לאו הבא מכלל עשה: הבדלים בין גרסאות בדף
(←פרטי הדין: Fixed typo) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
(←מקור וטעם: הוספת מידע) |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''במהותו''' | '''במהותו''', הרמב"ם סובר שהוא עשה (ספר המצוות מצוות עשה לח). ויש אחרונים שדנו האם נחשב עשה או לאו {{מקור|(בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ): עשה, ובסופו כתב בדעת הירושלמי (סנהדרין ז-יא) שהוא לאו. גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא: בדעת תוס' רי"ד ועוד ראשונים - לאו)}}. | ||
'''דינו''' הוא שפטור ממלקות. ואפילו לדעה שהוא נחשב לאו<ref>כדלעיל בסמוך.</ref> אין לוקים עליו משום שאינו דומה ללאו דחסימה, , דהיינו "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה-ד), שסמוך לפרשת מלקות (בבלי:מכות יג:). {{מקור|(בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה והנה מצאתי. דן בדין זה (אך לא בטעמו) גם גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו (ד"ה והשתא) ורצב. בדפיו (ד"ה עוד))}}. | '''דינו''' הוא שפטור ממלקות. ואפילו לדעה שהוא נחשב לאו<ref>כדלעיל בסמוך.</ref> אין לוקים עליו משום שאינו דומה ללאו דחסימה, , דהיינו "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה-ד), שסמוך לפרשת מלקות (בבלי:מכות יג:). {{מקור|(בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה והנה מצאתי. דן בדין זה (אך לא בטעמו) גם גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו (ד"ה והשתא) ורצב. בדפיו (ד"ה עוד))}}. | ||
גרסה אחרונה מ־17:49, 13 באוקטובר 2021
|
|
הגדרה[עריכה]
מצווה שכתובה בתורה בלשון עשה, אך קיומה הוא בשב ואל תעשה (האריך בזה הגרי"פ פערלא בפירוש לספר המצוות לרס"ג לא תעשה רסד, ח"ב דף רצא. והלאה).
לדוגמא, דין מצרי ואדומי, שכתוב בתורה בלשון עשה - "בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג-ט), אך קיומו הוא בשב ואל תעשה - שאסור להתחתן עימם עד דור שלישי (יבמות עו: במשנה).
דוגמא נוספת: דין אלמנה לכהן גדול, שכתוב בתורה בלשון עשה - "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא-יד), אך קיומו הוא בשב ואל תעשה - שאסור לו לישא בעולה (יבמות ס.).
דינים דומים: עשה[1] - יש חילוק בין עשה ממש ללאו הבא מכלל עשה: בעשה ממש יש מצווה לקיים, והוא עשה אפילו אם יוצא ממנו גם איסור, כגון "את ה' אלקיך תירא" שהוא עשה לירא ויוצא ממנו גם איסור הוצאת שם שמיים לבטלה, וכן "ביום השביעי תשבות" שהוא עשה לשבות ויוצא ממנו גם איסור לעשות מלאכה. אך בלאו הבא מכלל עשה אין שום קיום אלא רק איסור, כגון "והקריבו בני אהרן" שאין מקיימים בהקרבה שום מצווה, אלא שיש איסור לזרים להקריב (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה אזהרת).
מקור וטעם[עריכה]
במהותו, הרמב"ם סובר שהוא עשה (ספר המצוות מצוות עשה לח). ויש אחרונים שדנו האם נחשב עשה או לאו (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ): עשה, ובסופו כתב בדעת הירושלמי (סנהדרין ז-יא) שהוא לאו. גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא: בדעת תוס' רי"ד ועוד ראשונים - לאו).
דינו הוא שפטור ממלקות. ואפילו לדעה שהוא נחשב לאו[2] אין לוקים עליו משום שאינו דומה ללאו דחסימה, , דהיינו "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה-ד), שסמוך לפרשת מלקות (בבלי:מכות יג:). (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה והנה מצאתי. דן בדין זה (אך לא בטעמו) גם גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו (ד"ה והשתא) ורצב. בדפיו (ד"ה עוד)).
עשין שונים[עריכה]
לגבי כמה עשין דנו המפרשים האם הם לאו הבא מכלל עשה או עשה גמור:
שחיטה נחלקו בה הראשונים לשלוש דעות:
- מצוות עשה (רמב"ם בספר המצוות עשה קמו וחינוך תנא).
- לאו הבא מכלל עשה (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם קצת לפני ד"ה והתשובה השלישית (עמוד מ בדפיו בהוצאת פרנקל), השגות הראב"ד על המניין הקצר עשה קמו כתב שאינה עשה ואולי היא לאו הבא מכלל עשה (בספר המצוות לרמב"ם)).
- תיקון ללאו, שמפקיע את הלאווים של אבר מן החי בחיים ונבילה במיתה (ריצב"א בתוס' שבועות כד. ד"ה האוכל. דן בדבריהם מנחת חינוך תנא-א [א]).
עינוי ביום כיפור "תענו את נפשותיכם" - בפשטות הוא לאו הבא מכלל עשה, שאסור לאכול ביום כיפור, אך לתוס' רי"ד לפי אחד התנאים הוא עשה גמור, שמצוות עשה להתענות (גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה והשתא. מפענח צפונות ו-כז: מצווה להתענות. עיון בלומדות י: לבבלי איסור לאכול, לירושלמי מצווה להתענות).
כיבוד מלך - חקר הגר"א וסרמן האם מצוות עשה לכבדו, או לאו הבא מכלל עשה שלא לזלזל בו (קובץ הערות ה-ו).
השלמה "עליה" השלם כל הקרבנות כולם - המצווה להקריב את כל הקרבנות לפני תמיד של בין הערביים: לרמב"ן היא לאו הבא מכלל עשה, שלא להקריב לאחר תמיד של בין הערביים, ויש חולקים וסוברים שהיא עשה גמור, שמצוות עשה להשלים את כל הקרבנות לפני תמיד של בין הערביים (גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא: בדפיו ד"ה ובלא"ה).
פרטי הדין[עריכה]
במניין המצוות - לאו הבא מכלל עשה אינו נמנה כלל (רס"ג, בה"ג. והרמב"ם וסיעתו והרמב"ן מנו מעטים מהם כי סוברים שהמעטים הללו אינם לאו הבא מכלל עשה אלא עשה גמור. הביא זאת הגריפ"פ לא תעשה רסד, רצד. בדפיו ד"ה ועדיין): במניין הלאווין אינו נמנה כי אין הלאו שלו מפורש, ובמניין העשין אינו נמנה כי אין בו מצווה בקום עשה אלא בשב ואל תעשה (גריפ"פ שם בשם האחרונים). אמנם הרשב"ץ כן מנה אותם כעשין (גריפ"פ שם רצד: בדפיו ד"ה ועכ"פ).
בזבוז ממונו - על עשה צריך לבזבז רק חומש (כתובות נ.), אך על לא תעשה צריך לבזבז את כל ממונו. והסתפק המנחת חינוך האם החילוק ביניהם הוא במצווה עצמה - האם היא מצוות עשה או מצוות לא תעשה, או במעשה האדם - האם הוא בקום עשה או בשב ואל תעשה. ונפק"מ ללאו הבא מכלל עשה: מצד המצווה עצמה דינו כעשה וצריך לבזבז רק חומש, אך מצד המעשה הוא בשב ואל תעשה וצריך לבזבז את כל ממונו (וכן נפק"מ הפוכה בלאו שאין בו מעשה - מצד המצווה עצמה הוא לא תעשה, אך מצד מעשה האדם הוא בשב ואל תעשה) (מנחת חינוך ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי. וכן חקר קובץ הערות סט-ב לגבי דין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה).
עשה דוחה לא תעשה. ולאו הבא מכלל עשה דינו כלאו (לעניין זה[3]), ועשה דוחה אותו. ולכן פרו ורבו, שהוא עשה, דוחה את האיסור לבוא על הפנויה, שהוא לאו הבא מכלל עשה (כי יקח) (רשב"א כתובות מ. ד"ה וניתי עשה, דן בדבריו המנחת חינוך א-ג [כב] ד"ה והנה אם אין מזדמן. וכן כתב גריפ"פ לא תעשה רסד, רצא. בדפיו ד"ה וביותר, וספר המקנה נו-א אות כא).