אנציקלופדיה תלמודית:סעודה מפסקת (ערב תשעה באב): הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(אין הבדלים)

גרסה מ־11:54, 6 בפברואר 2020
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת (ערב תשעה באב). סעודה אחרונה שאוכלים בערב תשעה באב.

א. גדרה ומהותה

גדרה

סעודה אחרונה של ערב תשעה באב קרויה סעודה המפסקת, לפי שמפסיקים בה אכילה להתענות[1], וסועד וסומך דעתו עליה לשם תענית[2], והיא הסעודה שמפסיק בה[3], ואינו עתיד לאכול סעודה אחרת אחריה[4], שמסכים בדעתו שלא לאכול היום אחר סעודה זו[5], וכתבו ראשונים שמסתבר שסעודה שמפסיק בה, היינו שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות, ואף על פי שדעתו לאכול עראי[6], ונחלקו בדבר: יש סוברים שאם אוכל לאחריה סעודה של פת חריבה ומים בלבד, הסעודה שלפניה היא סעודה מפסקת[7]. ויש סוברים שאף אם אוכל רק פת ומים, הרי זו סעודה, והסעודה שלפניה אינה סעודה מפסקת[8].

זמנה

סעודה המפסקת, היא דוקא כשאוכלה לאחר חצות[9].

חיובה

אכילת סעודה מפסקת כתבו אחרונים שאינה חיוב, ואם אינו רוצה לא יאכלנה, אלא שמנהג ישראל תורה[10]. ויש שכתבו שיש קצת מצוה להקדים לתשעה באב, סעודה מרה של אבלות, דרך הבראה, שעושים לאבל[11], ועוד שתשעה באב נקרא מועד ובעתיד יתהפך ליום טוב[12], וכיון שאי אפשר לאכול בתשעה באב, יש לאכול בכניסתו מאכל אבלים, מה שהיה ראוי לעשות בתשעה באב עצמו, אילו לא היה בו תענית, ותחתיה תעמוד סעודה העתידה בזמן גאולתינו[13], וכמו שמצינו לענין יום הכפורים, שהאוכל בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב, כאילו התענה תשיעי ועשירי[14], שההכנה הנעשית לדבר גדול היא חשובה, וכן בתשעה באב, שהוא יום ענות אדם נפשו, ואבלות על חורבן בית מקדשנו, ואם לא היו גוזרים תענית בתשעה באב, היה ראוי לאכול בו תמרורים, וכיון שצריך להתענות בו, ומוכרחים לקבל את התענית באכילה, ראוי שתהא אכילתו, כמו שהיה ראוי להיות בתשעה באב עצמו, והרי הוא חשוב כאילו התאבל שמיני ותשיעי[15].

לשאינו מתענה

מי שאינו מחוייב להתענות בתשעה באב[16], יש שצדדו שאף הוא חייב בסעודה המפסקת, ואף על פי שאינו מפסיק בסעודה זו, שהרי ממשיך הוא באכילה, כיון שגם אותם המותרים באכילה, דיני התענית עליהם, בדברים שאינו נצרך להם[17], ועוד שיש כמה מנהגים בסעודה זו, ששייכים אף אצלם, כגון איסור שני תבשילים[18], וישיבה על גבי קרקע[19].

חינוך

גיל חינוך* לסעודה זו, מזמן שבו יהיה לתינוק דעת להתאבל על ירושלים, אין נותנים לו לאכול בסעודה, אלא מה שאוכלים הגדולים, ולא שאר דברים[20].

מהותה

במהות הסעודה, יש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: שלדעת רבי יהודה, שיש חיוב כפיית המיטה, בסעודה זו[21], היינו משום שלדעתו יש לסעודה דין אבלות[22] - ואבל חייב בכפיית המיטה[23] - ולדעת חכמים הסוברים שאין חיוב כפיית המיטה בסעודה זו[24], היינו משום שיש לסעודה זו דין אנינות[25], ובאנינות אין נוהג דין כפיית המיטה[26], וכן כתבו ראשונים שסעודה זו דומה לסעודת אנינות, שהיא לפני האבילות[27], וכתבו שכן משמע בהנהגת רבי יהודה בן אילעאי, שהיה יושב בין תנור לכירים[28], ודומה לו כאלו מתו מוטל לפניו[29], והיינו אנינות[30].

צביונה

באכילה ובשתיה שבסעודה זו, נאמרו דינים מיוחדים - ראה להלן - וכתבו ראשונים שהיינו משום שתהא הסעודה ענייה ושפלה[31], וכתבו אחרונים שאף שמדין התלמוד לא אסרו חכמים, אכילת בשר ושתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב, כדרך שאסרו בתספורת וכביסה[32], לפי שבשר ויין נצרכים לבריאות, בסעודה זו אסרום, לפי שסעודה זו נאכלת לצורך תשעה באב, צריכה שתהיה בעניות ושפלות[33].

אכילתה לאחר מנחה

בזמן אכילת סעודה מפסקת, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שיכולים לקבעה לאחר תפילת מנחה, לפי שלא שכיח בה שכרות, שהרי שתיית יין אסורה בה[34], והיא סעודת אבלות, ולבבות כולם אוננים, ואין לחשוש שתטרף דעתם בסעודה[35]. ויש שכתבו שאוכלים אותה לאחר תפילת מנחה[36]. ויש שכתבו שיש לקבעה קודם תפילת מנחה[37].

זכרון החורבן

בסעודה זו, יש שכתבו שיש לזכור את חורבן הבית, ולהצטער עליו[38], וכתבו שאין שוחקים בסעודה[39], ויש מן האחרונים שכתבו שעשו בה דברים לזכר עבודת המקדש שבטלה, וכתבו שלכן אין אוכלים בה בשר - הראוי למזבח[40] - זכר לקרבנות, ואין שותים בה יין - הראוי למזבח[41] - זכר לנסכים[42].

מידת חסידות

הדינים האמורים בענין סעודה מפסקת, היא מידת כל העם, שאין יכולים לסבול יותר מדי[43], אבל ממידת חסידות שלא לאכול אלא פת חרבה - בלא ליפתן[44] - במלח, ולשתות עליה קיתון של מים[45] - במשורה[46] - ושלא לאכול אפילו פירות[47], ולישב בסעודה כמי שמתו מוטל לפניו[48], בדאגה ובשממון ובכיה[49], וכך אמר רב יהודה אמר רב, שכן נהג רבי יהודה בן אילעאי[50], ואפילו מאכל אבלות - שיש נוהגים לאכול בסעודה זו[51] - אין אוכלים[52], וכן כתבו אחרונים, שכל הדינים האמורים, היינו למי שאי אפשר לו בלא תבשיל, מפני שהוא חלוש בטבעו[53], אבל מי שאפשר לו, יעשה כמנהג חסידים הראשונים[54], ולא יאכל, אלא פת חריבה במלח, וקיתון של מים[55]. ומכל מקום כתבו אחרונים שלא ימעט - כל כך[56] - בשיעור אכילתו, וכן בשתית המים, אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית[57]. על מידת חסידות שלא לאכול תבשיל, בכל יום ערב תשעה באב, אף שלא בשעת סעודה זו, ע"ע ערב תשעה באב.

הנהגת פרישות

אכילת צנון או מליח, למי שרגיל לאכלם לאחר סעודתו - שמשום מנהג פרישות מצוה להמנע מאכילתם[58] - הרשות בידו[59].

כפיית המיטה

כפיית המיטה בסעודה זו, נחלקו בדעת תנאים: לדעת חכמים אין חיוב בכפיית המיטה[60] - ויש סוברים כן אף בדעת רבי יהודה[61] - בטעם הדבר בארו בירושלמי, שהיינו משום שבסעודה זו, חשוב כמו שמתו מוטל לפניו[62] - שבשעה זו אין נוהג דין כפיית המיטה[63] - ובארו אחרונים שלדעתם יש לסעודה זו, דין אנינות[64]. לדעת רבי יהודה, יש סוברים שחייבים בכפיית המיטה[65], ובארו אחרונים שלדעתו יש לסעודה זו, דין אבלות, ואבל חייב בכפיית המיטה[66].

בחברת אנשים

במספר האנשים שמותר לסעוד עמם, נחלקו בדעת תנאים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל - ויש גורסים רבן גמליאל[67] - צריך לשנות[68], ומפרש רבי יהודה - ויש גורסים רב יהודה בשם רב[69], או רב יהודה - כיצד משנה, שאם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם, סועד בחמשה, ויש מן הראשונים שכתבו שלא מצינו תנאים שחולקים על כך, ופסקו כן להלכה[70]. ויש סוברים שלדעת תנא קמא, אין צריך לשנות בדבר זה[71]. על המנהג שלא לאכול שלושה יחד, כדי שלא להתחייב בזימון, עי' להלן[72].

בסעודת מצוה

אף בסעודת-מצוה נוהגים דיני סעודה מפסקת, שאין אוכלים בשר, ואין שותים יין[73].

על רחיצה וסיכה, שיש סוברים שאסורים מסעודה מפסקת ואילך, ע"ע ערב תשעה באב.

ב. גדר שני תבשילים

שני תבשילים

אכילת שני תבשילים בסעודה זו, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - וכן הלכה[74] - לא יאכל אדם שני תבשילים[75], ואם ירצה לאכול כדי שלא יזיק לו התענית, יאכל כל שבעו בתבשיל אחד המשביעו[76]. לדעת רבן שמעון בן גמליאל - ויש גורסים רבן גמליאל[77] - ישנה[78], וכן סוברים חכמים בברייתא[79] - ויש גורסים שזו שמועה של רב יהודה בשם רב[80], או רב יהודה[81], בדעת רבן שמעון בן גמליאל[82] - כיצד משנה, אם היה רגיל לאכול שני תבשילין, יאכל מין אחד[83], וכתבו ראשונים שלדעתם אם היה רגיל לאכול שלושה תבשילים, יאכל שנים[84].

טעם האיסור

בטעם איסור שני תבשילים, כתבו ראשונים שבריבוי תבשילים יש כבוד[85], ותענוג[86], ורוב שמחה[87], וניהוג שררה[88], ומן האחרונים יש שכתב שהטעם הוא לזכרון אבילות המקדש, שהיו אוכלים במקדש קדשים מבושלים, והיו אוכלים אותם בדרך גדולה, כדרך שהמלכים אוכלים[89], כמו שנאמר "ובשלת ואכלת"[90].

ג. הבישול

גדר בישול

בגדר בישול, כתבו אחרונים שהוא כשנתבשל בדבר שיש בו כח בישול לשאר דיני תורה, ולכן בבישול בחום שאין היד סולדת בו, אין חשש[91], וכן בבישול בכלי שני[92], או בעירוי לאחר שנפסק הקילוח[93], וכן בדבר גוש, כגון חמאה שנמסה בהנחתה על לחם חם, לסוברים שאפילו דבר גוש אינו מבשל בכלי שני[94], וכן בעירוי שלא פסק הקילוח, אין חשש בישול, ביותר מכדי קליפה[95], וכתבו שבדבר שאינו חשוב מבושל, אין להחמיר אף ממידת חסידות[96].

צלי

אף מאכל צלוי, חשוב כמבושל[97], לפי שאיסור אכילת שני תבשילים הוא משום שיש בהם כבוד ותענוג[98], ובכל ריבוי תבשילים, יש כבוד ותענוג[99], ויש שבארו הטעם לפי שלדעתם איסור אכילת שני תבשילים, הוא משום זכר למקדש, שהיו אוכלים שם קדשים מבושלים[100], וקדשים נאכלים אף בצליה, כגון קרבן פסח[101], ומשום כך צלי חשוב כמבושל לענין זה[102].

מעושן

מאכל מעושן חשוב כמבושל, לענין שני תבשילים[103].

טיגון

מאכל מטוגן, חשוב כמבושל, לענין שני תבשילים[104].

אפוי

מאכל אפוי, כתבו אחרונים שהוא בכלל איסור שני תבשילים[105], ויש מן האחרונים שכתב שאינו בכלל איסור שני תבשילים[106], ובאר הטעם משום שלדעתו איסור שני תבשילים הוא זכר למקדש, שהיו אוכלים שם קדשים מבושלים[107], ולא היו אוכלים קדשים אפויים, שאין אפיה בבשר[108].

כבוש

מאכל כבוש*, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שכיון שכבוש כמבושל[109], חשוב תבשיל, אף לענין שני תבשילים[110]. ויש סוברים שדוקא לענין פליטה ובליעה, כבוש כמבושל, אבל איסור שני תבשילים תלוי בחשיבות התבשיל, ואין לכבוש חשיבות תבשיל[111].

מליח

מאכל מליח*, אינו חשוב כמבושל לענין שני תבשילים[112], שדוקא לענין פליטה ובליעה, מליח כרותח[113], אבל איסור שני תבשילים תלוי בחשיבות התבשיל, ואין למליח חשיבות תבשיל[114].

בישול שלא לשם נתינת טעם

בישול שנעשה שלא לשם נתינת טעם במאכל - כגון מלח שמבשלים אותו כדי להקשותו[115] - אינו חשוב בישול לענין איסור שני תבשילים[116], ואף לסוברים שדבר הנאכל חי שנתבשל הוא בכלל שני תבשילים[117], היינו משום שהבישול משנה את טעמו, אבל בישול שאינו משנה את טעם המאכל אינו חשוב בישול[118].

כשאינו משנה את מהות המאכל

בישול שאינו משנה את מהות המאכל - כגון פיסטור[119], או חלב שמרתיחים אותו, בשביל שלא יזיק למעיים[120] - כתבו אחרונים, שאינו חשוב בישול, לענין שני תבשילים[121], שחימום שאינו משנה את טעם ושם ומראה המאכל, אינו חשוב בישול לענין זה[122], וכל שאין ניכר בו שינוי בין חי למבושל אינו בכלל תבשיל[123], ועוד, שטעם איסור שני תבשילים הוא משום תענוג[124], והיינו דוקא בדבר המשתבח על ידי הבישול, והסרת הנזק אינה חשובה הנאה ותועלת[125]. ויש מצדדים לומר שאף בישול שאינו משנה את מהות המאכל, חשוב בישול, לענין איסור שני תבשילים[126].

ד. התבשיל

דבר הנאכל חי

תבשיל העשוי מדבר הנאכל חי, אם חשוב תבשיל לענין שני תבשילים, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאינו חשוב תבשיל[127], כל ששמו הראשון עליו[128], שכל דבר הנאכל חי, אין בו תורת בישול כלל[129], ולכן מותר לאכול תבשיל אחד מדבר שאינו נאכל חי, ותבשיל נוסף מדבר הנאכל חי[130]. ויש סוברים שחשוב תבשיל[131], וכן כתבו אחרונים להלכה[132], לפי שטעם איסור שני תבשילים, הוא משום שבריבוי תבשילים יש כבוד ותענוג[133], ואף בדבר הנאכל חי, עושים תבשילים טובים, כמו מדבר שאינו נאכל חי[134], ויש שכתבו שבמקום חולי, אפשר לסמוך על המקילים[135], כגון שתיית מים מבושלים בזרע גד או קנה וסוכר, לחולי מעיים, אף לסוברים שמשקה בכלל שני תבשילים[136].

דבר שאין רגילים לאכלו חי

דבר שאין העולם רגילים לאכלו חי, כגון בצלים, שקשים לגוף כחרבות, חשוב כדבר שאינו נאכל חי[137], וכאשר הוא מתבשל, חשוב תבשיל, אף לסוברים שתבשיל מדבר הנאכל חי, אינו חשוב תבשיל[138]. ויש שכתבו לענין חלב, שאף שאין רגילים לשתותו בלא בישול, לפי שהוא מזיק למעיים, חשוב דבר הנאכל חי[139].

כמה מינים מדבר חי

מדבר חי שלא נתבשל, מותר לאכול אפילו ממינים הרבה[140], שאין זה לא דרך שררה, ולא כבוד, ולא תענוג[141].

שני תבשילים ממין אחד

שני תבשילים ממין אחד, נחלקו בו גאונים וראשונים: יש סוברים שמותר[142]. ויש סוברים שאסור[143], שהם חשובים שני תבשילים[144], לפי ששני תבשילים הם דרך כבוד[145], ואסרום חכמים אפילו כשהם ממין אחד[146], וכל שני מיני קדירה או שני מיני אילפס נקראים תבשילים בתלמוד בכל מקום[147], בדעת המחמירים נחלקו ראשונים ואחרונים, יש סוברים שדוקא בבישול שאינו שוה - כגון שאחד מבושל, והשני מטוגן או צלוי[148], או שאחד במחבת והשני במרחשת[149], או שאחד בלילתו עבה, והשני בלילתו רכה[150] - אבל כשנתבשלו בישול שוה חשובים תבשיל אחד[151], וכתבו שזו היא שאמר רבי יהודה בדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאם היה רגיל לאכול שני תבשילין, יאכל מין אחד[152], ויש שכתבו שאפילו כשנתבשלו בבישול שוה חשוב שני תבשילים[153], וכתבו שאסור אפילו לשני בני בית, שכל אחד מהם אוכל, ממה שנתבשל בקדירה אחת, משום שנראה דרך כבוד[154].

כשחלוקים בזמן הבישול

מין מאכל אחד, המתבשל בקדירה אחת, שעושים ממנו שני תבשילים החלוקים זה מזה בזמן בישולם, כגון ביצה רכה וקשה, נחלקו אחרונים - לדעת הסוברים ששני מיני תבשילים ממאכל אחד, חשובים שני תבשילים ואסורים[155] - יש סוברים שמותר[156], כיון שבקדירה אחת הם מתבשלים יחד, ביצים רכות וקשות, ואינו דומה לשאר מיני מאכל, שכאשר עושים מהם שני מיני תבשיל, עבה ורך, צריך לבשלם בשתי קדרות[157]. ויש סוברים שחשובים שני תבשילים ואסור[158].

בני בית מרובים

כאשר בני הבית מרובים, וצריכים לבשל מין אחד בשתי קדרות בבישול שוה, נחלקו אחרונים - לסוברים שמין אחד אסור בשתי קדרות, אף בבישול שוה[159] - יש סוברים שמותר, לפי שכך דרכם בכל ימות השנה, וניכר שעושים כן בשביל להספיק לכולם[160]. ויש סוברים שאסור[161].

מין אחד בקדירה אחת

מין אחד שנתבשל חלקו בקדירה אחת, ושוב נתבשל חלקו השני באותה קדירה, בבישול שוה, כגון שרבים הם בני הבית וצריכים לבשל הרבה, חשוב תבשיל אחד[162].

שני מינים בקדירה אחת

שני מינים שנתבשלו יחד בקדירה אחת, יש סוברים שמותר[163], שכיון שמבשלם יחד חשוב תבשיל אחד[164], שאין דרך חשיבות אלא כאשר כל תבשיל מתבשל בפני עצמו[165]. ויש סוברים שאסור[166], שחשוב שני תבשילים[167].

כשאינו תבשיל בפני עצמו

מאכל שאין עושים ממנו תבשיל כשהוא בפני עצמו, ונתבשל עם מין אחר בקדירה - כגון בצלים, שאין עושים מהם תבשיל בפני עצמם, אלא מבשלים אותם עם שומן, או דבר אחר הנותן בהם טעם[168] - כתבו ראשונים שאינו חשוב שני תבשילים, ומותר לאכלו[169], אף לסוברים ששני תבשילים בקרדה אחת, חשובים שני תבשילים[170].

דרכו בכך ונימוח

תבשיל שרגילים לעשותו ממאכל אחד עיקרי, ומבשלים אותו עם כמה מאכלים, שהם מתערבים ונימוחים ברוטב, ובטלים במיעוטם ברוטב, ודרך התבשיל בכך כל השנה, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת הסוברים ששני מאכלים המתבשלים בקדירה אחת, חשובים שני תבשילים[171]: יש סוברים שמותר[172], לפי שהכל מתערב ונימוח, ואין כאן שני תבשילים[173]. ויש סוברים שחשוב שני תבשילים ואסור[174].

רוב דרכו בשני מאכלים

תבשיל שברוב פעמים עושים אותו - ברוב העולם[175] - משני מיני מאכל, המתבשלים יחד בקדירה אחת, נחלקו אחרונים בדעת הסוברים ששני מאכלים המתבשלים בקדירה אחת, חשובים שני תבשילים[176]: יש סוברים שחשוב תבשיל אחד[177], ולכן מותר לאכול תבשיל שעושים מאפונים וביצים ובצלים[178]. ויש סוברים שחשובים שני תבשילים[179]. ויש שמצדדים שיש חילוק בדבר, שבתבשיל שיש בו מאכל אחד עיקרי והשני טפל ובטל אליו, כגון אפונים שמטעימים אותם עם בצלים וביצים, או עדשים שמפרכים בהם ביצים, והביצים בטלים לעדשים, חשוב תבשיל אחד, אבל תבשיל שיש בו שני מאכלים עיקריים, כגון תפוחי אדמה עם אטריות, חשוב שני תבשילים[180].

דרכו בכך לפעמים

תבשיל שהדרך לפעמים לעשותו משני מיני מאכל המתבשלים יחד בקדירה אחת, נחלקו אחרונים בדעת הסוברים ששני מאכלים המתבשלים בקדירה אחת, חשובים שני תבשילים[181]: יש סוברים שחשוב תבשיל אחד[182], ויש סוברים שחשוב שני תבשילים[183].

דבר הבא ליתן טעם בתבשיל

תבשיל שנותנים בו דברים לנתינת טעם, לתקן ולבסם את המאכל, כגון דגים שנתבשלו עם בצלים ושמן זית, חשוב תבשיל אחד[184], שלא אסרו שתי תבשילים, אלא משום שלא להרבות תענוג ורוב שמחה[185].

במשקאות

משקה מבושל - כגון תה[186], או קפה, לסוברים שאף דבר שעיקרו נאכל כמות שהוא חי, בכלל איסור שני תבשילים[187] - נחלקו בו אחרונים האם הוא בכלל איסור שני תבשילים: יש סוברים שמשקה מבושל, אינו בכלל איסור שני תבשילים[188], וכתבו שכן המנהג למעשה בכמה מקומות[189], שכן שנינו בלשון המשנה "לא יאכל"[190], ולא אסרו אלא אכילה, ולא שתיה, שלדעתם במקום ששנו אכילה בסתם, אין שתיה בכלל[191], ועוד שלא אסרו אלא תבשילים, ולדעתם משקה שחממוהו והרתיחוהו, אינו חשוב תבשיל[192]. ויש סוברים שאף משקה בכלל איסור שני תבשילים[193], שאף ששנינו "לא יאכל שני תבשילים"[194], שתיה בכלל אכילה[195], וכן לענין חלב מבושל, כתבו אחרונים - וכן משמע בראשונים[196] - שהוא בכלל איסור שני תבשילים[197], לסוברים שאף דבר הנאכל חי, בכלל איסור שני תבשילים[198].

פת

פת אינה בכלל שני תבשילים[199].

פת הבאה בכסנים

פת הבאה בכסנים - שאינה בכלל פת לענין ברכת המוציא[200], לסוברים שאף דבר אפוי בכלל איסור שני תבשילים[201] - בכלל איסור שני תבשילים[202]. דבר שהוא ספק פת הבאה בכסנים, כגון פת ממולאת במיני מתיקה, או פת שנילושה בשאר משקים - שנחלקו בהם ראשונים, האם הם חשובים פת, או פת הבאה בכסנים[203] - כתבו אחרונים, שאין לאכלם עם תבשיל נוסף, שלכתחילה אין לו להכניס עצמו בספק[204]. לטעם נוסף שאין לאכלם עיין להלן[205].

בתערובת

מאכל שמעורב בו דבר שחשוב תבשיל לענין שני תבשילים, יחד עם דבר שאינו חשוב תבשיל, ועיקרו דבר שאינו חשוב תבשיל - כגון שתיית קפה, לסוברים שאף משקה בכלל איסור שני תבשילים[206], שעיקרו מים, שאינן בכלל שני תבשילים, לפי שראויים בלא בישול, לסוברים כן[207] - כתבו אחרונים שהולכים אחר העיקר, ואינו חשוב תבשיל[208].

ה. האכילה

אכילתם עם פת

אכילת שני תבשילים עם פת - כדרך תבשיל, שנאכל ללפת את הפת[209] - אסורה[210], ואין אומרים שהם טפלים לגבי הלחם[211], ואינו דומה לתבלין הבא ליתן טעם במאכל, שאינו חשוב שני תבשילים[212], שדוקא תבלין טפל לגמרי למאכל, ולא תבשיל הנאכל עם הפת[213].

ממרח

ממרח הנאכל עם פת: יש סוברים שאינו חשוב תבשיל[214]. ויש סוברים שחשוב תבשיל[215].

בלא פת

אף אכילת שני תבשילים בלא פת, אסורה, שאיסור שני תבשילים, הוא משום חשיבות ועונג ושררה[216], וריבוי התבשילים מוסיפים חשיבות וכבוד ושררה, אף כשהם נאכלים בלא פת[217].

כשאין מלפתים בו את הפת

אף תבשיל שאינו נאכל עם פת - שלא כדרך תבשילים, הבאים ללפת את הפת[218], כגון אורז[219], או דייסה[220] - בכלל איסור שני תבשילים[221], שטעם איסור שני תבשילים הוא משום חשיבות[222], ואף בתבשילים אלו יש חשיבות[223] .

בקינוח סעודה

איסור אכילת שני תבשילים הוא אף בקינוח סעודה[224].

לשני בני אדם

שני תבשילים שנתבשלו בקדירה אחת - ואפילו שקבלו טעם זה מזה[225] - יכולים שני בני אדם לאכלם, כל אחד מין אחד, שטעם האיסור הוא מפני שזהו דרך כבוד[226], ואינו תלוי בבישול, אלא באכילה[227], וכתבו אחרונים שכן משמע מלשון המשנה: לא יאכל שני תבשילים[228], שאין ההקפדה אלא על האכילה, ולא על הבישול[229].

במאכל אבלים

מאכלי אבלים, כגון עדשים וביצים שנוהגים לאכלם בסעודה זו[230], כתבו אחרונים שהם בכלל איסור שני תבשילים[231]. ויש שכתבו שמותר לאכול ביצים ועדשים בתבשיל אחד, אף שאין דרך לאכלם יחד בשאר הימים - ואף לסוברים שבמאכל שאינו של אבלים, אסור אף בתבשיל אחד[232] - לפי ששניהם סימן לאבלות[233]. ויש שכתבו שמותר לאכלם, אפילו כאשר כל אחד נתבשל בפני עצמו[234].

ו. בשר

אכילת בשר

אכילת בשר בסעודה זו, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - וכן הלכה[235] - אין אוכלים בשר[236]. לדעת רבן שמעון בן גמליאל - ויש גורסים רבן גמליאל[237] - ישנה[238], ויש גורסים שכן סובר רבי יהודה[239] - ויש גורסים שזו שמועה של רב יהודה בשם רב[240], או רב יהודה[241], בדעת רבן שמעון בן גמליאל[242] - כיצד משנה, אם היה רגיל לאכול שני תבשילין, יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם, סועד בחמשה[243], וכן אמרו בירושלמי בדעת רבן שמעון בן גמליאל, מהו ישנה, יחלף, שאם היה רגיל לאכול ליטרא, יאכל חצי ליטרא[244], וכן אמרו חכמים בברייתא, שימעט באכילת בשר, שאם היה רגיל לאכול ליטרא בשר, יאכל חצי ליטרא, ואם אינו רגיל כל עיקר, אסור[245].

הטעם

בטעם איסור אכילת בשר, אמרו בגמרא שהוא משום שמחה[246], שיש תענוג באכילתו[247], ויש ראשונים שהוסיפו בטעם הדבר, שהוא כדי להרבות אבל, שמצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו[248], ויש שכתבו שהיינו משום שעשו זכר בסעודה זו לקרבנות שבטלו[249].

בשר מליח

בשר מליח - דהיינו בשר שנמלח במלח[250], ויש מפרשים שהיינו בשר יבש[251], כמו שנאמר ארץ מליחה לא תשב[252], מלשון יבש וחרב[253], על גדר בשר מליח ראה להלן - מותר באכילה בסעודה זו[254], בטעם הדבר כתבו ראשונים שלא מצינו שמליח קרוי בשר[255], לפי שהטעם נפסל לאחר שנים ושלושה ימים[256], ויש שכתבו שהוא משום שאין בו משום שמחה[257], ותענוג[258].

זמן השיהוי במלח

בשר ששהה במלחו יותר משני ימים ולילה אחד, כתבו ראשונים שחשוב בשר מליח, המותר באכילה בסעודה זו[259], ויש שכתבו שזהו שאמר רב חיננא בר כהנא בשם שמואל, שבשר שאינו מליח, היינו כל זמן שהוא כשלמים[260], שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד, כזמן אכילת שלמים[261], ואף על פי שדבר שנמלח מתקיים, ואינו מתקלקל כל כך, מותר באכילה[262].

שיהוי בלא מלח

בשר ששהה יותר משני ימים ולילה אחד בלא מלח, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים האם חשוב מליח המותר באכילה בסעודה זו: יש סוברים שחשוב מליח[263], שלאחר ששהה שני ימים משחיטתו, כבר כלה ממנו הלחלוחית[264], ולדעתם זוהי שאמר רב חיננא בר כהנא בשם שמואל, שבשר שאינו מליח, היינו כל זמן שהוא כשלמים[265]. ויש סוברים שאינו חשוב מליח[266],

כשרגילים בכך

במקומות הרגילים באכילת בשר מליח, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם, האם מותר באכילה: יש שכתבו שאסור באכילה[267], ואפילו שהוא מלוח זמן רב[268], שלדעתם טעם היתר מליח הוא משום שמתבטל טעמו[269], ודין בשר מליח משתנה לפי הזמן[270]. ויש שכתבו שמותר[271], שלדעתם היתר בשר מליח הוא, משום שאין בו שמחה[272],

בשר עוף

בשר עוף, נחלקו ראשונים האם מותר באכילה בסעודה זו: יש סוברים שמותר[273], לפי שאין בו שמחה[274]. ויש שכתבו שאסור, שלדעתם טעם איסור אכילת בשר, הוא אף כדי להרבות אבל[275], ולפי טעם זה אף עופות דינם כבשר[276]. ויש מהאחרונים שכתב לחלק בין מיני עופות, שבשר תורים ובני יונה - הכשרים להקרבה[277] - אסור באכילה, ושל שאר עופות - הפסולים להקרבה[278] - מותרים באכילה, שלדעתו טעם איסור אכילת בשר בסעודה זו, הוא זכר לקרבנות שבטלו[279], ואין האיסור נוהג אלא במינים הכשרים למזבח[280].

בשר חיה

בשר חיה, יש מהאחרונים שכתב שאינו אסור באכילה, שלדעתו טעם איסור אכילת בשר בסעודה זו הוא משום זכר לקרבנות שבטלו[281], וחיה פסולה להקרבה[282].

דגים

אכילת דגים, מותרת[283]. ואף על פי שלענין נדרים, הנודר בבשר אסור בדגים - באופנים מסויימים[284] - לענין סעודה מפסקת, אין דינם כבשר[285]. על המנהג באכילת דגים, עי' להלן[286].

ז. יין ומשקאות

שתיית יין

שתיית יין בסעודה זו נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - וכן הלכה[287] - אין שותים יין[288]. לדעת רבן שמעון בן גמליאל - ויש גורסים רבן גמליאל[289] ישנה[290], ויש גורסים בברייתא, שכן סובר רבי יהודה[291] - ויש גורסים שזו שמועה של רב יהודה בשם רב[292], או רב יהודה[293], בדעת רבן שמעון בן גמליאל[294] - כיצד משנה, אם היה רגיל לשתות עשרה כוסות, שותה חמשה כוסות[295], וכן אמרו בירושלמי אמרו בדעת רבן שמעון בן גמליאל, מהו ישנה, יחלף, שאם היה רגיל לשתות קסט - מידת יין[296] - ישתה חצי[297], וכן אמרו חכמים בברייתא, שימעט בשתית יין, שאם היה רגיל לשתות לוג יין, ישתה חצי לוג יין, ואם אינו רגיל כל עיקר, אסור[298]. על הסוברים שחובת מיעוט בשתיה, אינה ביין דוקא, אלא אף בשאר משקים, עיין להלן[299].

טעם האיסור

בטעם איסור שתיית יין, כתבו ראשונים שהוא משום שמצוה לזכור את צער חורבן הבית בסעודה זו[300], והיין משכח את הצער[301], ויש שכתבו שהוא משום שיין מביא לידי שמחה[302], ויש שכתבו שהיינו משום שעשו זכר בסעודה זו לנסכים שבטלו[303].

יין בברכת המזון

אף בכוס-של-ברכה* של ברכת-המזון*, שהוא חיוב - לסוברים כן[304] - אסור לשתות יין[305].

יין מבושל

יין מבושל - משהעלה רתיחה אחת[306] - יש מן הגאונים שהתירו[307].

אכילת יין

אכילת יין, כגון אכילת תבשיל שמעורב בו יין, כתבו אחרונים שמעיקר הדין הרי היא מותרת[308], שלא שנינו במשנה אלא "לא ישתה יין"[309], ואין אכילה בכלל שתיה[310], אלא שיש לאסור משום גזירה, שמא יבוא לשתותו בעין[311].

מי בוסר וחומץ

מי בוסר וחומץ - שלענין מגע גוי, בזמן הזה שאין אנו בקיאים, חוששים שמא הם יין[312] - כתבו אחרונים שלענין סעודה מפסקת אין חוששים לכך, ואינם בכלל האיסור[313].

יין מגתו

יין מגתו - בתוך שלושה ימים[314], לדריכתו[315], שהוא תוסס[316], היינו רותח[317], ונושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ[318], ומתוק, ואינו טוב כיין ישן, והוא משלשל ומזיק[319] - מותר לשתות בסעודה זו[320], משום שאין בו שמחה[321], ועדיין אין בו טעם יין, והאדם מצטער בשתייתו ולא נהנה[322], והוא דבר שאינו חשוב[323], ויש שפרשו הטעם, שלדעתם איסור יין הוא זכר לנסכים שבטלו[324], ויין בתוך שלשה ימים פסול למזבח, לסוברים כן[325] . ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהיינו דוקא ביין סתם, שלאחר שלשה ימים גמרה תסיסתו, אבל ביין שהוא תוסס זמן ארוך, כיינות שלנו, מותרים כל זמן שלא עברו ארבעים ימים, שמאז יש בו שמחה, והוא ראוי לנסכים*[326]. ויש מצדדים בדעת ראשונים, שזמן תסיסת יין הוא שלושה ימים בתוך ארבעים יום מדריכתו, ומשעת הדריכה עד גמר התסיסה, חשוב יין מגתו, ומותר[327].

משקה של שררה ועונג

משקה של שררה ועונג, שאין רגילים בו אלא עשירים - כגון מים מבושלים בקנה וזרע גד עם סוכר[328], וכל שכן יין שרף ושיכר[329] - יש שכתבו שאין לשתותו בסעודה זו[330]. ומי שהוא חולה, שחש במעיו, מותר לשתותו[331].

מיעוט בשתיה

על שיעור שתית משקים - כגון שתיית שיכר[332], לנוהגים לשתותו בסעודה זו[333], או שתיית שאר משקים[334] - נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך למעט בשתייתו[335], ולדעתם זו היא שאמר רבן שמעון בן גמליאל במשנה לענין יין, שצריך למעט בשתייתו[336], ופירש בברייתא רבי יהודה - ויש גורסים רב יהודה בשם רב[337], או רב יהודה[338] - שאם היה רגיל לשתות עשרה כוסות, לא ישתה כי אם חמשה[339], וכן הוא אף בשאר משקים[340], ואף חכמים לא נחלקו עליו בדבר זה[341]. ויש סוברים שאין צריך למעט משיעור השתיה[342], ואותה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, שימעט[343], היינו דוקא ביין, שלדעתו מותר לשתות יין, אלא שצריך למעט בשתייתו[344], ואין זה נוהג בשאר משקים[345]. על מיעוט משתיית מים, עיין לעיל[346].

ח. דברים האסורים משום מנהג

בשר ויין

בשר ויין המותרים מעיקר הדין בסעודה המפסקת, כגון בשר מליח[347], או בשר עוף - לסוברים שמותר באכילה מעיקר הדין [348] - וכן יין מגתו[349], כתבו ראשונים שאין נכון לעשות כן, וחלילה לירא שמים לאכלם בסעודה, שכבר נהגו למנוע מכל אלו[350], וכתבו אחרונים שהיינו משום שבסעודה זו יש להרבות אבל, משום זכרון החורבן[351], וכן כתבו אחרונים להלכה, שנהגו לאסור[352]. ויש שכתבו המנהג שלא לאכול בשר מליח, במקום שרגילים בכך[353], לסוברים שאין בו איסור מעיקר הדין[354].

דגים

אכילת דגים - גדולים[355], אף על פי שמעיקר הדין אין איסור באכילתם[356] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שנהגו שלא לאכלם[357], משום שיש מקומות שהדגים בכלל בשר[358], ועוד שהם עולים על שולחן מלכים[359], ויש שמחה באכילתם[360], והוא מאכל של כבוד[361], ובמניעת אכילתו יש ריבוי אבלות וזכר לחורבן[362]. ויש סוברים שמותרים באכילה[363], משום שאין בשר דגים בכלל בשר בהמה[364], ואינו דומה לבשר עוף, שאינו נאכל בסעודה זו, כדי להרבות אבל - לסוברים כן [365] - וטעם זה אינו שייך בדגים[366].

דגים מלוחים

דגים מלוחים ויבשים, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמותרים באכילה[367], שדוקא בדג תפל, או בעוף מליח, נהגו איסור, כדי להרבות אבל, משום זכרון החורבן[368], אבל במניעת אכילת דג מליח, אין ריבוי אבלות וזכרון החורבן[369], ואף על פי שהוא חזר ונתבשל לאחר מליחתו, כיון שבתחילה היה מלוח ויבש[370], ואף אם יהא רוב אכילת דגים על ידי מליחה - שבבשר באופן זה אסור מעיקר הדין, לסוברים כן[371] - מותר באכילה, לפי שכל איסור דג, אינו מעיקר הדין[372]. ויש שכתבו שנהגו להחמיר אף בדג מליח[373].

דגים קטנים

דגים קטנים שאין עולים על שולחן מלכים, מותרים באכילה[374], לפי שלא שייך בהם חשיבות ושמחה[375].

שיכר

על המנהג בשתיית שיכר, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שנהגו שלא לשתות שיכר[376], למי שיכול להמנע מכך[377], משום שהוא כחמר-מדינה*, ובפרט בארצות שאין היין מצוי, שכיון שיין אסור בסעודה זו מימות התנאים[378], אנו בימי השמד מחויבים לעשות גדר ולהחמיר, ולהראות סימני אבילות[379], ומאחר שהוא משקה משכר, וכל השותהו משמחו, וצריך לישב ביגון ואנחה על חורבנן בית תפארתנו[380], ויש שכתבו שאף שאין בשתייתו שמחה, אין לשתותו, כיון שהוא מביא את האדם לידי שכרות, ומתוך כך יבוא לשכוח את החורבן, ובסעודה זו יש לזכור את החורבן ולהצטער עליו[381], ובליל תשעה באב יש להתאבל על חורבן הבית, ואין ראוי שיהא שמח ושתוי[382], וכתבו שמשום כך יש לאסור אף מי דבש ויין שרף[383], ויש שכתבו בטעם האיסור, שמעיקר המצוה שלא לאכול אלא פת חריבה במים, אלא שמותר לאכול בשביל שלא תזיק לו התענית, ואם אינו שותה שיכר לא תזיק התענית[384], ויש שהוסיפו שהאיסור הוא בפרט לאלו שאוכלים קודם לסעודה מפסקת כל צורכם, ואוכלים אחר כך פירות לסעודה המפסקת, לקינוח בעלמא[385], ויש שכתבו שהמנהג לאסור הוא דוקא בשיכר מעולה - כמו מי דבש[386] - ולא בשיכר לבן[387]. ויש חולקים וסוברים שלא נהגו שלא לשתות שיכר[388]. על איסור שיכר מטעם נוסף, עיין להלן[389].

שיכר בברכת המזון

בשתיית כוס של ברכת-המזון* - לנוהגים לשתות כוס של ברכה, אף כשמברך ביחידות[390], ששתיית כוס של יין אסורה בברכת המון של סעודה זו[391] - מותר לשתות שיכר[392].

לרגילים בו ולחלושים

שתיית שיכר - לסוברים שנהגו שלא לשתותו[393] - למי שלא הורגל לשתות כי אם שיכר, או לאדם חלש, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמותר[394], ומכל מקום, לא ישתה אלא דבר מועט, בכדי הצורך, ולא יותר[395]. ויש שהחמירו, שמא יבואו רבים לעשות עצמם כחלשים, כדי לשתות שיכר[396]. ויש שכתבו לאסור בשיכר מעולה כמו מי דבש ויין שרף[397]. ויש מחלקים בדבר, שהזקוק לשיכר בשביל שלא תזיק לו האכילה, או בשביל לחזק את כוחו, מותר בשתיית שיכר, ואילו הזקוק לשיכר בשביל לפתוח את תאות האכילה, שאף על פי שמעיקר הדין, אף הוא מותר בשתיית שיכר, אין להתיר לו, שמא כולם יבואו רבים לעשות עצמם חלשים כדי לשתות שיכר, שאין מצוה בסעודה זו, עד שנבקש לה פתח לבני מעיו[398].

על מנהג איסור בשר ויין, עוד קודם סעודה מפסקת, ע"ע בין המצרים[399].

ט. מנהגי הסעודה

ישיבה על הארץ

בישיבה בסעודה זו כתבו ראשונים -שנהגו[400] - שלא לשבת על השולחן[401], אלא על גבי קרקע[402], על גבי כרים וכסתות[403], וכמו שמצינו על רבי יהודה בן אלעאי, שהיה יושב בסעודה מפסקת בין תנור וכירים[404], וכן ראוי לחכמים לעשות קרוב לזה[405]. בגדר הדבר נחלקו ראשונים: יש שכתבו שהוא משום מנהג אבלים[406], ויש שכתבו שאין זה משום מנהג אבלות, שהרי עוד לא נכנס תשעה באב, אלא משום שצריך שתהא הסעודה שפלה ועניה[407] - ומשום הזכרת צער[408] - וחשיבות סעודה היא בהסבה, ואנו שאין מנהגנו בהסבה, אין שפלות הסעודה ניכרת, אלא בישיבה על גבי קרקע[409], ועוד שסעודה זו, דומה לסעודת אנינות - לסוברים כן[410] - ואונן אינו מיסב, ואנו שאין נוהגים בהסבה, אין שפלות הסעודה ניכרת אלא בישיבה על הארץ[411].

ישיבה על גבי כרים

בישיבה על הארץ שנוהגים בסעודה זו[412], הרגילים תמיד לשבת על הארץ, על גבי כרים וכסתות, ישבו בסעודה זו על הארץ, בלא כרים וכסתות[413], וכתבו אחרונים שבמקומות שלנו, אם הוא חלוש, די שישב על הקרקע, וכר תתיו[414].

בחברת אנשים

על אכילת כמה בני אדם יחד, בסעודה זו, כתבו ראשונים, שנהגו שלא ישבו שלושה לאכול יחד[415], אלא כל אחד יושב לעצמו[416], כדי שלא יתחייבו בזימון[417], שהרי הוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו[418], וכן יש שכתבו שאין ממתינים זה לזה בסעודה, כדי שלא יתחייבו בזימון[419], וכן יש שנהגו לאכול לבדם, כדי להתבודד[420], ויש שנהגו לאכול בשלושה בני אדם, אלא שלא ברכו בזימון[421]. על שלושה שישבו לאכול יחד, שיש סוברים שאין מזמנים, לפי שאין קביעותם חשובה, ע"ע זמון[422].

שינוי מקום

במקום האכילה, יש מן הראשונים שכתבו שצריך לשנות את מקומו שרגיל לאכול בו[423], וכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אילעאי, שאכל סעודה זו בין תנור לכיריים[424], שהוא מקום מנוול[425], וכתבו אחרונים שמכיון שנוהגים לישב על גבי קרקע[426], שוב אין צריך לשנות את מקום האכילה, שהישיבה על הקרקע, היא בעצמה השינוי[427].

חליצת המנעלים

חליצת מנעלים בסעודה זו, כתבו ראשונים שאין צריך לחלצם[428], ואף שיושבים על הקרקע בסעודה זו, ולא מצינו ישיבה על קרקע במנעלים[429], אין זה אלא משום שצריך שתהא סעודה זו בעניות ובשפלות[430], וחליצת מנעל אינה שייכת לסעודה, להחשיבה או לגרעה[431], ועוד שסעודה זו דומה לסעודת אנינות, ולא לסעודת אבלות - לסוברים כן [432] - ואונן אינו צריך לחלוץ את מנעליו[433], ומה שיושבים על הקרקע[434], אין זה משום אבלות, אלא משום הזכרת צער בלבד[435], ואינה ענין לחליצת הנעל[436]. ויש מן הראשונים שכתב שיש לחלוץ המנעלים[437], כדרך שיושבים על גבי קרקע[438], שאין חילוק בין ישיבת קרקע לחליצת מנעלים[439], ולא מצינו ישיבת קרקע בלא חליצת המנעל[440].

עטיפת הראש

עטיפת הראש כדרך האבלים[441], יש מן הראשונים גורסים בברייתא, שרבי יהודה בן אילעאי היה מתעטף - כאבל[442] - בסעודה זו[443], שאבל אסור בפריעת הראש[444], וכן מצינו בראשונים שיש שאכלו סעודה זו בעטיפת הראש כדרך אבלים[445].

הנהגת פרישות

הנהגת פרישות בסעודה זו, כתבו ראשונים שהרגיל לאכול אחר אכילה, צנון או מליח, אף שהרשות בידו[446], מצוה להתנהג בפרישות[447], ולא לאכלם[448], וכן כתבו אחרונים שאין לאכול פת הבאה בכסנים לתענוג[449].

כשנאכלים עם המאכל

אכילת ירקות כבושים במים ומלח או חומץ, הנאכלים כדי לגרר את המאכל, מצוה לנהוג בפרישות, ולא לאכלם[450], ואף שאכילתם היא עם המאכל[451].

כשנאכלים לעיקר סעודה

אכילת ירקות כבושים בשמן וחומץ, לעיקר הסעודה, נחלקו אחרונים: יש שהתירו[452]. ויש מצדדים שטוב להחמיר[453].

אכילת מאכלי אבלים

במנהגי סעודה זו, כתבו ראשונים ואחרונים שיש נוהגים לאכול מאכלים שאוכלים בסעודת הבראה* של אבלות[454], ויש שכתבו שכן נהג רבי יהודה בר אילעאי, שהיה אוכל ביצה אחת[455], ויש שכתבו סמך לדבר ממה שאמרו במדרש, שישראל אוכלים מאכל עדשים, על חורבן בית המקדש[456], וכמה מנהגים מצינו: יש אוכלים עדשים[457], שהעדשה דומה לגלגל, ואף אבלות גלגל חוזר בעולם, או לפי שאין לה פה, ואף אבל אין לו פה, שאין לו להרבות בדיבור[458], ויש אוכלים ביצים[459] - ויש שכתבו ביצה[460], אחת בלבד[461] - מבושלות[462], קשות[463], וקרות[464], רמז לאבלות, לפי שאין לביצה פה[465], או לפי שהיא מגולגלת, כאבלות שהיא גלגל חוזר בעולם[466], ויש שכתבו שנהגו באכילת עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם, שהם מאכל אבלים[467], ויש מן האחרונים שכתבו שנוהגים אף לאכול פת עגולה, כדרך שנהגו כן במקומם להברות בהן אבלים, מפני עיגולם, כמיתה שהיא גלגל החוזר בעולם[468],. על מנהג חסידות שלא לאכול כלל תבשיל בסעודה זו, ואפילו ביצים או עדשים, ראה לעיל[469]. על איסור שני תבשילים, במאכלי אבלים, עיין לעיל[470].

טבילת פת באפר

טבילת פת באפר*, מצינו בירושלמי ובמדרש, שרב - ויש גורסים רבי[471], או רבי יהודה בר אלעאי[472], או רבי בון[473] - לאחר אכילתו, היה טובל פרוסת פת - ובמדרש יש גורסים פת פחותה וקטנה[474] - באפר - ואוכלה[475] - לקיים מה שנאמר "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר"[476], והיה אומר, זו היא סעודת תשעה באב[477], ויש גורסים שהיה אומר, זו היא עיקר סעודת תשעה באב[478], כדרך שמצינו שהיו נותנים בתענית* אפר מקלה על הראש, זכר לאבלות, על שם הכתוב, לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר[479], שאלמלא התענית היה ראוי לאכול מאכל אבלים בתשעה באב, ולכן ראוי לאכול כן בכניסת התענית[480], ויש שכתבו שלדברי הירושלמי עשה כן בסוף סעודה מפסקת, ולדברי המדרש בתחילה אכל סעודה שאינה מפסקת, ולאחריה היה מטבל את הפת לסעודה מפסקת[481], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שיש מחמירים לטבל אחר אכילתם פת באפר ולאכלו[482], ואומרים, זהו סעודת תשעה באב[483].

הפסקה בפירות

יש נוהגים להפסיק על מיני פירות[484], לפי שאמרו בתלמוד, שכשחרב הבית בקשו פרושים שלא לאכול אלא שאר פירות - שאין מביאים מהם ביכורים*[485] - לפי שבשר ולחם ופירות, היו מביאים לבית המקדש[486]. על מנהג חסידות שלא לאכול אפילו פירות, עי' לעיל[487]. על אכילת פירות ודברים המקררים לפני התענית, ע"ע ערב יום הכפורים.

י. בשבת

מעיקר הדין

תשעה באב שחל להיות בשבת - והתענית נדחית ליום ראשון[488] - וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו[489], ואפילו בסעודה מפסקת[490], מפני כבוד שבת[491], ועונג שבת[492].

המנהג

על מנהג אכילת בשר ושתיית יין כשחל בשבת, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין רגילים לאכול בשר ולשתות יין[493], משום חורבן הבית[494], שלדעתם אין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה, אלא שרשאי לעשות כן, וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת[495]. ויש סוברים שאסור להמנע מאכילת בשר ושתיית יין משום אבלות, שכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבלות, אסור לעשותו בשבת[496], ולא יהא המנהג חמור מן האיסור, והכל נדחה מפני כבוד השבת, שאין אדם רשאי למעט כבוד השבת[497]

שמחה

הישיבה בסעודה זו, אף בשבת תהא בדאגה ובדאבת נפש, שלא ינהוג בשמחה[498].

סעודת חברים

סעודת חברים, שכאשר חלה בחול אסורה[499], נחלקו אחרונים: יש סובריםשלא ישב בסעודת חברים[500] , שהרי יש לשבת בסעודה בדאבת נפש[501], אלא כל אחד יושב ומברך לעצמו[502]. ויש סוברים שהרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו, ומונע בשבת זו, הרי זו כאבלות פרהסיא[503].

עם בני ביתו

לסעוד בחברת בני ביתו, מותר[504], אף לסוברים שאין לסעוד עם חברים[505].

מאכלי אבלים

מאכלי אבלים, כגון אכילת ביצים הנהוגה בסעודה זו, כאשר חלה בחול[506], נחלקו ראשונים האם אוכלים כן אף בשבת: יש שכתבו שנהגו לאכול בה ביצים[507]. ויש שכתבו שאין לשנות בסעודה זו משאר שבת[508].

אכילת תבשיל

אכילת תבשיל, שכאשר חלה בחול יש נוהגים שאין אוכלים כלל תבשיל[509], כאשר חלה בשבת, אין נמנעים מאכילת תבשיל[510]

לחם משנה

לחם-משנה* בסעודה זו - שבסעודות שבת בוצע על שני ככרות[511] - נחלקו ראשונים: יש שכתבו שאף בשבת זו בוצע על שני ככרות[512]. ויש שכתבו שאין מברכים על שני ככרות[513].

ישיבה על השולחן

הישיבה בסעודה זו - שכאשר חלה בחול, יש שכתבו שיושבים על הארץ[514] - כתבו ראשונים שבשבת מיסב על השלחן, כמו בשאר שבתות[515], משום כבוד שבת[516], ואין צריך לשנות שולחנו בשבת[517]. ויש שכתב, שצריך לסדר שולחן קטן בסעודה המפסקת, ולא באותו שולחן שאכלו עליו[518], משום שצריך לשנות[519].

נחמנו

בנוסח ברכה שלישית שבברכת-המזון*, שבשבת יש נוהגים לומר "נחמנו"[520], אם אומרים כן אף בסעודה מפסקת, נחלקו ראשונים: יש נוהגים שלא לומר בה נחמנו[521]. ויש סוברים שאין לשנות בסעודה זו משאר שבת[522].

הזכרת רצה

הזכרת "רצה והחליצנו" בברכת המזון, שבשבת מוסיפים בברכת-המזון[523], בסעודה מפסקת, יש מן הראשונים שכתבו שאין אומרים בה רצה והחליצנו[524].

זימון

זימון, שכאשר חלה בחול יש שכתבו שאין מזמנים[525], בשבת מזמנים, כיון שהוא שבת[526].

בסעודת ברית

אם חלה ברית מילה באותה שבת, יעשה את הסעודה קודם מנחה[527].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן. רש"י כתובות סג א ד"ה לא מר. ועי' רש"י שם שכן היא גם הסעודה האחרונה של ערב יוהכ"פ, ע"ע סעודה מפסקת (ערב יום כיפור).
  2. ↑ אהל מועד שער מועד קטן דרך ה נתיב ג.
  3. ↑ רב יהודה בגמ' תענית ל א; רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ז; טשו"ע או"ח תקנב ט.
  4. ↑ ברייתא גמ' תענית שם; טשו"ע שם.
  5. ↑ לבוש או"ח סי' תקנב ס"ט.
  6. ↑ רמב"ן תורת האדם ענין אבלות ישנה, ומובא בטוש"ע שם ס"ט. ועי' רמב"ן שם , שהיינו שלא כאלו שבטנם בטן רשעים, אוכלים בשר, ושותים ומשתכרים ביין, ואחר כך אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה, שאין בה בשר ויין.
  7. ↑ לקט יושר עמ' קט ענין ד.
  8. ↑ סתימת הפוסקים, ולבדוק במהרש"ל
  9. ↑ ברייתא תענית ל א, וכן אמר רב יהודה שם רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ח טשו"ע תקנב א, ט
  10. ↑ פרי חדש או"ח תקנב סעיף א.
  11. ↑ שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קלה. ועי"ש שכן משמע ממנהג טבילת פת באפר, עי' ציונים 432 ואילך.
  12. ↑ ע"ע תשעה באב.
  13. ↑ שו"ת הלכות קטנות שם. ועי"ש שהוא כמו שמצינו שנותנים אפר מקלה על ראש החתן, זכר לאבל,ובמקומה לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר.
  14. ↑ ע"ע ערב יום הכפורים.
  15. ↑ שו"ת הלכות קטנות שם.
  16. ↑ ע"ע תשעה באב.
  17. ↑ ע"ע הנ"ל.
  18. ↑ עי' להלן: שני תבשילים.
  19. ↑ עי' להלן ציונים 359 ואילך. שו"ת שבט הלוי ח"י סי' פג.
  20. ↑ ילקוט מעם לועז פר' ואתחנן דיני ערב תשעה באב. ועי"ש שהוא מגיל עשר, ובפרט אלו הלומדים יפה.
  21. ↑ עי' ציון 66.
  22. ↑ חידושי מרן רי"ז הלוי הל' תעניות, ד"ה והנה.
  23. ↑ ע"ע אבלות ציונים 108 ואילך.
  24. ↑ עי' ציון 61.
  25. ↑ חידושי מרן רי"ז הלוי שם.
  26. ↑ ע"ע אנינות ציון 178.
  27. ↑ תרוה"ד סי' קנא.
  28. ↑ עי' ציון 381.
  29. ↑ עי' ציון 50.
  30. ↑ תרוה"ד שם.
  31. ↑ תרוה"ד סי' קנא.
  32. ↑ ע"ע בין המצרים ציון 65 ואילך. ועי"ש דעות נוספות בזמן איסור תספורת וכביסה.
  33. ↑ ב"ח או"ח סי' תקנא.
  34. ↑ עי' ציונים 253 ואילך.
  35. ↑ עי' ספר ליקוטי הפרדס מרש"י דף ל ע"א. ועי"ש שאינו דומה לסעודה מפסקת של ערב יום כפור, שמקדימים לה את המנחה, משום שהיא סעודת מצוה, וחוששים שמא תטרף דעתו בסעודה (ע"ע ערב יום כפור).
  36. ↑ עי' בשואל בלקוטי הפרדס שם, בשם איכא אנשי; עי' הגה"מ הל' תעניות מנהגי תשעה באב ; עי' ספר המחכים; עי' ספר המנהגים (חילדיק) מנהגי ט' באב ותענית ציבור. וצ"ב הטעם. ועי' לקט יושר ח"א עמוד קט ענין ד, וספר המנהגים (טירנא) ת"ב, ורמ"א או"ח תקנב ט, שיש נוהגים לאכול קודם סעודה מפסקת סעודה קבועה, ומברכים ומתפללים מנחה, ואח"כ אוכלים סעודה מפסקת, ועי' שעה"צ שם ס"ק טז, שהטעם שמתפללים מנחה, קודם סעודה מפסקת, הוא משום ברכה שאי"צ (ע"ע), ועי' נוהג כצאן יוסף ערב ת"ב אות א' שזמנה אחר מנחה כמ"ש רמ"א, ולא כלקוטי הפרדס.
  37. ↑ עי' בשואל בלקוטי הפרדס שם, בשם איכא אנשי. וצ"ב הטעם.
  38. ↑ טור או"ח סי' תקנב. ועי' ציונים 250, 302, 353.
  39. ↑ ספר הרוקח סי' שי.
  40. ↑ עי' ציונים 282, 284.
  41. ↑ עי' ציון 286.
  42. ↑ עי' חיי אדם ח"ב-ג כלל קלג; ערוה"ש סי' תקנב ס"ב.
  43. ↑ רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ט.
  44. ↑ פי' ריבב"ן תענית ל א; עי' טור דלהלן.
  45. ↑ עי' גמ' דלהלן; הפרדס הגדול, שאין אוכלים אפי' ביצים ופירות; עי' סידור רש"י סי' תו: לא יאכל אלא פת במלח ומים במשורה; רמב"ם שם, שכך נהגו חסידים הראשונים וכך ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה ושמימינו לא אכלנו תבשיל בערב ט"ב; שבלי הלקט סי' רסו, שכן מנהג הפרושים בשפירא; טור סי' תקנב, שכן מנהג פרושים כמו רבי יצחק בן מנחם; המנהגים (טירנא) הלק ת"ב, שכן נוהג ירא שמים. ועי' הפרדס הגדול שם ושבלי הלקט שם: לם צר ומים לחץ.
  46. ↑ סידור רש"י שם.
  47. ↑ ספר הפרדס שם. ועי' ציון 444, שיש נוהגים לאכול פירות.
  48. ↑ עי' גמ' דלהלן; רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ט, שכך נהגו חסידים הראשונים, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה.
  49. ↑ רמב"ם שם.
  50. ↑ גמ' תענית ל א. ועי' ציון 412, שיש גורסים שאכל ביצה אחת.
  51. ↑ עי' ציונים411 ואילך.
  52. ↑ עי' הפרדס הגדול שם: אפי' ביצים; עי' רמב"ם שם: אפילו תבשיל של עדשים; עי' שבלי הלקט שם: אפי' ביצים. ועי' מעשה רב אות קצח, שהגר"א לא אכל ביצים כלל, ומשמע שלא אכל כלל תבשיל.
  53. ↑ לבוש סי' תקנב ס"ו.
  54. ↑ לבוש שם.
  55. ↑ שו"ע או"ח תקנב ו. ועי' לקט יושר שבציון 7, בשם תרוה"ד שאנו שאוכלים סעודה עם כמה מיני תבשילים, אחר חצות, מלבד סעודה מפסקת, אם ננהג במידת חסידות זו, הרי שהסעודה הקודמת היתה סעודה מפסקת, ולכן כשר הדבר שלא לנהוג כן, ור"י בן אלעאי והרמב"ם שנהגו במידת חסידות זו לא אכלו סעודה אחר חצות, ועי' ציון 8, שיש חולקים שאף שאינו אוכל אח"כ אלא פת ומים חשובה סעודה.
  56. ↑ ברכי יוסף בשם מהר"ש שער אריה דלהלן.
  57. ↑ ברכי יוסף סי' תקנב אות ו, בשם מהר"ש שער אריה; משנ"ב שם ס"ק טו. ועי' לעיל ציון 287, שי"ס שבשתית שאר משקים יש למעט מהרגלו, ומסתימת האחרונים הנ"ל, משמע שבמים אין ממעטים כלל.
  58. ↑ עי' ציון 405.
  59. ↑ רשב"ג תענית ל א, ועי' מרדכי שם סי' תרלט, שלא מצינו מי שחולק בזה.
  60. ↑ עי' משנה תענית כו ב, שלחכמים אין חיוב כפיית המיטה, וביהגר"א או"ח סי' תקנט ס"ז, שהיינו בסעודה מפסקת, ע"פ ירושלמי שבציון 63, שטעם הפוטרים הוא משום שחשוב כמי שמתו מוטל, והיינו בסעודה מפסקת, עי' ציון 25. ועי' ציון 62, שיש סוברים שאף לרבי יהודה, אי"צ, וכ"ש לרבנן.
  61. ↑ עי' או"ז ח"ב סי' תלז, שדברי רבי יהודה שבציון 66, לא נאמרו לענין סעודה מפסקת, ע"ע תשעה באב. ועי' ביהגר"א שם שכן משמע לדעת הבבלי.
  62. ↑ ירושלמי תענית פ"ד סוף ה"ו.
  63. ↑ ע"ע אנינות ציון 178.
  64. ↑ חידושי מרן רי"ז הלוי הל' תעניות, ד"ה והנה. ועי' ציון 25.
  65. ↑ עי' משנה תענית כו ב, שר"י מחייב בכפיית המיטה, וביהגר"א שם בדעתו, ע"פ הירושלמי שם.
  66. ↑ ע"ע אבלות ציונים 108 ואילך. חי' רי"ז שם.
  67. ↑ המכתם תענית ל א.
  68. ↑ משנה תענית כו ב.
  69. ↑ רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה.
  70. ↑ ראבי"ה הל' תענית סי' תתפח, מובא במרדכי תענית סי' תרלט.
  71. ↑ עי' ב"י או"ח סי' תקנב, שהרמב"ם שהשמיט הלכה זו, סובר שדוקא לרשב"ג צריך לשנות. וצ"ב אם כוונתו שאף לרשב"ג אין דין זה נוהג אלא בסעודת בשר ויין, ולכן אינו שייך לרבנן, שלדעתם אסור כלל בבשר ויין, עי' ציונים 238, 253.
  72. ↑ ציונים 373 ואילך.
  73. ↑ דרכי משה או"ח סי' תקנא אות י וברמ"א שם ס"י. ועי' שו"ת מהר"י ברונא סי' קנב, מעשה שאכלו בסעודת ברית בערב ת"ב בבוקר ולא בלילה שלפניו, ואפשר שדוקא בבוקר ולא בסעודה מפסקת.
  74. ↑ רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ז; סמ"ג עשין דרבנן סי' ג; סמ"ק מצוה צו; רי"ו תא"ו ני"ח ח"ב; טשו"ע סי' תקנב א.
  75. ↑ משנה תענית כו ב, ערב ת"ב וכו' לא יאכל בשר וכו'.
  76. ↑ לבוש או"ח סי' תקנב ס"י.
  77. ↑ המכתם תענית ל א.
  78. ↑ משנה תענית שם.
  79. ↑ גמ' תענית ל א, ורש"י שם ד"ה וחכמים.
  80. ↑ רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה.
  81. ↑ ריטב"א תענית ל א.
  82. ↑ רמב"ן וריטב"א שם.
  83. ↑ תענית שם. ועי' רש"ש שם שנראה שהוא ט"ס, אלא יש לגרוס שיאכל מין אחר, דהיינו שיאכל שני תבשילים אחרים מהרגלו, ועי' טור שבציון 85, של"מ כדבריו. ועי' קרן אורה שם שמפרש שלדעתם יכול לאכול שני תבשילים, אלא שיאכלם ממין אחד, ולדעת ת"ק אף ממין אחד אסור, עי' ציון 144, ועי' טור שבציון 85 של"מ כדבריו.
  84. ↑ טור או"ח סי' תקנב.
  85. ↑ רא"ש תענית פ"ד סי' לג בשם ר"י גאות; רא"ש שם בשם הראב"ד.
  86. ↑ רא"ש שם בשם הראב"ד; שו"ת הרא"ש מכון י-ם תשובות נוספות תשובה נו.
  87. ↑ שו"ת הרא"ש שם.
  88. ↑ ארחות חיים הל ת"ב אות ו.
  89. ↑ ע"ע אכילת קדשים ציון 165 ואילך.
  90. ↑ דברים טז ז. א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א.
  91. ↑ ע"ע יד סולדת: בתורת בישול. א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א; ספר החיים (לר"ש קלוגר) סי' תקנב. ועי' פמ"ג סי' תקנב א"א ס"ק י, שדן לענין לאקשי"ן עם גבינה, ועי' ספר החיים שם בדעתו, שהיינו בלי בישול הגבינה, משום שבעשיית הגבינה מבשלים את החלב, ותמה עליו, שהוא פחות מיד סולדת, וצ"ב אם אפש"ל בדעת הפמ"ג, שמערב את הגבינה בכלי ראשון שחשוב בישול.
  92. ↑ ע"ע כלי ראשון כלי שני: בישול בהם. א"א שם.
  93. ↑ ע"ע עירוי. א"א שם.
  94. ↑ ע"ע כלי ראשון כלי שני ציון 46 ואילך. א"א שם. וע"ע הנ"ל ציון 31, שיש חולקים.
  95. ↑ ע"ע עירוי. א"א שם.
  96. ↑ א"א שם.
  97. ↑ ע"ע צלי. מרדכי שם, שכן הוא לשאר דינים בתורה. ועי' שו"ת מהר"ם בן חביב (מהדו' מכון חכמת שלמה) ח"ב סי' סז, שאף לסוברים שאין למדים לסעודה מפסקת מעירובי תבשילים (עי' ציון 164, לענין זה אין חילוק.
  98. ↑ עי' ציונים 86 ואילך.
  99. ↑ לבוש שם.
  100. ↑ עי' ציון 91.
  101. ↑ ע"ע אכילת פסחים: צלייתו.
  102. ↑ א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א.
  103. ↑ מטה יהודה או"ח סי תקנב ס"ק ה, ע"פ הראשונים שבציון 98, שלמדו לענין צלי, מעירובי תבשילים, וכבוש כמבושל לענין עירוב תבשילים (ע"ע). ועי' אחרונים שבציונים 112, שלענין כבוש אין למדים מעירוב תבשילים, וצ"ע אם חולקים גם לענין מעושן, ועי' מטה יהודה שם, שאף במקומות שאין כבוש חשוב מבושל, מעושן חשוב מבושל.
  104. ↑ ערוה"ש או"ח סי תקנב ס"ט.
  105. ↑ התעוררות תשובה ח"ג סי' לט.
  106. ↑ א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א.
  107. ↑ עי' ציון 91.
  108. ↑ א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א. ועי"ש עוד בטעם הדבר.
  109. ↑ ע"ע כבוש.
  110. ↑ מטה יהודה או"ח סי תקנב ס"ק ה, ע"פ הראשונים שבציון 98, שלמדו לענין צלי, מעירובי תבשילים, וכבוש כמבושל לענין עירוב תבשילים (ע"ע).
  111. ↑ ערוה"ש שם. ועי' ערוה"ש שם, שאף שכבוש כמבושל לענין עירוב תבשילים (ע"ע), אין להשוות לסעודה מפסקת, שתלוי בחשיבות תבשיל.
  112. ↑ ערוה"ש או"ח סי' תקנב ס"ז. ועי' טור או"ח סי' תקנב ולבוש שם ס"ב, שדנו לענין דבר שראוי לאכלו חי (עי' ציון 132) וכתבו כגון דג מליח, ולכאו' היינו כשחזר ובשלו, וראוי לאכילה חי במליחותו, (עי' ציונים 326, 329) אבל משום מליח אין איסור, וצ"ב אם היינו כשהוא מליח שחשוב רותח. ועי' שיירי כנה"ג שבציון 274, שלא אסר קישואים כבושים במלח ובחומץ, מטעם שני תבשילים, ומסתימת דבריו, משמע שהיינו אף כשנכבשו בשיעור שכבוש חשוב כמבושל (ע"ע), ואף כאשר אוכל תבשיל נוסף בסעודה.
  113. ↑ ע"ע מליח. ועי"ש שיש חולקים וסוברים שחשוב לגמרי כמבושל, וצ"ב אם לדעתם ה"ה לענין סעודה מפסקת.
  114. ↑ ערוה"ש שם.
  115. ↑ א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א. ועי"ש שכן המנהג שמתבלים במלח מלבד אכילת התבשיל, ושכן סתמו הפוסקים ולא חילקו בין מלח מבושל לשאינו מבושל. ועי"ש שכתב טעם נוסף לענין מלח, משום שהוא טפל, עי' ציון 186.
  116. ↑ א"א שם. ועי' בן איש חי שבציונים 122 ואילך, שדן לענין בישול חלב חמוץ, להקפותו, שאינו חשוב בישול לפי שאינו משנה את שמו וטעמו ומראהו, (ועי' ציון 122 שי"ל שהשינוי בחלב הנ"ל לא נעשה ע"י הבישול) ועי' ציון 123 שצ"ב לדעתו, האם די בשינוי מראה להחשיבו תבשיל, והאם הקפאת המלח שוב שינוי מראה. ועי' ספר החיים (לר"ש קלוגר) סי' תקנב, שדן לענין בישול חלב, בשביל להקפותו לגבינה, וצ"ב אם הבישול שם מועיל גם לשינוי הטעם.
  117. ↑ עי' ציון 132.
  118. ↑ א"א שם.
  119. ↑ אור לציון דלהלן.
  120. ↑ ספר החיים דלהלן.
  121. ↑ ספר החיים סי' תקנב; בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים סעיף יט. ועי' ספר החיים שם, האם אפשר להוכיח כן מדברי הראב"ד שבציון 132, שלא אסר דבר הנאכל חי, אלא כגון גבינה, והשמיט חלב. ועי' תוס' ורא"ש וטור שבציונים 128, 132, שדנו על דבר הנאכל חי, כגון חלב, ומשמע בדברי ספר החיים שנקטו כן שלא בדוקא, וצ"ב. ועי' בא"ח שם שכ"כ לענין חלב חמוץ (שקורין בערבי לבן או יגורטי) שמחממים החלב קודם שנקפה, וצ"ב שבכה"ג החלב משתנה, ואפשר שאין החימום גורם את השינוי.
  122. ↑ בן איש חי שם. וצ"ב האם בשביל שיהיה חשוב בישול די בשינוי באחד מהם, בטעם, במראה או בשם, ועי' ציון 117.
  123. ↑ ספר החיים שם.
  124. ↑ עי' ציון 87.
  125. ↑ ספר החיים שם.
  126. ↑ אור לציון ח"ג פכ"ח תשובה ב ובהערה. ועי"ש בהערה, שהיה אפשר לומר, שאינו בכלל שני תבשילים, ומכל מקום למעשה נראה שאסור, כיון שעכ"פ נתבשל.
  127. ↑ תוס' תענית ל א ד"ה ערב; רא"ש תענית פ"ד סי' לד בשם י"א; ריטב"א תענית כו ב; עי' מאירי בשם י"א; עי' אהל מועד שער מו"ק דרך ה, בשם רא"ה; עי' ראשונים שבציון 164, שגדר ב' תבשילים חלוק מדין עירוב תבשילים, ור"ן תענית כו ב בדעתם, שה"ה לענין דבר הנאכל חי, שכאן חשוב תבשיל, בשונה מעירוב תבשילים. ועי' ריטב"א שם, שהיינו כמו לענין בישולי עכו"מ, ואע"פ שלענין עירובי תבשילים (ע"ע) אינו חשוב תבשיל.
  128. ↑ ר"ן שם.
  129. ↑ תוס' שם.
  130. ↑ רא"ש שם בשם י"א.
  131. ↑ ריב"א מובא בסמ"ג עשה דרבנן ג ובסמ"ק מצוה צו ובספר הנייר הל' ת"ב ובמרדכי תענית סי' תרלד; ראב"ד מובא ברא"ש שם; ריצב"א, מובא בהגה"מ הל' תעניות פ"ה אות ס ובארחות חיים הל' ת"ב; ספר המנהיג הל' ת"ב; עי' רמב"ן שבציון 141, שמיני ירקות ופירות חיים מותר אפילו במינים הרבה, וריטב"א תענית כו ב בדעתו, שדוקא חיים, שאם נתבשלו הפירות אסור; ספר המחכים; עי' ריטב"א שם בשם תוס'; רא"ש שם, שכן מסתבר, והובא בטור או"ח תקנב. ועי' שבלי הלקט סדר תענית סי' רסה, ומאירי תענית ל א בשם י"א, ששני תבשלים היינו כגון גבינה, ועי' תוס' שם, שגבינה נאכלת ללא בישול. ועי' ריטב"א שם, שהמחמיר תע"ב. ועי' מחז"ו בשם קונט' לותיר שבציון 164, שדן על שני תבשילים כגון מילת העשוי מגבינה, וגבינה נאכלת ללא בישול, ועי' ציון 129, שאם אין שמו עליו, חשוב לכו"ע תבשיל, וצ"ב אם ה"ה בתבשיל הנ"ל. ועי' ריב"א וריצב"א שם, וכעי"ז בריטב"א שם, ע"פ הרמב"ן שם, שהוא כמו לענין עירובי תבשילים, ואע"פ שלענין בישולי עכו"מ, אינו חשוב תבשיל. ועי' המנהיג שם, שכן משמע, שהרי לא חילקו בדבר.
  132. ↑ שו"ע או"ח תקנב ג. ועי' מחזיק ברכה שם דין א, שהיינו בתורת חומרא.
  133. ↑ עי' ציון 87.
  134. ↑ רא"ש שם.
  135. ↑ זרע אמת ח"א סי' עח, בביאור דברי שער אריה המובא בברכ"י שבציון 58.
  136. ↑ עי' ציון 195. שם.
  137. ↑ עי' תוס' תענית ל א ד"ה ערב.
  138. ↑ עי' ציונים 128 ואילך.
  139. ↑ ספר החיים (לר"ש קלוגר) סי' תקנב. וצ"ב האם הנזק שיש בשתיית חלב ללא בישול, שוה לנזק שבאכילת בצל חי, שקשה לגוף כחרבות (עי' לעיל).
  140. ↑ ספר המנהיג הל' ת"ב; עי' תוס' תענית ל א ד"ה ערב; תורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה; עי' סמ"ק שבציון 132, לענין תפוחים מבושלים, ומהרי"ל הל' ת"ב בדעתו, שאם הם חיים מותר; אהל מועד שער מו"ק דרך ה; טוש"ע או"ח תקנב ד.
  141. ↑ לבוש או"ח תקנב ד. ועי' ציונים 86 ואילך, ששני תבשילים אסור משום שיש בהם שררה כבוד ותענוג.
  142. ↑ עי' ר' האי גאון מובא בהמנהיג הל' ת"ב וברמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה וברא"ש תענית פ"ד סי' לד ששני תבשילים היינו כגון אורז ועדשים; ר"ח תענית ל א, ששני תבשילים כגון אורז ועדשים; עי' רש"י תענית כו ב ד"ה שני תבשילין: בשר ודגים או בשר וביצים או דג וביצה וכו'. ועי' גליון שם שמש"כ רש"י "בשר" היינו מליח שהוא מותר באכילה, עי' ציון 256.
  143. ↑ ר' יצחק בן גאות מובא בהמנהיג וברמב"ן וברא"ש שם; רמב"ן שם; ריטב"א תענית כו ב, ושכן דעת מורו בשם רבותיו; שו"ע או"ח תקנב ג.
  144. ↑ שו"ע שם.
  145. ↑ עי' ציון 86.
  146. ↑ ר"י בן גאות ברא"ש שם.
  147. ↑ רמב"ן שם; ביהגר"א שם ע"פ גמ' ב"מ פד ב ובכמה מקומות.
  148. ↑ המחכים (קרקוב) עמ' 35; מאירי תענית ל א; ערוה"ש שם ס"ט; ריטב"א שם. ועי' המחכים שם שהיינו כדברי רבי יהושע שתמחויים מחלקים, (עי' כריתות יב ב, ע"ע שגגות) וצ"ב האם חכמים חולקים בדבר.
  149. ↑ מאירי שם.
  150. ↑ מג"א סי' תקנב ס"ק ג; קרבן נתנאל תענית פ"ד סי' לד אות נ.
  151. ↑ עי' ריטב"א שם; עי' מג"א שם; עי' קרבן נתנאל שם; ביהגר"א שם ס"ג. וכן פסק במשנ"ב שם ס"ק ח.
  152. ↑ תענית ל א. ביהגר"א שם. ועי' ביהגר"א שם, שלכאו' מפרש שמין אחד מותר אפילו בשני תבשילים. ועי' ביהגר"א שם, שמדברי רשב"ג נשמע לדברי חכמים.
  153. ↑ שו"ת כנה"ג סי' לו, בדעת טור או"ח סי' תקנב, וברכ"י סי' תקנב דין ג' בשמו; עי' פתח עיניים תענית ל א, שכ"מ מסתימת הפוסקים והשו"ע שם. עי' כנה"ג שם שכ"מ בלשון השו"ע תקנב ג: אם בישל מין אחד בשתי קדירות מיקרי שני מינין, ועי' אחרונים שבציון 152 שנראה שפרשו דברי השו"ע בע"א. ועי' שערי תשובה סי' תקנב ס"ק ג, שצ"ע בטעם הדבר, כיון שבאכילה אינו אוכל רק תבשיל אחד, ובתלמוד לא הקפידו רק שלא יאכל ב' תבשילים.
  154. ↑ שו"ת כנה"ג שם, שאולי חשו חכמים לזה, ושלזה הסכימו החכמים השלמים; עי' פתח עיניים שבציון 161, שלא התיר כאשר בני הבית מרובים אלא כשניכר שעושים לצורך כן.
  155. ↑ עי' ציון 144.
  156. ↑ תורת חיים (סופר) סי' תקנב אות ד. ועי' בנהר שלום שם אות ד, שמצדד להקל בביצה ורכה וקשה, ולא פירש הטעם.
  157. ↑ תורת חיים שם.
  158. ↑ בן איש חי שנה א פרשת דברים אות יט, שיש להחמיר כיון שנסתפקו בזה האחרונים; אור לציון תשובות ח"ג פכ"ח אות א. ועי' אור לציון שם, שה"ה שאסור בשני אופני טיגון של ביצה.
  159. ↑ עי' ציון 154.
  160. ↑ פתח עיניים תענית ל א.
  161. ↑ שו"ת כנה"ג סי' לו.
  162. ↑ שו"ת כנה"ג סי' לו; ועי' ציון 152, שי"ס שאף בשתי קדרות חשוב תבשיל אחד, ובציון143, שי"ס שכל מין אחד חשוב תבשיל אחד, וכ"ש כאן.
  163. ↑ מחז"ו (גולדשמיט) הל' ערב תשעה באב סי' ב, בשם קונטרס לותיר; רמב"ן תורת האדם אבלות ישנה; עי' רא"ש תענית פ"ד סי' לד, שבצרפת מקילים בזה. ועי' רמב"ן שם שאינו דומה לענין עירוב תבשילים, שחשוב שני תבשילים (עי' ציון 167). על פסק השו"ע, עי' ציון 167. ועי' ציון 98.
  164. ↑ רמב"ן שם; עי' רא"ש שם, שכן אומרים בצרפת.
  165. ↑ עי' ציונים 86 ואילך, בטעם איסור שני תבשילים. ר"ן תענית כו ב.
  166. ↑ עי' רש"י תענית כו ב ד"ה שני תבשילים: בשר וביצים שעליו; עי' תוס' שבציון 171, שדוקא בדבר שאין עושים תבשיל בפ"ע מותר בקדירה אחת; רמב"ן שם בשם יש מחמירים; עי' מרדכי תענית סי' תרלד; ספר המחכים (קרקוב) עמוד 35; עי' רא"ש שם שבאשכנז מחמירים; בהגר"א שם. ועי' שו"ע או"ח תקנב ג, שכן יש להחמיר, וביה"ל שם ד"ה וכן, שאף שמדינא מותר, נכון להחמיר, כדעת האוסרים. ועי' רמב"ן שם, שהמחמירים סוברים שהוא כמו שמצינו שחשוב בני תבשילים לענין עירוב תבשילים (ע"ע), וכ"כ במרדכי שם, ועי' ציון 164. ועי' רש"י שם ודעת המחמירים ברמב"ן שם שה"ה דג וביצה שעליו, ועי' בהגר"א שם, שיש לחלק, שבדג וביצה שעליו, הם תבשיל אחד, בשונה משני מינים בקדירה אחת, וצ"ב טעם החילוק, ועי' ציון 179, שי"א שבכה"ג דרכו בכך. ועי' המחכים שם, שהוכיח ממה שלא מצינו בשום מקום שהאוכל חצי זית חלב וחצי זית נותר בתמחוי אחד חייב, הרי שאין קדירה מצרפת אף לחומרא. ועי' ראבי"ה סי' תתפח, שיש להחמיר מאחר ולא פירש התלמוד מהו ב' תבשילים, וצ"ב לענין מה יש להחמיר, ועי' מרדכי שם, שנראה שהיינו לענין שני מינים בקדרה אחת. ועי' אור לציון ח"ג פכ"ח תשובה א, שה"ה מרק ירקות חשוב שני תבשילים.
  167. ↑ בהגר"א שם.
  168. ↑ תוס' דלהלן.
  169. ↑ תוס' תענית לא ד"ה ערב.
  170. ↑ עי' ציון 167. תוס' שם.
  171. ↑ עי' ציון 168.
  172. ↑ עי' טור או"ח סי' תקנב שתבשיל שדרך לעשותו משני מיני מאכל, חשוב תבשיל אחד, וב"ח שם בדעתו, שהיינו דוקא באופן שמין אחד עיקרי.
  173. ↑ ב"ח שם.
  174. ↑ עי ב"י שם, בדעת הראשונים שבציון 168, שה"ה אפונים ובצלים וביצים.
  175. ↑ עי' שיירי כנה"ג שבציון 181, שלהלכה אין מחמירים כאשר יש מנהג יחידים, ואינו דומה לבישולי עכו"מ, שהוא תלוי ברוב העולם, ודבר שנהגו בו יחידים בטלה דעתם, משום שסומכים על המקילים, שכל שני מינים בקדרה אחת מותר (עי' ציון164) משמע שמעיקר הדין הולכים אחר רוב העולם.
  176. ↑ עי' ציון 168.
  177. ↑ עי' טור ושו"ע או"ח תקנב ג שתבשיל שדרך לבשלו משני מיני מאכל, כגון אפונים עם בצלים וביצים, חשוב תבשיל אחד, ומג"א שם סק"ג שהיינו כשרוב פעמים מתבשלים יחד; עי' נחלת צבי שם אף בדעת המחמירים שברמב"ן שבציון 167, בדג וביצה שעליו, היינו דוקא שהכניס ביצה מבושלת לתוך הדג, שאין דרכו בכך, אבל ביצה שטחים אותה על הדג, שדרכו בכך כל השנה, אף לדעתם חשוב תבשיל אחד. ועי' רש"י תענית כו ב ד"ה שני, "דג וביצה שעליו, כדאמר בפרק ערבי פסחים" ועי' רש"י פסחים קיד ב ד"ה אפילו, "דג וביצה שעליו, שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים", ומשמע שלא כדברי הנחלת צבי.
  178. ↑ ראשונים ואחרונים שם.
  179. ↑ עי' ב"י שם בדעת הראשונים שבציון 168; עי ביהגר"א שם שמשוה דג וביצה שעליו לאפונים וביצים, ושעה"צ שם ס"ק ו בדעתו, שלדעת המקילים מותר אף כשדרכו לפעמים. ועי' מג"א סי' תקנב ס"ק ה, שמש"כ בשו"ע שם שנוהגים לאכול עדשים עם ביצים (עי' ציון 424) היינו במקומות שדרכם בכך כל השנה. ועי' שיירי כנה"ג הגהות ב"י או"ח סי' תקנב, שלהלכה אפשר להקל, אף לבני מקום אחד, שרבים נוהגים לאכלם יחד, משום שהאיסור אינו מוסכם, שי"ס שכל שני תבשילים בקדירה אחת, מותרים, (עי' ציון164) ולכן אין לנו לקחת חומרתם, אלא למי שאינו רגיל כלל.
  180. ↑ עי ביה"ל שם ד"ה שנותנים, שמסתפק בדעת השו"ע שם, שמקילים באפונים עם ביצים ובצלים, האם דוקא בכה"ג.
  181. ↑ עי' ציון 168.
  182. ↑ עי' ב"י או"ח סי' תקנב, בדעת הטור שבציון 174, שדבר שדרכו בכך, חשוב תבשיל אחד, ה"ה דג וביצה שעליו, ומחצית השקל שם ס"ק ד, שדג וביצה שעליו, אין רוב בישולם יחד.
  183. ↑ עי' שבלי הלקט סי' רסה בשם ר' אביגדור כהן צדק, שאפילו לביבות עם גבינה חשוב שני תבשילים (מובא במג"א שם ס"ק ג) ומחצית השקל שם בדעתו, שאף שדרכו בכך, כיון שאין רוב בישולם יחד; מג"א סי' תקנב ס"ק ג.
  184. ↑ שו"ת הרא"ש מכון י-ם תשובות נוספות תשובה נו, מובא ברכי יוסף או"ח סי' תקנב שיורי ברכה דין א, ובשע"ת שם ס"ק ג.
  185. ↑ עי' ציונים 187 ואילך. שו"ת הרא"ש שם.
  186. ↑ מחזיק ברכה דלהלן.
  187. ↑ עי' ציון 210 זרע אמת דלהלן.
  188. ↑ מחזיק ברכה סי' תקנב דין א; ערוך השולחן שם סעי' ט.
  189. ↑ מחזיק ברכה שם, שכן המנהג שא"י ומצרים וגלילות טורקיה.
  190. ↑ עי' ציון 196.
  191. ↑ מחזיק ברכה שם, שכ"מ בכמה מקומות שכשאין ראיה אין שתיה בכלל אכילה.
  192. ↑ מחזיק ברכה שם, שכ"מ בכמה מקומות; עי' ערוך השולחן שם, שתה וקפה אינם חשובים תבשיל. ועי' מחזיק ברכה שם, שכן מצינו שהאיסור תלוי בשם תבשיל, עי' רמב"ן שבציון 64, וריטב"א שבציון 128 לענין דבר הנאכל חי, ואף שלהלכה אוסרים אף דבר שאינו קרוי תבשיל, עי' ציון 133, אי"ז מעיקר הדין, וכאן לא החמירו. ועי' שלמי נדרים מט א, שבגמ' שם משמע שמשקה ששורים בו פת ואוכלים, חשוב תבשיל, וה"ה קפה שרגילים לשרות בו פת ולאכלו.
  193. ↑ זרע אמת ח"א סי' עח; עי' בן איש חי פרשת דברים אות יט, לענין סוכר שבשלו ועשאו משקה. ועי' זרע אמת שם, שהוכיח כן מאיסור בשולי עכו"מ,שלא התירו במשקה, עי' ערכו ציון 117.
  194. ↑ תענית כו ב.
  195. ↑ ע"ע שתיה. זרע אמת שם.
  196. ↑ עי' תוס' ורא"ש וטור שבציונים 128, 132, שדנו על דבר הנאכל חי, כגון חלב. ועי' בספר החיים (לר"ש קלוגר) לסי' תקנב, שמדייק שהראב"ד שאוסר דבר הנאכל חי, לא הזכיר חלב, משום שבחלב פשוט להתיר, (עי' ציון 132) ומשמע בדבריו שהראשונים הנ"ל כתבו חלב, שלא בדוקא, וצ"ב.
  197. ↑ לבוש סי' תקנב ס"ב; משנ"ב שם ס"ק יא. וצ"ב האם יש לחלק, שחלב חשוב תבשיל יותר משאר משקאות.
  198. ↑ עי' ציון 132. לבוש שם; משנ"ב שם.
  199. ↑ עי' התעוררות תשובה ח"ג סי' לט. וכ"מ מתסימת הפוסקים שלא יאכל שני תבשילים, ובדרך כלל אוכלים פת בסעודה. ועי' ציונים 86 ואילך, שאיסור שני תבשילים הוא משום חשיבות ועונג ושררה, ועי' בצל החכמה שבציון 193, שבאכילת פת אין אחד מכל אלו.
  200. ↑ ע"ע לחם.
  201. ↑ עי' ציון 206.
  202. ↑ התעוררות תשובה ח"ג סי' לט.
  203. ↑ ע"ע לחם.
  204. ↑ התעוררות תשובה ח"ג סי' לט. וצ"ב האם הוא הדין בכל דבר שיש בו ספק, האם הוא בכלל תבשילים, יש להחמיר מספק.
  205. ↑ עי' ציון 206.
  206. ↑ עי' ציון 195.
  207. ↑ עי' ציון 128.
  208. ↑ זרע אמת ח"א סי' עח. עי"ש שלמד כן מבשולי גויים, עי' ערכו ציון 117.
  209. ↑ מהר"ם בן חביב דלהלן.
  210. ↑ שו"ת מהר"ם בן חביב (הוצאת מכון אוצרות שלמה) ח"ב סי סז.
  211. ↑ א"א (בוטשאטש) סימן תקנב ס"א. ועי"ש שהיינו אף לסוברים ששני תבשילים שנתבשלו יחד חשובים תבשיל אחד, עי' ציון 167.
  212. ↑ עי' ציון 186.
  213. ↑ א"א שם.
  214. ↑ קרא עלי מועד פ"ו הערה ט, בשם הגר"נ קרליץ.
  215. ↑ אור לציון ח"ג פכ"ח תשובה א בהערה, לענין ריבה או מרגרינה; עי' קרא עלי מועד שם, בשם הגר"ח קניבסקי שמפקפק.
  216. ↑ עי' ציונים 86 ואילך.
  217. ↑ שו"ת בצל החכמה ח"ד סי נה.
  218. ↑ עי' מהר"ם בן חביב דלהלן.
  219. ↑ עי' מהר"ם בן חביב דלהלן.
  220. ↑ עי' ערוה"ש דלהלן.
  221. ↑ שו"ת מהר"ם בן חביב (הוצאת מכון אוצרות שלמה) ח"ב סי סז; ערוה"ש סי' תקנב ס"ז.
  222. ↑ עי' ציונים 86 ואילך.
  223. ↑ עי' ערוה"ש שם. ועי' ערוה"ש שם, שאינו דומה לעירוב תבשילים, שהוא דוקא בדבר הבא ללפת את הפת, כיון שכאן הכל תלוי בחשיבות.
  224. ↑ עי' מרדכי בשם הסמ"ג בשם ריב"א, שאסור לאכול תפוחים אחר תבשיל אחד, ושו"ת מהר"ם בן חביב (הוצאת מכון אוצרות שלמה) ח"ב סי סז בדעתו, שהיינו אף באכילת התפוחים לקינוח, ומובא במחזיק ברכה סי' תקנב ובשערי תשובה שם ס"ק ג.
  225. ↑ משנה הלכות חלק יא סימן תנב.
  226. ↑ עי' ציונים 86 ואילך.
  227. ↑ שו"ת כנה"ג סי לו, הובאו דבריו בפוסקים ובמשנ"ב סי' תקנב ס"ק ט. ועי' כנה"ג שם שת"ח אחד אסר מפני הרואים, ודבריו דחויים.
  228. ↑ תענית כו ב.
  229. ↑ כנה"ג שם.
  230. ↑ עי' ציונים 411 ואילך.
  231. ↑ עי' רא"ש תענית פ"ד סי' ד, שכיון שאוכלים ביצים, אין אוכלים תבשיל אחר, ועי' ציון 236; מג"א סי' תקנב ס"ק ה, שמש"כ בשו"ע שם שאוכלים עדשים עם ביצים היינו כשדרכו בכך כל השנה; פר"ח או"ח סי' תקנב ליקוטים אות ה. ועי' ציון 235 שי"מ דברי השו"ע בע"א.
  232. ↑ עי' ציון 167.
  233. ↑ בארות המים או"ח סי' כד, ע"פ לשון השו"ע תקנב ה, שנוהגים לאכול עדשים עם בצלים, ועי' מג"א שבציון 233, שפי' דברי השו"ע שם בע"א.
  234. ↑ בארות המים שם ע"פ הרמ"א שם, שעל מש"כ השו"ע שם שיש נוהגים לאכול עדשים, הוסיף שיש נוהגים לאכול ביצים קשות, ומבאר שהיינו מלבד העדשים. ועי' פר"ח שם שרבים מהתלמידים טועים בדבר, ע"פ מש"כ בשו"ע תקנב ה, שנוהגים לאכול עדשים, והוסיף הרמ"א ויש נוהגים לאכול ביצים, אבל הכונה היא שהיינו במקום עדשים. ועי' לב מבין הל' תעניות פ"ה, שראה שיש נוהגים לאכול עדשים, ואח"כ אוכלים ביצים, ומסתפק האם הדבר מותר, כיון שאין אוכלים אותה אלא משום אבלות, והראיה שטובלים אותה באפר. ועי' בארות המים שם שכן משמע מדברי הטור שבציון 411, שנוהגים לאכול עדשים או ביצים, ולכך אין לאכול תבשיל אחר, שמשמע מלבד שניהם, ושכן משמע ברא"ש שבציון הנ"ל, שיש נוהגים לאכול ביצים, ולכן אין אוכלים תבשיל אחר, שמשמע מזה שמאכל אבלים, אינו בכלל שני תבשילים, וצ"ב בדבריו, שבטור וברא"ש משמע להיפך.
  235. ↑ עי' רי"ף תענית ל א, ורא"ש שם פ"ד סי' לה, והאגודה שם פ"ד אות כ, שהביאו את הדין שמותר בבשר מליח, (עי' ציונים.. ואילך) וב"ח או"ח סי' תקנב בדעתם, שמשמע שבשר סתם אסור, וכ"כ הרמב"ן דלהלן, שכן פוסק הרי"ף ; רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ז; סמ"ג עשין דרבנן סי' ג; רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה, בשם כל הגאונים; רמב"ן שם; סמ"ק מצוה צו; ריטב"א תענית ל א; רי"ו תא"ו ני"ח ח"ב; טשו"ע סי' תקנב א. ועי' רמב"ן שם, שאע"פ שיש גורסים שאמוראים פירשו דעת רשב"ג (עי' ציונים242) אין זה משום שסוברים כן, אלא שפירשו דעתו. ועי' רמב"ן שם, שאע"פ שחכמים שבציון 248, מתירים, וכן יש גורסים שאף רבי יהודה מתיר, הלכה כסתם משנה.
  236. ↑ משנה תענית כו ב, ערב ת"ב וכו' לא יאכל בשר וכו'.
  237. ↑ המכתם תענית ל א.
  238. ↑ משנה תענית שם.
  239. ↑ עי' ריטב"א שם.
  240. ↑ רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה.
  241. ↑ ריטב"א תענית ל א.
  242. ↑ רמב"ן וריטב"א שם.
  243. ↑ ברייתא תענית ל א. על שינוי זה בסעודה שאינה של בשר, עי' ציון 68 ואילך.
  244. ↑ ירושלמי תענית פ"ד ה"ו.
  245. ↑ תענית שם. ועי' רמב"ן, תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה, שהיינו כשיטת רשב"ג, ששינוי ומיעוט דבר אחד הוא. ועי' רמב"ן שם, שחכמים היינו כרשב"ג, אי נמי רשב"ג דמתני' היא, וצ"ב החילוק בין ב' התירוצים.
  246. ↑ גמ' סנהדרין ע א.
  247. ↑ ר"ן שם.
  248. ↑ עי' ציון 38. טור או"ח סי' תקנב. ועי' ב"ח שם שתמה שא"כ יש לאסור שאר מאכלים שיש בהם מעדן ותענוג. ועי' ציון 29.
  249. ↑ עי' חיי אדם ח"ב-ג כלל קלג; ערוה"ש סי' תקנב ס"ב. ועי' ציונים 281, 284.
  250. ↑ עי' ראשונים שבציון 267, שדוקא כאשר נמלח חשוב מליח, ופרישה או"ח סי' תקנב אות א, בדעתם.
  251. ↑ פרישה שם בשם מפרשים בדעת הראשונים שבציון 264, שאף כאשר אינו מלוח במלח חשוב מליח.
  252. ↑ ירמיה יז ו.
  253. ↑ פרישה שם.
  254. ↑ ברייתא תענית ל א; רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ז; טור או"ח סי' תקנב.
  255. ↑ רש"י שם ד"ה עד כמה, שדוקא בזמן אכילת שלמים (עי' ציון 261) מצינו שקרוי בשר, שנאמר (ויקרא ז) והנותר מבשר זבח שלמיו; עי' ר"ן שם.
  256. ↑ רש"י שם.
  257. ↑ טור או"ח סי' תקנב בשם ראבי"ה. ועי' ב"ח שם.
  258. ↑ ר"ן שם. ועי' ציון 2, בטעם איסור אכילת בשר, שהוא משום שמחה ותענוג.
  259. ↑ רש"י תענית ל א ד"ה עד כמה; עי' ראשונים שבציון 264, שכל שעבר עליו יותר משני ימים ולילה חשוב מליח, ואע"פ שלא שהה במלחו; ר"ן שם.
  260. ↑ גמ' תענית שם. רש"י שם. ועי' ציון 12, שי"מ דברי רב חיננא בע"א.
  261. ↑ ע"ע שלמים. רש"י שם.
  262. ↑ ע"ע מלח. פרישה או"ח סי' תקנב ס"א.
  263. ↑ תוס' שם ד"ה ואע"ג; עי' פרישה או"ח סי' תקנב אות א, שמש"כ רש"י שבציון 8 ואילך, שמליח היינו ששהה במלחו יותר משני ימים, לרבותא שאף בכה"ג חשוב מליח, אע"פ שהמלח מקיים את המאכלים, עי' ציון 10. ועי' ציון ציון 13 שי"מ דברי רש"י בע"א.
  264. ↑ פרישה או"ח סי' תקנב אות א. ועי' ציון 4 שי"מ לדעתם שמליח היינו יבש.
  265. ↑ גמ' תענית שם. עי' תוס' שם. ועי' ציון 8, שי"מ דברי רב חיננא בע"א.
  266. ↑ עי' ראשונים שבציון 8, שמליח היינו ששהה במלחו יותר משני ימים, ועי' ב"י או"ח סי' תקנב, שמשמע שהיינו דוקא בכה"ג. ועי' פרישה שם שתמה, שלענין שלמים אין חילוק בין מליח לשאינו מליח, והרי דימו בגמ' את גדר מליח לדין שלמים, ולכן פי' דברי רש"י בע"א, עי' ציון 11 .
  267. ↑ תוס' תענית ל א ד"ה ואע"ג; סמ"ק מצוה צו, מובא בטור או"ח סי' תקנב; מאירי שם בשם י"א.
  268. ↑ תוס' שם.
  269. ↑ עי' ציון 257. ב"ח שם.
  270. ↑ ב"ח שם.
  271. ↑ עי' מאירי שבציון 273, שאין לאסור אלא משום מנהג; ב"ח שם בדעת הראבי"ה שבציון 27 ואילך, שטעם איסור בשר תלוי בשמחה.
  272. ↑ עי' ציון 258. ב"ח שם.
  273. ↑ רבינו שב"ט מובא בראבי"ה סי' תתפח; ראבי"ה שם, מובא באו"ז ח"ב סי' תטו ובמרדכי תענית סי' תרלט. ועי' ראבי"ה שם, שלמד כן מדין בן סורר ומורה, שבאכילת עוף אינו נעשה בן סורר (ע"ע ציונים 25 ואילך), ומדין שמחה ברגלים שאינו יוצא ידי חובה בעוף (ע"ע שמחה).
  274. ↑ ראבי"ה שם, ע"פ דין שמחה ברגלים, שאינו יוצא יד"ח בעוף, (ע"ע הנ"ל).
  275. ↑ עי' ציון 3.
  276. ↑ טור או"ח סי' תקנב.
  277. ↑ ע"ע קרבן.
  278. ↑ ע"ע הנ"ל
  279. ↑ עי' ציון 251.
  280. ↑ ערוה"ש סי' תקנב ס"ב.
  281. ↑ עי' ציון 251.
  282. ↑ ע"ע קרבן. ערוה"ש סי' תקנב ס"ב.
  283. ↑ מאירי תענית ל א בשם רוב מפרשים; כף החיים סי' תקנב ס"ק טז, ע"פ הרא"ש שבציון 186, שדן על אכילת דגים לענין ב' תבשילים. ועי' ראשונים שבציון 167, שדנו על אכילת דגים לענין ב' תבשילים. וצ"ב בלשון המאירי שם, שכן הוא דעת מפרשים, האם משמע מזה שיש חולקים.
  284. ↑ ע"ע נדרים.
  285. ↑ מאירי שם.
  286. ↑ ציונים 316 ואילך.
  287. ↑ עי' רי"ף תענית ל א, ורא"ש שם פ"ד סי' לה, והאגודה שם פ"ד אות כ, שהביאו את הדין שמותר ביין מגתו, (עי' ציונים.. ואילך) משמע שיין סתם אסור, וכעין מש"כ הב"ח שבציון.. לענין בשר, וכ"כ הרמב"ן דלהלן, שכן פוסק הרי"ף; רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ז; סמ"ג עשין דרבנן סי' ג; רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה, בשם כל הגאונים; רמב"ן שם; סמ"ק מצוה צו; ריטב"א תענית ל א; רי"ו תא"ו ני"ח ח"ב; טשו"ע סי' תקנב א. ועי' רמב"ן שם, שאע"פ שיש גורסים שאמוראים פירשו דעת רשב"ג (עי' ציונים 294) אין זה משום שסוברים כן, אלא שפירשו דעתו. ועי' רמב"ן שם, שאע"פ שחכמים שבציון 264, מתירים, וכן יש גורסים שאף רבי יהודה מתיר, הלכה כסתם משנה.
  288. ↑ משנה תענית כו ב, ערב ת"ב וכו' ולא ישתה יין.
  289. ↑ המכתם תענית ל א.
  290. ↑ משנה תענית שם.
  291. ↑ עי' ריטב"א שם.
  292. ↑ רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה.
  293. ↑ ריטב"א תענית ל א.
  294. ↑ רמב"ן וריטב"א שם.
  295. ↑ ברייתא תענית ל א. ועי' טור סי תקנב שלרשב"ג אם היה רגיל לשתות ד' כוסות, ישתה ג', וצ"ב ביחס השיעור שצריך למעט. וצ"ב אם בדוקא נקטו כשרגיל בשתיה מרובה, שאין צריך למעט אלא משתיה מרובה, או שהוא הדין למי שרגיל בכוס, או שתים.
  296. ↑ פני משה שם, על הירושלמי דלהלן.
  297. ↑ ירושלמי תענית פ"ד ה"ו.
  298. ↑ תענית שם. ועי' רמב"ן, תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה, שהיינו כשיטת רשב"ג, ששינוי ומיעוט דבר אחד הוא. ועי' רמב"ן שם, שחכמים היינו כרשב"ג, אי נמי רשב"ג דמתני' היא, וצ"ב החילוק בין ב' התירוצים.
  299. ↑ עי' ציון 296 ואילך.
  300. ↑ עי' ציון 38.
  301. ↑ טור או"ח סי' תקנב. ועי' טור שם שלכן אסור, אף שמצוה לאבלים לשתות יין.
  302. ↑ ב"ח או"ח סי' תקנב. ועי"ש שכן מצינו בכתוב, (עי' תהלים קד טו: ויין ישמח לבב אנוש)
  303. ↑ עי' חיי אדם ח"ב-ג כלל קלג; ערוה"ש סי' תקנב ס"ב. ועי' ציונים 288.
  304. ↑ ע"ע כוס של ברכה: הברכות הטעונות כוס.
  305. ↑ שו"ת מהר"י מברונא סי' יז. ועי"ש שהוכיח מזה שה"ה לענין המנהג שלא לשתות יין מר"ח אב (ע"ע בין המצרים, ציון 100) ושיש חולקים לענין ימים אלו, וצ"ב אם חולקים גם לענין סעודה מפסקת. וצ"ב שהאיסור בשתית יין הוא רק בשעת הסעודה, ושתיית כוס של ברכת המזון, היא לאחר הסעודה, ואפשר שכוס של ברכה נטפל לסעודה.
  306. ↑ מאירי דלהלן בשם הרבה גאונים, שהקלו לענין סעוד"מ בהעלאת רתיחה אחת.
  307. ↑ מאירי תענית ל א בשם הרבה גאונים.
  308. ↑ זרע אמת ח"א סי' עח. ועי' ציון 274 שמשמע מדבריו במק"א שאסור, וצ"ב.
  309. ↑ תענית כו ב.
  310. ↑ זרע אמת שם.
  311. ↑ זרע אמת שם, ע"פ שו"ת מהר"י מברונא סי' יג, לענין המנהג שלא לשתות יין, בשבוע שחל בו תשעה באב.
  312. ↑ ע"ע ייו של גויים ציונים 301, 435.
  313. ↑ עי' שיירי כנסת הגדולה הגהות טור או"ח סי' תקנב אות ב, שלא אסר קישואים בחומץ משום זה; זרע אמת ח"א סי' עח, הובאו דבריו בברכי יוסף סי' תקנב ס"ק ג, ובשערי תשובה שם ס"ק א. ועי"ש שגדר יין לסעודה מפסקת קל יותר מיין נסך, וכמו שמצינו לענין יין תוסס, שבמגע גוי אסור (ע"ע יין של גויים: היין) ולענין סעודה מפסקת אינו חשוב יין (עי' ציון 283) ואף שנוהגים להחמיר ביין תוסס, בחומץ לא נהגו להחמיר. ועי"ש שמביא שיש חוששים. ועי"ש שהוא עוסק כשנותנים אותם לתוך התבשיל, וצ"ב שדעתו שאף יין בתבשיל אין בו איסור מעיקר הדין (עי' ציון 269) ולא משמע שם שדן משום הגזירה שבציון 272.
  314. ↑ ברייתא תענית ל א וסנהדרין ע א.
  315. ↑ טור או"ח סי' תקנב.
  316. ↑ ברייתא שם ושם.
  317. ↑ רש"י תענית שם ד"ה תוסס.
  318. ↑ רש"י סנהדרין שם ד"ה כל זמן.
  319. ↑ רש"י תענית שם ד"ה יין.
  320. ↑ ברייתא שם ושם; רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"ז; טשו"ע תקנב ב.
  321. ↑ בה"ג סימן יח.
  322. ↑ אוצה"ג מלואים לתענית ל א.
  323. ↑ משנ"ב שם ס"ק ז.
  324. ↑ עי' ציון 43.
  325. ↑ ע"ע נסכים. עי' ציון 43. ערוה"ש סי' תקנב ס"ב. ועי' נחל אשכול הל' תשעה באב עמוד 14 אות ח, שאין לפרש כן, לפי משמעות הגמ' ב"ב צז ב, שהוא כשר בדיעבד, ולכתחילה אינו כשר עד מ' יום, אבל עי' מאירי נדה ח א, שעד ג' ימים פסול בדיעבד למזבח. ועי' שעה"צ שם ס"ק ג, שאין לפרש הטעם משום נסכים, שהרי לענין נסכים השיעור הוא מ' יום.
  326. ↑ עי' בה"ג סי' יח, ששיעור תסיסה הוא ג' ימים, והוסיף שבן ארבעים יום אסור, שיש בו שמחה וראוי לנסכים, ונחל אשכול הל' תשעה באב עמוד 14 אות ח בדעתו, ועי"ש שלא מצא לו חבר. ועי' הגהות בן אריה לבה"ג שם, צ"ע על דברי הבה"ג שבגמ' סנהדרין שם משמע ששיעור ארבעים יום, נאמר דוקא לענין בן סורר.
  327. ↑ הגהות הרא"ש טרויב לבה"ג שבציון 287 אות ד, שאולי יש לפרש כן בדעת הבה"ג שם.
  328. ↑ אחרונים דלהלן.
  329. ↑ נהר פקוד הל' ת"ף אות ה. על טעמים נוספים שלא לשתות שכר, עי' ציון 335 ואילך.
  330. ↑ מחזיק ברכה סי' תקנב ס"ק א, ובברכ"י שם אות ז, בשם מהר"ש אריה, והביאו בשערי תשובה שם ס"ק א. ועי' אחרונים שבציונים 338 ואילך, שלא אסרו שיכר ויין שרף מטעם זה, וצ"ב אם מתירים משקה של תענוג ושררה, או שסוברים שאין אלו משקים של תענוג ושררה.
  331. ↑ אחרונים הנ"ל.
  332. ↑ תוס' דלהלן.
  333. ↑ עי' ציון 349.
  334. ↑ תוס' דלהלן; רמ"א דלהלן.
  335. ↑ תוס' תענית ל א ד"ה ואע"ג; הרוקח סי' שי; עי' טור או"ח סי' תקנב שמביא את דברי רשב"ג דלהלן, והמציין על הרמ"א דלהלן ושיירי כנה"ג הגהות טור שם אות א בדעתו, שסובר שכן הוא אף בשאר משקים ולכו"ע; רמ"א שם ס"א.
  336. ↑ עי' ציון 255.
  337. ↑ רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה.
  338. ↑ ריטב"א תענית שם. ועי' רי"ף שגרס א"ר יהודה, ועי' רמב"ן שם שהיינו רבי יהודה.
  339. ↑ ברייתא תענית ל א. על הרגיל בשיעור פחות מזה, עי' ציון 259.
  340. ↑ ביהגר"א שם בשם הפוסקים, בדעת הראשונים הנ"ל.
  341. ↑ עי' ב"י שם, וביהגר"א שם, בשם הפוסקים, בדעת הראשונים הנ"ל.
  342. ↑ עי' ב"י שם בדעת הרמב"ם שהשמיט דברי רשב"ג, ושיירי כנה"ג שם בדעת הראבי"ה שבציון 71, שלא הביא את דברי רשב"ג לענין מיעוט משתיה, שסוברים שהיינו דוקא ביין ולרשב"ג.
  343. ↑ עי' ציון 300.
  344. ↑ עי' ציון 255 ואילך.
  345. ↑ ב"י ושכנה"ג שם.
  346. ↑ עי' ציון 58.
  347. ↑ עי' ציון 256.
  348. ↑ עי' ציון 257.
  349. ↑ עי' ציון 283.
  350. ↑ או"ז סי' תטו, ומובא בהגהות אשר"י תענית פ"ד סי' לה ובב"י או"ח סי' תקנב. ועי' או"ז שם, שכך נהגו אבותינו, ויש בזה משום אל תטוש (ע"ע מנהג). ועי' ציונים 326 ואילך, לענין דג כשהוא מליח. ועי' ציון 277, שיש אוסרים בבשר עוף, וצ"ב האם ה"ה בבשר מליח, ועי' בית דוד שבציון 326 שדייק את לשון השו"ע, שדוקא לענין בשר, הזכיר שנהגו לאסור במליח, וכעי"ז יש לדייק לענין עוף, שלא נזכר שם בשו"ע מנהג לאסור אף כשהוא מליח.
  351. ↑ עי' ציון 38. שו"ת בית דוד סי' שכז. ועי' ציון 277, שכעי"ז כתב הטור לענין בשר עוף.
  352. ↑ שו"ע או"ח סי' תקנב ס"ב.
  353. ↑ מאירי תענית ל א.
  354. ↑ עי' ציון 271.
  355. ↑ עי' ציון 333.
  356. ↑ עי' ציון 249.
  357. ↑ עי' או"ז סי' תטו שנוהגים שלא לאכול דגים, ומובא בשו"ע או"ח תקנב ס"ב, ומחזיק ברכה או"ח סי' תקנב דין ב (בדעת השו"ע דלהלן, ולכאו' ה"ה בדעת האו"ז) שהיינו משום מנהג.
  358. ↑ ע"ע לשון בני אדם. וע' נדרים. מג"א שם, משום שלענין נדרים יש מקומות שדגים בכלל בשר.
  359. ↑ מג"א שם; עטרת זקנים סי' תקנב ס"ק ב.
  360. ↑ מג"א שם.
  361. ↑ עטרת זקנים שם. ועי"ש שהוסיף שבזמנו דגים הם מאכל של כבוד יותר מבשר שור ועופות
  362. ↑ שו"ת בית דוד סי' שכז. ועי' ציון 277, שכעי"ז כתב הטור לענין בשר עוף.
  363. ↑ עי' מג"א שם ס"ק ב שיש גורסים בדברי ההגהות אשר"י והשו"ע שבציון 313, "גדיים" ולא דגים, (והביא כן בשם הנחלת צבי, ואינו לפנינו) ועי' שנו"ס שבהגהות והערות אותיות ב, ג, לטור הוצאת שירת דבורה; א"ר סי תקנב ס"ק א, שכ"מ בטור שבציון 232, שדן על דבר הנאכל חי, כגון דג מלוח; עי' נחלת צבי סי' תקנב אות ב ועטרת זקנים שם ס"ק ב, שכל האחרונים לא הזכירו איסור לאכול דגים בסעודה; עי' הגהת מוה"ר צבי שפיץ בעטרת זקנים שם, שפי' את דברי הראשונים שבציון 313 בע"א, ולא לענין איסור דגים. ועי' רש"י תענית ל א ד"ה מליח, שכתב "דג או בשר מליח דאין בו טעם כל כך אחר ששהה שלשה ימים במלח", וביאור הגר"א שם ס"ב, שמש"כ ששהה, היינו דוקא בבשר, אבל דגים מותרים אף שאינם מלוחים, ומשמע שאין אף מנהג לאסור, שבזה דן השו"ע כמבואר במג"א שם. ועי' נחלת צבי שם, שאין טעם לאסרו, ושהוא צ"ע. ועי' שיירי כנה"ג הגהות ב"י או"ח סי' תקנב אות א, שמכמה סיבות הוא מעלים עין מהמקילים בדבר, כיון דמכח ההלכה מותרים. ועי' נחלת צבי שם, שכן הוא לסוברים בטעם איסור בשר עוף, שהוא בכלל המנהג שלא לאכול בשר מר"ח אב, (ע"ע בין המצרים ציון 99), ודגים אינם בכלל זה.
  364. ↑ נחלת צבי שם
  365. ↑ עי' ציון 278.
  366. ↑ נחלת צבי שם.
  367. ↑ שו"ת בית דוד סי' שכז. ועי' ביהגר"א שבציון 322, שמשמע שלדעת האוסרים בדג, מתירים במליח. ועי' בית דוד שם שכ"מ בטור שבציון 232, שדן על דבר הנאכל חי, כגון דג מליח, ועי' ציון 332 שי"מ דברי הטור בע"א. ועי' בית דוד שם, שכ"מ מלשון השו"ע שם, שלא כתב "מליח" אלא על בשר ולא על דגים. עי' כף החיים סי' תקנב ס"ק יח, שאע"פ שבגמ' ב"ב עד ב, משמע שדג מליח הוא תבשיל טוב, י"ל שאין כל הדגים שוים, ועוד שהיינו דוקא כשהדג מליח בדיוק כפי הצורך.
  368. ↑ עי' ציון 321 לענין דג תפל, וציון 353, לענין בשר מליח.
  369. ↑ בית דוד שם.
  370. ↑ שם.
  371. ↑ עי' ציון 369.
  372. ↑ בית דוד שם.
  373. ↑ כף החיים שם, שלא ראינו מי שמיקל בזה. ועי' א"ר ס"ק א, שדוחק לחלק בין מליח לשאינו מליח, ומשמע שלדעת האוסרים, אסור אף במליח, ועי' ציון 326. ועי' כף החיים שם, שאפשר שבמקום הצורך כגון שאינו יכול לאכול מאכלים אחרים מותר, אם המלוחים גרועים מן הלחים.
  374. ↑ הגהות הגר"ב פרנקל למג"א תקנב ס"ק ד. ועי"ש שכן משמע במג"א שם, שדן על דגים לענין שני תבשילים.
  375. ↑ הגר"ב פרנקל שם.
  376. ↑ האגודה תענית ל א, מובא בהגהות לספר המנהגים (קלויזנר) סימן קלג אות ד) ובמהרי"ל (מנהגים) הל' שבעה עשר בתמוז ותשעה באב אות יג, ובשו"ת מהרש"ל סי' לא, ובשיירי כנה"ג לטור או"ח סי' תקנב אות א, ובמג"א שם ס"ק א, ובמשנ"ב שם ס"ק ד; הגהות המנהגים הל' תשעה באב אות סז; עי' רוקח ורמ"א שבציון 298, שיש למעט בשתית שאר משקים, ולא הזכירו שיכר (בניגוד לתוס' שבציון 295, שהזכירו שיכר) ושיירי כנה"ג שם בדעתם, שמשמע שאסור; עי' רמ"א תקנא יא, שבשבוע שחל בו ת"ב מותר לשתות שיכר, ושיירי כנה"ג שם בדעתו, שמשמע שבסעודה מפסקת אסור, ועי' ציון 345, שי"מ דבריהם בע"א. ועי' שיירי כנה"ג שם, שכן המנהג פשוט. עי' מהרש"ל שם, שכן הוא בכל הספרים, ששותה מים בסעודה זו (עי' ציון 46) משמע ששיכר אסור, וכ"כ ע"פ דבריו, בשיירי כנה"ג בדעת הרוקח שהביא את מנהג ר"י בר אילעאי, שבציון הנ"ל, וצ"ב שמותר לשתות אף שאר משקאות, ולא רק מים, ואפשר שלא היה רגילות או במים, או ביין ושיכר. ועי' א"ר שם ס"ק ו, שלא התיר האגודה אלא במים, וצ"ב, ועי' בגדי ישע שבציון 5, וי"ל שכן הוא כונת המהרש"ל והא"ר, שמעיקר הדין היה ראוי להתיר רק יין, אבל י"ל שהמנהג בפועל הוא לאסור דוקא בשיכר.
  377. ↑ מהרש"ל שם.
  378. ↑ עי' ציון 253.
  379. ↑ מהרש"ל שם.
  380. ↑ שיירי כנה"ג שם.
  381. ↑ עי' ציון 38 ואילך. ט"ז תחילת סי' תקנב, ע"פ טור שבציון הנ"ל.
  382. ↑ ילקוט מעם לועז פר' ואתחנן דיני ערב תשעה באב. עי"ש שכ"כ ע"פ מדרש רבה איכה.
  383. ↑ ט"ז שם.
  384. ↑ בגדי ישע למג"א שם.
  385. ↑ מהרש"ל שם.
  386. ↑ א"ר דלהלן. ועי"ש שה"ה יין שרף, עי' ציון 342.
  387. ↑ א"ר שם ס"ק ו, בדעת הרמ"א תקנא יא, שבשבוע שחל בו ת"ב מותר לשתות שכר, אפילו של דבש, משמע שבסעודה מפסקת אסור, ועי' ציון 335, שי"מ דבריהם בע"א.
  388. ↑ עי' תוס' שבציון 296, שהרגיל לשתות שיכר ימעט משתייתו, ושיירי כנה"ג לטור או"ח סי' תקנב אות א, שנראה שסוברים שמותר; דרכי משה או"ח סי' תקנב אות ג. ועי' שיירי כנה"ג שם, שאין להוכיח כן מברייתא שבציון 283, שלא שנינו היתר אלא ביין מגתו, שי"ל כ"ש ששיכר מותר, וצ"ב שהאיסור בשיכר לכו"ע אינו אלא מנהג (עי' ראשונים ואחרונים שבציון 335) ואיך אפשר להוכיח ממתני'.
  389. ↑ עיין להלן ציון 290.
  390. ↑ ע"ע כוס של ברכה, ציון 262 ואילך. שעה"צ סי' תקנב ס"ק, שאין זימון בסעודה זו, עי' ציונים 377, 382.
  391. ↑ עי' ציון 266.
  392. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' לא.
  393. ↑ ע' ציון 335.
  394. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' לא. ועי' שעה"צ סי' תקנב ס"ק ב, שהכל לפי מה שהוא אדם.
  395. ↑ כף החיים סי' תקנב אות ו.
  396. ↑ עי' שיירי כנה"ג לטור או"ח סי' תקנב אות א, ועי' א"ר דלהלן, שהוא חולק על מהרש"ל שבציון 353, ועי' אחרונים שבציון 357, שמפרשים דבריו בע"א.
  397. ↑ א"ר שם ס"ק ו, שמשקה חשוב חמור יותר, עי' ציון
  398. ↑ נהר פקוד הל' ת"ב אות ה בדעת שיירי כנה"ג שבציון 357, שאינו חולק על המהרש"ל שבציון 353, ועי' ציון 355, שי"ס שהם חולקים. ועי' ציונים 11 ואילך, שי"ס שיש מצוה בסעודה זו, ואפשר שכוונתו שאין מצוה להרבות בסעודה.
  399. ↑ ציונים 9 ואילך, 99 ואילך.
  400. ↑ הגה"מ דלהלן.
  401. ↑ סידור רש"י תו; מחז"ו סי' רסד; עי' ספר האשכול הל' תשעה באב: נהגו כולי עלמא דלא למיכל אפתורא; הגהות ר"פ לסמ"ק מצוה צו אות ח; שבלי הלקט סי' רסה.
  402. ↑ סידור רש"י שם; מחז"ו שם; הרוקח סי' שי; הגהות ר"פ שם; מרדכי תענית סי' תתקלד; הגה"מ הל' תעניות מנהגי ת"ב; טור או"ח סי' תקנב; עי' ספר המנהגים (קלויזנר) סי' קלה; ספר המנהגים (טירנא) הל' ת"ב; עי' תרוה"ד סי' קנא.
  403. ↑ ספר הנייר סי' י.
  404. ↑ ברייתא תענית ל א.
  405. ↑ הגה"מ הל' תענית פ"ה אות צ, ע"פ הרמב"ם שבציון 49.
  406. ↑ עי' סידור רש"י שם; עי' ספר הנייר שם. ועי' מנהגי ר"א קלויזנר שבציונים 397 ואילך, שחלץ מנעלים משום שלא מצינו ישיבת קרקע במנעלים, ותרוה"ד שבציון391, שהשיג עליו שאין טעם ישיבה על הקרקע משום אבלות, ולכן אינה ענין למנעלים, ואפשר שרא"ק סבר שהישיבה על קרקע משום אבלות.
  407. ↑ עי' ציון 31.
  408. ↑ לקט יושר ח"א עמ' קט ענין ג. ועי' ציון 394.
  409. ↑ תרוה"ד סי' קנא. ועי' ציון 391.
  410. ↑ עי' ציון 25.
  411. ↑ עי' תרוה"ד שם שסעודה זו של אנינות, והיום אין נוהגים להסב, ומג"א סי' תקנב ס"ק ז וביהגר"א שם ס"ז, בדעתו, שמשום כן צריך לישב על הארץ.
  412. ↑ עי' ציון 358 ואילך.
  413. ↑ פמ"ג או"ח סי' תקנב א"א אות ז.
  414. ↑ פמ"ג שם.
  415. ↑ הגה"מ הל' תעניות, מנהגי תשעה באב; שו"ע או"ח תקנב ח.
  416. ↑ ריקאנטי סי' קפו, בשם תשובות, שכך נוהגים כל ת"ח בא"י, ושכן עושים ת"ח וותיקים בכל גלותם; הגה"מ שם; הגהות ר"פ לסמ"ק מצוה צו אות ח, שהוא מנהג טוב; שו"ע שם.
  417. ↑ הגה"מ שם; שו"ע שם. ועי ציון 379.
  418. ↑ ריקאנטי שם; עי' ר"פ שם.
  419. ↑ ע"ע זמון: הצירוף והקביעות. שבלי הלקט סי' רסה בשם ר' שמחה משפירא.
  420. ↑ טור שם, שכך נהג אביו, וצ"ב האם עיקר הקפידה בשביל שלא יתחייב בזימון, או שלא אכל אפילו עם עוד אדם אחד, ועי' לשון הגה"מ ושו"ע שם, שיאכל כל אחד לבדו, והטעם משום זימון.
  421. ↑ טור או"ח סי' תקנב, שכן נהג רבינו משולם ור"י. ועי' טור שם שתמה, שאפילו אבל חייב בזימון, ועי' מג"א שם ס"ק ט, שתירץ שהוא משום שאין דעתם לקבוע, ואין חיוב זימון אלא כשדעתם לקבוע, ומשמע שאף לרבנו משולם ור"י, יש להזהר לכתחילה שלא לקבוע יחד, ולכן אין דעתם לקבוע.
  422. ↑ ציון 144.
  423. ↑ תוס' תענית ל א ד"ה ואע"ג, מובא במטה משה סי' תשיב, ובערך לחם סי' תקנב, וברעק"א לשו"ע שם ס"ז
  424. ↑ גמ' תענית ל א.
  425. ↑ תוס' שם.
  426. ↑ עי' ציונים 1 ואילך.
  427. ↑ עי' רעק"א שם ע"פ לבוש או"ח סי' תקנט ס"א, לענין ת"ב (ע"ע).
  428. ↑ עי' רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה: הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך, והיינו לענין אחר הסעודה, וב"י או"ח סי תקנב וביהגר"א שם ס"ז בדעתו, שאף בסעודה מותר; תרוה"ד סי' קנא, בשם שאר גדולים, ונראים דבריהם, ושכן נראה מדרבי רבותינו שכתבו סדר ת"ב; לקט יושר ח"א עמ' קיא ענין א, שכן נהג רבו (התרוה"ד) למעשה, וכך הורה לתלמידיו; דרכי משה סי' תקנב אות ב שכן כתבו ונהגו רבוותא, וכן פסק בשו"ע שם ס"ז.
  429. ↑ עי' ציון 396 ואילך.
  430. ↑ עי' ציון 391.
  431. ↑ תרוה"ד שם.
  432. ↑ עי' ציון 25.
  433. ↑ ע"ע אנינות ציון 168 ואילך. תרוה"ד שם.
  434. ↑ עי' ציון 362.
  435. ↑ עי' ציון 368.
  436. ↑ לקט יושר שם עמ' קט.
  437. ↑ ספר המנהגים לר"א קלויזנר סי' קלה; תרוה"ד שם, בשם אחד מן הגדולים, שכתב כן, וכך נהג בעצמו; ספר המנהגים (טירנא) בשם מהרא"ק. ועי' ספר המנהגים לר"א קלויזנר שם, שמשמע שהיינו דוקא בסעודה, אבל לאחר הסעודה לובשם עד ערבית, ועי' לקט יושר ח"א עמ' קיא ענין א, שמשמע שלסוברים שחולצם, אינו חוזר ללובשם אף לאחר הסעודה, וצ"ב הטעם.
  438. ↑ עי' ציון 362.
  439. ↑ ספר המנהגים שם.
  440. ↑ תרוה"ד בשם אחד מן הגדולים.
  441. ↑ ע"ע אבלות ציון 243 ואילך.
  442. ↑ בה"ג דלהלן.
  443. ↑ בה"ג הל' תשעה באב: אמרו עליו על ריב"א וכו'; ראבי"ה סי' תתפח. ועי' ברייתא תענית ל א: כך היה מנהגו של ריב"א וכו' ולא מוזכר שם שהיה מתעטף.
  444. ↑ ראבי"ה שם.
  445. ↑ לקט יושר או"ח עמוד קט ענין ב, שכך נהג התרוה"ד, לאכול בסרבלו ובמתרון כדרך האבלות. ועי"ש ח"ב עמוד צו ענין ב, שאבל יושב בסרבל ובמתרון. ועי"ש שעשה ד' כנפות שלו תחת בגדיו, וצ"ב הטעם, וע"ע ת"ב על מנהג עיטוף בציצית בת"ב. וצ"ב שהתרוה"ד שבציון 393, כתב לענין חליצת מנעלים, שבסעודה זו אין נוהגים מנהגי אבלות.
  446. ↑ עי' ציון 60.
  447. ↑ מרדכי תענית סי' תרלט בשם הראבי"ה, ומובא בב"י או"ח תקנב, וברמ"א או"ח תקנב ס"א.
  448. ↑ רמ"א שם. ועי' פרישה סי' תקנב אות ה, שמשמע שהראשונים למדו זאת, שמצוה שלא לאכלו, מדברי רשב"ג שאמר שהרשות בידו. ועי' ציון 406, לענין אכילתם מעיקר הסעודה, שיש אוסרים דוקא כשאוכל תבשיל אחר, וצ"ב האם ה"ה כאן.
  449. ↑ התעוררות תשובה ח"ג סי' לט.
  450. ↑ שיירי כנה"ג הגהות טור או"ח סי' תקנב אות ב. ועי"ש שכ"כ בשו"ת סי' תרלט. ועי' ציון 408, שצ"ב האם היינו דוקא כשאוכלם עם תבשיל נוסף, ולכאו' ה"ה שכאן צ"ב בזה.
  451. ↑ שיירי כנה"ג שם. ועי"ש שאף שאינו דומה למש"כ ראשונים שמצוה שלא לאכול צנון ומליח לאחר הסעודה, עי' ציון 405, אין בכך כלום.
  452. ↑ מחזיק ברכה סי' תקנב אות ב, בשם קצת רבנים. ועי'ש שלדעתם מצוה להמנע דוקא מדברים הנאכלים אחר סעודה, (עי' ציון 405) או דברים הנאכלים לגרר את המאכל (עי' ציון407).
  453. ↑ מחזיק ברכה שם. ועי' ציון 409 שלדעת המתירים, היינו באופן שאוכל תבשיל אחר, וצ"ב האם לדעת האוסרים היינו דוקא בכה"ג.
  454. ↑ עי' ראשונים דלהלן, שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר עלעאי; עי' מגילת סתרים (לר"נ גאון) שהנוהגים להפסיק בתבשיל עדשים יש לו עיקר, וספר המנהגות לר' אשר (בספרן של ראשונים עמוד 177) בשמו; עי' סידור רש"י סי' תו ומחזור ויטרי סי' רסג וסי' רסד ושבלי הלקט סי' רסה ובטור או"ח סי' תקנב, שכך נהג ר' יצחק בן יהודה (רבו של רש"י); ספר האשכול הל' ת"ב; המנהיג הל' ת"ב עמ' רצג; הרוקח סי' שי; הגה"מ הל' תעניות פ"ה ה"ט אות צ; רא"ש תענית פ"ד סי' לד, שכן מנהג אשכנז; רבינו ירוחם נתיב יח חלק ב; טור או"ח סי' תקנב; עי' ספר המנהגים (טירנא) הל' תשעה באב; ספר המנהגים (חילדיק); עי' שו"ע ורמ"א שם סעי' ה. ועי' ראשונים שבציון 53, על המנהג שלא לאכול אפילו תבשיל של עדשים.
  455. ↑ עי' סידור רש"י שם, שרבי יצחק בן יהודה שהיה אוכל ביצה, היה סומך על רבי יהודה בר אילעאי שהיה אוכל ביצה אחת, וכעי"ז במחז"ו סי' רסד. ועי' גמ' תענית ל א, שריב"א היה אוכל פת חרבה במלח, ולא מוזכר ביצה, וכ"מ בראשונים שבציון 46, שריב"א לא היה אוכל כלל תבשיל.
  456. ↑ עי' פרד"א פל"ה וביאור הרד"ל שם אות יח.
  457. ↑ ע"ע הבראה ציון 62 ואילך. מגילת סתרים שם; המנהיג שם; ספר המנהגים (חילדיק) שם; עי' ספר המנהגים (טירנא) שם; ספר האשכול שם; טור שם.
  458. ↑ מגילת סתרים שם; המנהיג שם; טור שם. וע"ע הנ"ל שם, שכן הוא בגמ' לענין הבראה.
  459. ↑ ע"ע הנ"ל שם. ספר האשכול שם; המנהיג שם; הרוקח שם; הגה"מ שם; רי"ו שם; עי' ספר המנהגים (טירנא) שם; ספר המנהגים (חילדיק) שם; רמ"א שם.
  460. ↑ רא"ש וטור שם, שכן מנהג אשכנז; סידור רש"י שם; שבלי הלקט שם.
  461. ↑ סידור רש"י שם; שבלי הלקט שם.
  462. ↑ הרוקח שם; הגה"מ שם. ועי' ציון 423, שדוקא כשהיא מבושלת קרויה מגולגלת. ועי' א"א (בוטשאטש) סי' תקנב ס"א, שנוהגים לאוכלה צלויה, עי"ש הטעם.
  463. ↑ הרוקח שם; רמ"א שם.
  464. ↑ הגה"מ שם, ומג"א שם בשמו; מטה משה סי' תשטו. ועי' פמ"ג שם בא"א, שאינו יודע טעם למה דוקא קרות, ואפשר שהוא משום שיצים חמות מרבים זרע, ועי' הגהות הגר"ב פרנקל למג"א שם, שכאשר אין הביצה קרה ועדיין מהותכת, אינה סימו אבלות, שהיינו דוקא כשהביצה עצמה עגולה, ולא רק קליפתה.
  465. ↑ ע"ע הנ"ל שם. סידור רש"י שם; מחז"ו ויטרי סי' רסד; המנהיג שם; הרוקח שם
  466. ↑ המנהיג שם; הגה"מ שם. וע"ע הבראה ציון 63, שבגמ' מבואר שלפי הטעם שמברים בעדשים משום שהם כגלגל, אין מברים בביצים, שאין מגולגלות כגלגל, ועי' בית דוד (סלוניקי) דהיינו שעדשים עדיפים, ועי' מרפסין איגרא פכ"ג בשם רי"ש אלישיב, שביצה בצורתה אינה מגולגלת, ומש"כ הגה"מ כאן, היינו משום שכשהיא מבושלת קוראים לה מגולגלת, (עי' ספר הערוך, ערך גלגל שהיינו בתחילת צלייתה) ובשמה יש זכרון לאבלות, ועי' בלשון המנהיג שם של"מ כן.
  467. ↑ עי' שו"ע שם. ועי' ספר האשכול שם: לאכול ביצים ועדשים. ועי' ציונים 233, 235, על איסור שני תבשילים במאכלי אבלים.
  468. ↑ ערוה"ש או"ח סי' תקנב סעי' ה.
  469. ↑ ציון 53.
  470. ↑ ציון 233 ואילך.
  471. ↑ ספר הרוקח דלהלן, בגירסת המדרש דלהלן.
  472. ↑ עי' הגה"מ הל' תעניות אות צ, וב"י וב"ח או"ח סי' תקנב בדעתו, שרבי יהודה בר אלעאי, לאחר אכילת פת במלח, היה אוכל מעט מהפת באפר. ועי' בהגה"מ שלפנינו, וצ"ב אם היתה לפניהם גירסא אחרת.
  473. ↑ הגה"מ שם בגירסת המדרש דלהלן.
  474. ↑ עי' במדרש דלהלן: פת פחית, ובעץ יוסף פת גרוע, ובמחצה"ש סי' תקנב ס"ק יב כתב בשם המדרש "פת פחם" ושפירש מ"כ, קטן וגרוע.
  475. ↑ ב"ח שם.
  476. ↑ איכה ג טז. ירושלמי תענית פ"ד ה"ו, (ע"פ קרבן העדה שם) מובא בהמנהיג הל' ת"ב ובהרוקח סי' שי ובאו"ז סי' תטו וברמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה ובשבלי הלקט סי' רסה והגה"מ הל' תעניות פ"ה אות פ ובב"י או"ח סי' תקנב; מדרש רבה איכה ג אות ו, מובא בהרוקח שם ובהגה"מ שם.
  477. ↑ ירושלמי שם.
  478. ↑ מדרש רבה שם.
  479. ↑ ישעי' סא ג. שו"ת הלכות קטנות סי' לה.
  480. ↑ הלכות קטנות שם, ועי' ציון 11.
  481. ↑ עי' מחצית השקל שם, שבמדרש שם הגירסא שאכל כל מאכלים, ומשמע מאכלים רבים, וא"כ אין זו סעודה מפסקת שאין אוכלים בה שני תבשילים, ולכן אמר זו היא סעודת ת"ב (עי' ציון 435), אבל בירושלמי לא נאמר אלא שאכל כל צרכו, ולא אכל שני תבשילים, ולכן אמר זו היא 'עיקר' סעודת ת"ב (עי' ציון 434).
  482. ↑ המנהיג שם; עי' שבלי הלקט שם; רמ"א שם תקנב ס"ו.
  483. ↑ משנ"ב שם ס"ק טז, ע"פ ירושלמי שם.
  484. ↑ נוהג כצאן יוסף ערב תשעה באב אות ב.
  485. ↑ ע"ע בכורים: הפירות.
  486. ↑ נוהג כצאן יוסף שם.
  487. ↑ עי' ציון 48.
  488. ↑ ע"ע תשעה באב.
  489. ↑ ברייתא תענית כט ב; רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ח; טשו"ע תקנב י.
  490. ↑ בה"ג סי' יח, הל' ת"ב ותעניות, שבהכרח שהברייתא שם, עוסקת לענין סעודה מפסקת, שבשאר סעודות, אף בחול מותר (ע"ע תשעה באב); פסקי ריא"ז תענית פ"ד אות יב.
  491. ↑ תשובת ר' קלונימוס שכן מנהג רומי, מובא בספר לקוטי הפרדס ענין ט' באב, וברוקח סי' שיב; פסקי ריא"ז שם.
  492. ↑ רוקח שם בשם ר' קלונימוס.
  493. ↑ עי' תשובות ר' נטורנאי גאון (אופק) סי' קעד שאסור לאכול בשר ולשתות יין, ולכאו' כוונתו משום מנהג, שבברייתא שבציון 2 מבואר שמותר; הלכות פסוקות סי' קצב מובא בטור או"ח סי' תקנב (בשם רב שר שלום); עי' ר' יקר בשם בה"ג המובא בספר לקוטי הפרדס ענין ט' באב וברוקח סי' שיב ובשבלי הלקט סי' רסו שאין אוכלים בשר ואין שותים יין, ולכאו' היינו משום מנהג, ואינו בבה"ג שלפנינו; עי' מרדכי תענית סי' תרלז בשם ספר החכמה שהביא בשם ר"א ממיץ שכן ראה מנהג חדש שלא שערום ראשונים; ראב"ן תענית ד"ה ערב, שכן נהגו העולם; עי' האגור סי' תתלג בשם ה"ר יקר שכן ראה מנהג באשכנז, שאין אוכלים בשר כל עיקר, אלא פירות או ביצים; מרדכי שם, שכן יש נוהגים; ראבי"ה סי' תתפח, מובא בטור שם; עי' פסקי ריא"ז תענית פ"ד אות יב שכן נוהגים; עי' הגה"מ הל' תעניות פ"ה אות ל, שכן יש מגדולי אשכנז שהנהיגו לאכול ביצים (עי' ציון 10) ולשתות מים. ועי' א"ר סי' תקנב אות יג, שתמה על הראשונים הנ"ל שביאו בשם בה"ג לאסור, שבבה"ג שבציון 489, משמע שמותר. ועי' ציון 10 שפסקי ריא"ז שם תמה על המנהג. ועי' לשון הלכות פסוקות שם, שהיינו אפילו כאשר תשעה באב חל להיות בשבת, ועי' ב"י שם, שי"ל שכוונתו שאפי' שהתענית נדחית אין מקילים, או שלשון אפילו לאו דוקא.
  494. ↑ הלכות פסוקות שם.
  495. ↑ מרדכי תענית סי' תרלח; ראבי"ה שם. עי' הגה"מ שם שכך נהגו מגדולי אשכנז, שאחר סעודה שלישית עושים סעודה אחרת.
  496. ↑ ע"ע שבת. עי' מרדכי שם בשם ספר החכמה שהביא בשם ר"א ממיץ; טור שם, ומובא במג"א שם ס"ק יג. ועי' טור שם שכן נהג אביו הרא"ש לאכול בשר ולשתות יין. ועי' לקט יושר ח"א עמוד קט ענין ד, שרבו (התרוה"ד) לא אכל סעודה המפסקת בשבת זו. ועי' לקט יושר שם שהיה אוכל סעודה שלישית לאחר מנחה, אע"פ שבשאר שבתות מנהגם היה באכילת הסעודה קודם מנחה, וצ"ב הטעם, ועי' מהרי"ל הלכות י"ז בתמוז ות"ב אות יז. ועי' מג"א על החילוק בין אונן שיש סוברים שאינו אוכל בשר בשבת (ע"ע אנינות ציון 178).
  497. ↑ פסקי ריא"ז שם
  498. ↑ תשובת ר' קלונימוס שכן מנהג רומי, מובא בספר לקוטי הפרדס ענין ט' באב, וברוקח סי' שיב ובשבלי הלקט סי' רסו, מובא במג"א סי' תקנב ס"ק יג
  499. ↑ עי' ציונים 415 ואילך.
  500. ↑ עי' האגור דלהלן; מג"א סי' תקנב ס"ק יג.
  501. ↑ עי' ציון 8. מגא ש"ם.
  502. ↑ האגור סי' תתלג, שכן נהגו רבינו יצחק בר יהודה ורבינו משלם
  503. ↑ משנ"ב שם ס"ק כג בשם בכור שור.
  504. ↑ משנ"ב סי' תקנב ס"ק כג.
  505. ↑ עי' ציונים 499 ואילך. משנ"ב שם.
  506. ↑ עי' ציונים 453 ואילך.
  507. ↑ הגה"מ הל' תעניות פ"ה אות ל, שכן נהגו מגדולי אשכנז. ועי' האגור סי' תתלג בשם ה"ר יקר שיש נוהגים לאכול פירות או ביצים.
  508. ↑ הגה"מ שם בשם מורי. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סי' קסט.
  509. ↑ עי' ציונים 44 ואילך.
  510. ↑ רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ט.
  511. ↑ ע"ע לחם משנה.
  512. ↑ ליקוטי הפרדס דף לא ע"ב והרוקח סי' שיא שכן נהג רבי יצחק ברבי יהודה; ראב"ן תענית ד"ה ערב.
  513. ↑ ליקוטי הפרדס שם והרוקח שם, בשם ה"ר משה ברבי יקותיאל, שכן מקובל מאביו.
  514. ↑ עי' ציונים 400 ואילך.
  515. ↑ שבלי הלקט סי' רסו, בשם ר' יצחק ב"ר יהודה, ומובא בהאגור סי' תתלג .
  516. ↑ האגור שם.
  517. ↑ תשובת ר' קלונימוס שכן מנהג רומי, מובא בספר לקוטי הפרדס ענין ט' באב, וברוקח סי' שיב ובשבלי הלקט סי' רסו.
  518. ↑ הגהת ר' ישראל בספר המנהגים (חילדיק) מנהגי ט' באב ותענית ציבור.
  519. ↑ עי' הגהת ר' ישראל שם.
  520. ↑ ע"ע ברכת המזון ציון 181.
  521. ↑ ליקוטי הפרדס דף לא ע"ב שכן נהג רבי יצחק ברבי יהודה; עי' הגה"מ הל' תעניות פ"ה אות ל, שכן נהגו מגדולי אשכנז.
  522. ↑ הגה"מ שם בשם מורי. ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סי' קסט.
  523. ↑ ע"ע ציון 252.
  524. ↑ ליקוטי הפרדס דף לא ע"ב והרוקח סי' שיא בשם ה"ר משה ברבי יקותיאל, שכן מקובל מאביו. ועי' פוסקים שלא הביאו דין זה.
  525. ↑ עי' ציון 417 ואילך.
  526. ↑ א"ר סימן תקנב אות יד, שכן משמע בתניא סי' נט. ועי' ציון 14 שי"ס שכל אחד יושב ומברך לעצמו, וצ"ב האם היינו שלא מצטרפים, אבל אם נצטרפו לזימון, מזמנים. ועי' משנ"ב שם ס"ק כג, שנראה שהביא את דברי הא"ר שם על ישיבה בחברת בני ביתו, המותרת, עי' ציון 16.
  527. ↑ מג"א סי' תקנב ס"ק יג.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סעודה_מפסקת_(ערב_תשעה_באב)&oldid=137348"