רובו ככולו: הבדלים בין גרסאות בדף

רובו ככולו הינו כלל הלכתי הקובע במקרים מסוימים כי ניתן לצאת ידי חובה גם בעשיית רוב מעשה המצווה ולא את כולה. דין רובו ככולו איננו חל בכל דיני התורה (לדוגמא בשיעור כזית) אך קיים בדינים רבים כגון פסיקת רוב הסנהדרין ככולה, דיני ישיבה בסוכה ועוד.

מקור

הגמרא נזיר מב א לומדת מחיוב הנזיר לגלח את כל שערו "ביום השביעי יגלחנו" שעל הנזיר לגלח את כל שערות גופו ולא מספיק שיגלח את רובו. מכך שישנו לימוד מיוחד לנזיר לגלח את כל שערות גופו- לומת הגמרא כי בשאר דיני התורה קיים דין מיוחד של רובו ככולו בו ניתן לצאת ידי חובה גם בעשיית רוב המצווה ולא את כולה.

באילו מקרים הכלל חל?

הכלל רובו ככולו איננו חל בכל דין. החתם סופר חלק ג קמ מסביר שאין אומרים רובו ככולו בכל דבר אלא רק בשיעורים בהם יש "רובו מתוך כולו". כלומר, הדין חל רק כאשר הרוב הוא חלק מדבר שלם המוגדר היחידה אחת. כדוגמא לדבר זה ניתן למנות את גילוח רוב השיער מתוך כולו בנזיר, רוב הסנהדרין מתוך כולה או שחיטת רוב הסימנים בבהמה מתוך כולם.

אמנם, בשיעורי התורה, כגון אכילת כזית במצה לא שייך לומר רובו מתוך כולו- משום שאין דין עצמאי לכזית במצה ולכן אין משמעות לרוב מתוך כלל זה. מנגד, רביעית יין בקידוש, מוגדרת כיחידה בפני עצמה- שהרי החיוב הוא לשתות כוס הרביעית הינה יחידה בפני עצמה- ולכן ניתן לצאת ידי חובה גם בשתיית רוב רביעית- שהיא רוב הכוס המינימלית הנדרשת.

המהר"י חיגז חלק ב נג הסביר בצורה אחרת, וכתב שאי אפשר לומר רובו ככולו בשיעורים משום שכל עניין השיעורים הוא שיש להם גדר מדויק שאין לסטות ממנו, ולא שייך לומר רוב השיעור כאשר החיוב הוא לעשות את השיעור כולו. מנגד, גם לשיטתו ניתן לצאת ידי חובה בשתיית רוב רביעית, וייתכן שזה משום שמדובר בשיעור דרבנן בו ניתן יותר להקל.

רובו ככולו בבית המנוגע

הגמרא שבועות יז א אומרת שהנכנס לבית המנוגע (בצרעת) טמא עוד לפני שנכנס כולו אל הבית- ומספיק שייכנס רוב גופו לתוך הבית. מנגד, כאשר האדם נכנס דרך אחוריו (בהליכה לאחור) לבית, הוא נטמא רק כאשר כל גופו נכנס לתוך הבית, ומספיק שחוטמו נשאר מחוץ לבית בשביל שלא ייטמא.

הגר"ח הסביר דין זה בכך שיש שני דינים של טומאה בנכנס לבית- טומאה מדין מעשה הביאה לבית וטומאה מדין שהייה בבית. התורה אומרת כי "כל הבא אל הבית" נטמא, ולכן דווקא מי שנכנס לתוך הבית כדרך הילוכו נטמא, כמו כן, קיים גם דין הטומאה "כל אשר בבית יטמא" שאינו תלוי במעשה האדם אלא בשהייתו בבית.

לדבריו, כאשר האדם עושה מעשה בכניסתו לבית- מספיק שייכנס רוב גופו בשביל שייטמא משום שהדין רובו ככולו חל על מעשה הכניסה. מנגד, מי שנטמא משום ששהה בבית, אין אומרים עליו דין רובו ככולו שהרי לא עשה מעשה- ולכן עליו להימצא כולו בתוך הבית בשביל להיטמא.

רובו ככולו בתפילין

המשנ"ב משנה ברורה כז ב כותב שצריך שכל התפילין של ראש יהיו מעל עיקרי השיער. אמנם, האחרונים הקשו מדוע לא ניתן שרוב התפילין יהיו במקום ההנחה ונאמר שרובו ככולו?

לפי תירוץ הגר"ח ניתן להסביר שכל דין רובו ככולו הוא דווקא במעשה, ואילו בהנחת התפילין אין מעשה אלא רק צריך שהתפילין יהיו מעל מקום מסוים- ולכן לא שייך דין רובו ככולו. בדומה לכך, לפי הסבר החת"ס לעיל ניתן להסביר שמכיוון שאין חשיבות עצמית להנחת חלק מן התפילין, אין אפשרות לומר בהם דין רובו ככולו.