אנציקלופדיה תלמודית:תענית גשמים: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - דיני תענית על עצירת גשמים.

כשלא היו יורדים גשמים היו בתחילה מתענים תלמידי חכמים, ואם אף לאחריה לא ירדו גשמים, היו בית דין גוזרים תעניות על הציבור, הערך שלפנינו דן על סדר התעניות, ועל הדינים הנוהגים בהם, ועל סדר התפילות שהיו נוהגים להתפלל בהם^[1].

ימי התענית

הגיע זמן רביעה שלישית של "יורה"^[2] – שזמן גשמים של ימות החורף "יורה", יש לו ג' זמנים ונקראים רביעיות^[3] - ולא ירדו גשמים, מתענים תלמידי חכמים^[4], שלש תעניות: שני וחמישי ושני^[5], ואוכלים בהם לילה שקודם התענית^[6], ומותרים ביום התענית במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה^[7], וכל דיני התענית כשל תענית-יחיד*^[8]. על מי שאינו תלמיד חכם אם רשאי להתענות ואין בו משום יהורא, ע"ע גאוה^[9].

זמן רביעה שלישית

זמנה של רביעה שלישית של "יורה" בארץ ישראל שתלמידי חכמים מתחילים להתענות כשלא ירדו בה גשמים^[10], נחלקו בה תנאים: ר' מאיר סובר שהוא בי"ז במרחשון^[11], וכן דעת סתם משנה^[12]. ר' יהודה סובר שהוא בכ"ג במר חשון^[13]. ר' יוסי סובר שהוא בראש חודש כסליו^[14], וכן דעת ר' שמעון בן גמליאל^[15]. ואמר אמימר שהלכה כר' יוסי^[16], וראשונים פסקו כר' מאיר^[17], לפי שכן הוא סתם משנה^[18].

בחוץ לארץ

בחוץ לארץ, היו היחידים מתענים בזמן שיגיע זמן הגשמים באותו מקום ולא ירדו גשמים^[19].

יום הרביעה

יום הרביעה^[20], שחל ביום שני, נחלקו אחרונים אם מתענים בו: יש סוברים שמתענים בו^[21], אם קבלו התענית יום קודם^[22]. ויש סוברים שאין מתענים בו, אלא ביום שני שלאחריו, שכל היום מצפים שמא ירדו גשמים בזמן הרביעה^[23].

ג' תעניות ראשונות של ציבור

הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים בארץ ישראל – לסוברים שתענית תלמידי חכמים מתחלת בי"ז במרחשון^[24], ולסוברים שתענית היחידים מתחלת בכ"ג במרחשון, או בראש חודש כסליו^[25], או בחוץ לארץ, עברו אחר ג' תעניות שני חמישי ושני, ז' ימים^[26], ויש סוברים ו' ימים^[27], ולא ירדו גשמים - בית דין גוזרים שלש תעניות על הציבור^[28], שני וחמישי ושני^[29], ואוכלים בהם לילה שקודם התענית^[30], ומותרים ביום התענית במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה^[31], וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים כדרך שעושים בכל התעניות^[32].

ג' תעניות שניות של ציבור

עברו שלשת ימי תענית ראשונות של הציבור ולא נענו, בית דין גוזרים עוד שלש תעניות על הציבור^[33], ונחלקו תנאים: חכמים סוברים שהיו מתענים חמישי שני חמישי^[34], ור' יוסי סבר שהיו מתענים שני וחמישי ושני^[35], ואין אוכלים בהם בלילות, שמפסיקים לאכול בהם מבעוד יום ביום הקודם^[36], שאין אוכלים בבין השמשות^[37]. ואסורים בעשיית מלאכה^[38], שכן אמר הכתוב: קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים^[39], מה עצרת – שבועות ושמיני עצרת^[40] – אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשית מלאכה^[41], ואסורים דוקא ביום אבל לא בלילה^[42], שכן אמר הכתוב לענין איסור המלאכה בצום: אספו זקנים^[43], מה אסיפת זקנים ביום – שבלילה אין נאספים שכל אחד בביתו – אף איסור מלאכה אינו אלא ביום^[44]. ואסורים בדברים שיש בהם תענוג^[45], לפיכך אסורים ברחיצה, ונועלים את המרחצאות^[46], והאיסור דוקא ברחיצת כל הגוף בחמים, אבל מותרים ברחיצת כל הגוף בצונן, ורחיצת פנים ידים ורגלים בחמים^[47]. וכן אסורים בסיכה^[48], אלא אם כן הוא להעביר את הזוהמא^[49]. וכן אסורים בתשמיש המטה^[50]. וכן אסורים בנעילת הסנדל^[51], כשנמצאים בעיר, אבל ביוצאים לדרך חוץ לעיר מותרים^[52]. ומתפללים בבתי כנסיות, ומתחננים כבשאר תעניות^[53].

ז' תעניות של ציבור

עברו ששת ימי תענית הצבור ולא נענו, בית דין גוזרים עוד שבע תעניות על הצבור^[54], שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני^[55], ואסור בכל מה שאסור בשלש ימי תענית ציבור הקודמים^[56], ויתירים אלו שמתריעים בהם^[57], על הברכות שמוסיפים בהם^[58], ומתפללים ברחוב העיר^[59], ומורידים זקן להוכיחם^[60], ומוסיפים שש ברכות^[61], ונועלים את החנויות, ובשני לעת ערב פותחים מעט, ובחמישי פותחים כל היום מפני כבוד השבת, יש לחנות שני פתחים, פותח אחד ונועל אחד, ואם יש לחנות אצטבא לפניו, פותח כדרכו בחמישי, ואינו חושש^[62].

בלילה בחוץ לארץ

בחוץ לארץ, בכל התעניות, אוכלים בהם בלילה ודינם כדין שאר תענית, שאין גוזרים על הצבור תענית כגון צום כפור אלא בארץ ישראל בלבד^[63].

אחר י"ג תעניות

אחר שגזרו י"ג תעניות על הציבור, אם לא נענו אין גוזרים עוד^[64], לפי שאין מטריחים את הציבור יותר מדי^[65]. ויש אומרים לפי שכבר עבד זמן של רביעה^[66].ותלמידי חכמים לבדם חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן^[67], ומותרים לאכול בלילה, ובמלאכה ובשאר הדברים, ומפסיקים בראש חדש חנוכה ופורים^[68]. יצא ניסן של תקופה, והוא כשהגיע השמש לתחלת מזל השור, אין מתענין עוד שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה, הואיל ולא ירדו כל עיקר בתחלת השנה^[69].

אופנים אחרים שמתענים עליהם

סדר ג' תענית היחידים וי"ג תעניות הציבור^[70], כשלא ירדו גשמים כלל, אבל ירדו ברביעה וצמחו העשבים והתחילו ליבש, הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים^[71]. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל, ולא ירדו גשמים, הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות או עד שיעבור זמנם^[72]. וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות והשיחים והמערות, הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות, מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה^[73]. פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום בימות הגשמים, הרי זה מכת בצורת ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיעבור זמנם^[74].

ירדו גשמים

היו מתענים על הגשמים ונענו, לדעת חכמים ור' מאיר אם נענו לאחר הנץ החמה ישלימו התענית, קודם הנץ-החמה* לא ישלימו התענית^[75], שקודם הנץ לא חל עליהם התענית^[76]. ולדעת ר' אליעזר ור' יהודה אם נענו לאחר חצות ישלימו, קודם חצות לא ישלימו^[77], שמחצות חל התענית שהוא זמן אכילה^[78]. ר' יוסי אומר אם ירדו קודם ט' שעות לא ישלימו לאחר ט' שעות ישלימו^[79], שכן מצינו באחאב שהתענה מט' שעות ולמעלה, שנאמר: הראית כי נכנע אחאב וגו'^[80], דהיינו שאין אדם בעולם שאין תענית חל עליו מט' שעות ומעלה, אפילו בני מלכים שדרכם לאכול בשעה תשיעית ביום^[81]. הלכה כר' אליעזר^[82]. בשיעור ירידת הגשמים שבהם פוסקים מן התענית נחלקו תנאים: חכמים אומרים משיכנסו בעומק הארץ בקרקע יבשה טפח, ובבינונית, שני טפחים, ובקרקע חרושה, שלשה טפחים^[83]. ר' מאיר אומר אם טשטשו הגשמים בעומק הקרקע כשיעור שורת מענית המחרשה^[84]. הלכה כחכמים^[85].

על כך שביום שהתחילו הגשמים ופסקו מתעניתם שעושים אותו יום טוב ואומרים הלל הגדול, ע"ע הלל הגדול^[86].

המתענים

עוברות ומניקות נחלקו בדבר אם מתענות בשלש עשרה תעניות של הציבור: יש סוברים שמתענות דוקא בשש תעניות הראשונות^[87], ולא בשבע אחרונות כיון שהם ימים מרובים ולא יוכלו לעמוד בהם^[88]. ויש סוברים דוקא בשלש אמצעיות^[89], אבל לא בשלש ראשונות, שעדיין אין צריך כל כך, ולא בשבע אחרונות שמרובים הם^[90]. ויש סוברים דוקא בשבע אחרונות, שהכעס מרובה^[91]. ויש סוברים שאין מתענות בכולם^[92].

על אנשי משמר אם מתענים, ע"ע משמרות. על אנשי בתי אבות אם מתענים ע"ע בתי אבות^[93].

סדר התפילות בשבע תעניות אחרונות

בשבע תעניות האחרונות, בכל יום ויום יוצאים העם לרחובה של עיר^[94], לומר זעקנו בצנעה – בבית הכנסת – ולא נענינו, נבזה עצמינו בפרהסיה^[95], או משום גלות, לומר גלותינו מכפרת עלינו^[96]. ומוציאים עמהם את התיבה – שספר תורה עמו^[97] - לרחובה של עיר^[98], לומר שהתיבה שהיא כלי צנוע נתבזה בעונינו^[99], ויעורר את הציבור לקרוע את לבם^[100].

כיסוי בשקים

כל העם מתכסים בשקים^[101], לומר שהרי אנו חשובים כבהמה^[102], שהשקים עשויים משער בהמה^[103].

נתינת אפר

נותנים אפר מקלה – אפר שריפה^[104], מדבר הנשרף מעצמות אדם^[105], ויש סוברים שנותנים אפר סתם או עפר^[106] - על גבי התיבה^[107], לומר שאף השכינה בצער, כמו שנאמר: עמו אנכי בצרה^[108], וכן כתוב: בכל צרתם לא צר^[109], או לומר: אבותינו חיפו אותו זהב ואנו חפינו אותו אפר^[110]. וכן נותנים האפר על גבי ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע את הלב^[111]. ואחד מן העם נותן אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל העם נותנים בעצמם בראשם^[112], לומר הרי אנו חשובים לפניך כאפר^[113], או כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק^[114], ונותנים האפר במקום הנחת תפילין^[115], שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר^[116], שפאר היינו תפילין^[117]. בטעם הדבר שהנשיא ואב בית דין נותן אחר בראשם ואילו כל העם נותנים בעצמם, כדי שיכלמו וישובו שמתוך חשיבותם הם מתביישים יותר בנתינת אחר^[118]. בטעם הדבר שמקדימים את הנשיא ואב בית דין, אף על פי שבפורענות מקדימים את הקטן תחילה^[119], להראות שחשיבותם שראויים לבקש רחמים על כולם^[120].

דברי כיבושים

אחר נתינת האפר^[121], מעמידים ביניהם זקן^[122], שהוא חכם^[123], ואם אין שם זקן חכם, מעמידין חכם - ואם אין שם חכם מעמידים זקן שאינו חכם^[124] - לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידין אדם של צורה^[125] – בעל קומה, שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב^[126], ויש מפרשים שהיינו תלמיד חכם ולא גמיר כחכם, או כל שראוי למנותו פרנס על הציבור^[127] - והעם יושבים^[128], ואומר לפניהם דברי כיבושים – דברים שכובשים את הלבבות להחזירם למוטב^[129] - אחינו, לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם: וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא: וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה^[130], ובקבלה הוא אומר: וקרעו לבבכם ואל בגדיכם^[131], ומוסיף בענינים אלו כפי כחו עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה^[132].

שליח ציבור

אחר הדברי כיבושים עומדים בתפלה, ומעמידים שליח צבור הראוי להתפלל בתעניות אלו^[133]. היה אותו שאומר דברי כיבושים ראוי להתפלל, מתפלל, ואם לאו, מורידין אחר הראוי^[134]. והוא הרגיל בתפלה^[135], ובכל הברכות^[136], כדי שלא יטעה^[137]. והרגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים^[138], ולשנות במדרש ובהלכות ובאגדות^[139]. ויש לו ילדים קטנים ואין לו במה לפרנסם^[140], שהוא צריך להתפלל עליהם מקירות לבו^[141]. ויש לו יגיעה בשדה^[142], בעבודת האדמה^[143], שמתכוין יותר בתפילת גשמים^[144]. ולא יהיה בעל עבירה^[145], ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלוים אליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות^[146], ויש שכתבו שיהיה ביתו ריקם מן החמס והגזל^[147]. ולא יצא עליו שם רע בילדותו^[148]. שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב^[149], שמושך את הלב^[150]. ואם היה זקן עם כל המדות האלו, הרי זה מפואר^[151], שלבו נשבר ורתיחת בחרות פרחה ממנו^[152], ואם אינו זקן, הואיל ויש בו כל המדות האלו, יתפלל^[153].

הוספת תפילה

בתעניות היו מוסיפים תפילת נעילה^[154]. ויש מן הראשונים שכתבו שהיו מוסיפים אף תפילה אחר שחרית שהיו מתפללים בו כ"ד ברכות, והיו קוראים קריאת שמע לפניו כדי לעמוד בתפילה מתוך תורה^[155].

פסוקי דזמרה

בפסוקי-דזמרה* יש מן הראשונים שכתבו שהיו מוסיפים המזמורים שמוסיפים בשבת, עד "ואראהו בישועתי"^[156], וכן המזמורים: תפלה לדוד שמעה ה' צדק^[157]; לדוד אליך ה' נפשי אשא^[158]; לדוד משכיל אשרי נשוי פשע^[159]; בבוא אליו נתן הנביא^[160]; לך דמיה תהלה^[161]; רצית ה' ארצך^[162]; לדוד הטה ה' אזנך ענני^[163]; לדוד ברכי נפשי את ה'^[164]; ברכי נפשי את ה'^[165]; הללויה הללו עבדי ה'^[166]; שיר המעלות אל ה' בצרתה לי^[167]; שלי למעלות אשא עיני אל ההרים^[168]; אליך נשאתי את עיני^[169]; לולי ה' שהיה לנו^[170]; ממעמקים קראתיך ה'^[171]; הלל-הגדול*^[172], ואחר כך אומרים ברוך שאמר^[173].

סמיכת גאולה לתפילה

קריאת שמע וברכותיה, יש שכתבו שבשבע תעניות היו העם קורים אותה ביחידות בעונתה, ולא סמכו גאולה לתפילה, לפי שהיו מתאחרים בתפילה עד שיתקבצו כולם לרחובה של עיר, וברחובה של עיר היו קורים שוב קריאת שמע ללא ברכותיה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה^[174]. ויש שכתבו שהיו הצבור קורים יחד קריאת שמע וברכותיה בעונתה, ולפיכך המזמורים שמוסיפים בפסוקי דזמרה^[175], טוב שלא לאומרם בשחרית כדי שלא יאחרו זמן קריאת שמע, אלא לאומרה קודם מנחה^[176].

תפילת עמידה

היחידים היו מתפללים שמונה עשרה ברכות ומוסיפים "עננו" בשומע תפלה^[177].

ברכת סלח לנו

השליח ציבור בחזרת-הש"ץ, אחר ברכת סלח לנו היה אומר סליחות ווידויים^[178].

ברכת גואל ישראל

השליח ציבור בברכת גואל ישראל שבחזרת-הש"ץ*, מאריך בה^[179]. וחשובה מכלל הברכות, ולפי שחותמים בה כבכל יום לא החשיבו אותה במנין תוספת הברכות^[180]. התוספת שמוסיפים בה נחלקו ראשונים: יש סוברים שאומרים בה תפילת עננו, שענינה של ברכת גואל ישראל אינה על הגאולה אלא שיניח לנו מן הצרות, ובתפילת עננו ענינה על הצרות^[181]. ויש סוברים שמוסיפים בה אף אריכות של פסוקים מענין עקידה ושל תחנונים מעין גאולת צרה^[182]. ויש סוברים שמאריכים בזכותו של יצחק^[183]. ויש סוברים שמוסיפים בה בבקשת רחמים שיגאלם מצרתינו^[184]. ויש סוברים שאומרים בה ההוספות של זכרונות ושופרות וכו'^[185], שלדעתם היו אומרים אותם בלא חתימה בכל אחד מהם^[186]. ואומר בה בחתימה: מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה וחותם גואל ישראל^[187].

הוספת שש ברכות

שליח צבור מוסיף בחזרת-הש"ץ* שש ברכות, בז' תעניות אחרונות^[188], מלבד השמונה עשרה ברכות שמתפללים בכל יום^[189]. ונחלקו ראשונים באיזה תפילה מוסיפים: יש סוברים בשחרית מנחה ונעילה^[190]. ויש סוברים דוקא בשחרית ומנחה^[191]. ויש סוברים דוקא בשחרית^[192]. ויש סוברים דוקא בתפילה נוספת שהיו מתפללים לדעתם אחר שחרית^[193]. ויש סוברים דוקא בנעילה^[194].

שש הברכות

שש ברכות שהיו מוסיפים^[195], נחלקו בהם תנאים: חכמים אומרים שהם: זכרונות - היינו פסוקי זכרונות שאומרים בראש השנה^[196], ויש מוסיפים אף התפילה שאומרים בזכרונות בראש השנה "אתה זוכר מעשה עולם וכו'"^[197], ויש סוברים שאינו הפסוקים שאומרים בראש השנה אלא שאומרים דברי זכרונות מעין הצרה^[198] - ושופרות - היינו פסוקי שופרות שאומרים בראש השנה^[199], ויש מוסיפים אף התפילה שאומרים בשופרות בראש השנה "אתה נגלית וכו'"^[200], ויש סוברים שאינו הפסוקים שאומרים בראש השנה אלא שאומרים דברי שופרות מעין הצרה^[201] - וכל המזמורים: אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני^[202], אשא עיני אל ההרים^[203], ממעמקים קראתיך ד'^[204], תפלה לעני כי יעטף^[205]. ר' יהודה חולק וסובר שאינו אומר בשתי ברכות הראשונות זכרונות ושופרות^[206], שאין אומרים אותם אלא בראש השנה וביום הכיפורים ביובל ובשעת מלחמה^[207], אלא אומר המזמורים: רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה^[208], ואשר היה דבר ד' אל ירמיהו על דברי הבצרות^[209].

חתימת הברכות

חתימת השש ברכות, שנינו שבראשונה הוא אומר: מי שענה את אבותינו – ויש שכתבו לומר: משה ואבותינו^[210] - על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות; ובשניה הוא אומר: מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' שומע תרועה; ובשלישית הוא אומר: מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' שומע צעקה; וברביעית הוא אומר: מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' שומע תפלה; ובחמישית הוא אומר: מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' העונה בעת צרה; ועל השביעית הוא אומר: מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' המרחם על הארץ^[211]. יש שהיו מחליפים בין ברכה שלישית לברכה רביעית, ואומרים צעקה באליהו, דכתיב באליהו: ענני ה' ענני^[212], שהיא לשון צעקה, ותפילה בשמואל, דכתיב בשמואל: ואתפלל בעדכם^[213]. בחתימת הברכה היו הציבור עונים אמן^[214], ובימי רבי חלפתא ור' חנינא בן תרדיון, לא ענו אמן, ואמרו חכמים שלא נהגו שלא לענות אלא במקדש^[215]. על מה היו עונים במקדש, ע"ע בית המקדש^[216].

עננו

תפילת "עננו" שמוסיפים בתעניות^[217], נחלקו ראשונים אם אומרים אותו בשבע תעניות: יש סוברים שאין אומרים אותו, שהרי שש ברכות שמוסיפים עומדות במקומה^[218], ועוד שבאחת מהשש, חותמים בחתימת עננו "העונה בעת צרה"^[219]. ויש סוברים שמוסיפים בברכת "גואל ישראל" נוסח ברכת עננו^[220]. ויש סוברים שמוסיפים אותה בברכה השישת "העונה בעת צרה"^[221]. ויש סוברים שאומרים אותה במקומה כמו בשאר תעניות^[222].

ברכת שומע תפילה

בברכת "שומע תפילה" יש מן הראשונים שכתבו שמוסיף השליח צבור תפלת "ועננו בורא עולם במדת רחמים"^[223].

תקיעות

אחר סיום ברכת גואל ישראל, ואחר סיום שש הברכות, תוקעים^[224], באחת היו תוקעים "תקיעה תרועה תקיעה", שהשמש היה אומר לתוקעים "תקעו בני אהרן תקעו", ובברכה שלאחריה היו תוקעים "תרועה תקיעה תרועה", שהשמש היה אומר להם "הריעו בני אהרן הריעו"^[225]. ונחלקו ראשונים בדעת תנאים אם דוקא במקדש היו תוקעים או אף בגבולין: יש סוברים שתוקעים בין במקדש ובין בגבולים^[226]. ויש סוברים שאין תוקעים אלא במקדש^[227]. אחר התפילה לדעת כולם תוקעים אף בגבולין^[228]. במה היו תוקעים במקדש ובגבולין, ע"ע חצוצרות^[229] וע' תקיעת שופר.

הליכה לבית הקברות

אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות^[230], ובוכים ומתחננים שם^[231]. ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: יש אומרים לומר הרי אנו חשובים לפניך כמתים^[232], בשביל להכניע לבם^[233], כלומר הרי אנו מתים אם לא נשוב^[234], או שאם לא תרחם עלינו אנו מתים^[235], או שאם אנו חייבים מיתה שניחשב לפני ה' כמתים^[236], ויש מוסיפים: ואם אנו חייבים גלות, הרי אנו גולים, ואם אנו חייבים רעבון, הרי אנו רעבים^[237]. לטעם זה אם אין קברי ישראל מותר לילך על קברי עכו"ם^[238]. ויש אומרים הטעם כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים^[239], ולטעם זה אין הולכים על קברי עכו"ם^[240]. הלכה כטעם הראשון^[241], ולפיכך אם אין קברי ישראל הולכים על קברי עכו"ם^[242].

על קריאת-התורה* שהיו קורים בשבע תעניות ע"ע תענית צבור^[243].

על הפטרה* שיש סוברים שמפטירים בשבע תעניות אחרונות הפטרות מסוימות, ע"ע הפטרה^[244].

הערות שוליים