אודיתא: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==הגדרה==
הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו.
'''אדם מודה שהוא חייב לחבירו''' {{מקור|(הסוגיא בבבא בתרא קמט., בסוגיא זו האריך ספר המקנה ב)}}'''.'''


'''דינים דומים''': הודאת בעל דין<ref>ע"ע [[הודאת בעל דין]].</ref> - כתב הגר"ש שקאפ שאינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא {{מקור|(גר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ)}}.
אדם המודה על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, חייב ליתנו לו, זאת בשל הכלל: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", למרות שיודעים שהדבר אינו של חברו, שכן יש בכחה של הודאת הבעלים לזכות את זה שההודאה נמסרה לטובתו.


==מקור וטעם==
ועל כן, לרוב השיטות, הודאה זו היא כמעשה קניין ממש, כיון שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם. אך יש אומרים, שאין זה קניין ממש, המקנה את הדבר, אלא שההודאה מאפשרת לתבוע את הדבר בבית דין מכח הנאמנות הניתנת להודאת בעל דין.
'''במקורו''' נחלקו האם הוא מדרבנן {{מקור|(שו"י תמח, וספר המקנה ו-א הביאו ודן בזה. וכן כתב הקצוה"ח קצד-ג בשם תוס' בבא קמא קד ד"ה אגב)}} או מדאורייתא {{מקור|(תורת הקניינים ח"ב עמוד ערב הביא מחלוקת בזה)}}.


'''בטעמו''' נחלקו לשש שיטות:
ישנן דעות החולקות על עיקר דין "אודיתא". לדעתם, אין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע, שכל דבריו ככתובים וכמסורים, אבל אדם בריא שהודה, אין הודאתו מחייבת אותו כשידוע שאין הדבר כן, ואין להוציא על פיה את הדבר מידי בעליו, ויכול המודה לומר: "משטה אני בהודאתי".
@ משום גמירות דעת (כי יודע שע"י הודאתו בית דין יוציאו מידו ולכן גמר בדעתו) {{מקור|(קובץ שיעורים בבא בתרא תקלז, והוסיף שהיא מהדברים הנקנים באמירה)}}.
@ פסק בית דין הוא הקנאה וכעין הפקר בית דין הפקר (כיוון שאילו היו באים לבית דין היו פוסקים ע"פ הודאתו).
@ כעין סיטומתא (כיוון שע"פ דין מוציאים ממנו, לא גרע ממנהג) {{מקור|(את שלושת הצדדים הנ"ל הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג)}}.
@ מדין שטר (שההודאה היא ראיה כמו הראיה שבשטר, וקונה ע"י הראיה שבהודאתו) {{מקור|(מנחת אשר בבא בתרא מב-ה: גמירות דעת או שטר)}}.
@ תקנת חכמים (כסודר ומשיכה) {{מקור|(שיטה מקובצת בבא בתרא קמט. ד"ה נפק (בשם תוס' הרא"ש))}}.
@ בכלל אינו קניין, אלא רק נאמנות, שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים {{מקור|(ט"ז חו"מ קסח-יד, נימוקי יוסף בבא בתרא קמט., ריטב"א בבא מציעא מו: ד"ה דלית. מקור חיים תמח-ה. והקצוה"ח קצד-ז חלק עליו וכתב שהיא קניין, וכן ספר המקנה ב-ג (ד"ה ולא) וב-ה חילק בין הודאת בעל דין לאודיתא, שבהודאת בעל דין מודה שחייב לו כבר, אך אודיתא הוא קניין חדש שבהודאתו נעשה הקניין, ומשמע מדבריו שיש שלא חילקו ביניהם. דנו בזה נתיבות המשפט ס-יז}}, {{מקור|פרי משה קניינים יב-א, תורת הקניינים ח"ב עמוד רעג)}}.


'''במהותו''' הוא קניין גמור ככל הקניינים, אע"פ שקמי שמיא גליא שאין הדבר כן {{מקור|(קצוה"ח קצד-ד)}}<ref>אמנם לעיל בסמוך (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.</ref>.


'''בסוג הקניין''' (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות<ref>את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.</ref>) נחלקו האם הוא ראיה לגמירות דעת {{מקור|(מנחת אשר בבא בתרא מב)}}.
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
 
==בדינים שונים==
'''באיסורים''' נחלקו האחרונים האם מועיל אודיתא: לב"ח {{מקור|(חו"מ קסח ד"ה עובד כוכבים)}} ולקצוה"ח {{מקור|(קצד-ד)}} מועיל, וביאר הקצוה"ח שהוא קניין גמור ככל הקניינים הן לממון והן לאיסור, ולט"ז {{מקור|(חו"מ קסח-יד)}} לא מועיל, וביאר שאדם נאמן על עצמו לחובתו, והודאת בעל דין כמאה עדים.
 
==הנכס==
'''הנכסים הנקנים הם''' כל הנכסים: קרקע, מטלטלין ומטבע {{מקור|(מנחת חינוך שלו-ה)}}.
 
'''דבר שאינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם''', כתב היד רמה {{מקור|(בבא בתרא קלט)}} שאודיתא מועיל בהם. אך הקצוה"ח {{מקור|(קצד-ג)}} וספר המקנה {{מקור|(ב-ו ד"ה ומצאתי)}} כתבו שאודיתא לא מועיל בדבר שאינו ברשותו {{מקור|(דן בזה פרי משה קניינים יב-ג)}}, וכן כתב באבני מילואים {{מקור|(צב-ה)}} שאינו מועיל בדבר שלא בא לעולם.
 
'''התחייבות בדברים''', כגון האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה {{מקור|(רמב"ם מכירה יא-טו)}}, חקרו האם הוא מדין אודיתא {{מקור|(כסף משנה שם)}}, או דין נפרד, שאדם יכול להתחייב בדיבור {{מקור|(מחנה אפרים ערב א. בחקירה זו דן חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנו)}}.
 
==פרטי הדין==
'''זמנו''' - נחלקו הפוסקים ממתי חל האודיתא: הב"ש כתב שמועיל רק מזמן ההודאה ולהבא {{מקור|(על השו"ע אה"ע לח סעיף טו)}}, והח"מ {{מקור|(שם)}} והשואל ומשיב {{מקור|(ח"ג קל)}} כתבו שמועיל למפרע מהזמן שלפי הודאתו היה חייב לו. כגון שבחשוון הודה שלווה ממנו בתשרי - האם הקניין חל רק מחשוון והלאה או למפרע מתשרי {{מקור|(וספר המקנה ב-ה הביאם ודן בזה)}}.
 
==המקנה==
'''שכיב מרע''' נחלקו הראשונים האם מועיל רק בו {{מקור|(בעל העיטור אות ה, תשב"ץ המובא בקצוה"ח קצד, או זרוע תשנב)}} או גם בבריא {{מקור|(רשד"ם סד. במחלוקת זו דן ספר המקנה ב-ג)}}.
 
==הקונה==
'''הקדש''' שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו {{מקור|(פלס חיים, הביאו ספר המקנה ב-ח ד"ה ופלס)}}.
 
==ראה גם==
[[הודאת בעל דין (בנאמנות)]]<ref>יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.</ref>
 
 
==הערות שוליים==
<references />
 
[[קטגוריה:דיני ממונות]]
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־16:18, 23 בדצמבר 2008

הודאת אדם על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, אף על פי שברור לכל שהדבר אינו של חברו.

אדם המודה על דבר ששייך לו, שהוא של חברו, חייב ליתנו לו, זאת בשל הכלל: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", למרות שיודעים שהדבר אינו של חברו, שכן יש בכחה של הודאת הבעלים לזכות את זה שההודאה נמסרה לטובתו.

ועל כן, לרוב השיטות, הודאה זו היא כמעשה קניין ממש, כיון שעל ידה זוכה אדם בדבר שלא היה שייך לו מקודם. אך יש אומרים, שאין זה קניין ממש, המקנה את הדבר, אלא שההודאה מאפשרת לתבוע את הדבר בבית דין מכח הנאמנות הניתנת להודאת בעל דין.

ישנן דעות החולקות על עיקר דין "אודיתא". לדעתם, אין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע, שכל דבריו ככתובים וכמסורים, אבל אדם בריא שהודה, אין הודאתו מחייבת אותו כשידוע שאין הדבר כן, ואין להוציא על פיה את הדבר מידי בעליו, ויכול המודה לומר: "משטה אני בהודאתי".