אנציקלופדיה תלמודית:שליחות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - אדם רשאי לעשות שליח* לקיים עבורו מצוות מסויימות.</span> == '''<span dir="rtl"...")
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 45: שורה 45:
<span dir="rtl">ד) ויש מהאחרונים המחלקים שבשליחות יש שני עניינים: א) מה שחשבה תורה ליחס המעשה הנעשה על ידי שליח כאילו עשאה המשלח, כגון בשחיטת הפסח</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">3 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) שמעשה השליח מועיל ופועל כמו מעשה של הבעלים עצמם, שלענין זה חשבה תורה את השליח כבעלים עצמם, שמעשיו פועלים כאילו הוא היה הבעלים, כגון בשליחות אישה לקבל גט מיד בעלה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציונים</span> <span dir="rtl">43,</span> <span dir="rtl">51.</span></ref><span dir="rtl">, שאי אפשר לומר שלכן מועיל מעשה השליח, משום שמדין שליחות חשבינן כאילו עשתה האשה קבלה זו, שהרי יד השליח אי אפשר שתהא כיד האשה, שהרי זה כדבר שממילא</span><ref><span dir="rtl"> שער&quot;י ש&quot;ז פ&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכל מקום שבא לחדש קנין חדש, כמו תרומה וגירושין, ומכירה ומתנה, הוא מפני שהשליח עומד במקום הבעלים ונתווסף להחיל כח חדש לגרש ולהפריש תרומה וכדומה, וכל היכן שהמשלח היה יכול לחדש הקנין, חל כח זה מתחילה, בשעת מינוי השליחות, אצל השליח שיתווסף לו כח זה, על ידי זה שחשבה תורה אותו כמותו</span><ref><span dir="rtl"> שער&quot;י שם פ&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">ד) ויש מהאחרונים המחלקים שבשליחות יש שני עניינים: א) מה שחשבה תורה ליחס המעשה הנעשה על ידי שליח כאילו עשאה המשלח, כגון בשחיטת הפסח</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl">3 ואילך.</span></ref><span dir="rtl">. ב) שמעשה השליח מועיל ופועל כמו מעשה של הבעלים עצמם, שלענין זה חשבה תורה את השליח כבעלים עצמם, שמעשיו פועלים כאילו הוא היה הבעלים, כגון בשליחות אישה לקבל גט מיד בעלה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציונים</span> <span dir="rtl">43,</span> <span dir="rtl">51.</span></ref><span dir="rtl">, שאי אפשר לומר שלכן מועיל מעשה השליח, משום שמדין שליחות חשבינן כאילו עשתה האשה קבלה זו, שהרי יד השליח אי אפשר שתהא כיד האשה, שהרי זה כדבר שממילא</span><ref><span dir="rtl"> שער&quot;י ש&quot;ז פ&quot;ז.</span></ref><span dir="rtl">. וכל מקום שבא לחדש קנין חדש, כמו תרומה וגירושין, ומכירה ומתנה, הוא מפני שהשליח עומד במקום הבעלים ונתווסף להחיל כח חדש לגרש ולהפריש תרומה וכדומה, וכל היכן שהמשלח היה יכול לחדש הקנין, חל כח זה מתחילה, בשעת מינוי השליחות, אצל השליח שיתווסף לו כח זה, על ידי זה שחשבה תורה אותו כמותו</span><ref><span dir="rtl"> שער&quot;י שם פ&quot;ח.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== '''<span dir="rtl">@ב. דברים שאינם בכלל שליחות#.</span>'''  ==
== '''<span dir="rtl">דברים שאינם בכלל שליחות</span>'''  ==


<span dir="rtl">בדבר עבירה, אמרו כלל: אין-שליח-לדבר-עברה*, ועל כך ע&quot;ע</span><ref><span dir="rtl"> וע&quot;ע אין שליח לדבר עבירה ציון 5, שי&quot;ח. ושם ציון 6, שאין הלכה כן.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">בדבר עבירה, אמרו כלל: אין-שליח-לדבר-עברה*, ועל כך ע&quot;ע</span><ref><span dir="rtl"> וע&quot;ע אין שליח לדבר עבירה ציון 5, שי&quot;ח. ושם ציון 6, שאין הלכה כן.</span></ref><span dir="rtl">.</span>

גרסה אחרונה מ־11:34, 26 ביוני 2022

הגדרת הערך - אדם רשאי לעשות שליח* לקיים עבורו מצוות מסויימות.

שלוחו של אדם כמותו

הכלל ומקורו

בכל התורה כולה[1], שלוחו של אדם כמותו[2].

במכילתא ובירושלמי נזכרו שני לימודים לדבר:

א) נאמר: ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים[3], וכי כל הקהל כולם שוחטים, והלא אינו שוחט אלא אחד - אחד הוא שהוא שוחט על ידי כולם[4], אחד שוחט על יד אחרים[5] - אלא מכאן - אמרו[6] חכמים[7] - ששלוחו של אדם כמותו[8]. ונחלקו התלמודים: לדעת הירושלמי עיקר דין שליחות נלמד מכאן[9]. ולדעת הבבלי, אין נלמד מכאן אלא דין שליחות בשחיטת קדשים[10], שלא ניתן ללמוד אותו מגרושין* - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[11] - ותרומה* - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[12] - שכן אפילו תרומה היא חול אצל קדשים[13]. לדעת הבבלי, לימוד זה תלוי במחלוקת תנאים, ואינו אלא לאלו שאינם למדים מכתוב זה, שכל ישראל יוצאים בפסח אחד[14]. ויש מהאחרונים המפרשים כעין זה בדעת הירושלמי, שלימוד זה תלוי במחלוקת אמוראים, ואינו אלא לאלו שאינם למדים מכתוב זה שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו[15]. ויש מהאחרונים המפרשים בדעת הירושלמי, שלימוד זה נצרך, מכיון שבקרבן-פסח* יש שותפות, ומנין ללמוד ממנו לקדושין*, שאין בהם שותפות, לכן נאמרו שני כתובים בענין קרבן פסח שלמדים מהם דין שליחות, אם אינו ענין להיכן ששייך, שכבר יש לימוד בעניינו, תן לימוד אחד ללמד על שליחות היכן שאין שותפות[16]. ויש מהאחרונים המפרשים בדעת הירושלמי, שלמסקנה לימוד זה נדחה כליל[17], מפני שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו[18], והרי ודאי שאין שליחות אלא מדעת[19], ולא ניתן ללמוד ששלוחו של אדם כמותו, שהרי אין צריך דעת בעלים בשחיטה[20].

ב) נאמר: ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית[21], וכי כולם היו לוקחים - והלא נאמר: איש[22], אחד הוא שהוא לוקח על ידי כולם[23], אחד לוקח לכל המשפחה[24], יחיד לוקח לכל בני חבורה[25] - אלא לעשות שלוחו שלא אדם כמותו, מכאן אמרו - חכמים[26] - שלוחו של אדם כמותו[27]. וביארו אחרונים, שכל מקום שדיבר הכתוב בלשון כזה שבא שם הכללות בלשון יחיד והפועל בלשון רבים, מורה שבא הציווי אל הרבים ואל היחיד כאחד, שאם היה אומר "ויקחו להם שה לבית אבות", היה הצווי על כל הבית אב שיקחו כאחד, ואם היה אומר "ויקח איש שה לבית אבות", לא היה הציווי רק על איש אחד מכל בית אב שיקח בשביל כולם, אבל כשאמר "ויקחו להם איש", בא החיוב שכולם יקחו על ידי איש אחד שהוא שליח כולם, ובבחינה זו הגם שאחד הוא הלוקח דינו כאלו כולם לוקחים כי שלוחו של אדם כמותו, ומכאן למד לכל מקום ששלוחו של אדם כמותו[28]. ונחלקו התלמודים: לדעת הירושלמי עיקר דין שליחות נלמד מכאן[29]. ולדעת הבבלי, אין נלמד מכאן אלא דין שליחות בשחיטת קדשים[30], שלא ניתן ללמוד אותו מגרושין* - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[31] - ותרומה* - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[32] - שכן אפילו תרומה היא חול אצל קדשים[33]. לדעת הבבלי, לימוד זה תלוי במחלוקת תנאים, והוא נצרך ללמדים מהכתוב ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים[34], שכל ישראל יוצאים בפסח אחד[35], ואי אפשר ללמוד משם שליחות, ששונה הדין שם שיש לו שותפות בפסח[36]. ויש מהאחרונים המפרשים כעין זה בדעת הירושלמי, שלימוד זה תלוי במחלוקת אמוראים, ואינו אלא לאלו שלמדים מהכתוב של ושחטו אֹתו שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו[37]. ויש מהאחרונים המפרשים בדעת הירושלמי, שלמסקנה הכל מודים ללימוד זה[38], וכן יש מהראשונים שהביאו לימוד זה בלבד[39]. ויש מהאחרונים הסוברים שלימוד זה נצרך, מכיון שבקרבן פסח יש שותפות, ומנין ללמוד ממנו לקידושין, שאין בהם שותפות, לכן נאמרו שני כתובים בענין קרבן פסח שלמדים מהם דין שליחות, אם אינו ענין להיכן ששייך, שכבר יש לימוד בעניינו, תן לימוד אחד ללמד על שליחות היכן שאין שותפות[40].

הבבלי, המפרש שלא נצרכו הלימודים הללו אלא לענין שחיטת קדשים[41], מביא שלושה לימודים נוספים לענין שלוחו של אדם כמותו, בדינים שונים:

א) לגבי מקור דין שליחות בגרושין*[42], נחלקו הגירסאות: א) יש מהראשונים גורסים בברייתא בבבלי: ושלח, מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה, מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה, מלמד שהשליח עושה שליח[43], ומפרשים שבגרושין כתוב: ושִׁלחהּ מביתו[44], ומזה שלא כתוב "וגירשה", ללמדנו בא שהאיש עושה שליח להוליך גט* לאשתו[45], ואת המילה "ושִׁלחהּ" אנו קוראים "ושָׁלחָה", כאילו נכתב ללא מפיק[46] בה"א, מלמד שהאישה עושה שליח לקבל גיטה[47]. ומכיון שנאמר שני פעמים בענין: ושִׁלחהּ מביתו[48], אנו למדים שהשליח עושה שליח[49], ש"ושִׁלחהּ מביתו" האחרון בא ללמד ששליח שלה ושליח שלו שניהם עושים שליח[50]. ב) ויש הגורסים: שלח, מלמד שהוא עושה שליח, שלחה, מלמד שהיא עושה שליח, ושלחה, מלמד שהשליח עושה שליח[51], ומפרשים שהלימוד כולו הוא מושִׁלחהּ מביתו[52], האחרון[53], שהיה יכול לכתוב: "ונתן בידה", ולמה כתב "שלח", לומר שעושה שליח, הוסיף ה', שנאמר: "שלחה", מלמד שהיא עושה שליח, "ושִׁלחהּ" הוסיף ו' עוד, מלמד שהשליח עושה שליח[54], שיש להוסיף ו' על "שלח" ועל "שִׁלחהּ", מלמד ששליח שלו ושלה עושים שליח[55], ומושִׁלחהּ מביתו[56], הראשון אין למדים דבר, שהוא נצרך לגופו של ענין[57]. ואמרו בתלמוד שלא ניתן ללמוד דין זה מתרומה - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[58] - משום שניתן לפרוך, שכן ישנה במחשבה*[59], שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה[60]. ולא ניתן ללמוד דין זה משחיטת קדשים - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[61] - שכן רוב מעשיהם על ידי שליח[62], שכל עבודת הקרבתם על ידי כהנים, שהם שליחים[63].

ב) לגבי מקור דין שליחות בקידושין[64], אמרו בבבלי שהוא ממה שנאמר: ויצאה והיתה - ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר[65] - מקיש[66] הויה ליציאה, מה יציאה עושה שליח אף הויה עושה שליח[67]. ולא ניתן ללמוד דין זה - ללא היקש - מגירושין - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[68] - שכן גירושין ישנם בעל כרחה[69], ולא ניתן ללמוד דין זה מתרומה - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[70] - משום שניתן לפרוך, שכן ישנה במחשבה[71], שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה[72]. ולא ניתן ללמוד דין זה משחיטת קדשים - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[73] - שכן רוב מעשיהם על ידי שליח[74], שכל עבודת הקרבתם על ידי כהנים, שהם שליחים[75].

ג) לגבי מקור דין שליחות בתרומה[76], אמרו בבבלי שהוא ממה שנאמר: כן תרימו גם אתם[77], והמילה "גם" מיותרת - והיא מהמילים שבאות לרבות[78] - ובאה לרבות את השליח[79]. ולא ניתן ללמוד דין זה מגירושין - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[80] - שכן ישנם חול[81]. ולא ניתן ללמוד דין זה משחיטת קדשים - שלמדנו מכתוב אחר ששלוחו של אדם כמותו[82] - שכן רוב מעשיהם על ידי שליח[83], שכל עבודת הקרבתם על ידי כהנים, שהם שליחים[84]. ולמסקנה דחו, ואמרו שלמדים מיתור "גם" שגוי אינו בשליחות[85].

למסקנת הבבלי, ששחיטת קדשים נלמד מכתוב אחד[86], וגירושין מכתוב אחר[87], וקידושין מכתוב שלישי[88], בשאר דיני התורה הלימוד הוא מבנין-אב*[89], וכתבו ראשונים שדנים כך: ומה קדשים שהם קודש ישנם בשליח, שאר דברים כגון תרומה שהיא חול לא כל שכן, מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, גירושין יוכיחו, מה לגירושין שכן חול אצל תרומה, קדשים יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שישנם על ידי עצמו ושלוחו כמותו, אף אני אביא תרומה[90] וכל שכן שאר דברים שהן חול גמור[91].

במקום אחר בבבלי אמרו ששליחות בכל התורה כולה למדים מתרומה[92]. יש מהראשונים מפרשים דהיינו שלמדים מתרומה שיהא שלוחו של אדם כמותו[93]. ויש מהראשונים מפרשים שמתרומה אנו למדים ששליחות בכל התורה אינה בגוים[94].

אף על פי שכתוב בפר-יום-הכפורים*: ושחט את פר החטאת אשר לו[95], משלו הוא מביא[96], ולא משל ציבור[97], ולא משל אחיו הכהנים[98], ששנה הכתוב: אשר לו, לעכב, שלא יביא משל ציבור ולא משל אחיו הכהנים, אלא משלו ממש[99], כתבו ראשונים שאין למדים משם ששליחות מועילה בקדשים, ואומרים שמזה שהצריך הכתוב שחיטה בבעלים בפר יום הכיפורים, מכלל שבשאר קדשים אין צריך בעלים[100], שאין למעט מפרו של אהרן אלא חטאת*, שהוא דומה לו, שאין מקריבים אותו בעל כרחו[101], אפילו הופרש והוא כאן, דין הוא שייעשה שליח, אבל שאר קרבנות* שמקריבים בעל כרחו - שממשכנים אותם וכופים אותו עד שיאמר רוצה אני[102] - לא[103].

בטעם שלמדנו מהכתובים הנ"ל ששלוחו של אדם כמותו, ולא למדנו מסמיכה* ויבמה ועגלה-ערופה* - שיש בהם כתובים הממעטים שאין שליחות מועילה בהם[104] - שאין שלוחו של אדם כמותו, כתבו ראשונים שסמיכה ויבמה ועגלה ערופה הם שלושה כתובים הבאים כאחד, שאין מלמדים[105]. ובטעם שאין למדים מהם שבשאר מקומות שלוחו של אדם כמותו, שהרי נצרכה התורה למעט באותו מקומות שאין הדין כך, כתבו ראשונים, שרק לאחר שאנו למדים ששלוחו של אדם כמותו אנו צריכים הכתובים הללו למעט, אבל אם לא למדנו שלוחו של אדם כמותו ממקום אחר[106], היינו למדים משלוש הכתובים של סמיכה ויבמה ועגלה ערופה דרשות אחרות[107].

יש מהאחרונים המפרשים בדעת הירושלמי, שיש ברייתות הסוברות שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו[108].

על כך שמוטב שמצוה שיכולה להיעשות בשליחות[109], שמכל מקום מוטב שתעשה על ידי האדם עצמו, ולא על ידי שליח*, ע"ע מצוה בו יותר מבשלוחו. על השליח העושה שליח, ע"ע שליח, ושם, אם צריך דעת בעלים לזה.

גדרו

בגדר שלוחו של אדם כמותו, נחלקו אחרונים:

א) יש שכתבו שיש בשליחות שני אופנים, וכל מקום שניתן לומר כך או כך, אנו אומרים: א) לעיתים אנו אומרים שהשליח מקנה כוחו למשלח ונעשה הוא של המשלח. ב) ולעיתים אנו אומרים להיפך, שהמשלח מקנה כוחו לשליח ויזכה הוא בכח המשלח[110].

ב) ויש מהאחרונים שכתבו שנחלקו אמוראים בגדר שליחות: לדעת דבי ר' שילא הסוברים שאין שליח* נעשה עד[111], אמרו בתלמוד שכיון ששלוחו של אדם כמותו, הוא כגופו[112], הרי שלדעתם השליח נחשב כגוף המשלח, והוא עצמו הבעלים ואין יכול להיעשות עד[113]. ולדעת רב הסובר ששליח נעשה עד[114], אין השליח נחשב לגופו של המשלח, ויש להסתפק לדעתו אם לדעתו המעשה אשר הוא עושה בשליחותו מתייחס למשלח ונחשב שהמשלח עשה המעשה ההוא, או שגם המעשה איננו מתייחס למשלח, רק לשליח, ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח, רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה לא הוא עם כל זה כיון ששלחו לכך מועיל המעשה של האחר עבורו כאילו עשאה הוא[115]. ולדעת ר' יוסי בן חנינא, הסובר שהמשגר בכורים* בידי שליח ומת שליח בדרך, מביא ואינו קורא[116], שצריך שתהא לקיחה והבאה באחד[117], סובר שהשליח כאדם אחר נחשב וגם המעשה אינו מתייחס למשלח, שאם לא כן ראוי שיוחשב לקיחה והבאה באחד כיון שגם הלקיחה נחשב שהבעלים לקחו[118].

ג) ויש מהאחרונים שכתבו שודאי אין גופו של שליח נחשב כגוף המשלח[119].

ד) ויש מהאחרונים המחלקים שבשליחות יש שני עניינים: א) מה שחשבה תורה ליחס המעשה הנעשה על ידי שליח כאילו עשאה המשלח, כגון בשחיטת הפסח[120]. ב) שמעשה השליח מועיל ופועל כמו מעשה של הבעלים עצמם, שלענין זה חשבה תורה את השליח כבעלים עצמם, שמעשיו פועלים כאילו הוא היה הבעלים, כגון בשליחות אישה לקבל גט מיד בעלה[121], שאי אפשר לומר שלכן מועיל מעשה השליח, משום שמדין שליחות חשבינן כאילו עשתה האשה קבלה זו, שהרי יד השליח אי אפשר שתהא כיד האשה, שהרי זה כדבר שממילא[122]. וכל מקום שבא לחדש קנין חדש, כמו תרומה וגירושין, ומכירה ומתנה, הוא מפני שהשליח עומד במקום הבעלים ונתווסף להחיל כח חדש לגרש ולהפריש תרומה וכדומה, וכל היכן שהמשלח היה יכול לחדש הקנין, חל כח זה מתחילה, בשעת מינוי השליחות, אצל השליח שיתווסף לו כח זה, על ידי זה שחשבה תורה אותו כמותו[123].

דברים שאינם בכלל שליחות

בדבר עבירה, אמרו כלל: אין-שליח-לדבר-עברה*, ועל כך ע"ע[124].

כשאינו יכול לעשותו עכשיו

אין אדם עושה שליח אלא בדבר שיכול לעשות - הוא עצמו[125] - עכשיו[126], בשעה שעושה שליח[127], כגון באישה, שמותר לו לגרשה, אף אם באותה שעה אינה מותרת לו[128], אבל בדבר שאינו יכול לעשות עכשיו, אינו עושה שליח[129], ולכן האומר לשלוחו: קדשנה לי לאחר שתתגרש, אינו שלוחו[130], ואינו יכול לעשותו שליח לקדש לו, אף כשתתגרש[131], ואף אם קידשה השליח אינה מקודשת[132], שאם היה אומר לה: הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך, אינה מקודשת, שאין אדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם*[133], ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות[134]. ולכן, אף על פי שהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם - ולא פירש לו באיזו עיר ואיזו אישה[135], ומת השליח[136], ואינו יודע אם קידש לו אישה אם לא קידש[137] - אסור בכל הנשים שבעולם, חזקה* שליח-עושה-שליחותו*, וכיון שלא פירש לו לא ידע איזו אחת קידש לו[138], ואם יחזור אותו האיש וישא אישה, שמא זו היא אימה או ביתה או אחותה של האותה האישה שקידש לו שלוחו - שהן אסורות עליו משום שהן עריות* - והן כולן אסורות לו[139], מכל מקום אישה שהיתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכן, מותרת לו[140].

על הטעם שניתן לתת רשות לאחר להפריש הפרשת-חלה*, אפילו בעודו קמח, שעדיין אין להפריש חלה ממנו[141], ע"ע הפרשת חלה[142]. על החזקה* ששליח-עושה-שליחותו*, ע"ע שליח עושה שליחותו.

מלבד דבר עבירה ודבר שאינו יכול לעשות עכשיו, נאמרו עוד מספר עניינים היוצאים מהכלל - לדברי הכל, או לחלק מהדעות - שאין בהם שליחות:

ביאה

ביאה*, אמרו בתלמוד שאי אפשר לקיימה על ידי שליח[143].

ביטול חמץ

בטול-חמץ*, אם יכול להיעשות על ידי שליח, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) רוב הראשונים ואחרונים סוברים ששליח מבטל חמץ[144], ששלוחו של אדם כמותו[145], שדוקא גבי הפרה* וגבי בעליו עמו[146] נחלקו תנאים[147], משום שר' יאשיה סובר שהם ממועטים משליחות מכח גזרת-הכתוב*[148], אבל בשאר דינים שלוחו של אדם כמותו[149]. ואף על פי שביטול חמץ הוא מטעם הפקר* - לסוברים כן[150] - כיון שחמץ בפסח אינו שלו - שכשיגיע זמן איסורו שוב אינו ברשותו של אדם, שהרי אסור בהנאה[151] - אלא שהתורה עשאתו כשלו לעבור עליו בבל יראה, די בגלוי-דעת* שרוצה לבטלו, ולכן אפילו כשמגלה דעתו על ידי שליח דיו[152]. או שהטעם שבהפקר לא מועילה שליחות, שיש לו דין נדר[153], אבל בביטול חמץ שאינו ענין לנדר, מועילה בו שליחות[154]. או שכיון שרוצה להפקיע איסור חמץ ממנו מן הסתם נתן את החמץ במתנה לשליח כדי שיוכל לבטלו ולהפקירו[155]. ב) ויש הסוברים ששליח אינו יכול לבטל חמץ[156], שהביטול הוא מטעם הפקר, ובהפקר לא מועילה שליחות[157], ולא אמרו ששליח יכול לבטל חמץ, אלא לדעת הסוברים שביטול חמץ איננו מטעם הפקר[158]. או שלא אמרו ששליח יכול לבטל חמץ, אלא לסוברים שצריך להוציא בשפתיו את ביטול החמץ ולא די במחשבה שבלב[159], שממילא יכול לבטל גם כן על ידי שליח, שכמה מצות יש התלויות בדיבור כגון תפילה וברכות שיכול לעשות על ידי שליח, אבל לסוברים שאין צריך להוציא כלל הביטול בשפתיו אלא די במחשב בלבו בלבד[160], היאך אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב, שהרי שנינו בספרי: לא יראה לך שאֹר[161], בטל בלבך[162], ומשמע בלבו הוא שצריך לבטל ולא בלבו של שלוחו[163].

לסוברים שאדם יכול לבטל חמצו על ידי שליח[164], אם צריך לומר חמצו של פלוני בטל, ע"ע בטול חמץ[165]. ושם[166], על העושה שליח לבדוק את החמץ, אם מן הסתם מורשה לבטל, או שצריך לצוותו על כך בפירוש.

בעליו עמו

האומר לשלוחו: צא והשאל לי עם פרתי, נחלקו תנאים אם השואל פטור על נזק הפרה, משום פטור בעליו עמו[167]:

א) בדעת ר' יאשיה הסובר שהאומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה, נדריה אינה מופרים[168], פירשו אמוראים שהאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים[169], שנאמר: בעליו עמו[170], דוקא בעליו[171] ולא שליח[172]. אם משום שלשון בעליו ואישות משמע הוא דוקא ולא שלוחו[173]. או שנאמר פעמים "בעליו עמו" - שכפל הכתוב: בעליו עמו ואין בעליו עמו[174] - למעט שלוחו[175], שאף על פי ששלוחו של אדם כמותו[176], מיעטה התורה בכפילות את השליח[177], ושינה הכתוב להקפיד על הבעלים עצמם[178]. ומדמה למצוות המוטלות עליו לעשות, ואי אפשר לעשות על ידי שליח[179]. או ששליח מתמעט משאלה בבעלים, משום שנאמר: בעליו[180], ולא נאמר: בעלים[181]. ואף על פי ששנינו: השואל את הפרה ואמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד שלוחי, ומתה, חייב[182], שם השליח לא הלך בשליחותו של משאיל, אלא המשאיל זיכה לשואל על ידו והוא זוכה בשבילו, או שאפילו בלא זיכוי המשאיל אמר לשליח: תרצה להיות שלוחו של שואל, והוא קיבל להוליך פרה זו לשואל, מיד כשבאה לידו הוי שלוחו של שואל, ויצא מרשות המשאיל, כי הוא מוליך מדעתו וברצונו, ושלוחו של שואל ולא של משאיל[183].

ב) ובדעת ר' יונתן הסובר שהאומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והפיר לה, נדריה מופרים, שבכל מקום שלוחו של אדם כמותו[184], ואין ללמוד דבר מהכפילות[185], שדברה-תורה-בלשון-בני-אדם* - לסוברים כן[186] - ולא בא למעט משאר דינים הנוהגים בשליח[187], פירשו אמוראים שהאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי היא שאלה בבעלים[188], והוא דומה לנתינת הגט* שאפשר על ידי שליח[189].

אף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש הפוסקים - כר' יאשיה[190] - שהאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים[191], שמכיון שהסיקו בתלמוד האומר לעבדו הכנעני צא והשאל עם פרתי הרי זו שאלה בבעלים, שיד העבד כיד רבו[192], מכלל שאחר, שאינו ידו כיד הבעלים, אינה שאלה בבעלים[193], שבשאר שלוחים, שאין בהם קנין הגוף, משום הריבוי המיוחד של "בעליו"[194] אין אומרים שלוחו של אדם כמותו[195]. או שההלכה כר' יאשיה, משום שהכתובים מדוייקים כמותו[196]. ב) ויש הפוסקים - כר' יונתן[197] - ששלוחו של אדם כמותו להיות שאלה בבעלים[198], שמכיון שלא נאמר בתלמוד כמי הלכה[199], וספק הוא, המוציא-מחברו-עליו-הראיה*[200]. ולכן אם תפס המשאיל, אין מוציאים ממנו[201]. ודוקא בשלוחו של משאיל, אבל שלוחו של שואל, כגון שאמר לו: שלחה ביד שלוחי, ונשאל לשלוחו, אין זו שאלה בבעלים, אלא שאם אירע האונס ברשותו של שליח יש לומר בו שאלה בבעלים מאחר שעל ידו נעשה הכל, אבל אם אירע האונס ברשות השואל אין כאן שאלה בבעלים מאחר שלא נשאלו לו מן הבעלים[202].

דברים

שליח* יכול למסור שליחותו לשליח אחר, ועל כך ע"ע שליח. אם דברים נמסרים משליח אחד לשליח אחר, נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר ור' חנינא איש אונו, האומר לשלושה: תנו גט לאשתי, הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאם בית-דין*[203], ולדעתם דברים שנמסרים לשליח זה יכול למוסרם לשליח אחר[204]. ולדעת ר' יוסי, אפילו אמר לבית-דין-הגדול* שבירושלים: תנו גט לאשתי, ילמדו ויכתבו ויתנו[205], שלדעתו דברים אינם נמסרים לשליח ("מילי לא מימסרן לשליח")[206], שכשהמדובר בדברים בלבד[207], אין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר[208].

מחלוקת זו, כתבו אחרונים שהיא אף אם הדברים עצמם יכולים להימסר לשליח הראשון[209], ואף על פי שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו[210], ושליח* עושה שליח[211], כתבו אחרונים שמכיון שאין למדים שליחות אלא מקדשים - בלבד, לסוברים כן[212], או מקדשים - וגירושין - וקידושין, בבנין-אב*, לסוברים כן[213], או שלמדים הדין - מתרומה - לסוברים כן[214] - ובכולם יש מעשה, אין ללמוד דין שליחות בדבר בלבד[215]. ומה ששליח-צבור* מוציא רבים ידי חובה בדיבור פיו, אינו מטעם שליחות לחוד, אלא מטעם כל-ישראל-ערבים-זה-לזה*[216], ומטעם שומע-כעונה*, אבל בעלמא דברים לא נמסרו לשליח[217]. ועוד, לסוברים שבהפרה* אין עושים שליח מגזרת-הכתוב*[218], למרות שדי בגילוי דעת, כל שכן ששאר דברים אינם נמסרים לשליח[219].

להלכה פסקו בתלמוד כר' יוסי[220], שאף על פי שר' מאיר ור' חנינא איש אונו חלוקים עליו, ר' יוסי נימוקו עימו[221], וכן כתבו ראשונים להלכה[222].

הפקר

הפקר*, כתבו ראשונים ואחרונים שלא מועילה בו שליחות[223], ואם אמר אדם לחבירו: הַפקר אתה נכסי - וכן עשה חבירו ואמר: נכסי פלוני יהיו הפקר[224] - אין בכך כלום[225], שהרי במה שאמר לחבירו שיפקיר בזה לא יצאו הנכסים מרשותו, ואם כן אמירת חבירו שאמר נכסי פלוני יהיה הפקר אי אפשר שעל ידי זה יצאו מרשותו[226], שהפקר הוא כנדר* - לסוברים כן[227] - לפי שהוא מפקירו לעניים ולעשירים[228], ונדר אינו בשליחות[229].

הפרה

בהפרת נדרים[230], אם יכול למנות שליח, נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' יאשיה - ויש מהאחרונים המפרשים כן בברייתא שבירושלמי[231] - הפרת נדרים אינה בשליחות[232], וגזרת-הכתוב* היא, אף על פי שבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו[233]. ואם אמר לאפוטרופוס* - דהיינו שמינה האב אפטרופוס ואמר לו[234] - כל נדרים שתהא בתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני - משאצא לדרך ועד שאשוב[235] - הפר לה, והיפר לה, שומע אני יהיה מופר, תלמוד לומר: ואם הניא אביה אֹתה[236], אם היפר אביה מופר, ואם לאו - שלא היפר האב אלא אפוטרופוס שלו[237] - אינו מופר[238], שבאותו פסוק כתוב שתי פעמים אביה: כי הניא אביה וגו' ואם הניא אביה[239], ולכן נדרש "אביה" השני להוציא את השליח[240]. או שכיון שנלמד מהכתוב שכך דין הבעל בנדרי אשתו[241], והקיש הכתוב האב לבעל[242]. וכן אם אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא נודרת אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה, אינו מופר[243]. אם משום שנאמר: אישהּ הפרם[244], אם היפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר[245]. או לפי שנאמר: אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו[246], ולא שליח[247], שכיון שכתבה תורה "אישה" שתי פעמים - שהוא יתור בכתוב[248] - משמע דוקא אישה ולא השליח[249], או שלשון "אישות" משמע הוא דוקא ולא שלוחו[250]. או לפי שנאמר: יפרנו[251], ונצרך לכתוב כן, ולא כתב: יפר, למדנו הוא ולא שלוחו[252].

ב) ולדעת ר' יונתן - ויש מהאחרונים המפרשים כן בברייתא שבירושלמי[253] - אף בהפרת נדרים שלוחו של אדם כמותו[254], שכפי שגבי תרומה ומעשר וקידושין אדם עושה שליח, גם גבי נדרים, אם אמר לאפוטרופוס שיפר, והיפר, מופר, ששלוחו של אדם כמותו[255], ואף על פי שכתוב "אביה"[256], אחר ששלוחו כמותו נקרא אביה לענין זה כי בא מכוחו[257], ו"אביה" לאו דוקא, אלא הוא הדין שלוחו[258]. ואין ללמוד דבר מהכפילות[259], שדברה-תורה-בלשון-בני-אדם* - לסוברים כן[260] - ולא בא למעט משאר דינים הנוהגים בשליח[261]. או משום שנאמר: ואם הפר יפר[262], לרבות את השליח[263].

לסוברים ששמיעה שאמרה תורה בהפרת נדרים: ושמע אישה[264] הוא דוקא, ואין הבעל יכול להפר נדרי אשתו בלא שמיעה[265], מחלוקת התנאים היא כשאמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתדור אשתי הפר, ותחול הפרתה כשאשמע הנדר, וכן אפוטרופוס אמר לאישה: מופר ליך לכי שמע בעליך[266], ששמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל, ואף על פי שעשאו שליח להפר, שבדבר שממילא לא שייך מינוי שליחות[267], ואף על פי שהבעל שומע הנדר, ממנה שליח על ההפרה, שסובר שמא אטרד ולא אהא זכור להפר נדריה[268].

אף על פי שמחלוקת זו של התנאים בנדרים שהיא עתידה לידור אינה אלא לדעת ר' אליעזר שאדם מיפר נדרים שלהבא[269], אבל לדעת חכמים - שהלכה כמותם[270] - כיון שאפילו הוא בעצמו לא יוכל להפר להבא, אינו יכול גם לעשות שליח על זה[271], שכל דבר שאדם אינו יכול לעשות עכשיו בעצמו אינו יכול לעשות שליח[272], מכל מקום נפקא מינה במחלוקת זו בנדרים שנדרה כבר[273], כגון שאומר לשלוחו כל נדרים שנדרה אשתי אם תראה שלא כראוי לי נדרה הפר לה, והיפר, שלר' יאשיה אינם מופרים ולר' יונתן מופרים[274].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש הפוסקים כר' יאשיה[275], שהעושה שליח להפר נדרי אשתו או ביתו אינו כלום[276], שמכיון שהסיקו בתלמוד האומר לעבדו הכנעני צא והשאל עם פרתי הרי זו שאלה בבעלים, שיד העבד כיד רבו[277], מכלל שאחר, שאינו ידו כיד הבעלים, אינה שאלה בבעלים[278], שבשאר שלוחים, שאין בהם קנין הגוף, משום הריבוי המיוחד של "בעליו"[279] אין אומרים שלוחו של אדם כמותו[280], ודין זה תלוי במחלוקת התנאים בשליח להפרה[281]. או שההלכה כר' יאשיה מכיון שהוא ספק* בשל תורה והולכים אחר המחמיר[282]. או שההלכה כר' יאשיה, משום שהכתובים מדוייקים כמותו[283]. ב) ויש הפוסקים כר' יונתן[284], שכיון שלא נזכר בתלמוד במפורש הלכה כמי, אין לחדש מסברא* כמי ההלכה, ובכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו[285].

על הפרשת-חלה*, ששליחות מועילה בה, אף אם נעשתה השליחות קודם לישת הקמח, ע"ע הפרשת חלה[286].

הקמה

העושה שליח לקיים נדרי אשתו או ביתו, כתבו ראשונים שאינו כלום, שנאמר: אישה יקימנו[287], וכן האב בעצמו ולא בשלוחו[288], שהרי הקישם הכתוב זה לזה[289]. ונחלקו אחרונים: יש הסוברים שאין דין זה אמור אלא לדעת ר' יאשיה, שאין אדם מיפר על ידי שליח, ולדעת ר' יונתן הסובר שאדם מיפר על ידי שליח, הוא הדין שמקיים על ידי שליח[290]. ויש הסוברים - שהלימוד מהכתוב שהביאו הראשונים[291], הוא לדעת ר' יאשיה, אבל - דין זה אמור לדברי הכל[292], שכן יש שאלה בהקמה ואין שאלה בהפרה[293], ופירשו ראשונים שקיום הנדר הוא כנדר[294], ובנדר אין שליחות[295]. או משום שנאמר בהקמה: ושמע אישה ביום שמעו[296],

וכפילות השמיעה מיותרת, ובא להשמיע לנו שיש עיכוב בדבר שתהיה ההקמה דוקא על ידי שמיעת המקים, ולא על ידי שליח[297].

הקדש

יש מהאחרונים הסובר שאין אדם עושה שליח להקדיש בהמתו, שדברים הם, ודברים - לסוברים כן[298], וכן הלכה[299] - אינם נמסרים לשליח[300]. ורוב האחרונים סוברים שאדם עושה בזה שליח[301].

בהתרת-נדרים*, שנחלקו ראשונים אם יכול לעשות שליח להתרת הנדר על ידי חכם, ע"ע התרת נדרים: על ידי שליח.

חליצה

לגבי חליצה* שנינו: וקראו לו זקני עירו[302], הם ולא שלוחם[303], וביארו אחרונים שדין זה מוסב על המשך הכתוב: ודברו אליו[304], ששנינו עליו: מלמד שמשיאים לו עצה הוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך[305], שהעצה ההוגנת לא תהיה על ידי שליח, אלא על ידי בית דין עצמו, שיותר יכנסו באזניו דברי הבית דין מדברי השליח[306].

אף חליצה עצמה אי אפשר לקיימה על ידי שליח[307], ובטעם הדבר צידדו ראשונים, שצריך חליצה כמו יבום*[308] - שהמצוה היא בביאה*[309] שאינה בשליחות[310] - או שגזרת-הכתוב* שאין שליחות מועילה בו, שנאמר: וחלצה נעלו מעל רגלו[311]. ואחרונים כתבו בטעם שלא מועיל שליחות בחליצה, שלא מצינו שגילתה תורה שיועיל מעשה השליח העומד במקום הבעלים להתיר ולאסור, רק בעניינים שכח ההיתר והאיסור מסור לבעלים, והשליח שנעשה במקום המשלח הוא רק על כח ההתרה והאיסור, והמעשה שעושה השליח הוא ענין של השליח מצד עצמו, שפועל על ידי מעשיו, מחמת שהוא כבעלים על תכלית הענין להתיר ולאסור[312], ובחליצה כח ההתרה שלה מדין שמים[313], ואינו מסור ביד הבעל דין, וממילא לא שייך שיהא השליח במקומו, כיון שאינו בעל דין על ההתרה[314].

בטעם שאין למדים מהמיעוט של "הם" ולא שלוחם[315], שאין שלוחו של אדם כמותו, עי' לעיל: שלוחו של אדם כמותו[316]. בטעם שאין למדים ממיעוט זה ששלוחו של אדם כמותו, שהרי נצרכה התורה למעט שכאן אין הדין כך, עי' לעיל: שם[317].

נדר

נדר*, כתבו ראשונים ואחרונים שאין בו שליחות[318], שהאומר לחבירו: קבל נדר זה עליך בשליחותי להיאסר בו, אינו כלום[319].

סמיכה

בסמיכה* על ראש הקרבנות* - הנצרכים סמיכה[320] - שאינה אלא בבעלים[321], אף שליח אינו סומך[322], שאינו יכול לומר לשלוחו: סמוך תחתי על ראש קרבני, אלא הוא עצמו יסמוך[323]. שאף על פי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, והיה מקום לומר שהוא כבעלים עצמו לדין סמיכה, גזרת-הכתוב* היא שרק הבעלים סומך[324].

במקור הלימוד נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים מפרשים, שדין זה נלמד ממה שנאמר: וסמך ידו[325], ולא יד שלוחו[326], שבא למעט שליח[327], ששלחו לסמוך מדעת[328], ששלוש פעמים נאמר בפרשת שלמים, בבקר, בכבש ובעז: וסמך ידו[329], או: וסמך את ידו[330], ואחד מהם בא למעט שליח[331], וביארו אחרונים שיש פעלים רבים שמיוחדים לאבר מיוחד או לשם מיוחד ובפעלים האלה אין צורך להזכיר את הדבר שבו יעשה הפועל, אם לא לאיזה דיוק[332], ולכן מדייקים "ידו", לא על ידי שליח[333]. ויש מהאחרונים הסוברים שהלימוד הוא מכך שבכל הסמיכות שבתורה כתוב: וסמך את ידו[334], לבד שלוש פעמים שכתוב: וסמך ידו[335], ומאחד מהם ממעטים את השליח[336].

ב) ויש מהראשונים המצדדים שדין זה נלמד ממה שנאמר - שלושה פעמים[337] בפרשת שלמים לגבי סמיכה[338] - קרבנו - ואם מן הצאן קרבנו וגו' אם וגו' קרבנו וגו' וסמך את ידו על ראש קרבנו[339], ואחד מהם בא לדרוש[340] - קרבנו ולא קרבן חבירו[341], והלימוד מ"וסמך ידו" בא למעט, שאם שלח חבירו קרבנו ממדינת הים אין חבירו סומך בשבילו על קרבנו, שלא תאמר כיון שאין בעליו כאן שיסמוך חבירו תחתיו[342].

בטעם שאין למדים ממיעוט שליח בסמיכה* שאין שלוחו של אדם כמותו, עי' לעיל: שלוחו של אדם כמותו[343]. בטעם שאין למדים מדין זה ששלוחו של אדם כמותו, שהרי נצרכה התורה למעט שכאן אין הדין כך, עי' לעיל: שם[344]. על מחלוקת התנאים אם יורש* סומך על קרבן אביו שמת, ע"ע יורש (א)[345]. על פרטי הלימודים הממעטים שליח מסמיכה בקרבנות, ועל המיעוטים המיוחדים לאשה* ועבד* ובן*, והטעם שנצרכו לימודים למעט אף אותם, ע"ע סמיכה.

עגלה ערופה

לגבי עגלה-ערופה* שנינו: ויצאו[346] - ויש גורסים: ומדדו[347] - הם ולא שלוחיהם[348].

בטעם שאין למדים מעגלה-ערופה* שאין שלוחו של אדם כמותו, עי' לעיל: שלוחו של אדם כמותו[349]. בטעם שאין למדים מדין זה ששלוחו של אדם כמותו, שהרי נצרכה התורה למעט שכאן אין הדין כך, עי' לעיל: שם[350].

עיר הנדחת

לגבי עיר-הנדחת* שנינו: יצאו[351], הם ולא שלוחים[352], שהמדיחים שצריכים להיות מאותה העיר[353], אם הם עצמם יצאו והדיחו, אף אם הדיחו רוב יושבי העיר, דין יושבי העיר בסייף[354] - כדין עיר הנדחת[355] - אבל אם הדיחו על ידי שליח, כיחידים, ודין יושבי העיר בסקילה* - כדין עובד עבודה-זרה*[356] - וממונם פלט[357].

על מדיחי עיר הנדחת, שנחלקו תנאים אם מיתתם בחנק או בסקילה, ע"ע חיבי מיתות בית דין[358].

רציעה

רציעה* - שמצוותה באדון[359] - אם ישנה בשליחות, נחלקו תנאים: א) לדעת המכילתא - וברייתא אחת בירושלמי[360]. ויש מהאחרונים המפרשים שלפי הירושלמי כך סובר ר' עקיבא ור' ישמעאל חלוק עליו[361] - ברציעה, הוא ולא שלוחו[362], שנאמר: ורצע אדֹניו את אזנו במרצע[363], אדֹניו, ולא בנו[364], אדֹניו, ולא שלוחו[365], אדֹניו, ולא שליח בית-דין*[366], שהמילה אדֹניו מיותרת, שהרי נאמר: והגישו אדֹניו אל האלהים והגישו אל הדלת[367], והיה לו לומר: ורצע את אזנו, ואילו היה כתוב כן היינו אומרים שבא לרבות אפילו שלוחו או בנו או עבדו, אלא שממעט הכתוב ואמר: אדֹניו, כלומר ולא שלוחו ולא בנו, אלא הוא[368], שנאמר בפרשה שני פעמים אדֹניו: והגישו אדֹניו[369], ורצע אדֹניו[370], וכיון שכתבה תורה "אדֹניו" שתי פעמים, משמע דוקא אדוניו ולא השליח[371], או שכל לשון "אדנות" משמע בעצמו[372]. ב) ולדעת ברייתא אחרת בירושלמי - ויש מהאחרונים המפרשים שלפי הירושלמי כך סובר ר' ישמעאל ור' עקיבא חלוק עליו[373] - אף נרצע על ידי שליח[374], שנאמר: ורצע[375], לרבות את השליח[376], שהיה לו לומר: ונתן את המרצע באזנו, כמו שכתוב במשנה תורה: ולקחת את המרצע ונתת באזנו[377], "ורצע" למה לי, לרבות שלוחו[378]. ויש מהאחרונים המפרשים בירושלמי, שאין לימוד זה אמור אלא לדעת ר' עקיבא[379], אם משום שהוא סובר "לשונות ריבויין הן"[380] שמכיון שכתוב "במרצע" מיותר "ורצע"[381], או ש"ירצע" משמע לר' עקיבא כל מה שירצע[382], אבל לדעת ר' ישמעאל - הסובר דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*[383] - מרבים את השליח מהמילה "אדֹניו"[384] שהיא מיותרת[385], ובאה לרבות[386] כל שהוא בא מחמת אדוניו[387].

להלכה פסקו ראשונים שהאדון הוא שרוצע בעצמו, ולא שלוחו[388].

תמורה

בתמורה*, נחלקו אחרונים: א) יש הסוברים שיש שליחות בתמורה*[389] - שהממיר בהמה שהוקדשה למזבח בבהמה אחרת, שתי הבהמות קודש[390] - אם משום שלדעתם זהו שאמרו בירושלמי: ואם המר ימירנו[391] - ויש גורסים: ואם המר ימיר[392] - היינו סוברים לומר שאין שלוחו של אדם כמותו, אלא שמיעט הכתוב[393], שהיינו חושבים שאין אדם ממיר קרבן שאינו שלו, שנאמר - בפרשת הקרבנות - קרבנו[394], לכך נצרך כפל לשון - שלא נכתב: ואם המר, לבד, או: ואם ימיר, לבד[395] - לרבות שלוחו שממיר[396]. או משום שלדעתם הירושלמי סבור שאין שליחות בתמורה[397], אבל הבבלי חלוק עליו, שכן אמרו שם, שיכול בעלי הבהמה של הקדש לומר: כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר[398], ומדברי ראשונים עולה שהוא מדין שליחות[399]. ב) ויש מהאחרונים הסוברים שאין שליחות בתמורה[400] - ואין בהמה השנייה קודש - אם משום שהם גורסים בירושלמי: ואם המר ימירנו[401], היינו סוברים לומר ששלוחו של אדם כמותו, אלא שמיעט הכתוב[402], ומפרשים שלדעת הירושלמי בתמורה אין שליחות, שבאה המילה "ימירנו", ללמדנו הוא ולא שלוחו[403]. או משום שאסור באיסור לא-תעשה* להמיר הקדשים[404], ואין-שליח-לדבר-עברה*[405]. ואף על פי שיכול בעלי הבהמה של הקדש לומר: כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר[406], אינו מדין שליחות, שאין צורך בתמורה בשליחות, רק גילוי דעת, שאם הוא מסכים שימירו בשלו, הרי זה מועיל[407].

לסוברים שבתמורה אין שליחות משום שאין שליח לדבר עבירה[408], לראשונים הסוברים שבשוגג* יש שליח לדבר עבירה[409], אם המיר בהמה בשוגג על ידי שליח, הרי אף הבהמה השנייה קודש, כדין הממיר בהמה בבהמה[410].

גדר המצוות שאינן בכלל שליחות

בגדר המצוות שאין שליחות מועילה בהם נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים סוברים שכל מצוה שבגופו של האדם, אי אפשר לקיימה על ידי שליח[411], שמה שבגירושין ובקידושין מועילה שליחות[412], כי הוא המגרש ולא השליח, שמה כתב בגט: אנא פלוני פטרית פלונית, וכן האישה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בתרומה* - שמועילה שליחות[413] - הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח - שנלמד מהכתוב שמועילה שליחות בשחיטתו[414] ובזריקתו, שאינה כשרה אלא בכהנים[415], ודאי מועילה שליחות - הוא אוכלו, ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וציצית וכל המצוות[416].

ב) ויש מהראשונים המצדדים בטעם הדבר ששחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה וליתן חלה לכהן, וכן שישחט הנשחט, וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת, וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה, אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות[417]. וביארו אחרונים שישנם שני מיני מצוות: א) היכן שעיקר המצוה היא תוצאות המעשה, ובזה שייך שליחות. ב) היכא שהעשיה בעצמה היא גוף המצוה ושם לא מועיל שליחות[418].

ג) ואחרונים כתבו ששליחות אינה מועילה במצוות שבגופו, שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בדברים של עשייה, שאז מעשה שלוחו כמותו, אבל בדבר שאין עשייה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו, שהרי כתבו ראשונים שבדבר שממילא לא שייך שליחות[419], ולכן בפסח וקידושין וגירושין הרי מעשה שליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח, וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין, אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשיה חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל עדיין לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח, כיון שבדבר שממילא לא שייך מינוי שליחות, ולכן בציצית ותפילין וסוכה למרות שעשיית השליח כעשיית המשלח, כיון שגוף שלוחו אינו כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין שהוא כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה[420].


הערות שוליים

  1. ↑ מכילתא משפטים נזיקין פ"ב ור' יונתן בספרי מטות פיס' קנד וברייתא נזיר יב ב וב"מ צו א: בכל מקום; ר' יונתן בברייתא נדרים עב ב.
  2. ↑ משנה ברכות לד ב; מכילתא שם ובא פסחא פ"ג ופ"ה; ר' יונתן בברייתא נדרים ונזיר וב"מ שם; ריב"ק בברייתא קדושין מא ב; רבא בחגיגה י ב; קדושין מג א; ב"מ צו א; מנחות צג ב; ברייתא בירו' קדושין פ"ב ה"א.
  3. ↑ שמות יב ו.
  4. ↑ ר' לעזר בירו' קדושין פ"ב ה"א.
  5. ↑ פסי"ז שם.
  6. ↑ מכילתא בא פסחא פ"ה.
  7. ↑ מכילתא שם, לגי' כ"י אוקספורד, ולגירסתנו וגי' כ"י מינכן ליתא.
  8. ↑ עי' מכילתא שם (ועי' מלבי"ם בא ס' טו וסי' כט, שכדי שלא יסתור למכילתא שבציון 27, צ"ל שהוא לד' ריב"ק דלהלן); ריב"ק בברייתא קדושין שם וילק"ש בא רמז קצב; עי' ר' לעזר בירו' שם; עי' רש"י שמות שם; עי' רש"י נזיר יב ב, לגי' נוס' הריב"ן שם אות א, בשם גליון; עי' פסי"ז שם; עי' ר"י בכור שור שם, בשם רבותינו.
  9. ↑ עי' ירו' שם, ושדה יהושע ופ"מ ומה"פ שם.
  10. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה מנלן.
  11. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  12. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  13. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אצל קדשים.
  14. ↑ עי' גמ' שבציון 34 ואילך. וע"ע קרבן פסח.
  15. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' שי"ק שם, בפי' הב'.
  16. ↑ עי' שדה יהושע שם.
  17. ↑ עי' קה"ע שם; עי' שי"ק שם, בפי' הא'; עי' פ"מ שם.
  18. ↑ קה"ע שם; פ"מ שם.
  19. ↑ פ"מ שם.
  20. ↑ קה"ע שם.
  21. ↑ שמות יב ג. עי' מכילתא בא פסחא פ"ג; קדושין מב א, בד' ר' בברייתא בגמ' שם מא ב - מב א.
  22. ↑ שמות שם. עי' רש"י קדושין שם מב א ד"ה ויקחו להם.
  23. ↑ ירו' קדושין פ"ב ה"א.
  24. ↑ רש"י שם.
  25. ↑ מדה"ג שם.
  26. ↑ מכילתא שם, לגי' כ"י אוקספורד, ולגירסתנו וגי' כ"י מינכן ליתא.
  27. ↑ מכילתא שם (ועי' מלבי"ם שם ושם, שכדי שלא יסתור למכילתא שבציון 8, צ"ל שהוא לד' ר' יונתן, כגמ' שבציון הבא ואילך); עי' גמ' שם; עי' ירו' שם; עי' פסי"ז שם; עי' שכל טוב שם.
  28. ↑ מלבי"ם שם סי' טו.
  29. ↑ עי' ירו' שם, ושדה יהושע ופ"מ ומה"פ שם.
  30. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה מנלן.
  31. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  32. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  33. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אצל קדשים.
  34. ↑ שמות שם ו.
  35. ↑ ע"ע קרבן פסח. עי' קדושין מב א, בד' ר' יונתן בברייתא בגמ' שם מא ב - מב א.
  36. ↑ עי' גמ' שם מב א. ועי' מלבי"ם שם סי' טו, שלד' ריב"ק אין כל ישראל יכולים לצאת בפסח אחד, וע"ע קרבן פסח.
  37. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' שי"ק שם, בפי' הב'.
  38. ↑ עי' שדה יהושע שם; עי' קה"ע שם; עי' שי"ק שם, בפי' הא'; עי' פ"מ שם.
  39. ↑ שכל טוב שם ג; מדה"ג שם.
  40. ↑ עי' שדה יהושע שם.
  41. ↑ עי' ציונים 10 ואילך, 30 ואילך.
  42. ↑ עי' קדושין מא א, בפי' הברייתא שבציון הבא ואילך.
  43. ↑ ברייתא קדושין מא א, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה ושלח וד"ה ושלח ושלחה (וכ"מ מרמב"ן שם, בגי' הא'), ועי' ציון 51, שי"ג בע"א.
  44. ↑ דברים כד א וג. ועי' תוס' קדושין שם ד"ה ושלח, שהלימוד הוא מדברים שם ג, שכן "ושלחה" שבדברים שם א נצרך ללמד שקטנה ושוטה אינה יכולה להתגרש, ועי' רמב"ן שם, שנ' שפי' שלד' רש"י הלימוד הוא מדברים שם א, ועי' רשב"א שם. ועי' ריטב"א שם, שדחה ראיית התוס'.
  45. ↑ רש"י קדושין שם ד"ה ושלח.
  46. ↑ ע"ע נקוד; נקודות.
  47. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מלמד שהאשה.
  48. ↑ דברים שם א וג.
  49. ↑ עי' רש"י קדושין שם ד"ה ושלח ושלחה.
  50. ↑ רמב"ן שם, בד' רש"י; עי' רשב"א שם, בד' רש"י.
  51. ↑ ברייתא שם, לגי' רמב"ן שם, בשם ר"ח, ועי' ציון 43, שי"ג בע"א.
  52. ↑ דברים שם ג.
  53. ↑ תוס' ורמב"ן ורשב"א שם, בשם ר"ח; ריטב"א שם, בשם ר"ח, ודחה.
  54. ↑ תוס' שם, בשם ר"ח; עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, בשם ר"ח.
  55. ↑ רשב"א שם, בשם ר"ח; עי' ריטב"א שם, בשם ר"ח.
  56. ↑ דברים שם א.
  57. ↑ עי' רמב"ן שם, בשם ר"ח; עי' ריטב"א שם, בשם ר"ח.
  58. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  59. ↑ גמ' שם ב.
  60. ↑ רש"י שם ד"ה במחשבה.
  61. ↑ עי' ציונים 10 ואילך, 30 ואילך.
  62. ↑ גמ' שם.
  63. ↑ ע"ע קרבנות. רש"י שם ד"ה רוב מעשיהם.
  64. ↑ עי' קדושין מא א, בפי' הברייתא שבציון הבא ואילך.
  65. ↑ דברים כד ב.
  66. ↑ ע"ע הקש.
  67. ↑ גמ' שם.
  68. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  69. ↑ ע"ע גרושין ציון 69 ואילך. גמ' שם.
  70. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  71. ↑ גמ' שם ב.
  72. ↑ רש"י שם ד"ה במחשבה.
  73. ↑ עי' ציונים 10 ואילך, 30 ואילך.
  74. ↑ גמ' שם.
  75. ↑ ע"ע קרבנות. רש"י שם ד"ה רוב מעשיהם.
  76. ↑ עי' קדושין מא ב, ורש"י ד"ה מנלן, בפי' הברייתא שבציון הבא ואילך.
  77. ↑ במדבר יח כח.
  78. ↑ ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציונים 136 ואילך, 142 ואילך.
  79. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה גם אתם; כ"מ ממדה"ג שם.
  80. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  81. ↑ גמ' שם.
  82. ↑ עי' ציונים 10 ואילך, 30 ואילך.
  83. ↑ גמ' שם.
  84. ↑ ע"ע קרבנות. רש"י שם ד"ה רוב מעשיהם.
  85. ↑ עי' גמ' שם.
  86. ↑ עי' ציונים 10 ואילך, 30 ואילך.
  87. ↑ עי' ציון 42 ואילך.
  88. ↑ עי' ציון 64 ואילך.
  89. ↑ עי' גמ' שם; עי' ר"ן שם (טז ב בדפי הרי"ף); עי' נמוק"י (בשיטת הקדמונים) שם. ועי' ר"ן שם ונמוק"י שם, בטעם שהרי"ף שם, הביא ד' ריב"ק שבציון 3 ואילך.
  90. ↑ עי' רש"י שם ד"ה ותיתי מהנך; ר"ן שם; נמוק"י שם.
  91. ↑ ר"ן שם; נמוק"י שם. ועי' מה"פ לירו' קדושין פ"ב ה"א, בטעם שהירו' איננו מודה לגמ', ולומד דין שליחות בכל התורה משחיטת קדשים.
  92. ↑ ב"מ עא ב.
  93. ↑ עי' רש"י שם ד"ה שליחות דכל התורה כולה (ועי' רש"י שם ד"ה מתרומה, שהפנה לגמ' בקדושין); תשו' רבינו משלם מלוניל בבעה"ת שמ"ו ח"ד אות י.
  94. ↑ ר"ן קדושין מא ב (טז ב).
  95. ↑ ויקרא טז יא.
  96. ↑ עי' ת' ניאופיטי שם; עי' ברייתא יומא נא ב ושבועות יד א.
  97. ↑ עי' תו"כ אחרי פר' ב ופ"ב; עי' ברייתא שם ושם.
  98. ↑ עי' תו"כ שם פר' ב; עי' ברייתא שם ושם.
  99. ↑ ר"ח יומא שם.
  100. ↑ עי' תוס' קדושין מא ב ד"ה נפקא.
  101. ↑ ע"ע חטאת ציון 197.
  102. ↑ עי' משנה ערכין כא א ורמב"ם מעה"ק פי"ד הי"ז.
  103. ↑ תוס' קדושין שם, לגי' מהרש"א שם.
  104. ↑ עי' ציונים 302 ואילך, 320 ואילך, 346 ואילך.
  105. ↑ ע"ע שני כתובים הבאים כאחד. עי' תוס' יבמות קא ב ד"ה וקראו, בשם ה"ר אלחנן; עי' תוס' ערכין ב א ד"ה קרבנו, הב'; עי' תוס' רא"ש יבמות שם.
  106. ↑ עי' תוס' שם, בשם ה"ר אלחנן; עי' תוס' ערכין שם; תוס' רא"ש יבמות שם.
  107. ↑ עי' תוס' יבמות שם, בשם ה"ר אלחנן; עי' תוס' ערכין שם; עי' תוס' רא"ש יבמות שם.
  108. ↑ עי' קה"ע לירו' קדושין פ"ב ה"א, בד' הברייתות שבירו' שבציונים 262 ואילך, 375 ואילך, שבציון 391 ואילך (לגי' שבציון 393), ועי' שדה יהושע שם, שפי' בע"א.
  109. ↑ עי' להלן: דברים שאינם בכלל שליחות.
  110. ↑ עי' בגדי יו"ט לר"ש קלוגר לט א (קס א) ד"ה רש"י ד"ה ר"ש.
  111. ↑ ע"ע שליח.
  112. ↑ קדושין מג א.
  113. ↑ לקח טוב כלל א.
  114. ↑ ע"ע הנ"ל.
  115. ↑ עי' לקח טוב שם.
  116. ↑ ע"ע מקרא בכורים וע' שליח.
  117. ↑ עי' גיטין מז ב וב"ב פא ב.
  118. ↑ עי' לקח טוב שם. עיי"ש ראיות ממקומות אחרים בגמ' שמ' כן.
  119. ↑ עי' קצה"ח סי' קפב סק"א.
  120. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  121. ↑ עי' ציונים 43, 51.
  122. ↑ שער"י ש"ז פ"ז.
  123. ↑ שער"י שם פ"ח.
  124. ↑ וע"ע אין שליח לדבר עבירה ציון 5, שי"ח. ושם ציון 6, שאין הלכה כן.
  125. ↑ רש"י נזיר יב ב ד"ה דמצי עביד ליה; עי' תוס' שם א ד"ה מ"ט.
  126. ↑ גמ' שם ב.
  127. ↑ תוס' שם א.
  128. ↑ רש"י שם ב.
  129. ↑ גמ' שם, לגי' הג' הב"ח שם אות א.
  130. ↑ תוס' רא"ש שם.
  131. ↑ תוס' שם א.
  132. ↑ עי' תוס' שם.
  133. ↑ פי' הרא"ש שם ב.
  134. ↑ רמב"ם אישות פ"ט ה"ו; עי' טוש"ע אה"ע לא יא.
  135. ↑ רש"י שם ד"ה צא וקדש לי.
  136. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  137. ↑ רמב"ם שם; שו"ע שם.
  138. ↑ ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בגמ' שם א-ב; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  139. ↑ רש"י שם ב ד"ה חזקה שליח עושה שליחותו.
  140. ↑ רבא בגמ' שם, בד' ר' יוחנן; עי' רמב"ם שם; עי' טוש"ע שם.
  141. ↑ ע"ע הפרשת חלה ציון 330.
  142. ↑ ציון 140 ואילך.
  143. ↑ עי' כתובות עד א.
  144. ↑ ס' העיטור הל' ביעור חמץ (קכ ב במהד' רמ"י): מסתברא, ועי' ב"ח או"ח סי' תלד, בד' העיטור; מאירי פסחים ז א: וכן הסכימו להקל (ומ' דהיינו הגאונים דלעיל שם); עי' כלבו סי' מח; מ"מ חמץ פ"ב ה"ב ור"ן שם (ג ב), בשם העיטור; צדה לדרך מאמר ד כלל ג פ"ד; מאמר חמץ לרשב"ץ, בשם העיטור, והסכים לו; טוש"ע שם ה; עי' ד"מ שם סק"ה, בשם מהרי"ל (עי' מהרי"ל הל' בדיקת חמץ (סי' ב במהד' מ"י) ) ותשו' מהר"י ברי"ן, ורמ"א בשו"ע שם ד; לבוש שם ס"ד; שו"ע הרב שם סט"ו, בדעה הב', ושכן עיקר, ועי' ציון 156; ערה"ש שם סי"ב.
  145. ↑ עי' ציון 1 ואילך. ס' העיטור שבציון 149; מ"מ שם, בשמו; מאירי שם.
  146. ↑ ע"ע שומרים.
  147. ↑ עי' ציונים 231 ואילך, 168 ואילך.
  148. ↑ עי' ציונים 233, 170 ואילך.
  149. ↑ עי' ס' העיטור שם (קכ ב-ג); עי' ר"ן שם, בשמו.
  150. ↑ ע"ע בטול חמץ ציון 12 ואילך.
  151. ↑ ע"ע חמץ: איסור הנאה. לבוש שם.
  152. ↑ עי' ב"י או"ח סי' תלד, בתי' הא'; עי' לבוש שם.
  153. ↑ עי' ציון 227 ואילך.
  154. ↑ עי' ב"י שם, בתי' הב'.
  155. ↑ עי' ט"ז שם סק"ו; עי' ח"י שם ס"ק יד.
  156. ↑ עי' ר"ן שם, בשם אחרים, ועי' ב"ח שם, שכ"ד הר"ן להלכה; ב"ח שם; א"ר שם סק"י וא"ז שם סק"ח ומג"א שם סק"ט, בשמו; שו"ע הרב שם, בדעה הא', ושלכתחילה טוב לחוש לה; ערה"ש שם, בשם ר"ן בשם י"א, ודחה, ע"פ הב"י שבציון 152.
  157. ↑ עי' ציון 223 ואילך. עי' ר"ן שם, בשם אחרים.
  158. ↑ ע"ע בטול חמץ ציון 3 ואילך. ב"ח שם, בפי' הא'.
  159. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 26 ואילך.
  160. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 23 ואילך.
  161. ↑ שמות יג ז: ולא.
  162. ↑ ספרי ראה פיס' קלא.
  163. ↑ ב"ח שם, בפי' הב'.
  164. ↑ עי' ציון 144 ואילך.
  165. ↑ ציון 95 ואילך.
  166. ↑ ציון 97 ואילך.
  167. ↑ ע"ע שומרים.
  168. ↑ עי' ציון 231 ואילך.
  169. ↑ עי' רב אחא בריה דרב אויא בב"מ צו א.
  170. ↑ שמות כב יד.
  171. ↑ עי' רמב"ם שאלה פ"ב ה"ה; קונ' הראיות לריא"ז שם; עי' פסקי ריא"ז שם פ"ח ה"א סי' י; עי' שו"ע חו"מ שמו ו, וסמ"ע שם סק"ח, ובאה"ט שם סק"ה, בשמו.
  172. ↑ רמב"ם שם: לא; מאירי שם; עי' פסקי ריא"ז שם; עי' שו"ע שם.
  173. ↑ תוס' שם ד"ה שליח, בתי' הב'; עי' תוס' רא"ש שם, בתי' הב'.
  174. ↑ עי' שמות שם יג-יד. תוס' רא"ש שם, בתי' הא'.
  175. ↑ תוס' שם, בתי' הא'; עי' תוס' רא"ש שם, בתי' הא'; עי' תלמיד הרשב"א שם; עי' חי' הר"ן שם.
  176. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  177. ↑ עי' ר"י מלוניל שם; עי' חי' הר"ן שם.
  178. ↑ תלמיד הרשב"א שם.
  179. ↑ קונ' הראיות לריא"ז שם.
  180. ↑ שמות שם יג ויד.
  181. ↑ עי' ר"י מלוניל שם (נה א).
  182. ↑ עי' משנה שם צח ב.
  183. ↑ עי' רא"ש מלוניל שם צו א.
  184. ↑ עי' ציון 253 ואילך.
  185. ↑ עי' ר"י מלוניל ב"מ צו א (נה א).
  186. ↑ ע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 3 ואילך. ושם, ציון 1 ואילך, שי"ח.
  187. ↑ ר"י מלוניל שם.
  188. ↑ עי' רב אחא בריה דרב אויא בב"מ שם.
  189. ↑ קונ' הראיות לריא"ז שם.
  190. ↑ נמוק"י ב"מ צו א (נה א), בשם ר"ח ורי"ף ורמב"ם (עי' ציון הבא).
  191. ↑ עי' רי"ף שם; עי' רא"ש שם פ"ח סי' ב, בשמו; רמב"ם שאלה פ"ב ה"ה; עי' ר"י מלוניל שם; עי' רא"ש מלוניל שם, בשם הגאון; עי' מאירי שם; עי' פסקי ריא"ז שם פ"ח ה"א סי' י, בסתם ובשם ר"ח ורבינו יצחק; טור חו"מ סי' שמו ס"ט, בשם רי"ף והרמב"ם; עי' תלמיד הרשב"א שם, בשם גדולי המורים; שו"ע שם ו; לבוש שם, בדעה הא'.
  192. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' שומרים.
  193. ↑ עי' רי"ף שם; עי' רא"ש שם, בשמו; עי' ר"י מלוניל שם; עי' רא"ש מלוניל שם, בשם הגאון.
  194. ↑ עי' ר"י מלוניל שם, לשיטתו שבציון 180 ואילך.
  195. ↑ עי' ר"י מלוניל שם. ועי' רא"ש שם וחי' הר"ן שם, ורא"ש מלוניל ונמוק"י שם בשם הראב"ד, דחיה לזה. ועי' נמוק"י שם, בשם האחרונים, שדחה, שמכיון שלא נאמר במפורש בגמ' כמי הלכה, אין לחדש הלכה מסברא. ועי' בהגר"א שם סק"י.
  196. ↑ נמוק"י שם, בשם ר"ח.
  197. ↑ רא"ש מלוניל שם, בשם הרב בעל התוס'.
  198. ↑ רא"ש מלוניל שם, בשם הראב"ד והרב בעל התוס'; קצור פסקי הרא"ש שם, בד' רא"ש שם; טור שם, בשם הרמ"ה; תלמיד הרשב"א שם, בשם כל האחרונים; חי' הר"ן שם; עי' רמ"א בשו"ע שם, בשם י"ח; עי' לבוש שם, בשם י"א; כ"מ מסמ"ע שם סק"ט; עי' ש"ך שם סק"ג; עי' באה"ט שם סק"ב, בשמו.
  199. ↑ עי' חי' הר"ן שם. ועי' נמוק"י בשם האחרונים שבציון 195.
  200. ↑ חי' הר"ן שם.
  201. ↑ באה"ט שם, בשם הש"ך, וצ"ב, שאינו שם.
  202. ↑ תלמיד הרשב"א שם: ונ"ל.
  203. ↑ משנה גיטין סו ב.
  204. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה אי נימא.
  205. ↑ עי' משנה שם.
  206. ↑ גמ' שם ועב א, בד' ר' יוסי.
  207. ↑ עי' רש"י שם סו ב ד"ה אי לא מימסרן.
  208. ↑ ר"ן שם (לב ב).
  209. ↑ עי' מהרי"ט שבציון 300; עי' חת"ס שבציון הבא ואילך. וצ"ב מל' הר"ן שבציון הקודם (ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכא, שהביאו).
  210. ↑ עי' ציון 1 ואילך.
  211. ↑ ע"ע שליח.
  212. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  213. ↑ עי' ציון 86 ואילך.
  214. ↑ עי' ציון 93.
  215. ↑ עי' שו"ת חת"ס שם.
  216. ↑ ע"ע: בהוצאת אחרים ידי חובתם.
  217. ↑ עי' שו"ת חת"ס שם.
  218. ↑ עי' ציונים 231 ואילך, 275 ואילך.
  219. ↑ עי' שו"ת חת"ס שם.
  220. ↑ שמואל אמר רבי בגיטין סו ב וסז א.
  221. ↑ ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו ציון 624 ואילך. עי' שמואל אמר רבי בגמ' שם סז א, שהשיב לר"ש בנו. ולכאו' סובר כאמוראים שבערך הנ"ל: שם ציון 627, שהלכה כר' יוסי אפילו מחביריו.
  222. ↑ רי"ף שם (לב ב); פהמ"ש לרמב"ם שם.
  223. ↑ עי' ר"ן פסחים ז א (ג ב); עי' מאמר חמץ לרשב"ץ; עי' ב"י או"ח סי' תלד; עי' לבוש שם ס"ד.
  224. ↑ מחה"ש שם סק"ט.
  225. ↑ ר"ן שם; לבוש שם; עי' מחה"ש שם.
  226. ↑ מחה"ש שם.
  227. ↑ ע"ע הפקר ציון 66 ואילך. ושם, ציון 72, שי"ח.
  228. ↑ מאמר חמץ לרשב"ץ, ע"פ נדרים ז א. וע"ע הנ"ל ציון 178 ואילך.
  229. ↑ עי' ציון 318 ואילך. עי' מאמר חמץ לרשב"ץ שם.
  230. ↑ ע"ע הפרה.
  231. ↑ פ"מ לירו' קדושין פ"ב ה"א, בפי' הברייתא שם, לגירסתנו וגי' פ"מ שם: יפר יפירנו (ועי' ציון 253, שי"ג בע"א), ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א.
  232. ↑ עי' ר' יאשיה שבציונים 234 ואילך, 243 ואילך.
  233. ↑ עי' נדרים עב ב; ראב"ד לספרי מטות פיס' קנג; עי' מאירי נזיר יב ב.
  234. ↑ רבינו הלל לספרי שם.
  235. ↑ ר"ן נדרים שם ד"ה ת"ש האומר לאפוטרופוס.
  236. ↑ במדבר ל ו.
  237. ↑ רבינו הלל שם.
  238. ↑ ר' יאשיה בספרי שם.
  239. ↑ במדבר שם.
  240. ↑ עי' סד"ר שם; עי' מלבי"ם מטות אות יח; עי' עמק הנצי"ב שם.
  241. ↑ עי ציון 243 ואילך.
  242. ↑ עי' מאירי שם; עי' לח"מ נדרים פי"ג ה"ט, בד' רמב"ם שם, ועי' שדה יהושע לירו' קדושין פ"ב ה"א, שפי' בע"א, שהרמב"ם מסתמך על הלימוד בספרי שבציון 236 ואילך; כ"מ מכס"מ שם וב"י יו"ד סי' רלד.
  243. ↑ עי' ר' יאשיה בספרי שם ובברייתא נדרים שם ונזיר שם וב"מ צו א.
  244. ↑ במדבר ל יג.
  245. ↑ ר' יאשיה בספרי שם.
  246. ↑ במדבר ל יד. ר' יאשיה בברייתא שם ושם ושם.
  247. ↑ המפרש נדרים שם ד"ה אישה יפרנו.
  248. ↑ פי' הרא"ש נזיר שם; עי' ריטב"א להל' נדרים לרמב"ן עה א (כד א).
  249. ↑ עי' ר"י מלוניל ב"מ שם (נה א); עי' תוס' שם ד"ה שליח, בתי' הא'; עי' תוס' רא"ש שם; עי' ר"ן נדרים שם ד"ה ת"ל אישה יקימנו; עי' ריטב"א להל' נדרים שם; כ"מ מנמוק"י ב"מ שם (נה א).
  250. ↑ תוס' ב"מ שם, בתי' הב'; עי' תוס' רא"ש שם, בתי' הב'.
  251. ↑ במדבר שם.
  252. ↑ פ"מ שם, בפי' הברייתא בירו' שם, לשיטתו שבציון 231.
  253. ↑ שדה יהושע וקה"ע לירו' קדושין פ"ב ה"א, בפי' הברייתא שם, לגירסתם: ואם הפר יפר (ועי' ציון 231, שי"ג בע"א), ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א.
  254. ↑ עי' ר' יונתן בספרי מטות פיס' קנג וברייתא נדרים עב ב וב"מ צו א.
  255. ↑ עי' רבינו הלל לספרי שם.
  256. ↑ במדבר ל ו.
  257. ↑ עי' מלבי"ם מטות אות יח.
  258. ↑ ראב"ד שם.
  259. ↑ עי' ר"י מלוניל ב"מ שם (נה א).
  260. ↑ ע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 3 ואילך. ושם, ציון 1 ואילך, שי"ח.
  261. ↑ ר"י מלוניל שם.
  262. ↑ במדבר ל יג.
  263. ↑ שדה יהושע וקה"ע שם, בפי' הברייתא בירו' שם, לשיטתם שבציון 253.
  264. ↑ במדבר ל ח.
  265. ↑ ע"ע הפרה ציון 153 ואילך. ושם, ציון 149 ואילך, שי"ח.
  266. ↑ עי נדרים עג א, ור"ן ד"ה הכא נמי.
  267. ↑ פי' הרא"ש שם עב ב. ועי' ר"ן שם ד"ה והא לא שמע ליה, בשם תוס' בשם הרב רבי יוסף.
  268. ↑ גמ' שם עג א, ור"ן שם ד"ה סבר דלמא מטרידנא.
  269. ↑ ע"ע הפרה ציון 445.
  270. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 454.
  271. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 446 ואילך.
  272. ↑ עי' לעיל ציון 127 ואילך.
  273. ↑ הל' נדרים לרמב"ן עה א (כד א); עי' מאירי שם עב ב; עי' טור יו"ד סי' רלד.
  274. ↑ עי' הל' נדרים לרמב"ן שם; עי' מאירי שם.
  275. ↑ כ"מ מרי"ף נדרים עה א (כד א), ששינה ל' הגמ', עיי"ש; עי' רי"ף ב"מ צו א (נה א); עי' רמב"ם שבציון הבא; הל' נדרים לרמב"ן עה א (כד א); עי' נמוק"י ב"מ שם, בשם ר"ח ורי"ף והרמב"ם; עי' טור יו"ד סי' רלד; ב"י שם, בשם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם; ב"ח שם, בשם הפוסקים; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 190 ואילך.
  276. ↑ עי' רמב"ם נדרים פי"ג ה"ט; עי' טוש"ע יו"ד רלד ל; עי' לבוש שם.
  277. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' שומרים.
  278. ↑ עי' רי"ף ב"מ שם; עי' רא"ש שם פ"ח סי' ב, בשמו; עי' ר"י מלוניל שם; עי' רא"ש מלוניל שם, בשם הגאון.
  279. ↑ עי' ר"י מלוניל שם.
  280. ↑ עי' ר"י מלוניל שם. ועי' רא"ש שם וחי' הר"ן שם, ורא"ש מלוניל ונמוק"י שם בשם הראב"ד, דחיה לזה. ועי' נמוק"י שם, בשם האחרונים, שדחה, שמכיון שלא נאמר במפורש בגמ' כמי הלכה, אין לחדש הלכה מסברא. ועי' בהגר"א שם סק"י.
  281. ↑ עי' ציון 230 ואילך. עי' רי"ף שם.
  282. ↑ הל' נדרים לרמב"ן שם; נמוק"י ב"מ שם, בשם הר"ן והרמב"ן.
  283. ↑ נמוק"י שם, בשם ר"ח.
  284. ↑ רא"ש מלוניל שם, בשם הראב"ד והרב בעל התוס'; עי' נמוק"י שם, בשם הראב"ד; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 197 ואילך.
  285. ↑ עי' ציון 1 ואילך. כ"מ מנמוק"י שם.
  286. ↑ ציון 140 ואילך.
  287. ↑ במדבר ל יד.
  288. ↑ עי' רמב"ם נדרים פי"ג ה"ט; עי' מאירי נדרים עב ב; עי' טוש"ע יו"ד רלד ל.
  289. ↑ מאירי שם.
  290. ↑ עי' שו"ת רעק"א ח"א סי' מז וגליון רעק"א לשו"ע שם (ועי' שו"ת רעק"א שם סי' מח ופת"ש שם סק"ד).
  291. ↑ עי' ציון 287.
  292. ↑ חי' חת"ס נדרים עב ב; שו"ת באר יצחק יו"ד סי' כח ענף א בהגה, בשם רבו)
  293. ↑ נדרים סט א.
  294. ↑ עי' פי' הרא"ש שם.
  295. ↑ עי' ציון 318 ואילך. שו"ת באר יצחק שם, בשם רבו.
  296. ↑ במדבר ל ח.
  297. ↑ עי' חי' חת"ס שם עב ב.
  298. ↑ עי' ציון 205 ואילך.
  299. ↑ עי' ציון 220 ואילך.
  300. ↑ שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכז.
  301. ↑ מחנ"א שלוחין פ"ז ודו"ח גיטין לב א ומנ"ח מ' שנא (סק"ט במהד' מ"י), ע"פ תמורה י א. ועי' מחנ"א שם, בהגה מבן המחבר, שדחה הראיה.
  302. ↑ דברים כה ח.
  303. ↑ ברייתא יבמות מד א; עי' ברייתא שם קא ב. הפוסקים השמיטו, ועי' ישוע"י שבציון הבא ואילך ותורה תמימה דברים כא ב ושעורי ר' דוד שם מד א.
  304. ↑ דברים שם.
  305. ↑ ברייתא שם ושם.
  306. ↑ עי' ישוע"י סי' קסו סק"א.
  307. ↑ עי' כתובות עד א, ורש"י ד"ה על ידי שליח; שו"ת מהר"ח או"ז סי' קכח; רא"ש יבמות פי"ב סי' טו.
  308. ↑ שו"ת מהר"ח או"ז שם, בתי' הא': ושמא.
  309. ↑ ע"ע יבום ציון 1.
  310. ↑ עי' לעיל ציון 143.
  311. ↑ דברים כה ט. עי' שו"ת מהר"ח או"ז שם: או שמא; עי' רא"ש שם.
  312. ↑ שער"י ש"ז פ"ח.
  313. ↑ ע"ע חליצה.
  314. ↑ עי' שער"י שם. וכעי"ז בקובץ הערות סי' עו אות ז.
  315. ↑ עי' ציון 302 ואילך.
  316. ↑ ציון 104 ואילך.
  317. ↑ ציון 106 ואילך.
  318. ↑ עי' רשב"ץ וב"י שבציון הבא.
  319. ↑ מאמר חמץ לרשב"ץ; עי' ב"י או"ח סי' תלד.
  320. ↑ ע"ע סמיכה.
  321. ↑ ע"ע הנ"ל.
  322. ↑ עי' משנה מנחות צג א; עי' רמב"ם מעה"ק פ"ג ה"ח.
  323. ↑ ראב"ד לתו"כ ויקרא דבורא דנדבה פי"ז.
  324. ↑ עי' אור הישר שם.
  325. ↑ עי' ציון 329 ואילך, מח' באיזה כתוב המדובר.
  326. ↑ עי' תו"כ ויקרא דבורא דנדבה פ"ד ופי"ז; עי' ברייתא מנחות צג ב; עי' ברייתא בירו' קדושין פ"ב ה"א.
  327. ↑ עי' רש"י שבציון הבא; עי' תוס' ערכין ב א ד"ה קרבנו, הב'; עי' תוס' רא"ש יבמות קא ב.
  328. ↑ עי' רש"י כת"י שם ד"ה ידו ולא יד חבירו.
  329. ↑ ויקרא ג ב.
  330. ↑ ויקרא שם ח ויג.
  331. ↑ עי' ראב"ד לתו"כ שם פי"ז; כ"מ מרבינו הלל שם; עי' פסקי רי"ד מנחות צג ב.
  332. ↑ מלבי"ם אילת השחר פי"ג.
  333. ↑ עי' מלבי"ם שם.
  334. ↑ ויקרא ג ח ויג ו-ד ד וכט ולג.
  335. ↑ שם א ד וג ב וד כד.
  336. ↑ עי' מלבי"ם אילת השחר פכ"ט וויקרא סי' כז.
  337. ↑ תמורה ב א. במנחות צג א וערכין ב א, אינו, ועי' רש"י מנחות שבציון הבא.
  338. ↑ עי' רש"י תמורה שם ד"ה תלתא קרבנו וערכין ב א ד"ה קרבנו; עי' תוס' שם ד"ה קרבנו ומנחות שם ד"ה קראי, בשמו, וסותר לרש"י מנחות שם ד"ה קרבנו, וצ"ב. ועי' תוס' שם ושם, מש"כ בד' רש"י, ועי' שטמ"ק תמורה שם אות יד, בסו"ד.
  339. ↑ ויקרא ג ו-ח. שטמ"ק תמורה שם אות יד, בד' רש"י שם.
  340. ↑ עי' רש"י מנחות שם.
  341. ↑ עי' תו"כ שם, לגי' ראב"ד שם; מנחות צג א; ערכין ב א; תמורה ב א. בתו"כ שם, לגירסתנו וגי' רבינו הלל שם: קרבן אחר, ופי' רבינו הלל, דהיינו גוי, וכמיעוט הנוסף שבגמ' שם ושם ושם, ועי' קרבן אהרן שם.
  342. ↑ עי' ראב"ד לתו"כ שם: ואיכא למימר.
  343. ↑ ציון 104 ואילך.
  344. ↑ ציון 106 ואילך.
  345. ↑ ציון 767 ואילך.
  346. ↑ דברים כא ב.
  347. ↑ דברים שם. עי' תוס' ערכין ב א ד"ה קרבנו, הב'.
  348. ↑ ברייתא סוטה מה א, לגירסתנו. ועי' תוס' שבציון הקודם. הרמב"ם השמיט, ועי' תורה תמימה שם, שתמה.
  349. ↑ ציון 104 ואילך.
  350. ↑ ציון 106 ואילך.
  351. ↑ דברים יג יד.
  352. ↑ ברייתא סנהדרין קיא ב, לגירסתנו. וכעי"ז לגי' רש"י שם ד"ה יצאו הם: ולא שלוחם.
  353. ↑ ע"ע עיר הנדחת.
  354. ↑ ע"ע הרג.
  355. ↑ ע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 210 וע' עיר הנדחת.
  356. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 123 ואילך.
  357. ↑ רש"י שם. הרמב"ם השמיט, ועי' תורה תמימה דברים כא ב, שתמה.
  358. ↑ ציון 245 ואילך.
  359. ↑ ע"ע רציעה.
  360. ↑ עי' ברייתא א' בירו' קדושין פ"ב ה"א.
  361. ↑ שדה יהושע לירו' שם, בפי' הירו' שם: עד כדון כר"ע, ועי' ציון 379, שי"מ בע"א.
  362. ↑ עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"ב.
  363. ↑ שמות כא ו. עי' מכילתא שם; ברייתא בירו' שם.
  364. ↑ ברייתא בירו' שם; רמב"ם עבדים פ"ג ה"ט.
  365. ↑ עי' מכילתא שם; ברייתא בירו' שם; רמב"ם שם.
  366. ↑ רמב"ם שם.
  367. ↑ שמות שם.
  368. ↑ שדה יהושע לירו' שם.
  369. ↑ שמות שם.
  370. ↑ שמות שם.
  371. ↑ בית אל עבדים שם, בפי' הא', ע"פ תוס' ב"מ צו א ד"ה שליח, בתי' הא', ושכ"מ מהמכילתא (והירו') שבציון 363, שלמד ד"ז מורצע אדניו ולא מוהגישו אדניו.
  372. ↑ בית אל שם, בפי' הב', ע"פ תוס' שם, בתי' הב'.
  373. ↑ שדה יהושע שם, בפי' הירו' שם: כר"י וכו', ועי' ציון 386, שי"מ בע"א.
  374. ↑ עי' ברייתא שבציון הבא.
  375. ↑ שמות שם.
  376. ↑ ברייתא ב' בירו' שם.
  377. ↑ דברים טו יז.
  378. ↑ קה"ע שם.
  379. ↑ קה"ע שם ופ"מ שם, בפי' הירו' שם: עד כדון כר"ע, ועי' ציון 361, שי"מ בע"א.
  380. ↑ ע"ע דברה תורה כלשון בני אדם ציון 1 ואילך.
  381. ↑ עי' קה"ע שם.
  382. ↑ פ"מ שם.
  383. ↑ ע"ע ציון 3 ואילך. קה"ע שם.
  384. ↑ שמות שם.
  385. ↑ עי' ציון 367 ואילך.
  386. ↑ קה"ע שם ופ"מ שם, בפי' ירו' שם: כר"י וכו', ועי' ציון 373, שי"מ בע"א.
  387. ↑ ירו' שם, בד' ר' ישמעאל.
  388. ↑ רמב"ם עבדים פ"ג ה"ט.
  389. ↑ עי' שדה יהושע לירו' קדושין פ"ב ה"א; עי' קה"ע שם; עי' לקח טוב סוף כלל א.
  390. ↑ ע"ע תמורה.
  391. ↑ ויקרא כז לג.
  392. ↑ שם י. ירו' שם, לגי' שדה יהושע שם (ועי' קה"ע שם, שפי' ש"ואם המר ימירנו" הוא ברייתא), ועי' ציונים 393, 402, שי"ג בע"א.
  393. ↑ ירו' שם, לגירסתנו וגי' כ"י ליידן וד' ונציה, ועי' ציונים 392, 393, שי"ג בע"א.
  394. ↑ ויקרא א ג וי ויד ו-ג א וב, ועוד.
  395. ↑ שדה יהושע שם, לגירסתו שבציון 392.
  396. ↑ עי' שדה יהושע שם; קה"ע שם. ולכאו' זה רק לד' ר"ע שבע' דברה תורה כלשון בני אדם ציון 1 ואילך, הסובר שלמדים מכפל הלשון, ולד' ר"י שבע' הנ"ל ציון 3 ואילך, נצרך לימוד אחר, וצ"ב.
  397. ↑ עי' ציון 400 ואילך.
  398. ↑ תמורה ט א.
  399. ↑ עי' תוס' שם ב ב ד"ה קתני. עי' לקח טוב שם. ועי' תשו' ר' יצחק הורוויץ בשו"ת נובי"ק אה"ע סי' עו, שנשאר בצ"ע על התוס', והרי אין-שליח-לדבר-עברה (ע"ע). ועי' חי' ופי' עמ"ס תמורה שם ושו"ת שו"מ מהדוה ה סי' עט, שפי' התוס' בע"א, כאחרונים שבציון 407, וכעי"ז פי' בעולת שלמה שם.
  400. ↑ עי' פ"מ שם; עי' חי' רעק"א יבמות קא ב; עי' מנ"ח מ' שנא (סק"ט במהד' מ"י).
  401. ↑ ויקרא שם לג.
  402. ↑ ירו' שם, לגי' פ"מ שם, ועי' ציונים 392, 393, שי"ג בע"א.
  403. ↑ עי' פ"מ שם.
  404. ↑ ע"ע תמורה.
  405. ↑ מנ"ח שם.
  406. ↑ תמורה ט א.
  407. ↑ עי' שו"ת נובי"ק אה"ע סי' עו; עי' מנ"ח שם (סק"ו במהד' מ"י).
  408. ↑ עי' ציון 404 ואילך.
  409. ↑ ע"ע אין שליח לדבר עברה ציון 36. ושם, ציון 37 ואילך, שי"ח.
  410. ↑ עי' מנ"ח מ' שנא, בסו"ד (ס"ק יד במהד' מ"י).
  411. ↑ עי' תוס' רי"ד קדושין מב ב; עי' קצה"ח סי' קפב סק"א, בשמו.
  412. ↑ עי' ציונים 42 ואילך, 64 ואילך.
  413. ↑ עי' ציון 76 ואילך.
  414. ↑ עי' ציון 3 ואילך.
  415. ↑ ע"ע זריקה ציון 209 ואילך.
  416. ↑ תוס' רי"ד שם; קצה"ח שם, בשמו.
  417. ↑ שו"ת מהר"ח או"ז סי' קכח: ושמא.
  418. ↑ קוב"ש כתובות אות רנג, בד' מהר"ח או"ז שבציון הקודם.
  419. ↑ עי' רא"ש שבציון 267.
  420. ↑ קצה"ח סי' קפב סק"א.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:שליחות&oldid=157370"