כפולה ומפותלת, כל חוליה בשרשרת עשויה מחומר הקרוי "גרעין", ישנם ארבעה סוגי "גרעינים" שונים. כל מקטע של "גרעינים" ברצף ובסדר מסוים קרוי "גן". ישנם "גנים" מוגדרים ששונים ויחודיים לכל אדם ואדם ועליהם נעשה ההשוואה. תהליך זיהוי תבנית ה"גנים", נעשה ע"י אנזימים כשכל אנזים מטבעו חותך מהשרשרת רק "גן" מסוים, ישנו מכשיר המזהה את סוג ה"גן", על פי אורכו ומבנהו היחודי, ואם בשני הדגימות נמצא אותם "גנים", מתקבלת השוואה. כאשר כל הסמנים זהים, שני הנבדקים הם אותו אדם או תאומים זהים. כאשר חצי מהסמנים זהים, שני הנבדקים הם או בן והורה או שני אחים. אדם שעבר השתלת אברים מאדם אחר, או אדם שהופרה משתי ביציות, עשוי להיות ששתי דגימות שילקחו מגופו, לא יהיו זהות.
  287. ↑ עי' קובץ ישורון שם עמ' תצו ואילך, והסכמת רי"ש אלישיב על היתר עגונה על סמך בדיקת ד.נ.א. וע"ש אות יא; עי' נשמת אברהם אה"ע סי' ד ס"ק א. בשם רי"ש אלישיב (שחשוב כטביעת אצבע, וצילום שיניים, שחשובים סימנים מובהקים, עי' ציונים 176, 283). על השוואת תיאום רקמות (בדיקה של סוגי חומרים המיצרים נוגדנים הנמצאים בתאי רקמות, שבין הורים לצאצאים ישנה התאמה מסוימת בהשוואה לשאר בני אדם) שנעשה בדר"כ ע"י בדיקת דם, עי' שערי עזיאל ח"ב שער מ אות יח, ושו"ת דבר יהושע ח"ג אה"ע סי' ה, ושו"ת דברי ישראל (וועלץ) ח"ב אה"ע סי' ח, ושו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד, ושו"ת שמש ומגן ח"ג סי"ז, ושו"ת עדות ביהוסף סי' פד, ויביע אומר ח"י אה"ע סי' ח, שאין להסתמך על קביעה מדעית זו, ועי' נשמת אברהם אה"ע סי' ד ס"ק א, בשם רש"ז אויערבך, שאין להסתמך על בדיקה זו באופן החלטי ובלעדי, אך אפשר להשתמש בה כסניף לדיון, וע"ש בשמו, שאם בדיקה זאת מפורסמת ומקובלת בכל העולם ע"י הרבה נסיונות ברורים לדבר אמת וברור, מסתבר שגם מצד ההלכה אפשר לסמוך ע"ז, וע"ש שלענין ממזרות אין לסמוך ע"ז, ועי' ציון 282.
  288. ↑ עי' קובץ ישורון שם, עמ' תקלג - לה, בשם ר"ש ואזנר, ור"נ קרליץ. ואע"פ שלא מצינו אלא כשהסימן שנמצא לפנינו זהה לגמרי עם הסימן הידוע לנו, ואילו בהשוואה לד.נ.א. של הורים או צאצאים, אין הד.נ.א. זהה אלא בחצי, מ"מ אפשר לדמותו לסימני פרד (עי' ציון 308 ואילך) שאף שאינו זהה לגמרי לסוסה או אתון, אלא שיש בו סימנים מסוימים הדומים לסוסה או לאתון, חשוב סימן לזהותו כבן של סוסה או של אתון. על השוואת ד.נ.א. מיטוכונדרי (ד.נ.א. המצוי מחוץ לגרעין התא, אשר בא בתורשה מהאם בלבד ולא מהאב, והוא זהה בין האם המורישה לצאצא, למעט שינוים שנוצרים כל מספר דורות, אשר ניתן להתחקות אחרי היווצרותם, ולכך ניתן לזהות על ידו את שושלת האמהות) המועיל לבירור יהדות, שכשידוע לנו על אם יהודיה, כל מי שהושווה אליה בבדיקה מיטוכונדית, חשוב צאצא שלה דרך שושלת אמהות, וחשוב יהודי, ולא מצינו בפוסקים שדנו בזה, ולכאורה דינו כהשוואת ד.נ.א. מגרעין התא. (אפשרות נוספת הניתנת לבירור יהדות ע"י בדיקה המיטוכונדרית, היא ע"י המצאות גנים מסוימים השכיחים בקבוצות של יהודים, ושאינם שכיחים בקבוצות של גוים, ולכאורה אינו מועיל מדין סימן, שלא מצינו אלא כשהסימן שנמצא לפנינו זהה עם הסימן הידוע לנו, אבל זיהוי קבוצה על פי שכיחות סימן המצוי בה, לא מצינו שיהיה חשוב סימן לזיהוי אדם שיחשב מהקבוצה ההיא, וגם לא נודע כמה שכיחות נצרך בשביל שיחשב סימן מובהק, ומהי כמות הקבוצה של היהודים והגוים שצריך לדגום בשביל לקבוע שכיחות זו. ועל הסתברות סטטיסטית אם מועילה כדין רוב, ע"ע).
  289. ↑ חכם צבי סי' קלד, וש"ש ש"ז פי"ט בד'; נובי"ת אה"ע סי' ס; גליא מסכת אה"ע סי' ח אות ח.
  290. ↑ ציון 104 ואילך.
  291. ↑ גליא מסכת שם, בד' הרא"ש כלל נב סי' א, הביאו רמ"א אה"ע יז יח בשם י"א. וע"ש שדעתו כד' הסוברים שחשוב סימן מובהק גם כשיכול להמצא באחר, עי' ציון 54.
  292. ↑ גליא מסכת שם, בד' ראשונים הס' שאין סומכים אלא כשאמר גם שם עירו, הביאו רמ"א שם. וע"ש שדעתם, כדעת הסוברים שאינו חשוב סימן אלא כשאינו יכול להמצא באחר כלל, עי' ציון 58.
  293. ↑ עי' ב"ש סי' יז ס"ק סט.
  294. ↑ עי' קצוה"ח סי' רסב ס"ק יט, ונתיה"מ שם ס"ק ו.
  295. ↑ עי' נוב"י. ועי' ציון 298.
  296. ↑ עי' יבמות קכ ב, ב"מ כז ב.
  297. ↑ עי' מאירי ב"מ כז ב; מראות הצובאות סי' יז הקדמה לס"ק כד. ועי' ב"ש שם ס"ק צה, בשם מהר"ל מפראג. (עי' פ"ת שם ס"ק צה, שזהו הר' הילמן מפראג)
  298. ↑ ב"ש שם, ונוב"י אה"ע קמא סי' נא בד'.
  299. ↑ נוב"י שם.
  300. ↑ ר' מאיר שבנוב"י שם. ועי' פנ"י שבציון הבא. וע"ש, שכשהוכר על ידי טביעות עין, מועיל להכיר על ידו את האדם הלובשו.
  301. ↑ עי' יבמות שם, ב"מ שם.
  302. ↑ עי' חלקת מחוקק סי' יז ס"ק מב. ועי' פ"ת שם ס"ק קא.
  303. ↑ עי' ראשונים ואחרונים שבציון 295. ועי' פנ"י ב"מ כז ב, שחשש שאלה לדעתם, הוא רק כשהוכר הבגד בסימן מובהק, אבל בטביעות עין, אין חוששים לשאלה.
  304. ↑ עי' תוס' ב"מ כ ב ד"ה מצא, יבמות קכ ב ד"ה כליו; רא"ש ב"מ פ"א סי' נ. ולטעם זה לכאורה יועיל רק בממון שאינו מוחזק, כשם שבסימו תיקנו רק בממון שאינו מוחזק, עי' ציון 368, ועי' תומים סי' סה ס"ק יב, שבהשבת שטר לא תקנו חכמים, כשם שלא תיקנו בסימן, לסוברים כן, עי' ציון 369.
  305. ↑ ש"ך חו"מ סי' סה ס"ק כו.
  306. ↑ עי' יבמות קכ ב, ב"מ כז ב. על הבגדים והחפצים שאין רגילים להשאילם, עי' אוה"פ סי' יז ס"ק קפז, לוח כלים דלא מושלי אינשי.
  307. ↑ עי' תרוה"ד סי' קסא; ב"ש שם, מסקנת ד'.
  308. ↑ ח"מ שם ס"ק מב; ב"ש בד' שו"ת ב"י סי' ז. ועי' ש"ש ש"ז פכ"ב, בד' שו"ת ב"י שם.
  309. ↑ שו"ת חכ"צ סי' קלד. ועי' ב"ש שם, בשם מהר"ל מפראג, שהכרת בגדיו עם סימן שאינו מובהק בגופו, מועיל מטעם אחר.
  310. ↑ ע"ע כלאי בהמה ציון 533 ואילך.
  311. ↑ ע"ע כלאי בהמה ציון 485 ואילך.
  312. ↑ עי' ציון 79. רש"י ור"י מלוניל חולין עט א. ועי' שו"ת הרא"ש כלל ב סי' טז שתמה מכאן על הרמב"ם שהנהגה בב' טמאים אינה אלא מדרבנן (ע"ע כלאי בהמה ציון 352), שא"כ אף אם סימנים דרבנן יש לסמוך עליהם.
  313. ↑ מאירי חולין עט א; מרה"פ לירו' ב"מ פ"ב ה"ה וקדושת יום טוב (מקפוליא) סי' א בד' הרמב"ם כלאים פ"ט ה"ו. וכ"כ שהם סימנים מובהקים הרשב"א בתוה"ב ב"ב ש"ד ורא"ה ור"ן שם, ובשו"ת גבעת שאול סי' א ובחק"ל אה"ע יב דף כב פי' ד' הר"ן כהמאירי, ועי' שו"ת מהרי"ם פאדווא סי' מא שפי' כד' הרמב"ן דלהלן. ועי' רגמ"ה שם: וסימנין דאורייתא כלומר הני סימנין כו', וקיצור פסקי הרא"ש שם: וסימנים אלו דאורייתא הן. וע"ע כלאי בהמה ציון 550, אם צירוף שתי סימנים מסימני סוסה או חמור, חשוב כסימן מובהק.
  314. ↑ רמב"ן חולין שם, והובא בחי' הר"ן; עי' תוס' הרא"ש שם; עי' צל"ח חולין צה א. ועי' קצוה"ח רנט ס"ק ב, שכמו שקיבלו חכמים סימני טהרה בבהמה, ע"ע בהמה טמאה: מיני הטמאה וסימניה, כך קיבלו חכמים סימני בן סוסה או אתון.
  315. ↑ שו"ת מאמר מרדכי איטינגא סי' א בד' הרמב"ן והר"ן שבציון הקודם. ועי' ציון 138. אמנם עי' פרישה סי' רצז בד' טור שם, שכשידוע שאין אמותיהם שוות, אף כשהם שווים בסימנים, חשובים שני מינים, ומ' שאין אותם סימנים מוכרחים שיהיו בפרד בן חמור או סוס, אלא רק מצוי שיהיה כך.
  316. ↑ עי' ציון 72.
  317. ↑ עי' יבמות קטו ב, ותוס' שם ד"ה וקאמרי, וגמ' שם קכ ב; עי' גיטין כז ב, ורש"י שם ד"ה ודוקא; עי' ב"מ יח ב, ורש"י שם ד"ה מספקא, ותוס' שם יט א ד"ה ואי, וגמ' שם כז ב; עי' רמב"ם הל' גזו"א פי"ח ה"ו ז, גירושין פ"ג הי"א, ומ"מ וכס"מ גזו"א שם ה"ג, וגירושין שם; טוש"ע אה"ע יז כד, קלב ד. על דבר שבערווה, שי"ס שאין מועיל סימן מובהק, עי' ציון 376 ואילך.
  318. ↑ ר' דוד בן חייא שבשו"ת ר"א מזרחי סי' לז, בד' רמב"ם הל' גירושין פי"ג ה"ג, והעיטור אות ק (קבלת עדות).
  319. ↑ עי' ציון 75 ואילך.
  320. ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ כז א, בשם יש מפרשים; מאירי שם כח א, בשם "שיטה אחרת".
  321. ↑ שיטמ"ק ב"מ כז ב, בשם ראב"ד.
  322. ↑ עי' ציון 76.
  323. ↑ עי' יבמות קכ א; עי' גיטין כז ב, ורש"י שם ד"ה מספקא; עי' ב"מ יח ב, ורש"י ד"ה מספקא. וגמ' שם כז א. ועי' ציון 316.
  324. ↑ קצוה"ח סי' רנט ס"ק ב, בד' רמב"ם הל' נחלות פ"ז ה"ג. וע"ש, שזהו שאמרו (גיטין כז ב) סימנים דאורייתא על החזרת גט, היינו רק מן התורה, אבל מדרבנן אינו מועיל, ועי' מ"מ הל' גזו"א פי"ח ה"ג, שד' רמב"ם שסימן שאינו מובהק מהתורה, ולדעתו, מה שאינו מועיל בעדות אשה, וכמו שפסק בהל' נחלות שם, היינו משום חומר כרת (ועי' פמ"ג כללי סימן וטב"ע, שאינו מועיל לד' מפני שהסימן נגד חזקת אשת איש, ועי' ציון 390), ועי' חת"ס אה"ע קמא סי' נא; משכנות יעקב סי' ט. אמנם עי' כס"מ הל' גירושין שם, שדעת רמב"ם שם שסימנים שאינם מובהקים מדרבנן, ועי' שו"ת רא"ם סי' לח, וחזו"א אה"ע סי' כה ס"ק י, שמש"כ רמב"ם בהל' נחלות שמשום איסור כרת החמירו, אינו אמור על סימנים, שבסימנים דעתו שאינו מועיל אלא מדרבנן.
  325. ↑ עי' ציון 79.
  326. ↑ עי' יבמות שם, וגיטין שם, וב"מ שם.
  327. ↑ ע"ע עדות אשה, ועד אחד.
  328. ↑ עי' יבמות קכ א, ושו"ת פנים מאירות שם.
  329. ↑ שו"ת רעק"א קמא סי' קז.
  330. ↑ ציון 376 ואילך.
  331. ↑ שו"ת פנ"י ח"א סוס"י ז, וע"ש ח"ב סי' ס; נוב"י קמא אה"ע סי' מג; שו"ת רעק"א קמא סי' קז; שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ב; גינת ורדים ח"ב כלל ג סי' כו; ש"ש ש"ז פכ"ג. ועי' פנים מאירות שם, שדקדק כן מהעיטור מאמר י דף לו, ואינו נמצא בגי' שלפנינו.
  332. ↑ חולין צו ב; רמב"ם מאכ"ס פ"ח הי"ב.
  333. ↑ עי' רמב"ם שם: וכבר אסרו חכמים.
  334. ↑ צל"ח חולין שם, ע"פ גמ' שם. ועי' ציון 340.
  335. ↑ עי' ב"מ כד ב.
  336. ↑ פנ"י גיטין כז ב; עי' ש"ש ש"ז פכ"ג.
  337. ↑ ע"ע עדות אשה.
  338. ↑ עי' מראות הצובאות סי' יז ס"ק פו; עי' ערוך השולחן סי' יז סע' קעא.
  339. ↑ עי' נוב"י שם, ושו"ת רעק"א שם.
  340. ↑ עי' ציון 87.
  341. ↑ עי' ציון 238.
  342. ↑ ציון 50 ואילך. ועי' פרמ"ג יו"ד כלל סימנים וטביעות עין, וצל"ח חולין צה א.
  343. ↑ עי' שו"ת רעק"א קמא סי' קז; עי' נתיה"מ סי' מו ס"ק ח; שו"ת משיב דבר ח"ד סי' כד, ע"פ חולין צו א; שו"ת שאילת דוד אה"ע סי' יא, ע"פ גמ' שם. ועי' אחרונים להלן. ועי' ציון 355 ואילך על סימן להוציא ממון.
  344. ↑ ע"ע עדות.
  345. ↑ עי' ציון 38 ואילך.
  346. ↑ עי' שו"ת רעק"א קמא סי' קז, וברכת שמואל קידושין סי' כא בד'; עי' קובץ הערות סי' עז; עי' שו"ת שאילת דוד שם. ועי' ש"ש ש"ד פ' ח ט.
  347. ↑ עי' שערי יושר שער ג פ"ב. ולד' אחרונים שבציון הקודם, סומכים על רוב וחזקה בדיני נפשות, רק לענין להחזיק האיסור על פי רוב או חזקה, אבל ידיעת המעשה המחייב מיתה, אינו מועיל אלא בעדים.
  348. ↑ שערי יושר שם. ועי' ציון 90, שי"ס שסימן מובהק חשוב כעדות.
  349. ↑ עי' ציון 92.
  350. ↑ ע"ע טביעות עין ציון 4.
  351. ↑ נודע ביהודה קמא אה"ע סי' נא; פמ"ג כלל סימנים וטב"ע; גליא מסכת סי' ח אות ו, בד' הסוברים שסימן מובהק הוא שא"א שימצא בדבר אחר, עי' ציונים 58, ו95. ועי' ציון 92.
  352. ↑ עי' ציון 76.
  353. ↑ עי' ציון 36 ואילך. פמ"ג שם.
  354. ↑ עי' ציון 414.
  355. ↑ ע"ע התראת ספק ציון 9 ואילך.
  356. ↑ נודע ביהודה שם. (ומ' שלולי טעם זה, יועיל סימן שאינו מובהק בנפשות, אפילו שאינו ידיעה ודאית, עי' ציון 38 ו345) ועי' שו"ת רעק"א קמא סי' קז, שתמה, מדוע יחשב התראת ספק, והלא יכלו שלא להזיז ידם מידו עד שיעידו בבי"ד, ובודאי יתחייב מיתה.
  357. ↑ עליות דר"י ב"ב קכח א; ש"ך חו"מ רצז א; נתיה"מ מו ח.
  358. ↑ עי' תוס' חולין צו א ד"ה פלניא, וקצוה"ח רנט ס"ק ב, ורצז ס"ק א שד' תוס' אמורים בסימן מובהק; ריטב"א כתובות פה ב. ועי' נתיה"מ מו ח, שפי' ד' תוס' שם בסימן שאינו מובהק.
  359. ↑ ע"ע עדות.
  360. ↑ עי' ציון 38 ואילך.
  361. ↑ עי' ברכת שמואל קידושין סי' כא; עי' קובץ הערות סי' עז, בד' תוס' שבציון הקודם. ועי' ש"ש ש"ד פ"ח. ועי' אחרונים שבציון 344. ועי' ברכת שמואל שם, על הטעם שסומכים על חזקה בממונות.
  362. ↑ עי' שערי יושר פ"ג ש"ב. וע"ע חזקה (ג) בטבע אדם, ציון 26 ואילך.
  363. ↑ שערי יושר שם.
  364. ↑ עי' ציון 92.
  365. ↑ ע"ע טביעות עין ציון 4.
  366. ↑ נודע ביהודה קמא אה"ע סי' נא; פמ"ג כלל סימנים וטב"ע. ועי' ציון 92.
  367. ↑ עי' ציון 76.
  368. ↑ פמ"ג שם.
  369. ↑ עי' ב"מ כז ב, ותוס' חולין שם; נתיה"מ סי' מו ס"ק ח; קצוה"ח סי' רנט ס"ק ב. ועי' תוס' שם, שגם בהשבת שטר-חוב אבוד ליד המלוה, שאין אדם מוחזק בו, מועיל סימנים, אע"פ שאח"כ יגבה בו ממון מהלווה. ועי' קצוה"ח שם, שקרקע שאינו תפוס בה, אע"פ שיש לו חזקת-מרא-קמא*, מועיל בו סימן, ועי' נתיה"מ שם, שהקשה, שמאחר שי"ל חזקת מ"ק, נחשב מוחזק. ועי' ריטב"א שם, שמוצא האבידה אינו נחשב כמוחזק עבור הבעלים, לפי שאין לו בו שום זכיה. ולסוברים שבממון אין מועיל סימן, מפני שהצריכה בו תורה שני עדים, עי' קובץ הערות שם, שממון שאין אדם מוחזק בו, לא הצריכה בו תורה שני עדים (עי' ר"ן חולין לד א מדפי הרי"ף, ושו"ת מהרי"ק סי' עב) אמנם עי' ש"ש ש"ו פ"ג, שגם בממון שאין מוחזק בו, צריך שני עדים.
  370. ↑ גמ' ב"מ כז ב, ורש"י שם.
  371. ↑ עי' גמ' שם כח א, ורא"ש שם פ"ב סי' יג לשון שני, ושיטמ"ק שם בשם ראב"ד, שלסוברים סימנים דרבנן, מחזיקים שטר, רק בטביעות עין לת"ח.
  372. ↑ עי' רא"ש שם לשון ראשון; עי' ריטב"א ב"מ שם.
  373. ↑ ב"י אה"ע סי' יז ד"ה וכ' הרי"ף, בד' רמב"ם נחלות פ"ז ה"ג. ועי' כס"מ גירושין פי"ג הכ"א. ועי' ציון 84 שי"ס שדעת הרמב"ם שסימן שאינו מובהק מועיל מהתורה, ולדעתם אין ראיה שלסוברים סימנים דרבנן מועיל בממון. ולכאורה לד' ב"י בד' רמב"ם, סימן מועיל אפילו להוציא ממון, שהרי כשיורד לירושה, ה"ה מוציא ממון מיד המוחזק (עי' סמ"ע רפד ס"ק ב, וע"ע ירושה ציון 1225 ואילך).
  374. ↑ ש"ך סי' רצז ס"ק א. ועי' ציון הקודם. ועי' נתיה"מ שם ס"ק א, שהקשה על ש"ך, שבגמ' מ' שלס' סימנים דרבנן, אין מועיל אלא באבידה, שתיקנו בה חכמים.
  375. ↑ עליות דר"י ב"ב קכח א.
  376. ↑ קצוה"ח שם, בד' תוס' יבמות קטו ב, וכתובות פה ב, וב"מ ע א, וריטב"א כתובות שם. ועי' רמב"ן רשב"א ור"ן יבמות שם, וכתובות שם.
  377. ↑ ציון 553 ואילך.
  378. ↑ ע"ע דבר שבערוה, ציון 2 ואילך.
  379. ↑ עי' ציון 38 ואילך.
  380. ↑ ע"ע דבר שבערוה, ציון 26 ואילך.
  381. ↑ עי' ציון 315.
  382. ↑ ע"ע דבר שבערוה, ציון 26 ואילך, וע' עדות אשה.
  383. ↑ קובץ הערות סי' עז.
  384. ↑ ברכת שמואל קידושין סי' כא, ע"פ שו"ת רעק"א סי' קז.
  385. ↑ עי' שערי יושר פ"ג ש"ב.
  386. ↑ עי' שערי יושר שם.
  387. ↑ ע"ע עד אחד.
  388. ↑ עי' שו"ת רעק"א קמא סי' קז, וע"ש סי' קכד; ש"ש ש"ד פ"ט. ועי' תוס' חולין צו א ד"ה סימניה.
  389. ↑ עי' ציון 40.
  390. ↑ שערי ישר ש"ג פ"ב.
  391. ↑ עי' ציון 76.
  392. ↑ עי' יבמות קכ א, שמועיל סימן על מות הבעל בעדות אשה להתירה, וחשוב נגד חזקת א"א, עי' נוב"י תנינא אה"ע סי' ס, ועי' יבמות פח א. ועי' נוב"י שם שהקשה, שהרי לד' ראשונים, סימן נלמד מאבידה, עי' ציון 78, ובאבידה אינו נגד חזקה. ועי' נובי"ק אה"ע סי' לא, שכל המחלוקת על סימנים אם מועילים מהתורה או מדרבנן, היינו רק כשהם נגד חזקה, אבל סימן שאינו נגד חזקה, לכו"ע מועיל מהתורה, עי' ציון 83.
  393. ↑ עי' פמ"ג כלל סימן וטב"ע; עי' חמד"ש אה"ע סי' כג; עי' שו"ת ר"י מליסא אה"ע סי' לז. וע"ש שעדות אשה והשבת גט ליד האשה, אינו חשוב נגד חזקת אשת איש.
  394. ↑ פמ"ג שם.
  395. ↑ ציון 79.
  396. ↑ ציון 83.
  397. ↑ קצוה"ח סי' רנט ס"ק ב.
  398. ↑ עי' רעק"א ב"מ כח א.
  399. ↑ מהר"י אסאד יו"ד סי' שעה; פמ"ג שם. ועי' ציון הבא.
  400. ↑ עי' פנ"י כתובות יב ב, שהאומר סימן באבידה, הוא נגד רוב, כי רוב העולם לא איבדו חפץ זה. ועי' שער"י ש"ד פ"ט, וש"ו פי"ד, שאינו חשוב נגד רוב.
  401. ↑ עי' ציון 79.
  402. ↑ שואל ומשיב ח"ו סי' מ.
  403. ↑ מחנה חיים ח"ב סי' יד.
  404. ↑ ערוך השולחן סי' יז ס' קסו.
  405. ↑ בית יצחק אה"ע ח"א סי' עד.
  406. ↑ ע"ע.
  407. ↑ עי' ציון 90.
  408. ↑ פמ"ג כללי סימן וטב"ע; אגודת אזוב סי' כז; בית יצחק אה"ע סי' עד. ועי' תשו' מיימוני משפטים פ" אות ו, שאפילו כשיש סימנים נגד סימנים, אין ע"א מועיל, שהסימנים כשניים, והסימנים עם העד כשלשה, וה"ה כשני עדים נגד שלשה עדים, אך עי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' יג, שבסימנים נגד סימנים ויניח, מועיל העד לחייב שבועה. ועי' בית יצחק שם, שאפילו אם נאמר שסימן מועיל מטעם רוב, וע"א י"ס שנאמן נגד רוב (ע"ע עד אחד), נגד סימנים אינו מועיל.
  409. ↑ ציון 76.
  410. ↑ פמ"ג שם.
  411. ↑ תוס' ב"מ ע א ד"ה אתא.
  412. ↑ תוס' יבמות קטו ב, ד"ה וכן; תוס' כתובות פה ב ד"ה ועוד.
  413. ↑ ש"ך חו"מ סי' רצז ס"ק א. וע"ש שד' ראשונים שבציון הקודם, אמורים בסימן שאינו מובהק, ולפיכך אינו מועיל נגד מיגו.
  414. ↑ עי' ציון 76.
  415. ↑ נודע ביהודה קמא אה"ע סי' נא.
  416. ↑ שו"ת רעק"א קמא סי' קז; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' נז.
  417. ↑ עי' נוב"י שם.
  418. ↑ עי' ציון 79 ואילך.
  419. ↑ רמב"ן ב"מ כח א; רשב"א שם.
  420. ↑ ראב"ד בשיטמ"ק שם.
  421. ↑ עי' ציון 79 ואילך.
  422. ↑ שיטמ"ק שם בשם ריצב"ש. ועי' רמ"ך שם.
  423. ↑ עי' ב"מ שם.
  424. ↑ שיטמ"ק שם בשם ריצב"ש.
  425. ↑ עי' ציון 294.
  426. ↑ חסד לאברהם (תאומים) סי' יט.
  427. ↑ עי' להלן ציון 429 ואילך.
  428. ↑ עי' רמב"ן חולין עט א; עי' ר"ן שם ב.
  429. ↑ עי' ציון 32.
  430. ↑ אבני נזר אה"ע סי' ע.
  431. ↑ עי' רמב"ן שם; עי' ר"ן שם. ועי' ב"מ כז ב, דרשהו אם רמאי, מאי לאו בסימנים, וע"ש כח א, ומדת אורכו לא משתער לה.
  432. ↑ עי' ציון 453 ואילך.
  433. ↑ רשב"א יבמות קטו ב. ודבריו אמורים בע"א שמעיד במלחמה שרובם למיתה, שיש לחשוש שמשקר לסוברים כן, ואינו נאמן לעדות אשה להתירה להנשא (ע"ע עדות אשה) וכשנותן סימן מובהק נאמן על הכרתו, וסומכים עליו כשאומר פלוני הוא.
  434. ↑ כתובות פה ב; רמב"ם שאלה פ"ו ה"ד; טוש"ע חו"מ רצז א.
  435. ↑ עי' ב"מ כח א. וע"ש שאם אמרה מדת אורכו של החוט, חשוב סימן.
  436. ↑ עי' ב"מ שם, ע"פ רמב"ן ור"ן שם. על הדינים שסימן מועיל לדעת הסוברים שהוא מהתורה ולדעת הסוברים שהוא מדרבנן, עי': הדינים שמועיל בהם, וציון 442 ואילך.
  437. ↑ עי' מיוחס לריטב"א ב"מ יח ב ד"ה דאמרי, וע"ש בשם הריב"א שנחלק.
  438. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  439. ↑ קצוה"ח רנט ב; פנ"י ב"מ כז א. ועי' ריטב"א ב"מ כ ב בשם ריב"א.
  440. ↑ עי' ציון 72 ואילך, וע"ש שי"ס שגם סימן מובהק אינו מהתורה.
  441. ↑ עי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' יד, וש"ך סי' רצז ס"ק ב בד' ראב"ד, שמחזירים אבידה לרמאי רק בסימן מובהק, הרי שסימן מובהק מועיל לנאמנותו של רמאי; עי' פרי יצחק ח"ב סי' נו; עי' קהילות יעקב ב"מ סי' כט.
  442. ↑ פרי יצחק שם; קהילות יעקב שם.
  443. ↑ ציון 178 ואילך.
  444. ↑ עי' ב"מ כ ב, על נאמנותו לענין גט, וכז ב, על נאמנותו באבידה, ועי' קצוה"ח סי' רנט ס"ק ב, ונתיה"מ סי' רצז ס"ק א; עי' רשב"א יבמות קטו ב, על נאמנותו בעדות אשה.
  445. ↑ עי' ציון 356.
  446. ↑ עי' ציון 97.
  447. ↑ ע"ע רוב.
  448. ↑ נתיה"מ סי' רצז ס"ק א. וע"ש סי' מו ס"ק ח.
  449. ↑ עי' ציון 106.
  450. ↑ פרי יצחק ח"ב סי' נז.
  451. ↑ רמב"ן ב"מ כג ב, וב"ב קכח א לשון ראשון. ועי' תוס' ב"מ כג ב ד"ה מדמשקל. ועי' ציון 236 ואילך, על משקל, אם חשוב סימן מובהק.
  452. ↑ עי' תוס' ב"מ כג ב ד"ה .
  453. ↑ פרי יצחק שם.
  454. ↑ עי' תוס' ב"מ כב ב, ד"ה אי, וברעק"א שם. ועי' אבן האזל הל' גזו"א פי"ג ה"ה, שלאחר שחוששים שנזדמן חפץ אחר, שוב אין הוכחה שכיוון את סימן החפץ שאיבד, שהרי לפנינו חפץ אחר.
  455. ↑ עי' ב"מ כז ב, וציון 429.
  456. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם.
  457. ↑ רמב"ן ב"מ כז ב. וע"ע חזקת מרא קמא. ועי' חלקת מחוקק סי' יז ס"ק מב, שחוששים למכירה, ועי' פתחי תשובה שם ס"ק צה, בשם מראות הצובאות ומשאת בנימין שנחלקו.
  458. ↑ עי' ריטב"א שם.
  459. ↑ עי' ריטב"א שם כה ב.
  460. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם.
  461. ↑ עי' רמב"ן שם כה ב; עי' רשב"א שם. וע"ש שדוקא בסימן מיוחד לאותו מטבע, אבל סימן ששמו רשום עליה, שדרך לרשום כן בהרבה מטבעות שלו, לא מועיל הסימן, שחוששים שהוציאו בהוצאה ואבד גם לחבירו.
  462. ↑ עי' ב"מ כח א, ורש"י שם ד"ה ינתן. ועי' רמב"ן שם, ורשב"א שם, וריטב"א שם.
  463. ↑ עי' תוס' כתובות פה ב ד"ה ועוד, ותוס' יבמות קטו ב ד"ה וכן, ותוס' ב"מ ע א ד"ה אתא.
  464. ↑ גמ' שם ורש"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם יב. ועי' ציון 416 ואילך, על סימן נגד סימן.
  465. ↑ רש"י שם.
  466. ↑ רמב"ם שם, ומ"מ בד'.
  467. ↑ גמ' שם.
  468. ↑ שיטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן.
  469. ↑ רא"ש ב"מ פ"ב סי' יג.
  470. ↑ רמב"ן ב"מ כג ב, וב"ב קכח א; רשב"א ב"מ שם. ועי' תוס' ב"מ שם ד"ה מדמשקל.
  471. ↑ רמב"ן שם. ועי' תוס' שם.
  472. ↑ עי' רמב"ן שם.
  473. ↑ ב"מ כח א; רמב"ם גזו"א פי"ג ה"ו; טוש"ע חו"מ רסז ט. ועי' רא"ש ב"מ פ"ב סי' יג, שבין כשהכירו העדים החפץ, והעידו ממנו נפל, ובין כשהכירו החפץ ואמרו שהיה שלו, ינתן לו, שמעמידים הממון בחזקתו, ואין אומרים שמכרו, ועי' רעק"א שם שנסתפק, האם כוונת הרא"ש, שגם העדים וגם הוכחת הסימן קיימים, אלא שספק מי מכר למי, מעמידים ביד מי שמבורר בעדים שהוא שלו, ולכך עדי אריגה של בגד נגד סימן, הסימן מוכיח שמכרו האורג לנותן הסימן, וינתן לנותן הסימן. או שמא אף בעדי אריגה, אין מוציאין ע"י הסימן מחזקת מרא קמא (עי' ציון 396) וצ"ב, שאין באופנים אלו עדיפות של עדים על פי הסימן, ועי' שיעורי ר' שמואל ב"מ ח"ב סי' נג.
  474. ↑ חכמת שלמה ב"מ שם, בד' רש"י. ועי' ש"ך שבציון הבא. ועי' ציון 90.
  475. ↑ רא"ש ב"מ פ"ב סי"ג. ועי' ש"ך רסז ס"ק ז, שגם רש"י שבציון הקודם מודה לו.
  476. ↑ הג"מ ב"מ אות תיז; רמ"א שם. ועי' צלעות הבית (ח) שהקשה, שהרי עדים נגד עדים מעמידים על חזקה (ע"ע עדים) ומדוע אין מעמידים על סימן.
  477. ↑ עי' ב"מ שם.
  478. ↑ עי' ציון 433.
  479. ↑ ריטב"א ב"מ כח א, בשם יש שפירשו.
  480. ↑ ריטב"א שם.
  481. ↑ עי' ציון 474.
  482. ↑ ש"ך שם ס"ק ו.
  483. ↑ רמ"א שם.
  484. ↑ ב"י חו"מ סי' רסב.
  485. ↑ ב"י שם.
  486. ↑ סמ"ע רסב ס"ק לה; ש"ך שם ס"ק ו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סמנים&oldid=137345"