אנציקלופדיה תלמודית:מצה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' -</span> <span dir="rtl">מאפה העשוי ממין הראוי להחמיץ, שלא החמיץ, שמצה לאכלו...")
 
אין תקציר עריכה
שורה 493: שורה 493:
<span dir="rtl">מצה שאין שייך בה שימור, הפסולה, כתבו אחרונים שאין גדר הפסול שאינה מצה כלל, אלא שחשובה מצה פסולה, ולפיכך אם נתערבה ברוב מצה כשרה, בטלה ויוצאים בה ידי חובה - אף לסוברים שמצה שאין לה טעם מצה שנתערבה אינה בטלה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl"></span>346<span dir="rtl">.</span></ref> <span dir="rtl"> – לפי שהיא מצה גמורה, אלא שנפסלה מטעם אחר</span><ref><span dir="rtl"> מנ&quot;ח מ' י' אות כג ד&quot;ה וכבר כתבתי. ועי' מנ&quot;ח שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">מצה שאין שייך בה שימור, הפסולה, כתבו אחרונים שאין גדר הפסול שאינה מצה כלל, אלא שחשובה מצה פסולה, ולפיכך אם נתערבה ברוב מצה כשרה, בטלה ויוצאים בה ידי חובה - אף לסוברים שמצה שאין לה טעם מצה שנתערבה אינה בטלה</span><ref><span dir="rtl"> עי' ציון</span> <span dir="rtl"></span>346<span dir="rtl">.</span></ref> <span dir="rtl"> – לפי שהיא מצה גמורה, אלא שנפסלה מטעם אחר</span><ref><span dir="rtl"> מנ&quot;ח מ' י' אות כג ד&quot;ה וכבר כתבתי. ועי' מנ&quot;ח שבציון הנ&quot;ל.</span></ref><span dir="rtl">.</span>


== <span dir="rtl">זהירות מחימוץ מצות ==
===  <span dir="rtl"> השגחה בעשית המצות</span> ===
===  <span dir="rtl"> השגחה בעשית המצות</span> ===
 
לפי שרבה בהן המכשלה, כתבו אחרונים שראוי להזהר לעמוד על עשייתן ולהשגיח שיעשה הכל כדין</span><ref><span dir="rtl"> פר&quot;ח ת&quot;ס ס&quot;ב; מ&quot;ב שם ס&quot;ק ו'.</span></ref><span dir="rtl">, וכן נהגו אמוראים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ירושלמי פסחים פ&quot;ג ה&quot;א: ר' חיננא בר פפא אזל ליה גבי טחונייא, וקה&quot;ע ופנ&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן נהגו רוב תלמידי החכמים והרבנים לעמוד בעצמם על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה</span><ref><span dir="rtl"> עי' מהרי&quot;ל הל' אפיית המצות אות יד, שמצוה לכל אדם לעסוק בעצמו במצות, כדי שיבטל הפירורים טרם יחמצו, וע&quot;ש טעמים נוספים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">1221; מ&quot;ב שם ס&quot;ק ו'.</span></ref><span dir="rtl">, או להושיב שומר איש נבון וחכם וירא אלהים, לעמוד על עשייתן ולזרז העוסקים בהם</span><ref><span dir="rtl"> כנה&quot;ג הגהות טור סי' תנז, הובא בפמ&quot;ג א&quot;א תחי' סי' תס; מ&quot;ב סי' תנג ס&quot;ק לג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן קצירת החיטים כתבו אחרונים שראוי שלא להניח לעשותה כי אם לתלמיד חכם שידע הדינים וגם שיהא ידוע לרבים שהוא מיראי השם וחושבי שמו</span><ref><span dir="rtl"> כה&quot;ח סי' תנג ס&quot;ק סב. ועי' שו&quot;ת חת&quot;ס סי' קכח, לענין קצירה משדות נכרים, מה שיש להזהר בזה משום חשש גזל.</span></ref><span dir="rtl">, וכן ברחיים כתבו אחרונים שיש להעמיד שומר, איש ירא אלהים ובקי בדינים קצת</span><ref><span dir="rtl"> פמ&quot;ג א&quot;א סי' תנג ס&quot;ק יב. ועי' מ&quot;א סי' תנג ס&quot;ק יא בשם מע&quot;צ, שיהיה השומר גדול, ועי' שעה&quot;צ שם ס&quot;ק סט, שמ' שאי&quot;ז אלא אם העושה אינו כשר לעשיה, שצריך שיהיה כשר עוע&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>  ==
== <span dir="rtl">זהירות מחימוץ מצות, לפי שרבה בהן המכשלה, כתבו אחרונים שראוי להזהר לעמוד על עשייתן ולהשגיח שיעשה הכל כדין</span><ref><span dir="rtl"> פר&quot;ח ת&quot;ס ס&quot;ב; מ&quot;ב שם ס&quot;ק ו'.</span></ref><span dir="rtl">, וכן נהגו אמוראים</span><ref><span dir="rtl"> עי' ירושלמי פסחים פ&quot;ג ה&quot;א: ר' חיננא בר פפא אזל ליה גבי טחונייא, וקה&quot;ע ופנ&quot;מ שם.</span></ref><span dir="rtl">, וכן נהגו רוב תלמידי החכמים והרבנים לעמוד בעצמם על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה</span><ref><span dir="rtl"> עי' מהרי&quot;ל הל' אפיית המצות אות יד, שמצוה לכל אדם לעסוק בעצמו במצות, כדי שיבטל הפירורים טרם יחמצו, וע&quot;ש טעמים נוספים, ועי' ציון</span> <span dir="rtl">1221; מ&quot;ב שם ס&quot;ק ו'.</span></ref><span dir="rtl">, או להושיב שומר איש נבון וחכם וירא אלהים, לעמוד על עשייתן ולזרז העוסקים בהם</span><ref><span dir="rtl"> כנה&quot;ג הגהות טור סי' תנז, הובא בפמ&quot;ג א&quot;א תחי' סי' תס; מ&quot;ב סי' תנג ס&quot;ק לג.</span></ref><span dir="rtl">, וכן קצירת החיטים כתבו אחרונים שראוי שלא להניח לעשותה כי אם לתלמיד חכם שידע הדינים וגם שיהא ידוע לרבים שהוא מיראי השם וחושבי שמו</span><ref><span dir="rtl"> כה&quot;ח סי' תנג ס&quot;ק סב. ועי' שו&quot;ת חת&quot;ס סי' קכח, לענין קצירה משדות נכרים, מה שיש להזהר בזה משום חשש גזל.</span></ref><span dir="rtl">, וכן ברחיים כתבו אחרונים שיש להעמיד שומר, איש ירא אלהים ובקי בדינים קצת</span><ref><span dir="rtl"> פמ&quot;ג א&quot;א סי' תנג ס&quot;ק יב. ועי' מ&quot;א סי' תנג ס&quot;ק יא בשם מע&quot;צ, שיהיה השומר גדול, ועי' שעה&quot;צ שם ס&quot;ק סט, שמ' שאי&quot;ז אלא אם העושה אינו כשר לעשיה, שצריך שיהיה כשר עוע&quot;ג.</span></ref><span dir="rtl">.</span>  ==


<span dir="rtl">על המנהג לעשות המצה בעצמו, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">1221.</span></ref><span dir="rtl">.</span>
<span dir="rtl">על המנהג לעשות המצה בעצמו, עי' להלן</span><ref><span dir="rtl">ציון</span> <span dir="rtl">1221.</span></ref><span dir="rtl">.</span>

גרסה מ־21:43, 30 במרץ 2023

הגדרת הערך - מאפה העשוי ממין הראוי להחמיץ, שלא החמיץ, שמצה לאכלו בליל חמשה עשר בניסן.

מצת מצוה: החומר

מין הראוי לבא לידי חימוץ

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה*, היא פת העשויה ממין הראוי לבא לידי חימוץ*[1], שנאמר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות[2], ודרשו: דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה[3]. ובדעת רבי שמעון – הלומד הלכה אחרת מן הכתוב שלמעלה[4] – כתבו אחרונים שלמד שאין יוצאים ידי חובה אלא בראוי לבא לידי חימוץ מן הכתוב: כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות[5], שדרש: דברים שבאים לידי מחמצת, יוצאים בהם ידי חובת מצה[6], ויש מן האחרונים שכתבו בדעתו בטעם שאין יוצאים אלא בדבר הבא לידי חימוץ, שמצוה לשמר המצות מחימוץ בעשייתן[7], ודעתו כסוברים שמצה שלא ניתן לקיים בה מצות שימור, אין יוצאים בה ידי חובה[8].

מיני דגן

חמשת מיני דגן* - שהם: חטים*, שעורים*, כוסמין, שיפון ושבולת שועל[9] - באים לידי חימוץ[10], ולפיכך יוצאים במצה העשויה מהם ידי חובת מצה[11].

אורז

אורז*, אין יוצאים במצה העשויה ממנו ידי חובה[12], לפי שאין בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון[13]. ורבי יוחנן בן נורי סובר שיוצאים בו ידי חובה[14], לפי שאף הוא בא לידי חימוץ[15], ויש מן האחרונים שכתבו בטעמו, שיוצאים אף במין שאין בא לידי חימוץ[16]. אין הלכה כר' יוחנן בן נורי[17].

דוחן

דוחן, אין יוצאים במצה העשויה ממנו ידי חובה[18], לפי שאין בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון[19]. ובדעת רבי יוחנן בן נורי יש מן האחרונים שכתבו שיוצאים בו[20], לפי שבא לידי חימוץ[21], או לפי שיוצאים אף במין שאינו בא לידי חימוץ[22], ואין הלכה כדבריו[23], ויש שכתבו בדעתו שאין יוצאים בו, שאף על פי שמחמיץ, אינו בא להיות חמץ גמור להתחייב עליו כרת*, ואין יוצאים אלא במין הבא לידי חמץ גמור[24].

קרמית

קרמית, אין יוצאים במצה העשויה ממנה ידי חובה, לפי שאין באה לידי חימוץ[25]. ורבי יוחנן בן נורי סובר שיוצאים בה ידי חובה[26], לפי שמחמיצה[27], ואין הלכה כדבריו[28]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יוחנן בן נורי שאין יוצאים בה[29].

צירוף

ליקט כזית מצה מחמשת מיני דגן ואכלו, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים אם יוצא בו ידי חובה: א) יש סוברים בדעת תנא שבברייתא וכן אמרו בירושלמי בדעת ר' יעקב בר זבדי, וכן יש מן האחרונים שפסקו להלכה, שיוצא בו ידי חובת אכילת מצה[30], בין אם ערבן קודם אפיה ונאפו יחד, ובין שנאפו כל אחד בפני עצמו ולקח חתיכה מזה ומזה[31]. ב) בירושלמי אמרו בדעת ר' יונה בשם שמואל, ור' יוסי ור' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש, שאין יוצאים בכזית מצה המלוקט מכמה מיני דגן, משום שמבטלים המינים זה את זה[32]. ג) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שמצטרפים זה לזה בתערובת מין במינו – שכוסמין מין חיטים, ושבולת שועל ושיפון מין שעורים[33] - ולא מין בשאינו מינו[34]. ד) ויש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שכשנאפו המינים יחד, מצטרפים כולם זה לזה, אבל כשנאפו כל אחד בפני עצמו ולקח חתיכה מזה ומזה, אין מצטרפים זה לזה אלא מין במינו[35], שכן הדין לענין צירוף לחיוב חלה[36], ולמדים מצה מחלה*[37].

המנהג לעשות מחיטים

מצת מצוה כתבו ראשונים שעיקר המצוה לעשותה מחיטים, שכן לא מצאנו בלשונות התנאים כי אם חיטים לפסח[38], וכן כתבו אחרונים שלכתחלה יש לעשותה מחיטים[39], לפי שהם חביבים לאדם ביותר, ויש בזה הידור מצוה[40], או משום שהוזכרו תחלה במשנה[41], או משום שאין החיטים ממהרים להחמיץ כאחרים[42]. ולסוברים שאין החיטים ממהרים להחמיץ כאחרים, יש מן האחרונים שכתבו שאף מצות שאינן של מצוה, נהגו לעשותם מחיטים[43], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנהגו אף לברור החיטים משעורים ושיבולת שועל המעורבים בהם, משום שאלו ממהרים להחמיץ[44].

סדר העדיפות בשאר מינים

מי שאין לו חיטים, או שאינו יכול לאכלם, עושה מצה משאר מיני דגן[45]. ונחלקו אחרונים בסדר העדיפות בהם: יש שכתבו שיקח מן המין החביב לו ביותר, כדי שיאכל מצה לתיאבון[46], ואם כולם שוים אצלו, יקח לפי הסדר שבמשנה, שהוא סדר חשיבות המינים: שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל[47]. ויש שכתבו שלעולם יש לקחת לפי הסדר שבמשנה, ולא לפי החביבות[48], שהראשון ראשון שבמשנה אין ממהר להחמיץ כל כך כמו זה שאחריו[49]. ויש שכתבו שכוסמין קודמים לשעורים ושיפון ושיבולת שועל, לפי שהם מין חיטים[50], הקודמים לכל[51].

עיסה ממין הראוי להחמיץ שנעשתה באופן שאינה ראויה להחמיץ

עיסה ממין הכשר למצה, שנעשתה באופן שאינה ראויה להחמיץ – כגון שנילושה במי פירות בלבד[52], או העשויה מסובין בלבד, לסוברים כן[53], או מדגן קלוי[54], או מקמח חלוט[55] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם פסולה למצה מחמת שאין ראויה לבא לידי חמץ: יש סוברים שפסולה[56], שהרי שנינו שאין כשרים למצה אלא דברים הבאים לידי חימוץ[57]. ויש סוברים שכשרה למצה, לפי שאין צריך אלא שתהא ממין הבא לידי חימוץ, אבל אין צריך שתהא העיסה ראויה לבא לידי חימוץ[58], או לפי שדי בכך שהיתה ראויה לחימוץ בשום פעם[59]. ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר[60].

עיסה ממין שאינו ראוי להחמיץ שנעשתה באופן שראויה להחמיץ

עיסה ממין שאינו ראוי להחמיץ, שהחמיצה – כגון עיסת אורז שמעורב בה מיעוט חיטים, שנגרר האורז אחר החטים ומחמיץ, לסוברים כן[61] – יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכשרה למצה, שאף על פי ששנינו שאין יוצאים אלא בדברים הבאים לידי חימוץ[62], אין הכוונה שצריך דוקא מין הראוי לחימוץ, אלא די שתחמיץ העיסה בפועל[63]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה, שאין די בכך שתהא העיסה ראויה להחמיץ, אלא בנוסף לכך צריך שתהיה ממין המחמיץ[64].

עיסה שאין ראוי להתחייב כרת עליה

עיסה שאין ראויה להחמיץ באופן שיתחייבו עליה משום חמץ - כגון עיסה שנילושה במי פירות, לסוברים שאין יכולה להיות אלא חמץ נקשה[65], לסוברים שאסור הוא מן התורה, ואין חייבים עליו כרת[66] - יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, שהרי הוקשה מצה לחמץ, ומשמע שאין יוצאים במצה אלא במה שראוי להיות חמץ גמור[67], ויש סוברים שיוצא בה ידי חובה, שדי בכך שראויה להחמיץ, אף על פי שאין ראויה לחיוב כרת[68].

תערובת מין פסול

העושה עיסה מן החיטים ומן האורז – לסוברים שאין אורז כשר למצה[69] - אם יש בה טעם דגן, יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה[70], ונחלקו תנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם בדין זה[71], וכן בתערובת חיטים עם מין אחר שאינו דגן, או מין דגן אחר עם מין שאינו דגן[72] – לסוברים שאין יוצאים אלא במין דגן[73] - באופנים שונים אם חשובה לחם לענין מצה, מפני שמין הדגן גורר המין האחר להחשב דגן כמותו ולהיות ראוי לחימוץ כמותו, או מפני שטעם-כעיקר*, וכן נחלקו אם חשובה כולה לחם או רק חלק הדגן שבה, עי' על כל זה בע' אורז*[74], וע' טעם-כעיקר*[75], וע' לחם*[76].

על חשש חימוץ במצה מתערובת מין דגן וקטניות, עי' להלן[77]. על הצורך שתהיה ראויה לבא לידי חימוץ, עי' לעיל[78].

שיעור האכילה

ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים כמה צריך לאכול ממצה זו: יש מן הראשונים שכתבו שאין די באכילת כזית מן החלק החשוב לחם לענין מצה, לפי שלמצות אכילת מצה צריך טעם כזית מצה, לסוברים כן[79], וזו, אף על פי שיש לה טעם דגן, אין לה טעם כזית מצה, שתערובת המין הפסול מבטלת חלק מן הטעם, לפיכך צריך לאכול יותר מכזית מן הדגן[80]. ויש סוברים שדי באכילת שיעור כזית מן החלק שחשוב לחם[81], שהרי יש לה טעם דגן, ואין עירוב טעם נוסף מבטלו[82].

בלא טעם דגן

עיסה מתערובת מין כשר ופסול שלא היה בה טעם דגן, אם היה הדגן מיעוט, אין יוצאים בה ידי חובה[83]. ואם היה הדגן רוב, נראה בברייתא בירושלמי שיוצאים בו ידי חובה[84], וכן כתבו אחרונים בדעת חכמים במשנה[85], ובארו אחרונים בטעמם, שאף על פי שאין יוצאים אלא במצה שיש לה טעם מצה, לסוברים כן[86], חשוב טעמה כטעם מצה אף על פי שאינו טעם דגן[87]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאין יוצאים במצה שאין לה טעם דגן[88], וכן נראה מדברי רב הילא בירושלמי[89], וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם[90], וכן צדדו אחרונים, וכתבו בטעם, שאין לה טעם מצה[91].

מתובלת

עיסת מין דגן שתיבלה בקצח בשומשומין ובכל מיני תבלין כשרה[92], ויוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה*[93] - לסוברים שאינה חשובה מצה-עשירה* או שיוצאים אף במצה עשירה[94] - הואיל ויש בה טעם מצה[95], שמצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת[96].

על שיעור הדגן שצריך שיהיה בה, עי' לעיל[97]. על הכמות שצריך לאכול ממנה, עי' לעיל[98]. על הקפדה על טעם מצה במצה מתובלת, עי' להלן[99]. על חשש חמץ במצה מתובלת עי' להלן[100].

נילושה במי פירות

מצה שנילושה ביין ושמן ודבש או במי פירות, אם יוצאים בה ידי חובה, ע"ע מצה-עשירה*. ואם יש לאסרה משום חמץ, ע"ע חמץ[101]. ובאופנים שאינה מצה עשירה, אם יוצאים בה כשאין ראויה להיות אלא חמץ נקשה, עי' לעיל[102]. ובאופנים שאין ראויה להחמיץ כלל, אם כשרה משום שהיא מין הראוי להחמיץ, עי' לעיל[103]. ואם חשובה מצה הראויה לשימור, עי' להלן[104].

סובין

פת העשויה כולה סובין – הקליפה הדקה של החיטה הנשארת בנפה לאחר שמנפים בה קמח[105] - יש מן הראשונים שכתבו שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, וזו היא ששנינו בברייתא שפת הדראה יוצאים בה ידי חובה[106], ובארו אחרונים בדעתם, שאף על פי שאינה חשובה לחם – והרי אין יוצאים בפת שאינה חשובה לחם[107] - מכל מקום חשובה לחם עני[108]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין יוצאים בפת סובין[109], משום שאינה חייבת בחלה*[110], או משום שאינה חשובה לחם[111].

לש את הקמח בסובין שבו ועשאו פת, יוצא בו ידי חובה[112], ומצטרפים הסובין לשיעור כזית[113]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שמותר לעשות כן אפילו לכתחלה[114]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין עושים כן לכתחלה, אלא שאם עשו, יוצאים בה אפילו לכתחלה[115].

מורסן

פת מורסן - הקליפה העבה הנושרת מהחיטה בשעת כתישה, ואינו ראוי לאכילת אדם, ודרך ליתנו לתרנגולים[116] - אין יוצאים בו ידי חובה[117], משום שאינה חייבת בחלה*[118], או משום שאינה חשובה לחם[119].

עיסה שעירב בה מורסן אמר ר' שמעון בן לקיש בירושלמי שנקראת עיסת כלבים[120], ששנינו בה שאם אין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה ידי חובת מצה[121], ופרשו ראשונים שהיינו כשמעורב בה מורסן הרבה עד שאין ראויה לרועים[122], ולפיכך אין חשובה לחם[123], ואפילו חשב לאכול ממנה, בטלה דעתו אצל כל אדם[124].

אכל מעיסה זו שיעור שיש בו כזית דגן בלא המורסן, בכדי אכילת פרס, כתבו אחרונים שלא יצא ידי חובה[125], ויש מן האחרונים שכתבו שיצא ידי חובה[126].

לש את העיסה במורסן שבה, יוצא בה ידי חובה[127].

ניטלו וחזרו

הוציא סובין או מורסן מתוך הדגן וחזר ועירבו בתוכו – לסוברים שאין יוצאים בעשויה מהם לבדם[128] - יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שלא היה אלא מעט מורסן, וראוי לאכילה, אין יוצאים בו, שאין דרך לעשות כן ואין חשוב לחם[129]. ויש שכתבו שיוצאים בו כשאכל כזית מן הדגן בכדי אכילת פרס, אלא שאין המורסן מצטרף לשיעור, כשם שמצאנו שאין מצטרף לענין חלה[130]. ויש שנראה מדבריהם שאף הסובין מצטרפים לשיעור – אף לסוברים שאין יוצאים במצה ממורסן לבדו - שהרי הוא כלש בסובין ובמורסן שבו[131]. ויש שהסתפקו אם מצטרפים לשיעור[132].

מצת מצוה: גדרה

החשובה לחם

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה אינה אלא הנקראת "לחם*", שנאמר: שבעת ימים תאכל עליו מצת לחם עני[133].

מינים שונים של פת דנו בהם אם חשובות לחם לענין מצות אכילת מצה:

על פת סובין, עי' לעיל[134]. על פת מורסן, עי' לעיל[135].

שאינו לחם לענין ברכות

פת שאינה חשובה לחם לענין ברכות* - היינו שאין מברכים עליה המוציא וברכת המזון[136] - כתבו אחרונים שאין חשובה לחם אף לענין מצות אכילת מצה, ולפיכך אין יוצאים בה ידי חובה[137], וזהו שאמרו בגמרא שהמלקט כזית מפירורים קטנים ואכלם, באופנים שברכתם כברכת הפת[138], יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה[139], ובאופנים שאין ברכתם כברכת הפת[140], אין יוצאים בהם ידי חובה[141].

פת החשובה לחם לענין ברכות כשאוכלה אכילת קבע, ולא כשאוכלה אכילת עראי – כגון פת הבאה בכסנין[142] - נחלקו בה אחרונים: א) יש שכתבו שיוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בין באכילת קבע ובין באכילת עראי[143], לפי שחשובה לחם אף באכילת עראי[144], או לפי שאף על פי שאין חשובה לחם אלא באכילת קבע, מכל מקום המצוה קובעת האכילה, וחשובה אכילת קבע[145], או שההסיבה מחשיבתה קבע[146], וזהו שאמרו בגמרא ש"טרוקנין", יוצאים בו ידי חובה[147], והיינו אף באכילת עראי, אף לסוברים שהאוכלו עראי אינו מברך עליו כברכת הפת[148]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובה אלא באכילת קבע, שאז חשובה לחם אף לענין ברכות[149], ואף "טרוקנין" שאמרו שיוצאים בו, אין זה אלא באכילת קבע, לסוברים שאין ברכתו כברכת הפת אלא באכילת קבע[150]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה ידי חובה כלל, אפילו באכילת קבע, לפי שלעולם אינה חשובה לחם[151].

על פת החשובה לחם לענין ברכות כשאוכלה אכילת קבע ולא כשאוכלה אכילת עראי, אם חשובה לחם מן התורה לענין שאר הלכותיו, ע"ע לחם[152]*.

שאינה לחם לענין חלה

פת שאינה חשובה לחם לענין חלה, כתבו ראשונים שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה[153], וכתבו אחרונים במקור הדין, שנאמר במצה: תאכל עליו מצות לחם וגו'[154], ולהלן הוא אומר לענין חלה: והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'[155], ומפי השמועה למדו "לחם לחם" לגזירה שוה, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה[156].

וכתבו ראשונים שזה הטעם למה ששנינו שאין יוצאים ידי חובת מצה בעיסת הכלבים כשאין הרועים אוכלים ממנה[157] – שלדעתם היינו עיסה שלשים אותה במורסנה ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ולא לאכילת אדם[158] - אף על פי שראויה לאדם, ומשום שאין חשובה לחם לענין חלה[159]. וכן יש שכתבו שמטעם זה אין יוצאים בעיסה העשויה כולה מסובין או מורסן, לסוברים כן[160], משום שאינה לחם לענין חלה[161].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיש ויוצאים אף במצה שאין חייבת בחלה, כגון במצה מסובין, שאף על פי שפטורה מחלה[162], מכל מקום יוצאים בה ידי חובת מצה[163], וכן הסתפקו אחרונים במצה שאין חשובה לחם בשעת גלגול – הזמן הקובע לחלה – וחשובה לחם בשעת אכילה[164].

שאינה מיועדת לאדם

מצה שאינה מיועדת לאדם, אמר רבי בא בשם שמואל ורבי אמי בשם רבי חייה רובא בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שאין יוצאים בה ידי חובה, ולדעתם זהו שאמרו במשנה שעיסת הכלבים, בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה[165]. וריש לקיש בירושלמי סובר, וכן כתבו ראשונים, שיוצאים בה[166]. ור' יוחנן ורבי בא בשם שמואל בירושלמי סובר שאם ניכר שאינה לאדם, כגון שאינה ערוכה כצורת לחם, אין יוצאים בה, ואם צורתה כצורת לחם, יוצאים בה, וזהו ששנינו שעיסת כלבים אין יוצאים בה אלא בזמן שהרועים אוכלים ממנה, שהיינו שעשויה כצורת לחם[167].

שאינה ראויה לאדם

מצה שאינה ראויה למאכל אדם, אמר ריש לקיש בירושלמי, וכן כתבו ראשונים, שאין יוצאים בה ידי חובה אכילת מצה[168], וזהו מה ששנינו שעיסת הכלבים – שהיינו לדעתו עיסה שמעורב בה מורסן - אם אין הרועים אוכלים ממנה, היינו שיש בה מורסן הרבה עד שאין ראויה לאכילה, אין יוצאים בה ידי חובה[169]. וכן מצה העשויה מסובין, יש מן האחרונים שכתבו בטעם שאין יוצאים בה, לסוברים כן, שאין ראויה לאדם[170].

בטעם שאין יוצאים במצה שאין ראויה לאדם, יש מן האחרונים שכתבו שאין חשובה לחם[171], שאין לחם אלא הראוי למאכל[172], ויש שכתבו טעם נוסף, שחשובה "אכילה שלא כדרך", שאין יוצאים בה במצוות אכילה, לסוברים כן[173].

היתה ראויה לאכילה על ידי הדחק, כתבו אחרונים שאף בה אין יוצאים ידי חובה[174]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שיוצאים בה[175].

מעיסה

מעיסה – קמח הניתן למים רותחים[176] - אמרו בתוספתא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה[177], וכתבו אחרונים שהיינו משום שאין חשובה לחם[178], וע"ע לחם[179].

סופגנין

סופגנין – יש מפרשים רקיקים העשויים כספוג[180], ויש מפרשים רקיקים דקים[181], ויש מפרשים מעשה אילפס[182] - הנקראים גם טריקתא[183], הנעשים באש, נחלקו תנאים ואמוראים אם יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה: בברייתא ובתוספתא אמרו שאין יוצאים בהן[184], וכן סובר ר' שמעון בן לקיש בירושלמי[185], וכתבו ראשונים בטעם, שאין חשובים לחם[186], וכן אמר ר' ישמעאל במכילתא שאין יוצאים בהם, מטעם אחר, שאינם לחם עני[187]. וחכמים במכילתא סוברים שיוצאים בהם[188], וכן אמרו בתוספתא[189], וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי[190].

סופגנין שנעשו בחמה, אין יוצאים בהם ידי חובה, אף לסוברים שיוצאים בעשויים באש[191], לפי שאין חשובים לחם[192]. ועי' להלן[193].

איסקריטין

איסקריטין– עשויים כצפיחית, שלשים עיסתם רכה מאד[194], ויש סוברים שעיסתם עבה אלא שמתבשלים ולא נאפים[195], ויש סוברים שהם מעשה אילפס[196] - אמרו בתוספתא שאין יוצאים בהן ידי חובת מצה[197], ונראה מדברי ראשונים שהיינו משום שאין חשובים לחם[198], וכן דעת ר' ישמעאל במכילתא שאין יוצאים בהם, מטעם אחר, שאינם לחם עני[199], ודעת חכמים במכילתא שיוצאים בהם[200].

טרוקנין

"טרוקנין" – היינו "כובא דארעא"[201], שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבים ונאפה שם[202], או שנאפה בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות עושים[203] - אמר מר בר רב אשי שיוצאים בה ידי חובת מצה[204], שאף על פי שאינה כצורת לחם, חשובה לחם לפי שעניים אופים כן[205]. וכתבו אחרונים בדעת גאונים שהיינו בדיעבד, אבל לכתחלה אין לעשות כן[206].

ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו שטרוקנין נחלקו בהם אמוראים, שרבי יוחנן סובר שחשוב לחם ויוצאים בו אף על פי שלא נעשה בתנור, ורבי שמעון בן לקיש סובר שאין חשוב לחם ואין יוצאים בו, לפי שאינו אפוי בתנור[207], כדרך שמצאנו שנחלקו בסברא זו לענין מעשה אילפס[208]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים הסוברים שאין ברכתם כברכת הפת כשאוכלם אכילת עראי[209], שאין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה אף באכילת קבע, לפי שאין חשובים לחם כלל[210].

ויש מן הראשונים שחילקו בטרוקנין בין בלילה רכה לעבה, שעבה יוצאים בה ידי חובה לפי שחשובה לחם, ורכה אין יוצאים לפי שאין חשובה לחם[211].

האוכל טרוקנין אכילת עראי, אם יוצא בו, עי' לעיל[212].

שהאור מהלך תחתיו

פת שנאפתה במחבת שהאור מהלכת תחתיה, בלא משקה מרובה[213], הנקראת מעשה אילפס[214], והדביק העיסה ואחר כך הרתיח[215], נחלקו תנאים ואמוראים אם יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה: בברייתא אמרו, וכן אמר רבי יוחנן שיוצאים בה[216], ורבי שמעון בן לקיש סובר שאין יוצאים בה, שכל שאין האש מהלכת מן הצד כמעשה תנור, אלא תחתיו, אין חשוב לחם[217], וכן כתבו אחרונים בדעת תנא בתוספתא[218], וכן כתבו ראשונים בדעת רבי יהודה, שאין יוצאים במעשה אלפס, שכל שלא נעשה בתנור אין חשוב לחם[219].

על "כובא דארעא", שיש סוברים שהיא כמעשה אילפס ואף בה נחלקו, עי' לעיל[220].

בלילה עבה שנעשתה באילפס, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלדברי הכל חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, ולא אמרו שאין חשובה לחם אלא בבלילה רכה[221]. ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר בדעת ראשונים[222].

מעשה אילפס על ידי משקה - כלומר שניתן במחבת בתוך יין או שמן או מים, והאור מהלך תחתיה[223] - הרבה[224], לדברי הכל אין יוצאים בו ידי חובה[225].

הרתיח את העיסה ואחר כך הדביק בה הלחם, לדברי הכל חשוב כמעשה תנור ויוצאים במצה העשויה בו[226]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוחנן בדעת רבי יהודה שאין יוצאים בה, שאין חשובה לחם[227].

עוד על מעשה אילפס, שיטות נוספות ואופנים נוספים ופסק ההלכה, ע"ע לחם[228].

בטפקא

מצה האפויה על טפקא – רעף של חרס שמסיקים אותו מלמטה[229] – כתבו גאונים שיוצאים בה ידי חובה[230], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים שהיינו בדיעבד, אבל לכתחלה אין לעשות כן[231].

על אפיה בטפקא, אם יש בה חשש חימוץ, עי' להלן[232].

חלוט

עיסה שנחלטה* – בושלה במים[233] – יש מן הראשונים סוברים שאין יוצאים בה ידי חובה לפי שאינה חשובה לחם[234], ויש שחילקו, שאם היתה העיסה בלילה רכה, אין יוצאים בה לפי שאינה חשובה לחם, אבל אם היתה בלילה עבה, יוצאים בה – אם אין בה חסרון אחר[235] - לפי שחשובה לחם[236].

חלוט שחזר ואפאו, יוצאים בו ידי חובה[237] – אם אין בו חסרון אחר[238] – לפי שחשוב לחם[239]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו תנאים בדבר: תנא קמא סובר שיוצאים בו, ורבי יהודה סובר שאין יוצאים בו, לפי שאין חשוב לחם אלא העשוי בתנור אחד[240]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאם נחלט כל צרכו, או שנחלט היטב עד שנאכל מתוך בישולו, וכבר אין חוטים נמשכים ממנו, אין יוצאים בו ידי חובה אף כשחזר ואפאו, שאין חשוב לחם, אבל אם נחלט מעט, ונתנו אחר כך בתנור עד שקרמו פניו, יוצאים בו ידי חובה – אם אין בו חסרון אחר[241] - לפי שחשוב לחם[242].

עוד על מחלוקת זו ועל ההלכה בה ע"ע לחם[243].

על קמח חלוט עי' לעיל[244].

על חלוט אם חשוב לחם עני, ע"ע מצה עשירה. ואם חשוב ראוי לשימור עי' להלן[245]. ואם חשוב ראוי לבא לידי חימוץ, עי' לעיל[246], ואם יש בו חשש חמץ, עי' להלן[247].

בחמה

מצה העשויה בחמה אין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה[248], לפי שאין חשובה לחם[249], וע"ע לחם[250].

ויש מן הראשונים שחילקו בסוג העיסה, שעיסה עבה שאפאה בחמה, חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובה, ועיסה רכה שאפאה בחמה אין חשוה לחם ואין יוצאים בה[251].

ויש מן הראשונים שכתבו שאין הדבר תלוי בעשייתו בחמה, אלא במחשבתו, שאם בשעת גלגול חשב לעשות בחמה, אין חשובה לחם ואין יוצאים בה אף אם עשאה לבסוף באור[252].

שאינה אפויה כל צרכה

"מצה הינא", היינו שאינה אפויה כל צרכה[253], כל שפורסה ואין חוטים של בצק נמשכים ממנה, יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה[254], אפילו אם היא נפרכת כשמטלטלים אותה[255], אבל אם חוטים נמשכים ממנה אין יוצאים בה, שאין חשובה לחם אלא בצק[256]. וראשונים כתבו סימן נוסף שהגיעה העיסה לכלל לחם, שקרמו פניה[257] למעלה ולמטה[258] - שמצאנו שהוא סימן לגמר אפיה לענין כמה הלכות[259] – וכתבו ששני סימנים אלו שיעור אחד הם, שבזמן שקרמו פניה שוב אין חוטים נמשכים ממנה[260]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לסמוך על קרימת פנים לבדה אם אין ברור שאין חוטים נמשכים ממנה[261].

על חשש חימוץ במצה זו עי' להלן[262]. עוד על גדר לחם בפת זו ע"ע לחם[263].

המחהו וגמעו

המחה מצה עד שנמחית ונעשית כמים, וגמעה, אמרו בגמרא שאין יוצאים בה[264], וכמה טעמים נאמרו בדבר: בגמרא נראה שהיינו משום שאינה לחם עני[265], ויש מן הראשונים שכתבו שהיינו לפי שאין חשובה לחם[266], או לפי שאין הגמיעה אכילה, ובמצה אמרה תורה לשון אכילה[267], או לפי שגמיעת מצה היא "אכילה* שלא כדרך", ומצוות אכילה אין יוצאים בהן ידי חובה באכילה שלא כדרך[268], לסוברים כן[269], ומן האחרונים יש שכתבו בטעם, שאין לה טעם מצה[270], ואין יוצאים במצה שאין לה טעם מצה, לסוברים כן[271].

שרויה במים

רקיק השרוי במים - לאחר אפייתו[272] - אם לא נימוח יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה[273]. וכתבו ראשונים שאין לעשות כן לכתחלה אלא לזקן או חולה שקשה לו לאכול מצה יבשה[274].

היה שרוי מעת לעת, יש מן הראשונים שכתבו שדינו כרקיק מבושל, שאין יוצאים בו, לסוברים כן[275], לפי שכבוש* כמבושל, לסוברים כן[276]. ויש שכתבו שאין חשוב כמבושל, שכבוש, אף על פי שמפליט ומבליע, אינו מבשל[277].

רקיק השרוי במים שנימוח, נראה מדברי תנאים, וכן כתבו ראשונים שאין יוצאים בו ידי חובה[278], שאין חשוב לחם[279]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים בדעת רבי יוסי בברייתא שיוצאים בו[280], ומכל מקום אף לדעתם לכתחלה למצוה מן המובחר יש לקחת למצות אכילת מצה מצה שלא נימוחה כלל[281].

בגדר נימוח, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהיינו שבטל ממנו תואר לחם, ואף כשלא נימוח לגמרי[282]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהיינו דוקא נימוח לגמרי, אבל אם לא נימוח לגמרי יוצאים בו לדברי הכל אף כשבטל ממנו תואר לחם[283], ומכל מקום כשבטל תואר לחם, כתבו אחרונים בדעתם שאין יוצאים אלא בפרוסות בגודל כזית[284]. ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר בדעת ראשונים, אם נימוח היינו דוקא נימוח לגמרי, או אפילו כשבטל תואר לחם[285].

שרויה בשאר משקים

מצה השרויה בשאר משקים, כגון יין, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה אף על פי שלא נימוחה[286], משום שהמשקים מפיגים טעם מצה[287], ואין יוצאים במצה שאין לה טעם מצה, לסוברים כן[288]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיוצאים במצה השרויה בשאר משקים[289] - כשם שיוצאים בשרויה במים[290] - לפי שאין מפיגים טעם המצה על ידי שריה[291], או לפי שיוצאים אף במצה שאין לה טעם מצה[292]. להלכה כתבו אחרונים שיש להחמיר שלא לצאת ידי חובה במצה השרויה במשקים, והאוכלה צריך לאכול מצה אחרת, ומכל מקום זקן או חולה שאינם יכולים לאכול מצה השרויה במים, יוצאים לכתחלה בשרויה בשאר משקים[293].

מרק, יש מן האחרונים שצדדו בדעת ראשונים שאין להשרות בו אף למתירים בשאר משקים, לפי שהכל מודים בו שמבטל טעם מצה[294].

להטביל בשאר משקים, צדדן ראשונים שמותר, ויוצאים בו ידי חובה לדברי הכל[295]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף להטביל אינו נכון[296].

מבושלת

רקיק מבושל – שהתבשל אחר אפייתו[297] - נחלקו בו תנאים אם יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה: רבי מאיר סובר שיוצאים בו כל שלא נימוח, שעדיין חשוב לחם[298], ויש לו טעם מצה[299], או שלדעתו אין צריך טעם מצה[300], וכן לדעתו אין צריך טעם לחם[301]. ורבי יוסי סובר שאין יוצאים בו[302], ובטעם הדבר אמרו בגמרא שמבושל אין בו טעם מצה[303], וראשונים כתבו בטעם, וכן כתבו אחרונים בטעם בדעת רב נחמן, שהבישול מבטלו מתורת לחם[304], ויש מן הראשונים שכתבו בטעם, שמצה מבושלת אינה לחם עני אלא מצה עשירה[305], ויש מן האחרונים שכתבו בטעם, שהמבושלת אין לה טעם לחם[306]. הלכה כרבי יוסי[307].

על מצה כבושה, שיש סוברים שדינה כמבושלת, עי' לעיל[308].

שרויה בחמין

שרויה במים חמים – היינו שהיד סולדת בהם[309] - אפילו אינם רותחים, כתבו ראשונים שאין יוצאים בה ידי חובה[310] - לסוברים שאין יוצאים במבושלת[311] - וכן כתבו אחרונים שאין יוצאים אפילו בשרויה בכלי שני[312], וכתבו אחרונים בטעם, שאף זה חשוב בישול[313], ויש שכתבו בטעם, שכל ששרוי בחמין בטל ממנו טעם מצה[314], וכל שאין בו טעם מצה אין יוצאים בו, לסוברים כן[315]. ויש מן האחרונים שצדדו ששרויה בחמין או בכלי שני, יוצאים בה, שאינה מבושלת אלא שרויה[316], ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה שלא להשרות שלא לצורך בחמין אפ' בכלי שני[317].

טעם לחם

מצה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי יוסי שצריך שיהיה לה טעם לחם, ולפיכך אמר שאין יוצאים במצה מבושלת[318], שאין לה טעם לחם[319], ובדעת רבי מאיר כתבו שאין צריך טעם לחם, ולפיכך סובר שיוצאים במצה מבושלת[320].

לחם עני

מצה של מצוה צריך שתהיה לחם עני, שנאמר: תאכל עליו מצת לחם עני[321]. וע"ע מצה-עשירה* על מצות שאין יוצאים בהן ידי חובה משום שאינן לחם עני, כגון הנילושה ביין שמן ודבש או בשאר משקים, או שנתנו בעיסתה תבלין או מלח, או האפויה או מטוגנת בדבש, או המתובלת אחר אפייתה, או החלוטה במים, או ביין ושמן ודבש, או שיש בה תבלין ומיני מתיקה, או מצה גדולה, או עבה.

לחם עני שאינו לחם

יש ומצה כשרה למצות אכילת מצה משום שחשובה לחם עני, אף על פי שאינה חשובה לחם לענין הלכות אחרות, כגון פת העשויה כולה מסובין, שכתבו אחרונים בדעת הסוברים שיוצאים בה ידי חובה[322], שאף על פי שאין חשובה לחם, מקום מקום חשובה לחם עני, ודי בכך להכשירה למצות אכילת מצה[323].

טעם מצה

מצה, אין יוצאים בה ידי חובה אכילת מצה אלא אם יש לה טעם מצה, לפיכך אמרו בגמרא שאין לכרוך מצה* ומרור* יחד, בזמן שמרור דרבנן* ומצה דאורייתא*[324], משום שבא טעם המרור ומבטל טעם המצה[325], וכן אמרו בגמרא בטעמו של ר' יוסי הסובר שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת[326], שאין לה טעם מצה[327], וכן מה שאמרו שאם המחה המצה וגמעה לא יצא ידי חובה[328], כתבו אחרונים בטעם, שאין בה טעם מצה[329]. וכן מצה השרויה במשקים, יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים בה, משום שאין לה טעם מצה[330], וכן מצה העשויה מתערובת מין כשר ומין פסול, כשאין לה טעם דגן, יש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים שאין יוצאים בה לפי שאין לה טעם מצה[331], וכן מצה מתובלת, שאמרו שכשרה למצות אכילת מצה[332], יש מן הראשונים שכתבו שאין זה אלא כשיש מן הבשמים דבר מועט, אבל במרובה אין יוצאים לפי שמבטל טעם מצה[333]. ואף על פי שמי שלא הרגיש טעם מצה באכילתו, כגון שבלע מצה, יצא ידי חובה[334], מכל מקום כתבו אחרונים שצריכה המצה להיות ראויה לטעם מצה[335], שכל-הראוי-לבילה-אין-בילה-מעכבת-בו*[336]. ואף על פי שמצה מתערובת מין כשר ופסול, יוצאים בה ידי חובה כשרובה דגן אף על פי שאין לה טעם דגן, לסוברים כן[337], אין זה אלא משום שחשוב טעמה טעם מצה[338].

ויש מן הראשונים שכתבו שאין די בטעם מצה אלא צריך שיהא טעם כזית מצה, לפיכך מצה העשויה מתערובת מין כשר ומין פסול, אף באופן שכשרה למצה, מכל מקום לפי שטעם המין הפסול מבטל חלק מטעם המין הכשר, צריך לאכול יותר מכזית מן המין הכשר, כדי להרגיש טעם כזית מצה[339].

על מצה שנילושה ביין ושמן ודבש, אם חשוב טעם מצה, עי' לעיל[340].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף מצה שאין לה טעם מצה יוצאים בה ידי חובה[341], וזהו טעמו של רבי מאיר הסובר שיוצאים ידי חובה במצה מבושלת, אף על פי שבטל ממנה טעם מצה[342], וכן מטעם זה יוצאים מצה השרויה בשאר משקים, לסוברים כן, אף על פי שאין לה טעם מצה[343].

בתערובת

מצות הפסולות משום שאין להן טעם מצה, שנתערבו ברוב מצות כשרות, כתבו אחרונים שאף לסוברים שיש בכח הרוב לתת שם למיעוט[344] - שלדעתם מצות שאין להן שם לחם או שלא נשמרו לשמה שהתערבו בכשרות, בטלות ברוב[345] - אין הרוב מכשירן, לפי שאף אם יתבטלו, לא יתכן לומר שנהפך להן טעם מצה[346].

ראויה לשבעה

מצה שיוצאים בה ידי חובת מצות אכילת מצה, שנינו בברייתא, וכן אמר ר' יוסף, שצריכה שתהיה ראויה לשבעה ימים, שנאמר: שבעת ימים מצות תאכלו[347], ודרשו: מצה הנאכלת לשבעה[348], וזה הטעם למה ששנינו שחלות תודה ורקיקי נזיר - לאחר שנשחט עליהן הזבח[349] - אין יוצאים בהן, משום שנעשות "נותר*" לאחר יום ולילה ואין ראויות לשבעה[350]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת תנא בברייתא ובדעת רבה, שחולקים וסוברים שמצה שאינה ראויה לשבעה כשרה אף היא למצות אכילת מצה[351].

ממון גבוה

מצה שאינה חשובה "מצתכם" – כגון מצה גזולה*, לסוברים כן[352], או של מעשר שני*, לסוברים כן[353] - אין יוצאים בה ידי חובה, שנאמר במצה: לחם עני[354], ונאמר בחלה: והיה באכלכם מלחם הארץ[355], ודרשו: מה לחם האמור בחלה משלכם, אף לחם האמור במצה משלכם[356].

אף חלות-תודה ורקיקי-נזיר לאחר שנשחט עליהן הזבח, כתבו ראשונים שאין יוצאים בהם ידי חובה, משום שממון גבוה הן, ואין חשובה "מצתכם"[357]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת אמוראים שיוצאים בהם ידי חובה[358], לפי שחלות תודה ורקיקי נזיר ממון בעלים הם[359].

מצה מחמץ נוקשה

מצה מחמץ נוקשה, כתבו אחרונים שאף לסוברים שאינה אסורה מן התורה משום חמץ[360], אין יוצאים בה ידי חובת מצה, משום שאין חשובה מצה כלל[361].

העשויה לשמה

מצה של מצוה, כתבו אחרונים שנחלקו תנאים בירושלמי אם צריך לעשותה לשמה: בית שמאי סוברים שצריך לעשותה לשמה[362], וכתבו אחרונים בטעם, שלמדים בהקש "חמשה עשר חמשה עשר" מחג הסוכות, שכשם שסוכה צריך שתיעשה לשמה, לסוברים כן[363], אף מצה כן[364], ולפיכך מצה ישנה, היינו שנעשתה שלשים יום קודם הפסח, פסולה, לפי שלא נעשתה לשמה[365]. ובית הלל סוברים שאין צריך שתיעשה לשמה, שלא הוקשה מצה לסוכה לענין זה, ולפיכך מצה ישנה כשרה[366]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן התורה לדברי הכל אין צריך לעשותה לשמה, ונחלקו הבבלי והירושלמי אם מדרבנן יש לעשותה לשמה, שלשיטת הבבלי אין צריך, ולשיטת הירושלמי לבית שמאי צריך לעשותה לשמה, מדרבנן או מסברא, ולבית הלל אין צריך[367].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאין צריך לעשותה לשמה[368]. ויש שכתבו שצריך לעשותה לשמה[369], וכתבו שצריך לומר בפה לשם מצת מצוה, הן בעשיית המצות של מצוה, הן בשאיבת מימן, הן בנותן מים תוך הקמח[370], וכן במדידת הקמח, כתבו אחרונים שטוב לומר שעושה לשם מצוה[371].

על מצות מכונה אם חשובה עשייתן לשמה עי' להלן[372].

מצה ישנה

מצה ישנה – היינו שנעשתה שלושים יום קודם הפסח - יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שאף על פי שנעשתה לשמה פסולה מדרבנן למצות אכילת מצה[373], וכתבו אחרונים שלכתחלה יש להחמיר כדעה זו, ובדיעבד או בשעת הדחק יש להקל[374].

על חשש חמץ במצה ישנה עי' להלן[375].

מצות שונות

מצות שונות, דנו בהן אם יוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה, ע"ע אכילת-מצה* על מצה גזולה*[376], וטבל*[377] ומעשר-ראשון* שלא ניטלה ממנו תרומת-מעשר*[378], ומצה ממעשר-שני*[379], וחדש*[380], וביכורים*[381], וחלה*[382] ותרומה*[383].

מתבואה הגדלה בעציץ נקוב

אף על פי אין מצה אלא העשויה מגידולי קרקע[384], מכל מקום יוצאים בעשויה מדגן שגדל בעציץ שאינו נקוב[385], שאף זהו חשוב גידולי קרקע[386].

חיוב שמירה

חיוב שמירה

מצה שיוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה* בפסח, אין די בידיעה על ידי סימנים שלא החמיצה[387], אלא צריכה שימור בעשייתה שלא תחמיץ, שנאמר: ושמרתם את המצות[388], ודין זה מן התורה הוא[389], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכתבו שאינו אלא מדרבנן[390].

ומהו שימור זה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שכל פעולה הנעשית על מנת למנוע חימוץ, חשובה שימור, בין אם היא פעולה חיובית, כגון עיסוק בבצק, המונע ממנו להחמיץ, ובין פעולה שלילית, כגון שמירה שלא יבואו מים על החיטים[391], ויש סוברים ששימור גדרו דוקא עשיה חיובית המונעת חימוץ, כגון שלאחר שבאו מים על העיסה וקרובה להחמיץ, ימנע החימוץ על ידי שיעסוק בה כל שעה[392].

אם לא שימר, פסולה המצה למצוה אף על פי שניכר שלא החמיצה[393], אף לסוברים שחיוב השימור אינו אלא מדרבנן[394], ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאין חיוב שימור אלא מדרבנן, יוצאים בדיעבד אף במצה שלא נשמרה, אם ניכר שלא החמיצה[395].

במנין המצוות

מצות שמירה במצה, לא מנוה ראשונים במנין המצוות[396], וכתבו אחרונים שלסוברים חיובה מן התורה, לא נמנתה משום שאינה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי מצות אכילת מצה[397].

ברכה

מצות שמירת המצות, אין מברכים עליה[398], וכתבו אחרונים שהיינו משום שחוששים שמא יחמיצו ויהיה ברכתו לבטלה[399], ויש מן האחרונים שכתבו בטעם, שאינה מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי מצות אכילת מצה[400].

להצריך שמירה יתירה

יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת רבא, שכל שהמצה צריכה שימור יותר, שעלולה יותר להחמיץ, עדיף, שכן משמע מן הכתוב: ושמרתם את המצות[401], שכל המרבה בשמירה עדיף[402], ולדעתם מטעם זה אמר רבא שמצוה ללתות* החיטים של מצת המצוה[403], כדי שיהיו החיטים ראויים להחמיץ, ויהיה צורך להרבות בשמירתם[404], לסוברים שמקיימים מצות שימור אף קודם הטחינה[405].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת רבא שחובה היא להביא החיטים למצב שיצטרכו בהם שמירה יתירה על השמירה הנצרכת מעצם הלישה והאפיה, שכך דרש מן הכתוב: ושמרתם את המצות, ולפיכך לדעתם חובה ללתות החיטים של מצת המצוה[406].

ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאין מעלה בהוספת חשש חימוץ והצרכת שמירה יתרה[407].

שימור לשם מצה

שימור של מצת מצוה, נראה בתלמוד, וכן כתבו ראשונים, שצריך שיהא לשם מצה, היינו שבכל שימור שמשמרה שלא תחמיץ, יתכוין לשם מצה[408], של פסח[409], שכך דרשו מן הכתוב: ושמרתם את המצות[410], עשה לה שמירה לשם מצה[411]. ושנינו בברייתא, וכן אמר רבה, שזה הטעם למה ששנינו שחלות-תודה* ורקיקי-נזיר* אין יוצאים בהן ידי חובת מצה בפסח[412], והיינו כששמרן לשם חלות תודה ורקיקי נזיר ולא לשם מצה, אף אם לבסוף לא הקדישן לקרבן אלא אכלן לשם מצה[413], משום שאף על פי שנשתמרו מחימוץ, לא השתמרו לשם מצה אלא לשם זבח[414]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שמטעם זה עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלים ממנה, אין יוצאים בה ידי חובה בפסח[415], שאין זו משומרת לשם מצה[416].

ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים ואמוראים היא אם צריך שימור לשם מצה של פסח: בית שמאי בירושלמי סוברים שצריך שימור לשם מצה של פסח, ולפיכך פסלו מצה ישנה, היינו שנעשתה שלושים יום קודם הפסח, שלא נשמרה לשם פסח[417], וכן דעת רבה בבבלי, וכן דעת תנא בברייתא[418], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת ר' יאשיה במכילתא[419]. ובית הלל בירושלמי סוברים שאין צריך שימור לשם מצה של פסח, ולפיכך מצה ישנה כשרה[420], ויש מן האחרונים שכתבו כן בדעת תנא במכילתא[421], ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שכן דעת ר' יוסף בבבלי[422], ויש שכתבו שכן דעת רבא בבבלי[423], ויש מן האחרונים שכתבו שכן דעת ראשונים להלכה[424]. וכתבו אחרונים שלדעתם, אותה שאמרו בתלמוד שיש לשמור מצה של מצוה לשם מצה[425], היינו שיש לשמרה מחימוץ[426], או שהיינו שיש לעשות בה שימור ודקדוק מחימוץ יותר מבמצה של שאר ימי הפסח, ויותר מחלות תודה ורקיקי נזיר, אבל אין צריך לשמר לשם מצה של פסח[427]. ומכל מקום אף לדעתם חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאים בהם, משום שגזירת הכתוב היא שלא תישמר שלא תחמיץ אלא למצה, ולא למצוה אחרת[428], או משום ששימור שלהן פחות הוא משימור הנצרך למצה[429].

הלכה שצריך שימור לשם מצה[430]. ויש שפסקו שאין צריך[431].

לשם מצת מצוה

שימור לשם מצה שאמרו במצת מצוה, לסוברים כן, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שיש לעשותו לשם מצת מצוה, היינו למצות אכילת-מצה*[432], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפשר לעשותה אף לשם מצה שיאכלנה בז' ימי החג[433].

במצה שאינה של מצוה

מצה הנאכלת בפסח שלא לשם מצוה, נראה מדברי גאונים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שמותר לאכלה אף על פי שלא נשמרה כלל[434], אפילו באפיה ולישה[435], כשלא נראו בה סימני חימוץ[436], לפי שאפשר לסמוך על העדר הסימנים[437]. וזהו שאמר ר' הונא שבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם בפסח[438] - באופנים שאין בהן חשש חמץ[439] - ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם, שמכל מקום לכתחלה ראוי לשמר מחימוץ אף מצות שאינן של מצוה[440], וכן נהגו ישראל לשמר כל המצות[441]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף מצה שאינה של מצוה אסור לאכלה אלא אם כן נשמרה בעשייתה מחימוץ[442], אלא שאין צריך לשמרה לשם מצה[443], ואותה שאמר ר' הונא שבצקות של נכרים מותרים, היינו כשלשה הגוי בפני ישראל ושמרה, ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה[444].

על חשש חמץ בבצקות של נכרים עי' להלן[445].

גדר שימור לשמה

שימור לשמה, אף לסוברים שצריך שיהיה לשם מצת מצוה, כתבו אחרונים שאין גדרו שמייחד המצה למצוה, אלא שמגדיר את מעשה השמירה, שהוא כדי שתהיה ראויה למצה של מצוה[446], וכתבו שמטעם זה יכול אדם לשמר עיסת חבירו, לסוברים כן[447], שלפי שאין צריך ייחוד, אין צריך בעלים[448].

גדרים נוספים בשימור לשמה במצה ע"ע לשמה[449].

על עשיית המצה לשמה עי' לעיל[450].

אמירה בפה

שימור של מצה, יש מן האחרונים שכתבו שצריך לכתחלה לומר בפה שעושהו לשמה, ובדיעבד די במחשבה[451], וע"ע לשמה[452].

בסתם

שימור בסתם, כתבו ראשונים ואחרונים שבקצירה ובטחינה אין חשוב לשמה[453], ובלישה ואפיה יש שכתבו שסתם חשוב לשמה[454], ויש שכתבו שאף בלישה ואפיה אין חשוב לשמה[455], על פרטי הדין וטעמיו ושיטות נוספות, ע"ע לשמה[456].

אם חשב בתחילת עשיית המצה, אם צריך להמשיך לחשוב בכל עת העשיה, ע"ע לשמה[457].

שימור ודאי

שימור שהצריכה תורה, כתבו אחרונים שצריך שיהיה ודאי, לפיכך מצה שנולד בה ספק חימוץ, אף כשיש להתירה על פי כללי הספיקות, כגון על ידי רוב*, אין חשובה מצה שמורה[458]. וכן כתבו אחרונים לענין מצה שיש בה חשש חימוץ וניתן להתירה בשעת הדחק משום ש"אין מחזיקים איסור", שאינה חשובה מצה שמורה[459], וכן כתבו אחרונים לענין מצה שיש בה חשש חימוץ, באופן שאינו חשש גמור אלא חומרה, שאף על פי שיש להתירה, אינה חשובה מצה שמורה[460].

ויש מן האחרונים שכתבו שאף לענין מצה שמורה אין צריך שימור ודאי וסומכים על רוב[461]. וכן בדעת הסוברים שחיוב שמירה אינו אלא מדרבנן[462], צדדו אחרונים שאף מצה שיש בה ספק, יוצאים בה ידי חובה אם מותרת היא על פי כללי הספיקות[463].

שמורה שנמצא בה רעותא

חטים שמורות שנמצאה בהן רעותא, כגון שהחמיצו או נתבקעו חלקן, כתבו אחרונים שאין חשובות שמורות[464].

חותם בתוך חותם

הולכת חיטים או קמח סגורים בחותם בתוך חותם בלא שמירה, הסתפקו אחרונים – לסוברים שיש לשמר בהולכה[465] - אם חשובה שמירה[466].

הנחה במקום שמור

הניח החטים במקום שמור, אף על פי שהסיח דעתו מהם, חשובות שמורות[467].

הניחם במקום שאינו שמור, ויודע שלא החמיצו, כתבו אחרונים שאין חשוב שימור[468].

שימור לשמה על צד

המשמר מצה לשמה על צד אחד, כגון שעשה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר למכרן בשוק, ודעתו שאם לא ימכרם יאכלם למצות מצה, כשרות למצות מצוה, אף לסוברים שמצה שנעשתה שלא לשם פסח פסולה, שלפי שדעתו בשעת שימור שאם לא ימכרם יאכלם למצה, נמצא בעת עשייתן שמרן לשם מצה[469] בלבד[470].

על הטעם שאין בדבר משום ברירה*, ע"ע לשמה[471].

בעשאן למכור בשוק והקדישן הלוקח

שימר לשם חלות תודה ורקיקי נזיר למכרן בשוק, ומכרן, והקונה שחט עליהן הזבח, נחלקו אחרונים אם אפשר לצאת בהן ידי חובת אכילת מצה, לסוברים שצריך שימור לשם מצה: יש שכתבו שיוצא בהן, לפי שחשוב שימור לשם מצה, משום שבשעה שאפה המוכר ושימר, לא ידע אם יזדמן לו קונה, ועשאן גם לשם מצה לעצמו, ולפיכך יכול כל אדם לצאת בהם[472], ויש שהסתפקו בדבר, שיתכן שלצד שימכרנה לא עשאה לשם מצה כלל[473].

בעשה לעצמו ונמלך ולא הקדישן

עשה מצה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר לעצמו, ונמלך ולא הקדישן ואכלן לשם מצה, יש מן האחרונים שכתבו שיוצא בהן אף לסוברים שצריך לשמה לשם מצה, שלפי שנמלך הרי הוכיח סופו על תחלתו שהיה דעתו שאם לא ירצה לקחתם לקרבן, יקחן למצה, והרי זה כעשאן למכרן בשוק, שיוצא בהן לפי שדעתו שאם לא ימכרן יאכלם למצות מצה[474], ואותה שאמרו שחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין יוצאים בהם משום שנשמרו שלא לשמה[475], היינו אחר ששחט עליהן הזבח והקדישן, שאז נתברר שלא היתה דעתו בשימורו לשם מצה[476].

לשמה ושלא לשמה

המשמר מצה לשם פסח ולשם דבר אחר, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב שימור לשמה[477], ויש שכתבו שאינו חשוב שימור לשמה[478]. ומן האחרונים יש שכתבו שנחלקו אמוראים: רבה סובר שיצא, ורב יוסף סובר שלא יצא[479]. ויש שכתבו שאם היו המחשבות סותרות זו את זו אין חשוב שימור לשמה, ואם אינן סותרות, חשוב לשמה[480]. לשיטות נוספות בדין זה ובאור הטעמים ע"ע לשמה*[481].

לשם מצה הפסולה למצוה

המשמר מצה לשם מצה הפסולה למצוה – כגון לשם מצה שאינה ראויה לשבעה ימים, לסוברים כן[482], או לשם מצה שאינה נאכלת בכל מושבות, לסוברים כן[483], או לשם מצה שאינה נאכלת באנינות, לסוברים כן[484] – יש מן הראשונים שכתבו שאינה כשרה למצת מצוה - אף לסוברים שחשוב שימור לשמה[485] - שכך דרשו מן הכתוב: ושמרתם את המצות, שיש לשמור לשם דבר הכשר למצה[486]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשרה למצה[487]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנחלקו תנאים ואמוראים בדבר: ר' יוסף ותנא בברייתא סוברים שפסולה, ורבה ותנא בברייתא סוברים שכשרה[488].

שימור מחמץ נקשה

מצה שאין שייך בה שימור מחמץ גמור אלא מחמץ נוקשה – כגון עיסה הנילושה במי פירות, שאין ראויה להיות חמץ גמור אלא חמץ נוקשה, לסוברים כן[489] - יש מן האחרונים שכתבו שכשרה אף לסוברים שמצה שאין שייך בה שימור פסולה, ואף לסוברים שחמץ נוקשה מותר מן התורה, שנמצא לדעתם שלא נשמרה מחמץ, משום ששימור אינו דוקא מחמץ אלא מדבר שאינו מצה, וחמץ נוקשה, לדברי הכל שם מצה אין לו[490]. ויש מן האחרונים שכתבו שכתבו שפסולה - לסוברים שמצה שאין שייך בה שימור פסולה, וסוברים שחמץ נוקשה מותר מן התורה - שלדעתם שימור מחמץ נוקשה אינו חשוב שימור[491].

אשה ועבד

אשה* כשרה לשימור של מצה[492], וכן עבד כנעני שטבל, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים, שכשר לשימור של מצה[493].

על חשש חימוץ בעשייתם עי' להלן[494].

גוי

גוי אינו כשר לשימור[495], לסוברים שצריך שימור לשמה[496], לפי שאינו משמר לשמה[497], ואף אם היה ישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה, כתבו ראשונים שאינו חשוב לשמה, לפי שהגוי עושה על דעת עצמו[498], ומן האחרונים יש שכתבו שמועיל שיעמוד ישראל על גביו וילמדנו לעשות לשמה[499]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע גוי*[500] וע' לשמה*[501].

על חשש חימוץ בעשייתו עי' להלן[502].

כותי

על שמירת כותי ע"ע כותים*[503].

מומר

מומר לעבודה זרה להכעיס, כתבו אחרונים שאין כשר לשימור, אף כשישראל עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה – אף לסוברים שכשר בגוי[504] - לפי שעושה על דעת עצמו[505].

מומר לעבודה זרה לתאבון, כתבו אחרונים שאין כשר לשימור, אלא אם כן יעשה בפני ישראל[506].

על חשש חימוץ בעשייתו עי' להלן[507].

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן* – עי' גדרם בערכם - כתבו גאונים שאינם כשרים לשימור[508], לסוברים שצריך שימור לשמה[509], לפי שאינם יודעים לשמר לשמה[510]. היה גדול ישראל מלמדם לעשות לשמה, יש מן הראשונים שכתבו שאין מועיל[511], ויש שחילקו ביניהם, שחרש וקטן כשרים כשמלמדים אותם לעשות לשמה, ושוטה פסול[512], ומן האחרונים יש שכתבו שכשרים כולם כשמלמדים אותם לעשות לשמה[513]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע חרש-שוטה-וקטן*[514] וע' לשמה*[515].

קטן שאמרו לענין שימור, יש מן האחרונים שכתבו שהיינו שאינו בר דעת, אבל אם יש לו הבנה במה שאומרים לו שיעשה לשם מצוה אשר צוה השם, כשר לדברי הכל[516]. ויש שכתבו שקטן שאמרו היינו עד שיהיה בר מצוה[517]. ויש שכתבו שאף בן שלש עשרה, כל שלא נראו בו סימני גדלות, חשוב קטן לענין שמירה[518], לסוברים שחיוב שמירה מן התורה[519], שלענין דינים מן התורה אין סומכים על חזקה שהביא סימנים, לסוברים כן[520].

על חשש חימוץ בעשיית חרש שוטה וקטן עי' להלן[521].

גדול עומד על גבם

הפסולים לשימור – כגון גוי וחרש ושוטה וקטן - שעשו והיה ישראל עומד על גבם ומשמר, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שחשוב שימור[522], ויש שכתבו שאינו חשוב שימור[523], לסוברים שצריך שימור לשמה[524]. על פרטי דין זה וטעמיו ע"ע גוי*[525], וערך חרש-שוטה-וקטן*[526], וע' לשמה*[527].

מצות מכונה

על מצה שנילושה או הוכנסה לתנור על ידי מכונה חשמלית ונשמרה על ידי האדם המפעילה או על ידי אחר, אם חשוב שימור ועשיה לשמה, ע"ע חשמל[528].

על מצה שנעשתה על ידי מכונה שתחילת פעולתה על ידי אדם והמשכה מעצמה, באופן שהמשך הפעולה אינה נחשבת כמעשהו, ונשמרה על ידי האדם המתחיל, ע"ע לשמה[529].

מכונה הפועלת על ידי פעולת אדם, שמגלגל בכחו את גלגליה כל העת, כתבו אחרונים שמצות שנעשו בה כשרות למצוה, לפי שחשובות כמעשה האדם המפעיל ממש, ויכול לעשות ולשמר לשמה[530]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שפסולות[531].

על נידונים נוספים במצות מכונה עי' להלן[532].

במי שאינו בעלים

על מחשבת לשמה של מי שאינו הבעלים של העיסה, ע"ע לשמה[533].

זמן חיוב השמירה

שמירה במצת מצוה, חיובה מתחיל מעת שראויה להחמיץ[534], וחייבים בה מאז בכל עשיה ועשיה[535] עד שלא תהיה ראויה להחמיץ, היינו עד האפיה[536].

ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים בתחילת זמן חיוב השמירה:

א) יש מן הראשונים שכתבו בדעת רבא, וכן כתבו אחרונים בדעת גאונים וראשונים, שחיוב שמירה הוא משיבא לכלל שימור, היינו משיבאו עליו מים, שמאז ראוי להחמיץ, שאם ירדו גשמים על החיטים שנקצרו, יש לשמרם מאז[537], וכן אם לתת החיטים, יש לשמרם מאז, ואם לא באו מים על החיטים, יש לשמרם משעת לישה, שאז נתנו בהם מים[538]. ומהם יש שכתבו שמכל מקום מצוה לכתחלה לשמרם משעת קצירה אף על פי שלא באו עליהם מים, שאולי יארע לו שיראה שיבואו עליהם מים, ויתחייב שמירה מן הדין[539]. וכתבו ראשונים שאם אין לו חיטים שמורות משעת קצירה, מותר לקחת חיטים מן השוק, וכן מותר בשעת הדחק לקחת קמח מן השוק ולעשות ממנו מצה למצוה, ואין חוששים שירדו עליהם מים והתחייבו בשימור, שאין מחזיקים איסור[540].

ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים וראשונים, שצריך לשמר כל שימור שיכול לעשות, שאם יש לישראל חיטים בשדהו, צריך שימור מקצירה שלא יפלו עליהם מים, שכן מצאנו שאמר רבא למהפכי העומרים שיהפכו לשם מצוה, היינו בשימור[541], וכשאין לו שדה וקונה חיטים מן השוק, די בשימור משעת טחינה, ואם לא מצא לקנות חיטים, יקנה קמח וישמרהו משעת לישה, שכך הוא משמעות המקרא: ושמרתם את המצות[542], כל שימור שיכול לעשות[543], ומכל מקום שימור משעת לישה מעכב[544].

ויש מן הראשונים ואחרונים סוברים בדעת אמוראים שחיוב השמירה מתחיל לעולם משלב מסוים בהכנת המצה, ונחלקו מאיזה שלב:

א) יש סוברים בדעת רבא שכבר משעת קצירת הדגן – היינו בעת הקצירה עצמה[545], או תכף אחריה[546] - שאז ראוי להחמיץ אם יפלו עליו מים, יש לשמור שלא יפלו עליו מים[547], שאף "שימור שלילי" שלא יהא ראוי להחמיץ, חשוב שימור, ולא דוקא שימור שלא יחמיץ כשראוי לכך[548]. ואם לא שמר משעת קצירה, אף על פי ששמר לאחר מכן, פסול הדגן למצת מצוה[549], וכן מצאנו שאמר רבא לאותם שהיו מהפכים העומרים וקושרים אותם בימות הקציר, שיהפכו לשם מצוה[550], וכן מצאנו באמו של מר בריה דרבינא שהיתה משמרת חיטים מתחילת הקציר לצורך הפסח[551], ויש מן הראשונים והאחרונים שפסקו כן להלכה[552]. וקודם הקצירה אין צריך שמירה, שאין המחובר מחמיץ[553]. ודגן המחובר ומבושל כל צרכו, שאינו צריך לקרקע, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב כתלוש ויש לשמרו[554], ויש שכתבו בדעת גאונים וראשונים שאין צריך לשמרו, שאין חובת שימור אלא מקצירה ואילך, לפי שדבר שאינו שכיח הוא שיחמיץ במחובר, ואין חוששים לו[555], וכתבו אחרונים בדעתם שאף כשבאו עליו מים במחובר, יוצאים בו אם נראה שלא החמיץ[556].

ב) ויש מן הראשונים שצדדו בדעת רבא, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים, וכן כתבו ראשונים, שמן הדין צריך לשמר משעת הטחינה, שאז קרוב ליפול עליו מים, אבל קודם הטחינה אין צריך לשמר, ולכן לדעתם הלוקח חיטים מן השוק ועשה מהם מצה, יצא ידי חובה, ומכל מקום אף לדעתם מצוה מן המובחר לשמר משעת קצירה[557].

ג) ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים, ויש שכתבו שכן הוא לדברי הכל, שאין צריך לשמר אלא משעת לישה – היינו משעת נתינת המים בקמח[558], לסוברים שחשובה לישה[559], או הגיבול, לסוברים שאין נתינת המים חשובה לישה[560] - שאז ראוי להחמיץ, אבל קודם לכן אין צריך שימור[561], שכן משמע מן הכתוב: ושמרתם את המצות, ולא חיטים של מצות[562], וכתבו אחרונים שלדעתם אין חשוב שימור אלא כשראוי להחמיץ, אבל "שימור שלילי" שלא יבואו עליו מים ויהיה ראוי להחמיץ, אינו שימור[563]. ואם לא שימר בשעת הלישה, פסולה, אף על פי ששימר בשעת אפיה, שכן אמר רב הונא שבצקות של נכרים, אף על פי שמותר לאכלם בפסח, אין יוצאים בהם ידי חובה[564]. ומהם יש שכתבו שמכל מקום נהגו לשמר כבר מעת טחינת החיטים[565], במקום שטוחנים בריחים של מים[566], לפי שאז מקריבים החיטים אל המים[567], וכן במקום שרגילים לרחוץ החיטים קודם הטחינה[568], וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו בדעת אמוראים וגאונים שלכתחלה צריך לשמר משעת קצירה, ובדיעבד די בשמירה מעת הלישה, ולכן בשעת הדחק מותר אפילו לקנות קמח מן השוק ולשמרו משעת לישה[569], שאין מחזיקים איסור[570].

להלכה כתבו אחרונים שטוב לשמר משעת קצירה[571], ולפחות משעת טחינה – במקום שהרגילות לקרב אז אל המים[572] - ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ולשמרו משעת לישה[573]. ובמקום שאין מקרבים אל המים בטחינה, מותר ליקח קמח מן השוק אף שלא בשעת הדחק[574].

באילו פעולות

שימור המצה, כתבו ראשונים שחיובו בכל תיקוני המצה, החל מזמן חלות החיוב[575].

מלאכות שאין מיוחדות לפת, יש מן האחרונים שכתבו שאף בהן צריך שימור, ולפיכך כתבו שיש לשמר בניקוב המצות[576], וכן בהולכת החיטים והקמח[577], וכן באחסון החיטים, שיש להניחם במקום משומר שאין שכיחים בו דברים הגורמים חימוץ, לסוברים שחלה חובת שימור מקצירה[578], וכן ברירת החיטים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שצריכה שימור[579].

ויש מן האחרונים שהסתפקו בדבר, שמא אין חובת שימור אלא במלאכות המיוחדות לפת, ולא בניקוב המצות[580], ובהולכת החיטים[581].

על שימור בשאיבת המים, ע"ע מים-שלנו*.

מצה שאין שייך בה שימור

מצה שאין שייך בה שימור משום שאין עיסתה ראויה להחמיץ – כגון רבוכה, שהיא עיסה שאין מחמיצה מאחר והיא חלוטה ברותחין[582], או מאחר ויש בה שמן הרבה[583] - אמרו בירושלמי שאין יוצאים בה ידי חובה, שנאמר: ושמרתם את המצות[584], מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור[585], וכן כתבו ראשונים לענין מצה שנילושה במי פירות בלא מים, שאין יוצאים בה ידי חובה, לסוברים כן, משום שאינה ראויה להחמיץ ואין שייך בה שימור[586], וכן כתבו אחרונים לענין קמח קלוי, שאין יוצאים במצה העשויה ממנו לפי שאין ראוי לחימוץ ושימור[587]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הבבלי שיוצאים ידי חובה אף במצה שאין ראויה לשימור[588].

היתה ראויה לשימור בתחלה ובהמשך עשייתה שוב אינה ראויה לשימור, יש מן האחרונים שכתבו שיוצאים בה, אף לסוברים שאין יוצאים במצה שאין ראויה לשימור[589], ולפיכך מצה שנילושה במי פירות בלא מים, וכן רבוכה, לסוברים שחיוב שימור הוא אף קודם לישה, משעת קצירה או טחינה[590], יוצאים בהן ידי חובה, משום שהתקיימה בהן מצות שימור בקמח או בחיטים[591], ואילו לסוברים שאין שימור אלא מלישה ואילך[592], אין יוצאים באלה, שמלישה ואילך - זמן חלות החיוב - אין ראויות לחימוץ, ולא התקיימה בהן מצות שימור[593].

בתערובת

מצה שאין שייך בה שימור, הפסולה, כתבו אחרונים שאין גדר הפסול שאינה מצה כלל, אלא שחשובה מצה פסולה, ולפיכך אם נתערבה ברוב מצה כשרה, בטלה ויוצאים בה ידי חובה - אף לסוברים שמצה שאין לה טעם מצה שנתערבה אינה בטלה[594] – לפי שהיא מצה גמורה, אלא שנפסלה מטעם אחר[595].


זהירות מחימוץ מצות

השגחה בעשית המצות

לפי שרבה בהן המכשלה, כתבו אחרונים שראוי להזהר לעמוד על עשייתן ולהשגיח שיעשה הכל כדין[596], וכן נהגו אמוראים[597], וכן נהגו רוב תלמידי החכמים והרבנים לעמוד בעצמם על רקידתה ועל לישתה ועל אפייתה[598], או להושיב שומר איש נבון וחכם וירא אלהים, לעמוד על עשייתן ולזרז העוסקים בהם[599], וכן קצירת החיטים כתבו אחרונים שראוי שלא להניח לעשותה כי אם לתלמיד חכם שידע הדינים וגם שיהא ידוע לרבים שהוא מיראי השם וחושבי שמו[600], וכן ברחיים כתבו אחרונים שיש להעמיד שומר, איש ירא אלהים ובקי בדינים קצת[601]. ==

על המנהג לעשות המצה בעצמו, עי' להלן[602].

העושה

נשים של ישראל שלא למדו עניני הפסח, כתבו ראשונים ואחרונים שאין מאמינים להו לענין אפייה ולישה בפסח, משום שהרבה דברים יעלו על לב הנשים שהן מותרין, או שמא שוכחות ועושות דבר שלא כהוגן ואינן יודעת שכר מצוה והפסד עבירה[603]. ואם יהא אדם עומד עליהן מותר, שיותר נזהרות אז[604]. ויש מן האחרונים שכתבו שמן הדין נשים נאמנות, ואין בדבר אלא הידור[605].

אין לעשות מצות על ידי גוי וחרש ושוטה וקטן[606], ואם ישראל גדול עומד על גבם ומשגיח עליהם, מותר[607], במצות שאין צריכות שימור[608]. וכן מומר לתאבון, כתבו אחרונים שאין סומכים עליו לאכול ממצתו, שלפי שצריך לעשותה זהירות יתירה, אין סומכים עליו שיטרח כראוי, ואם עשה בפני ישראל, וראה שעשה כראוי, מצתו כשרה[609].

חבורה לאפיית מצות, כתבו אחרונים שלא תהיה חבורת נשים וקטנים[610].

בצקות של נכרים

בצקות שנעשו על ידי נכרים בלא השגחת ישראל, נחלקו ראשונים אם מותרים באכילה: יש סוברים שאם אין ניכרים בהם סימני חימוץ[611] מותרים[612], וזהו שאמר רב הונא שבצקות של נכרים ממלא אדם כריסו מהן[613]. ויש סוברים שאף כשאין ניכרים בהם סימני חימוץ אסורים משום חשש חמץ[614] - שמא ערבו בבצק שאור כדרך הנחתומים[615], או שערבו בו חמץ[616], ושמא לש במים חמים[617], או פושרים[618], או שלא לנו[619], או שלש בחמה[620], וכן משום כלי הנכרים[621] - ואותה אמר רב הונא שממלא אדם כריסו מהן, היינו כשלש הנכרי בפני ישראל וראה שכל מעשיו נעשו בהכשר[622].

על חיוב שמירה במצות אלו, עי' לעיל[623].

מצה הישנה

מצה הישנה – היינו שנעשתה שלשים יום קודם הפסח – אם לא עשאה לשם חג, אמר ר' יוסה בירושלמי, וכן פרשו אחרונים בתוספתא שאסורה בפסח – אף לסוברים שאין לאסרה משום שנעשתה שלא לשמהשגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>. עי' ציון 366.</ref>, ושאין לאסרה משום שלא נאפתה בזמן שחיטת הפסח[624] - משום שדבר ברור הוא שלא דקדק בעשייתה ובשמירתה כהלכה, ויש לחוש לחימוץ[625]. עשאה לשם חג ודקדק בה כהלכתה, נראה מן התוספתא, וכן כתבו ראשונים ואחרונים, שמותרת[626], ויש מן הראשונים שכתבו שאסורה, שלא לחלוק בין מצה למצה[627]. ותנא קמא בירושלמי סובר בדעת בית שמאי ובית הלל, שמצה ישנה מותרת ואין לחוש בה משום חימוץ[628].

מי תשמישו של נחתום

מי תשמישו של נחתום, שמצנן בהם ידיו ומדיח את הכלים, ישפכו[629], לאלתר מפני שהם מחמיצים במהרה[630].

מקום השפיכה

היו מים מרובים, לא ישפכם במקום האשבורן[631] – קרקע שבורה שיש בה בקעים[632] – ברשותו[633] בזמן איסור חמץ[634], לפי שנקוים אל מקום אחד ואין נבלעים מהר ומחמיצים[635], אלא ישפכם במקום מדרון[636], וכן לא ישפכם אלא במקום שאינו רצפת אבנים, שנבלעים שם מהרה[637].

אף על פי שמפקיר המים, אסור לשפכם במקום שנקוים ומחמיצים[638].

היו מים מועטים, מותר לשפכם אף במקום האשבורן[639], לפי שנבלעים מהר ואין נקוים[640]. וכתבו ראשונים שלפי שאין ידוע לנו בכמה נקראים מים מרובים, לעולם אין לנו לשפוך אלא במקום מדרון[641].

ברשות הרבים

ברשות הרבים, כתבו ראשונים שמותר לשפוך אף מים מרובים במקום אשבורן[642]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין נכון לעשות כן לכתחלה בזמן איסור חמץ, שיש לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ[643].

קודם זמן איסור חמץ

קודם זמן איסור חמץ, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לשפוך אפילו מים מרובים במקום אשבורן אפילו ברשותו[644], לפי שודאי ישתוהו העורבים עד זמן האיסור[645], או שייבלע בקרקע[646]. ויש אוסרים לשפוך אף קודם זמן האיסור[647].

נילוש ביין שמן ודבש ומי פירות

על הנילוש ביין שמן ודבש, אם יש בו חשש חמץ, ע"ע חמץ[648].

מלח

עיסה של מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאין לתת בה מלח[649], והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ[650], משום שהמלח מוסיף חום בעיסה[651] – שכן מצאנו לענין כמה הלכות שמלח מוסיף חום[652] - והרי זו כפת שנילושה בחמי חמה, שאסורה[653]. ויש שכתבו שלכתחלה אין לתת מלח, אבל בדיעבד אין המצה נאסרת אלא אם נתן מלח הרבה עד שאין נאכל מחמת מלחו, שאז חשובה כמצה שנילושה ברותחין – שאסורה[654] - אבל אם נתן מעט מלח, מותרת אם נאפתה מיד[655]. ויש מן הראשונים שכתבו שמותר לתת מלח בעיסה[656], וכן יש שכתבו שמנהג הוא שלא ליתן מלח, אבל מן הדין אין איסור[657]. ויש שחילקו, שעיסה שנילושה במי פירות ואין בה מים, אין לתת בה מלח, אבל כשיש מים אסור[658], שהמלח ממהר החימוץ לפי שחשוב כמי פירות[659], שמחמיצים העיסה כשנמצאים בה יחד עם מים, לסוברים כן[660].

להלכה כתבו ראשונים שנהגו שלא לתת מלח במצות[661], ושאין ראוי לשנות המנהג[662]. ובדיעבד יש שאסרו[663] באכילה[664], ויש שהתירו במעט מלח[665].

על נתינת קמח במצה של מצוה, שיש סוברים שפוסלתה משום מצה עשירה[666], ויש חולקים וסוברים שאין חשובה מצה עשירה[667], ע"ע מצה-עשירה*.

סיד

סיד, כתבו אחרונים שדינו כמלח, ואין ליתנו בעיסה, ואף אוסרה בדיעבד, לסוברים כן לענין מלח[668].

תבלינים

מצה, שנתנו בה תבלינים מותרת, ואין בה חשש חימוץ[669]. ויש מן הראשונים שכתב שאסורה משום שהתבלינים מחממים אותה ומחמיצה[670].

לתת תבלינים במצה לכתחלה, לסוברים שאין אוסרים אותה, נחלק ראשונים אם מותר: יש סוברים שמותר[671], ויש סוברים שאסור, משום שמחמם העיסה[672]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שתבלין חשוב כמי פירות, ודין עיסה שיש בה תבלין, כעיסה שנילושה במי פירות[673], שנחלקו בה תנאים, ע"ע חמץ*[674].

תבלינים חדים, כגון פלפלין – ויש אומרים שהוא הדין זנגביל ונעגליך וכרכום[675] - כתבו ראשונים שאין ליתן בעיסה משום שמחמצים אותה[676], וכתבו אחרונים שאוסרים העיסה אף בדיעבד[677], באכילה[678], ואפילו קורט פלפל עושה כל העיסה חמץ[679]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף פלפלין אין אסור אלא ליתנם לכתחלה בעיסה, אבל בדיעבד מותרת העיסה באכילה[680].

מצה ממולאת

עיסות מצות ממולאות בבשר או בגבינה, החמירו הקדמונים שלא לעשות לפסח[681], וכתבו ראשונים ואחרונים שאין להקל בזה[682], אפילו בדיעבד[683], וכתבו אחרונים בטעם, שבשעת אפיה יוצא לחה ומלחלחת העיסה ומעכבת אפייתה, ועוד כתבו שלחה היוצאת דינה כמי פירות, שכשהם מתערבים בעסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ – לסוברים כן[684] – ויש לחוש שנתחמצה העיסה מיד קודם שהספיק חום האש לאפותה[685].

ביצים במצה

וכן כתבו ראשונים שאין ליתן ביצים שלמים במצה שתאפה עמהם[686], שהרי יוצא מהם ליחה המעכבת האפיה, ואפילו ביצה מבושלת שאין בה לחה אסור, לפי שאין חום האש שולט במקום הביצה, ואין נאפה שם יפה[687]. וכתבו אחרונים שאפילו בדיעבד יש לאסור, לנוהגים לאסור מצה כפולה[688].

זרעונים

אף זרעונים, יש מן הראשונים שכתבו שאין ליתן בעיסה, שאף הם מעכבים האפיה[689]. ואחרונים כתבו שלכתחלה אין ליתנם, אבל אין לאסור בדיעבד אפילו בזרעונים שאינם כתושים, שדבר קטן כזה אינו מעכב האפיה[690].

תערובת קמח קטניות

אף קמח קטניות, כתבו אחרונים שאין לערב במצה, לפי שיש לחוש שמין הקטניות מפסיק בין מעט עיסה לבין חום התנור ולא ישלוט בו החום כראוי ויבוא לידי חמוץ[691]. ויש מן האחרונים שכתבו שמותר לערב קמח קטניות במצה ולא חששו לעיכוב האפיה[692].

זהירות מחימוץ: בדגן

קצירה על ידי בהמה

קצירת החיטים למצות, כתבו אחרונים שאין לעשותה על ידי בהמה, שמא תטיל מי רגלים עליהם ויחמיצו[693], וע"ע חמץ[694].

זמן הקצירה

קצירת החיטים למצות, יש מן הראשונים שכתבו שאנשי מעשה עושים אותה כשהשמש זורחת[695], שאז אין לחוש שיהיו רטובים[696] ויחמיצו[697]. וחיטים למצה שמורה, יש מן האחרונים שכתבו שיש לקצרם לאחר חצות היום, שעד אז לחלוחית הטל קיים[698], שהטל מחמיץ[699].

ברירת החיטים

חיטים שנמצאו בהם מצומחים, יש לבררם[700]. וכתבו ראשונים שנהגו לברר כל החיטים לצורך המצות לפסח[701], לנקותם מחיטים הנישוכים מעכברים ומחיטים שצמחו מלחלוחית הארץ[702], וכן יש מן האחרונים שכתבו שנהגו לבררם משעורים ושבולת שועל המעורבים בהם[703]. ואם לא בררו, וטחנו החיטים, מותרים, שמן הסתם יש ששים של היתר כנגד האיסור[704].

חיטים שאכלו מהן תולעים

פת העשויה מחיטים שאכלו מהם תולעים, כשרה למצה ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה[705]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאסורה משום חשש חימוץ[706].

היה מעורב בחיטים גוף התולעים, כתבו אחרונים שאסורים משום חשש חימוץ - אף כשאין לאסור משום אכילת שרצים[707] - לפי שלחה היוצאת מהם בטחינתם מביאה לידי חימוץ[708], ויש מתירים[709].

ויש מן האחרונים שכתבו להלכה בין לענין חיטים נשוכים ובין כשמעורבים התולעים, שיש להתיר לאכלם, אבל אין לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה[710].

לתיתה

על לתיתת חיטים ושעורים, ע"ע חמץ[711].

ניקור הרחיים

זהירות מחימוץ: בקמח

רחיים שטוחנים בהם קמח לפסח, כתבו ראשונים שנהגו לנקרן, משום שפעמים שטחנו בהם תבואה לתותה לסולת שהיא חמץ גמור, או חמץ גמור אחר[712]. וכן נהגו לכסות כל הכלים בבגד פשתן או לרחצם היטב[713], וכתבו אחרונים שנכון לעשות כיס חדש לרקד הקמח לפסח ולא להצניע משנה לשנה, וכן אין להשתמש בכיס ישן אפילו על ידי הדחה ושפשוף והגעלה[714].

הקמח הראשון שטחנו לאחר הניקור, כתב ראשונים שאין משתמשים בו בפסח אלא שומרים אותו לאחר הפסח[715], שמא נתערב בו מעט ממה שנדבק ברחיים[716], ואם טחנו ברחיים שאין משתמשים בהם כל השנה, נראה מדברי אחרונים שמותר אף הקמח הראשון לפסח[717].

קמח שטחנו ברחיים שאינן מנוקרות, כתבו אחרונים שאין לאסרו, וכן בשעת הדחק כשאי אפשר לנקר הרחיים, כתבו אחרונים שמותר לטחון בלי ניקור, ובלבד שיטחן הכל קודם הפסח, ועדיף שיאפה הכל קודם הפסח[718], וכן צריך לרקד הקמח, שמא נתערב בו פירור חמץ יבש[719]. וכתבו אחרונים שמכל מקום אין קמח זה כשר למצה של מצוה, לפי שלא נעשה בו שימור[720]. ויש שמצדדים לאסור אפילו באכילה כשלא ניקרו הרחיים[721].

הרחקת טחינת תבואה לתותה

בית שטוחנים בו לפסח, אין לטחון בו תבואה לתותה – שיש בה חשש חמץ[722] - אפילו ברחיים אחרות, לפי שהאבק פורח ומתערב יחד, אלא אם כן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ועד התקרה[723], ובדיעבד, אם עשו כן קודם הפסח אין לאסור[724].

הפסקה בטחינה

בטחינת החיטים למצות, לכתחלה אין לטחון הרבה ביחד בלי ניקור, מפני שמתחמם ומחמיץ[725].

זהירות בטחינה

רחיים שטוחנים בהם החיטים למצות, יש להקפיד שלא יזיעו, כדי שלא יחמיץ הקמח[726]. וכן יש להקפיד שלא יהיו החיטים לחים, שזיעה היוצאת מהם בטחינה חשובה מים לכל דבר ומחמיצה[727].

רחיים של מים וקיטור

רחיים של מים, כתבו ראשונים שמותר לטחון בהם חיטים למצות, ואפילו בתוך הפסח[728], ואין חוששים שיכנסו מים לקמח ויחמיצו[729]. וכן רחיים של קיטור, כתבו אחרונים שמותר לטחון בהם קמח למצה[730].

ריקוד הקמח

קמח למצה, כתבו ראשונים שנוהגים לרקדו בנפה[731], כדי לנקותו מגרגרי חיטים[732], האוסרים המצה, לסוברים כן[733]. ואם לא רקדו, יש מן הראשונים שכתבו שמצה העשויה ממנו אסורה[734], ויש שהתירו[735], כל שאין רואים חיטים במצה[736], ויש שהתירו אף כשמצאו חיטים במצה[737].

על מצה או עיסה שנמצאו בה חיטים, ע"ע תערובת חמץ.

זהירות בעת הניפוי

בעת הניפוי, כתבו ראשונים שיש להזהר שלא לשוח, כדי שלא ינתז רוק על הקמח ויחמיצו[738]. וכן כתבו אחרונים שאין ללבוש אז בגד שכובס בחלב חיטה שהוא חמץ, שמא נשאר ממנו על הבגד ויפול מחמת תנועת הניפוי[739].

השהיית הקמח

חיטים לקמח של מצה, כתבו ראשונים על פי הירושלמי שיש לטחנן יום או יומיים, קודם הלישה[740], ויש שכתבו שלשה ימים קודם הלישה[741], וטעם הדבר, שקמח בשעת הטחינה רותח הוא, ומתחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ[742]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין צריך להקפיד בזה אלא ברחיים של מים המוליכים את האבן בכח רב, ומתחמם הקמח, אבל בטחינה על גבי בהמות מותר להשתמש בקמח מיד[743], ויש שהחמירו אף בטחינה על גבי בהמות[744], ויש שכתבו שטוב להחמיר אף ברחיים של יד[745].

עבר ולש בסמוך לטחינה, כתבו אחרונים שאין לאסור בדיעבד, רק שישמרנו היטב מחימוץ, היינו שיעסוק בה בזריזות יותר מבשאר עיסות[746].

ריקד הקמח, יש מן האחרונים שכתבו שמצטנן על ידי הריקוד, ומותר לטחון מיד[747], ויש שכתבו שאין מצטנן, ויש להשהותו[748].

לדחוק הקמח

קמח של מצות, כתבו ראשונים שאין לדחקו לתוך הכלי[749], וכן אין להכביד ידו עליו[750], שאם ידחוק לא יהא נילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנסו שם מים, ויתחמץ[751].

נקיון השקים

שקים שהיה בהם קמח, אם רוצה ליתן בהם קמח לפסח, יש לכבסם יפה בשפשוף בחמים באפר וחביטה[752]. וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבהם בקצוות או אם הם מטולאים[753], וכן האימרא[754], מפני שמה שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס, וכן משום שכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו[755], וכן יש לגרור בסכין היטב קודם הכיבוס את החמץ במקום שהיו התפירות[756]. ובדיעבד, כתבו אחרונים שאפילו אם לא התיר התפירות, אין לאסור הקמח[757]. ויש שצדדו לאסור אפילו בדיעבד[758]. וכתבו אחרונים שלכתחלה טוב יותר להשתמש בשקים חדשים לפסח, לפי שקשה לכבס השק היטב שלא ישאר מעט חמץ בנקבי האריגה[759].

הבאת קמח על גבי בהמה

קמח המיועד למצה שמוליכים בשקים, כתבו ראשונים שאין להניחו על גבי בהמה שאין עליה אוכף או עור עב, מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה, וכן משום שרגילות הבהמות להזיע תחת כובד המשא, ויש לחוש לחימוץ[760].

קמח שהוליכוהו בשקים על גבי בהמה בלא אוכף או עור עב, כתבו אחרונים שאין לאסור בדיעבד ללוש אותו למצה[761], ומכל מקום צריך להמתין מעת לעת עד הלישה, כדי שיתקרר הקמח[762]. ויש מן האחרונים שצדדו להחמיר ולאסור הקמח למצה[763].

הנחת שקי קמח אלו על אלו

שקי קמח, אמרו בירושלמי שאמוראים נהגו שלא להניחם אלו על אלו כדי שלא יתחממו ויחמיצו[764]. ויש מן האחרונים מצדדים שאין לחוש בזה אלא בקמח שלותתים אותו, אבל כשאין לותתים אין לחוש[765]. להלכה כתבו אחרונים שיש להזהר לכתחלה, אם אפשר, אף בקמח שאינו לתות[766], שלא להניח הרבה שקים זה על זה[767], וכן שלא להניח שקים על קמח[768]. ואם הניח אין לאסור בדיעבד, אלא שיש להמתין מעת לעת כדי שיצטנן הקמח[769].

הרחקת הקמח

זהירות מחימוץ: בלישה ובעריכה

המודד קמח, כתבו אחרונים שלא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו, וכן לא יתן מים לתוך העריבה, כי מתדבק רטיבת המים על ידיו, וכן הנותן מים לא יהיה מודד קמח, אלא כל אחד על משמרתו[770].

לישה בשמש

אין לשים עיסה למצה תחת השמש[771], ואפילו בתוך הבית כשהחלון פתוח נגד השמש[772], לפי שחום השמש מחמם העיסה, ומחמיצה[773].

אף בצל במקום שהוא קרוב לשמש, יש מן האחרונים שכתבו שאסור ללוש, שאף הצל חם שם[774], ויש שהתירו[775].

עבר ולש בחמה, יש מן הראשונים שכתבו שהמצה מותרת[776]. ויש מן הראשונים שכתבו שדינו כלש במים שלא לנו, שנחלקו בו אמוראים, מר זוטרא התיר ורב אשי אסר[777], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

ביום המעונן

יום המעונן, אסור ללוש בו תחת כל אויר הרקיע[778], לפי שחשוב כל מקום כמקום השמש[779], ומותר ללוש בו תחת תקרת הבית[780] במקום שלא היתה החמה זורחת אם לא היה מעונן[781].

מעונן שאמרו, כתבו ראשונים שהיינו דוקא מעונן גמור, אבל כשהעננים עוברים ושבים, פעם נגלים ופעם נכסים, אין בכך כלום[782]. ויש מן האחרונים שצדדו שמשום מנהג יש להזהר אף בזה, משום שאפשר שהעננים יתפשטו בחוזק שלא מדעתו[783].

בין השמשות מותר ללוש בכל מקום אף ביום המעונן[784].

עבר ולש בשמש וביום מעונן

עבר ולש תחת השמש, או תחת הרקיע ביום המעונן, יש מן הראשונים שכתבו שהפת מותרת[785]. ויש סוברים שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר[786], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*[787].

להלכה כתבו אחרונים שאם לש בשמש או ביום המעונן וראו שנתחמם קצת, אסור אף בדיעבד[788]. ובמקומות הקרים, שרואים בחוש שלא נתחמם כלל, כתבו שמותר בדיעבד[789].

לישה בצל

מותר ללוש בצל תחת הרקיע במקום שאינו קרוב לשמש ביום שאינו מעונן[790], ואין חוששים שיתקשרו עבים שלא מדעתו[791].

תחת חלון

תחת חלון פתוח כתבו הראשונים שנהגו שלא ללוש, אפילו אם החלון פתוח למזרח והשמש במערב, ואפילו ביום שאינו מעונן, משום שחוששים שמא יתקשרו העבים שלא מדעתו[792], שאין מרגישים כל כך בתוך הבית כשיבאו עננים בחוץ[793].

חלון סגור בזכוכית, אם אין השמש מזהירה דרכה, מותר ללוש תחתיו[794], ואם השמש מזהירה דרכה, יש מן האחרונים שכתבו שמותר[795], ויש סוברים שאסור[796], ונהגו להחמיר ולכסות החלונות בסדינים בשעה שהשמש מזהירה[797].

הולכת מים קמח ועיסה בחוץ

הולכת הקמח והמים, והולכת המצות לתנור, כתבו ראשונים שלא תהיה תחת הרקיע מגולה[798], אלא יש לכסותם[799], ואפילו הולך שלא כנגד השמש וביום שאינו מעונן, משום שיש לחוש שמא יתקשרו העבים שלא מדעתו[800]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין אסור להוליך אלא כנגד השמש וביום המעונן, אבל שלא כנגד השמש ביום שאינו מעונן מותר[801]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש רק שלא לשהות זמן מרובה[802], וכתבו שמכל מקום יש להזהר אפילו לפי שעה[803].

העביר בחמה או ביום המעונן בלא כיסוי, יש מן הראשונים שנראה שאסרו המצה[804], ואחרונים כתבו שאין לאסור בדיעבד[805].

בין השמשות מותר להעביר בחוץ בלא כיסוי[806].

לישה קרוב לתנור

קרוב לתנור, כתבו ראשונים שאין נכון ללוש, מפני חום האש[807], וכתבו אחרונים שאין להקפיד בזה אלא אצל פי התנור, אבל באחריו או בצדיו, אפילו קרוב לתנור, מותר[808]. וכתבו אחרונים שבשעה שמקרבים המקלות שעליהם המצות לפתח התנור, יש להזהר שלא לשהות, שהמצה מתחממת מאד כנגד פי התנור[809].

עבר ולש נגד פי התנור, יש מן האחרונים שכתבו שדין העיסה כדין עיסה שנילושה במים שלא לנו[810], שנחלקו אמוראים אם נאסרת בדיעבד, ע"ע מים-שלנו*, ויש שכתבו שדינה כנילושה במקום השמש[811], עי' לעיל[812].

כשהתחמם כל החדר

שמו עצים בוערים וגחלים לוחשות לפני פי התנור, כתבו אחרונים שאסור ללוש בכל אותו החדר, שהכל חשוב סמוך לאש, וזה גרוע יותר מלש בחמה[813], וכן בתנור גדול שכשמסיקים בו מתחמם כל החדר, או בתנור שאפו בו כל היום, שמוציא חום הרבה בכל הבית, כתבו אחרונים אסור ללוש בכל אותו בית, אלא אם כן יפתח הדלת והחלונות, והכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או חדר גדול והחום מעט[814].

חדר שהתנור בו

חדר שהתנור בו, נראה מדברי גאונים וראשונים שמותר ללוש בו אם אין החום גדול[815], ויש מן הראשונים שכתבו שאסור ללוש בו[816].

שיעור העיסה

אין לשים למצה עיסה גדולה – עי' השיעור להלן - משום שאי אפשר לשמרה מידי חימוץ[817], ובארו ראשונים שאין הידים מספיקות להתעסק בה ולקטפה מתוך גודלה, והרי היא כמונחת בלא עיסוק, ועלולה להחמיץ[818] - ועי' להלן טעם נוסף[819]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר, שבית שמאי סוברים שאסור ללוש עיסה גדולה, שמתוך הטורח שבה, יש לחוש שתבוא לידי חימוץ, ובית הלל סוברים שמותר ללוש עיסה גדולה, והלכה כבית שמאי[820], ויש מן הראשונים שכתבו בדעת אמורא בגמרא, שמותר ללוש עיסה גדולה ואין בדבר חשש חימוץ, ואין הלכה כדבריו[821].

שיעור עיסה גדולה שאמרו, נחלקו בו תנאים ואמוראים: ר' נתן בשם ר' אליעזר אמר בחיטים שלשה קבים ובשעורים קביים[822], שהשעורים קרובים להחמיץ יותר מן החיטים[823]. ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סובר שחיטים קרובים להחמיץ יותר מן השעורים, ולפיכך שיעור החיטים קטן יותר, שבחיטים טובות קביים וברעות שלשה קבים, ששלש של רעות אינן אלא קביים של טובות[824], ובשעורים טובות שלשה קבין ובגרועות ארבעה קבים, שארבע של גרועות אינן אלא שלש של טובות[825]. ובבית רב יוסף נהגו ללוש שלשה לוגים יחד[826]. ובירושלמי נראה שלעולם השיעור הוא שלשה קבים[827]. ורב אמר שלעולם השיעור הוא קב מלוגנאה - ששיעורו חמשה רבעים, כשיעור עיסה החייבת בחלה[828], והוא עשרון[829] - קמח[830] , וכן הלכה[831]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין לחוש אם היה יתר על שיעור עשרון חמש או שש ביצים[832].

על פרטי שיעור חמשה רבעים ע"ע חלה[833]. על אופן חישוב השיעור ע"ע ביצה (שעור)[834].

גודל העיסה, כתבו ראשונים שאין מודדים אותו בעיסה גדושה[835]. והסתפקו ראשונים אם מודדים בקמח רפוי או בקמח עצור ומחובץ[836].

ביום-טוב*, שאסור למדוד בו, לסוברים כן[837], כתוב ראשונים שלא ירבה על עשרון, אלא יקח באומד הדעת[838].

כשם שאין ללוש עיסה גדולה, כך כתבו ראשונים שאין לחבר עיסות לאחר הלישה ולקטפם יחד, שאי אפשר לקטף היטב עיסה גדולה מדי, ואף בזמן הקיטוף עלולה העיסה להחמיץ כשאין מקטפים אותה היטב[839].

באפיה אין שיעור, ומותר לאפות הרבה ביחד[840].

תנורים גדולים

שיעור חמשה רבעים שאמרו בעיסת מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא בתנורים קטנים שיש לחממם בכל עיסה ועיסה, ואם ילוש הרבה יש לחוש שיישארו מקצת המצות עד שישובו ויחממו התנור, ויש לחוש לחימוץ בינתיים, אבל בתנורים גדולים מותר ללוש הרבה יחד, וטוב יותר לעשות כן, שאם יעשו מעט בכל פעם, יש לחוש שיניחום בלא עסק עד שישימו כל המצות ביחד בתנור, ויחמיצו בינתיים[841]. ויש שהחמירו בדבר וכתבו שלא ללוש יותר מן השיעור אף בתנורים גדולים[842].

עוזרים

שיעור חמשה רבעים שאמור בעיסת מצה, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא כשאין עוזרים, אבל כשיש בני אדם העוזרים, מותר ללוש כפי יכלתם, וטוב הוא ללוש כל כך שיהיו כולם וכל הכלים עסוקים בבצק, וזה טוב יותר ממה שיהיו מקצתם פנויים ויתחמץ הבצק הדבוק בידיהם[843]. ויש שכתבו שאין לסמוך על זה, ולעולם אין ללוש יותר מן השיעור האמור[844].

לישה במכונה

לישה במכונה, שדורסים וממעכים העיסה בכח עצום באמצעות מוטות ברזל כבדים המקיפים אותה בכל צדדיה, יש מן האחרונים שכתבו שמותרת אף בעיסה גדולה, לפי שאין חשש שלא יעסקו בה כראוי מתוך גודלה[845]. ויש שכתבו שאסורה אף בלישה כזו[846].

בדיעבד

לש עיסה גדולה יותר מן השיעור הראוי, יש מן הראשונים שכתבו שאסורה מיד[847]. ויש שכתבו שאינה נאסרת אלא אחר שיעבור שיעור הילוך מיל[848], שאין עיסה גדולה אסורה אלא משום שאי אפשר להתעסק בה כראוי[849], ועיסה שלא התעסקו בה, אין נאסרת אלא אחר שיעור מיל, לסוברים כן[850]. ויש שכתבו שבמזיד אסורה מיד, ובשוגג אין נאסרת אלא אחר שיעור מיל[851]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין נאסרת בדיעבד אף כששהתה הילוך מיל, שהאיסור ללוש עיסה גדולה אינו אלא אלא זהירות לכתחלה[852].

כשאין אלא עיסה אחת

כשאין לש אלא עיסה אחת, ואין לו עיסות נוספות לצרף לשיעור חלה, צדדו אחרונים בדעת הסוברים שמותר ללוש אף מעט יותר משיעור עשרון[853], שאין לצמצם כל כך ויש ללוש מעט יותר מן השיעור, מפני שצריך להפריש חלה מעיסה זו לבדה, ויש לחוש שמא לא יהא בה עישרון – שהוא שיעור המחייב בחלה[854] – ויברך ברכה לבטלה על הפרשת החלה[855]. ובדעת הסוברים שאסור ללוש אפילו מעט יותר מעישרון[856], וכן הסוברים שבעיסה גדולה יש חשש חמץ אם שהתה יותר ממיל[857], צדדו שאין להוסיף על השיעור[858].

הנחת העריבה על צמר

העריבה שלשים בה, כתבו ראשונים שטוב שלא להניחה על כר של צמר, שמחמם, אלא על כר של עור[859]. ובדיעבד אינו אוסר[860].

שלא לחמם המצה ביד

אין להעביר המצה מיד ליד[861], ואין להעביר ידיו עליה או לשפשפה[862].

להניח העיסה בלא עיסוק

להניח העיסה בלא עיסוק - כשטרם נתחממה בעיסוק הידים[863] - למשך זמן קצר, שאין ראוי להחמיץ בו[864], נחלקו תנאים ואמוראים אם מותר:

רבן גמליאל סובר שמותר להניח העיסה זמן קצר בלא עיסוק, ולפיכך שלש נשים לשות כאחת ואפות בתנור אחד זו אחר זו, ואף על פי שהאחת ממתנת שיעור שיוחם התנור שלש פעמים ויאפו בו פעמיים, שבזמן קצר כזה אין העיסה מחמיצה[865], ואם רואה שהעיסה עומדת לתפוח, תלטוש ידיה במים צוננים ותצנן[866]. ולהמתין בלא עיסוק זמן ארוך יותר, אסור[867]. וכן בדעת חכמים במשנה, אמרו בירושלמי שמותר להשהות העיסה זמן קצר בלא עסק, אלא ששיעורם קטן משל רבן גמליאל: שיעור שתי היסקים ושתי אפיות[868].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים במשנה, ויש מהם שכתבו כן אף בדעת רבי עקיבא[869], שאסור שישהה הבצק בלא עיסוק אפילו רגע אחד, ולפיכך שלש נשים האופות, כשתתחיל הראשונה לאפות תתחיל השניה לערוך את הבצק והשלישית תתחיל ללוש את הקמח, וכשתגמור הראשונה לאפות תגמור השניה לערוך והשלישית ללוש, ותתחיל השניה לאפות והשלישית לערוך ותתחיל הראשונה ללוש פעם שניה, וכן על דרך זו[870], כדי שלא ישהה הבצק כלל ולא תסור ממנו היד[871]. וכן פרשו ראשונים במה שאמר רבא שאשה לא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור כל הפת[872], שהיינו שתהא עוסקת בבצק כל שעה[873]. וכן פרשו ראשונים במה שדרשו בברייתא: לחם עני[874], מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה - שהעני לפי שירא שמא יצטנן התנור עוסקין שניהם זה בעסק התנור וזו בעיסה - אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, היינו שאסור ללוש בפחות משנים, והאחד יסיק התנור תחילה, ואחר כך תלוש ותאפה, כדי שלא תשהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק[875].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת רבא ובדעת חכמים, שלהניח העיסה ולעסוק בענין אחר, אסור אפילו רגע אחד[876], שמא יימשך ולא ידקדק בשיעור השהיה[877], אבל בלא לעסוק בענין אחר, מותר לשהות שיעור שאין ראוי לבא בו לידי חימוץ[878]. ומהם יש שכתבו בדעתם שמותר אף להשהות העיסה כדי לעסוק בצרכי הפת, כגון בהסקת התנור, ולא אסור אלא לעסוק בענין שאינו מעניני הפת[879].

הלכה שאין להשהות הבצק ללא עיסוק אפילו רגע אחד[880], ולכתחלה אין להשהות אפילו לצרכי הפת, ולפיכך יש להסיק התנור מתחלה[881].

בדיעבד

הניח הבצק בלא עיסוק ולא נראו בו סימני חימוץ[882], אם שהה כדי שיהלך אדם מיל, כבר החמיץ ונאסר, אבל בפחות מכך מותר[883]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין מותר אלא אם שהה כשיעור ששוהים בלא עסק תוך כדי עריכה וקיטוף שנעשו בשיעור הילוך מיל – שלא ניתן לערוך ולקטף בלא שהיות - אבל אם שהה יותר מכך, אף שהוא פחות משיעור מיל, נאסר[884].

הצטרפות שהיות

אם שהה הבצק בלא עסק זמן קצר כמה פעמים, ובין השהיות היו מתעסקים בו, ושיעור כל השהיות יחד הוא יותר ממיל, יש מן הראשונים סוברים שהשהיות מצטרפות וחשוב כבצק ששהה מיל בלא עיסוק[885], לפי שאין נעשה הכל חמץ במשהו האחרון, אלא מתחמץ על יד על יד, ואין העסק שבין שהייה לשהייה מבטל מה שכבר התחיל להתחמץ[886], וכתבו אחרונים בדעתם שמטעם זה יש להזהר למהר בעשית המצות, שמא יהיו שהיות כשיעור האוסר[887]. ויש מן הראשונים סוברים שאין השהיות מצטרפות[888], שכן מצאנו בקמח שנפל עליו דלף כל היום טיף כנגד טיף שכשר למצה, שהדלף אין מניחו להחמיץ[889], ולדעתם זהו אף על פי שיש שהיות בין הטיפות[890], והיינו משום שאין השהיות מצטרפות[891]. ויש מן הראשונים שחילקו בדבר, שאם העסק שבין השהיות עסק גמור הוא, כגון בעיטת הידים בבצק או הרידוד שמרדדים המצות בעץ עגול, אין השהיות מצטרפות, לפי שעסק כזה מבטל מה שכבר התחיל להחמיץ, אבל בעסק אחר מועט, כגון הניקור שמנקרים המצות, מצטרפות השהיות, שאף על פי שיש כח בעסק זה לעכב שלא יתחיל להחמיץ בזמן שמתעסקים בו – שהרי שנינו שאפילו קיטוף במים מונע חימוץ[892] - מכל מקום אין בו כח לבטל מה שהחל כבר להתחמץ[893].

במקום חם

בית שיש בו חמימות מחמת אש או דברים אחרים, כתבו ראשונים שלפי יתרון החמימות ממהר להחמיץ אם ישהה בלא עיסוק, אף בפחות מן השיעור, ולא נאמר השיעור אלא במקום בינוני, ולפיכך צריך לתת לב לפי הענין[894]. וכן כתבו ראשונים בשם גאונים שבית שהתנור בתוכו הוא חם ביותר, ולפיכך מחמיץ בו הבצק בפחות משיעור מיל[895]. וכתבו אחרונים שלפיכך יש להחמיר למהר בענין עשית המצות – היינו שלא לשהות - כי יש לחוש שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ[896]. ומכל מקום כתבו אחרונים שאין מחמיץ מיד ברגע אחד, אלא בשיעור מועט[897].

אף בצק הנתון בחום התנור כתבו ראשונים שלא נאמר בו שיעור מיל, ולפיכך אם מתעכבת אפייתו כשהוא בתנור החם, יש לחוש בו לחימוץ אף בפחות משיעור מיל[898].

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף במקום חם, ואפילו בתוך התנור, אין לחוש לחימוץ בפחות ממיל[899].

על לישה לכתחלה במקום חם, עי' לעיל[900].

בצק שנתעסקו בו בידים

בצק שנתעסקו בו ונתחמם תחת הידים, כתבו ראשונים שאם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ[901], ומכל מקום צדדו אחרונים בדעתם שאין מחמיץ מיד אלא בתוך שיעור מועט[902], ולפיכך אין נזהרים כל כך שלא לסלק הידים כלל, ומכל מקום אף לדעתם לכתחלה יש להזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד, אם אפשר[903]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בצק שנתעסקו בו בידים אין לחוש בו לחימוץ בפחות משיעור מיל[904], אלא אם כן ניכר שהתחמם[905].

שהיה בעיסוק

שהיה תוך כדי עיסוק בבצק, נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים כמה זמן מותרת: א) יש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים להלכה, שמותר להשהותו בעיסוק אפילו כל היום כולו[906], ואפילו יומיים ושלשה[907], שהרי אמרו בברייתא שכל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ[908], וכן אמרו בטעם שקמח שנפל לתוכו דלף, אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ[909], שחשוב כעוסק בבצק כל שעה, שאינו מחמיץ[910]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהתירו להשהותו על ידי עיסוק בשיעור שאמרו חכמים בשלש נשים העוסקות בבצק, שאחת לשה בתחלה, וכשמתחלת לערוך מתחלת חבירתה ללוש, וכשמתחלת הראשונה לאפות והשניה לערוך מתחלת השלישית ללוש, אבל זמן ארוך יותר מזה, אסור[911], שבזמן ארוך יכול לבא לידי חימוץ אף אם עוסקים בו[912], או שהוא גדר וסיג שמא מתוך שיעסוק זמן ארוך ילאה ויניחנה[913]. ג) ויש סוברים שהתירו להשהותו על ידי עיסוק שיעור זמן של מיל, אבל יותר מזה אסור לפי שמחמיץ[914]. ד) ויש סוברים על פי הירושלמי שמותר להשהותו בעיסוק שיעור הילוך ארבעה מילין, שלאחר זמן זה מחמיץ[915].

עיסוק שאמרו היינו שלש אותה או מגלגלה בעץ וכדומה, אבל העברת היד על המצות אינה עסק, ואדרבה, מחממת המצות[916].

ניקור המצות, כתבו אחרונים שחשוב עיסוק[917]. ויש שנראה מדבריהם שאינו חשוב עיסוק, לפי שכשמנקר במקום זה שוהה במקום אחר[918].

על בצק שאין מועיל בו עיסוק, עי' לעיל[919].

עשיה אחר עשיה

אחר עריכת המצה, כתבו ראשונים שמותר לשברה ולחזור ולעשותה[920], ומכל מקום לכתחלה אין לעשות כן, שיש לחוש שמא כשמתקנה פעם אחרת לא יערכנה יפה יפה, ויהיו בה סדקים וכפלות, ותהא כמצה כפולה[921].

הטבלה במים צוננים

לש מצה ואינו יכול לאפותה, כתבו ראשונים שיכול להטבילה במים צוננים ובכך למנוע את חימוצה, ולהשהותה[922]. וכן שנינו שלסוברים שמותר להשהות המצה בלא עיסוק, אם תפחה יכול לצננה על ידי לטישה בצונן[923]. וע"ע חמץ[924].

הוספת קמח לעיסה

לש עיסה ונתן בה מים יותר מן הראוי, כתבו ראשונים שאין להוסיף קמח לעיסה, לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה, ונשאר מעט בעין בתוך העיסה, ויש לחוש שלא נאפה יפה ויפול אחר האפיה במרק בקערה ויתחמץ[925], אלא אם אפשר בלי שהיית העיסה, יעשה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה בעיסה הרכה, ויקבלו זו מזו לחלוחית ויבשות עד שיגיעו למדה בינונית[926], ויש מן האחרונים שכתבו שאדם אחר יעשה העיסה הקשה[927], שהלש בעצמו אינו יכול להתעסק בשתיהן יפה, ולהניח בלא עיסוק אין נכון, ומכל מקום בדיעבד אין לאסור אף כשעשה אדם אחד[928]. ואם אי אפשר לעשות עוד עיסה, מותר להוסיף קמח בעיסה, ויזהר שלא יתן המצות בדבר לח, ובדיעבד אם נפלו לתבשיל מותר, לפי שאין ידוע בודאי שנשאר קמח, ואף אם נשאר, שמא נאפה ונקלה יפה[929].

בתחילת הלישה, כשיש עוד קמח באגן שלא נילוש, מותר להוסיף קמח[930].

עובי המצה

מצה של פסח אין לעשותה עבה יותר מטפח[931], לפי שמתוך עוביה עלולה להחמיץ קודם שתאפה[932]. ואף בדיעבד כתבו אחרונים שאסור לאכלה[933]. ויש שהתירו בדיעבד[934]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שמותר לעשות פת עבה יותר מטפח[935].

מצה עבה טפח, נחלקו אמוראים בדעת תנאים אם מותר לעשות: רב הונא אמר בדעת בית שמאי, וכן נראה דעת רב יוסף ורב ירמיה בר אבא בשם רב אף בדעת בית הלל, שאין עושים מצה עבה טפח[936], שמתוך שהיא עבה, תבא לידי חימוץ עד שלא תתבשל[937]. ורב הונא אמר בדעת בית הלל, שמותר לעשות מצה עבה טפח, שכן מצאנו בלחם הפנים, שהוא מצה, ועוביו טפח[938], וכן נראה מן הירושלמי[939].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאין אופים פת עבה טפח[940], ובדיעבד יש סוברים שאסור[941], ויש סוברים שמותר[942]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להלכה שמותר לכתחלה לעשות פת עבה טפח[943].

על פת עבה טפח, שיש סוברים שחשובה מצה עשירה, ע"ע מצה-עשירה.

אף פת עבה פחות מטפח, יש מן הראשונים שכתבו שאין לעשות, לפי שלא נתבאר בגמרא שיעור העובי המותר, ולפיכך אין לעשות אלא רקיקים דקים[944], וכן כתבו אחרונים להלכה[945], ומכל מקום בדיעבד צדדו ראשונים וכן כתבו אחרונים שלא אסרו בזה[946]. ויש שכתבו שמותר לכתחלה לעשותה עבה, כל שהיא פחות מטפח[947].

סריקים המצויירים

אין עושים סריקים מצויירים – פת העשויה צורות צורות דמות יונים ודגים ושאר צורות[948] - בפסח[949], מפני ששוהים עליהם לציירם ואין נותנים מהר לתנור, ומחמיצים[950]. ואסור אף לעשות הצורה בדפוס ולקבעה בסריק בדחיפה אחת, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתם ויחמיצו[951].

ונחלקו תנאים, ואמוראים בדעת תנאים, באילו סריקים נאמר איסור זה: יש אמוראים שאמרו שרבי אלעזר בר צדוק אמר בשם אביו, וכן סבר רבן גמליאל, שלא אסרו לעשות אלא סריק של נחתומים, שעושים למכור ומקפידים על נויים ושוהים על ציורם, אבל סריק של כל אדם מותר לעשות, שאין חוששים ליפותם ואין שוהים עליהם[952]. ויש אמוראים שאמרו שאמר רבי אלעזר בר צדוק בשם אביו, וכן סבר רבן גמליאל, שלא אסרו אלא לעשות סריק של כל אדם, שאין בקיאים בדבר ואין להם דפוסים, אבל סריק של נחתומים שבקיאים בדבר ויש להם דפוסים, מותר לעשות[953], ויש מן הגאונים והראשונים שפסקו כן להלכה[954]. ויש מן הראשונים שאמרו בדעת חכמים בברייתא, שאסור בין בשל נחתומים ובין בשל שאר בני אדם[955], וצדדו כן להלכה[956], וכן יש מן הראשונים שכתבו שבתחלה לא אסרו על של נחתומים אלא על של כל אדם, ולבסוף גזרו אף על של נחתומים משום של כל אדם[957].

סריקים כמן רקיקים

סריקים מצויירים כמין רקיקים - היינו דקים וקלושים[958] - אמר רבי יוסי שמותר לעשותם בפסח[959], לפי שאין ממהרים להחמיץ בשהיית ציורם[960], ולא אסרו לעשות אלא סריקים כמן גלוסקאות[961], ויש מן הראשונים שכתבו שכן הלכה[962]. ובדעת רבן גמליאל וחכמים יש מן האחרונים שכתבו שאסור לעשות סריקים מצויירים אף כמין רקיקים[963], וכתבו שכן הלכה[964].

בדיעבד

עשה סריקים מצוירים, אם לא שהה בציורם שיעור חימוץ כשרים, ויוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה[965]. ויש מן הגאונים שנראה מדבריהם שאין יוצאים ידי חובה אלא בסריקים שמותר לעשותם לכתחלה, כגון של נחתומים, לסוברים כן, או של כל אדם, לסוברים כן[966].

כשאין הכוונה לציירו

כשאין הכוונה לצייר מותר לעשות צורה במצה[967], לפיכך מותר לעשות המצה במסרק, כשעושים כן כדי לשנותה משאר מצה של כל השנה או כדי שתאפה יפה או כדי שלא תתפח[968], שלפי שאין עושים כן לציירו, לא יבא על ידי זה לידי שהיית שיעור חימוץ[969]. וכן מטעם זה מותר לנקב המצות[970], וכן מותר לסמן בדפוס, כשניכר שאינו אלא לסמן ולא לצייר[971]. ומכל מקום טוב למהר לעשותם, ולא לשהות לעשותו כמן ציור[972].

ציורים שאין בהם שהיה

ציורים שאין בהם שהיה, כגון ציורים שאינם דקים, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם[973], שלא אסרו אלא בצורות של בעלי חיים ששהייתם מרובה למי שאינו בקי בהם[974].

ציורים שהכל בקיאים בהם

ציורים שהכל בקיאים בהם, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם, לפי שאין שייך בהם שהיה[975].

ציורים שהכל עושים בדפוס

ציורים שהכל עושים אותם בדפוס, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לעשותם לפי שאין שייך בהם שהיה[976].

קיטוף

מותר לקטף –לטוח במים - המצה קודם ההכנסה לתנור[977]. ומותר אף לקטף במים שלא לנו, אפילו מצות שיוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה[978]. ויש מן האחרונים שכתבו שנהגו בכמה מדינות שלא לקטף כלל[979].

צינון הידים

הלש עיסה למצה, יש מן הראשונים שכתבו שצריך לצנן ידיו במים, משום שמתחממות במשמוש העיסה[980], וזהו שאמר רבא: צריכה שני כלים וגו' ואחד שמצננת בו את ידיה[981]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעתם, שלפי שאין אנו רגילים בצינון זה לעשותו באופן שלא תיעשה העיסה רכה עד שאי אפשר לערכה, ניתן לעשות הצינון באופן אחר, לתת עיסה אחת לשתי נשים, ובעוד שהאחת עורכת, חבירתה מצננת בידיה ומקנחתן, וכן עושות תמיד, ואין העיסה שוהא ביד אחת מהן אלא כדי שחברתה תרחץ ותקנח ידיה[982].

יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו צינון ידים אלא לדורו של רבא, שהיו נוהגין בקיטוף הפת שהיא מלאכת עריכה יפה, ופת עמלה, ועל ידי הקיטוף היתה מתחממת, אבל אנו שאין רגילים בקיטוף כזה, אין צריכים צינון ידים[983]. ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שבכל עשית מצה יש לקטף[984].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין הלש צריך לצנן ידיו אלא אם עוסק גם באפיה או בעסק בתנור, שכשמקרב ידיו לתנור מתחממות, אבל מי שאין מקריב ידיו לתנור, מותר ללוש בלא צינון[985].

ויש מן הראשונים שכתבו שלעולם אין צריך לצנן הידים[986], וכתבו אחרונים בדעתם שמכל מקום אם מרגיש שידיו חמות חייב לצננן[987].

עבר ולש בלא צינון הידים, אף לסוברים שיש לצננן, לא נאסרה המצה[988]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינה כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר[989], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

במי קיטוף

מים שהשתמש בהם לקטף – היינו לטוח פני החררה במים[990] - כתבו ראשונים שאין להשתמש בהם לצינון הידים בעת האפיה – כשצריך לצננן לסוברים כן - מפני שמתחממים מחום הידים והעיסה, וזהו שאמר רבא שאשה הלשה צריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה[991].

עבר וצינן הידים במי הקיטוף, יש מן הראשונים שכתבו שמותרת המצה בדיעבד[992]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר[993], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

לקטף במי צינון הידים

מים שצננו בהם הידים בשעת האפיה, יש מן הראשונים שכתבו שאין להשתמש בהם לקטף פני המצה, לפי שהם מתחממים, ומחמיצים העיסה[994], וזהו שאמר רבא שאשה הלשה צריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו[995].

עברה וקיטפה במים שצננה בהם ידיה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין המצה נאסרת[996], ויש שהסתפקו בדבר[997]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כלש במים שלא לנו שנחלקו בו אמוראים, שמר זוטרא מתיר ורב אשי אוסר[998], לביאור המחלוקת והטעמים ע"ע מים-שלנו*.

נקיבת הפת

כתבו ראשונים שדרך הוא לנקוב הפת כדי שלא יתפח[999].

על זהירות בניקוב, עי' לעיל[1000].

מצות מכונה

מצות העשויות במכונה, יש מן האחרונים שכתבו שאסורות משום חשש חמץ[1001], שמא אין עיסוק המכונה חשוב כעיסוק הידים למנוע חימוץ[1002], וכן משום שחוששים שיימצאו במצות חיטים - שפעמים שאוסרים המצה[1003] – ולא ירגישו בהן כשאין נעשות ביד[1004], וכן משום שהברזל מתחמם על ידי הילוך המכונה, והחימום מחמיץ[1005].

וכתבו אחרונים שאף על פי שאפשר להימנע מחימוץ למרות חששות אלו, על ידי השגחה והקפדה יתירה, אין אנו סומכים על עצמנו במקום שצריך זריזות ושמירה יתירה[1006].

ועי' לעיל טעמים נוספים לאסור מצות מכונה[1007].

ויש מן האחרונים שהכשירו מצות העשויות במכונה אם אינה מתחממת ואין חתיכות בצק נדבקות בה ואין העיסה שוהה בה, ולא חששו לחימוץ[1008].

ביטול הפירורים

העושה מצה בזמן איסור חמץ[1009], כתבו ראשונים שיאמר בשעת לישה שמבטל כל הפירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה[1010], וכן בצק שידבק בכלים[1011], כדי שיתבטלו מיד קודם שיחמיצו[1012], שאם לא יבטלם ויחמיצו, שוב לא יוכל לבטלם[1013], ויש לחוש שלא ימהר לבערם, ויעבור עליהם באיסור חמץ[1014]. וכתבו אחרונים שיכול לבטל הפירורים אף אם אינו נמצא במקום האפיה[1015].

על גדר הביטול ע"ע בטול-חמץ*[1016].

הפירורים שיש לבטלם, יש מן האחרונים שצדדו שהיינו דוקא אותם הגדולים כזית, אבל הקטנים מזית, בטלים ממילא ואין צריך לבטלם[1017]. וראשונים ואחרונים כתבו שצריך לבטל אף פירורים קטנים מזית, לפי שראויים להידבק יחד וחשובים הם ולא בטלים[1018].

העושה מצה קודם זמן איסור חמץ, יש מן האחרונים שכתבו שאין צריך לבטל הפירורים בשעת לישה קודם שיפלו[1019], ודי שיבטל לאחר גמר האפיה סמוך לזמן איסורו[1020], שהרי קודם זמן האיסור יכול לבטל אף אחר שהחמיץ[1021]. ויש שכתבו שאף הלש קודם זמן האיסור צריך לבטל הפירורים בתחילת הלישה, אם לש ברשותו, משום שיש לחוש שמא ישארו הפירורים ברשותו עד אחר זמן האיסור[1022].

אף המבטל פירורים צריך לכבד את הבית והשולחן לאחר האפיה, וכן לגרור הכלים ולהדיחם ולשרוף הבצק שימצא, שמכל מקום החמץ ברשותו[1023]. ויש מן האחרונים שכתבו שטוב לדרוס הפירורים ברגליו בעפר תיכף משנפלו קודם שיחמיצו, כדי שלא יצטרך לשרפם[1024].

נקיון הכלים והידים

אחר כל עיסה ועיסה, אם אינו מתחיל מיד עיסה אחרת בלא הפסק, כתבו ראשונים שיש לגרור הכלים שמתקנים בהם המצות[1025] מפירורי חמץ הנדבקים בהם[1026], וכן לבער הפירורים מעל השולחן[1027] - שאף על פי שאין מונחים שיעור מיל, לכתחלה צריך להקפיד שלא לשהות אף פחות ממיל[1028] - וכן הלש ונותן הקמח ומתקני המצות ידיחו אז את ידיהם[1029], וכן ינקו ציפרניהם וסביבתם[1030], וינגבו במפה[1031]. ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל, אין צריך לגרור הכלים בין עיסה לעיסה, שאין הבצק שוהה כלל[1032], וכן אין צריך להדיח הידים[1033].

ויש מן האחרונים שכתבו שאין נוהגים לגרור הכלים בין עיסה לעיסה, שלא-ניתנה-תורה-למלאכי-השרת*, ואין להחמיר בזה אלא בלש הרבה עיסות מאד, שיש לחוש שתשהה העיסה שעל גבי הכלים שיעור מיל[1034]. וכתבו אחרונים שנהגו להדיח הכלים והידים לאחר שתים או שלש עיסות, עד שלא יהיה מהתחלת העיסה יותר משיעור מיל[1035].

אחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור אחד, כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם שנית, כתבו ראשונים ואחרונים שיש להדיח כל הכלים ששימשו בעיסה ולנגבם לחזור ולהשתמש בהם פעם שנית ולא די להם בגרידה, לפי שאי אפשר לנקותם לגמרי ע"י גרידה בלבד, והמחמיר יגררן ואחר כך ידיחם[1036].

הכלי שנוקבים בו המצה, יש מן הראשונים שכתבו שבעל נפש לא ינקוב בו שתי חלות זו אחר זו אלא יחליף מעוגה לעוגה[1037], או יעשה בכלי של מתכת ויתנהו באש מיד כדי שיישרף החמץ הדבוק בו[1038].

על כלים שהשתמשו בהם לחמץ אם מותר לעשות בהם מצות, ועל אופן הכשרתם, ע"ע תערובת חמץ.

כשאי אפשר להדיח הכלים

כשאי אפשר להדיח הכלים, כגון ביום-טוב*[1039], יטילם לצונן, שהצונן מעכב מלהחמיץ[1040], ויכביד אותם כדי שירדו למטה במים ולא יצופו[1041]. וכן יכול ליתנם לתנור כדי שיאפה הבצק שעליהם[1042]. וכן יכול לבטל החמץ קודם שיחמיץ או לתת הכלים והבצק במתנה לנכרי[1043].

פצע

העוסקים במצה, כתבו אחרונים שיש להקפיד שלא יהיה בידיהם פצע ומצה שיכול לצאת ממנה דם, לפי שהוא מי פירות, שממהרים להחמיץ העיסה, לסוברים כן[1044].

צבע

מי שהיה צבע על ידיו, כתבו אחרונים שאם לא היה בצבע ממש כלל אלא מראה בלבד, מותר לו ללוש מצה[1045].

טלאי או גומא בכלים

העריבה שלשים בה המצה, כתבו ראשונים שאל יהיה בה, אפילו על שפתה, שום טלאי או גומא, שלא יוכלו לנקר, ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש מתערב בבצק[1046]. וכתבו אחרונים שכמו כן יש להקפיד בזה במרדה ובדף שעורכים ומגלגלים עליו[1047], וכן כתבו אחרונים שיש שאין עורכים על סדין, לפי שנדבקת בו העיסה, אלא עורכים על השולחן בלא סדין כשהוא חלק בלא נקבים ובלא סדקים[1048].

העוסקים בעיסה, כתבו אחרונים שצריכים לחתוך צפרני ידיהם קודם התעסקם, שאם לא כן הרי הן כגומא בכלים, שהעיסה באה תחת הציפורן ומתייבש ונפרך[1049].

חום התנור

זהירות מחימוץ: באפיה

התנור, אף לאחר שהכניסו המצה לתוכו, כתבו ראשונים שיש לעסוק בהסיקו עד שתגמר אפיית הפת, כדי שיעמוד בחומו ולא יצטנן[1050], ולדעתם זהו שאמר רבא שאין להגביה היד מן התנור עד שיגמר הפת[1051].

תנור חם אין חוששים לחימוץ המצה בתוכו לפי שנאפית מיד[1052]. ונחלקו אחרונים בשיעור החום הנדרש, יש סוברים שדי בכדי שיד סולדת בו[1053], ויש סוברים שצריך שיהיה חם כדי אפיית המצה[1054], וכתבו שאף אויר התנור צריך שיהיה חם בשיעור זה, ואין די בחום שבקרקע התנור[1055].

נגיעת המצות זו בזו בתנור

כשיסדר הפת בתנור, כתבו ראשונים שיש לדקדק שלא יגעו המצות זו בזו[1056], לפי שהם לחים עדיין ואין האור שולט בין צדי הפת, ומחמיצים[1057], ויש מן הראשונים שלמדו הלכה זו ממה שאמרו שאסור לחלוט* שתי חיטים ביחד, שמא ישב אחד בסדק חבירו ולא תעלה רתיחת המים מארבע רוחותיו ויבוא לידי חימוץ[1058]. ובדיעבד כשנגעו המצות זו בזו כתבו אחרונים שאין לאסור, שלפי ששניהם נוגעים בתנור למטה, חום האש שולט בהם[1059].

מצות השוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, כתבו ראשונים שהן חמץ[1060] במקום הדיבוק[1061]. ואם שכבו זו על זו בתנור והפרידן תיכף, כתבו אחרונים שדינן כמצה שהוציאה מן התנור והחזירוה תיכף[1062], שנחלקו בה אחרונים אם יש לאסרה בדיעבד[1063].

מצות ששכבו זו על זו ונדבקו היטב עד שכשמפרידים זו מזו לא יתפרדו בלא נשיכה, יש מן האחרונים שצדדו שמותרות, שהרי הן כנילושות כאחד וכמצה עבה הרבה ולא כשתים, ולא אסרו אלא כאשר נפרדות בלא נשיכה[1064], ומכל מקום כתבו שאין להקל בזה, שמא מתחלה היו מדובקים ואחר כך על ידי חמימות פלטו לחותן ונדבקו יחד[1065].

כפולה

מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה, כתבו ראשונים שמקום הדיבוק אסור משום חשש חימוץ, שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד[1066]. ויש שכתבו שאין לאסור כפולה במצה דקה[1067], אם נאפתה היטב בתנור[1068], שאש התנור חזקה ואופה מיד אף את הבצק שבין הכפלים[1069].

היו הכפלים סמוכים זה לזה ולא צמודים, כתבו ראשונים שאין חשובה כפולה, ומותרת, ואף יוצאים בה ידי חובה, לפי שהאור שולט בכפל כזה[1070].

היו הכפלים צמודים זה על זה ולא דבוקים, כתבו אחרונים, וכן נראה מדברי ראשונים ואחרונים שאין חשובה כפולה, אף על פי שכמעט נדבקו הכפלים, שכל שאינו דבוק לגמרי האור שולט שם[1071], ומכל מקום אם לא קרמו פניה שלמטה, כתבו אחרונים שאסורה אף בכפלים צמודים שלא נדבקו[1072]. ויש מן האחרונים, ואחרונים בדעת ראשונים שכתבו שלעולם חשובה כפולה גמורה כשנצמדו הכפלים אף על פי שלא נדבקו, שאף זה דיבוק המונע שליטת האש[1073].

נדבקו הכפלים זה לזה עד שכשמפרידים אותם נושכים זה מזה, יש מן האחרונים שמצדדים שאין חשובה כפולה אלא כאילו נילוש הכל כאחד ונעשתה מצה עבה, וכשרה, ומכל מקום כתבו שאין להקל בזה לפי שיש לחוש שבתחלה היו מדובקים בפירוד ולאחר מכן פלטו לחותן ונדבקו[1074]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף בנשיכה חשובה כפולה[1075].

נתכפלה בעריכה ולא נערכה יפה יפה ויש בה סדקים וכפלות, נראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים שחשובה אף היא כפולה, ואסורה[1076] - לסוברים שכפולה בנשיכה חשובה כפולה[1077] - ויש שמקילים בזה[1078]. ואם נערכה יפה עד שכשמפרידים חלקיה אין ניכר שהיו קודם גופים נפרדים, אין חשובה כפולה ומותרת[1079].

מצה כפולה האסורה, כתבו אחרונים שטוב להוציאה במרדה אחרת[1080].

על מצה שנכפל חלק ממנה, אם יש לאסור שאר המצה ומצות אחרות שהיו עמה בתנור, ועל החילוק אם ארע הדבר בפסח או לפני פסח, ע"ע תערובת-חמץ*.

נפוחה

מצה נפוחה באמצעיתה מחמת האפיה, שנחלק עובי המצה והעליון עלה למעלה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לאסרה משום חשש חימוץ[1081]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין לאסרה, שאין זה סימן לחימוץ[1082].

לא נתנפחה כל המצה אלא באחד מן הקצוות, וניכרת נפיחות מבחוץ, כתבו אחרונים שאף זו כנפוחה, ואסורה, שכיון שנעשה חלל בעוביה תולים שנתחמצה כולה[1083]. ומכל מקום אין לאסור אלא אם היה החלל גדול קצת כאגוז לוז גדול[1084], או כאצבע גודל בינוני[1085], ויש אומרים אף כאצבע קטנה[1086].

אין נפוחה באמצעיתה אסורה, לסוברים כן, אלא אם נתנפחה קודם גמר האפיה, אבל אם התנפחה לאחר שנאפית על ידי שטחוה בשומן וביצים אחר אפייתה והחזירוה לתנור, מותרת[1087].

היה במצה נקב חלול ולא עלה החלק העליון של המצה למעלה אלא היה הנקב בתוך עובי המצה, אם היה הנקב חלק, מותר הכל[1088], ואם היה בנקב אבעבועות כתבו אחרונים שמקום הנקב אסור ושאר המצה מותרת, שאין זו מצה נפוחה שמחמיצה כולה, אלא דינה כמצה כפולה, שאין חום האש שולט שם, והשאר מותר[1089]. ואם היו במצה שני נקבים נקב בתוך נקב, אסורה כולה[1090].

מצה שעלה עליה קרום – דק סמוך לקצה המצה ולא באמצע עוביה[1091] מלמעלה או מלמטה[1092] - יש מן הראשונים שאסר[1093], וראשונים חלקו עליו וכתבו שאין נאסר לפי שאין בזה חשש חימוץ[1094].

תפח גוף המצה באמצעיתה כמו שהוא בלחם חמץ, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לאסרה משום חשש חימוץ[1095].

עלתה המצה כולה מקרקעית התנור ולא נגעה בקרקע התנור כי אם סביבות המצה בקצה, יש מן האחרונים סוברים שאף נפוחה כזו אסור ראשונים לפי שאין כח בחום קרקעית התנור לאפות תחתית המצה טרם יחמץ[1096], וכתבו אחרונים שאין העולם נזהרים בזה[1097].

מצה נפוחה האסורה, כתבו אחרונים שטוב להוציאה במרדה אחרת[1098].

מצה שהחלה להתנפח בתנור, כתבו אחרונים שמותר להכות עליה במרדה כדי שלא תעלה למעלה ותאסר משום נפוחה[1099].

מצות דקות, כתבו אחרונים שאין לחוש לאבעבועות וחללים הנעשים ברובם מחמת האש, אפילו ניכרים מבחוץ, ואפילו אינם רק קרומים אלא קצת בעובי, שהנפיחות האוסרת אינה שכיחה אלא במצות עבות קצת[1100].

נייר תחת המצה

כתבו אחרונים שאין ליתן נייר תחת המצה כשנאפית בתנור[1101], ומכל מקום בדיעבד אין לאסור לפי שבודאי שולט חום התנור דרך הנייר ונאפית קודם שתתחיל להתחמץ[1102].

שיעור אפיית המצה

מצה שנאפתה עד שאין חוטים נמשכים ממנה, כתבו ראשונים ששוב אין באה לידי חימוץ[1103], ושיעור זה שוה לזמן שקרמו פני המצה[1104]. וכתבו ראשונים שיש לאפות המצה היטב ולהקפיד שתגיע לשיעור זה, ואם הופסקה האפיה קודם לכן יש לשרפה מיד[1105], שהיא עדיין בכלל בצק[1106], ותתחמץ בודאי על כל פנים בשיעור מיל[1107], ויש סוברים שאף בפחות מזה[1108]. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שמשנאפתה המצה כמאכל בן דרוסאי – שהוא שליש אפיה או חצי אפיה[1109] – שוב אין באה לידי חימוץ, אף על פי שטרם קרמו פניה[1110]. וכן יש מן האחרונים שצדדו שאף אם הוציאוה מן התנור מעט קודם שקרמו פניה ובעוד חוטים נמשכים ממנה, מותר לאכלה, ששוב אינה מחמיצה[1111].

אף מצה שהוציאוה מן התנור קודם שנאפתה, כתבו אחרונים שמותר לאכלה מיד בלא ששהתה כלל, לפי שאף לסוברים שלאחר שנתחממה העיסה ממהרת להחמיץ בפחות משיעור מיל[1112], מכל מקום אין זה אלא לאחר ששהתה שיעור כל שהוא[1113].

הוצאה והחזרה טרם סיום האפיה

וכן הקפידו ראשונים שלא להוציא המצה מן התנור ולהחזירה טרם שנאפתה לגמרי[1114] – היינו כשיעור שאין חוטים נמשכים ממנה[1115] ושקרמו פניה[1116], לסוברים כן[1117], או כמאכל בן דרוסאי, לסוברים כן[1118] - ואסור להוציאה אפילו על מנת להחזירה תכף, לפי שלאחר שהתחממה מחום התנור יכולה לבא לידי חימוץ אפילו בשהיה מועטת[1119], לסוברים כן[1120]. ובדיעבד אם הוציאה והחזירה לאלתר, יש מן האחרונים אוסרים[1121], ויש מתירים[1122], ומכל מקום אף לדעתם אין כדאי לצאת בה ידי חובת אכילת מצה[1123].

על מצה שנאפית בתנור עם חמץ, ע"ע ריחא וע' תערובת חמץ. על מצה שנגעה בחמץ ועל מצה שנמצאת בה חיטה בקועה ועל מצה שנתבשלה בכלי חמץ, ע"ע תערובת חמץ.

טלטול המצה בתנור קודם שנאפתה

קודם שנאפתה המצה כל צרכה, יש מן האחרונים שכתבו שאין לטלטלה על ידי מרדה ממקום למקום בתוך התנור, לפי שאויר התנור אינו חם כקרקעו, וכן המרדה חוצץ בין אויר התנור למצה, ויש לחוש שלא תאפה מיד ותחמיץ[1124]. ויש מן האחרונים שכתבו שמותר להעבירה בתנור ממקום למקום[1125].

אפיה באילפס

אילפס, יש מן הראשונים שכתבו שמותר לאפות בו בלא מים מצה בפסח אף ללא כיסוי, ואין בה חשש חימוץ[1126]. ויש שכתבו שיש לחוש בו משום חימוץ אלא אם כן עושה באילפס ובכיסויה שהסיקו את שניהם יפה יפה ונתן הלחם באילפס וכפה עליה את הכיסוי[1127].

על הפת העשויה באילפס אם חשובה לחם ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, עי' לעיל[1128].

בטרפא

טרפא – כמין כיסוי ששמים גחלים מעליו ומתחמם ואופה העיסה שתחתיו[1129] - צדדו ראשונים שאסור לאפות בה לפסח, אף על פי שמשים גחלים לוחשות על הטרפא, משום שאין האש שעל גבי הטרפא שולט מיד בעליונה של מצה ובא לידי חימוץ[1130].

ואם מחמם הטרפא קודם וגם טוען אותו בגחלים לוחשות מקודם, יש שנהגו היתר[1131]. ויש שכתבו שגם בזה יש להחמיר ולהזהר שמא יבא לעשות בלי חימום הטרפא ובלא גחלים עליה מתחילה כמו שרגילים לעשות בשאר ימות השנה[1132]. ולענין דיעבד הסתפקו אם יש לאסור, שמא האש שולטת במצה קודם שיעור הילוך מיל, ואינו מספיק להחמיץ – לסוברים שאף במקום חם אין מחמיץ עד שיעור מיל[1133] - וכתבו שנכון להחמיר[1134].

אש מחוץ לתנור מן הצד

תנור שאין אש בתוכו אלא מחוצה לו מן הצד, יש מן האחרונים שכתבו שאף כשהחום שבתוכו רב מאד, אסורות המצות שנעשות בו משום חשש חימוץ, שאין תנור כשר אלא אם כן האש בתוכו או תחת הדבר שהמצות עליו[1135].

הסק מלמטה

טפקא – תנור קטן[1136] - של חרס, שנסקת מלמטה, מותר לאפות בה מצה ואף על פי שאין על גבה גחלים ואין שלהבת עולה על גבה, לפי שהאור שולט תחתיו ורותח הוא והפת נאפת מיד ואינה באה לידי שיהוי וחמוץ[1137].

טס של מתכת שמחממים תחתיו בגז או חשמל, וחומו רב, כתבו אחרונים שדינו כטפקא הניסקת מתחתיה ומותר לאפות בו מצה[1138].

על מעשה טפקא, אם יוצאים באפוי בו ידי חובת אכילת מצה, עי' לעיל[1139].

הסקה לאחר נתינת הבצק

כשאופים המצה, בין בתנור בין בטפקא בין באילפס בלא מים ובין בקרקע, וכן כשמטגנים במחבת, וכן בטרפא, כתבו גאונים וראשונים שיש להסיק תחלה, ורק לאחר מכן להדביק הבצק, כדי שלא תשהה הפת עד שיתחמם ותחמיץ[1140], ואם הדביק ואחר כך הסיק, יש שאסרו באכילה[1141], ויש שהתירו[1142]. ויש מן הראשונים סוברים שמותר לכתחלה להדביק ולאחר מכן להרתיח[1143].

להלכה כתבו אחרונים שטוב להזהר לכתחלה להרתיח קודם[1144], אך אין לאסור בדיעבד[1145], אם לא שהה שיעור מיל קודם התחלת האפיה[1146].

חררה ברמץ

העושים חררות ברמץ, כתבו ראשונים שראוי להזהירם מאד שישמרו אותן יפה, לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי שיאור וסידוק[1147] - שהם סימני חימוץ[1148] - ולפי שאין כל הנשים זהירות ובקיאות יפה ולא כל העצים שוים ראוי למחות בידן שלא לעשותן כלל[1149], שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות[1150]. ובדיעבד כתבו אחרונים שאין לאסור[1151], ואף יוצאים בהן ידי חובת אכילת מצה[1152].

טיגון בשמן

טיגון עיסה בשמן, כתבו גאונים והראשונים שמותר אם ירתיח המחבת תחילה באש עד שיתלבן יפה, ואחר כך יתן בה העיסה[1153], שאף לסוברים שעיסה שנלושה במי פירות עם מים אסורה משום חשש חימוץ[1154], אין זה אלא אם היו מי פירות עם מים לפני שנתנוה בתנור, שמחמיץ קודם אפיה, אבל כשמצטרפים המים עם השמן במחבת שכבר נתלבנה יפה, אין לה פנאי להחמיץ[1155]. ואחר שאסרו גאונים חליטה במים משום חשש חמץ[1156], יש מן האחרונים שכתבו שאסרו אף הטיגון[1157], ומן האחרונים יש שכתבו שלא אסרוהו[1158].

ויש מן הראשונים סוברים שאסור מן הדין לטגן עיסה בשמן[1159], לפי שהמים שבבצק מצטרפים לשמן שהוא מי פירות להחמיץ העיסה מיד, לסוברים כן[1160].

חליטה

חליטת העיסה במים רותחים, כתבו גאונים שמדין התלמוד אין בה חשש חימוץ[1161], כשם שאמרו בחליטת הקמח[1162], ומכל מקום מאחר ואין אנו בקיאים בחליטה, אסרו גאונים לחלוט, מלבד לחולים שהוקשה חוליים על פי רופאים[1163].

עשיית סופגנין בחמה

אין עושים סופגנין – עי' גדרם לעיל[1164] - בחמה בפסח[1165], שמא יחמיצו[1166], וכתבו אחרונים שהוא הדין שאין עושים שאר מצה בחמה, מאותו הטעם[1167].

הנחת המצה לאחר האפיה

אסור להניח המצה האפויה במקום קמח, שמא ידבק קמח במצה, ושמא ישרנה אחר כך יבא לידי חימוץ[1168], ואם הניחה צריך לקנחה היטב[1169].

זמן עשייתה

דיניה

מצה של מצוה, כתבו גאונים וראשונים, שאין להתחיל להתעסק בה קודם זמן שחיטת הפסח[1170] – היינו יום ארבעה עשר בניסן משש שעות ולמעלה[1171], שזהו עיקר זמנו[1172], ויש אומרים משש שעות ומחצה, שזהו זמנו למעשה[1173], ויש אומרים משבע שעות ומחצה, שזהו זמנו[1174] – ואין דין זה מפורש בתלמוד, אלא שכך נהגו[1175], ויש מן הראשונים שכתבו שמוכח כן בירושלמי[1176]. בטעם המנהג כתבו ראשונים ואחרונים שהוא נסמך[1177] על מה שמצאנו שהוקשה מצה לקרבן פסח[1178], שנאמר בקרבן פסח: על מצות ומררים יאכלהו[1179], או שהוקשו מצה ופסח בכתוב: וזבחת פסח לה' וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו'[1180].

עשאה קודם זמן שחיטת הפסח, כתבו גאונים שאין יוצאים בה ידי חובה[1181], ואחרונים כתבו שיוצאים בה, שלפי שאינו אלא מנהג, לא פסלו בדיעבד[1182].

ויש מן הגאונים והראשונים שהתירו לכתחלה לאפות מצה של מצוה אף קודם זמן שחיטת הפסח[1183], ואף כשחמץ עדיין קיים[1184], שכן שנינו בתוספתא שיוצאים במצה ישנה שנעשתה לשם הפסח[1185], וכן מוכח בירושלמי[1186], וכן שנינו שחלות תודה ורקיקי נזיר יוצאים בהם ידי חובה באופנים מסוימים[1187], אף על פי שנאפו קודם ארבעה עשר בניסן, שהרי אסור להביא בו קרבן-תודה*[1188]. ויש מן הגאונים שכתבו שמכל מקום לכתחלה יש להזהר שלא לאפותה קודם זמן הפסח, משום שחביבה מצוה בשעתה[1189], ויש מן הראשונים שכתבו כן אף לענין מצות שאינן של מצוה[1190], וכן יש מן הראשונים שכתבו שמנהג כשר שלא לאפות מצה בעוד החמץ קיים[1191].

רוב ישראל אין נוהגין ליזהר אפילו במצת מצוה ללוש זמן שחיטת הפסח[1192], וכתבו אחרונים בטעם המנהג, שקשה להזהר ממשהו חמץ באפיה, ובזמן שחיטת הפסח, שהוא זמן איסור חמץ, אין החמץ מתבטל, ואוסר במשהו[1193], לסוברים כן[1194]. ויש שכתבו שאין מקילים בדבר אלא מפני הדוחק, ולדעתם ראוי להחמיר[1195].

כשחל פסח במוצאי שבת

חל פסח במוצאי שבת, יש מן הגאונים שכתבו שאין לאפות מצות מלפני השבת, אלא במוצאי שבת שהוא ליל יום טוב[1196] – אף לסוברים שמותר לאפות לפני זמן שחיטת הפסח[1197] - משום מראית העין, שלא יזלזלו אחרים ויאכלו המצה בשבת[1198], וכן משום שנראה כמכין משבת ליום טוב[1199], וכן שמא יאמרו פסח הוא משבת שעבר ונמצאים מקלקלין לימים האחרונים[1200]. ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, ומהם יש שכתבו כן בשם תוספתא, שאופים מערב שבת, ולא במוצאי שבת[1201], כדי שלא לאחר אכילת מצה, וכדי שלא לטרוח ביום טוב, ומשום זריזים מקדימים למצוות[1202], וכן משום מנהג המדקדקים שאופים הכל קודם המועד ואין אופים מצות בפסח[1203].

לסוברים שאופים בערב שבת, כתבו אחרונים שיש לאפות אחר שש שעות[1204], זכר לשאר שנים[1205].

במצה שאינה של מצוה

מצה שאינה של מצוה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת גאונים שאף בה אין להתחיל לעסוק קודם זמן שחיטת הפסח[1206] - אף לסוברים שיש להקפיד בזה במצה של מצוה משום שהוקשה לפסח[1207] - ואף על פי שההיקש לפסח אינו אלא לענין מצה של מצוה, מכל מקום שם מצה אחד הוא[1208]. ויש שכתבו שמצות הנעשות בשימור, שכשרות לצאת בהן ידי חובה, דינן כמצות העשויות למצוה, שאף הן בכלל ההיקש לפסח, ואין לעשותן קודם זמן שחיטת הפסח, אבל מצות שלא נעשו בשימור, הפסולות למצה של מצוה, לסוברים כן, ניתן לעשותן אף קודם הזמן[1209]. ויש שכתבו שכל מצה שאינה של מצוה מותר לאפותה כל זמן שירצה, אף קודם זמן שחיטת הפסח[1210].

אפיה בפסח

אף על פי שמותר לאפות מצות בפסח, כתבו ראשונים שהמדקדקים אופים כל מצה שצריכים למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ, שיתבטל קודם איסורו[1211].

אפיה ליום טוב שני

מצות ליום טוב שני, יש מן הראשונים שכתבו שיש לאפותן בליל יום טוב שני ולא בערב יום טוב[1212], משום שחביבה מצוה בשעתה[1213], או כדי שיהיו חמות באכילתן, שהחמימות מבטלת הארס שבמרור[1214]. ויש שכתבו שיש לאפותן מערב יום טוב[1215].

אפיה ביום טוב

יום טוב של פסח, יש מן האחרונים שכתבו שלכתחלה אין כדאי לאפות בו, שלא יבוא לידי קלקול בהפרשת חלה ביום טוב[1216], וכן במדידת קמח וברחיצת כלים[1217], ובליל הסדר אין כדאי מטעמים נוספים, שלא יישנו התינוקות ושלא יבוא עי"ז לאכול אפיקומן אחר חצות[1218].

לעשות בעצמו

עשיית המצות, כתבו גאונים וראשונים שבעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם ולשים ואופים בעצמם[1219], שכן דרשו בברייתא: לחם עני[1220], מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה – שאין בידו לקנות מאחרים - אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה, היינו בעצמם, ואין נותנים לאחרים לעשות[1221].

ויש מן הראשונים שלא אפו בעצמם, אלא נהגו לעמוד על על עשיית מצות של מצוה, ולזרז העוסקים בהם ולסייע בעריכתם[1222], משום שמצוה בו יותר מבשלוחו[1223], וכתבו אחרונים שכן ראוי לכל אדם לעשות, להיטפל בעצמו במצוה[1224].

וכן לענין טחינת החיטים כתבו ראשונים שצריך לילך עם הטוחן לטחון למצות של מצוה שכן מצאנו באמוראים שהלכו לבית הרחיים[1225]. וכתבו אחרונים שכן נוהגים אנשי מעשה ללכת בעצמם למקום הרחיים לראות טחינת קמחיהם[1226], שמצוה בו יותר מבשלוחו[1227].

על השגחה בעצמו שיעשה הכל כדין, עי' לעיל[1228].

ברכתה

מצה בפסח מברכים עליה המוצא לחם מן הארץ - אף לסוברים שברכתה בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות[1229] - מפני שהיא לחמו של חג הפסח[1230]. ואם השתנתה ושוב אינה בעינה, כגון שטגנה בשמן, מברך עליה בורא מיני מזונות – לסוברים שכן ברכתה כל ימות השנה – משום שבצורה זו אינה לחמו של פסח[1231].

ברכת הזמן בעשייתה

העושה מצה, אם מברך ברכת הזמן, ע"ע ברכת-הזמן*[1232].

לאפות בלולב והושענות

אפיית המצות, כתבו ראשונים שאנשי מעשה נהגו לעשותה בלולב* של סוכות*[1233], ויש שכתבו שנהגו לעשותה בעצי ערבה* של לולב[1234], או בעצי הושענות[1235], וכן נהגו לכבד בהם התנור[1236], שהואיל ונעשתה בהם מצוה אחת, תיעשה בהם מצוה נוספת[1237].

לעשות שלש מצות מעישרון

מצות של מצוה, כתבו ראשונים שנהגו לעשות שלשתן מעשרון אחד, זכר לחלות של תודה[1238] - שמין המצה שבה היה שלש מצות מעישרון[1239] - ועושים בהם סימן לידע איזו ראשונה או שניה או שלישית[1240], ויאפם לפי סדר עריכתם, הראשונה קודם השניה והשניה קודם השלישית[1241], ודברים אלו אינם אלא מנהג וזריזות לכתחלה, ומעיקר הדין אין צריך להזהר בהם כלל[1242]. ויש שצדדו שאין לנהוג מנהגים אלו, מפני שכשנוהג מנהג לחמי תודה נראה כאוכל קדשים בחוץ, ומשום חשש שמא יעשה המצות לשם לחמי תודה[1243].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן.
  2. ↑ דברים טז ג.
  3. ↑ תנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי ראב"י ור"ש בן לקיש בפסחים לה א ומנחות ע ב, וכעי"ז במכילתא פרשת בא פרשה ח'. ועי' מקור נוסף במכילתא דרשב"י שמות יב לט, שדרשו על הכתוב שם: עגות מצות כי לא חמץ: מלמד שממין מצה הבא חמץ. וע"ע אורז ציון 36 ואילך. ועי' מנ"ח שבציון 346.
  4. ↑ עי' פסחים כח ב, ועי' מהרש"א שם לה א ופנ"י שם כח ב, שהק' על ר"ש, מנין לו שצריך למצה מין המחמיץ.
  5. ↑ שמות יב כ.
  6. ↑ חת"ס פסחים לה א, ע"פ דרשה דומה בפסחים ה א.
  7. ↑ עי' ציון 388 ואילך.
  8. ↑ עי' ציון 582 ואילך. צל"ח פסחים שם.
  9. ↑ ע"ע דגן ציון 11 ואילך, ושם ציון 20 ואילך, על זיהויים של חמשת המינים.
  10. ↑ ע"ע חמץ ציון 3.
  11. ↑ עי' משנה פסחים לה א ורש"י שם ד"ה אלו, ומשנה חלה פ"א משנה א, ב, וברייתא בגמ' פסחים שם; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ד; שו"ע או"ח סי' תנג ס"א. ועי' פנ"י פסחים שם, שאע"פ שמצה נקראת לחם, עי' דברים טז ג, ולא מצאנו שם לחם בתורה אלא על העשוי מחיטים ושעורים, עי' דברים ח ח, ט, מ"מ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון בכלל חיטה ושעורה הם, כמבואר בברייתא פסחים שם, ולפיכך נקרא העשוי מהם לחם, וע"ע לחם ציון 11. ועי' חי' ר"ח הלוי חמץ ומצה פ"ו ה"ה, בדעת הסוברים שאין יוצאים אלא בה' מינים הללו, עי' להלן, שמצה ממינים אלו בלבד יש לה דין לחם ושם לחם, ועי' ציון 133 ואילך. ועי' משניות הנ"ל, וחכמים בברייתא הנ"ל, שאין יוצאים י"ח במצה אלא במיני דגן.
  12. ↑ עי' משנה פסחים שם, וגמ' שם ומנחות שם; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ד; שו"ע סי' תנג ס"א.
  13. ↑ ע"ע חמץ ציון 665. ברייתא פסחים שם ומנחות שם.
  14. ↑ ברייתא פסחים שם ושם קיד ב וברכות לז א, וע"ש שלדעתו אורז קרוי אף הוא דגן, וע"ע אורז ציון 38, וע' דגן ציון 25.
  15. ↑ צל"ח פסחים לה א, ודחה דברי הפנ"י שבציון הבא, שלריב"נ יוצאים אף במין שאין בא לידי חימוץ, שהרי מודה שאין יוצאים בשאר קטניות.
  16. ↑ פנ"י פסחים כח ב ד"ה אמר, וצל"ח שם לה א בדעתו, שריב"נ לא הקיש חמץ למצה לענין שאין יוצאים אלא בדבר הראוי להחמיץ, ועי' בציון הקודם קו' הצל"ח על דבריו.
  17. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם; ב"י שם עפ"י פסחים קיד א: לית דחייש להא דריב"נ. ואם אין לו אלא מצת אורז, עי' פמ"ג א"א סי' תנג אות ד, שמצדד שיאכל ולא יאמר לשם מצת מצוה, שלא יבא לטעות ולהכשירה לכתחלה.
  18. ↑ עי' משנה פסחים לה א, וגמ' שם ומנחות ע ב; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ד; שו"ע סי' תנג ס"א.
  19. ↑ ע"ע חמץ ציון 665. ברייתא פסחים שם ומנחות שם.
  20. ↑ עי' פנ"י פסחים לה א, עפ"י ברייתא שם לענין איסור חמץ: ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ; צל"ח שם לה א.
  21. ↑ צל"ח שם.
  22. ↑ עי' ציון 16.
  23. ↑ עי' ציון 17.
  24. ↑ מנ"ח מ' י' אות ז', ועי' ציון 67. וע"ע דוחן ציון 42.
  25. ↑ עי' משנה פסחים לה א, וגמ' שם ומנחות ע ב; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ד; שו"ע סי' תנג ס"א. על מהות קרמית ע"ע דגן ציון 27 ואילך.
  26. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הי"ז, ועי' כעי"ז בפסחים לה א ובירושלמי שם פ"ב ה"ד, לענין חיוב חלה, וע"ע חלה ציון 80 ואילך.
  27. ↑ עי' ירושלמי פסחים שם וחלה פ"א ה"א, שבדקו תנאים את הקרמית אם מחמיצה, ונחלקו רבנן וריב"נ בתוצאות הבדיקה. ועי' ציונים 16, 22, שי"ס בדעת ריב"נ שיוצאים אף במין שאינו מחמיץ.
  28. ↑ עי' ציון 17.
  29. ↑ חי' גור אריה (מהר"ל) פסחים שם, בד' ריב"נ, שאין קרמית חשובה דגן לענין מצה, ואף בחלה אין חייבת אלא מדרבנן, וצ"ע מתוספתא שלעיל.
  30. ↑ עי' משנה חלה פ"א מ"א, ב: חמישה דברים וגו' האוכל מהם כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו, ור' יעקב בר זבדי בירושלמי שם מ"ב, שהיינו כשצירף כזית מכולם; ברייתא ברכות לז ב ומנחות עה ב: לקט מכולן כזית ואכלו וגו' אם מצה הוא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ותוס' שם ושם ד"ה לקט ובמנחות ע א ד"ה תנא ור"ש כלאים פ"א מ"א ור' יונה ברכות שם (כו ב) ומאירי ור"ן וריטב"א בשם רא"ה פסחים לה א ורשב"ץ מאמר חמץ אות עה ושטמ"ק מנחות עה ב, בביאור הברייתא, שהיינו שליקט מחמשת מיני דגן, ועי' רש"י ברכות שם, שפי' הברייתא בע"א; ר"י מלוניל על משנה פסחים לט א ור"ן על הרי"ף שם (יא ב) ורע"ב שם, שכשם שאמרו במשנה שם לענין מיני מרור: ומצטרפים לכזית, ה"ה במיני דגן למצה; מהר"ם חלאווה פסחים לה א ולט א; ערוה"ש סי' תנג ס"א.
  31. ↑ מנ"ח מ' י' ד"ה ולכאו' נ"פ.
  32. ↑ ירושלמי שם מ"ב, שכשם שאמרו שמואל ור"ל שאין לוקים על אכילת חלה שהופרשה מעיסה המעורבת ממינים שונים, משום שמבטלים המינים זה את זה ואין שיעור באכילה, ע"ע חלה ציון 253 ואילך, כך מאותו הטעם אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בתערובת זו, ומה שאמרו במשנה שם שיוצאים יד"ח מצה בה' מינים, היינו כשאכל כזית מזה וכזית מזה, וכ"פ במלאכת שלמה במשנה שם, ועי' מהרי"ט אלגזי חלה פרק יח אות ג ורידב"ז לירושלמי שם, בביאור דעת שמואל ור"ל, ועי' דעת ר' יוסי בירושלמי שם, שיש לחלק בין חלה למצה. וע"ע הנ"ל ציון 264, שאין הלכה כשמואל ורשב"ל לענין חלה.
  33. ↑ ע"ע דגן ציון 22.
  34. ↑ מאירי פסחים לה א ד"ה ואחר שכן, בשם י"מ, וע"ש שדחה דבריהם; חמד משה סי' תנג סק"א, בד' רמב"ם חו"מ פ"ה ה"א, שנקט סדר המינים לענין אלו ששייך בהם איסור חמץ: שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, שי"ל שנקט כן משום שכך מצטרפים למצה, ע"פ גמ' פסחים לה א שאחר המשנה העוסקת בחמשה מינים למצה, הביאה: תנא, כוסמין מין חיטים, שבולת שועל ושיפון מין שעורים. ועי' חמד משה שם שלהלכה יש להחמיר לכתחלה שלא לצרף מין בשאינו מינו. ועי' חמד משה שם, שנ' שלדעתו גדר מין במינו לענין מצה הוא שחטים וכוסמין מין אחד, ושעורים ושיבולת שועל ושיפון מין אחד, וע"ע חלה ציון 282 ואילך, שיטות שונות בגדר מין במינו.
  35. ↑ מנ"ח מ' י' ד"ה והאי דינא, בד' רש"י ברכות לז ב ד"ה והתניא, שמוכח שדעתו שלא בכל אופן מצטרפים כל המינים, ובד' הרמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ד, שלא הזכיר צירוף מינים לענין מצה, אע"פ שהזכירו לענין חמץ ומרור, וע"ש שלהלכה צ"ע להקל.
  36. ↑ ע"ע חלה ציון 268, שכן הלכה.
  37. ↑ מנ"ח שם, ע"פ גז"ש שבציון 154, שלמדים ממנה כמה הלכות, עי' פסחים לח א ומנחות ע ב.
  38. ↑ מהרי"ל מנהגים הל' אפיית המצות אות א', ועי' ביאור הגר"א לשו"ע שם, שציין לד' ר' פפא בפסחים נג א: דוקא בשר אבל חיטי וגו', וד' ר' יוסי בי ר' בון בירושלמי ב"ב פ"א ה"ד: לחיטי הפסח.
  39. ↑ דרכ"מ ורמ"א סי' תנג ס"א.
  40. ↑ לבוש שם ס"א; מ"ב שם סק"ב. ועי' כעי"ז בחק יעקב שם סק"ב, שאפשר שנהגו בחיטים החביבים מסתמא לרוב בנ"א, כדי שיאכלו מצה לתיאבון. ולפי טעם זה, צ"ע במצות שאינן של מצוה, אם עושים לכתחלה משאר מינים.
  41. ↑ שפ"א פסחים לה א, ועי' ציון 47, שיש שפי' בטעם הסדר שבמשנה שהוא לפי החשיבות, וצ"ע אם יש להקפיד בזה אף במצות שאינן של מצוה; עי' חמד משה שם סק"א שמ' שטעם קדימת החיטים הוא מחמת קדימתם בסדר המשנה, אלא שפי' שטעם הסדר שבמשנה הוא שהראשון ראשון מאחר להחמיץ, ועי' להלן, ולפ"ז נ' שאפ' מצות שאינן של מצוה אין לעשותן משאר מינים.
  42. ↑ תפא"י יכין פסחים פ"ב מ"ה, ע"פ פסחים מ א: חיטין דשרירי, ועי' רש"ש שם שדחה שאין ד' הגמ' אמורים אלא בגרעינים ולא בקמח, ועי' להלן, וע"ע חטה ציון 61 ואילך וע' חמץ ציון 286; עי' חמד משה שבציון 41; עי' דעת תורה או"ח שם, ע"פ גמ' פסחים שם, וע"פ אחרונים שבע' חמץ ציון 588, וע"פ מ"א סי' תנג סק"ט, וע"פ אחרונים שבציון 44, ששעורים ומיניהם ממהרים להחמיץ, ולכאו' לדבריו אין להעדיף חיטים על כוסמים, שמינם הם. ועי' פסחים מח א: וכמה שיעור עיסה, ורש"י שם ד"ה שיעור וד"ה חילוף, שנ' שנחלקו תנאים אם עיסת שעורים ממהרת להחמיץ מעיסת חיטים או להפך, וכ"כ ברש"ש פסחים מ א, ועי' שפ"א שם מח א שביאר הגמ' בע"א, ועי' מנח"י ח"ט סי' מט, שלד"ה בגמ' שם חיטים ממהרים להחמיץ. ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצוה י' אות א בשם חת"ס, וברכת הפסח (הורוויץ) סי' ב פתחא זוטא אות א, טעמים נוספים לעשיית מצות מחיטים דוקא.
  43. ↑ עי' דע"ת שם; עי' מנח"י שם.
  44. ↑ לקט יושר עמ' עב ענין א; זכור לאברהם (אלקלעי) ח"א או"ח אות פ' עמ' צא ב בשם ילקוט מעם לועז פר' בא פרק ז אות קנג, משום שאם נפל עליהם מים או טל, נבלע בשעורים יותר מן החיטה, ועי' כה"ח שם אות סו בשם אחרונים בטעם המנהג, שפעמים שגדלו החיטים והשעורים יחד, וכשעושים שימור משעת קצירת החיטים, כנהוג, עי' ציון 571, הרי"ז זמן רב לאחר בישול השעורים, שמקדימות להתבשל, ומזה נשתרבב המנהג לברור החיטים בכל אופן, עי' ציון 703. ועי' דע"ת או"ח סי' תנג סק"א, שאע"פ שלכתחלה אין לערב מינים אלו בחיטה, מ"מ אין המנהג לברור, וע"ש לענין מוכרים שערבו בערמה כמה שנים שעורים בחיטים, אם מותר לקנות מהם, ועי' אורין תליתאי (תאומים) סי' קי.
  45. ↑ עי' אחרונים שלהלן. ועי' לבושי מרדכי או"ח תנינא סי' קמח ע"פ דע"ת שם, שאף לסוברים ששאר מינים ממהרים להחמיץ, עי' ציון 42 ואילך, אין לחוש לזה אלא לכתחלה, ובשעה"ד יש להקל ולקחת מהם למצה. ועי' מנח"י שם, ומכתבו בשו"ת שרגא המאיר ח"ה סי' ט, שאין להתיר בשאר מינים אלא בשעה"ד ובדרך הוראת שעה לחולה שא"א לו בע"א, ולא יאפו אלא כשיעור למצות אכילת מצה, ולא לאפות כן בתמידות, וכן יש לאפות מיד בלא שהיה כלל, לפי שדיני סדר ומקום עריכת המצות והנחתם בלא עסק כדי שלא יהיה בהן חשש חימוץ, לא נאמרו אלא במצות מחיטים ולא משאר מינים, ובהם אין אנו יודעים כיצד לעשות, ועי' חשב האפוד ח"ג סי' ט, שדין הכנה ושימור של מצה משאר מינים שוה לשל מצה מחיטים, שכן לא מצאנו חילוק בזה בגמ' ובשו"ע.
  46. ↑ חק יעקב שם סק"ב; שו"ע הרב שם ס"ב; חמד משה שם, ועי' ציון 48; מ"ב שם סק"ב. ולכאו' טעם זה אינו אלא במצות מצוה.
  47. ↑ כה"ח שם סק"ה, עפ"י משנה פסחים לה א, וע"ש סק"ד וסי' קס"ח ס"ק יט, בטעם הסדר, שבתחלה שעורים שהם מז' המינים, ואח"כ כוסמין שהם מין חיטים, החשוב יותר, ע"ע דגן ציון 22, ואח"כ שיפון, שהוא החשוב והנקי ממיני השעורים. ולכאו' במצות שאינן של מצוה אין עדיפות בזה.
  48. ↑ חמד משה שם, (וסותר דבריו שבציון 46) וכעי"ז בשפ"א פסחים שם, שיקח כסדר שבמשנה (מלבד לענין כוסמין, שקודמים לאחרים משום שבכלל חיטים הם, עי' להלן), שכן מצאנו לענין מרור, שמין ראשון ראשון שבמשנה קודם, ע"ע מרור.
  49. ↑ חמד משה שם. ולכאו' לטעם זה אף במצות שאינן של מצוה יש לקחת לפי סדר המשנה.
  50. ↑ ע"ע דגן ציון 22. שפ"א שם, ע"פ ברייתא שם והרי"ף שם שהביאה: כוסמין מין חיטים.
  51. ↑ עי' ציון 38 ואילך.
  52. ↑ ע"ע חמץ ציון 483 ואילך. עי' להלן.
  53. ↑ עי' ציון 60. עי' להלן.
  54. ↑ ע"ע חמץ ציון 407 ואילך. עי' להלן.
  55. ↑ ע"ע חליטה ציון 7 ואילך. עי' להלן.
  56. ↑ מלחמת ה' לרמב"ן פסחים לה א (י ב), לענין מצה שנילושה במ"פ בלא מים, ועי' נשמ"א ח"ב כלל יט שאלה טו, בדעתו, שה"ה במצה מדגן קלוי או חלוט, ועי' ציון 177; עי' מ"מ חומ"צ פ"ו ה"ה בשם ראיתי מי שכתב; מ"א סי' תעא סוף סק"ה, לענין הנילושה במ"פ, ועי' דגמ"ר שם, שסותר לדבריו שבציון 60, ועי' דברי יחזקאל סי' יא ענף יט; קוב"ש פסחים אות קעו, בד' רא"ש חלה סי' טו, לענין עיסת חיטים ואורז, שאע"פ שחשובה העיסה כולה חיטים משום טע"כ, אין יוצאים בה אא"כ מחמיצה בפועל ע"י שהחיטים גוררים את האורז, ע"ע לחם ציון 55, ועי' להלן ציון 64; עי' דברי יחזקאל סי' יא ענף ט, שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי אם די בטע"כ להחשיבו דגן או שצריך גרירה שיחמיץ בפועל, ע"ע לחם ציון 60 ואילך; עי' רידב"ז לירושלמי חלה פ"א ה"א ד"ה ר' ירמיה, שאין די במין לחם, היינו מין המחמיץ, אלא צריך שיהיה לחם ממש, היינו שיהיה ראוי להחמיץ בעצמו. ועי' סברא כעי"ז בבית אפרים או"ח סי' יג ד"ה וצ"ע.
  57. ↑ עי' ציון 2 ואילך. רמב"ן שם, וע"ש שהוכיח שכוונת ההיקש שצריך שתהא עיסה הראויה להחמיץ ואין די במין הראוי להחמיץ, מזה שאמרו בפסחים שם לענין היקש הפוך, שכל שאינו ראוי למצה אין חייבים עליו משום חמץ, שהיינו כל שאינו מחמיץ בפועל, אף שהוא ממין המחמיץ, ואע"פ שלמסקנה אין מקישים בצורה זו לענין איסור חמץ, מ"מ יש ללמוד משם לענין גדר ההיקש להכשר מצה.
  58. ↑ חי' הר"ן פסחים שם, והשיג על ד' הרמב"ן שלעיל, שלמסקנת הסוגיה שם ההיקש אינו אלא לענין המינים ולא לענין העיסה בפועל; מאירי פסחים לז א ד"ה כל עיסה; עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה, שהכשיר מצה שנילושה במי פירות, ומ"מ ולח"מ שם בדעתו, ועי' נשמ"א שם בדעתו, שה"ה במצה מדגן קלוי; נשמ"א שם בדעת ר' האי המובא בטור סי' תנד, ותוס' פסחים לו ב ורא"ש שם פ"ב סי' יג, הסוברים לדעתו שיוצאים במצה העשויה מקמח קלוי; עי' דברי יחזקאל שבציון 56, שנחלקו בזה בבלי וירושלמי, וע"ש בדעת רא"ש הנ"ל ושו"ע סי' תנה ס"ו שכשרה.
  59. ↑ מנ"ח מ' י' אות ז', בדעת לח"מ שם, לענין נילושה במ"פ שהיתה ראויה לחימוץ בעודה קמח או דגן; עי' כעי"ז בפרי דוד (רבינוביץ) פסחים לו ב ד"ה בגמ' ת"ר לחם, שלפיכך קמח חלוט כשר לסוברים כן, עי' ציון הקודם, אע"פ שאינו ראוי להחמיץ, עי' ציון 55, לפי שהיה ראוי להחמיץ קודם החליטה, וע"ש שהיינו דוקא אם היה ראוי לחימוץ בזמן שחל עליו חיוב שמירה, ועי' מי באר (זיסקינד) שם, שהק' עליו.
  60. ↑ עי' מ"א סי' תנד ס"א, שהסתפק בדעת הסוברים שיוצאים יד"ח במצה מסובין, עי' ציון 106, אם היינו משום שראויה עיסה זו להחמיץ, או שאע"פ שאינה ראויה להחמיץ, די בזה שעשויה ממין הראוי להחמיץ, וע"ע חמץ ציון 371 ואילך, ועי' חק יעקב סי' תנד ס"ק א, וא"ר שם ס"ק א' ופמ"ג א"א שם ס"ק א' ומחה"ש שם ס"א, בביאור דברי המ"א שם. וע"ע לחם ציון 84 ואילך.
  61. ↑ ע"ע לחם ציון 42, ועי' להלן ציון 81.
  62. ↑ עי' ציון 2 ואילך.
  63. ↑ קוב"ש פסחים אות קעו בד' רמב"ן הלכות חלה, הסובר שמצה העשויה מחיטים ואורז יוצאים בכולה משום שמחמיצה כולה ע"י שנגררים החיטים אחר האורז, ע"ע הנ"ל שם.
  64. ↑ עי' צל"ח פסחים לה א ד"ה אמר קרא לא תאכל, שמצדד שאין יוצאים באורז ודוחן אף אם מחמיצים ע"י דברים אחרים; קוב"ש שם בד' רא"ש הלכות חלה סי' טו, שכ' לענין עיסת חיטים ואורז שאין די בכך שמחמיץ אף האורז מחמת גרירה, אלא צריך להגיע גם לטע"כ להחשיב העיסה כולה כמין דגן, ע"ע לחם ציון 55. ועי' ציון 56, שלד' הרא"ש גם אין די שהעיסה עשויה ממין המחמיץ, אלא צריכים לשני התנאים, שיהיה ממין המחמיץ, ושיעשה באופן הראוי להחמיץ, ועי' דברי יחזקאל סי' יא אות ד, שכ' כעי"ז בד' רמב"ן חלה שם.
  65. ↑ ע"ע חמץ ציון 489.
  66. ↑ ע"ע חמץ נקשה ציון 38 ואילך.
  67. ↑ חת"ס פסחים לה א ד"ה אמר; עי' מנ"ח מ' י' אות ז' שמצדד כן; דברי יחזקאל יא יח, ובסוף הסימן. ועי' ציון 24, שיש שכ"כ לענין דוחן.
  68. ↑ עי' מנ"ח שם, בדעת רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה שיוצאים בנילושה במי פירות; חי' גור ראיה (מהר"ל) פסחים לה א, וע"ש שדייק כן מן הסוגיה שם.
  69. ↑ עי' ציון 12.
  70. ↑ משנה חלה פ"ג מ"ז, הובאה בזבחים עח א; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; שו"ע סי' תנג ס"ב.
  71. ↑ ע"ע לחם ציון 41 ואילך, וע' טעם כעיקר ציון 160 ואילך וציון 185 ואילך, מחלוקת אם הוא דוקא ברוב דגן או אפ' במיעוט, וע' לחם ציון 65 ואילך וע' טעם כעיקר ציון 170 ואילך וע' אורז ציון 53, מחלוקת במיעוט דגן אם יוצאים בו דוקא כשיש כזית דגן בכדי אכילת פרס, וע"ע לחם שם, אם הוא דוקא כשיש בדגן שיעור חלה.
  72. ↑ ע"ע לחם ציון 74 ואילך.
  73. ↑ עי' ציון 11.
  74. ↑ ציון 40 ואילך.
  75. ↑ ציון 160 ואילך.
  76. ↑ ציון 38 ואילך.
  77. ↑ ציון 693 ואילך.
  78. ↑ עי' ציונים 56, 63, 64.
  79. ↑ עי' ציון 339.
  80. ↑ תי' ב' בתוס' מנחות כג ב ד"ה אלא, ותי' ב' בתוס' זבחים עח א ד"ה אלא, ועי' מקו"ח ביאורים סי' תנה ס"ק ב', בביאור הדברים, וע"ש שנראה מדבריו שצריך שיהיה שיעור הדגן כזית ועוד כאחד משישים מהמין האחר, שלא יוכל לבטלו. ועי' ציון 339.
  81. ↑ עי' תי' א' בתוס' מנחות שם ובתוס' זבחים שם; ע"ע הנ"ל ציון 51 ואילך, 69, לענין מיעוט דגן ורוב אורז, שצריך לאכול כזית ממה שחשוב לחם, ושם שי"ס שכל העיסה חשובה לחם, וי"ס שרק חלק הדגן שבה חשוב לחם; עי' מ"ב סי' תנג ס"ק יד וחזו"א יו"ד סי' כד אות יא, לענין רוב דגן ומיעוט אורז, שיוצא בכזית מן הפת, שכולו חשוב לחם; עי' פמ"ג הקדמה להל' פסח ח"ב פ"א סוף אות ו ומנחת ברוך סי' ע' וחזו"א סי' קצו ד"ה ודעת רמב"ן (ב), לענין רוב דגן, שיוצא באכילת כזית מן הדגן, שרק הוא חשוב לחם.
  82. ↑ עי' תי' א' בתוס' מנחות שם ובתוס' זבחים שם. ועי' ציון 87, שי"ס כן אפ' כשאין לה טעם דגן, כשהרוב דגן.
  83. ↑ עי' משנה חלה פ"ג מ"ז, הובאה בזבחים עח א; עי' ברייתא בירושלמי להלן; עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; עי' שו"ע סי' תנג ס"ב.
  84. ↑ עי' ברייתא בירושלמי פסחים פ"ב ה"ה: יוצאים במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובה דגן; עי' פר"ח סי' תנה ס"ו, שמצדד כן בתחלה ע"פ הברייתא הנ"ל, וע' ציון 91, שחזר בו.
  85. ↑ שעה"מ חומ"צ פ"ו ה"ה ד"ה וראיתי, בדעת תנא שבמשנה חלה פ"ג מ"ה.
  86. ↑ עי' ציון 324 ואילך.
  87. ↑ פר"ח שם.
  88. ↑ שעה"מ שם בדעת רשב"ג שבברייתא בירושלמי שם ובתוספתא חלה פ"ב ה"א.
  89. ↑ ירושלמי חלה פ"ג ה"ה: א"ר הילא בין כרבנין דהכא בין כרבנין דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן.
  90. ↑ עי' תוס' פסחים קטו א ד"ה אתי, לענין מצה מתובלת, שאין מותר אלא בדבר מועט ולא במרובה לפי שמבטל טעם מצה, ונ' שהיינו אפ' ברוב דגן, ועי' ציון 333.
  91. ↑ עי' פר"ח שם במסקנתו, ובית אפרים או"ח סי' יג ד"ה והנה הפר"ח, בדעתו, ועי' ציון 84; חמד משה סי' תנג ס"ב ד"ה וא"ל וד"ה ובל"ז, שברוב אורז חוששים שתהיה ככרכה בסיב שאין יוצא בה לפי שאין טעם מצה. ועי' ר"ח הלוי חומ"צ פ"ו ה"ה, שאין יוצאים בה כשאין טעם דגן משום שאינה חשובה לחם, וע"ש שמצה שעירבו בה מינים אחרים לאחר אפייתה, לא פקע ממנה שם לחם, ולפיכך יוצאים בה ברוב דגן אע"פ שאין בה טעם דגן, וע"ע לחם ציון 46.
  92. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הכ"א; ברייתא מנחות כג ב ורש"י ותוס' שם; רמב"ם חומ"צ פ"ה ה"כ; שו"ע סי' תנה ס"ו.
  93. ↑ תוספתא שם; רמב"ם שם ושו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקפב בדעתו; שו"ע שם.
  94. ↑ ע"ע מצה עשירה. עי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד (כט ב): מתובלת משקין וגו', וראב"ד חומ"צ פ"ו ה"ה ומג"מ שם וב"י ופר"ח סי' תנה.
  95. ↑ גי' רוקח סי' רפג בברייתא מנחות שם, וכ"ה ברא"ש שם פ"ב סי' כג בשמו, וכ"ה בטוש"ע שם.
  96. ↑ ברייתא מנחות שם.
  97. ↑ ציון 69 ואילך, 83 ואילך.
  98. ↑ ציון 79 ואילך.
  99. ↑ ציון 333.
  100. ↑ ציון 675 ואילך. ועי' ציון 693.
  101. ↑ ציון 482 ואילך.
  102. ↑ ציון 65 ואילך.
  103. ↑ ציון 52 ואילך.
  104. ↑ ציון 586, 795 ואילך.
  105. ↑ ע"ע לחם ציון 263 ואילך. ועי' מאירי שבציון 112 פירוש אחר. ועי' חק יעקב וא"ר ופמ"ג א"א סי' תנד ס"ק א, במהות הסובין.
  106. ↑ ר"ן על הרי"ף פסחים לו ב (י ב), בדעת רי"ף שם בביאור הברייתא שם, ועי' ציון 109, שיש שפי' ד' הרי"ף בע"א; טור סי' תנד, בדעת רש"י פסחים לו ב ד"ה הדראה, בביאור הברייתא שם, וכ"נ ד' הרא"ש פסחים פ"ב סי' יד בפי' ד' רש"י שם, ועי' קרבן נתנאל שם אות ז, ועי' ציון 109, שיש שפי' ד' רש"י בע"א. ועי' ציון 60, אם יוצאים בה לפי שראויה להחמיץ, או שאע"פ שאין ראויה להחמיץ יוצאים בה לפי שהיא ממין הראוי להחמיץ. ועי' ב"ח שם ס"א שפי' בדעת רי"ף ורש"י בע"א, שאין כולה סובין אלא שהוסיף בה הרבה סובין. ועי' תוספתא כפשוטה (ליברמן) פסחים פ"ב עמ' 507, על גירסאות אחרות בברייתא זו.
  107. ↑ עי' ציון 133.
  108. ↑ פר"ח סי' תנד, בדעת רי"ף שם ורש"י שם, וע"ש שהיינו דוקא אם ראויה לאכילה. ועי' ציון 323.
  109. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; ר"ן על הרי"ף פסחים לו ב (י ב), ושם בדעת רמב"ן; מהר"ם חלאוה פסחים שם ורא"ש שם פ"ב סי' יד וטור וב"ח ונחלת צבי שם, בדעת רי"ף שם; מהר"ם חלאוה שם ונחלת צבי שם בדעת רש"י שם; שו"ע סי' תנד ס"א. ועי' ראשונים שלהלן. ואת הברייתא פסחים לו ב, שיוצאים בפת הדראה, יפרשו כראשונים שבציון 112.
  110. ↑ ע"ע חלה ציון 511. ר"ן על הרי"ף שם; עי' רא"ש פסחים פ"ב סי' יד: אינה לחם ופטורה מחלה; ט"ז וביאור הגר"א סי' תנד ס"ק א'. ועי' ציון 161.
  111. ↑ עי' ציון 134. מ"מ חומ"צ פ"ו ה"ה בשם רא"ה; עי' רא"ש שבציון 110; עולת שבת סי' תנד ס"א; עי' לבוש סי' תנד ס"א, שאין חשוב לחם לפי שאין ראוי למאכל אדם, ועי' ציון 170.
  112. ↑ רמב"ם שם; ר"ן פסחים שם, ושם בשם רמב"ן, ורא"ש שם וטור שם בד' רי"ף שם, ומ"מ שם בשם רא"ה, שזהו שאמרו בברייתות בפסחים שם שיוצאים בפת הדראה; מאירי שם, ולדעתו תערובת זו היא הנקראת סובין, היינו הקמח הנשאר אחר הניפוי הראשון, אבל הפסולת לבדה, היא הנשאר אחר הניפוי השני, אינה סובין אלא מורסן; שו"ע שם. ועי' רע"א שבציון 734, שיש לנפות הקמח מן הסובין שבו.
  113. ↑ עי' מ"א סי' תנד ס"ק ב'.
  114. ↑ טור שם; פר"ח שם בדעת הרמב"ם שם, ושם שכן נוהגים; בית מאיר שם ס"א.
  115. ↑ פר"ח שם בדעת שו"ע שם, ע"פ ברייתא פסחים לז א: יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח, שמשמע שדין פת הדראה כדין סריקין, שאמרו בהם שם: אין עושים סריקין המצויירין בפסח, עי' ציון 951.
  116. ↑ ע"ע לחם ציון 248 ואילך, ועי' מאירי פסחים לו ב, שהוא הפסולת הנשארת בנפה אחר שמנפים בה סובין, שהם לדעתו הנשאר בנפה לאחר הניפוי הראשון, עי' ציון 112.
  117. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; ר"ן על הרי"ף פסחים לו ב (י ב), ושם בדעת רמב"ן; שו"ע סי' תנד ס"א.
  118. ↑ ע"ע חלה ציון 511. ר"ן על הרי"ף שם; עי' ט"ז וביאור הגר"א סי' תנד ס"ק א'. ועי' ציונים 153, 161.
  119. ↑ עי' ציון 134. עי' לבוש סי' תנד ס"א, שאין חשוב לחם לפי שאין ראוי למאכל אדם, ועי' ציון 170.
  120. ↑ ירושלמי חלה פ"א ה"ה. ועי' ציונים 165, 167, 416, ובע' חלה ציון 464 ואילך, פירושים אחרים בעיסת כלבים.
  121. ↑ חלה פ"א מ"ח; ירושלמי שם; רמ"א סי' תנד ס"ב, ומ"ב שם ס"ק י' בדעתו.
  122. ↑ ר"ש חלה שם; פירוש א' ברשב"א פסקי חלה ש"א אות ט'.
  123. ↑ ר"ש חלה שם; רמ"א שם. ועי' ציון 135.
  124. ↑ חק יעקב שם ס"ק ג'.
  125. ↑ באה"ל שם, ע"פ רשב"א שם, שהרי אינו קרוי לחם.
  126. ↑ באה"ל שם ד"ה שאינו, בדעת פמ"ג.
  127. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; ר"ן על רי"ף פסחים (י ב); שו"ע סי' תנד ס"א, ועי' באה"ל שם ד"ה שאינו, שהיינו דוקא כשאין המורסן מרובה עד שאין ראוי לאכילה, כדלעיל.
  128. ↑ עי' ציון 106 ואילך, מחלוקת לענין פת סובין.
  129. ↑ רשב"א פסקי חלה שם, לענין מורסן, בפירוש השני, הובא בבאה"ל סי' תנד ס"ב ד"ה שאינו, ועי' חק יעקב שבציון הבא, שנ' שהבין בדעת הרשב"א שרק אין מצטרף לשיעור, אבל יוצאים בו.
  130. ↑ ע"ע חלה ציון 190. עי' ב"ח סי' תנד ס"א, ופמ"ג שלהלן בדעתו, בדעת רש"י ורי"ף שבציון 106; פמ"ג מ"ז שם ס"ק א'; שו"ע הרב שם; חק יעקב שם ס"ק ב', ושם בדעת מ"מ חומ"צ פ"ו ה"ה, ובדעת רשב"א פסקי חלה ש"א סי' א' אות ט', ושכן משמעות הפוסקים; עי' מ"ב שם.
  131. ↑ עי' פר"ח סי' תנד בשם בית מועד, שמשמע כן; עי' ברכ"י שם בשם מהר"א אזולאי, שמשמע כן, וע"ש בשם אחרונים נוספים.
  132. ↑ מ"א סי' תנד ס"א, לענין מורסן, ועי' ביאור ספיקו במחה"ש שם ובא"א בוטשאטש שם, שמחד י"ל שיהא הדין כחלה שאין מצטרפים, שהרי למדים מצה מחלה בהקש "לחם לחם", עי' ציון 154 ואילך, ומאידך י"ל שדוקא בשעת גלגול אין חשובה לחם, לפיכך פטורה מחלה, אבל חשובה לחם בשעת אכילה, וזהו הזמן הקובע למצה.
  133. ↑ דברים טז ג. רש"י ברכות לז ב ד"ה כזית ופסחים לז א ד"ה העשויה, ע"פ גמ' שם; עי' החינוך מ' י': לאכול לחם מצה, ומנ"ח שם ד"ה והנה דקדק, בדעתו. ועי' להלן מקורות נוספים על כל מצה ומצה בפ"ע.
  134. ↑ ציון 111.
  135. ↑ ציון 123.
  136. ↑ ע"ע ברכת הפת.
  137. ↑ ראשון לציון ודברי דוד ברכות לז ב ד"ה גמ' טרוקנין, ומנ"ח מ' י' ד"ה והנה דקדק, ומגן גיבורים שלטי גבורים סי' קסח ס"ק יד, ע"פ גמ' שלהלן. וע"ע ישיבת סוכה ציון 1311 ואילך.
  138. ↑ ע"ע ברכת הפת ציון 55 ואילך, מחלוקת אמוראים, שי"ס שברכתם כברכת הפת כל שיש להם תואר לחם, וי"ס שדוקא אם באו מלחם גדול, ועי' גמ' מנחות עה ב וברכות לז ב צד נוסף בדעת ר' יוסף.
  139. ↑ עי' ברייתא מנחות שם וברכות שם, שיוצאים בה, וגמ' שם שהיינו דוקא לסוברים שברכתה כברכת הפת. ועי' באה"ל סי' תסא ס"ד ד"ה יוצא אדם, שהיינו אף בפירורים דקים כקמח, וע"ש שייעץ לעשות כן לזקן או חולה שאין יכול לאכול מצה, וצ"ע אם כוונתו שאינו אלא לזקן או חולה, כשם שכתבו ראשונים לענין שרויה, עי' ציון 274.
  140. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  141. ↑ גמ' מנחות שם וברכות שם. ראשל"צ שם; דברי דוד שם; מנ"ח שם; מגן גיבורים שם. וע"ע לחם ציון 303 ואילך.
  142. ↑ ע"ע ברכת הפת ציון 33 ואילך, וע"ש בהמשך דוגמאות נוספות. מנ"ח שם.
  143. ↑ עי' אחרונים שלהלן. ועי' ראשל"צ ומגן גיבורים ומנ"ח שלהלן, שהוכיחו כן ממצה שנילושה במי פירות, שדנים בה משום מצה-עשירה, ע"ע, ומשמע שלא נפסלה אפ' באכילת עראי משום שהיא פת הבאה בכסנין, ע"ע ברכת-הפת שם.
  144. ↑ עי' לח"מ ברכות פ"ג ה"ט, שמה שאין ברכתה כפת באכילת עראי, היינו משום שאין הדרך לקבוע עליה, ולא משום שאין לה שם לחם, ועי' פמ"ג א"א סי' קסח ס"ק טז, שהסכים עמו; ראש יוסף ברכות לח א, בדעת רמב"ם ברכות פ"ג; רע"א לשו"ע שם ס"ז; קה"י ברכות סי' כה. ועי' דברי דוד שם שכ' כעי"ז, שחשוב לחם אלא שאין קובעים עליו ולפיכך אין ברכתו כלחם, ובפסח א"צ קביעות לפי שצריך לחם עני, ודייק כן מדברי מר בר רב אשי בברכות לח א, לענין טרוקנין שלהלן: לחם עני בעינן.
  145. ↑ ראשל"צ שם ומגן גיבורים שם ומנ"ח שם, ועי' קה"י שם שהק' על סברא זו. ועי' מנ"ח שם, שכשאוכלה למצוה לעולם מברכים עליה כברכת הפת, לפי שאכילתה קבע. וע"ע ישיבת סוכה ציון 1333.
  146. ↑ דברי דוד שם.
  147. ↑ ברכות לח א. עי' ציון 204
  148. ↑ ע"ע ברכת-הפת. אחרונים הנ"ל.
  149. ↑ עי' פי' ר"ח (הודפס בש"ס מהדורת וגשל) ברכות לח א; ב"ח סי' קסח ס"ט ומאמר מרדכי שם ס"ק כט בדעתו.
  150. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' ר"ח שם; ב"ח שם ומאמר מרדכי שם בדעתו. ועי' שעה"צ סי' תסא ס"ק יג, שמשמע קצת כן בדעת ב"י סי' קסח.
  151. ↑ לח"מ ברכות פ"ג ה"ט בד' ב"י סי' קסח ד"ה טרוקנין; ראש יוסף ברכות לח א ומנ"ח שם, בדעת טור שם, ועי' ב"י שם שדחה פירוש זה; עי' מ"א סי' קסח ס"ק טז.
  152. ↑ ציון 220 ואילך.
  153. ↑ רמב"ם פיהמ"ש חלה פ"א מ"ח; ר"ן על הרי"ף פסחים לו ב (י ב); עי' רא"ש פסחים פ"ב סי' יד; מאירי פסחים לז א ד"ה ושלשה דינין; מ"מ חומ"צ פ"ו ה"ה בד' רמב"ם שם; עי' ט"ז וביאור הגר"א סי' תנד ס"ק א'; שו"ע הרב שם ס"א.
  154. ↑ דברים טז ג.
  155. ↑ במדבר טו יט.
  156. ↑ שו"ע הרב שם. ועי' לבוש שם ס"א.
  157. ↑ משנה חלה פ"א מ"ח; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה; טוש"ע סי' תנד ס"ב.
  158. ↑ עי' ציון 165, אמוראים וראשונים שפרשו כן. ועי' ציונים 120, 416, פירושים אחרים.
  159. ↑ ע"ע חלה ציון 481. עי' רמב"ם פיהמ"ש חלה פ"א מ"ח, וסתר לדבריו בהל' חומ"צ שם, שמשמע שהוא משום שלא השתמרה לשם מצה, עי' ציון 416 .
  160. ↑ עי' ציון 109.
  161. ↑ עי' ציון 110.
  162. ↑ ע"ע חלה ציון 551.
  163. ↑ פר"ח סי' תנד, משום שאע"פ שאין חשובה לחם, חשובה לחם עני.
  164. ↑ עי' אחרונים שבציון 132.
  165. ↑ ירושלמי חלה פ"א ה"ה; רמב"ם פיהמ"ש חלה פ"א ה"ח, וע"ש שאין יוצאים בה לפי שאין חייבת בחלה, ועי' ציונים 158, 159; עי' שו"ע סי' תנד ס"ב ועולת שבת שם. ועי' להלן בסמוך, ובציונים 120, 416 ובע' חלה ציון 464 ואילך, פירושים אחרים בעיסת כלבים.
  166. ↑ עי' דעת ר"ל בירושלמי שם ור"ש פיהמ"ש שם, הובאה להלן ציון 169, ורמ"א סי' תנד ס"ב ועולת שבת וט"ז ופמ"ג מ"ז שם בדעתו.
  167. ↑ עי' ר' יוחנן ור' בא בירושלמי חלה שם, וטור יו"ד סי' של בשם רמב"ן חלה, וב"י שם בביאור דבריו. ועי' מ"א סי' תנד ס"ק ג' ופמ"ג א"א ס"ק ג' ומ"ז ס"ק ג', שכן דעת רמ"א שם ס"ב להלכה. ועי' לעיל בסמוך, ובציונים 120, 416, ובע' חלה ציון 464 ואילך, פירושים אחרים בעיסת כלבים.
  168. ↑ עי' ציון הבא; עי' רמ"א סי' תנד ס"ב ומ"א שם ס"ק ג' ועולת שבת שם ומ"ב שם ס"ק י' בדעתו. ועי' ביאור הגר"א שם שכ"כ אף בדעת רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה.
  169. ↑ ר"ל בירושלמי חלה פ"א מ"ה, הובא בר"ש למשניות שם מ"ח. ועי' ציונים 164, 416, פירושים אחרים בעיסת כלבים.
  170. ↑ עי' לבוש שבציון 111.
  171. ↑ עי' רמ"א שם וביאור הגר"א שם; לבוש סי' תנד ס"א.
  172. ↑ לבוש שם, ע"פ דברים ח ג: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
  173. ↑ ע"ע אכילה. פמ"ג מ"ז סי' תנד סוף ס"ק ג'.
  174. ↑ לבוש שם, משום שאין חשובה לחם; פמ"ג מ"ז שם, שחשובה אכילה שלא כדרך, ובא"א שם ס"ק ג' בדעת רמ"א שם, לפי שאין חשובה לחם לענין חלה.
  175. ↑ פמ"ג א"א שם ס"ק ג', בדעת הסוברים בטעם פסול עיסת כלבים, שאינה משומרת לשם מצה, עי' ציון 416, שאם נשמרה למצה כשרה אף כשאין ראויה אלא ע"י הדחק.
  176. ↑ מנח"י ומנח"ב לתוספתא שלהלן, ע"פ פסחים לז ב.
  177. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הי"ג. ועי' ציון הבא, שמשמע בטעם הפסול שאין חשוב לחם, ועי' ציון 55 ואילך, שנחלקו אחרונים בדעת ראשונים בקמח חלוט, שי"ס שאין יוצאים בו לפי שאין בא לידי חימוץ, וי"ס שיוצאים בו.
  178. ↑ חסדי דוד לתוספתא שם, ועי' מנחת ביכורים שם שפי' שהיינו משום שאינה לחם עני.
  179. ↑ ציון 177 ואילך, שנחלקו תנאים אם חשובה לחם.
  180. ↑ רשב"ם פסחים קיט ב ד"ה סופגנין, וכעי"ז ברש"י שם לז א ד"ה הסופגנין.
  181. ↑ פנ"מ לירושלמי חלה פ"א ה"ג (ז א) ד"ה הסופגנין.
  182. ↑ עי' מהותו בציון 214. חסדי דוד לתוספתא שם הי"ג. ועי' ציון 234 פירוש אחר במהות הסופגנין, שהם בלילה רכה והתבשלו ולא נאפו.
  183. ↑ ירושלמי שם. ועי' ציון 207, פירוש אחר במהות טריקתא וסופגנין.
  184. ↑ פסחים קיט ב; תוספתא פסחים פ"ב ה"כ, ועי' חזון יחזקאל שלהלן שהק' סתירה מתוספתא שלהלן, ועי' חסדי דוד שם הי"ג, שמחלוקת תנאים היא.
  185. ↑ ירושלמי חלה שם.
  186. ↑ רשב"ם שם; עי' ברייתא פסחים לז א, שפטורים מן החלה, ורש"י שם ד"ה ופטורין, שאלו אינן לחם, ושם בגמ' שמשמע שדין מצה שוה לדין חלה; עי' חסדי דוד שם.
  187. ↑ ע"ע מצה עשירה. מכילתא דר"י בא מסכתא דפסחא פרשה י' ד"ה כל מחמצת, לענין אספגנין, ועי' חזון יחזקאל ומנח"ב לתוספתא פסחים פ"ב הי"ג.
  188. ↑ מכילתא דר"י שם לענין אספגנין, ועי' חזון יחזקאל שם.
  189. ↑ תוספתא פסחים שם הי"ט, וסותר לתוספתא שלעיל, ועי' חסדי דוד שם שמחלוקת תנאים היא.
  190. ↑ ירושלמי חלה שם.
  191. ↑ תוספתא שם הי"ט; ר' יוחנן בירושלמי שם, ע"פ משנה חלה שם לענין חלה. ועי' ציון 248 ואילך.
  192. ↑ מנח"י ומנח"ב לתוספתא שם.
  193. ↑ ציון 248, על שאר מצות שנאפו בחמה.
  194. ↑ רש"י פסחים לז א ד"ה איסקריטין; מנחת ביכורים לתוספתא שלהלן.
  195. ↑ מאירי שם ד"ה ונמצא, ועי' ציון 234.
  196. ↑ עי' מהותו בציון 214. חסדי דוד לתוספתא שם הי"ג.
  197. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הי"ג.
  198. ↑ עי' גמ' פסחים לז א, שפטורים מן החלה, ורש"י שם ד"ה פטורין, שהיינו משום שאין חשובים לחם, וגמ' שם שמשמע שדין מצה שוה לדין החלה; עי' חסדי דוד שם.
  199. ↑ מכילתא דר"י בא מסכתא דפסחא פרשה י' ד"ה כל מחמצת; מנחת ביכורים לתוספתא שם.
  200. ↑ מכילתא שם.
  201. ↑ ברכות לז ב.
  202. ↑ ע"ע ברכת-הפת ציון 93.
  203. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 94.
  204. ↑ ברכות לח א; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו; טור סי' תסא בשם בה"ג; רי"ף פסחים (יא ב); רא"ש שם פ"ב הי"ז; באה"ל שם ס"ב ד"ה בין, ותמה על השו"ע שלא הביאו. ועי' מאירי פסחים לז א, בשם קצת אחרוני הרבנים, שהיינו בין בבלילה רכה ובין בבלילה עבה, ולא כאותם שחילקו בזה, עי' להלן. ועי' אג"מ או"ח ח"א סי' קנג, שצריך שתאפה באופן שלא תהיה מגולה לאויר אלא יהיה לגומא גג וכתלים.
  205. ↑ ב"י סי' קסח ד"ה טרוקנין, בביאור דברי מר בר רב אשי בברכות שם.
  206. ↑ ב"ח שם אות ו' בדעת בה"ג.
  207. ↑ עי' שאילתות סוף שאילתא עז; רמב"ן מלחמת ה' פסחים (יא ב) ע"פ ירושלמי חלה א ג (ז א) שכשם שנחלקו במחבת שהאש תחתיו אם יוצאים בהם, כך נחלקו בסופגנין שהם טריקתא אם יוצאים בהם, ומפרש שטריקתא היינו טרוקנין שהם כובא דארעא, ועי' ציון 180 שיש שפי' סופגנין וטריקטא שבירושלמי באופן אחר, שאינם כובא דארעא.
  208. ↑ עי' ציונים 214, 220. שאילתות שם; רמב"ן שם.
  209. ↑ ע"ע ברכת הפת ציון 92 ואילך.
  210. ↑ לח"מ וראש יוסף ומנ"ח שבציון 151.
  211. ↑ מהר"ם חלאוה פסחים לז א בשם ר"ת, ועי' כעי"ז במאירי שם ד"ה וממה, שלא אמרו שיוצאים בה אלא כשהיה בה קמח הרבה והיא כעין לישה.
  212. ↑ ציון 142 ואילך.
  213. ↑ עי' להלן, שבמשקה מרובה לדברי הכל אינה לחם.
  214. ↑ עי' פני משה לירושלמי שלהלן ד"ה ר' יוסי, ומאה"פ שם ד"ה ר' יוסי, ועי' להלן.
  215. ↑ עי' להלן שבהרתיח ואח"כ הדביק י"ס שחשובה לחם לד"ה.
  216. ↑ ברייתא פסחים לז א, וגמ' שם שלדעת ר' יוחנן היינו אפ' בהדביק ולבסוף הרתיח; חסדי דוד לתוספתא פסחים פ"ב הי"ג, בדעת תוספתא שם הי"א, שיוצאים בסופגנין, שהיינו מעשה אילפס, וע"ש שמחלוקת תנאים היא בתוספתא אם חשובים לחם, ועי' להלן, ועי' ציונים 184, 189; ר' יוסי בירושלמי חלה פ"א ה"ג (ז א, ב), הובא בתוס' פסחים לז ב ד"ה דכ"ע, בדעת ר' יוחנן; עי' בבלי פסחים שם, שמשמע שכשם שנחלקו ר"י ור"ל במעשה אלפס אם חשוב לחם לענין חלה, כך נחלקו לענין מצה.
  217. ↑ ר' יוסי בירושלמי שם (ז ב) ופנ"מ ד"ה ולית ורידב"ז ד"ה ר' יוחנן. ועי' גמ' פסחים שם, שאת הברייתא שם הסוברת שיוצאים במעשה אלפס, יבאר ר"ל שהיינו כשהרתיח ולבסוף הדביק, עי' להלן. וע"ע לחם ציון 132, שתנור שהסיקוהו מתחתיו דינו כאילפס. ועי' ארחות רבינו (מהדורה חדשה ח"ב עמ' לט), בשם רי"י קניבסקי, שתנור גז שיש אש מתחתיו וגם מתוכו, חשוב כתנור ולא כאלפס, אע"פ שאין די בחום שבתוכו לאפות לבדו בלא החום שמלמטה, וע"ש שלעצמו חשש שהוא כמעשה אילפס, וע"ש מכתבי רש"ז אוירבך ורי"ש אלישיב, שמאחר ונעשה לאפיה ולא לבישול, וגם הרתיח ולבסוף הדביק, חשוב מעשה תנור אף לסוברים שהרתיח ולבסוף הדביק באלפס אינו חשוב תנור, עי' להלן. ועי' מכתב רי"ש אלישיב שם, שאם החום בהסק מתחתיו רב בפנים כחום שבהסק מבפנים, חשוב לחם ויוצאים בו, ומשמע שם שכן הדין אפילו באילפס. ועי' מאמר ר"פ צימטבוים בתל תלפיות תרע"ג סי' קעא, שאין יוצאים במעשה אילפס אא"כ היה האש תחתיו ממש, ולפיכך איו יוצאים במאפה תנור מתכת שהאש אינה ממש תחתיו אלא הבלה מגיע אליו.
  218. ↑ עי' חסדי דוד לתוספתא שם הי"ג, בדעת תוספתא שם שאין יוצאים בסופגנין, שהם מעשה אילפס, וע"ש שנחלקו בזה תנאים בתוספתא, עי' לעיל.
  219. ↑ רי"ף פסחים (יא ב) ע"פ גמ' פסחים לז ב לענין חלה, ומשמע שם שאף לענין מצה, שלמד ר"י מן הכתוב בויקרא כו: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, שהאפוי בתנור קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אין קרוי לחם.
  220. ↑ ציון 207. ועי' ציון 230, לענין מעשה טפקא.
  221. ↑ עי' ספר הישר לר"ת חלק החידושים סי' שמד; מהר"ם חלואה פסחים לז א, ומהרש"א שם, בדעת ר"ת, ועי' כעי"ז בתוס' שם ב' ד"ה דכ"ע, לענין חלה; מאירי שם ד"ה יש בזו, בשם קצת אחרוני הרבנים.
  222. ↑ שפ"א שם לז א, שמא לענין מצה אין לחלק במעשה אילפס בין בלילה עבה לרכה.
  223. ↑ פנ"מ שם (ז א) ד"ה א"ל ר' יוחנן.
  224. ↑ מהר"ם חלאוה פסחים לז א ד"ה ור' יוחנן, וע"ש ששמן מעט כעין לחמי תודה אינו חשוב ע"י משקה, אלא חשוב מעשה אילפס.
  225. ↑ ירושלמי שם (ז א), הובא בתוס' שם.
  226. ↑ עי' ברייתא פסחים שם, שיוצאים במצה העשויה באלפס, וגמ' שם שלדעת ר"ל היינו כשהרתיח תחלה. ועי' שפ"א שם, שאי"ז אלא אם הרתיח האלפס באור, אבל אם הרתיח בחמה אין חשוב לחם, וכ"נ במאירי פסחים לז א ד"ה ומ"מ.
  227. ↑ עי' רי"ף פסחים (יב ב) בשם "איכא דפסק", בדעת ר"י בפסחים לז ב, שאמר שאין חשוב לחם לענין חלה אלא העשוי בתנור. וע"ע לחם ציון 125 ואילך. ועי' לעיל ציון 217.
  228. ↑ ציון 118 ואילך.
  229. ↑ עי' טור תחי' סי' תסא.
  230. ↑ טור סי' תסא בשם בה"ג. ועי' ציון 216 ואילך, מחלוקת אמוראים אם יוצאים במצה שנאפתה באש מלמטה ולא מן הצד כמעשה תנור, כגון מעשה אילפס וכובא דארעא, ועי' ציון 217 לענין תנור גז.
  231. ↑ ב"ח שם אות ו' בדעת בה"ג שם.
  232. ↑ ציון 1139.
  233. ↑ ע"ע חליטה ציון 1.
  234. ↑ עי' פסחים לז א לענין חלת המשרת, שהוא חלוט של בעלי בתים, שאין חשוב לחם לענין חלה, ותוס' לו ב ד"ה פרט, שמוכיח משם שאין חשוב לחם אף לענין מצה, ושם בתירוץ השני בתוס', שמשמע שהוא בין בעיסה רכה ובין בעבה, ומה שמשמע בפסחים לו ב: לחם עני פרט לחלוט, שעכ"פ חשוב לחם, היינו כשחזר ואפאו; מאירי פסחים לו ב, ובעה"מ והשגות הראב"ד לרמב"ן בפירוש הראשון שם (יא א), ע"פ גמ' שם: לחם עני פרט לחלוט, שכוונת הגמ' שהתמעט מ"לחם", ולא מ"עני". ועי' מאירי פסחים לז א ד"ה ונמצא, ע"פ ברייתא שם לענין חלה, שבין סופגנין ודובשנין, שהן בלילה רכה, ובין אסקריטין, שהם בלילה עבה, אין חשובים לחם לפי שהתבשלו ולא נאפו, ועי' ציונים 181, 195.
  235. ↑ עי' ציון 245 ואילך.
  236. ↑ עי' תוס' פסחים לו ב ד"ה פרט, בתירוץ הראשון, ורא"ש פסחים פ"ב סוף סי' יג, ביישוב סתירת הסוגיות, שבפסחים לז שם, משמע שאינו לחם, ושם לו ב: לחם עני פרט לחלוט, משמע שחשוב לחם, שזה בבלילה עבה וזה ברכה; עי' מאירי שם לז א בשם קצת אחרוני הרבנים.
  237. ↑ יבמות מ א; עי' שאילתות סוף שאילתא עז, ע"פ דברי ר' יוחנן ור"ל בפסחים לז א, שמשמע שחלוט של בעלי בתים שחזר ואפאו בתנור חשוב לחם לענין חלה; תוס' פסחים לו ב ד"ה פרט, בתירוץ השני, ע"פ גמ' שם: לחם עני פרט לחלוט, שמשמע שחשוב לחם, והיינו כשחזר ואפאו.
  238. ↑ עי' ציון 245 ואילך.
  239. ↑ תוס' שם; עי' מאירי שם ובעה"מ שם והשגות הראב"ד שם.
  240. ↑ עי' רי"ף פסחים (יא ב) ע"פ פסחים לז ב, לענין חלה, שנחלקו ת"ק ר' יהודה, לסוברים שאין מעשה אלפס חשוב לחם, אם חשוב לחם כשחזר ואפאו, שר"י דרש מן הכתוב בויקרא כו: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, שרק העשוי בתנור אחד חשוב לחם.
  241. ↑ עי' ציון 245 ואילך.
  242. ↑ עי' רמב"ן מלחמת ה' שם.
  243. ↑ ציון 158 ואילך.
  244. ↑ ציון 177.
  245. ↑ ציון 582 ואילך.
  246. ↑ ציון 56.
  247. ↑ ציון 1163.
  248. ↑ עי' תוספתא פסחים פ"ב הי"ט וירושלמי חלה פ"א ה"ג: ואין יוצאים בסופגנין שנעשו בחמה, ועי' דרך אמונה שלהלן שמשמע שה"ה בכל עיסה ול"ד סופגנין; עי' פסחים לז א, שהנעשה בחמה אין חשוב לחם לענין חלה, ושם שמשמע שדין מצה שוה לדין חלה; שו"ע הרב סי' תסא ס"ו; עי' חק יעקב סי' תסא ס"ק ח' בדעת ריא"ז בשה"ג פסחים (יא ב).
  249. ↑ מנח"י ומנח"ב לתוספתא שם; שו"ע הרב שם; דרך אמונה ביאור ההלכה ביכורים פ"ו ד"ה ליבשה בחמה, ע"פ רמב"ם שם, וע"ש שתמה עליו שלא הזכיר הלכה זו בהלכות מצה.
  250. ↑ ציון 100 ואילך.
  251. ↑ מהר"ם חלאוה פסחים לז א בשם ר"ת ומאירי שם ד"ה יש בזו, בשם קצת אחרוני הרבנים. ועי' שפ"א שם שנראה שהסתפק בזה.
  252. ↑ ע"ע חלה ציון 706 ואילך, שי"ס כן לענין חיוב חלה, ועי' מאירי פסחים לז א ד"ה ומ"מ וד"ה ושלשה דינים, שמשמע שה"ה למצה, ועי' דרך אמונה בירור ההלכה ביכורים פ"ו הי"ב ד"ה ליבשה, שמסתפק אם לדמות מצה לחלה לענין זה, ועי' ציון 153, שי"ס שכל שאין חשובה לחם לענין חלה אין חשובה לחם לענין מצה.
  253. ↑ רש"י פסחים לז א.
  254. ↑ פסחים שם; ירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"ד: כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו; טוש"ע סי' תסא ס"ג. ועי' מ"ב שם ס"ק יג, שסימן זה אינו אלא כשהמצה חמה, ולא כשנצטננה, ועי' חזו"א או"ח סי' קכ ס"ק יז שאין הצינון גורם אלא שאם עבר זמן מרובה מהאפיה אפשר שנתיבש הבצק. ועי' מ"ב שם, שבספק אם חוטין נמשכין ממנה, אם המצה עדיין חמה, תוחב אצבע תוך המצה, ואם אינו נדבק בה עיסה, יש להתירה, ואם נצטננה המצה אפשר שאין ראיה מזה, ועי' א"ר שם ס"ק ח', שיש להקל במצה צוננת בבדיקה זו במקום הפסד מרובה או בתערובת, ועי' חזו"א שם שפקפק בבדיקה זו, ועי' לבושי מרדכי תנינא סי' מא. ועי' שעה"צ שם ס"ק יט, שאם אין נפרכת כשמטלטלים אותה, זהו סימן מובהק שאין חוטים נמשכים ממנה, ועי' חזו"א שם שכ' כעי"ז שאם אינה נכפלת ודאי אין חוטים נמשכים, ושם שאם נתיבשה אין ראיה מכך שמטלטלת ולא נפרכת. ועי' באר אברהם (משכיל לאיתן) פסחים שם.
  255. ↑ עי' רש"י מנחות עח ב ד"ה והא, ומ"א שם ס"ק ה' וחק יעקב שם ס"ק ט בדעתו; מ"ב שם ס"ק יג.
  256. ↑ פי' ר"ח פסחים שם, הובא במ"ב שם ס"ק טו. וע"ע לחם ציון 185 ואילך.
  257. ↑ מרדכי פסחים סי' תר בשם ריב"א; מ"ב שם ס"ק טו, ושם שסימן זה הוא אף כשנצטננה המצה. וע"ש שבספק קרימת פנים יש להחמיר אפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט, שספק דאורייתא הוא. ועי' חזו"א שם שאם ראו שקרמו פניה במקום אחד אין חוששים שלא קרמו בכולה.
  258. ↑ דרכ"מ סי' תסא ס"ב בשם מרדכי שם, ועי' מ"ב שם שצריך: קרימה מעליא שאין בה ספק, ועי' שעה"צ שם ס"ק כג, שדין הקרימה כדינה לענין שבת, ועי' מ"ב סי' רנד ס"ק כו, וכעי"ז בחזו"א או"ח שם, שבפת דקה די בקרימת צד אחד, או שכנגד האש או המדובק בתנור, ובפת עבה צריך שיקרם משני הצדדים. וע"ע הנ"ל שם.
  259. ↑ עי' מרדכי שם בשם ריב"א, שכ"מ לענין אפיה בשבת, ע"ע, ולענין לחמי תודה, ע"ע ציון 355, וע"ע לחם שם.
  260. ↑ מרדכי שם; עי' ראשונים ואחרונים שבציון 1106.
  261. ↑ עי' חק יעקב שם ס"ק י', ושעה"צ שם ס"ק כג בדעתו, וע"ש שהסכים עמו כשאין ברור שהיא קרימת פנים גמורה, שאז אם חוטים נמשכים מסתמא לא נקרם כהוגן, אבל אם קרמו פניה בודאי, הוכחה היא שאין חוטים נמשכים. ועי' חמד משה סי' תסא ס"ק ב', שאין די בקרימת פנים אלא בפת דקה, אבל בעבה צריך שלא יהיו חוטים נמשכים, ועי' נו"ב או"ח סי' פ', וע"ע לחם שם.
  262. ↑ ציון 1105 ואילך.
  263. ↑ ציון 212 ואילך.
  264. ↑ חולין קכ א ופסחים לה א: המחהו וגמעו וגו' אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; ב"י סי' תסא.
  265. ↑ ע"ע מצה עשירה. עי' גמ' חולין שם, ועי' נוב"י שם שהבין הדברים כפשוטם, ועי' ראשונים שבציון 266, שפי' בכוונת הגמ' שאינה לחם כלל.
  266. ↑ ר"ח ותוס' הרא"ש פסחים שם; שטמ"ק ומאירי חולין שם, וע"ע לחם ציון 378, 379. ועי' גמ' חולין שם: האי לאו לחם עני הוא, ועי' כת"י שבהגהות וציונים במהדורת עוז והדר שם, שי"ג: לאו לחם הוא.
  267. ↑ עי' תוס' חולין שם ד"ה לחם עני, ועי' ראש יוסף חולין שם, שחולק, שהרי שתיה בכלל אכילה, וע"ע אכילה ציון 45 ואילך, וע' שתיה; עי' רש"י פסחים שם ד"ה אין אדם, ונוב"י קמא יו"ד סי' לד, שנראה שפירש דבריו כדברי התוס' הנ"ל, וכן פי' בדברי יחזקאל (ברשטיין) סי' יא ענף א' אות ג', ועי' ציון 268 פירוש אחר בדבריו.
  268. ↑ ראש יוסף ורש"ש וגליון מהרש"א פסחים שם ומנ"ח מ' י' אות ו', בדעת רש"י פסחים שם. ועי' רש"ש ושפ"א שם ונוב"י שם, הטעם שרש"י כ' טעם אחר מהמפורש בחולין שם, שאינו לחם עני.
  269. ↑ ע"ע אכילה ציון 33.
  270. ↑ ב"ח שם ס"ק ה'.
  271. ↑ עי' ציון 328.
  272. ↑ עי' רש"י פסחים מא א ד"ה יוצאין.
  273. ↑ ברייתא בברכות לח ב ופסחים מא א ותוספתא פסחים פ"ב הי"ט: יוצאים ברקיק השרוי; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו; שו"ע סי' תסא ס"ד.
  274. ↑ רי"ף פסחים (יא ב); עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"י; רא"ש שם פ"ב סי' יז; מ"א שם ס"ק ז' ומ"ב שם ס"ק יז.
  275. ↑ עי' ציון 302.
  276. ↑ ע"ע כבוש ציון 129 ואילך. חק יעקב שם ס"ק יג; א"ר שם ס"ק יא; מ"ב שם.
  277. ↑ פמ"ג א"א שם ס"ק ח'; עי' שעה"צ שם ס"ק כח.
  278. ↑ עי' ברייתא בפסחים מא א וברכות לח ב ותוספתא פסחים פ"ב הי"ט: יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, ועי' רי"ף פסחים שם (יא ב) ורא"ש שם פ"ב סי' יז ורמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו, ששרוי שנימוח אין יוצאים בו, ועי' ב"י סי' תסא בדעתם, שדברי הברייתא: שלא נימוח, אמורים אף לענין השרוי, וכן דעת ב"י להלכה, ועי' להלן פירוש אחר בדעת הראשונים הנ"ל; עי' פסחים לה א וחולין קכ א: תניא וגו' המחהו וגמעו, אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ועי' ביאור הגר"א סי' תסא ס"ד ד"ה והוא, ששראו ונימוח שוה להמחהו וגמעו, ועי' ציון 264, שיש שחילקו ביניהם; עי' רש"י פסחים שם ד"ה אין יוצאין, שאין יוצאים בנימוח לגמרי שאינו לחם; שו"ע סי' תסא ס"ד.
  279. ↑ רש"י שם. ועי' להלן לענין המחהו וגמעו כמה טעמים שאין יוצאים בו, וציון 278 שי"ס ששרוי שנימוח שוה להמחהו וגמעו.
  280. ↑ ב"י שם בדעת הטור שם, שהבין כן בדעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש שלעיל, שלרבי יוסי בברייתא שם יוצאים אף בנימוח.
  281. ↑ ב"י שם בדעת טור שם, שזו כוונת רי"ף שם ורמב"ם שם ורא"ש שם, שיוצאים בו דוקא אם לא נימוח.
  282. ↑ מהרי"ל סדר ההגדה סי' לא; מהרש"א שם לתוס' ד"ה אבל; באה"ל שם ד"ה והוא שלא נימוח, בדעת ב"י שם.
  283. ↑ ב"ח שם בדעת רש"י שם; עי' מנ"ח מ' י' ד"ה והעולה; באה"ל שם בד' הגר"א שם, שנימוח היינו דוקא שניתן לגמעו.
  284. ↑ מנ"ח שם; עי' דגמ"ר סי' תסא ס"ד, שאם שרוי הרבה צריך שיהיה כזית בפרוסה; עי' מ"ב סי' תסא ס"ק יח, ושו"ע סי' קסח סי"א ומ"ב שם ס"ק סג.
  285. ↑ ב"ח שם בדעת טור שם, שהסתפק בזה בדעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש שלעיל.
  286. ↑ רבינו מנוח חומ"צ פ"ו ה"ו בדעת ראב"ד שם; עי' רבינו מנוח שם ומ"א סי' תסא ס"ק ז' בדעת רמב"ם שם ה"י, ועי' בית מאיר סי' תסא ס"ד ומנ"ח מ' י' ד"ה ועצל"ח, שלא מצאו משמעות כזו ברמב"ם, ועי' ציון 289, שיש שלמדו אחרת בדעת הרמב"ם; פר"ח שם ס"ד ומ"א שם ס"ק ז' בדעת רי"ף פסחים (יא ב) ורא"ש שם פ"ב סי' יז, שלא הזכירו להיתר אלא שרויה במים.
  287. ↑ פר"ח שם ומ"א שם. ועי' שעה"צ שם ס"ק כט, שהוא בדומה למה שאמרו שאין יוצאים במצה ומרור כרוכים יחד בזה"ז משום שהמרור מבטל טעם המצה, ע"ע אכילת מרור ציון 103, ואינו דומה למצה שנילושה ביין ושמן ודבש, שלא דנו בה אלא משום מצה עשירה, ולא משום ביטול טעם מצה, ששם נעשה הכל פת אחת מתובלת, משא"כ כשנגמרה הפת באפייתה, ורק אז עירב בה טעם אחר שמבטל טעמה, ועי' ציון 291.
  288. ↑ עי' ציון 325.
  289. ↑ רש"י פסחים מא א ד"ה יוצאין, לענין שרויה בתבשיל; מהר"ם חלאוה שם; רוקח הל' פסח סי' קנד, הובא בב"י סי' תסא, לענין שרויה ביין; עי' שו"ע שם ס"ד, ומ"א שם בדעתו; ב"ח שם ס"ק ג' בדעת רמב"ם שם ה"ו, ועי' ציון 286, שיש שלמדו אחרת בדעתו; בית מאיר שם ס"ד.
  290. ↑ עי' ציון 273.
  291. ↑ מהר"ם חלואה שם; מ"ב שם ס"ק יח, ועי' שעה"צ שם ס"ק כט, שהוכיח שאין המשקים מבטלים טעם מצה, ממה שאמרו במצה שנילושה ביין ושמן ודבש, שאין פסולה אלא משום מצה עשירה, ולא משום ביטול טעם המצה, ועי' ציון 287.
  292. ↑ עי' פר"ח ובית מאיר שבציון 343.
  293. ↑ מ"א שם; מ"ב שם.
  294. ↑ עי' מהרי"ל סדר ההגדה סי' לא, שחולה ישרה במים או יין אבל לא מרק, ועי' א"ר שם ס"ק יא בדעתו שהיינו אפ' בצונן. ועי' ציון 317, שיש שנראה מדבריהם שהחמירו בזה בחם קצת אע"פ שאין היד סולדת בו.
  295. ↑ רבינו מנוח שם.
  296. ↑ עי' מ"א שם בשם מהרי"ו, ושעה"צ שם ס"ק לב בדעתו.
  297. ↑ עי' רש"י פסחים מא א ד"ה יוצאין.
  298. ↑ ברייתא בפסחים מא א וברכות לח ב ותוספתא פסחים פ"ב הי"ט, ורש"י פסחים שם ד"ה יוצאין.
  299. ↑ רשב"א ברכות שם, ועי' ציון 327.
  300. ↑ בית מאיר סי' תסא ס"ד, ועי' ציון 342.
  301. ↑ פנ"י שם, ועי' ציון 320.
  302. ↑ פסחים שם וברכות שם ותוספתא שם. ועי' מנ"ח מ' י' ד"ה והעולה, ומ"ב סי' תסא ס"ק כ', שהיינו אפ' כשיש בכל חתיכה כזית, ואפילו כשלא בטל תואר לחם, שברכתה כברכת הפת.
  303. ↑ עי' ציון 327. ברכות שם; עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו: טעם הפת. ועי' בית מאיר שם שאף לר' יוסי א"צ טעם מצה אלא כשהשתנה ע"י הבישול, אבל בצורתו המקורית א"צ טעם מצה.
  304. ↑ רש"י פסחים שם ד"ה אבל; מהר"ם חלאוה שם; רא"ש שם פ"ב סי' טז, ועי' קרבן נתנאל שם סי' יז אות כ', שכ"ה לר"נ בברכות שם שסבר שאין טעמו של ר' יוסי שהבישול מפקיע טעם מצה. וע"ע לחם ציון 352 ואילך, ראשונים נוספים הסוברים כן, ושי"ח וסוברים שאין בישול מפקיע שם לחם. ועי' תוס' פסחים שם ד"ה אבל, בדעת רש"י שם, שאין הבישול מפקיע שם לחם אלא בבלילה רכה, ולא בעבה. ועי' ציון 341.
  305. ↑ תוס' פסחים מא א ד"ה אבל, ורבינו יונה ברכות שם (כז א), בביאור כוונת הגמ' שם. ועי' פר"ח שבציון 341. וע"ע מצה עשירה.
  306. ↑ פנ"י ברכות שם, וכ"מ בלשון רמב"ם שם. ועי' ציון 319.
  307. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע סי' תסא ס"ד.
  308. ↑ ציון 276.
  309. ↑ פר"ח סי' תסא סוף ס"ד. ועי' ציון 317.
  310. ↑ רוקח סי' רפג ד"ה מצה קיימא: רותחים או חמים לא יצא, וראייתו מדין רקיק השרוי, עי' לעיל, וצ"ע, שהרי השרוי כשר; עי' מרדכי שבת רמז שב.
  311. ↑ עי' לעיל.
  312. ↑ ב"ח סי' תסא ס"ק ה' בדעת מהרי"ל סדר ההגדה סי' לא, שאסר להשרות במרק.
  313. ↑ פר"ח שם.
  314. ↑ עי' מרדכי שם בשם ראבי"ה; עי' ב"ח שם: אינו נקרא לחם ואין בו טעם מצה.
  315. ↑ עי' ציון324 ואילך.
  316. ↑ עי' ב"י סי' תסא סוף ד"ה ובמצה, לענין חמין שאינם רותחים, שמשמע שכשרה; עי' מ"ב שם ס"ק כ', לענין שרויה בכלי שני, שיש להקל במקום צורך.
  317. ↑ מ"ב שם, וע"ש שנראה בדבריו שבמרק יש להחמיר אף כשאין היד סולדת בו, מפני שיש מחמירים בו אף בצונן, עי' ציון 294.
  318. ↑ עי' ציון 302.
  319. ↑ פנ"י ברכות לח ב, בדעת ר' יוסי בברייתא בפסחים מא א וברכות לח ב ותוספתא פסחים פ"ב הי"ט.
  320. ↑ פנ"י שם, בדעת ר"מ בברייתות שם ושם ותוספתא שם, עי' ציון הנ"ל.
  321. ↑ דברים טז ג.
  322. ↑ עי' ציון 108.
  323. ↑ פר"ח סי' תנד, בדעת רי"ף ורש"י שבציון 106, שאע"פ שאין חשובה לחם לענין חלה, חשובה לחם עני לצאת בה יד"ח מצה.
  324. ↑ ע"ע אכילת מרור ציון 102 ואילך.
  325. ↑ פסחים קטו א, ורשב"א ברכות לח ב ד"ה לא היא. ועי' שעה"צ שבציון 287.
  326. ↑ עי' ציון 302.
  327. ↑ ברכות לח ב, ועי' רשב"א שם שאף ר"מ, החולק על ר' יוסי, מודה בזה, אלא שלדעתו למצה מבושלת יש טעם מצה. ועי' ציון 304 ואילך, טעמים נוספים שאין יוצאים במבושלת.
  328. ↑ חולין קכ א ופסחים לה א, ועי' ציון 264.
  329. ↑ ב"ח סי' תסא סוף ס"ק ה', ועי' ציון 279, טעמים נוספים.
  330. ↑ עי' ציון 287, 294.
  331. ↑ עי' ציון 91.
  332. ↑ עי' ציון 92 ואילך.
  333. ↑ תוס' פסחים קטו א ד"ה אתי, ועי' ציון 90. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקפב, שאין ראוי לתת תבלין במצה של מצוה, כדי שלא יטעום בה זולת טעם מצה.
  334. ↑ עי' פסחים קטו ב, וע"ע אכילת מצה ציון 81.
  335. ↑ ב"ח שם; פר"ח שם ס"ד; מ"ב סי' תעה ס"ק כט. וע"ע הנ"ל ציון 82.
  336. ↑ ב"ח שם.
  337. ↑ עי' ציונים 84, 85.
  338. ↑ עי' ציון 87.
  339. ↑ עי' ציון 80, ושם שי"ח וסוברים שדי באכילת כזית.
  340. ↑ ציון 287.
  341. ↑ רבינו יונה ברכות שם (כז א), שלא מצינו בשום מקום שצריך טעם מצה, ואת דברי הגמרא שאין יוצאים במצה מבושלת לפי שאין לה טעם מצה, מפרש בשם רבני צרפת שהיינו שאינה לחם עני, עי' ציון 305, ועי' פנ"י שם שצידד בדעת רשב"א שם, שא"צ טעם מצה; עי' פר"ח סי' תסא ס"ד, שמ' קצת כן בדעת ראשונים הסוברים שטעם פסול מצה מבושלת אינו שאין לה טעם מצה, עי' ציון הנ"ל; בית מאיר סי' תסא ס"ד.
  342. ↑ עי' ציון 300. בית מאיר שם, וע"ש שאף לר' יוסי הסובר שאין יוצאים בה משום שאין לה טעם מצה, עי' ציון 302, היינו דוקא משום שהשתנתה מצורתה, אבל אם היא בצורתה המקורית א"צ טעם.
  343. ↑ בית מאיר שם ופר"ח שם ס"ד, ועי' ציון 292.
  344. ↑ ע"ע בטול ברוב ציון 84.
  345. ↑ מנ"ח שלהלן. עי' ציון 595.
  346. ↑ מנ"ח מ' י' ד"ה והעולה, וע"ש שה"ה חמץ שנתערב במצות אין מועיל בו ביטול לפי שאין לו טעם מצה. וע"ש שיישב בזה קו' הצל"ח בפסחים לה א, מדוע צריך למעט שאין מצה אלא ממין דגן, הרי בל"ז פסולה לפי שאין ראויה לשימור, עי' ציון 582, שי"ל שחידשה התורה שפסולה בעצם לפי שאינה מצה, וא"כ אין לה טעם מצה, ולפיכך אין כשרה ע"י ביטול.
  347. ↑ שמות יב טו.
  348. ↑ פסחים לח ב, ועי' רבינו דוד שם בביאור הדרשה.
  349. ↑ מאירי פסחים לה א, ועי' ציון 477 ואילך, שי"ס שה"ה אם לא נשחט עליהן הזבח, מטעמים אחרים.
  350. ↑ עי' משנה פסחים לה א וד' ר' יוסף והברייתא שם לח ב, ועי' מנ"ח מ' י' ד"ה והנה מבואר ושפ"א פסחים שם ד"ה תניא כוותיה, שאף רבה והברייתא שבשיטתו שם מודים לזה. ועי' מנ"ח שם, שדחה לפי"ז ד' השאג"א סי' צו, שיוצאים במצה האסורה בלאו, משום שעשה דוחה ל"ת, ע"ע אכילת מצה ציון 132, שלפי שאין עשה אלא בלילה הראשון, הרי פסולה משום שאין ראויה לשבעה. ועי' מנ"ח שם שדן אם נדר שלא לאכלה חלק מן הימים, אם חשובה ראויה לשבעה, משום שראוי להישאל או משום שראוי לאחרים. ועי' מנ"ח שם שמסברא אין לאסור מצה שא"ר לשבעה, וע"ש שאינו דומה לסוכה שא"ר לז', ע"ע סוכה. ועי' ציונים 1172, 1190, אם יש להוכיח מדין חלות תודה ורקיקי נזיר שאין צריך לאפות המצות דוקא בזמן הקרבת קרבן הפסח.
  351. ↑ עי' רבה בפסחים שם, וחי' הר"ן וראש יוסף שם, וכ"מ בצל"ח פסחים שם ד"ה ותיפוק ליה, וחזו"א או"ח סי' קכד הערות לפסחים לח ב ד"ה יצתה זו, וקו"ש פסחים שם אות קעא, בדעתו, שנחלק על ר"י וסובר שמצה שאין ראויה לשבעה כשרה.
  352. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 110 ואילך.
  353. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  354. ↑ דברים טז ג.
  355. ↑ במדבר טו יט.
  356. ↑ פסחים לח א. וע"ע הנ"ל שם, וע' לכם ציון 56 ואילך.
  357. ↑ תוס' פסחים לח א ד"ה חלות; מהר"ם חלאוה שם ב. ועי' כתר המלך חומ"צ פ"ו ה"ט.
  358. ↑ עי' מאירי פסחים לה א, בד' ר' יוסף שם, שמה ששנינו שאין יוצאים בחלות תודה ורקיקי נזיר היינו כשכבר הוקדשו, וע"ז שנינו שכשעשאן למכור בשוק יוצאים בהם; עי' נוב"י תנינא או"ח סי' פב, שבין לרבה ובין לר"י בפסחים לח ב, דברי המשנה שם לה א אמורים כשכבר הוקדשו, ואעפ"כ כשר כשעשה למכור בשוק.
  359. ↑ נוב"י שם, ע"פ תוס' ביצה כא א ד"ה אבל וב"ק יב ב ד"ה מחיים, שחלק הדיוט בקדשים קלים חשוב ממון הדיוט, ע"ע קדשים קלים. ועי' כתר המלך שם.
  360. ↑ ע"ע חמץ נקשה ציון 55 ואילך.
  361. ↑ דברי יחזקאל (ברשטיין) סי' יא אות יח.
  362. ↑ עי' ב"ש בירושלמי סוכה פ"א ה"ב ופסחים פ"ב ה"ד, הובאו בתוס' סוכה ט א, ופנ"י סוכה שם וקר"א מנחות מב א בדעתם. ועי' ברכ"ש שבציון 411.
  363. ↑ ע"ע סוכה.
  364. ↑ פנ"י שם בדעת כל הפוסקים; עי' כעי"ז בקר"א שם, שלמדים מצה מסוכה.
  365. ↑ ב"ש בירושלמי שם, ופנ"י שם וקר"א שם בביאור דבריהם. ועי' משנה סוכה שם, לענין סוכה, שאם עשאה לשם חג חשובה לשמה אף אם נעשתה קודם, ע"ע סוכה, ונ' שה"ה במצה, ועי' תוספתא פסחים פ"ב הי"ג: יוצאין במצה הישנה ובלבד שעשאה מתחלה לשם פסח, ומנחת ביכורים שם בפירוש הראשון, שהיינו כב"ש, ובעשאה לשמה כשרה בכל אופן.
  366. ↑ פנ"י שם וקר"א שם בד' ירושלמי שם. ועי' ברכ"ש שבציון 411.
  367. ↑ פנ"י שם בפירושו בדעת הירושלמי שם, שלא כפירוש כל הפוסקים.
  368. ↑ ריטב"א בשם רא"ה פסחים מ א סוף ד"ה והא דאמר; קר"א שם; שו"ת חת"ס או"ח סי' קכח; מנ"ח מ' יד ד"ה והנה מכל; עי' אחרונים שבציון 446. וע"ע לשמה ציון 449 ואילך, ראשונים ואחרונים נוספים הסוברים כן, ושם שי"ס שמטעם זה מועילה עשיית גוי וחש"ו כשגדול עומד על גביהן. וע"ע חשמל ציון 64, אחרונים נוספים הסוברים שא"צ עשיה לשמה.
  369. ↑ מאירי פסחים מ א בשם גדולי המפרשים; עי' מהרי"ל שלהלן; פמ"ג מ"ז תס ס"ק ב', וע"ש א"א סי' תנו ס"ק ד', שאין ראוי להניח לקטן לשאוב ולתת קמח למידה כי אם ע"י גדולים, לפי שצריך לעשות לשם מצוה; ע"ע לשמה ציון 453. ועי' ציון 408, שי"ס שצריכה עשיית המצה להיות לשמה לפי שכל העשיה חשובה שימור, ושימור צריך להיות לשמה לסוברים כן.
  370. ↑ מהרי"ל הל' אפיית המצות סי' ו; דרכ"מ סי' תנו ס"ק ב', ועי' רמ"א שם ס"א שטוב לומר כן. ועי' באה"ל סי' תס ד"ה וקטן, שדי לומר שכל מה שיעשה היום יהיה לשם מצת מצוה, וא"צ לומר על כל מצה ומצה, ושם שיש שנהגו בעבר שאחד היה חוזר ואמר לעוסקים כמה פעמים כדי שיזכרו, ועי' אשל אברהם (בוטשאטש) שם ס"ב, שבדרך חסידות י"ל אחר כל הפסק שנוי מקום או שיחה היסח הדעת או שינה, וע"ש שכ"א יאמר בפני עצמו, ול"ש בזה שומע כעונה. לענין אמירה בפה בשימור לשמה עי' ציון 451.
  371. ↑ רמ"א סי' תנו ס"א בשם מהרי"ל.
  372. ↑ ציון 528.
  373. ↑ ב"ח סי' תנח ס"ב, בדעת ירושלמי סוכה פ"א ה"ב ופסחים פ"ב ה"ד, שדין מצה כדין הסוכה, שאף כשנעשתה לשמה ולסוברים שאין הישנה פסולה, מכל מקום מדרבנן צריך לחדש בה דבר, ע"ע סוכה, ובמצה, לפי שאי אפשר לחדש פסולה.
  374. ↑ חק יעקב שם ס"ק ד' בשם אחרונים.
  375. ↑ ציון 625 ואילך.
  376. ↑ ע"ע אכילת-מצה ציון 109 ואילך.
  377. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 124.
  378. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  379. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 135 ואילך.
  380. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 132.
  381. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 142.
  382. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 134.
  383. ↑ ע"ע הנ"ל שם.
  384. ↑ פסחים לט א: מה מצה גידולי קרקע. ועי' ציון 1 ואילך, על המינים הכשרים.
  385. ↑ פסחים לה ב.
  386. ↑ עי' מקראי קודש ח"ב סי' יב.
  387. ↑ ע" חמץ ציון 236 ואילך, על סימני חימוץ.
  388. ↑ שמות יב יז. פסחים מ א; עי' פסחים לח ב; עי' גמ' שבציון הבא; עי' רמב"ם חו"מ פ"ה ה"ט; עי' שו"ע או"ח סי' תנג ס"ד. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסג, בשם רי"ז סולוביצ'יק בגדר החיוב, שאע"פ שלהתיר איסור חמץ די בהעדר סימני חימוץ, התחדש לענין מצה שאין לסמוך על סימנים אלא לשמור. וע"ש בשמו בגדר החיוב, שכל פעולה שאדם מחמיר ומדקדק שלא יבא לידי חימוץ, אף שאינו מחויב בה, אינה הידור מצוה אלא קיום מ"ע של שימור. ועי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' ל, בגדר חיוב השימור, שא"צ להזהר אלא כפי האפשר בשעת מעשה זה, ואין אומרים שהיה לו לעשות באופן אחר ויהיה משומר ביותר, עי' דוגמא לדבר בציון 770.
  389. ↑ עי' פסחים שם ושם שלמדים מן הכתוב; עי' חולין ד א: דכתיבא ולא אחזיקו, ורש"י שם ד"ה ת"ק; עי' ירושלמי ביצה א י, הובא בתוס' ביצה ג א ד"ה גזרה: מנין שאין בוררין וגו' ושמרתם את המצות, ופמ"ג פתיחה להלכות יו"ט פ"א ח"א אות יא בדעתו, שהוא מן התורה ולא אסמכתא בעלמא, וע"ש מ"ז סי' תס ס"ק א', שכ"כ בד' רשב"א ח"א סי' כו, תקצג, ולבוש סי' תנד ס"ד, וכ"כ בסי' תרמ"ג סק"ד בסוגריים בד' רבה בפסחים לח א; פר"ח סי' תס סוף ס"א; עי' באה"ל סי' תס ד"ה אין, שכ"כ בד' הרמב"ם פיהמ"ש פסחים פ"ב מ"ה, ועי' ציון 390.
  390. ↑ עי' ב"ח סי' תס סוף אות א, ופר"ח שם סוף אות א' בדעתו, וכ"ה בב"ח סי' תפב ס"ק בד' בעל העיטור, ועי' באה"ל סי' תס ד"ה אין, שאפשר שאין כן דעת הב"ח; פמ"ג פתיחה להל' יו"ט שם ונובי"ת או"ח סי' עט, בד' רמב"ם חו"מ שם: אמרו חכמים צריך אדם ליזהר וגו', ועי' באה"ל שם שדחה הראיה מלשון הרמב"ם; חק יעקב סי' תס ס"ק ב; ערוה"ש שם סכ"א בד' רי"ף שם ורמב"ם שם; ר"מ אוירבך בעל אמרי בינה בקונטרס מודעא לבית ישראל, והוכיח מכך שסומכים על "ברירה" לענין שימור בחלות תודה ורקיקי נזיר, עי' ציון 471, והרי אין ברירה בדאורייתא, ע"ע ברירה ציון 53, ועי' יביע אומר ח"ז או"ח סי' מו, ובמקורות שהביא, שדנו בראיה זו. ועי' שו"ע הרב סי' תנג סי"ד, יט, ששימור משעת לישה הוא מן התורה, ומשעת קצירה, אף לסוברים שחובה הוא, אינו אלא מדרבנן, וכעי"ז כ' בחמד משה סי' תנג ס"ק ד', בד' הרמב"ם שם, וכ"כ בבאה"ל שם, ודייק כן מסמ"ג לאוין עט ד"ה חכמים הראשונים, ועי' ריטב"א פסחים מ א סוף ד"ה איתיביה, שמשמע ששימור בקצירה וטחינה אינו אלא מדרבנן. ועי' ציון 559. ועי' נוב"י שם שלסוברים שאין חיוב שמירה מה"ת, כוונת הפסוק "ושמרתם", אינו אלא שיש להקפיד שלא יהיו בו סימני חימוץ.
  391. ↑ עי' מנ"ח מ' י' ד"ה והנה מכל, ושו"ת חת"ס או"ח סי' קכח ד"ה שוב, שההשגחה, אף בלא עשיה חיובית, חשובה שימור; דברי יחזקאל (ברשטיין) סי' יא ענף יז, בדעת הסוברים שחיוב שמירה מתחיל מעת הקצירה, וגדרו להשגיח שלא יפלו מים על החיטים, עי' ציון 545 ואילך. ועי' שו"ת ארץ צבי ח"ב סי' לה, שמשמע שאף לרש"י ושו"ע הרב שבציון הבא, שאמרו שהשימור הוא מניעת החימוץ בפועל, מ"מ אף ההשגחה חשובה שימור.
  392. ↑ עי' רש"י מנחות נג א ד"ה מנין: שימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה, ועי' אר"צ שבציון הקודם; עי' שו"ע הרב סי' תנג סט"ו, ועי' אר"צ שבציון הקודם; דברי יחזקאל שם, בדעת הסוברים שחיוב שמירה אינו אלא משעת לישה ואילך, עי' ציון 558. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רטו, רסד, ששימור ניתן לעשותו בהשגחה בלא עשיה, אבל "לשמה" הנצרך בשימור, לסוברים כן, עי' להלן, אינו נתפס אלא במעשה כגון לישה. ועי' ציון 523, אם מועיל שימור ע"י מי שאינו עושה בעצמו.
  393. ↑ עי' חולין שם: מצת כותי וגו' ואדם יוצא בה וגו' מהו דתימא לא בקיאי בשימור, ורש"י שם ד"ה מהו; עי' פסחים מ א: אמר ר' הונא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ורש"י שם ד"ה באחרונה; עי' רבה שם לח א, ב: יצתה זו שאין משתמרת וגו', ושם תניא כוותיה; עי' משנה חלה פ"א ה"ח: עיסת הכלבים וגו' ואין יוצא בה יד"ח בפסח, ורמב"ם חו"מ פ"ו ה"ה: שאין זו משומרת לשם מצה; שאילתות שאילתא עו; או"ז פסחים סי' רמט; עי' שו"ת הרא"ש כלל כד סי' ג', שאע"פ שכבר ברך וקרא את ההלל, צריך לחזור ולאכול; פר"ח סי' תנג ס"ד; שו"ע הרב שם סי"ד; מ"מ חומ"צ פ"ה ה"ט, בד' רמב"ם שם ורי"ף פסחים (כז א).
  394. ↑ עי' ב"ח סי' תס ס"א בשם הגהת מהר"ל, מעשה באחד שהיה תפוס בפסח ולא היה לו מצה שמורה כדין, ולא אכל מצה בליל פסח, ועי' חק יעקב שם ס"ק ב', שטוב עשה אף לסוברים שאין חיוב שימור אלא מדרבנן, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
  395. ↑ עי' ריטב"א פסחים מ א ד"ה איתיביה, בשם גאונים, שקמח, שחיוב שמירתו מדרבנן לדעתם, יוצא בו בשעה"ד אף כשאינו שמור, ושם שי"ח שיוצא רק בשל ישראל אע"פ שלא נשמר, אבל לא בשל גוים; עי' ב"ח שם ובית מאיר שם ס"ק א' ופמ"ג מ"ז שם ס"ק א', שלפי שאין חובת שימור אלא מדרבנן, כשאין לו מצה אחרת, חייב לאכול לצאת עכ"פ מן התורה.
  396. ↑ עי' מוני המצוות שלא מנאוהו, ועי' רמב"ם סהמ"צ שלא מנאו אע"פ שמנה בעשין מ' כב את מצות שמירת המקדש, ועי' מעשה בצלאל על פסקי ריקאנטי סי' קסא, שבתחלה הוכיח מזה, שדעת הרמב"ם שאין חיוב השמירה במצה מן התורה, ועי' להלן.
  397. ↑ מעשה בצלאל שם, ע"פ נובי"ת יו"ד סי' קכד, שכ' כעי"ז לענין מצות ספירת זב וזבה, ועי' מעשה בצלאל שם, שהביא כעי"ז מד' הרמב"ם בסמה"צ שורש י', שאין ראוי למנות ההקדמות למצוה, אע"פ שנצטוו עליהן בתורה, כגון אפיית לחם הפנים.
  398. ↑ עי' להלן.
  399. ↑ הג"ה לנובי"ת יו"ד סי' קכג, ע"פ מש"כ שם לענין ברכה על ספירת זב וזבה.
  400. ↑ מעשה בצלאל לפסקי ריקאנטי סי' קסא, ועי"ש טעמים נוספים.
  401. ↑ שמות יב יז.
  402. ↑ עי' להלן.
  403. ↑ פסחים מ א. ע"ע חמץ ציון 291 ואילך.
  404. ↑ רמב"ן ומהר"ם חלאוה פסחים מ א ופרי חדש סי' תנג, ע"פ דברי רבא בפסחים שם: מצוה ללתות שנ' ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, ועי' רבינו דוד שם שפי' כן במסקנת דברי רבא לאחר שחזר בו.
  405. ↑ עי' ציון 545 ואילך.
  406. ↑ שפ"א פסחים מ א, בביאור דברי רבא שם, וע"ש ששעורים שאסור ללתתן, ע"ע חמץ ציון 279 ואילך, יוצאים ידי חובה זו בעצם מה שנמנעים מללתתן, או שמביאים עליהן מעט מים ומדיחים מיד. ועי' רבינו דוד שם שפי' כעי"ז בד' רבא קודם שחזר בו, שבכלל חיוב השימור חובה לעשות במצה כל מה שכאשר עושים אותו מצריך שימור, ובכלל זה לתיתה.
  407. ↑ עי' תוס' הרא"ש פסחים שם וחמד משה סי' תנג ס"ק ד', שהסברא נותנת להפך, שכל שמרחיק מהמים הוי שימור טפי, ופי' ד' רבא בע"א; עי' צל"ח פסחים שם על רש"י ד"ה ואפ"ה, שרבא חזר בו ממה שאמר שמצה ללתות.
  408. ↑ רש"י פסחים לח ב ד"ה ושמרתם. ועי' שו"ת ארץ צבי ח"ב סי' לה, בדעת רש"י מנחות נג א ד"ה מנין ושו"ע הרב סי' תנג סט"ו, שעשיית המצות בעצמה, הלישה והעריכה והאפיה, חשובה שימור, ולפיכך העשיה כולה צריכה להיות לשמה, וע"ש בדעת מנ"ח מ' י' ושו"ת חת"ס או"ח סי' קכח, שאין העשיה חשובה שימור אלא ההשגחה, ולפיכך כשיש משגיח, העשיה יכולה להיות שלא לשמה.
  409. ↑ שו"ע הרב סי' תנד סי"ד; חזו"א או"ח סי' קכד הערות לפסחים לה א, ע"פ משנה פסחים שלהלן, שאין שימור לשם חלות תודה ורקיקי נזיר חשוב שימור. ועי' להלן אם צריך לשמר לשם מצת מצוה.
  410. ↑ שמות יב יז. ועי' צל"ח פסחים לה א ד"ה אכן נעל"ד, בביאור הדרשה מן הכתוב, ועי' משה"ק עליו בברוך טעם שם.
  411. ↑ פסחים לח ב: מצה המשתמרת לשם מצה בעינן, וע"ש מ א: הפיכו לשם מצוה, ועי' ציון 423 שי"ג לשם מצה, וע"ש שיש שפי' באופן אחר; שאילתות שאילתא עו; תלמיד הרשב"א פסחים מ א בשם הרב הגאון ז"ל, וע"ש שגרס כן אף בדברי ה"ג סי' יא הל' פסח פרק כל שעה, ולפנינו שם אינו; רבינו דוד ותוס' הרא"ש פסחים מ א; צרור החיים (ר"ח בן שמואל) פסח פ"ד (עמ' קכז): דבעי שתהא משתמרת לשם מצה כמו לשם ציצית ועבוד עור לשם תפילין; ארחות חיים הל' חמץ ומצה אות קטו; רא"ש פסחים פ"ב סוף סי' כו, בשם ר' כהן צדק; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ה, ט'; טוש"ע סי' תנד ס"ב וסי' תס ס"א. ועי' להלן מקורות נוספים מגמרא. ועי' חי' ר"ח הלוי חו"מ פ"ו ה"ה ד"ה אכן יש, שהוא דין בחפצא של המצה, שיחול בה שם משומרת לשם מצה, והוא מלבד דין השימור שלא תחמיץ, שלעניינו א"צ דוקא שימור לשם מצה. ועי' ברכ"ש גיטין סי' י', שאף לב"ה שבציון 417, צריך שימור לשם מצה, ולא נחלקו ב"ש וב"ה אלא אם די בכוונה לשם מצה, או שצריך גם עשייה לשם מצה, היינו שהחפצה של האכילה תהיה אכילת מצה, כמו בגט וקרבנות וסת"ם, שע"י המחשבה נהיה גט וקרבן וכדו', ועי' ציון 362 ואילך. וע"ע לשמה ציון 98 ואילך.
  412. ↑ משנה פסחים לה; רמב"ם חו"מ פ"ו ה"ט.
  413. ↑ רש"י פסחים שם ותוס' ור"ן ורבינו דוד פסחים לח א, שאף כשלא הוקדשו ולא נשחט עליהם הזבח, מ"מ משתמרות לשם זבח כשיקדישן. ועי' ציון 476, שי"ח וסוברים שאע"פ שמצה שעשאה שלא לשם פסח אין יוצאים בה, מ"מ יוצאים בעשה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר, אם נמלך ולקחה למצה קודם שהוקדשה, שהתברר למפרע שהיתה כוונתו בשימור אף לשם מצה, ואותה שאמרו שאין יוצאים בהן, היינו כשכבר הקדישן.
  414. ↑ פסחים שם, ושם תניא כוותיה; רמב"ם שם.
  415. ↑ משנה חלה פ"א ה"ח; רמב"ם שם ה"ה; שו"ע שם.
  416. ↑ רמב"ם שם, ועי' חי' ר"ח הלוי שם בביאור דבריו, ועי' רמב"ם פיהמ"ש שם שפי' בע"א, ועי' פמ"ג א"א סי' תנד אות ב' ומנ"ח מ' י' ד"ה והנה מבואר, שחזר בו הרמב"ם; שו"ע שם. ועי' ציונים 120, 165, 167, ובע' חלה ציון 464 ואילך, שיש שפי' עיסת כלבים באופ"א, ועי' פר"ח סי' תנד ס"ב, שאף הם מודים בזו שלא נשמרה לשם מצה, שאין יוצאים בה. טעמים נוספים שאין יוצאים בעיסת כלבים, ועי' מנ"ח שם שיש להחמיר לחוש אף להם.
  417. ↑ עי' ירושלמי סוכה פ"א ה"ב ופסחים פ"ב ה"ד, הובא בתוס' סוכה ט א: מצה הישנה תפלוגתא דב"ש וב"ה, וביאר במנ"ח מ' י' ד"ה ותוס' שם וצל"ח סוכה שם וקר"א מנחות מב א ובית יצחק (חבר) בדיני ברירה סי' ל' אות ח', שנחלקו אם צריך שימור לשמה, ולא כבבלי שלעיל שמשמע שלדברי הכל צריך שימור לשמה במצה; עי' תוספתא פסחים פ"ב הי"ג: יוצאים במצה הישנה ובלבד שעשאה מתחלה לשם פסח, ומנחת ביכורים שם שהיינו כב"ש שצריך עשיה לשמה. ועי' ציון 362 ואילך, וע' לשמה ציון 817 ואילך, פירושים אחרים במחלוקת ב"ש וב"ה.
  418. ↑ עי' ציון 414.
  419. ↑ עי' ערוה"ש סי' תנג סכ"ג, שמדייק כן מד' ר' יאשיה במכילתא בא פרשה ט, שמשמע שאין השימור משום חימוץ בלבד אלא לשם מצה.
  420. ↑ עי' ציון 417. וע"ע לשמה ציון 98 ואילך.
  421. ↑ עי' ערוה"ש שם בדעת ת"ק: ושמרתם את המצות שמריהו עד שלא תביאיהו לידי פסול מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, שמ' שהשימור אינו אלא מחימוץ, וא"צ לשמה.
  422. ↑ עי' ר"ן פסחים לח ב, ומאירי שם לה א, שמ' בד' ר' יוסף שאף כשעשה לשם חלות תודה ורקיקי נזיר בלבד, חשובה משומרת וכשרה; עי' פמ"ג מ"ז סי' תרמג ס"ק ד' בסוגריים.
  423. ↑ . עי' תוס' הרשב"א משאנץ פסחים מ א, שמשמע כן בדעת רבא שם, ודבריו צ"ב; ערוה"ש סי' תנג ס"כ ואילך בד' הרי"ף שם (יב א) שגרס בד' רבא בפסחים שם (וכן הגי' ברוקח סי' רסג): הפיכו לשם מצה, ולא: לשם מצוה, ופי' שהיינו להישמר שלא יחמיץ, עי' ציון 550, וכן לא הזכיר ששימור זה אינו אלא למצה המיועדת למצוה, ובד' הרמב"ם שם, שמ' מד' שטעם השימור הוא רק מחמת חשש החמצה, וכן לא חילק בין מצה למצוה לשאר מצות. ועי' מנ"ב סי' עב, שמצדד להוכיח מכמה סוגיות שדי בשימור מחמץ וא"צ לשמה, ודוחה כל הראיות.
  424. ↑ ערוה"ש סי' תנ"ג ס"כ ואילך, ושו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט אות ז', בד' רי"ף פסחים (יב א) ורמב"ם חומ"צ פ"ה ה"ח, ט, ע"פ הגירסא בפסחים מ שם: הפיכו לשם מצה, ולא "לשם מצוה", ועי' ערוה"ש שם אף בדעת המכשירים אפיית נכרי לפני ישראל, עי' ציון 524, ועי' ישועת משה שם בדעת ראשונים נוספים.
  425. ↑ דברי רבא בפסחים שם.
  426. ↑ קר"א שם.
  427. ↑ בית יצחק שם, וע"ש שביאר לפי"ז הטעם שיוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק, שאין בזה משום ברירה, ע"ע לשמה ציון 98.
  428. ↑ קר"א שם; ערוה"ש שם.
  429. ↑ בית אריה שם.
  430. ↑ עי' טוש"ע סי' תס ס"א, ועי' ציון הבא. ועי' ט"ז סי' תס ס"ק א', שבלישה ואפיה שהן עצם עשיית המצה, צריך שימור לשמה, וקודם לכן צריך רק שימור מחימוץ, וא"צ לשמה.
  431. ↑ עי' ט"ז סי' תנד ס"ק ג' ופמ"ג מ"ז שם, בדעת רמ"א שם ס"ב, ועי' פר"ח שם שכ"מ מב"י ורמ"א שם, לסוברים שאין עיסת כלבים נפסלת משום שלא נשמרה לשמה, וע"ש שנחלק עליהם וסובר שלדברי הכל צריך, ועי' ציון 416.
  432. ↑ ע"ע אכילת מצה. רש"י גיטין י א ד"ה ואדם וחולין ד א ד"ה מהו דתימא, ועי' רש"י פסחים לח ב ד"ה ושמרתם, ומנ"ב סי' עב סוף ד"ה אמנם, בדעתו; תוס' הרא"ש פסחים שם; או"ז פסחים סי' רמט ודרכ"מ סי' תעז בשמו; דעה א' בשו"ע הרב סי' תנג סי"ד; עי' באה"ל ס'י תס ד"ה וקטן, שמ' כן, ועי' שעה"צ שם ס"ק ד', שמ' שא"צ לשם מצוה. ועי' הליכות שלמה פ"ז אות ז', שלסוברים שאין יוצאים במצה שלא נעשתה לשם מצוה, אין יוצאים במצה שנעשתה לכורך, וע"ש שהסתפק בכמה אופנים של כוונה אם חשובים כוונה לשם מצוה. וע"ע לשמה ציון 811 ואילך.
  433. ↑ דעה ב' בשו"ע הרב שם, ומצדד שכן הלכה , ובגליון שם שהיינו דעת שו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ג' וטוש"ע סי' תעז, שבדיעבד יוצא יד"ח במצות שלא יועדו למצות אכילת מצה, ולא נשמרו לשם כך, ועי' שו"ע הרב שם, שאף לדעה זו יש לכוין לשם מצה של מצוה, היינו מצות: שבעת ימים תאכלו מצות, ואולי כוונתו שאף ראשונים שבציון הקודם שכתבו שיש לשמר לשם מצוה, סוברים כן; עי' חזו"א או"ח סי' קכד לפסחים לה א (עמ' רב), שמצדד כן, וע"ש שמ"מ אם עשאה ע"מ שיהנה ממנה בפסח, פסולה, ונ' כוונתו שדוקא אם עשאה לאכילה יצא, כמו"ש שו"ע הרב שם; עי' שעה"צ שם, ועי' ציון הקודם.
  434. ↑ עי' שאילתות שאילתא עו, שלא הזכיר שימור אלא במצת מצוה; רי"ף פסחים (כז א): אכיל ברישא מהאיך דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכיל, ומ"מ חומ"צ פ"ה ה"ט וב"ח סי' תנג בדעתו, ועי' להלן שיש שפי' דעתו בע"א; רמב"ם שם פ"ח הי"ג, ומ"מ שם פ"ה ה"ט וב"ח שם בדעתו, ועי' להלן שיש שפי' דעתו בע"א; עי' מחז"ו הל' פסח סי' יח; מאירי פסחים מ א ד"ה בצקות, בשם גדולי הדורות שלפנינו; עי' או"ז פסחים סי' רמט; עי' רוקח הל' פסח סי' רעב; עי' כלבו סי' מח ד"ה מ"ע מה"ת; שבלי לקט פסח סי' רי בשם רבינו שלמה; עי' ראשונים שלהלן; עי' טור או"ח סי' תנג; חק יעקב שם ס"ק טו.
  435. ↑ חק יעקב שם, וע"ש שמ"מ ישראל צריך להיות אצל הלישה והאפיה שלא יתערב שם חמץ; באר היטב סי' תנג ס"ק ח'.
  436. ↑ עי' מהותם בע' חמץ ציון 236 ואילך. רש"י פסחים מ א ד"ה בצקות.
  437. ↑ עי' מוע"ז ח"ג סי' רסג.
  438. ↑ פסחים מ א ורש"י שם.
  439. ↑ עי' ציון 611 ואילך, כמה שיטות בזה.
  440. ↑ מ"מ שם, בד' רי"ף שם ורמב"ם שם, וע"ש שנהגו לשמר מצות מצוה משעת קצירה, ושאינן של מצוה משעת לישה; עי' סמ"ג לאוין עט ד"ה חכמים הראשונים: היו נזהרים בדגן שאוכלים ממנו בפסח לשמרו וגו'; עי' פר"ח שם ס"ד, בביאור המעשה באמו של מר בריה דרבינא שהחמירה לשמור חיטים בפסחים מ ב, שהיינו למצה שאינה למצוה; עי' חיי אדם כלל קכח ס"ל הובא בבאה"ל שם, שיש לשמר לכתחלה כל המצות, ולא מדין שימור אלא משום חשש חימוץ, וע"ש שהגר"א הקפיד מאד ע"ז. ועי' באה"ל סי' תס ד"ה מצת מצוה, שלסוברים כן, מה שאמר ר"ה שבצקות של נכרים מותרים, היינו מעיקר הדין, או שהיינו כשאין לו מצה שמורה. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ט סי' לא ושו"ת האלף לך שלמה השמטות סי' לב וקונטרס מודעה לבית ישראל, לענין מצות מכונה, החשובות שמורות שלא לשמה לסוברים כן, שאין לאכלן כלל בפסח שמא יטעו לאכלן למצות אכילת מצה.
  441. ↑ שו"ת דברי יוסף סי' מה, הובא בברכ"י שם ובשע"ת סי' תנג ס"ד ד"ה מצת מצוה, שכל המצות ישמרו משעת קצירה, ואין בזה משום יוהרה ומשום מחלוקת ומשום לא תתגודדו, ועי' ברכ"י שהביא כן בשם אחרונים נוספים; חק יעקב שם ס"ק טו; שו"ע הרב שם סי"ט; באר היטב שם ס"ק ח', שנהגו משעת טחינה ולפחות משעת לישה; מ"ב שם ס"ק כה וסי' תס ס"ק ב'. ועי' שע"ת שם, מחלוקת אחרונים במי שנהג כן, אם צריך התרת נדרים.
  442. ↑ עי' רמב"ם חומ"צ פ"ה ה"ט, ואחרונים שלהלן בדעתו; ערוה"ש סי' תנג ס"כ ואילך, בדעת ראשונים הסוברים שחיוב שימור אינו אלא שימור מחמץ ולא שימור לשמה, עי' ציון 424, שזה שייך בכל מצות הפסח; חזון יחזקאל לתוספתא פסחים פ"ב סוף הי"ג, ודייק כן מדברי רי"ף פסחים (יב א). ועי' עולת שבת סי' תנג ס"ק ד', שא"צ שימור משעת לישה אבל צריך משעת אפיה שלא תחמיץ, וצ"ב. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסג, בדעת רמב"ם שם, שמותרת באכילה אף ללא שימור, לפי שאין בה חשש חמץ בהעדר סימני חימוץ כדלעיל, אלא הוא מצוה בעלמא לשמר, כדי להחשיבה מצה לענין המצוה לאכול מצה כל שבעה, לסוברים כן, ע"ע אכילת מצה ציון 25.
  443. ↑ עי' ערוה"ש שם וחזו"י שם; עי' ראשונים שבציון 612; עי' שו"ע סי' תס ס"א, שלא פסל חש"ו, שאינם משמרים לשמה, אלא למצת מצוה. ועי' חולין ד א: מצה של כותי, ורש"י שם ד"ה מהו, שמוכח שבמצה שאינה של מצוה א"צ שימור לשם מצה.
  444. ↑ עי' ציון 622.
  445. ↑ ציון 611 ואילך.
  446. ↑ שו"ת עונג יו"ט סי' ב'; שערי יושר ש"ג פ"כ אות תכז. ועי' חי' הגר"ח חומ"צ פ"ו ה"ה ד"ה אכן יש לדקדק עוד, שמלבד החובה לשמור, דין נוסף יש בחפצא, שיחול בה שם משומרת לשמה. ועי' ציון 362 ואילך, אם מצה צריכה עשיה לשמה.
  447. ↑ ע"ע לשמה ציון 487.
  448. ↑ עונג יו"ט שם.
  449. ↑ ציונים 36, 97, 101, 449, 453.
  450. ↑ ציון 362 ואילך.
  451. ↑ פמ"ג מ"ז סי' תס ס"ק א, הובא בבאה"ל שם ד"ה אין. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסא אות ח', שאין לומר: כל מה שאעשה וגו' לשם מצת מצוה, שמשמע שדוקא העשיה לשמה ולא השימור, אלא י"ל סתם: לשם מצת מצוה, או שיאמר בפירוש: כל מה שאעשה היום והשמירה מחימוץ לשם מצת מצוה. וע"ש שאפשר לומר כן בתחילת עבודת היום, ויועיל לכל היום או עד שיפסיק הפסקה גמורה, ועי' כעי"ז בציון 380, לענין עשיה לשמה.
  452. ↑ ציון 120 ואילך, 148, .
  453. ↑ ריטב"א פסחים מ א; פמ"ג מ"ז סי' תס ס"ק א.
  454. ↑ ריטב"א שם, הובא בבאה"ל שם ד"ה אין; פמ"ג שם. ועי' או"ז פסחים סוף סי' רמט, שמסתפק בזה. ועי' ראשונים ואחרונים נוספים בע' לשמה ציון 812.
  455. ↑ פר"ח סי' תס ס"א; באה"ל שם בדעת רש"י פסחים לח א. ועי' ראשונים ואחרונים נוספים בע' לשמה ציון 808.
  456. ↑ ציון 802 ואילך, ושם שיש שחילקו בזה בין בתוך ל' יום שקודם הפסח, לבין קודם לכן.
  457. ↑ ציון 501 ואילך, 543 ואילך, 566 ואילך, 596.
  458. ↑ שו"מ תנינא ח"ד סי' קפב, וכעי"ז שם קמא ח"ג סי' פז; שד"ח מערכת חמץ ומצה סי' י' אות ו' (עמ' 2334) בדעת שו"ת מהר"ם לובלין סי' קיט ובית מאיר סי' תסו ס"ד וסי' תסז סוף ד"ה והשבתי; עי' העמק שאלה שאילתא עו אות ב'; שערי צדק (פנעט) סי' פו; שו"ת מהר"מ שיק או"ח סי' קכה; עי' מ"ב סי' תסו ס"ק יז; עי' מוע"ז ח"ג סי' רס"ג בשם בעל חידושי הרי"ם, וע"ש שלפיכך נהג לבדוק כל חיטה ממצומחים ולא סמך על רוב; עי' מוע"ז שם בדעת הסוברים שיש לשמר משעת קצירה, עי' ציון 545 ואילך, שאע"פ שאין שכיח שיחמיץ אז, מ"מ אין די בידיעה ככל התורה כולה אלא צריך שמירה מיוחדת. ועי' שו"מ שם ושד"ח שם בטעם הדבר, שהוא כעין מה שאמרו לענין מעשר: עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ע"ע מעשר בהמה, כך משומר ודאי ולא ספק.
  459. ↑ עי' שעה"צ סי' תנג ס"ק סז, לענין אם לא ניקרו הרחיים, עי' ציון 720, וע"ש שמשמע שה"ה כשטחנו בבית אחד עם תבואה לתותה, עי' ציון 726.
  460. ↑ דע"ת סי' תנג ס"ד, לענין קמח שהיה ביד עכו"ם, ועי' כעי"ז חלקת יעקב או"ח סי' רב אות ב' לענין חיטים שאכלו מהם תולעים.
  461. ↑ שו"ת משיב דבר ח"א סי' לד; שו"ת בנין עולם או"ח סי' כח; עי' שו"ת זכרון יהודה (גרינולד) סי' קיח; מחזה אברהם סי' קח; יבי"א ח"ג או"ח סי' כה בדעת שו"ע סי' תנג ס"ג, ושכך נהגו, וע"ש שתלה מחלוקת זו בשאלה אם רוב מתורת ודאי או ספק, ע"ע רוב, וע"ש בשם רע"א לענין רוב קמח שמור, שעכ"פ יאכל מעט יותר מכזית כדי שיהא כזית מהשמור; מוע"ז שם בדעת הסוברים שא"צ שמירה מקצירה, עי' ציון 557 ואילך, שלפי שאין שכיח שיחמיץ אז, די בידיעה זו וא"צ בירור ודאי.
  462. ↑ עי' ציון 390.
  463. ↑ שד"ח שם, וע"ש שהביא סמך לזה מכמה אחרונים.
  464. ↑ שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ריז; שערי צדק (פנעט) סי' פו; משנה שכיר או"ח סי' קסח ד"ה ועוד הרי, ושם בשם כמה אחרונים.
  465. ↑ עי' ציון 556 ואילך.
  466. ↑ שו"ת מהר"ם שיק סי' רלד, ועי' שד"ח מערכת חו"מ סי' יא אות ו' (עמ' 2352).
  467. ↑ שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסו. וע"ש שאע"פ שירד עליהם שלג, אם היה יבש ולא נתחלחו, זה שהלך לבדוק ולהסיר השלג חשוב שימור, וכשרות.
  468. ↑ שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסו וע"ש בדעת מהר"ם שיק או"ח סי' קכה, שחשוב שימור, וצ"ע.
  469. ↑ משנה פסחים לה א וגמ' שם לח ב; רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ט.
  470. ↑ תורת חסד או"ח סי' מג, שהוא כמו תנאי שאם לא ימכור יהא למצה, ומועיל אף לסוברים שכשעשה לשם מצה ולשם דבר אחר פסול, עי' ציון 477 ואילך.
  471. ↑ ציון 100 ואילך, 186 ואילך.
  472. ↑ נוב"י תנינא או"ח סי' פב
  473. ↑ חזו"א או"ח סי' קכד הערות לפסחים לח ב.
  474. ↑ עי' ציון 469.
  475. ↑ עי' ציון 413.
  476. ↑ נוב"י תנינא או"ח סי' פב. ועי' שו"ת תורת חסד או"ח סי' מג אות א', שנחלק עליו, וכ"ה בראשונים שבציון 413, שבעשאן לעצמו לשם חלות תודה ורקיקי נזיר אין שייך הוכיח סופו, וחשובה שלא לשמה ואין יוצאים בהן.
  477. ↑ רש"י פסחים לח ב ד"ה שאינה, בדעת רבה שם, שאין חלות תודה ורקיקי נזיר שנעשו אף לשם מצה נפסלים מטעם שלא נשמרו לשמה, ונ' שהיינו אף לד' ר' יוסף שם.
  478. ↑ עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ט, ומנ"ח מ' י' בדעתו, ועי' ציון הבא.
  479. ↑ ראש יוסף פסחים שם, בביאור דבריהם שם, שנחלקו לענין חלות תודה ורקיקי נזיר אם פסולים מטעם שאין עשויים לשמה כשנעשו אף לשם מצה, וע"ש שדברי הרמב"ם סותרים בזה, שבפיהמ"ש שם פ"ב מ"ה משמע שיוצא בלשמה ושלא לשמה, ובחומ"צ שם משמע שאין יוצא.
  480. ↑ קוב"ש פסחים סי' קעא, בביאור דברי רבה ור' יוסף שם.
  481. ↑ ציון 300, 310 ואילך.
  482. ↑ עי' ציון 347.
  483. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 144.
  484. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 135.
  485. ↑ עי' ציון 477, שי"ס ששימור לשמה ושלא לשמה חשוב שימור לשמה.
  486. ↑ ר"ן ורבינו דוד פסחים לח ב, בד' ר' יוסף וברייתא שם, שמטעם זה פסולות חלות תודה ורקיקי נזיר, שאינן ראויות לשבעה, אע"פ שחשובות עשויות לשם מצה, ואף רבה היה מודה בזה, אלא שלדעתו מצה שאינה ראויה לשבעה כשרה, עי' ציון 351.
  487. ↑ המאירי שם לה א, וע"ש שביאר דברי ר' יוסף והברייתא שם לח א באופן אחר.
  488. ↑ עי' רש"י שם ד"ה שאינה, ותוס' שם א ד"ה חלות, בביאור דברי ר' יוסף שם, ומנ"ח מ' י ד"ה ועוד נראה, בדעתם ובדעת רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ח, בד' רבה שם, שאע"פ שפסולה אם אינה ראויה לשבעה, מ"מ כשרה כשנעשתה לשם מצה שאין ראויה לשבעה. ועי' תוס' שם שמ' שה"ה אם נעשה לשם מצה שאינה "מצתכם", תהא פסולה, משום שבמצה יש דין "לכם", עי' ציון 356.
  489. ↑ ע"ע חמץ ציון 501.
  490. ↑ עי' ציון 391. דברי יחזקאל סי' יא אות יח.
  491. ↑ דברי יחזקאל יא יח בשם אחרונים. ועי' פרי דוד פסחים לו ב, שהסתפק בדבר שראוי לשימור מחימוץ אבל לא מאיסור חימוץ, כגון טבל, שאין חל עליו איסור חמץ, לסוברים כן, עי' פסחים לה ב, לו א, אם חשוב ראוי לשימור.
  492. ↑ סמא דחיי סי' א ס"ה, וע"ש בהסכמת בעל ערוה"ש.
  493. ↑ עי' ה"ג הל' פסח, הובא בראבי"ה פסחים סי' תפ ועיטור הל' מצה (קכט טור ד) ור"ן פסחים סו"פ כל שעה ושבה"ל סי' ריא ורי"ו תא"ו נ"ה ח"ג ורשב"ץ במאמר חמץ אות צא ואגור סי' תשסט, שעבד ושפחה שלא טבלו אסורים ללוש את המצה, וכ"כ ר' יוסף טוב עלם בפיוט אלהי הרוחות, ומ' שאם טבלו מותרים; פמ"ג א"א ראש סי' תס, שעבד ושפחה שטבלו לשם עבדות, עושים, ואם לא טבלו אין עושים. ועי' ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' קטז, ששפחה דינה כגוי, שפסול לשימור לסוברים כן, עי' להלן, וצ"ע אם הוא אף בשפחה שטבלה.
  494. ↑ ציון 603 ואילך.
  495. ↑ עי' פסחים מ א: בצקות של נכרים; טור סי' תס בשם שאילותות; עי' טוש"ע סי' תס ס"א.
  496. ↑ עי' ציון 408.
  497. ↑ שו"ת רשב"א ח"א סי' כו, הובא בב"י סי' תס; מ"ב שם ס"ק ג'.
  498. ↑ שו"ת רשב"א שם; ריטב"א פסחים מ א, ושם בדעת בה"ג ובדעת כהן צדק; ט"ז שם ס"ק א'; עי' מ"ב שם ס"ק ג' ושעה"צ ס"ק ג'. וע"ע גוי ציון 567, גאונים וראשונים ואחרונים נוספים שכתבו כן, וע"ע לשמה ציון 379 ואילך, ועי' מ"ב שם ושעה"צ ס"ק ד' שי"ס שמועיל מטעם שימור הישראל, ועי' להלן.
  499. ↑ עי' ב"ח סי' תס ס"א, בביאור ד' ר' האי שהובא בטור שם, שנראה שזו כוונתו; מ"א תחי' סי' תס בדעת רא"ש, וע"ש שיש לסמוך ע"ז כשא"א בע"א; פמ"ג א"א תחי' סי' תס, כשא"א בע"א.
  500. ↑ ציון 567 ואילך.
  501. ↑ ציון הנ"ל.
  502. ↑ ציון 607 ואילך.
  503. ↑ ציון 737 ואילך.
  504. ↑ עי' ציון 499.
  505. ↑ פמ"ג א"א תחי' סי' תס.
  506. ↑ פמ"ג א"א שם. ועי' דברי מלכיאל ח"ד סי' כ סוף ד"ה הנה, לעין מחללי שבת בפרהסיא, שחשובים כגויים, אא"כ הם שוגגים.
  507. ↑ ציון 609.
  508. ↑ עי' טור סי' תס בשם שאילתות; שו"ת רשב"א ח"א סי' כו, תקצו, הובא בב"י שם, בדעת תוספות; טוש"ע סי' תס ס"א; מ"ב שם ס"ק ג'. וע"ע חש"ו ציון 235. על נתינת מים בקמח ע"י קטן עי' ציון 559.
  509. ↑ עי' ציון 408.
  510. ↑ שו"ת רשב"א שם.
  511. ↑ מסקנת הרשב"א שם; שו"ע שם ס"א, ומ"ב שם ס"ק ג' ושעה"צ ס"ק ג', וע"ע חש"ו ציון 266, ראשונים ואחרונים נוספים הסוברים כן.
  512. ↑ רשב"א שם בדעת התוס' גיטין כב ב ד"ה והא וחולין יב ב ד"ה מאן, וע"ע חש"ו ציון 265.
  513. ↑ עי' מ"א סי' תס, ומ"ב שם ס"ק ג' ושעה"צ שם ס"ק ה' בדעתו, ועי' מ"ב שם שצריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו.
  514. ↑ ציון 263 ואילך.
  515. ↑ ציונים 103, 370 ואילך.
  516. ↑ ט"ז סי' תס ס"ק א', ועי' יביע אמר ח"ז או"ח סוף סי' מו, בביאור דבריו.
  517. ↑ ט"ז שם בשם מהר"יל; עי' חק יעקב שם ס"ק ג', וא"ר שם ס"ק ב', שיהיה בן יג שנים ויום אחד, ועי' פמ"ג שבציון הבא בדעתם; עי' יביע אומר שם; עי' מוע"ז ח"ג סי' רסא אות ט', שכן נהגו מלבד המהדרין, וע"ש הטעם שסומכים על חזקה דרבא אע"פ שהוא דין דאורייתא.
  518. ↑ פמ"ג מ"ז תס ס"ק א, בדעת חק יעקב וא"ר שלעיל; באה"ל סי' תס ד"ה אין. ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסה.
  519. ↑ עי' ציון 389.
  520. ↑ ע"ע גדול ציון 164 ואילך. באה"ל שם.
  521. ↑ ציון 607 ואילך.
  522. ↑ עי' טור שם בשם ר' האי גאון, לענין גוי, ובאור דבריו בחזו"א או"ח סי' קכד פסחים לה א (עמ' רב); עי' שו"ת רשב"א שם בשם רבינו יונה לענין חש"ו; עי' ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' קטז, בשם רי"ף ורמב"ם ור"ש, שאין לחוש מי הלש והאופה; ריטב"א פסחים מ א בשם רא"ה "להלכה ולא למעשה"; עי' שו"ת מהר"ח או"ז סי' לה, לענין אשה המשמרת שלא לשמה ואחר ע"ג משמר לשמה; עי' ב"ח שם ופמ"ג שם שיש לסמוך ע"ז בשעה"ד. וע"ע גוי ציון 568 ואילך, וע' חש"ו ציון 264, וע' לשמה ציון 447 ואילך, 465 ואילך, גאונים וראשונים ואחרונים נוספים הסוברים כן, ושם כמה טעמים בדבר. ועי' ציונים 391, 392, על שימור שלא על ידי מעשה.
  523. ↑ עי' טור שם בשם שאילתות ובשם רב כהן צדק; מאירי פסחים מ א בשם גדולי המפרשים. ועי' גאונים וראשונים ואחרונים נוספים בע' לשמה ציונים 452, 567 ואילך. ועי' מנ"ח מ' י' ד"ה והנה מכל וכעי"ז בשו"ת חת"ס או"ח סי' קכח ד"ה שוב, שאף לסוברים ששימור אינו דוקא במעשה המונע חימוץ אלא בהשגחה, עי' ציון 392, מכל מקום אין העע"ג כשר לשימור, שאין אדם משמר מה שביד חבירו, ועי' כעי"ז במאירי פסחים מ א סוף ד"ה בצקות. ועי' ט"ז שם ס"ק א' וחק יעקב שם ס"ק ב' ושו"ע הרב סי' תנג סט"ז ושו"ת חת"ס שם, שיש להקל בטחינת גוי כשישראל עע"ג, ורק בלישה ואפיה אין מועיל, ועי' הטעם בחת"ס שם ומוע"ז ח"ג סי' רטו, רסד בדעתו, ועי' שו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט אות יג, יד. ועי' מחזיק ברכה סי' תס אות ג', שי"ס שזה שאין מועיל עע"ג אינו אלא מדרבנן, וכ"כ בפמ"ג א"א תחי' סי' תס, ועי' מחזי"ב שם שיש לסמוך ע"ז להקל עכ"פ כשהטחינה ע"י בהמות, והגוי רק נותן החיטים בכלי, שמועיל לד"ה עומד על גביו, כי אין הגוי עושה מאומה. ועי' שו"ת חת"ס או"ח שם ושד"ח מע' חו"מ סי' י' ס"כ, על קצירה משדה נכרי במקום שיש לחוש שגזלו, אם עדיף שיקצור הגוי כדי שיהיה שינוי רשות.
  524. ↑ עי' ציון 408. ועי' ציונים 444, 622, שבמצות שאינן של מצוה, לסוברים שצריך בהן שימור וא"צ שימור לשמה, מועיל שימור של עוע"ג, ועי' ט"ז שם שעוע"ג מועיל בטחינה, שא"צ בה שימור לשמה, ואין מועיל בלישה ואפיה, שצריך בהן שימור לשמה, עי' ציון 430, ועי' באה"ל שם ד"ה אין, שכן נהגו, וכ' בשם אחרונים שלסוברים שטחינה צריכה להיות לשמה, אף בה אין מועיל.
  525. ↑ ציון 567 ואילך.
  526. ↑ ציון 264 ואילך.
  527. ↑ ציון 446 ואילך, על שימור של מי שאינו עושה המעשה.
  528. ↑ ציון 44 ואילך. ועי' שו"ת באר משה ח"ז קונטרס אלקטריק סי' מט ושו"ת אז נדברו ח"ה סי' לד, לענין טחינת קמח למצה ברחיים חשמליים.
  529. ↑ ציון 556 ואילך. ועי' שו"ת האלף לך שלמה השמטות סי' לב ודברי ר"ש קלוגר במכתב א' במודעה לבית ישראל, שיש לאסור מצות מכונה אף כשאין חשש בעשייתן לשמה, מטעם שיטעו להכשיר מצות שנעשו שלא ע"י ישראל גדול אף באופנים שפסול משום שלא נעשה שימור לשמה, כשם שמצאנו גזירה כעי"ז לענין סריקים העשויים בדפוס, עי' ציון 953. ועי' ישועת משה ח"ג סי' לט אות טז, על טחינה ברחיים המופעלות מהצטרפות ב' כוחות, אדם וחשמל, ומסודרות באופן שאין החשמל פועל אלא כאשר האדם מפעיל את כחו, שחשוב מעשה אדם, ושם אות יז שכמו"כ מכונת קומביין הקוצרת, ואדם מפעילה ומכוון דרכה כל העת, שחשובים מעשיה מעשה אדם.
  530. ↑ רי"ש נתנזון בביטול מודעא, וע"ש אחרונים נוספים שהסכימו עמו; עי' מוע"ז ח"ג סוף סי' רסד בשם גאוני ליטא ובהם רח"ע גרודזיסקי ורמ"ש הכהן מדווינסק.
  531. ↑ עי' רמ"ז איטינגא במודעא לבית ישראל, שלפי שבסיבוב הגלגל לא נערכה העיסה כי אם מכח כח וכח כח כח אין חשוב מעשה אדם, ונ' שם שכוונתו למכונה שהתיר רי"ש נתנזון, עי' ציון הקודם, ועי' מכתב רי"ש נתנזון, שאין דברי רמ"ז מובנים, שהרי הוא כח האדם ממש, וע"ע לשמה ציון 564.
  532. ↑ ציון 1003 ואילך.
  533. ↑ ציון 485 ואילך.
  534. ↑ עי' להלן.
  535. ↑ עי' ציון 575 ואילך.
  536. ↑ פר"ח סי' תס ס”א; מנ"ח מ' י' אות ב' ד"ה שמור; עטרת זקנים או"ח סי' תנג אות א, וע"ש שדייק כן מרש"י חולין ז א ד"ה דבמצוה, וצ"ע איך מ' שם כן.
  537. ↑ עי' להלן, ועי' ציון 554, שי"ס שאף קודם שנקצרו יכולים להחמיץ באופנים מסוימים אם נפלו עליהם מים.
  538. ↑ רבינו דוד פסחים מ א בדעת רבא; העמק שאלה שם ס"ק ב', בדעת רבינו ירוחם שם בד' השאילתות שם, וע"ש שאע"פ שנפילת מים בדגן אינה מחמיצה ע"פ דין, ע"ע חמץ ציון 317 ואילך, מ"מ אין חשוב שמור אם לא הזדקקו לשמור מאז שלא החמיץ. ועי' כעי"ז בקרבן נתנאל פסחים פ"ב סי' כו ס"ק ת', בפירוש א' בד' השאילתות שם, שחייבים לשמור מעת הלתיתה, במקום שנהגו ללתות. ועי' כעי"ז בחמד משה סי' תנג ס"ק ד' בד' הרי"ף שם ותוס' שם, שיש לשמר מביאת מים מקצירה, ופי' בזה ד' רבא בפסחים שם לפי' התוס' שם, אלא שכ' שאין שימור זה אלא לכתחלה, ואינו מעכב. ועי' שו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט אות יב, שנוקט להלכה שא"צ לשמור קודם לישה אלא במקום שיש בו חשש נגיעת מים וחימוץ.
  539. ↑ רבינו דוד שם בד' רבא שם, וע"ש טעם נוסף, שיש להסתפק שמא פירוש הכתוב: ושמרתם את המצות, שיש להוסיף בשימור כל מה שהוא יכול, עי' ציון 401, וע"ש שזו היתה דעת רבא בתחלה אף לעיכובא, אלא שחזר בו, ועי' שפ"א שם.
  540. ↑ רבינו דוד שם.
  541. ↑ פסחים מ א.
  542. ↑ שמות יב יז.
  543. ↑ ב"ח שם, בד' השאילתות שם, שמש"כ שיש לשמור מעת ביאת מים, היינו בין בקצירה בין בטחינה, מעת שיש בידו לשמור, ובביאור מנהג אשכנז וצרפת המובא ברא"ש שם, שמה ששמרו משעת טחינה, היינו בזמן שאין שדות לישראל, ודייק כן מד' האגודה פסחים פ"ב אות לח: אמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה ובזה"ז שאין לנו שדות ישמרו מעת שיטחנו, ועי' שו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט אות יא, בביאור דברי הב"ח; עי' רבינו מנוח חו"מ שם בסו"ד, שכ' כעי"ז; עי' פסקי ריא"ז (באוצה"ג עמ' אלף קז); עי' ראב"ן פסחים ד"ה ובעו החיטין.
  544. ↑ רבינו מנוח שם; פסקי ראי"ז שם.
  545. ↑ או"ז פסחים סי' רמט; שו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' קכח, ואבנ"ז או"ח סי שפז אות י' בדעתו, ועי' שו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט אות ט' ואילך, דעות ראשונים נוספים בזה, ושם אות י' בטעמי השיטות.
  546. ↑ כלבו סי' מח; נובי"ת או"ח סי' עט, בד' הרמב"ם שלהלן, שבעודו במחובר א"צ שמירה, עי' ציון 553; אבנ"ז שם אות ח', ושם אות י' שכ"מ בתמים דעים לראב"ד סי' כו.
  547. ↑ עי' רבא בפסחים מ א: מצוה ללתות וכו' שימור דלישה לאו שמיה שימור, וב"י סי' תנג בד' רי"ף ורמב"ם שבציון 552, בד' רבא שיש לשמור שלא יבואו מים משעת קצירה, ועי' פסחים שם, שרבא לא חזר בו אע"פ שנדחתה ראייתו, ועי' להלן שי"ס שרבא חזר בו; עי' חולין ז א: במצוה עסיק, שמשמע קצת שחיטים טעונים שמירה, אמנם עי' רש"י שם, הובא בציון 557; עי' ראשונים ואחרונים שלהלן. ועי' תוס' שם ד"ה כי, שמ' קצת שהשימור לדעת רבא אינו מהקצירה אלא מהדיגון, וצ"ע. ועי' דברי יחזקאל סי' יא אות טו, שאף לראשונים שפרשו בכתוב: ושמרתם את המצות, ולא חיטים של מצות, עי' ציון 562, יתכן לומר שיש חיוב שמירה משעת קצירה, שכבר נקראת מצה.
  548. ↑ דברי יחזקאל סי' יא אות יז, ועי' ציונים 391, 563. ועי' מוע"ז שבציון 458, שלדעתם אין די לשמירה בבירור של כל התורה כולה אלא צריך בירור ודאי.
  549. ↑ ב"י שם בד' הראשונים הנ"ל בדעת רבא שם.
  550. ↑ פסחים שם ורש"י ד"ה מהפכי, ועי' ציון 423, שי"ג שיהפכו לשם מצה, היינו שישמרו מחימוץ, והיינו דין שימור לדעתם, ע"ש.
  551. ↑ פסחים שם ב ורש"י שם ד"ה מנקטא.
  552. ↑ עי' רי"ף שם ורמב"ם חו"מ פ"ה ה"ט, וב"י סי' תנג בדעתם שכן הדין והוא לעיכובא, ועי' להלן, שיש שפי' דבריהם באופנים אחרים; או"ז פסחים סי' רמט; המנהיג הל' פסח ד"ה וצריך לעשות; צרור החיים (ר"ח בן שמואל) פסח פ"ד (עמ' קכז), ושם בשם הראב"ד, ועי' תמים דעים לראב"ד סי' כו: משעת הגורן, ושם שאם אין לו, יעשה משעת לישה, ולא כדמשמע בצרור החיים בשמו; רוקח סי' רעב; ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל (באוצה"ג עמ' אלף קו); תלמיד הרשב"א פסחים מ א; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ה' ח"ג דף מא טור ד ד"ה חלק שלישי, בד' השאילתות שאילתא עו, שיש לשמור משעה שנפלו עליו מים מקצירה, וב"ח ופר"ח שם בדעתו שהיינו לשמר משעת קצירה, ועי' להלן שיש שפי' ד' השאילתות בע"א; עי' מהר"ם חלאוה פסחים שם, שנ' שזו דעתו, ואח"כ מביא החולקים; פר"ח סי' תנג ס"ד ד"ה הכלל העולה, וסי' תס ס"א. ועי' שו"ת הרא"ש כלל כד סי' ג, שבמקומות שנהגו לשמר משעת קצירה, אין יוצאים במצה שלא נשמרה מאז, ואף אם כבר ברך וקרא את ההלל, יחזור ויאכל.
  553. ↑ עי' נוב"י שם; מ"ב שם ס"ק כב, וע"ש שאפ' ירדו גשמים עליהם כשרים.
  554. ↑ רבינו מנוח חו"מ פ"ה ה"ט, בד' רי"ף שם, ע"פ פסחים לג א: דאחמיץ במחובר, וע"ש מקורות נוספים; חק יעקב סי' תנג אות ד, ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ז סי' כ ושו"ע סי' תס"ז ס"ה, שתבואה שהתיבשה לגמרי במחובר דינה כמונחת בכד, וע"ע חמץ ציון 346 ואילך; שו"ת דברי חיים או"ח ח"ב סי' לט; עי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ריז, שאם ידוע שהתייבשה במחובר צריכה שמירה. ועי' פמ"ג א"א שם אות ז, שתבואה שנגמר בישולה ראוי לקצרה מיד, וכעי"ז במ"ב סי' תסז ס"ק יז וסי' תנג ס"ק כב, שמצה שמורה קוצרים בעודה לחה, וכעי"ז בביאור הלכה שם ד"ה טוב, בשם הגר"א, ועי' שו"ת משיב דבר סי' ל', שבימי חורפו היו קוצרים החטים לשמורה קודם הזמן, ועכשיו קוצרים בזמנם ע"י שימור יפה שלא יפלו מים מקצירה.
  555. ↑ רבינו מנוח שם בד' הרמב"ם שם, שכ' שיש לשמור דוקא אחר שנקצר, וע"ש טעם נוסף, שאין אדם נזהר בדבר שאינו ברשותו, ועי' שו"ת ישועת משה ח"ג סי' לט סוף אות י', בביאור דבריו; רשב"ץ מאמר חמץ; עי' מהר"ם שיק או"ח סי' ריז, שמלמד זכות על מנהג העולם שאין משמרים קודם קצירה, וע"ש שמ"מ אם ידוע שהתייבשו חייבים שמירה; העמק שאלה שם, בד' השאילתות שם ורבינו ירוחם שם, שא"צ שימור קודם קצירה, ולא כ' טעם.
  556. ↑ העמק שאלה שם בד' השאילתות ורבינו ירוחם הנ"ל, לפי שמעיקר הדין אין חוששים להחמצה בביאת מים בדגן, ושמירה א"צ במחובר. ועי' רבינו דוד פסחים שם, שאע"פ שיש לחוש לחימוץ ע"י מים במחובר, אין לחוש למי גשמים היורדים על הקמה בשעת קצירה, ע"פ דברי אביי שם, שמים שבאים בדרך הליכתם אינם מחמיצים, ועי' כעי"ז בשו"ת מעיל צדקה סי' סט. ועי' מאמר מרדכי סי' תסז ס"ק ו', שאם נפלו רוב גשמים במחובר באופן שנראה שנשארו החיטים לחים אחר הקצירה, יש לחוש לחימוץ, וע"ע חמץ שם, ועי' ציון 697, שיש מחמירים לקצור בזמן שהחמה זורחת.
  557. ↑ ר"ן על הרי"ף פסחים שם (יב א), שכ"מ מד' רבא שם, שרק שימור משעת לישה פסול, אבל קודם לישה, כשר, ועי' פר"ח שם בדעתו שהיינו משעת טחינה; עי' שאילתות שאילתא עו, שאין יוצאים אלא אם נשמר מעת ביאת המים, ומהרי"ל הל' אפיית המצות אות א' וב"י וב"ח שם בדעתו, שהיינו משעת טחינה, שקרוב ליפול עליו מים, וכעי"ז בקרבן נתנאל פסחים פ"ב סי' כו אות ת, בפירוש ב' בד' השאילתות, שהיינו משעת טחינה, שאז הדרך להרטיב; עי' רש"י חולין ז א ד"ה דבמצוה: דמתחלת טחינה והרקדה בעי שימור לשם מצוה, וכ"ה בשבלי לקט פסח סי' רי בשם רבינו שלמה, וצ"ע בגמ' חולין שם, שמ' שיש לשמר אף קודם הטחינה; עי' כלבו סי' מח ד"ה מ"ע מה"ת; סמ"ק מ' ריט; מהרי"ל שם; עי' ב"ח שם, וכ"מ בטור שם, בדעת הרא"ש פסחים פ"ב סי' כו, לחייב שימור משעת טחינה, וחזר בו ממה שכ' שאינו אלא מנהג לשמר מעת הטחינה, עי' להלן; עי' חמד משה סי' תנט ס"ק ד' ד"ה והפר"ח, בד' הרי"ף שם; עי' ערוה"ש סי' תנג סי"ג ואילך, בד' הרא"ש שם והטור שם, בד' החולקים על רבא, עי' ציון 561, שיש לשמר משעת טחינה, עכ"פ כשטוחנים ברחיים של מים.
  558. ↑ עי' רש"י פסחים שם ד"ה וממאי; חי' תלמיד הרשב"א פסחים מ א; פר"ח סי' תנג ס"ד סוף ד"ה טוב.
  559. ↑ ע"ע לש. משנ"ב סי' תס ס"ק ד', וע"ש שיש לחוש לאוסרים, ולפיכך אותם שנותנים לקטן לתת מים בקמח לא טוב עושים, ועי' יביע אמר ח"ז או"ח סי' מו, שראה בכ"מ של בני תורה שנותנים לקטן לתת המים לשמה כשחסרים פועלים, אף לסוברים שאין קטן כשר לשימור, עי' ציון 508, וע"ש שמצדיק המנהג מפני שיש לסמוך על הסוברים שנתינת מים אינה לישה ובצירוף הסוברים ששימור לשמה אינו אלא מדרבנן, עי' ציון 390. ועי' מוע"ז ח"ג סוף סי' רטו, טעם נוסף להקל בזה.
  560. ↑ ע"ע הנ"ל. מ"ב שם; יביע אמר שם.
  561. ↑ עי' פסחים שם, שהקשו על רבא שיתכן ששימור משעת תחילת לישה חשוב שימור, ועי' תלמיד הרשב"א שם שכך אכן סוברים המקשים וכן דעת קצת גאונים, וכ"כ בערוה"ש סי' תנג סי"ג ואילך, וכ' שזה טעמו של הגאון המובא בציון 570, ששימור משעת לישה חשוב שימור, כחולקים על רבא, אלא שלכתחלה חשש לדעת רבא שיש לשמר משעת קצירה, ועי' ציון 557, שהסתפק בערוה"ש בד' החולקים על רבא, שבאופנים מסוימים אולי יש לשמר משעת טחינה; פר"ח שם סוף ד"ה והגאון, ובי' הגר"א לשו"ע שם ד"ה ובשעה"ד, ומנ"ח מ' י' ד"ה ומה שהביא, בד' ירושלמי ביצה פ"א ה"י, שמלאכות שמלישה ואילך אסורות ביו"ט מסמיכות הכתובים: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושמרתם את המצות (שמות יב טז, יז), שמוכח ששימור אינו אלא משעת לישה, ועי' ירושלמי חלה פ"ב, שישראל אכלו מצה בפסח כשנכנסו לארץ ממה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם, ועי' מקו"ח סי' תנג ס"ק ג', שהוכיח משם שאין שימור משעת קצירה מעכב, ועי' מנ"ח שם ד"ה ועי' פר"ח, שהירושלמי לשיטתו בביצה שא"צ שימור אלא מלישה; הלכות גדולות הל' פסח פרק כל שעה; רא"ש פסחים פ"ב סי' כו ובהלכות פסח בקצרה, וכעי"ז בשו"ת הרא"ש כלל כד סי' ג' בשם חכמי אשכנז וצרפת, וכעי"ז פי' בפר"ח שם בד' הגאון המובא בר"ן, שנדחו דברי רבא בפסחים שם, וחזר בו, ואף מה שאמר רבא שם למהפכי העומרים לשמור משעת קצירה, חומרא היא שהחמיר על עצמו, ועי' ב"י שם, שכ"מ ממעשה באמו של מר בריה דרבינא שם, שהוא לבדו היה מחמיר בזה, ולא שאר החכמים, ועוד דייק ממה שאמר רב הונא שם שבצקות של נכרים אין יוצאים בהם, שמשמע שקמח שלהם, ששימרו משעת לישה, יוצאים בו, ועי' פר"ח שם שהקשה לרא"ש ולגאון ממה שאמרו בגמ' שם שרבא לא חזר בו, ועי' שו"ת הרא"ש שם שמ"מ במקומות שנהגו לשמר משעת קצירה, אין יוצא אפ' בדיעבד במצה שאינה שמורה מאז; בית מאיר סי' תנג שם, וע"ש שהוכיח מפסחים לח ב, שיוצאים בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק, אע"פ שלא נשמרו אלא משעת לישה (ע"ש ראייתו) עכ"פ בדיעבד, וע"ש שמצדד שכשרים אף לכתחלה, וע"ש שמדייק כן מד' הרמב"ם חו"מ פ"ו ה"ט: שבשעת עשייתן שמרם לשם מצה. ועי' ב"ח שם, שכ"כ בד' תוס' פסחים שם ד"ה כי, שדי בשימור משעת לישה, וצ"ע היכן נראה כן בתוס'. ועי' להלן שכן פסקו אחרונים להלכה בשעה"ד. ועי' ט"ז סי' תס ס"ק א', שבלישה ואפיה צריך שימור לשמה, וקודם לכן צריך רק שימור מחימוץ, וא"צ לשמה.
  562. ↑ רמב"ן פסחים מ א שם. ועי' ציון 547. ועי' דברי יחזקאל סי' יא אות טו, שביאר לפי"ז ד' הסוברים שמצה העשויה מחיטים ומאורז כשרה משום שנגרר האורז אחר החיטים, עי' ציון 73 ואילך, ובערכים שהובאו שם, אע"פ שלא היה ראוי לשימור משעת קצירתו, משום שמשעת הגרירה בלבד חשובה מצה וזקוקה לשימור, ומאז נשמרה, וע"ש שתי' באופנים נוספים, ועי' בזה מנ"ב סוף סי' עב.
  563. ↑ דברי יחזקאל סי' יא אות יז, ועי' ציונים 392, 548.
  564. ↑ פסחים שם; חק יעקב שם ע"פ פסחים שם. ועי' רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נ"ה ח"ג דף מב טור ב: ואחרים כתבו שאין צריך לשמור אלא משעת אפיה, וצ"ע שהוא לכאו' נגד הש"ס פסחים שם.
  565. ↑ מנהג אשכנז וצרפת המובא ברא"ש שם; עי' סמ"ג לאוין עט: חסידים הראשונים היו נזהרים וגו' לשמרו משעת קצירה. ועי' להלן שכן פסקו בשו"ע ולבוש לעשות שלא בשעה"ד.
  566. ↑ טוב"י שם בשם הרא"ש.
  567. ↑ רא"ש שם.
  568. ↑ עי' מ"א שם ס"ק ז', שלכן יש לשמור משעת טחינה אף במקום שטוחנים בריחים שאינן של מים, וכ"כ בא"א (אופנהיים) שם, שיש לחוש אף ברחיים שאינן של מים, ולא פירש טעמו, ועי' חמד משה שם ס"ה ובית ארזים שם אות סה, שכשטוחנים בריחים שאינן של מים, ואין רגילים לרחוץ החטים, א"צ לשמר משעת טחינה, וכ"מ בערוה"ש שם סי"ג.
  569. ↑ רמב"ן פסחים מ א במסקנת ד' רבא שם, והוכיח מד' ר"ה שם שאין יוצאים בבצקות של נכרים, ומ' שבקמחים שלהם יוצאים בדיעבד, והביא שכן ד' הגאון שמותר לקחת קמח מן השוק בשעה"ד, וכ"ה בר"ן על הרי"ף פסחים שם וטור שם בשם גאון, וכ"כ בתלמיד הרשב"א פסחים שם בשם ר' שר שלום גאון, ועי' להלן פי' אחרים בד' הגאון; המכתם (באוצה"ג עמ' אלף קז); עי' תמים דעים לראב"ד סי' כו (עמ' ו 11), ששימור משעת הגורן, ואם אין לו, יעשה משעת לישה. ועי' להלן שכעי"ז פסקו בשו"ע ולבוש בשעה"ד.
  570. ↑ ראשונים הנ"ל בשם הגאון, ועי' רשב"ץ מאמר חמץ (באוצה"ג עמ' אלף קט) שהק' שלא מחמת חימוץ אנו מצריכים שימור אלא מגזה"כ אפ' היכא דליכא חשש.
  571. ↑ עי' להלן, ועי' מ"ב שבציון 554, שקוצרים בעודה לחה, לפי שביבשה יש חשש חימוץ אף במחובר, ועי' ערוה"ש סי' תסז ס"י.
  572. ↑ עי' ציון 568.
  573. ↑ שו"ע סי' תנג ס"ד; לבוש שם; שו"ע הרב שם סט"ו ואילך; עי' נוב"י תנינא סי' עט, שמנהגם של ישראל בכל מדינות פולין ואשכנז שלא לשמר משעת קצירה, מלבד המהדרין מן המהדרין, וכעי"ז בחמד משה סי' תנג ס"ק ד', ועי' ביה"ל שם ד"ה טוב, שלכתחלה ודאי נכון להחמיר ליקח שמור משעת קצירה. ועי' א"א (בוטשאטש) שם, שאע"פ שסומכים שא"צ שמירה משעת קצירה, נכון לעשות שמירה הגונה מזמן שמגיעים החיטים ליד עם בני ישראל, והוא בסגנון מדת חסידות הראוי לכתחלה לכל נפש מעם בני ישראל. ועי' שו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סי' מ'. ועי' פתחי תשובה או"ח סי' תכט ס"א, במעות חטים שנותנים לעניים אם יש לתת להם שמורה. על קמח מן השוק במקום שנהגו ללתות, או במקום שטוחני אותו ברחיים שטוחנים המלצי"ן, עי' ט"ז שם ס"ק ג' ומ"א שם ס"ק ח' פמ"ג מ"ז ס"ק ג' ופר"ח סוף ס"ד וא"ר ס"ק יב ואליהו זוטא ס"ק ה וחק יעקב ס"ק טז וערוה"ש יז ומ"ב ס"ק כד.
  574. ↑ עי' ציון 568.
  575. ↑ עי' ציון 534 ואילך, על זמן חלות החיוב. עי' מהרי"ל מנהגים הל' אפית המצה אות יד; מנ"ח מ' י' ד"ה שמור. ועי' שו"ת ארץ צבי ח"ב סי' לה, על שימור במצה בעריכתה אחר שכבר מוכנה לאפיה, שי"ס שאין חשוב שימור וא"צ לשמה, ומסיק שחשוב שימור וצריך לשמה לפי שאם היתה שוהה היתה מחמיצה, והועילה כל הלישה שלא תחמיץ, עי"ש. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסג בשם רי"ז סולוביצ'יק, שכל פעולה שמוסיף בשמירה, אף כזו שאין מחויב בה (כגון ברירת החיטים אחד אחד מן המצומחים) מקיים בה מ"ע של שימור, שהכל כלול במצוה. ועי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' ל, בגדר חיוב השימור, שא"צ להזהר אלא כפי האפשר בשעת מעשה זו ואין אומרים שהיה לו לעשות באופן אחר ויהיה משומר ביותר, עי' דוגמא לדבר בציון 770.
  576. ↑ עי' מ"א הקדמה לסי' תס, שמצדד כן בדעת מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יד, ועי' להלן שי"ס שאין צריך לשמר בו לפי שאינו מיוחד לפת.
  577. ↑ עי' חולין ז א: דבמצוה עסיק, ורש"י שם ד"ה דבמצוה; מהר"ם שיק סי' רלד.
  578. ↑ שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קכה, ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסח ד"ה והנה מרן, שכ"כ בשם אחרונים נוספים.
  579. ↑ עי' רבינו מנוח חומ"צ פ"ה סוף ה"ה; עי' מוע"ז שבציון 575.
  580. ↑ מ"א הקדמה לסי' תס, ועי' מ"ב שם ס"ק א, ושעה"צ ס"ק ב'.
  581. ↑ עי' באה"ל סי' תנג ד"ה ולפחות, בשם ספר תוספות ירושלים. ועי' הליכות שלמה פ"ז דבר הלכה אות ד, שהסתפק כעי"ז אם חיוב השמירה אם הוא רק בדבר המועיל לעצם עשיית המצה, או אף הולכה והבאה וכדו'. ועי' שד"ח מערכת חו"מ סי' יא אות ו' (עמ' א' קעו) שמצדד שמותר להוליך ע"י נכרי במשום שאין חשש חימוץ והחלפה, ושם בשם אחרונים שמחמירים.
  582. ↑ קה"ע לירושלמי שלהלן. וע"ע חבתין ציון 183 ואילך, וע' לחמי תודה ציון 372 ואילך. ועי' להלן שי"ס שחשובה ראויה לשימור. ועי' ציון 233, אם חלוט חשוב לחם לענין לצאת בו יד"ח מצה, וציון 1164, אם יש לחוש בו לחימוץ, ועי' ציון 56.
  583. ↑ פנ"מ לירושלמי שלהלן.
  584. ↑ שמות יב יז.
  585. ↑ ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד. ועי' חת"ס (הוצ' מכון חת"ס תשסו) פסחים לה א, שמפשטות הכתוב ושמרתם היה משמע אדרבה, לעשות באופן שאינו יכול להחמיץ, ולהעדיף מה שאין שייך בו חימוץ, אלא שממיעוט הכתוב שאין יוצאים אלא במין המחמיץ, עי' ציון 1, משמע להפך שצריך שיהיה שייך בו שמירה.
  586. ↑ מלחמת ה' פסחים לו א (י ב), וע"ש טעמים נוספים שאין יוצאים בה, ועי' ציון 56, וע"ע מצה עשירה; עי' צל"ח פסחים לה א, ועי' ציון 3, ועי' חת"ס שם; מ"א סי' תעא ס"ק ה'.
  587. ↑ צ"צ או"ח סי' נז; עי' פמ"ג מ"ז סי' תסא ס"ק ב'.
  588. ↑ נשמת אדם ח"ב כלל קיט שאלה טו, בדעת הבבלי יבמות מ א שיוצאים יד"ח בחלוט באופנים מסויימים, אע"פ שאינו ראוי להחמיץ, וכן בדעת הבבלי פסחים לח א, שאין יוצאים בלחמי תודה, שבכללם רבוכה, ולא מטעם שאינה ראויה לחימוץ ולשמירה אלא מטעם אחר, עי' ציונים 340, 414, ועי' צ"צ או"ח סי' נז, שהסתפק בזה בדעת הבבלי. ועי' נשמ"א שכ"כ אף בדעת רמב"ם שכ' שיוצאים יד"ח בנילושה במ"פ, ע"ע מצה עשירה, אע"פ שאין ראויה לשמירה, וע"ש שאפשר לסמוך ע"ז להלכה בשעה"ד, ועי' צ"צ שם לענין קמח קלוי, שאין לסמוך ע"ז אלא יש לערב בו רוב קמח שלא נקלה.
  589. ↑ עי' להלן.
  590. ↑ עי' ציון 545 ואילך.
  591. ↑ מנ"ח מ' י' ד"ה והנה נראה, בדעת רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ה שיוצא במצה הנילושה במ"פ, וכעי"ז בצ"צ או"ח סי' נז, וכעי"ז בדברי יחזקאל סי' יא אות טז. ועי' דברי יחזקאל שם אות יז, שלסוברים שמועיל אף "שימור שלילי", היינו שימור שלא יפלו מים על החיטים, עי' ציונים 547, 561, שייך שימור בשעת הלישה אף במצה שנילושה במי פירות, שלא יפלו מים בעיסה, וע"ש שלסוברים שמי פירות מחמיצים אחרי זמן, ע"ע חמץ ציון 499, שייך אף שימור חיובי, שיש למהר לאפותה קודם הזמן ההוא. ועי' כעי"ז בברכת אברהם (ארלנגר) פסחים לו ב ד"ה לחם עוני, לענין חלוט, שאע"פ שאינו מחמיץ, מ"מ שייך בו שמירה לעשות החליטה היטב באופן שלא תחמיץ.
  592. ↑ עי' ציון 558
  593. ↑ מנ"ח שם ודברי יחזקאל שם. ועי' מנ"ח שם, שלסוברים כן, בכלל חובת השימר ללוש באופן שיתכן חימוץ בלישה, לקיים חובת שימור.
  594. ↑ עי' ציון 346.
  595. ↑ מנ"ח מ' י' אות כג ד"ה וכבר כתבתי. ועי' מנ"ח שבציון הנ"ל.
  596. ↑ פר"ח ת"ס ס"ב; מ"ב שם ס"ק ו'.
  597. ↑ עי' ירושלמי פסחים פ"ג ה"א: ר' חיננא בר פפא אזל ליה גבי טחונייא, וקה"ע ופנ"מ שם.
  598. ↑ עי' מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יד, שמצוה לכל אדם לעסוק בעצמו במצות, כדי שיבטל הפירורים טרם יחמצו, וע"ש טעמים נוספים, ועי' ציון 1221; מ"ב שם ס"ק ו'.
  599. ↑ כנה"ג הגהות טור סי' תנז, הובא בפמ"ג א"א תחי' סי' תס; מ"ב סי' תנג ס"ק לג.
  600. ↑ כה"ח סי' תנג ס"ק סב. ועי' שו"ת חת"ס סי' קכח, לענין קצירה משדות נכרים, מה שיש להזהר בזה משום חשש גזל.
  601. ↑ פמ"ג א"א סי' תנג ס"ק יב. ועי' מ"א סי' תנג ס"ק יא בשם מע"צ, שיהיה השומר גדול, ועי' שעה"צ שם ס"ק סט, שמ' שאי"ז אלא אם העושה אינו כשר לעשיה, שצריך שיהיה כשר עוע"ג.
  602. ↑ ציון 1221.
  603. ↑ שבלי לקט הל' סדר פסח סי' ריא; מטה משה עמוד העבודה תיקון המצות סי' תקפג; חק יעקב סי' תס ס"ק ד; עי' פמ"ג א"א תחי' סי' תס.
  604. ↑ שבלי לקט שם; מטה משה שם.
  605. ↑ עי' הסכמת בעל ערוה"ש לספר סמא דחיי שהוכיח מפסחים מח ב, שנשים היו עושות המצה, וע"ש שהביא מתוס' פסחים י ב ד"ה הימנוהו, שכ' ע"פ ירושלמי שאין נשים נאמנות בדבר שיש בו טורח מרובה, ודחה שאי"ז אלא בכגון בדיקת חמץ שצריך לבדוק בכמה מקומות ואין ברור שיש חמץ, ומסיק שנאמנות כמו כל דבר שבידן, ע"ע אשה ציון 411 ואילך.
  606. ↑ עי' להלן.
  607. ↑ עי' מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יד, שיעשו המצות אך בני מצוה ולא הקטנים; מ"ב סי' תס ס"ק ב'. ועי' שד"ח מע' חמץ ומצה סוף סי' יג, אם יש חשש בעשיית קטן, שהמצה שייכת לו משום שאומן קונה בשבח כלי, ואינו יכול להקנות.
  608. ↑ עי' ציון 434 ואילך, ועי' ציון 441, שנהגו לשמר כל המצות.
  609. ↑ פמ"ג א"א תחי' סי' תס. ועי' ציון 504 ואילך, אם כשר לשימור.
  610. ↑ כנה"ג הגהות הטור סי' תנג, ופמ"ג א"א תחי' סי' תס בשמו.
  611. ↑ עי' עליהם בע' חמץ ציון 236 ואילך.
  612. ↑ רש"י פסחים מ א ד"ה בצקות וחולין ד א ד"ה מהו; רא"ש פסחים פ"ב סי' כו; אגור סי' תשנה; מחז"ו הל' פסח סי' יח, וע"ש סי' מא שאין מותר אלא אם יודע שלא התערב בו חמץ. ועי' מהר"ם חלאוה שם שמצדד שאין לחוש לכלי הנכרים, כדלהלן, משום שסתם כלים אינם בני יומם, ושם שאין לחוש שנילוש בחמה או חמין, כדלהלן, שאין נאסרים בדיעבד אלא כשהעושה ישראל, ע"ע מים שלנו.
  613. ↑ פסחים שם. ראשונים שבציון הקודם.
  614. ↑ עי' ראשונים שלהלן.
  615. ↑ ר"ן וריטב"א שם.
  616. ↑ רמב"ן ומהר"ם חלאוה שם.
  617. ↑ מהר"ם חלאוה שם.
  618. ↑ ריטב"א שם.
  619. ↑ עי' מאירי שם.
  620. ↑ מהר"ם חלאוה שם.
  621. ↑ רמב"ן וריטב"א שם.
  622. ↑ רמב"ן וריטב"א ומהר"ם חלאוה ור"ן שם בשם ר"ח, ומאירי שם בשם גדולי המפרשים. ועי' מאירי שם בשם גדולי הדורות שלפנינו, שא"צ בפני ישראל אלא די בבית ישראל ובמים של ישראל, ועי' כעי"ז בס' המנהגות לר"א מלוניל דף כב עמוד ב בשם גאונים שמותר בבצקות שלנו שלשו הגוים.
  623. ↑ ציון 438 ואילך.
  624. ↑ עי' ציון 1185.
  625. ↑ ירושלמי סוכה פ"א ה"ב וקה"ע שם, וכ"ה בירושלמי פסחים פ"ב ה"ד; עי' תוספתא פסחים פ"ב הי"ג: יוצאין במצה ישנה ובלבד שעשאה מתחלה לשם פסח, ומנחת ביכורים שם, בפירוש השני, שנראה שפי' כר' יוסה בירושלמי, שאסורה משום חשש חימוץ.
  626. ↑ עי' תוספתא שם; ספר המנוחה חמץ פ"ו ה"ט; עי' ב"י סוף סי' תנח בשם תוס' ר"פ פסחים לח א, וע"ש בתור"פ שאין משמע כן; מנ"ח מ' י' ד"ה שמור.
  627. ↑ ראבי"ה סי' תנב, בדעת ר' יוסה בירושלמי שם.
  628. ↑ עי' ירושלמי שם ושם.
  629. ↑ משנה פסחים מ ב.
  630. ↑ ריטב"א שם; מ"ב סי' תנט ס"ק לא. ולא נתבאר אם היינו דוקא בלש בפסח או אף קודם הפסח סמוך לו, עי' להלן.
  631. ↑ ברייתא וגמרא בפסחים מב א.
  632. ↑ רש"י שם ד"ה האישבורן.
  633. ↑ עי' רוקח סי' רעג. ועי' להלן על שפיכה ברשות הרבים.
  634. ↑ ב"י סי' תנט ושו"ע שם ס"ד. ועי' להלן על קודם זמן האיסור.
  635. ↑ גמ' שם ורש"י שם ד"ה האישבורן וד"ה ה"ג. ועי' רוקח סי' רעג, שמתאספים כזית במקו"א.
  636. ↑ ברייתא שם; טוש"ע שם.
  637. ↑ מ"א שם ס"ק ט'.
  638. ↑ מ"א שם ס"ק ט', שלכתחלה צריך להזהר שלא יחמיץ אע"פ שהפקיר, ועי' פמ"ג א"א שם ס"ק ט', שאין מועיל הפקר לפי שחוששים שמא יהנה מן המים, וע"ש טעמים נוספים, ועי' מ"ב ס"ק ל', שאע"פ שהפקירו חשוב שלו לפי שהוא ברשותו.
  639. ↑ ברייתא וגמ' שם. ועי' מ"מ חומ"צ פ"ה הט"ז, בד' הרמב"ם שם, שמשמע שכן הוא להלכה, ועי' להלן.
  640. ↑ רש"י שם.
  641. ↑ עי' רי"ף פסחים שם (יב ב), שלא חילק בין רבים למעטים, ור"ן על רי"ף שם ורא"ש שם פ"ב סי' כט בדעתו; עי' רמב"ם חומ"צ פ"ה הט"ז שלא חילק בין רבים למעטים, ועי' מ"מ שבציון 641, שפירש בדעתו בע"א; מאירי פסחים שם ד"ה המשנה; טור סי' תנט; עי' שו"ע שם ס"ד וביאור הגר"א שם בדעתו.
  642. ↑ רוקח סוף סי' רעג; מאירי פסחים מב א ד"ה המשנה; רבינו מנוח חמץ פ"ה הט"ז; א"ר שם ס"ק טו ומ"ב ס"ק ל'.
  643. ↑ מ"ב שם ושעה"צ ס"ק לו בדעת מ"א שם ס"ק ט'.
  644. ↑ ב"י סי' תנט סוף ס"ד ושו"ע שם ס"ד. ועי' א"ר ס"ק יד שהק' על דבריו.
  645. ↑ עי' ט"ז שם ס"ק ה'; פמ"ג א"א שם ס"ק ט'.
  646. ↑ פמ"ג שם.
  647. ↑ ב"ח שם ס"ק ו; ט"ז שם. ועי' טעמם בע' חמץ ציון 126 ואילך.
  648. ↑ ציון 489 ואילך.
  649. ↑ מחז"ו הלכות פסח סי' מב; מרדכי פסחים סי' תקצד, ושם בשם תשובת גאוני לותיר, הובא בב"י סי' תנט, ועי' א"ר שבציון 657; עי' רא"ש בשם י"א שלהלן, הובא בב"י שם; הגה"מ חומ"צ פ"ה אות ש, בשם חבריו של רשב"ט, הובא בב"י שם.
  650. ↑ מרדכי שם בשם גאוני לותיר.
  651. ↑ מרדכי שם; רא"ש פסחים פ"ב סי' כג בשם י"א; הגה"מ בשם חבריו של רשב"ט. ועי' אבנ"ז או"ח סי' תקלב, שהסתפק לענין צוקער (סוכר) אם מחמם כמלח, ע"פ מה שמצאנו שי"ס כן לענין כמה הלכות, עי' הלק"ט ח"א סי' ריח ומנ"ח סוף מ' קיח ומה שהביא באבנ"ז שם מהגאון מליסא.
  652. ↑ עי' מרדכי שם ע"פ ב"ב יז א: מרחיקין מלח מן הכותל, ע"ע הרחקת נזיקין ציון 65 ואילך, וכן משבת מז א לענין הטמנה בדבר המוסיף הבל: אין טומנים במלח, ע"ע הטמנה ציון 190, וכן מפסחים עו א וחולין צז ב, קיא ב: אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ע"ע מליח כרותח, וכן הביא ברא"ש שם בשם י"א ובהגה"מ שם בשם חבריו של רשב"ט.
  653. ↑ ע"ע מים שלנו. רא"ש שם בשם י"א. וע"ש , ובמחז"ו שם, שיש מי שהוכיח שמלח פוסל המצה משבת עט א: שלש עורות הן וגו' מצה דלא מליח, משמע שמצה אין בה מלח ועי' רא"ש שם שדחה ראיה זו.
  654. ↑ ע"ע מים שלנו.
  655. ↑ כלבו סי' מח בשם הראב"ד; עי' מהר"מ חלאוה פסחים לט ב ד"ה ותיקא שכ' כעי"ז; ועי' א"ר שם ס"ק יב, שכ"כ אף בדעת המרדכי שבציון 651, שאף האוסרים לא אסרו אלא במלח מרובה, שבו נאמר שמחמם.
  656. ↑ ר"ן על הריף פסחים (יב ב) ד"ה ותיקא, והוכיח מהמבואר בפסחים לט ב לענין ותיקא, שהוא מאכל העשוי מקמח ומלח ומים שמבשלים אותם, שאסור בפסח משום חמץ, שמשמע שללא בישול מותר, ועי' ב"י וב"ח סוף סי' תנה, דחיה לראיה זו, ועי' פר"ח שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תנה, רכד, ובמיוחסות סי' קנג, והוכיח מפסחים שם; כלבו שם בשם יש מתירים, והוכיח ממה ששנינו בפסחים לה א, שיוצאים יד"ח בפסח בחלות תודה ורקיקי נזיר באופנים מסויימים, אע"פ שיש בהם מלח, שנ' על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב יג), וכן הוכיח במהר"מ חלאוה שם לט ב, ועי' כלבו שם בשם ראב"ד ורא"ש שם ומאירי פסחים לח א, שדחו הראיה, ועי' שער המלך איסורי מזבח פ"ה הי"א; רבינו מנוח חומ"צ פ"ה ה"כ. ועי' רשב"א שם סי' רכד ובמיוחסות שם, שלסוברים כן, לא לכל עשו מליח כרותח, ואין מלח מוסיף חום אלא להבליע ולהפליט, ולא להחם העיסה, ועי' ב"ח שם שלסוברים כן, מה שאמרו שמלח מוסיף חום, עי' ציון 654, היינו כשלא נשתנתה צורתו, אבל כשנשתנתה צורתו בעיסה שוא אין בו כח, ועי' פר"ח שם, שאין מלח מוסיף חום אלא כשאינו נאכל מחמת מלחו, ועי' שו"ת חת"ס ח"א או"ח סי' קכג. ועי' הגהות מהרש"ל לטור שם (נד' בטור הוצ' אל המקורות), שאף לסוברים שמלח דינו כמי פירות, ע"ע חמץ ציון 576, ומי פירות מחמיצים עם מים, אין המלח מחמיץ עם מים לפי שכשנשתנתה צורתו בעיסה שוב אין בו כח ואין חשוב כמי פירות, ועי' כעי"ז בדרישה ס"ק ה, בשם ר' אברהם מפראג, וכעי"ז במהרל"ח (בחידושי הגהות לטור). ועי' דרישה סי' תנה שם, שאין להתיר מלח עם מים אלא כשנאפו מיד, והיינו אך לסוברים שמי פירות אין מחמיצים עם מים כשנאפו מיד.
  657. ↑ רא"ש פסחים שם, ועי' ציון 661, שנראה שדעתו שאי"ז אלא בנילוש במי פירות; רבינו מנוח שם; טור או"ח סי' תנה: אין טעם ברור לאסרו.
  658. ↑ עי רא"ש שם, שאין להוכיח להתיר מלח ממה שהתירו בפסחים שם ותיקא העשויה מקמח ושמן ומלח, משום שאין מלח ממהר החימוץ אלא כשנלוש במים, אבל בנילוש במי פירות אין מחמיץ לבדו; עי' דרכ"מ שם אות ה' בשם מה"ר אברהם מפראג; עו"ש שם ס"ק ד'.
  659. ↑ דרכ"מ שם בשם מה"ר אברהם מפראג, ושם שיש לאסור אפ' בדיעבד. וע"ע חמץ ציון 573, מחלוקת בענין מלח אם דינו כמי פירות, ושם שיש שמחלקים בזה בין סוגי מלח, ועי' ציון 658.
  660. ↑ ע"ע חמץ ציון 491 ואילך, וע"ש לענין אפיה מיד.
  661. ↑ כלבו שם; עי' רא"ש שם, שכן נהגו באשכנז; שו"ת רשב"א שם; טור שם: הרבה נוהגים; ב"י שם שכך פשט המנהג; שו"ע שם ס"ה.
  662. ↑ כלבו שם; עי' רשב"א שם, שנכון הדבר שנהגו כן; טור שם שאין לשנות משום: אל תטוש תורת אמך; ב"י ושו"ע שם: ונכון הדבר.
  663. ↑ ב"ח שם; דרכ"מ שם ורמ"א שם; לבוש סי' תנה ס"ה. ועי' חק יעקב שם בשם ב"ח, ושו"ע הרב סל"א, שבמי פירות ומלח בלא מים כשר בדיעבד, ויל"ע אם כ"ה כוונת הדרכ"מ שם, ועי' באה"ל שם ד"ה נוהגין, שהסתפק בטעם שאסר הרמ"א בדיעבד, אם הוא משום שחשוב מי פירות, ולפי"ז מותר בלא מים, ומותר אם אפה מיד, וכן מותר במלח שנעשה ממי הים, לסוברים כן, ע"ע חמץ ציון 577, או שאוסר משום חשש חימום, ואסור בכל אופן.
  664. ↑ עי' חק יעקב ס"ק יח, שאין אסור אלא באכילה, אבל מותר בהנאה, שכן הדין אפילו בנילושה בחמים, ע"ע מים שלנו, וכ"ש במלח, ועי' שעה"צ ס"ק נא, שאי"ז אלא כשלא נראו סימני חימוץ, ושה"ה אפ' בהרבה מלח.
  665. ↑ עי' באה"ל שם ד"ה נוהגין, בד' השו"ע שם; פר"ח שם שאין לפסול בדיעבד, אם אינו מלוח עד שאינו נאכל מחמת מלחו, עי' מש"כ בשמו בציון 658, ועי' משנ"ב ס"ק מג ובאה"ל הנ"ל, שיש לסמוך על זה אם נתן בשוגג; שו"ת חת"ס ח"א או"ח סי' קכג, שאין לאסור אלא במלח הרבה קצת אבל לא בגרגר אחד וכדומה; עי' מ"א ס"ק טז וערוה"ש סי"ג שהתירו לאפות מיד אם נפל גרגר מלח, וכעי"ז בשו"ע הרב לענין מעט מלח, ועי' שעה"צ שם ס"ק מט, בדעת המ"א שם, שאף כשלא נאפתה מיד, מותרת בשעה"ד אם ניתן מעט מלח בשוגג. ועי' חק יעקב ס"ק יח ומ"ב ס"ק מב, שמותר בדיעבד במעט מלח אם נאפתה מיד, ומ' שאין לאפות לכתחלה אפ' בזה. ועי' ציון 657.
  666. ↑ תמים דעים סי' כז, ושם בשם הרב ר' יצחק, ובכלבו סי' מח בשם הראב"ד; המנהיג הלק פסח ד"ה י"א; עי' הגה"מ שם בשם רשב"ט, שמלח אינו גרוע מחלב ודבש, שמותר ליתנם במצה שאינה של מצוה, אבל אין ליתנם במצה של מצוה; רבינו מנוח חומ"צ פ"ה ה"כ; אבודרהם סדר ההגדה ופירושה ד"ה והמצות; טור שם בשם י"א. ועי' כלבו שם, שהסתפק אם חשובה מצה עשירה על ידי מלח. ועי' ב"ח שם שאסור אפ' לקטף פני המצה במלח, שאף זו מצה עשירה.
  667. ↑ עי' שו"ת רשב"א שם; האגור הל' לישת מצה סי' תשסב; מאירי פסחים לח א; טור סי' תנה, שאין עשירה אלא ביין שמן ודבש, אבל מלח אינו מעשירה; פר"ח שם. ועי' כלבו שם, שהסתפק אם חשובה מצה עשירה. ועי' רשב"א שם שמ"מ נהגו שלא לתת מלח, וב"ח שם שנהגו כמו"כ לא לקטף במי מלח, ובדיעבד כשר.
  668. ↑ ב"ח סי' תנה ד"ה פסק, והוכיח משבת מז ב' שדינו כמלח לענין הטמנה, שחשובים שניהם מוסיפים הבל. ועי' דרכ"מ ורמ"א שם שדינו כפלפלין, האוסרים העיסה לסוברים כן, עי' להלן. ועי' באה"ט ומ"ב בשם שבו"י שאין אוסר אלא סיד לח, אבל לא סיד יבש שבכותל.
  669. ↑ עי' ציון 92.
  670. ↑ עי' תוס' פסחים קטו א ד"ה אתי, בשם "אותם שאסרו בשם רש"י", וע"ש שדוחה דבריהם.
  671. ↑ מרדכי פסחים סי' תקצד בשם ר"י ובשם המיימוני; עי' טור סי' תנה שמשמע כן; ב"ח שם בפירוש ב' בדעת הרוקח; עי' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקפב, שלפי ההלכה מותר, אלא שאנו נוהגים להחמיר שלא לתת תבלין במצה.
  672. ↑ כלבו סי' מח בשם הראב"ד, שחשוב כרותחין; ר' ירוחם תולדות או"ח נ"ה ח"ג בשם הרוקח, שהוא חד ומחמם; שו"ע סי' תנה ס"ו; לבוש שם ס"ה. ועי' א"ר שם ס"ק יד, שאף האוסרים אין אוסרים אלא במרובה ולא במועט. ועי' שו"ת רדב"ז שבציון הקודם, שאע"פ שמותר, נהגו שלא לתת תבלין, וע"ש שמסטיכ"א אפשר לתת אף לפי מנהגנו לפי שאין מחממת כלל אלא להפך קובצת ומעמדת הדבר כמות שהוא, ומ"מ במצה של מצוה אין כדאי ליתנה, שלא יטעם זולת טעם מצה, עי' ציון 333.
  673. ↑ עי' ראב"ד חומ"צ פ"ה ה"כ ומעה"ק פי"ב הי"ז וכס"מ ולח"מ שם, ועי' ביאור הגר"א סי' תנה ס"ו, שהקשה על דבריו.
  674. ↑ ציון 482 ואילך.
  675. ↑ מ"א סי' תנה אות יט, ועי' מ"ב שם ס"ק מט, שי"ח, ועי' חק יעקב ס"ק כ' בשם אליה זוטא שאין לאסור אלא בפלפלין.
  676. ↑ עי' מחז"ו הל' פסח סי' מב, שאין ליתן ביצים ופלפלים במצה, משום שמחמיצים; רא"ש שם, ועי' טור שם: שהוא חד ומחמם העיסה, וע"ש שכ"כ בשם הרוקח, ועי' א"ר שם ס"ק טו, שלא נמצא כן ברוקח, ואדרבה דעתו שדין פלפלין כדין שאר תבלין, שלדעתו אין ליתנו לכתחלה וכשר בדיעבד, עי' לעיל.
  677. ↑ ב"ח שם בפרוש ב' בדעת הרוקח; רמ"א שם; לבוש שם.
  678. ↑ מ"ב שם ס"ק מט, שאין אסור אלא באכילה ולא בהנאה.
  679. ↑ דרכ"מ שם אות ו' בשם מהרי"ב. ועי' מ"א שם שהיינו כשנילוש בתוכו, אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר.
  680. ↑ ב"ח שם בדעת הרוקח בפירוש א'; שו"ת רדב"ז שם שמן הדין מותר אפ' תבלין המחמם אלא שנהגו להחמיר שלא לתת תבלין כלל. ועי' פר"ח שם שיש להכשיר בדיעבד בדבר מועט.
  681. ↑ ארחות חיים הל' חמץ ומצה אות סב, הובא בב"י סוף סי' תס.
  682. ↑ ארחות חיים שם; שו"ע שם ס"ו.
  683. ↑ מ"ב שם ס"ק כ' ובאה"ל שם ס"ק כז, וע"ש שכ"כ בשם מ"א, ועי' מ"א שם שלא כתב כן אלא למנהג שאוסרים מצה כפולה, עי' ציון 1068
  684. ↑ ע"ע חמץ ציון 501.
  685. ↑ מ"א שם ס"ק ד' ומ"ב שם ס"ק יח בדעתו.
  686. ↑ ב"י סוף סי' תס בשם ארחות חיים, ולא מצאתיו בארח"ח שלפנינו; שו"ע שם ס"ז.
  687. ↑ ב"י שם בשם ארחות חיים; מ"ב שם ס"ק יט. ועי' מחז"ו הל' פסח סי' מב, שאין ליתן ביצים במצה משום שמחמיצים, ומשמע שם שאים כוונתו לביצים שלמות אלא לערבן בעיסה.
  688. ↑ עי' ציון 1068. מ"א שם ס"ק ד' ומ"ב שם ס"ק יט.
  689. ↑ ב"י סוף סי' תס בשם ארחות חיים בשם י"א, ולא מצאתיו בארח"ח שלפנינו.
  690. ↑ מ"א שם ס"ק ה' ומ"ב שם ס"ק כ'. ועי' מ"א שם ושעה"צ שם ס"ק ל', שבזרעונים חדים אסור.
  691. ↑ שו"ת חת"ס ח"א או"ח סי' קכא, וע"ש שמטעם זה כשאופים מצה מקטניות (באופנים המותרים, עי"ש) יש להזהר שיהיו כל הכלים נקיים מקמח ומבצק דגן, אף כשעושים הכל כתיקון מצה.
  692. ↑ עי' שד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ו' אות ג' עמ' 2144, בשם בנין ציון, שלפי שנטחנו ונתערבו היטב, לא מעכב האפיה.
  693. ↑ ילקוט מעם לועז פרשת בא פ"ו אות קעא, לענין מצות למצוה, ויל"ע אם הוא דוקא במצות שצריכות שימור או בכל המצות.
  694. ↑ ציון 590.
  695. ↑ פסקי תוס' מנחות אות רח.
  696. ↑ עי' פסקי תוס' שם אות רו רז רח.
  697. ↑ ע"ע חמץ ציון 346 ואילך.
  698. ↑ עי' מהר"ם שיק או"ח סי' ריז, שאין לקצור בשחרית בעוד הטל עליהן; דע"ת סי' תסז ס"ה ד"ה ומ"ש בדעת ביאור הגר"א סי' תסו ס"ה ע"פ ירושלמי פסחים פ"ג סוף ה"א, שהטל נשאר על העשבים עד שש שעות ביום. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסא אות י', שראוי להדר לקחת חיטים ממקומות שאין בהם גשמים הרבה.
  699. ↑ ע"ע חמץ ציון 571.
  700. ↑ ע"ע חמץ ציון 352; עי' שו"ע סי' תנג ס"ג. וע"ע תערובת חמץ, אם צריך לברור הכל או שדי שישאר שישים כנגד המצומחות.
  701. ↑ תרומת הדשן סי' קיד; מהרי"ל הל' אפיית המצות אות ב' בשם מהר"ש שנהגו באושטרייך לברור המצות לפסח, וע"ש בשם או"ז שהיינו דוקא ל' יום קודם פסח, ולא לפני כן, וע"ש בשם מהר"י סגל שלא נהג לברור כלל. ועי' ציון 44, בשם כה"ח בטעם בדיקה זו. ועי' תה"ד שם שאין מדקדקים כ"כ בברירה זו, אלא בודקים בהעברה שאין יותר מאחד משישים מן העלולות להחמיץ, וע"ש טעם נוסף לברירה, להוכיח שאין מתכוין לבטל, כדי שלא יהא מבטל איסור לכתחלה. ועי' ילקוט מעם לועז פרשת בא פ"ו אות קנא ואילך, פרטי ברירה זו. ועי' דע"ת סי' תנג ס"א ד"ה ועוד, שנהגו שלא לקחת חיטים אלא אלו שנבדקו ע"י רב או מו"צ. ועי' מוע"ז שבציון 575, ושבציון 458. ועי' שד"ח סי' י' אות ד'.
  702. ↑ ע"ע חמץ ציונים 351, 585, וע' תערובת חמץ. תרומת הדשן שם.
  703. ↑ עי' ציון 44, שי"ס שנהגו כן וי"ס שלא נהגו.
  704. ↑ שו"ת מהר"ח או"ז סי' יז.
  705. ↑ חי' הר"ן ור"ן על הרי"ף פסחים לו ב (י ב) בשם רמב"ן, וכ"ה במהר"ם חלאוה שם בשם רמב"ם, בביאור ד' הברייתות שם לו ב, לז א, שיוצאים יד"ח בפת הדראה, שהיינו פת מחטים שאכלו מהם תולעים, והובא בעולת שבת ועטרת צבי וחק יעקב וא"ר לשו"ע סי' תנד ס"א להלכה.
  706. ↑ ברכ"י סי' תנג אות ו' בשם שיירי כנה"ג, וע"ש שהק' עליו מן הראשונים שבציון הקודם. ועי' ילקוט מעם לועז פרשת בא פ"ו אות קנב, שמשמע קצת שיש להסיר דגן שהיו בו תולעים.
  707. ↑ ע"ע מאכלות אסורות.
  708. ↑ סמא דחיי פ"א סי' טז; עי' שד"ח מערכת חומ"צ סי' יא אות ה'.
  709. ↑ עי' שד"ח שם בשם כמה אחרונים.
  710. ↑ חלקת יעקב או"ח סי' רב אות ב, ע"פ המבואר בציון 458, שאין חשוב שמור אם נולד בו ספק.
  711. ↑ ציון 160.
  712. ↑ אגור סי' תשנג בשם מהר"י מולין, ושו"ת מהרי"ל סי' נח אות ז', הובאו בב"י סי' תנג; שו"ע שם ס"ח ולבוש שם ס"ח, ועי' ילקוט מעם לועז פרשת בא פ"ו אות קנט.
  713. ↑ מ"ב שם ס"ק לז. ועי' שעה"צ שם ס"ק ס', שצריך גם לנקר הכלים, ואין מועיל כיסוי בלא ניקור.
  714. ↑ מ"ב שם. ועי' נחלת שבעה תשובות סי' יב, שכשטוחן קודם פורים א"צ לנקר ולפרוס סדינים, ועי' שעה"צ שם ס"ק סב, שנחלקו עליו האחרונים.
  715. ↑ ב"י שם בשם שו"ת מהרי"ל שם; שו"ע שם.
  716. ↑ מ"ב שם ס"ק מ'.
  717. ↑ עי' א"ז סי' תנג ס"ק ז'.
  718. ↑ מ"ב שם ס"ק לט ושעה"צ ס"ק סו.
  719. ↑ מ"ב שם.
  720. ↑ שעה"צ שם ס"ק סז.
  721. ↑ עי' שעה"צ שם ס"ק ס"ז בשם אחרונים.
  722. ↑ עי' חמץ ציון 294.
  723. ↑ מ"ב סי' תנג ס"ק לח.
  724. ↑ מ"ב שם ס"ק לט. ועי' שעה"צ שם ס"ק סז, שמשמע שאין קמח זה כשר למצה של מצוה, לפי שאינו שמור.
  725. ↑ סמא דחיי סי' ב' ס"י.
  726. ↑ עי' קרבן נתנאל פסחים פ"ב סי' כב אות ה'; נשמת אדם ח"ב כלל קיט סוף שאלה כב; עי' סמא דחיי סי' ב' ס"י; עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רלח, שפסל ריחיים המזיעות למצה, ושם שדן בכמה טענות להתיר משום ביטול, ודוחה אותן, ע"ע תערובת חמץ. ועי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שסט, שאין לחוש מחמת עצם היווצרות הזיעה, לפי שאין שכיח שתפול לקמח, ואין לאסור אלא בריחיים של קיטור שיש בהם צינורות הנסתמים לפעמים, שבהם עלול הקמח לשהות בתוך הזיעה ולהחמיץ, עי' להלן, ועי' שו"ת עין יצחק או"ח סי' טז.
  727. ↑ קרבן נתנאל שם; סמא דחיי שם.
  728. ↑ שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן קיז, הובא בשע"ת סי' תנג אות ח'; עי' ראשונים שבציונים 557, 566. ועי' שע"ת שם, שיש שנוהגים סלסול בעצמם וטוחנים דוקא ברחיים של יד.
  729. ↑ תשב"ץ שם, וע"ש הטעם, שאף אם יחמיץ מעט, אין לחוש שיהיה זה בכמות האוסרת, וע"ש טעמים נוספים להתר, וע"ע תערובת חמץ. ועי' תשב"ץ שם שאף אם נכנסו מים והחמיץ מעט מן הקמח, מעבירו בנפה ומשליך כל הנקלט, והשאר מותר. ועי' אבנ"ז או"ח סי' שסט, שאע"פ שהדפנות מלאות עיסה מחמת הזיעה הנוצרת בהם, אין חוששים שיפול ממנה לקמח, שזה חשש רחוק, וכן אין הקמח שוהה בתוך העיסה זמן שראוי להחמיץ, ועי' שו"ת עין יצחק שם.
  730. ↑ דברי חיים או"ח ח"ב סי' לה, כשהקמח יוצא קר ויבש; אבנ"ז או"ח סי' שע, וע"ש סי' שסט, לענין ריחיים של קיטור עם צינורות, שאסר לכתחלה מחשש שישהה הקמח בעיסה הנוצרת בהם.
  731. ↑ עי' כלבו סי' מח סוף ד"ה מ"ע מה"ת, ושבלי לקט סי' רי, לענין קמח הנלקח מן העכו"ם, וחק יעקב סי' תנ"ג ס"ק יז בדעתם, שה"ה כל קמח; ילקוט מעם לועז פרשת בא פ"ו אות קעז (עמ' קעא), שיש לנפותו בנפה חדשה ועבה.
  732. ↑ ילקוט מעם לועז שם; עי' חק יעקב שלהלן. ועי' הג"ה רע"א על מ"א סי' תנג ס"ק ו', שיש לנפות מסובין, כדי שיהא נבלל יפה, ויהיה חמץ המעורב בו בטל כדין לח בלח.
  733. ↑ ע"ע תערובת חמץ.
  734. ↑ עי' חק יעקב סי' תנא ס"ק נא, שמצדד כן, שודאי מצויים בה חיטים שבורים ושלמים; בגדי ישע שם סי"ח.
  735. ↑ מ"א סי' תנא ס"ק לד; פמ"ג א"א שם ס"ק לד. ועי'
  736. ↑ א"ר שם ס"ק לו; שו"מ קמא ח"ג סי' ריט.
  737. ↑ מקו"ח ביאורים שם ס"ק ט', ועי' שו"מ שם שהק' עליו, ועי' שד"ח ח"ה מע' חמץ ומצה סי' יא אות א' (עמ' 2346).
  738. ↑ ריטב"א פסחים לה א; סמא דחיי סי' ה' ס"י; כה"ח (סופר) סי' תנג אות קכא.
  739. ↑ סמא דחיי שם.
  740. ↑ ב"י סי' תנג בשם אגור ושבה"ל, ועי' ביאור הגר"א סי' תנט ס"ט שהיינו ע"פ הירושלמי שבציון 766, שאמוראים הקפידו שלא להניח שקי קמח אחר הטחינה אלו על אלו, לפי שהם חמים ומחממים זא"ז; דרכ"מ שם בשם מהרי"ו; שו"ע סי' תנג ס"ט. ועי' חק יעקב שם ס"ק כו, בביאור "יום או יומיים", שהוא יום אחד מעל"ע, ועי' מ"א שם ס"ק יג, שהיינו לכתחלה יומיים ואם א"א יום אחד, וע"ש שהיינו לילה אחד, וא"צ מעל"ע, וכ"כ במ"ב שם ס"ק מב.
  741. ↑ דרכ"מ שם בשם מהרי"ו.
  742. ↑ ב"י ודרכ"מ שם בשם ראשונים הנ"ל.
  743. ↑ שו"ת רדב"ז ח"א סי' תצ.
  744. ↑ עי' שו"ת רדב"ז שם שהאוסרים גם בזה יש להם על מה שיסמוכו; עו"ש שם ס"ק ט; עי' שע"ת שם אות כ'; מ"ב שם ס"ק מב.
  745. ↑ שעה"צ שם ס"ק עא.
  746. ↑ חק יעקב שם; מ"ב שם ס"ק מג.
  747. ↑ מ"א שם ס"ק יד; שעה"צ ס"ק עב.
  748. ↑ כנה"ג הג"ה ב"י שם ס"ק ז'; מ"ב ס"ק מב.
  749. ↑ מהרי"ל אפיית המצות סי' טו; דרכ"מ סי' תנו ס"ק ב' ורמ"א שם ס"א.
  750. ↑ מהרי"ל שם בשם ר"א ממיץ, וכ"ה ביראה"ש סי' נב; דרכ"מ שם. ועי' מ"ב שם ס"ק ד', שאפילו להניח ידו על הקמח אין נכון לכתחלה.
  751. ↑ מהרי"ל שם; דרכ"מ ורמ"א שם.
  752. ↑ עי' תרומת הדשן סי' קטז ושו"ע סי' תנג ס"ו, לענין שקים ששמים בהם קמח כל השנה, שמשמע שיש לכבסם, ועי' מ"ב שם ס"ק כט, שה"ה אם היה בהם קמח פעם אחת; עי' מ"ב שם ס"ק ל' שצריך לכבסם, ושם על אופן הכיבוס.
  753. ↑ תרומת הדשן שם; שו"ע שם.
  754. ↑ מ"ב ס"ק לב בשם אחרונים.
  755. ↑ תרומת הדשן שם. ועי' מ"ב שם ס"ק לג, בשם אחרונים, שה"ה שק שנתנו בו קמח של פסח פ"א ורוצה לכבסו ולתת בו שוב, צריך להתיר התפירות משום שאל"כ יתחמץ הקמח שבקמטים ע"י הכביסה.
  756. ↑ מ"ב שם ס"ק לא בשם מ"א.
  757. ↑ חק יעקב סי' תנא ס"ק יג; מ"ב סי' תנג ס"ק לב, ושעה"צ שם ס"ק נג שהיינו אפ' נתן שם הקמח בתוך הפסח, וע"ע תערובת חמץ.
  758. ↑ א"א בשם א"ר ומקו"ח תמב; עי' שעה"צ שם בשם ט"ז, ועי' ציון 761.
  759. ↑ ב"ח סוף סי' תנג; מ"ב שם ס"ק לב בשם אחרונים. ועי' ט"ז שם ס"ק ה' שמצדד שאסור אפי' בדיעבד.
  760. ↑ ע"ע חמץ ציון 600 ואילך. תרומת הדשן סי' קיח, ע"פ נדה יד א: רוכבי גמלים וגו' רוכבי חמורים וגו', שמוכח שגוף בהמה בלא אוכף מחמם; שו"ע סי' תנג ס"ז.
  761. ↑ מ"א שם ס"ק י', משום שמעיקר הדין אין זיעת בהמה מחמיצה; מ"ב שם ס"ק לד. ועי' שעה"צ שם שלכתחלה טוב יותר ליטול הקמח במקום שנתלחלח מן הזיעה.
  762. ↑ מ"ב שם ס"ק לד.
  763. ↑ עי' חק יעקב שם ס"ק כב, שמסתפק אם חשובה הזיעה הזו מי פירות, המחמיצים עם מים, ע"ע חמץ ציון 492, וע"ש עוד צדדים; עי' א"ר שם ס"ק טז.
  764. ↑ ירושלמי פסחים פ"ג ה"א: רבי אבהו מפקד וגו'; מרדכי פסחים סי' תרא.
  765. ↑ ב"י סי' תנג, שזהו הטעם שלא כתבוהו הפוסקים ושאין נזהרים בזה היום, אחר שאסרו לתיתה, ע"ע חמץ 160.
  766. ↑ ב"י שם.
  767. ↑ רמ"א סי' תנג ס"ז.
  768. ↑ מ"ב שם ס"ק לו. ועי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' ל', שהקפדה זו היא מדין שימור, וע"ש בגדר חיוב שימור, שא"צ להזהר אלא כפי האפשר בשעת מעשה זה ואין אומרים שהיה לו לעשות בא"א ויהיה משומר ביותר, ולפיכך כשמוביל כמה שקים של שמורה מותר להניחם זע"ז, לפי שבאופן זה שמובילם יחד א"א לעשות אחרת, וא"צ להוביל באופן אחר כל שק בפ"ע, ורק אם מוביל שק של שמורה ושק שאינו שמורה, צריך להקפיד שלא להניחם זע"ז, שהולכת השמורה באותו אופן היא.
  769. ↑ עי' מ"א שם ס"ק טו, שמצדד שיום או יומיים קודם הטחינה מותר אפ' לכתחלה; מ"ב שם ס"ק לה.
  770. ↑ מ"ב סי' תנט ס"ק מה.
  771. ↑ פסחים מב א ויומא כח ב: דרש רבא אשה לא תלוש בחמה; רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב; טוש"ע סי' תנט ס"א.
  772. ↑ מ"ב שם ס"ק ב.
  773. ↑ עי' רש"י פסחים שם.
  774. ↑ פמ"ג מ"ז סי' תנט אות א', ועי' משנ"ב שם ס"ק א' ושעה"צ אות א' שהביא כן בשם אחרונים נוספים.
  775. ↑ חק יעקב שם ס"ק א' ובמ"ב שם בשמו.
  776. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב.
  777. ↑ עי' פסחים שם: עברה ולשה מהו, ומחלוקת האמוראים שם, ורא"ש שם פ"ב סי' לא, שהנדון בכל ההלכות שחידש רבא שם, ובכללם לישה בחמה, וכ"כ במכתם פסחים שם.
  778. ↑ עי' יומא שם: תנא דבי רבי ישמעאל: יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן, אמר רב פפא ש"מ יומא דעיבא כוליה שמשא, למאי נ"מ וגו' א"נ לכדדרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה; רמב"ם שם; טוש"ע שם. ועי' תה"ד סי' קכב, שאפ' השמש בשיפולי רקיע במערב ולש אחרי כותל גבוה, אסור.
  779. ↑ יומא שם.
  780. ↑ רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נ"ה ח"ג דף מב טור א'.
  781. ↑ ב"ח שם בשם רוקח סי' רעג, ועי' כעי"ז בריטב"א פסחים מב א ד"ה דרש, שאסור בכ"מ שרואה פני הרקיע, ומ"מ מותר במקום שא"א לראות משם פני השמש כלל ביום שזורחת.
  782. ↑ מהר"ם חלאוה פסחים מב א ד"ה אשה; פר"ח סי' תנט ס"א בשם רמב"ן.
  783. ↑ באה"ל סי' תנט ס"א ד"ה וביום, ושם בשם פר"ח, ע"פ המנהג להזהר בבית כנגד החלון אף שלא כנגד השמש, שמא יתקשרו עבים שלא מדעתו, עי' ציון 794.
  784. ↑ מ"ב שם ס"ק ד' ע"פ תה"ד שבציון 808.
  785. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב, ועי' מ"מ שם הי"א, שספק הגמ' ומחלוקת האמוראים שם בעברה ולשה בדיעבד אינה בלש בחמה אלא בדברים אחרים שהוזכרו שם; שו"ע סי' תנט ס"ה.
  786. ↑ עי' רא"ש פסחים פ"ב סי' לא ויראים סי' נב ד"ה ראיתי וסמ"ג לאוין עט ד"ה כתוב בה"ג, שספק הגמ' ומחלוקת האמוראים בפסחים שם: עברה ולשה מאי, מתייחס לכל ההלכות שחידש רבא שם, ובכללם דין לישה בחמה, ועי' ב"ח סי' תנט ס"א שכן יש להחמיר, וכ"כ במ"ב שיש להחמיר אם שהה עד כדי שהוחמה העיסה.
  787. ↑
  788. ↑ ב"ח תנ"ט ס"א; ערוה"ש שם ס"א.
  789. ↑ ערוה"ש שם לענין מקומות הצפוניים, ובפרט קודם הפסח שהאויר עדיין קר.
  790. ↑ רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נ"ה ח"ג דף מב טור א'.
  791. ↑ דרכ"מ שם ס"ק א', אף לסוברים שחוששים כן בתוך הבית, עי' ציון 794.
  792. ↑ תה"ד סי' קכב; רמ"א סי' תנ"ט ס"א.
  793. ↑ דרכ"מ סי' תנט ס"ק א' ומ"ב שם ס"ק ה' בביאור דבריו. ועי' נמוקי או"ח שם, שכשהחדר חם, ואם יפתחו החלון יכנס אויר קר, אין למחות בפותחים אפ' ביום המעונן, לפי שיש ללכת אחר הטעם, למנוע העיסה מחימום.
  794. ↑ כ"מ מאחרונים שלהלן.
  795. ↑ חק יעקב סי' תנט ס"ק ד'.
  796. ↑ מ"ב שם ס"ק ב ושעה"צ ס"ק ג', בשם כמה אחרונים; קיצוש"ע סי' קי ס"ג.
  797. ↑ מ"ב שם בשם אחרונים.
  798. ↑ עי' סמ"ג לאוין עט והגה"מ חומ"צ פ"ה הי"ב: ראוי קצת ליזהר שלא להוליך המים לבית התנור מגולה תחת הרקיע; מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יב; ב"י וב"ח ורמ"א סי' תנט ס"א.
  799. ↑ מהרי"ל שם. ועי' סמא דחיי סי' ב' סי"ז שאין להוליך שק פתוח או מנוקב, וע"ש שיש לסגור השקים כבר בבית הרחיים מכמה טעמים. ועי' מ"א שם ס"ק ב' ומ"ב ס"ק ז', שאין לכסות במפה אחת פעמים הרבה שמא נדבק בה בצק ונתחמץ.
  800. ↑ מהרי"ל שם, ועי' שעה"צ שם ס"ק ז' שהקשה ע"ז.
  801. ↑ ריטב"א פסחים מב א בשם רא"ה, לענין הבצק; ארחות חיים הל' חמץ סי' ק'; שעה"צ שם ס"ק ז'.
  802. ↑ סמ"ק סי' רכב; ארחות חיים סי' ק'; עי' ריטב"א שם, שאין לאסור להעביר הבצק אלא לשהות.
  803. ↑ סמ"ק שם.
  804. ↑ עי' ריטב"א שם בשם רא"ה.
  805. ↑ ב"ח שם ס"א.
  806. ↑ תה"ד סי' קטו.
  807. ↑ רא"ש פסחים פ"ב סוף סי' לא; טוש"ע שם ס"א.
  808. ↑ עי' רוקח סי' רעג וטור סי' תנט, וב"ח שם ס"ק ב' בדעתם.
  809. ↑ פמ"ג א"א תנט ס"ק ו'; מ"ב שם ס"ק י'. ועי' מ"ב שם שיש להחליף כפעם בפעם המקלות שמכניסים בהם המצות לתנור, לפי שמתחממים הרבה מחמת שהיו בתנור, ומתחממת המצה טרם שמקריבה לפי התנור, ועי' כעי"ז במעשה רב (ירושלים תשעא עמ' רז). ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסא אות ג', שיש להשגיח לנקות המקלות מבצק הנדבק שהתחמם בתנור ומחמיץ, ושם שי"נ שלא להשתמש במקל פעמיים, או להמתין כ"ד שעות, מחשש שבלע חמץ.
  810. ↑ ב"ח שם ס"ק ב'.
  811. ↑ מ"ב שם ס"ק י'.
  812. ↑
  813. ↑ ב"ח סי' תנט ס"ק ב, וע"ש שהוא בדומה למש"כ ראשונים שבית שהתנור בו מחמיצה העיסה בפחות ממיל, עי' ציון 897.
  814. ↑ מ"ב שם ס"ק ט' בשם אחרונים.
  815. ↑ עי' ציון 809 ואילך, 815 ואילך, שאסרו רק באופנים מסויימים, וכ"מ בראשונים וגאונים שבציון 897.
  816. ↑ ריטב"א פסחים מב א, שהוא כלישה בחמה, וע"ש שאוסר אף בדיעבד.
  817. ↑ פסחים מח א ורש"י שם ד"ה שיעור עיסה; רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"א; טוש"ע סי' תנו ס"א.
  818. ↑ רא"ש פסחים שם; ר"ן על הרי"ף פסחים (טו אועי' רא"ש שם שאע"פ שאין שוהים בה שיעור שיכולה להחמיץ, מ"מ אסור, שהרי לכתחלה אין לשהות כלל. ). ועי' ציון 849, שנראה שי"ח בטעם, ועי' ציון 847 ואילך, מחלוקת בעיסה גדולה שעוסקים היטב בכולה ע"י מכונה.
  819. ↑ ציון 843.
  820. ↑ ראב"ד כתוב שם פסחים (י ב), בדעת רי"ף שם, שזו היא מחלוקת ב"ש וב"ה שם לז א, אם מותר ללוש פת מרובה ביו"ט מפני הטירחה, והיינו שביו"ט של פסח יש בה אף חשש חימוץ מפני הטירחה, וע"ש שהלכה כב"ש שאסור, ועי' ציון 842 שיש שפי' ד' הרי"ף באופ"א.
  821. ↑ רמב"ן מלחמת ה' וריטב"א שם, שללשון הראשון בפסחים שם: משום דנפישא בלישא, אין בעיסה גדולה משום חשש חימוץ, (וע"ש שי"ס שאסור ביו"ט משום טירחא) והלכה כלשון אחר שם, ועי' צל"ח שם שתמה על דבריהם, ועי' קרבן נתנאל פסחים פ"ב סי' טו אות ט', פירוש אחר בלשון הראשון. ועי' ציון 842 שיש שפי' ד' הרי"ף באופ"א. ועי' דרכ"מ סי' תנט ס"ב, שמ' שנהגו להקל לעשות עיסה גדולה, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' טז, שמצדד שכוונתו רק בלא שהה שיעור מיל, עי' להלן.
  822. ↑ פסחים שם.
  823. ↑ רש"י שם ד"ה חילוף.
  824. ↑ פסחים שם ורש"י שם ד"ה הא בחסיכתא.
  825. ↑ עי' רש"י שם.
  826. ↑ פסחים שם ב ורש"י שם ד"ה נהוג.
  827. ↑ חק יעקב סי' תנו ס"ט, הובא בשעה"צ שם ס"ק י', בדעת ירושלמי פסחים פ"ג ה"ד.
  828. ↑ פסחים שם. ע"ע חלה ציון 811 ואילך. ועי' צל"ח פסחים לז א, בדעת הלמדים שיעור חימוץ במצה מלחם הפנים, וסוברים שמותר ללוש טפח כלחם הפנים, עי' ציון 938, שמותר אף ללוש שני עשרונים יחד כלחם הפנים, שהוא שני עשרונים, יותר משיעור קב מלוגנאה.
  829. ↑ שו"ע סי' תנו ס"א.
  830. ↑ רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נ"ה ח"ג דף מא טור ג, הובא בב"י סי' תנו, ולא כטועים וחושבים שזהו שיעור המים בעיסה.
  831. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"א; טוש"ע סי' תנו ס"א.
  832. ↑ כלבו סי' מח; שבה"ל סדר פסח סי' ריב, וכ"ה בשעה"צ סי' תנו ס"ק ח' בשם ספר המנהיג; דרכ"מ שם ס"ק ד'. ועי' ציון 854, ביאור שיטתם.
  833. ↑ ציון 811 ואילך.
  834. ↑ ציון 52 ואילך.
  835. ↑ עי' שו"ת רשב"א ח"א סי' תסה; מרדכי פסחים פ"ב סוף סי' תקצח; ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' ק'; ב"י סי' תנ"ו.
  836. ↑ כל בו סי' מח; ב"י שם. ועי' מ"ב שם ס"ק ד', שימדוד בפיזור כדרך שמודדים למכור.
  837. ↑ ע"ע מלאכת יו"ט. עי' טור סי' תנו.
  838. ↑ תוס' ביצה כט ב ד"ה שמואל, שיפחות מן המדה, או יותיר אם המדה קטנה; טוש"ע שם ס"ג.
  839. ↑ ר' ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ה' ח"ג דף מא ע"ג, הובא בב"י סי' תנו.
  840. ↑ ר"ן על הרי"ף והמאור הקטן פסחים לח ב (י ב); מלחמת ה' לרמב"ן שם בדעת רי"ף שם, ועי' ציון 822, שיש שפי' ד' הרי"ף באופן אחר; רא"ש פסחים פ"ב סי' טו, ועי' קרבן נתנאל שם אות ט' בביאור דבריו. ועי' שו"מ תליתאה ח"ג סי' יג, שאם לש כמה עיסות פחות מכשיעור ואח"כ הדביקם יחד ואפאם אין חשש כלל. וע"ע יום טוב ציון 902, על הגבלה באפיה משום טירחה ביו"ט. ועי' ר"י מלוניל שם לז א, בדעת רי"ף שם, שאף לסוברים שמותר לאפות ביו"ט אף יותר מצורך היום משום שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא, ע"ע הנ"ל ציון 915, מ"מ בפסח אסור, לפי שאין ללוש עיסה נוספת עד שיכניס העיסה הראשונה לתנור, וכבר נאפית קודם שתוכל העיסה הנוספת להועיל לה.
  841. ↑ מרדכי פסחים סי' תקצח והגה"מ חומ"צ פ"ה ה"י וטור סי' תנו, בשם ר' יצחק ב"ר יהודה, וב"ח שם בביאור דבריו; אגור סוף סי' תשס"ה בשם גאונים; עי' מ"ב ס"ק ז' שהעולם נהגו לכתחלה להקל כדעה זו בצירוף עם מה שעורכים בעמילים של עץ ולא ביד, וכן יש עוזרים רבים, עי' להלן, ולשים ועורכים ואופים בזריזות גדול.
  842. ↑ מרדכי שם בשם ספר המצוות ושאר גאונים, וב"ח שם בביאור דבריו; עי' הגה"מ שם בשם מהר"מ; שבלי הלקט סי' ריב, שכן החמירו בעלי נפש מאשכנז; עי' ב"י שם שכן ראוי לכל בעל נפש; מ"ב ס"ק ז', שכל יר"ש יחמיר כדעה זו.
  843. ↑ הגה"מ חומ"צ פ"ה ה"י בשם ראבי"ה סי' תצ ורוקח סי' רעד ושאר גדולי אשכנז; עי' סמ"ג לאוין עט, שבאשכנז נוהגים לכתחלה ללוש יותר מן השיעור, ועי' ב"ח סי' תנו ס"ג שנראה שהבין בדעתו שהיינו כשיש לו מסייעים; עי' מ"ב ס"ק ז' שהעולם נהגו לכתחלה להקל כדעה זו בצירוף עם מה שעורכים בעמילים של עץ ולא ביד, וכן התנורים גדולים, עי' לעיל, ולשים ועורכים ואופים בזריזות גדול. ועי ב"ח שם שאין לסמוך על סיוע הבא לאחר הלישה, שעיקר קפידא בשעת לישה.
  844. ↑ הגה"מ שם בשם מהר"מ; עי' ב"י שם שכן ראוי לכל בעל נפש; מ"ב ס"ק ז', שכל יר"ש יחמיר כדעה זו.
  845. ↑ עצי הלבנון (צירלסון) או"ח סי' טו.
  846. ↑ מנח"י ח"ג סי' קמ אות יג בדעת ר"ן על הרי"ף פסחים (טו א), ושם בשם מחזה אברהם סי' קג.
  847. ↑ רא"ש פסחים פ"ג סי' ו' בשם ר' יונה בשם חכמי צרפת; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ג דף מב עמוד ב, בשם יש מהפוסקים, הובא בב"י; עי' מ"א סי' תנו ס"ק ו' שמצדד כן, ועי' בית אפרים או"ח סי' מ' ד"ה ולפי מ"ש, בבאור דבריו. ועי' חק יעקב שם ס"ט, שאם היתה עיסה גדולה יותר מג' קבים, אפשר שאסור אף בדיעבד לד"ה, ע"פ הירושלמי שבציון 829, ועי' מנח"י ח"ג סי' קמ אות ט' בדעתו שהיינו אף בלא שהה שיעור מיל, ועי' ציון 854.
  848. ↑ רא"ש שם, כפי שביארו הב"ח סי' תנט ס"ג ד"ה כתב עוד, והוכיח הרא"ש מלחם הפנים שהוא מצה ואעפ"כ נילוש שני עשרונים שהוא יותר מהשיעור האמור, ע"ע לחם הפנים ציונים 22, 203, ועי' מ"א שם ובית אפרים שם ושעה"מ חומ"צ פ"ה הי"ב שדנו בראיה זו, ועי' מנח"י ח"ג סי' קמ, ביאור אחר בד' הרא"ש, ועי' ציון 854; עי' ר"ן פסחים מח ב סוף ד"ה וכל זמן ור"ן על הרי"ף שם (טו א), שדין עיסה גדולה כדין עיסה שלא התעסקו בה, ועי' דרכ"מ סי' תנט ס"ק ב', ועי' ציון 823; עי' דרכ"מ שם ס"ק ג; ב"י ודרכ"מ סי' תנו. ועי' שו"ע שם שהפת מותרת בדיעבד כשעשאה יותר משיעור חלה, ועי' מ"א שם ס"ק ו', שהיינו אם לא שהה מיל, ואם שהה מיל כ' בשם הב"ח סי' תנט שיש לאסור. ועי' רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"א יב, שבדיעבד מותר בעיסה גדולה, וסמ"ג לאוין עט שיש מקילים אפ' לכתחלה, ושעה"צ ס"ק ח' בדעת כמה אחרונים בדעתם שהיינו אם לא שהה מיל.
  849. ↑ עי' ציון 820.
  850. ↑ עי' ציון 885. רא"ש שם.
  851. ↑ עי' רבינ ירוחם שם, הובא בב"י סי' תנו.
  852. ↑ עי' שו"ע הרב סי' תנו סוף ס"ח: אם היה שהות כדי הילוך מיל טוב להחמיר לעצמו וגו'; עי' חק יעקב סי' תנט סוף ס"ק יא, ע"פ מ"א סוף סי' תנו; שעה"צ שם ס"ק ח', בד' רמב"ם שם שהתיר עיסה גדולה בדיעבד וסמ"ג שם שכתב שנהגו להקל אפילו לכתחלה, ובדעת הסוברים שמותר לכתחלה אף כמה ביצים יותר מעישרון, עי' ציון 834; מנח"י ח"ג סי' קמ אות א' בדעת רא"ש שם ורמב"ם שם ושו"ע שם. ועי' חק יעקב סי' תנו ס"ט, שאם היה עיסה גדולה יותר מג' קבים, אפשר שאסור אף בדיעבד לד"ה, עי' ציון 849, ועי' מנח"י ח"ג סי' קמ אות ט' בשם מחזה אברהם סי' קו, שהיינו דוקא בשהה שיעור מיל.
  853. ↑ עי' ציון 834.
  854. ↑ ע"ע חלה ציון 811 ואילך.
  855. ↑ מ"ב סי' תנו סוף ס"ק ז'.
  856. ↑ עי' ציון 830 ואילך.
  857. ↑ עי' ציון 812.
  858. ↑ עי' שעה"צ שם ס"ק יב: שאין להוסיף כל כך, וצ"ע.
  859. ↑ דרכ"מ סי' תנט אות ד' בשם מהר"י וייל בדרשותיו סי' קצג; רמ"א סי' תנט ס"ד, ועי' מ"ב שם ס"ק מ' שטוב להזהר שלא להניח אף על בגד צמר.
  860. ↑ מ"ב שם ס"ק מ'.
  861. ↑ פמ"ג א"א סי' תנט ס"ק ו'.
  862. ↑ מ"א שם ס"ק ד' בשם מהרי"ו. ועי' ציון 918.
  863. ↑ מ"ב סי' תנט ס"ק יא, כגון אחר הלישה וקודם העריכה, וכ"ה בבאה"ל שם ד"ה ואחר.
  864. ↑ עי' ציון 884 ואילך, וע' חמץ ציון 258, על השיעור שמחמיץ בו בלא עיסוק.
  865. ↑ משנה פסחים מח ב ורש"י שם ד"ה ר"ג ופי' ר"ח שם ורמב"ם פיהמ"ש שם וריטב"א שם. ועי' ר"ן ומאירי שכן דעת ר"ע במשנה שם בשעת הדחק. ועי' ירושלמי פסחים פ"ג ה"ד, בדעת ר"ג, שפעמים שממתינה שיעור ג' הסיקין וג' אפיות, ואף זה מותר.
  866. ↑ עי' סוף המשנה שם: תפח, תלטוש בצונן, ועי' ברייתא שם בשם ר"ג ורש"י שם ד"ה זה הכלל. ועי' ציון 1101 פירוש אחר בלטישה בצונן.
  867. ↑ ריטב"א שם, ועי' פי' ר"ח שם.
  868. ↑ פסחים פ"ג ה"ד וקה"ע שם, שאף לחכמים, הסוברים שאחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה, עי' להלן, יש לפעמים ששוהה שתי היסיקים ושתי אפיות, ואף זה מותר, ועי' פנ"מ שם שפי' בע"א עפ"י גירסתו.
  869. ↑ רבינו דוד בדעת ר"ע במשנה שם.
  870. ↑ משנה שם ופי' ר"ח שם ורמב"ם פיהמ"ש שם, וכ"מ בברייתא בגמ' שם בדעת חכמים.
  871. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם; ריטב"א שם.
  872. ↑ פסחים מב א.
  873. ↑ רש"י שם ד"ה ואל, ור"ן על הרי"ף שם (יב ב) בדעתו, שהיינו שאסור אפ' לעסוק בצרכי הפת כגון הסק התנור, עי' להלן, ועי' ציונים 878, 881, שיש שפי' בדעת רש"י בע"א; עי' ריטב"א שם בשם "אחרים".
  874. ↑ דברים טז ג.
  875. ↑ פסחים קטו ב קטז א וריטב"א מו א. ועי' פר"ח סי' תנט ס"ב.
  876. ↑ עי' רי"ף פסחים שם (יב ב) בביאור דברי רבא הנ"ל: כלומר שלא תתעסק בדבר אחר ותניח העיסה, וכעי"ז בריטב"א פסחים שם בשם ר"ח ובמאירי שם וברמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב וברא"ש שם פ"ב סי' לא ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכד, ועי' רשב"א שם וב"ח סי' תנט ס"ג ומ"מ חומ"צ שם, שפי' כן אף בדעת חכמים במשנה שם, עי' ציון 872; עי' ב"ח שם, בד' רש"י פסחים שם.
  877. ↑ ר"ן על הרי"ף שם.
  878. ↑ עי' ראשונים הנ"ל.
  879. ↑ ר"ן על הרי"ף שם בביאור דברי רבא הנ"ל: אשה וגו' לא תגביה ידה מן התנור וגו', שהיינו שאינה רשאה לעסוק אלא בעסקי תנור; עי' רשב"א ח"א סי' קכד, שמשמע כן בדעת רבנן במשנה שם, שמותר לשהות כדי הסקת תנור, עי' ציון 872, וע"ש שמשמע שזהו טעמו של רמב"ן שהיה מוליך העיסה לתנור במרחק טו בתים ולא היה חושש; עי' תוס' רי"ד פסחים מח ב', בדעת רבי עקיבא במשנה שם, שמותר להסיק התנור אחר גמר העריכה והקיטוף; עי' שה"ג (פסחים טו א) בשם ריא"ז, שמז"ה התיר להסיק התנור אחר העריכה, וע"ש שחלק עליו; עי' ב"ח סי' תנט ס"ק ג, שכ"כ אף בדעת רש"י פסחים שם ד"ה ואל תגביה, וכן בדעת הטור שם.
  880. ↑ רמב"ם פיהמ"ש שם; עי' רא"ש פסחים פ"ג סי' ו' בשם גאונים; עי' ריטב"א מו א: ומ"מ הזהרנו וגו'; מהרי"ל הל' אפיית המצות אות י'; טוש"ע סי' תנט ס"ב, ועי' רמ"א שם שמשמע שיש להחמיר בזה מטעמים נוספים, שמא יצטרפו השהיות לשיעור, עי' ציון 887, ושמא תתחמם העיסה בידים, עי' ציון 903. ועי' רמ"ז איטינגא במודעא לבית ישראל שאסר מצות מכונה שבזמנו לפי שהיתה העיסה שוהה ביציאתה מן המכונה כמה רגעים.
  881. ↑ ב"ח שם; מ"ב ס"ק יג. ועי' פר"ח שכשיש שנים, אין להפסיק להסיק התנור, אלא האחד יסיק והאחר יעסוק, אבל מי שאין מי שיסייע לו, מותר להפסיק לצרכי הפת.
  882. ↑ ע"ע חמץ ציון 236 ואילך, על סימני החימוץ.
  883. ↑ עי' פסחים מו א: בצק החרש וגו' אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש וגו' מיל, ופי' ר"ח שם ד"ה בצק החרש, וע"ע חמץ ציון 250 ואילך; שו"ת רשב"א ח"א סי' קכד; רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ג; יראה"ש תחי' סי' נב; מרדכי פסחים סי' תר; מהרי"ל הל' אפיית המצות אות י'; טוש"ע סי' תנט ס"ב. ועי' באה"ל שם בשם פמ"ג שאפ' ספק שהה מיל אסור, משום שספק דאורייתא לחומרא. ועי' רא"ש פסחים פ"ב סי' לא, שמשמע שספק הגמ' בפסחים מב א: עברה ולשה מהו, ומחלוקת האמוראים שם שאם נאסר בדיעבד, ע"ע מים שלנו, אינו רק על מים שלנו אלא אף על שהיית הבצק בלא עיסוק. ועי' באה"ל שם ד"ה הוי רביעית, וחזו"א או"ח סי' קכג ס"ק א', כמה הוא שיעור מיל לענין מצה, וע"ע מיל.
  884. ↑ עי' ריטב"א שם, ששיעור מיל שאמרו הוא על ידי עיסוק, עי' ציון 916, ובלא עיסוק, שלא נאמר בו שיעור מפורש, לא יתכן שנאסר מיד, אלא שיעורו הוא כשהיות שיש בעיסוק שיעור מיל שנאמר. ועי' ר"ן על הרי"ף פסחים (טו ב) וחי' הר"ן שם מח ב סוף ד"ה וכל זמן, שמסתפק שמא שיעור שהיה הוא פחות ממיל, ולא אמרו מיל אלא בבצק החרש, ע"ע הנ"ל שם, לפי שאינו ממהר להחמיץ, ואין למדים ממנו לבצק אחר, ועי' ב"ח סי' תנט ס"ג שמ' קצת שחשש לדבריו.
  885. ↑ מנהגי מהר"ש מנוישטט סי' קעד; תה"ד סי' קכג בשם אחד מן הגדולים; עי' רמ"א סי' תנט ס"ב ופמ"ג מ"ז סוף סי תסו בדעתו. ועי' דרכ"מ סי' תנט ס"ק ג ובאה"ל שם ד"ה ואחר, בדעתו, שלסוברים שלאחר שנתחממה העיסה בידים מחמיצה בזמן קצר, עי' ציון 903, אין העיסוק בידים בין השהיות מבטל החימוץ אלא אדרבה כל מה שעוסק יותר הוא יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהיה מועטת.
  886. ↑ תה"ד שם.
  887. ↑ רמ"א שם.
  888. ↑ שו"ת מהרי"ל החדשות סי' נא, וע"ש ראיה לדבר שהרי אמרו שעיסה כל זמן שעוסק בה אינה באה לידי חימוץ, עי' ציון 908, ואע"פ שאי אפשר שלא ישהה מעט; תה"ד שם בשם אחד הגדולים.
  889. ↑ ע"ע חמץ ציון 441.
  890. ↑ שו"ת מהרי"ל החדשות שם, וע"ע הנ"ל ציון 442, שי"ח, ועי' ציון 895.
  891. ↑ שו"ת מהרי"ל החדשות שם.
  892. ↑ עי' ציון 868.
  893. ↑ תה"ד שם בשם חד מרבוותא, והסכים עמו להלכה, וע"ש שהוכיח מדין טיף כנגד טיף שהובא לעיל, שלדעתו אין מותר אלא אם היו הטיפים רצופים, עי' ציון 892, ומוכח שהשהיות מצטרפות, והיינו משום שאי"ז אלא עיסוק מועט. ועי' מ"א סי' תנט ס"ק ד' שמשמע בדעת תה"ד בטעם שרידוד אין מבטל שהיות, שאע"פ שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר, ועי' פמ"ג מ"ז ס"ק ב' שנראה שהבין בדבריו שאין הניקור חשוב עיסוק כלל, ועי' ציון 920. ועי' ציון 967, שעשיית צורות בבצק אינו חשוב אפילו עיסוק מועט.
  894. ↑ יראה"ש תחי' סי' נב, הובא בהגה"מ חומ"צ פ"ה אות ס', ועי' חזו"א או"ח סי' קכב אות ט' שמצדד בדעת היראים שהנעשה בבית חם אסור לעולם אפ' בדיעבד; מרדכי פסחים סי' תר; מהרי"ל הל' אפיית המצות אות י'; עי' רמ"א סי' תנט ס"ב; עי' ט"ז שם ס"ק א' בשם אגודה בשם גאונים. ועי' מכתב ר"מ לנדי מבראד בקונטרס ביטול מודעא, שאם יהיה הבצק בחום ה' או ו' מעלות, יחמיץ בי"ח דקות, ואם יהיה טו או כ' מעלות, יחמיץ בשתים או שלש דקות, ואם יתחמם יותר, יוכל להחמיץ בחצי או רבע דקה.
  895. ↑ ב"ח סי' תנט ס"ב בשם אגודה בשם גאונים, ועי' ציון 818, שיש שאוסרים ללוש בחדר שהתנור בו.
  896. ↑ רמ"א שם.
  897. ↑ עי' ציון 1115.
  898. ↑ תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' קמה, ועי' ציון 1136 לענין טרפא, וציון 1110, לענין מצה שיצאה מן התנור קודם שנאפתה לגמרי, וציון 1121, לענין מצה שהיתה בתנור והוצאה.
  899. ↑ עי' תרומת הדשן שם בדעת סמ"ק מ' רכב בהגהות ר"פ אות ז', שבצק הנאפה בטרפא, אף אם אינו חם כל כך ואינו נאפה מיד, אין נאסר עד שיעור מיל, עי' ציון 1135, ועי' ר' נטרונאי שבציון 1142; חזו"א שם בדעת רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב יג, שמשמע שאפ' בצק חם אין נאסר בפחות ממיל.
  900. ↑ ציון 809.
  901. ↑ שו"ת הרא"ש כלל יד פ"ד; תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ג דף מב טור ג; שו"ע סי' תנט ס"ב. ועי' ב"ח שם ס"ג שדייק כן מברייתא פסחים לח ב: כל זמן שעסוקים בבצק אינו בא לידי חימוץ, שמשמע שמיד כשמפסיקים לעסוק מחמיץ, והיינו אחר שנתחמם תחת הידים, וע"ש שכ' שהוא כעין דברי הראשונים שבבית חם מחמיץ מיד כשמסירים היד ממנו, עי' ציון 896.
  902. ↑ עי' ציונים 899, 1115.
  903. ↑ מ"ב שם ס"ק יח, ושם שלפיכך יש להקפיד כשמניחים המצה לפני המנקר, שינקרה מיד, ותכף ירדוה לתנור.
  904. ↑ עי' דרכ"מ שם ס"ק ג', ובאה"ל שם ד"ה ואחר, בביאור דבריו, בדעת הסוברים שעיסוק מבטל צירוף השהיות, עי' ציון 893 ואילך, שבהכרח סוברים שאף לאחר העיסוק אין מחמיץ בשהיה מועטת, וכן בדעת רמב"ן שהובא בשו"ת רשב"א ח"א סי' קכד, שהיה מוליך המצות אל התנור, שהיה במרחק כמה בתים, אחר גמר העסק; דע"ת שם בדעת ראשונים הנ"ל, ובדעת ר"ן שבציון 881, ושם בשם מהרמ"ז בדעת ראשונים נוספים; באה"ל שם, בד' רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ג, שמשמע מדבריו שאע"פ שהתעסק בידיו אין מחמיץ אלא בשיעור מיל; עי' חזו"א או"ח סי' קכב אות ט', שסתם עיסה מותרת בדיעבד קודם שיעור מיל אף אם לא ראינו אם הכסיפו פניה, וראה מבצק החרש, שמותר אם לא עבר עליו זמן רב, ע"ע חמץ ציון 250 ואילך.
  905. ↑ עי' באה"ל שם בסוף דבריו שמצדד כן.
  906. ↑ עי' רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ג; שו"ת רשב"א ח"א סי' קכד; עי' שו"ת הרא"ש כלל יד אות ד; טוש"ע סי' תנט ס"ב. ומה שמשמע מדברי חכמים במשנה בפסחים מח ב שלא התירו אלא באופן של שלש נשים כדלהלן, עי' ריטב"א שם בדעת הרמב"ם שהוא עצה בעלמא, ועי' ר"ן שם. ועי' ריטב"א שם, שזה שמותר להשהותו בעיסוק היינו דוקא ע"י צינון הידים, עי' ציון 982. ועי' מוע"ז ח"ג סי' רסא (עמ' קמג) שלא אמרו שאין מחמיץ ע"י עיסוק אלא לפנים, שידעו להתעסק כראוי בכל המצה ביחד, ועשו הכל במהירות, שמנתינת המים ועד היציאה מהתנור עברו פחות משלש דקות, אבל אנו, ראוי לחשוש שאיננו יודעים לעסוק כראוי, ושמא מחמיץ לאחר איזה זמן, ולפי שאין יודעים כמה זמן, יש להחמיר בשיעור הקטן שהוא י"ח דקות.
  907. ↑ עי' האגור סי' תשעג, לענין דלף שלהלן.
  908. ↑ ברייתא פסחים מח ב ותוספתא שם פ"ג.
  909. ↑ ע"ע חמץ ציון 439 ואילך.
  910. ↑ מהר"ם חלאוה שם לט ב, בדעת רמב"ם שם.
  911. ↑ ר"ן בשם י"מ ומאירי בשם י"ח וריטב"א ורבינו דוד פסחים מח ב; מהר"ם חלאוה פסחים לט ב. ועי' שו"ת רשב"א ח"א סי' קכד בשם אחד מן החכמים שמשמע ששיעור זה הוא שיעור מיל, עי' להלן.
  912. ↑ עי' ר"ן ורבינו דוד וריטב"א שם; מהר"מ חלאוה שם, וע"ש שאינו דומה לדלף שמותר אחר זמן ארוך, כדלעיל, שהמים צוננים ומצננים העיסה ואין מניחים אותה להחמיץ, וע"ע חמץ ציון 825.
  913. ↑ עי' ריטב"א שם ור"ן על רי"ף שם (טו א), וכ"כ אף בד' רמב"ם שבציון 908.
  914. ↑ ריטב"א פסחים מו א, בביאור ד' הגמ' שם לענין בצק החרש, שזהו שיעורו, שהיינו כשעוסקים בו, וצ"ע מדבריו שבציון 913, שכתב שיעור אחר, ואולי הוא כדעת אחד מן החכמים שברשב"א שבערך הנ"ל, הסובר ששיעור אחד הוא; ערוה"ש שם ס"ז בשם ב"ח בשם ריא"ז, (ולא מצאתי כן בב"ח, ועי' ציון 917 שנמצא בשמו שיעור אחר), ועי' ערוה"ש שם שאע"פ שאין הלכה כן, מ"מ ראוי להחמיר כן. ועי' מוע"ז שבציון 908.
  915. ↑ ע"ע חמץ ציון 274 ואילך. שבה"ל סדר פסח סוף סי' ריא; ב"ח סי' תנט ס"ג בשם שה"ג פסחים (טו ב) בשם ריא"ז (שם). ועי' ב"ח שם וחק יעקב שם ס"ק יא, שיש להורות להחמיר כן לכתחלה, והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב.
  916. ↑ עי' מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יא; דרכ"מ שם ס"ק ג בשם מהר"י וייל. ועי' ציון 864. ועי' באה"ט שם ס"ק י', שהמכבידים ידיהם על המצות אינו עסק, וכן לתחוב סכין או עץ בעיסה ולהניחו אינו עסק. ועי' מ"ב ס"ק יב, שלבעוט ולדחוק העיסה בעץ במקום אחד אינו חשוב עיסוק אלא במקום זה, ואינו מונע חימוץ משאר העיסה. ועי' ציון 967, שעשיית צורות בבצק אינו חשוב עיסוק.
  917. ↑ עי' ציון 895, שאין חשוב עיסוק לבטל השהיות, אבל די בו לעשות שלא יחמיץ עוד; עי' פמ"ג מ"ז סי' תנט ס"ק ב'.
  918. ↑ עי' מ"א סי' תנט ס"ק ד' ופמ"ג מ"ז שם.
  919. ↑ ציון 820, לענין עיסה גדולה.
  920. ↑ אגודה פסחים פ"ג סי' מד; רוקח סי' רעט; עי' מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יא; דרכ"מ סי' תס ס"ק ד' ורמ"א סי' תנט ס"ב וב"ח שם ס"ד. ועי' ציון 1078. ועי' מכתב ר"י לפשיץ בעל תפא"י בקונטרס ביטול מודעה, שמתיר מצות מכונה שלאחר שחותכים מן העיסה מצות עגולות מחזירים הנשאר למכונה לערכן שנית, ועי' מכתב ר"י עטלינגר שם שכ' להמעיט בהחזרת הנשאר, ועי' ציון הבא.
  921. ↑ עי' דינה בציון 1068. עי' מהרי"ל שם; דרכ"מ ורמ"א שם ומ"ב שם ס"ק כג. ועי' ציון 1078. ועי' ר"י עטלינגר בקונטרס ביטול מודעא, ושו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סי' קנז, שמטעם זה נכון לעשות מצות מכונה מרובעות ולא עגולות, כדי שלא יישאר סביביו, כי השיריים שחוזרים ומערבים אותן לתוך המאשי"ן וגם עורכים אותו שנית ושלישית וחמישית, מחמיצות, ועי' שו"ת יהודה יעלה שם כמה טעמים למנהג ישראל לעשות המצות עגולות ולא מרובעות, ועי' שו"ת האלף לך שלמה השמטות סי' לב, ועי' שד"ח ח"ה (עמ' א קפד) מערכת חמץ ומצה סי' יג ד"ה ובזה הלא טוב, שמותר לעשותן מרובעות, וראיה מלחם הפנים שהיה מרובע, עי' ציון 938.
  922. ↑ עי' ב"ח סוף סי' תנט בשם רוקח סי' רעט.
  923. ↑ עי' ציון 868. וע"ש כמה פירושים בלטישה זו.
  924. ↑ ציון 470 ואילך.
  925. ↑ עי' תה"ד שלהלן, ועי' מ"א סי' תנט ס"ק טז בשם מהרי"ו, חשש נוסף, שהקמח שאינו נילוש יפה מפסיק, והיינו שאין העיסה נאפית יפה מחמת הפסקת הקמח.
  926. ↑ תה"ד סי' קכד, הובא בב"י סוף סי' תנט; שו"ע שם ס"ו.
  927. ↑ עי' להלן; מ"א סי' תנט ס"ק טז.
  928. ↑ א"ר שם ס"ק כד, שכ"מ מד' הלבוש שם ס"ו; מ"ב שם ס"ק מג.
  929. ↑ מ"א שם ס"ק טז; מ"ב שם ס"ק מד בשם אחרונים. ועי' דע"ת שם ס"ו, שיש מחמירים בזה אפ' לאכול המצה בלא תבשיל, וע"ש שאף המקלים לא הקלו אלא בעיסה רכה, אבל אם היתה קשה ועשויה כראוי ונפל לה קמח, הכל מודים שאין נילוש יפה, ויש לאסור בדיעבד כשנפל לתבשיל.
  930. ↑ דע"ת שם.
  931. ↑ עי' ברייתא פסחים לו ב וביצה כב ב: אין עושים פת עבה, ודברי ר' הונא ור' יוסף בגמ' שם ורש"י שם ד"ה וכמה; עי' להלן שיש אוסרים אף בפחות מטפח; עי' שו"ע סי' תס ס"ה.
  932. ↑ עי' ציון 942 ואילך, לענין פת טפח, לסוברים כן, וכ"ש יותר מטפח.
  933. ↑ באה"ל שם ד"ה פת עבה; עי' ציון 943 שי"א שאסור בדיעבד אפ' בטפח.
  934. ↑ שבות יעקב ח"ב סי' יג, הובא בשע"ת שם ס"ק ט', ונ' שהבין כן אף בד' מ"א שבציון 944, וע"ש שמ"מ רבותיו היו גוערים מאד מאד בעושים כן לכתחלה.
  935. ↑ מהרל"ח (הו"ד בחדושי הגהות בטור שירת דבורה סי' תס ס"ק ו), בדעת טור שם, שלמסקנת הסוגיה בפסחים וביצה שם אין מקור לשיעור עובי המצה, ומותר לעשות מצה עבה, ולדעתו כן דעת הטור להלכה.
  936. ↑ עי' ברייתא בשם ב"ש ודברי ר' הונא עליה בפסחים לז א וביצה כב ב, ורש"י ביצה שם ד"ה בפסח; עי' ר' יוסף ור' ירמיה בר אבא בשם רב או בשם רבי בביאור הברייתא בפסחים שם וביצה שם, ורשב"א ביצה שם בדעתם, וכ"מ מרש"י פסחים שם ד"ה פת מרובה, בדעתם, ועי' ר' יוסף פסחים שם וביצה שם, שאינו דומה ללחם הפנים, (שאע"פ שהוא מצה עוביו טפח, עי' להלן) שהוא פת עמילה ונעשה בזריזים ובעצים יבשים ובתנור חם של מתכת, ולפיכך אין לחוש בו לחימוץ, וע"ש שפירשו את דברי ב"ה בברייתא שלהלן, בענין אחר. ועי' צל"ח פסחים שם, שהסוברים שאסור לעשות מצה יותר מקב מלוגנאה בפסח משום חשש חימוץ, עי' ציון 830, בהכרח אינם משוים מצה ללחם הפנים, (שהרי לה"פ נילוש בשיעור גדול יותר, שני עשרונים, ע"ע), ולפיכך לדעתם אין ללמוד מלה"פ להתיר לעשות מצה טפח, ואסור.
  937. ↑ רשב"א עבוה"ק בית מועד ש"ב סי' א, ועי' כעי"ז במאירי פסחים לו ב: שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ.
  938. ↑ ע"ע לחם הפנים ציונים 22, 203. ר' הונא בפסחים שם וביצה שם, ורש"י פסחים שם ד"ה שכן מצינו. ועי' שד"ח ח"ה (עמ' א קפד) מערכת חמץ ומצה סי' יג ד"ה ובזה הלא טוב, שטוב לעשות המצות מרובעות, כלחם הפנים, ועי' ציון 923.
  939. ↑ עי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד: יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים, ועי' פר"ח שם ס"ה וברכי יוסף שם ס"ק ב', שלא התיר הירושלמי אלא בדיעבד.
  940. ↑ רשב"א עבוה"ק שם; מאירי פסחים לו ב; רבינו ירוחם תולדות או"ח נתיב ה' ח"ג דף מב טור ב', וב"י סי' תס בשמו; רשב"ץ מאמר חמץ (ביבין שמועה ליוורנו תקד דף לב א); שו"ע ופר"ח סי' תס ס"ה; באה"ל שם. ועי' להלן שי"ס שאין עושים אף פחות מטפח.
  941. ↑ פר"ח שם.
  942. ↑ מאירי שם; מ"א שם; ברכי יוסף שם ס"ק ב', ע"פ הירושלמי הנ"ל וע"פ ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' קכ. ועי' באה"ט שם ס"ק ט' שמ"מ אין לקחת ממנה למצה של מצוה.
  943. ↑ מ"א שם ס"ק ד, בדעת הפוסקים שהשמיטו דין עובי המצה (רי"ף רמב"ם ורא"ש), ע"פ מסקנת הגמ' פסחים שם וביצה שם שלא נאמרה בברייתא הגבלה בזה, ועי' באה"ל שם ד"ה פת עבה, שהק' שאדרבה ממסקנת הגמ' משמע שאסור; עי' מהרל"ח שבציון 937, בדעת הטור שלא הביא הלכה זו; ברכי יוסף שם בשם מקראי קדש.
  944. ↑ עי' רשב"א ביצה כב ב: לא אתפרש בגמ' עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקים שפיר דמי, וכעי"ז בעבוה"ק שם; או"ז הל' פסחים סי' רנו; עי' רבינו ירוחם שם: והדק יותר משובח; עי' מהרי"ו סי' קצג, ע"פ רש"י פסחים לז א ד"ה עושין, ועי' גם רש"י שם ד"ה פת מרובה; ב"ח שם ס"ד, שכן נכון להזהר. ועי' ריטב"א פסחים שם בשם רא"ה, שאין לעשות מצה של חובה עבה אפ' פחות מטפח, ועי' באה"ל שם בדעתו שדוקא במצה של מצוה יש להחמיר בזה, שבה צריך שמירה יתירה.
  945. ↑ דרכ"מ סי' תס ס"ק ורמ"א שם ס"ד.
  946. ↑ עי' ריטב"א שם בשם רא"ה: אפשר דבדיעבד לא אסרו, וכ"מ משאר הראשונים הנ"ל שאין להחמיר בזה אלא לכתחלה; באה"ט שם ס"ק ט' בשם אחרונים, ומ"ב שם ס"ק יז, וע"ש שמ"מ אם היא עבה יש לעיין בתוכה אם נאפית יפה ולא נתחמצה.
  947. ↑ מאירי שם לו ב: פחות מטפח מותר לעשות לכתחלה; פר"ח שם.
  948. ↑ רי"צ גיאת הל' פסחים עמ' שיב, הובא במ"מ חומ"צ פ"ה הט"ו. ועי' רי"צ גיאת שם בשם מר רב עמרם, שסריק היא עיסה הנילושה בשמן או פלפלין או תבלין ועושים אותה בדפוס, וע"ש שהק' עליו שהיא מצה עשירה ואין יוצאים בה, וע"ע מצה עשירה.
  949. ↑ ברייתא פסחים לז א ותוספתא פסחים פ"ב הי"ט; רמב"ם חומ"צ שם; טוש"ע סי' תס ס"ד.
  950. ↑ ר' יהודה בשם חכמים בתשובתם לשאלת בייתוס בן זונין: מפני מה אין עושים סריקין וגו', בפסחים שם, ורש"י שם ד"ה שוהה. ועי' שעה"צ שם ס"ק יז, שהציור אינו נחשב עיסוק כלל אפילו לענין למנוע צירוף שהיות, עי' ציון 895.
  951. ↑ ר' יהודה בברייתא שם ותוספתא שם בשם חכמים, שלשאלת בייתוס בן זונין: אפשר יעשנה בדפוס וגו', השיבו: יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין, ורמב"ם חומ"צ פ"ה הט"ו בביאור דבריהם. ועי' ציון 529, וע"ע לא-פלוג ציון 56. ועי' מ"א סי' תס ס"ק ג' בשם מהרי"ל שדפוסים כעין של מיני מתיקה אסורים מטעם נוסף, שהבצק נכנס בהם ומתחמץ, ועי' רמ"ז איטינגא במודעא לבית ישראל, שמטעם זה יש לאסור מצות מכונה, שעושים אותם בדפוס שיכול הבצק להיכנס בו ולהחמיץ.
  952. ↑ פסחים שם מעשה בבית רבן גמליאל, ורש"י ד"ה לא וד"ה אלא.
  953. ↑ איכא דאמרי בפסחים שם, ורש"י ד"ה איכא דאמרי. ועי' מאירי שם שמותר לנחתום לעשות אף שלא בדפוס, ולא חששו שיעשו אף שאר בני אדם, לפי שסריק של נחתומים ניכר הוא, וכ"כ הטור בשם ר' יונה, שנחתום מותר אפ' שלא בדפוס, וע"ש ששאר בנ"א אסור אפ' בדפוס.
  954. ↑ רי"צ גיאת שם בשם מר רב עמרם; רי"ף פסחים שם (י ב), ורא"ש שלהלן בדעתו, שלא פסק כחכמים שלהלן משום שבגמרא הובא מעשה ברבן גמליאל שפסק כר' צדוק, ומעשה רב, ועי' להלן שיש שפי' ד' הרי"ף בע"א; רמב"ם שם; מאירי פסחים שם; רבינו יונה, הובא בטור סי' תס.
  955. ↑ רא"ש פסחים פ"ב סי' טו, בדעת ת"ק בברייתא שם שלא חילק, ועי' קרבן נתנאל שם סי' ל' שהעיר עליו, וחי' רא"מ הורביץ על גליון הרא"ש שם שיישב; ב"ח שם ד"ה עושין, בדעת סמ"ג לאוין עט וסמ"ק סי' רכב.
  956. ↑ עי' רא"ש שם, וטור סי' תס בדעתו; עי' שו"ע שם ס"ד ומ"ב ס"ק יד ושעה"צ ס"ק כ, שכן הלכה.
  957. ↑ ר"ן על רי"ף שם בדעת הרי"ף, ועי' ביאור הדברים בב"י סי' תס ס"ד ושו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרלו. ועי' עוד ר"י מלוניל שם בביאור דברי הרי"ף.
  958. ↑ רש"י פסחים לז א ד"ה עושין.
  959. ↑ פסחים שם ותוספתא פסחים פ"ב הי"ב: עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות. ועי' פר"ח סי' תס ס"ד בדעת ריצב"א שלהלן, ע"פ הלשון בתוספתא ובבלי שם: אמר ר' יוסי, שהכל מודים בזה ואין חולקים על ר' יוסי, ועי' להלן שי"ח.
  960. ↑ רש"י שם; הגהת ר"פ לסמ"ק שלהלן.
  961. ↑ פסחים שם ותוספתא שם.
  962. ↑ עי' הגהת ר"פ לסמ"ק סוף סי' רכב אות יא בשם ריב"א, הובא בהגהות אשרי פסחים פ"ב סי' טו, וכ"ה בב"י סי' תס ס"ד בשם הגה"מ בשם ריצב"א, וע"ש שע"ז סומכים לעשות ציורים במצות, לפי שעושים אותן רקיקים.
  963. ↑ ב"ח סי' תס ס"ק ג, בדעת ר"ג וחכמים בפסחים שם, שלא חילקו, וראייתו ממה שהשמיטו הפוסקים דברי רבי יוסי, שמוכח שאין הכל מודים בהם; פר"ח שם, ע"פ גי' תוספתא שם וירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"ד: ר' יוסי אומר, שמשמע שנחלקו עליו.
  964. ↑ ב"ח שם, וראייתו מזה שהשמיטו הפוסקים דעת ר' יוסי, מוכח שאין הלכה כמותו, וע"ש שאף ריב"א לא אמר שהלכה כר' יוסי, עי' לעיל, אלא ליישב מנהג העולם; עי' רמ"א שם ס"ד וט"ז שם ס"ק ה' בדעתו; פר"ח שם, וע"ש טעם נוסף, שאיננו בקיאים בשיעור הרקיקים; מ"ב שם סוף ס"ק יד.
  965. ↑ פסחים שם: יוצאים וגו' ובסריקין המצויירין בפסח, אע"פ שאמרו אין עושין סריקין וגו'; מ"ב סי' תס ס"ק יג.
  966. ↑ עי' ציונים 954, 955. עי' רי"צ גיאת שם בשם מר רב עמרם.
  967. ↑ עי' להלן.
  968. ↑ כלבו סי' מח וטוש"ע סי' תס ס"ד בביאור דבריו; עי' כעי"ז בריטב"א פסחים לז א בשם רא"ה.
  969. ↑ ריטב"א שם בשם רא"ה; מ"ב שם ס"ק טו.
  970. ↑ שו"ע שם. ועי' ציון 1001, על מנהג נקיבת המצות.
  971. ↑ מהר"ם חלאוה שם, וע"ש שאין לחוש שיתירו אף ציור, לפי שהוא עצמו מוכיח שהוא לסמן ולא לצייר.
  972. ↑ טור שם, וכעי"ז בשו"ע שם.
  973. ↑ מהר"ם חלאוה ומאירי פסחים לז א.
  974. ↑ מאירי שם.
  975. ↑ מאירי פסחים לז א.
  976. ↑ מאירי פסחים לז א.
  977. ↑ עי' פסחים מב א: וצריכה שני כלים; שו"ת רשב"א ח"א סי' קכד.
  978. ↑ ע"ע מים שלנו. שו"ת שבט הקהתי ח"א סי' קלט, שלא מצאנו בשום אחד מן הפוסקים שמי קיטוף צריכים לינה.
  979. ↑ דרכ"מ סי' תנט ס"ק ה; מ"א שם ס"ק ז'. ועי' פמ"ג א"א שם ס"ק ו' שהקשה על המנהג, ועי' ערוה"ש שם סט"ו שהנשים היום שומרות שלא יבואו מים על העיסה וזה משום העדר ידיעתן שמים צוננים מעכבים החימוץ.
  980. ↑ ריטב"א פסחים מב א, ושם בשם רא"ה, ושה"ג בשם ריא"ז פסחים סוף פ"ב (יב ב) בדעת רי"ף שם ובשם מז"ה, וכ"מ במאירי שם, בביאור דברי רבא שלהלן; טור סי' תנט; ב"ח שם בדעת רש"י פסחים שם וסמ"ג סי' עט בשם בה"ג ורמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב ורי"ף פסחים שם (יב ב) ורא"ש פסחים פ"ב סי' לא; עי' רמ"א שם ס"ג; עי' מ"ב שם ס"ק כה, שטוב להחמיר לצנן לכתחלה.
  981. ↑ פסחים שם, וראשונים שלעיל בביאור דבריו.
  982. ↑ ריטב"א שם בשם רא"ה, וע"ש שכן ראוי לכל בעל נפש לעשות.
  983. ↑ ריטב"א שם בשם ה"ר ישעיה מנאטרונאי.
  984. ↑ ריטב"א שם בשם רא"ה, שעריכה וקיטוף דבר אחד, ולעולם מתחממות הידים.
  985. ↑ עי' מ"מ וכ"מ חומ"צ פ"ה הי"ב בדעת רמב"ם שם; ריא"ז בשה"ג שם בשם ר"ח; עי' המכתם פסחים שם; מ"א סי' תנט אות ח'.
  986. ↑ ר"ן ורבינו דוד פסחים שם, ואת דברי רבא פירשו בע"א, שאם צננה ידיה במים אל תקטף בהם, עי' ציון 996; עי' ריטב"א שם, שאע"פ שאמר רבא שצריך לצנן, נהגו רוב העולם להקל בזה, מטעמים שבציונים 990, 991; עי' שו"ע סי' תנט ס"ג.
  987. ↑ ב"ח שם; פר"ח שם; מ"ב שם ס"ק כז. ועי' פמ"ג א"א סי' תנט ס"ק ד' שיש להחליף העוזרים ולא יעבדו יומם ולילה, שאל"כ ידיהם מתחממות מאד עד שהיד סולדת בהם, ויש לאסור העיסה אף בדיעבד.
  988. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ה הי"ב; ריטב"א שם בשם רש"י פסחים שם, ובשם בעל העיטור, וע"ש שלפי שאין יודעים לקטף היום, עי' לעיל, סומכים על שיטות אלו ללוש בלא צינון אף לכתחלה; רמ"א סי' תנט ס"ג.
  989. ↑ עי' רא"ש פ"ב סי' לא, שספק הגמ' ומחלוקת האמוראים בפסחים שם: עברה ולשה מאי, מתייחס לכל ההלכות שחידש רבא שם, ובכללם דין שני כלים הנ"ל. ועי' ריטב"א שם שהיום רוב העולם מקלים אף לכתחלה, וסומכים על הסוברים שלא אסר רב אשי אלא משום קנס, ע"ע מים שלנו, והיום שאין יודעים לקטף, כדלעיל, חשובים כאנוסים ולא קנסום.
  990. ↑ רש"י פסחים מב א ד"ה שמקטפת.
  991. ↑ פסחים שם ורש"י שם ד"ה שמצננת ומאירי שם.
  992. ↑ עי' המכתם שם; מאירי שם.
  993. ↑ עי' רא"ש פ"ב סי' לא, שספק הגמ' ומחלוקת האמוראים בפסחים שם: עברה ולשה מאי, מתייחס לכל ההלכות שחידש רבא שם, ובכללם דין שני כלים הנ"ל; עי' ריטב"א פסחים שם שכ"כ בדעת רש"י שם.
  994. ↑ כ"מ חומ"צ פ"ה הי"ב, בדעת רמב"ם שם; ר"ן פסחים מב א; שו"ע סי' תנט ס"ג.
  995. ↑ פסחים שם. ר"ן שם.
  996. ↑ עי' המכתם פסחים שם; מ"ב סי' תנט ס"ק כז ושעה"צ ס"ק ל' בדעת הגר"א שם ס"ג.
  997. ↑ פמ"ג א"א שם ס"ק ח'.
  998. ↑ עי' רא"ש פ"ב סי' לא, שספק הגמ' ומחלוקת האמוראים בפסחים שם: עברה ולשה מאי, מתייחס לכל ההלכות שחידש רבא שם, ובכללם דין שני כלים הנ"ל.
  999. ↑ ב"י סי' תס ד"ה כתוב בהגה"מ, בשם ארחות חיים סי' קג בשם רא"ה. ועי' שע"ת סי' תסא ס"ק טו, בשם דבר שמואל, בטעם ניקור הפת שלא יתפח, שאין הנפיחה סימן לחימוץ, אלא שע"י הנפיחה אין מגיע האור לכל מקום, ומחמיץ, ועי' ציון 1102.
  1000. ↑ ציון 1039 ואילך.
  1001. ↑ עי' אחרונים שלהלן, ועי' מכתבי רי"מ מגור ור"מ אויערבאך ורבנים נוספים במודעא לבית ישראל; שו"ת דברי חיים או"ח ח"א סי' כג; אבנ"ז או"ח סי' תקלז; עי' הגש"פ מועדים וזמנים עמ' כא, שכן החמירו רי"מ מראדין ור"ח מבריסק ובעל חזו"א וכל האדמורי"ם ותלמידיהם. וע"ש שרוב האוסרים אסרו רק משום סייג, וע"ש שרוב המדקדקים החמירו בזה משום שדוקא בעבודת יד עיניו של אדם שולטות להזהר ממשהו חמץ.
  1002. ↑ ר"ש קלוגר במכתב א' במודעה לבית ישראל, וע"ש מכתבי רבנים רבים שהסכימו עמו, ועי' ציון 1008 בשמו שאע"פ שאפשר למנוע חימוץ בזה ע"י זריזות, אין לסמוך על עצמנו.
  1003. ↑ ע"ע תערובת חמץ.
  1004. ↑ ר"ש קלוגר שם, וע"ש שאין לסמוך על מה שיבדקו לאחמ"כ, שחוששים לשכחה.
  1005. ↑ רמ"ז איטינגא במודעא לבית ישראל.
  1006. ↑ ר"ש קלוגר במכתב א' שם, ע"פ מה שאמרו בפסחים לח לענין לישה בפושרין, שאע"פ שמצאנו שהתירום לענין מנחות, לא התירו אלא בזריזים ובמקום זריזים, וע"ע מים-שלנו. ועי' ר"ש קלוגר שם שלפי"ז יש לאסור מצות מכונה מטעם נוסף, שלפי שנותר עודף מחיתוך העיסה לאחר עריכתה, וכן נותרות חתיכות בצק במכונה, ויש להזהר בהם ביותר להוציאם ולהרחיקם, בשמירה יתרה כזו אין לסמוך על עצמנו.
  1007. ↑ עי' ציון 531, לענין מצות מצוה, שיש בה חשש לשמה, וציון 529 משום חשש שמא יתירו עשיה שלא ע"י ישראל גדול, וציון 869 באופנים שהעיסה שוהה בלא עיסוק, וציון 1028 משום שא"א לנקותה בחורים וסדקים, וציון 953 משום שעושים צורת המצה בדפוס ועלול הבצק להכנס בתוכו ולהחמיץ, ועי' ר"ש קלוגר במכתב א' במודעה לבית ישראל, שיש לאסור מצות מכונה משום פרנסת העניים, ורמ"ז איטינגא שם שצדד להעדיף מצות יד משום שהעמל והיגיעה בעשיית המצות יש להם מקום ויסודתם בהררי קודש, (ועי' מ"ב סי' תס ס"ק ז' בשם האר"י), ועי' שו"ת ירושת פליטה סי' א' ד' בשם ר"י שטייף, שהבצק הנכנס לתנור מחובר בכל העיסה, וחם מקצתו חם כולו ומחמיץ, ועי' שו"ת האלף לך שלמה השמטות סי' לב, שבמכונה עושים מצות מרובעות כדי שלא יישארו שיריים, עי' ציון 923, וזהו לא כמנהג ישראל לעשותן עגולות, עי' ציון הנ"ל.
  1008. ↑ רי"ש נתנזון בביטול מודעא, ועי"ש שיש בה פחות חשש חימוץ מאשר בעשיה ביד, וע"ש שאין לגזור שמא יבואו להתיר עשיה שלא ע"י ישראל גדול, לפי שגלגול גלגלי המכונה הוא עשייה ממש כגלגול ביד, וניכר שהוא מעשה אדם ישראל, ושם שאין לחוש שעסק המכונה אינו מונע חימוץ, ושם שאין לחוש לחיטים שבמצה, שמרגישים בזמן הניקור, וכן אפשר למשש אח"כ ולהרגיש, ועי"ש מכתב ר"י ליפשיץ בעל תפא"י ור"י עטלינגר ורבנים נוספים המתירים, וע"ש מכתב ראש"ב סופר בעל כת"ס שהתיר, ומ' קצת שהיינו דוקא בשעה"ד; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' טז, וע"ש שעיסוק המכונה כשנעשה בכח ובסיבוב במהירות גדול, חשוב עיסוק לבטל החימוץ יותר מעיסוק היד; עי' הגש"פ מוע"ז שם שכן המנהג פשוט להקל אצל הפרושים שבירושלים.
  1009. ↑ ע"ע חמץ ציון 135 ואילך, מאימתי זמן האיסור בערב פסח.
  1010. ↑ מהרי"ל הל' אפיית המצות אות ח', וע"ש שיש לבטל קודם שמתחיל ללוש; עי' מרדכי פסחים סי' תקלז והגה"מ חומ"צ פ"ג ה"י בשם רוקח, שיש לבטל הפירורים, ולא כתבו שהוא דוקא בלש בזמן איסור, ועי' להלן; שו"ע סי' תס ס"ג. ועי' מ"ב ס"ק יא שיכול לומר שמבטל או שמפקיר, אבל לא יאמר פירורים הפקר, שאפ"ל שמשמעות הלשון שמעצמם הפקר, וזה אינו, וע"ש שלשונות של ביטול והפקר צ"ל בלשון שמבין, וע"ע בטול חמץ ציון 60. ועי מוע"ז ח"ג סי' רסב, בשם ר"מ איגרא, שלפי שאחר שהחמיץ א"א לבטל, שהרי אינו ברשותו, ע"ע הנ"ל ציון 84 ואילך, ולהפקיר מעתה מה שיחמיץ אח"כ א"א, שהרי אין ברירה בדאורייתא, ע"ע ברירה ציון 53, לפיכך יש לומר מראש שיחול הביטול בשעה שיתחיל להחמיץ, היינו שיכסיפו פניו, שאז עדיין חשוב ברשותו, לפי שאינו אלא חמץ נוקשה ומותר בהנאה, לסוברים כן, ע"ע חמץ נוקשה ציון 82 ואילך, ועי' מוע"ז שם אופנים אחרים של ביטול בלא חשש ברירה. ועי' מוע"ז שם שיבטלו בעל הקמח ובעל המים, ומסתפק בעובדים שאינם בעלים אם צריכים לבטל משום שקונים בשבח כלי, ע"ע אומן-קונה-בשבח-כלי.
  1011. ↑ הגה"מ שם; שו"ע שם. ועי' מוע"ז שם, שכמו כן צריך להפקיר מצות שיפלו לארץ קודם אפיתן ויחמיצו.
  1012. ↑ מרדכי שם; הגה"מ שם; טוש"ע שם.
  1013. ↑ ע"ע בטול חמץ ציון 1. מרדכי שם בשם או"ז; ב"י שם.
  1014. ↑ מ"ב ס"ק ח', וע"ש שיעבור על בל יראה ובל ימצא, וע"ע בל יראה ציון 42 ואילך, אימתי עובר באיסור זה.
  1015. ↑ מ"ב שם.
  1016. ↑ ציון 3 ואילך.
  1017. ↑ ע"ע בעור חמץ ציון 165 ואילך. צד א' בב"ח שם.
  1018. ↑ מהרי"ל שם, ומ"א ס"ק ב' בביאור דבריו, ועי' מהרי"ל שם בתחילת דבריו שנראה שהיא סברא נוספת, ועי' ב"ח שם.
  1019. ↑ עי' מהרי"ל שם לענין פסח החל ביום א' ולש ביום ו'; עי' שו"ע שם.
  1020. ↑ מ"ב ס"ק ח' בשם ט"ז וס"ק י', ועי"ש ס"ק ח' שהיינו אף בלש לאחר שבדק החמץ.
  1021. ↑ ע"ע בטול חמץ ציון 84 ואילך.
  1022. ↑ ב"ח שם, ודייק כן מלשון המרדכי שם ומסתימת הגה"מ שם הטור שם.
  1023. ↑ ב"ח שם בביאור ד' מהרי"ל, ועי' מהרי"ל שם טעם נוסף, שחוששים שיבא לאכלם באיזה צד; מ"ב ס"ק ט', י'. וע"ע בעור חמץ ציון 4 ואילך.
  1024. ↑ מ"א שם ס"ק ב.
  1025. ↑ עי' להלן. ועי' רמ"א סי' תנט ס"ד, שבכלל הכלים, הסכין שחותכים בו העיסה, ועי' ב"ח סוף סי' תסא ומ"א סי' תנט ס"ק יג, שכמו כן יש להחליף הסדין שעורכים עליו המצות, ועי' חק יעקב סי' תנט ס"ק נג, שאם לא החליף הסדין יש לאסור בדיעבד בנעשה תוך הפסח, ואם הפך הסדין מותר בדיעבד, ועי' ציון 1050. ועי' מ"ב שם ס"ק לב, שבכלל הכלים העריבות, ועצים העגולים שעורכים בהם המצות, והרעדלי"ך שמנקרים בהם המצות, וע"ש בשם פמ"ג שאף המרדה שמכניסים בו המצות לתנור נכון לבדוק שאין עליו בצק, וע"ש ס"ק לד בשם אחרונים שא"צ לנקות המרדה. וע"ש ס"ק לג, שהמנהג הנכון להיות שני אגנים ללוש בהם, ובעת שלש באחת, ירחוץ איש אחר את הראשונה וינגבה, וכן חוזר חלילה.
  1026. ↑ דרשות מהר"י וייל סי' קצג, הובא בדרכ"מ סי' תנט סוף ס"ק ד', וע"ש שבתחלה כתב שצריך להדיח הספל, ואח"כ כ' לקנח כל הכלים, והספל בכללם, ועי' להלן מתי יש להדיח; רמ"א סי' תנט ס"ד, ועי' כעי"ז במהרי"ל אפיית המצות אות יג, שיש לרחוץ ולטהר האגן בין העיסות. ועי' חק יעקב שם ס"ק כ' שדייק כן מראשונים ואחרונים נוספים. ועי' רמ"ז איטינגא במודעא לבית ישראל, שמטעם זה יש לאסור מצות מכונה לפי שיש בה חורים וסדקים וא"א לנקותה היטב.
  1027. ↑ דרשות מהרי"ו שם; ב"ח סוף סי' תסא; מ"א סוף סי' תנט ומ"ב שם ס"ק מד.
  1028. ↑ עי' ציון 873. מ"א סי' תנט ס"ק יא; שו"ע הרב שם ס"ק יח. ועי' ח"א כלל קכח סכ"ב, טעם אחר לבירור פירורים מן השולחן, שלא ידבקו בעיסה ותהיה ככפולה, ועי' ציון 1068.
  1029. ↑ דרשות מהרי"ו שם; סמא דחיי סי' ח' סכ"ב.
  1030. ↑ סמא דחיי שם.
  1031. ↑ דרשות מהרי"ו שם.
  1032. ↑ מהרי"ל שם; שו"ע הרב שם.
  1033. ↑ מהרי"ו שם.
  1034. ↑ חק יעקב שם ס"ק כ'.
  1035. ↑ מ"ב שם ס"ק לג ושעה"צ ס"ק לט, בדעת ח"א כלל קכח סכ"ה, וביאור הגר"א סי' תנט ס"ד.
  1036. ↑ רמ"א שם ושו"ע הרב שם בדעתו, ועי' כעי"ז במהרי"ל שם.
  1037. ↑ ארחות חיים הל' חומ"צ סי' קג, הובא בב"י סי' תס ס"ד.
  1038. ↑ ריטב"א פסחים לז א ד"ה יאמרו, בשם רא"ה.
  1039. ↑ ע"ע שבת, שהדחת הכלים היא שבות, ועי' רמ"א סי' תנט ס"ד, שמותר ע"י נכרי, ושם ובמ"ב אופנים שמותר להדיח ביו"ט.
  1040. ↑ ע"ע חמץ ציון 470 ואילך. רמ"א שם, וכ"ה במהרי"ל שם אפ' בחול שיכול למלא מים בכלי על גדותיו.
  1041. ↑ מ"ב שם ס"ק לו בשם אחרונים.
  1042. ↑ רמ"א שם, ועי' מ"ב שם ס"ק לח שי"ס שאסור משום שהיא אפיה שלא לצורך ביו"ט.
  1043. ↑ מ"ב שם, ועי' שעה"צ ס"ק מח שהיינו כשאין כזית בכל כלי, שאם יש כזית צריך לבערו אף אחר הביטול, ע"ע בעור חמץ ציון 5 ואילך.
  1044. ↑ ע"ע חמץ ציון 502. סמא דחיי סי' ח' סי"א.
  1045. ↑ שד"ח מע' חמץ ומצה סי' יג סוף אות ד'.
  1046. ↑ דרכ"מ סי' תנט ס"ד, בשם מהרי"ל, ועי' מהרי"ל הל' הגעלה סי' כד; רמ"א סי' תנט ס"ד ומ"ב שם ס"ק לט.
  1047. ↑ מ"ב שם. ועי' כעי"ז בדרכ"מ סי' תנט אות ד, בשם מהרי"ל, וע"ש הל' אפיית המצות סי' ל.
  1048. ↑ ב"ח סי' תסא ס"ח; ט"ז סי' תנג ס"ק ה'; א"ר סי' תנט ס"ק כ' ומ"ב שם ס"ק לט. ועי' חק יעקב שם ס"ק כד, שרוב העולם עושים על סדין לפי שרוב שולחנות אינם חלקים.
  1049. ↑ סמא דחיי סי' ח' ס"ד.
  1050. ↑ ריטב"א פסחים מב א, בשם רא"ה, בביאור דברי רבא שלהלן, ושם שאע"פ שיש פירושים נוספים בדבריו, כן הדין להלכה. ועי' עטרת זקנים סי' תסא, ושם בשם מהרר"ל, ובא"ר שם ס"ק א', שאין לאפות מצה בתנור במקום שנאפתה כבר חברתה אא"כ יחזור ויסיק שוב, שכבר נצטנן חום התנור באפיה ראשונה, ועי' א"א בוטשאטש סוף סי' תסא, שאם העצים בוערים בתנור תמיד בצד על פני ארכו, חשוב כניסק מחדש ואין חשש, ועי' פמ"ג א"א סי' תנט ס"ק ד', מה שהציע לפתרון בעיה זו.
  1051. ↑ פסחים שם. ריטב"א שם.
  1052. ↑ עי' שו"ע סי' תסא ס"ב.
  1053. ↑ עי' חזו"א או"ח סי' קכא אות יט ד"ה לט, וכ"ה בפשט ועיון פסחים לז א בשמו, וכעי"ז בחזו"א סי' קכ אות יז ד"ה ונראה, שכשהיד סולדת במצה אין בה חשש חימוץ.
  1054. ↑ הגש"פ מבית לוי דיני אפיית המצות אות ט' (עמ' טו) בשם רי"ז סולוביצ'יק, וכ"ה בפשט ועיון שם בשמו; עי' אג"מ או"ח ח"א סי' קנג, שצריך שיהיה חם מאד עד שנשרף קש, ושאם היה נוגע היה נכוה, וכ"כ בדעת טוש"ע סי' תסב ס"ב וח"א ח"ב כלל קכח סכ"ז, וכן בדעת חזו"א שלעיל.
  1055. ↑ הגש"פ מבית לוי שם, בשם רי"ז סולוביצ'יק.
  1056. ↑ ארחות חיים הל' חמץ סוף סי' קג, הובא בב"י סי' תס; מהרי"ו סי' קצג בשם הח"ר יוסף בשם השר מנויאשטט; רמ"א סי' תסא ס"ה. ועי' חזו"א או"ח סי' קכ אות יז, שאין להקפיד במצה המובאת בתנור שלא תגע במצות שבו דרך הילוכה, לפי שאין להקפיד אלא בדבוקה ממש, עי' ציון 1072, ועוד שנפרדים לאלתר, ועוד שהיד כבר סולדת בה, ואין בה חשש חימוץ, לסוברים כן, עי' ציון 1055. ועי' ציון 1063, ועי' סמא דחיי סי' יא סי"ד, שמשמע שיש להקפיד שלא יגעו אף בהעברה. ועי' סמא דחיי שם, שיש להקפיד שלא להעביר מצה הנכנסת לתנור ע"ג מצה הנאפית קצת, שמא תפול מעט עיסה על המצה.
  1057. ↑ ארחות חיים שם.
  1058. ↑ ע"ע חליטה ציון 23 ואילך. מאירי פסחים לט ב ד"ה ויבואו, בשם קצת רבנים, וע"ש שדחה ראיה זו.
  1059. ↑ שו"ת מהרש"ל סי' נז, וב"ח סי' תסא ס"ק ח' בשמו; מ"ב שם ס"ק לח.
  1060. ↑ מהרי"ו שם; רמ"א סי' תסא ס"ה.
  1061. ↑ עי' רמ"א שם שהן כמצה כפולה, ועי' ציון 1068 לענין כפולה, שמקום הדיבוק חמץ, וע"ע תערובת חמץ על דין שאר המצה. ועי' שו"ע הרב סי' תסא סי"ט, שמשמע שאף כשלא נדבקו אלא מונחים זע"ז, נאסרים, ועי' שו"ת קנה בשם ח"א סי' כג שהבין כן בפשטות בדברי מהרי"ו שם, ועי' חזו"א או"ח סי' קכ אות יז, שמשמע שאין נאסר אא"כ היה דיבוק ממש, עי' ציון 1058, ועי' חזו"א שם שמ"מ לכתחלה יש להזהר שלא יגעו כלל, כדלעיל, שמא יבואו לידי דיבוק.
  1062. ↑ מ"ב שם ס"ק לז ושעה"צ ס"ק עא.
  1063. ↑ עי' ציונים 1121, 1123.
  1064. ↑ עי' אחרונים שלהלן.
  1065. ↑ באה"ל סי' תסא ס"ה ד"ה זו, בשם חמד משה, וע"ש שיש לסמוך ע"ז לצרף כשיש טעם נוסף להקל.
  1066. ↑ תה"ד סי' קכז, ושם פסקים וכתבים סי' קמה בשם מהר"ש, ומהרי"ו סי' קצג, ע"פ פסחים מ א: לא סליק להו דיקולא דמיא מד' רוחתא, שמוכח שצריך שישלוט כח האש בכל צד, ע"ע חליטה ציונים 23, 24; עי' רמ"א סי' תסא ס"ה. ועי' שו"ת מהרש"ל סי' נז שאיסור מצה כפולה חידוש הוא ולא נמצא בפוסקים הראשונים והאחרונים, אלא שגדולי האחרונים החמירו לנהוג בו איסור, ועי' מ"ב ס"ק לה בשם אחרונים שאין לאסור תערובתה. ועי' קנה בשם ח"א סי' כג אות ג', שבכפולות קטנות כמו שנעשה לפעמים בעת עריכת המצות, יש להתיר בדיעבד אפ' מקום הכפל, ע"פ דברי מ"א שבציון 692, שדבר קטן אין מעכב האפיה, ועי' חיי אדם כלל קכב סכ"ב, שיש להזהר שלא להשאיר פירורים על השולחן כדי שלא ידבקו במצה ותהיה ככפולה, עי' ציון 1030.
  1067. ↑ עי' לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד צה ענין ח, שכשהיתה המצה דקה כמו קליפת אגוז או מעט יותר עב, לא היה בעל תה"ד שורף אותה אפילו בפסח כשהיא כפולה; שו"ת רדב"ז ח"א סי' תצד, ע"פ הגהות ר"פ לסמ"ק מצוה רכב סוף אות ז', שהאש שולטת במצה בפחות משיעור מיל. ועי' שו"ת קנה בשם שם בשם מהרש"ם, שיש להקל בדיעבד, ודחה דבריו.
  1068. ↑ רדב"ז שם.
  1069. ↑ רדב"ז שם. וע"ש שאע"פ שמה שבין הכפלים רך, אי"ז מפני שלא נאפה אלא שלחלוחית הבצק מתקבץ תחת הכפלים, וע"ש שמי שנתכפלה לו מצה בתנור, לא ימהר להוציאה עד שתאפה יפה יפה ומותרת, ואם מיהר והוציא, אם חוטים נמשכים ממנה היא חמץ גמור, ואם לא, אע"פ שמקום הכפל רך, מן הדין יש להקל, ולמעשה יש לחוש להחמיר לפי שיצא מפי הראשונים.
  1070. ↑ עי' קנה בשם ח"א סי' כג, בדעת מהרי"ל ורמ"א וט"ז ומ"א שבציון 1073; עי' להלן שיש שהתירו אף בכפלים צמודים, כל שאינם דבוקים;
  1071. ↑ עי' מהרי"ל הלכות אפיית המצות סי' כד בשם מהר"ש, הובא בדרכ"מ שם ס"ק ג', ועי' ציון הקודם שיש שפרשו דבריו באופ"א; עי' רמ"א שם וט"ז ס"ק ג' ומ"א ס"ק יא ומ"ב ס"ק כה, ועי' ציון הקודם שיש שפירשו דבריהם באופן אחר; חזו"א או"ח סי' קכ אות יז, וע"ש שמטעם זה אין להקפיד במצה המובאת לתנור כשמונחת על המקל שנוגעת חציה על חציה, שאינה דבוקה ממש, ועי' ציון 1058. ועי' ערוה"ש שם סי"א, שהק' שמסברא י"ל להפך, שכשאין מדובקים לגמרי יש לחוש שלא יכנס האור ביניהם, אבל דבוקה היא כמצה עבה שאין בה חשש, וכ' שמטעם זה לא נמצא בגמ' חשש כפולה כלל, ועי' ציון 1068.
  1072. ↑ ב"ח סי' תסא ס"ק ג'; מ"ב שם, וע"ש שאפ' אם יש ספק בזה, אסורה, ועי' שעה"צ שם ס"ק מד. ועי' מ"א שם ס"ק יא, שאף לסוברים שמצה שנאפתה אינה מחמיצה אף קודם שקרמו פניה, מכל מקום כשיש תרתי לריעותא, היינו שהיא כפולה ולא קרמו פניה, מודים שאסור.
  1073. ↑ שו"ע הרב שם סי"ט; שו"ת קנה בשם ח"א סי' כג, בדעת מהרי"ו ותה"ד שבציון 1068, שדימו מצה כפולה לחיטים הנחלטות בכלי, שמונעות זו מזו הגעת המים הרותחים אע"פ שאינן דבוקות.
  1074. ↑ חמד משה סוף סי' תסא, הובא בבאה"ל שם ד"ה זו, וע"ש שהכריע שיש להתיר אם יש צד נוסף להקל.
  1075. ↑ עי' חזו"א או"ח סי' קכב סוף אות י' שדייק כן משו"ת מהרש"ל סי' נז. ועי' קנה בשם שם סוף אות ב', שאין נחשב גוף אחד אלא באופן שכשמפרידים הכפלים אין ניכר שהיו נפרדים פעם, וזה אין שייך כשנכפלה בתנור. ועי' ציון 1078, שי"ס שכפולה אסורה אף אם נערכה כך.
  1076. ↑ עי' דרכ"מ סי' תס ס"ד ומ"ב סי' תנט ס"ק כג ושעה"צ שם ס"ק כז בשם מהרי"ל הל' אפיית המצות אות יא, שאין לשבר המצה אחר עשייתה ולערכה שנית, שמא לא תערך יפה ותהיה כפולה, ועי' ציון 923.
  1077. ↑ עי' ציון 1076 ואילך.
  1078. ↑ עי' מוע"ז ח"ג סי' רסא ס"ו שיש סמך למקילים בזה שאין חשובה כפולה, ובפרט במצות דקות, בצירוף הסוברים שאין בהן חשש כפולות כלל, עי' ציון 1069, וע"ש שאף אחרונים שבציון 1078 סוברים כן, וכוונתם שהוא רק כעין כפולה. ועי' ארחות רבינו ח"ב עמ' נו, שמועות סותרות בזה בשם בעל חזו"א, ושם בשם רי"י קניבסקי, שאין כפולות מן הדין, ורק לעצמו החמיר.
  1079. ↑ קנה בשם שם סוף אות ב'. ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קטז, שפשוט שמה שרגיל בשעת הגלגול כדרכו שמניח שטח על שטח ונולד כעין מראה מצה כפולה, נדון כגוף אחד ממש בלי חשש כלל.
  1080. ↑ מ"ב סי' תסא ס"ק לב.
  1081. ↑ עי' מהרי"ל הל' אפיית המצות סי' כט, וב"ח סי' תסא ס"ק ח' בפירוש הראשון בדבריו, וע"ש שיש לחוש לפירוש זה, וכן פי' בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קה, וכ"נ שהבין בדרכ"מ סי' תס ורמ"א סי' תסא ס"ה, וכן הסכים במ"א ס"ק יג, ודלא כט"ז שלהלן שחלק בדעת מהרי"ל. לביאור חשש החימוץ עי' דבר שמואל שבציון 1102.
  1082. ↑ ט"ז שם ס"ק ו' בדעת מהרי"ל שם, וע"ש שאף הב"ח, שכ' להחמיר בזה, עי' לעיל, הורה תמיד להקל בזה, וע"ש שאף הרוצה להחמיר עכ"פ יקל במה שנעשה לפני פסח; חק יעקב שם ס"ק יט בדעת מהר"ש שהובא במהרי"ל שם, ועי' מ"א שם ס"ק יג שכן הגירסא במהרי"ל דפוס הנווא', שמהר"ש התיר נפוחה שעלתה באמצעיתה מחמת אפיה.
  1083. ↑ א"ז שם ס"ק ט; שו"ת מהר"ם לובלין שם; חק יעקב שם ס"ק כ'; ח"א כלל קכח סכ"ח; מ"ב שם.
  1084. ↑ א"ז שם; חק יעקב שם.
  1085. ↑ א"ז שם, ועי' א"ר שם ס"ק יז; חק יעקב שם; ח"א שם. ועי' א"ר שם שהוא שיעור אחד אם אגוז לוז הנ"ל, ושם בשם אחרונים נוספים שכתבו שיעורים הנ"ל.
  1086. ↑ שעה"צ שם ס"ק סה בדעת מ"א ס"ק יג, ועי' א"ר שם.
  1087. ↑ ב"ח סי' תסא ס"ק ח'; מ"ב שם ס"ק לד.
  1088. ↑ עי' מ"א שם ומ"ב שם ס"ק לד בדעתו.
  1089. ↑ מ"א שם ומ"ב שם בדעתו, ועי' שעה"צ שם ס"ק סו בשם חמד משה שהוא חומרא בעלמא ואין לאסור הכלים. ועי' א"ר סוף ס"ק יז בשם בית יעקב בשם מהר"ל, שכשהיו החללים במקצועות בדק אם נאפו יפה והתירם.
  1090. ↑ מ"א שם ומ"ב שם בדעתו. ועי' א"א בוטשאטש שאף בזה אין לאסור בנקב קטן אא"כ היה כאגוז או כאצבע, כדלעיל.
  1091. ↑ א"ר שם סוף ס"ק יז; מ"ב שם ס"ק לה.
  1092. ↑ א"ר שם.
  1093. ↑ מהרי"ל שם בשם מהר"ם מאודנבורק.
  1094. ↑ מהרי"ל שם ודרכ"מ שם בשמו, ורמ"א שם.
  1095. ↑ ב"ח שם בפירוש השני בגדר נפוחה שבדברי מהרי"ל שם, וע"ש שיש לחוש לפירוש זה; ט"ז שם, שזהו הפירוש הנכון בדברי מהרי"ל; מ"ב שם ס"ק לג. ועי' א"א בוטשאטש שם ס"ה שאף בנפיחות כזו אין נאסר אא"כ היה כשיעור אצבע גודל או אגוז לוז גדול, ועי' קנה בשם ח"א סי' כד, שהסתפק בזה.
  1096. ↑ כה"ח סי' תסא ס"ק עט, בשם שו"ת אהל יוסף סי' ח'; עי' שע"ת שם ס"ק טו בשם דבר שמואל.
  1097. ↑ כה"ח שם בשם אהל יוסף שם, וע"ש שאם ניכר שלא נאפה יפה יש להחמיר.
  1098. ↑ מ"ב סי' תסא ס"ק לב.
  1099. ↑ חק יעקב שם ס"ק יט, בשם ערוך ערך לטש, בביאור משנה פסחים מח ב: תפח, תלטוש בצונן, ועי' ציון 868, פירוש אחר במשנה שם; שעה"צ שם ס"ק סא. ועי' לקוטי מהרי"ח סדר תיקון המצות (ב ב) בשם קונטרס מכירת חמץ, שאין לעשות כן והוא חמץ גמור.
  1100. ↑ שע"ת שם ס"ק טו בשם דבר שמואל סי' רלד, שעד, וע"ש בביאור הענין, שהנפיחות אינה סימן לחימוץ אלא עלולה לגרום לחימוץ ע"י שאין האור שולט שם, וברקיקים דקים שניכרת האפיה שוה בכל חלקיהם אין לחוש לקורמים ובועות; ברכ"י שם ס"ק ד בשם אחרונים; מ"ב שם ס"ק לה.
  1101. ↑ עי' אחרונים שלהלן. ועי' חזו"א או"ח סוף סי' קכא, בטעם האיסור, שחוששים שתדבק המצה בנייר ויהיה דינה כדין מצה כפולה.
  1102. ↑ חק יעקב סי' תסא ס"ק ז' ומ"ב שם ס"ק יח.
  1103. ↑ ריטב"א פסחים לז א בשם רא"ה; עי' מרדכי שלהלן. ועי' נו"ב או"ח סי' פ'.
  1104. ↑ עי' רש"י פסחים לז א ד"ה וכן; תוס' מנחות עח ב ד"ה פורסה; מרדכי פסחים סי' תר בשם ריב"א; או"ז ח"ב הל' פסחים סי' רנו ד"ה זכר לעיגון, בשם ר' יצב"א. ועי' ציון 254, 260, פרטים נוספים בסימני אפיית המצה. וע"ע לחם ציון 185 ואילך.
  1105. ↑ מרדכי שם בשם ר"ש מפלייזא; או"ז ח"ב הל' פסחים סי' רנו ד"ה זכר לעיגון. ועי' באה"ל שם סוף ד"ה יש ליזהר, שאפ' בספק קרמו פניה יש לאסור, ואפ' במקום הפסד מרובה.
  1106. ↑ עי' ציון 256; עי' רש"י מנחות עח ב ד"ה אמר שמואל, ובאה"ל שם ד"ה ויש ליזהר, בדעתו. ועי' באה"ל שם שהוכיח כן מראשונים נוספים.
  1107. ↑ שו"ת שארית יוסף סי' מח, במסקנתו; מ"ב סי' תסא ס"ק טז.
  1108. ↑ מ"ב שם ובאה"ל שם ד"ה יש ליזהר, בדעת הסוברים שלאחר שנתחממה העיסה מחמיצה אף בפחות מהילוך מיל, עי' ציון 903.
  1109. ↑ ע"ע מבשל.
  1110. ↑ ב"ח סי' תסא ס"ק ג', וע"ש שמ"מ יש להחמיר כדעת הראשונים שמחמיצה עד שמגיעה לשיעור קרימת פנים.
  1111. ↑ עי' שארית יוסף סי' מח, בדעת הטור שם, שמשמע שאין יוצאים בה יד"ח כשלא קרמו פניה, אבל חשש חימוץ אין, וע"ש שהסיק שאין לסמוך ע"ז, ששמא אין מותר אלא כשהוציא מעט לפני קרימת הפנים, וכן שמא לא הותר אלא לאכלה מיד ולא להשהותה; עי' מ"א שם ס"ק יא, וביאור דבריו במחה"ש שם, בדעת הטור הנ"ל וכן השו"ע ורמ"א שם ס"ג שסתמו כלשונו, וכן דעתו להלכה שאין לאסור בדיעבד.
  1112. ↑ עי' ציון 899.
  1113. ↑ מ"ב שם ס"ק טז ובאה"ל שם ד"ה יש ליזהר; שארית יוסף שבציון 1113.
  1114. ↑ מהרי"ל הל' אפית המצות סי' כח בשם מהר"ש, הובא בדרכ"מ סי' תס אות ד' וכ"ה ברמ"א סי' תסא ס"ג.
  1115. ↑ רמ"א שם. ועי' דברי מלכיאל ח"ד סי' כא אות יט בדעת מהרי"ל שם שאסור להכניס ולהוציא אף לאחר שקרמו פניה טרם שנאפתה לגמרי.
  1116. ↑ עי' ציון 1106. דרכ"מ שם.
  1117. ↑ עי' ציונים 1105, 1106.
  1118. ↑ עי' ציון 1112. ב"ח סי' תסא ס"ק ג.
  1119. ↑ מ"ב שם ס"ק טז. ועי' באה"ל שם ד"ה יש ליזהר, שאע"פ שאינה מחמיצה מיד ממש, מ"מ אסור להוציא ולהכניס אפ' מיד, שמא ישהה.
  1120. ↑ עי' ציון 900.
  1121. ↑ ט"ז שם ס"ק א'; חק יעקב שם ס"ק יא; שעה"צ שם ס"ק כו.
  1122. ↑ עי' מ"א שבציון 1113; נחלת שבעה תשובות סי' יא; עי' מ"ב שם ס"ק טז ושעה"צ שם ובאה"ל ד"ה יש ליזהר.
  1123. ↑ שעה"צ שם. ועי' סמא דחיי סי' ה' ס"ל, לענין המרדה שהוציאו בו מצה זו.
  1124. ↑ עי' א"א בוטשאטש סוף סי' תסא, לענין מצות עבות, באופן שאין ההיסק בפנים אלא בפתח התנור; דברי מלכיאל ח"ד סי' כא אות יט, וע"ש שלא חששו לזה כשמכניס המצה לתנור בתחלה, לפי שכן היא דרך אפיה; עי' מנהגי בעל החת"ס (קינסטליכאר) פ"י אות ז', שציוה שלא להזיז המצה ממקומה בתנור אם לא שהלכה ע"י נגיעת המרדה מבחוץ; עי' מוע"ז ח"ג סי' רסא אות ד'.
  1125. ↑ חזו"א או"ח סי' קכ אות יז ד"ה וכן, שחום התנור אין מניח להחמיץ כל שאינה דבוקה ממש כמצה כפולה, ודייק כן מרמ"א סי' תס"א ס"ג, שלא אסר אלא להוציא ולהחזיר, עי' לעיל. ועי' שו"ת לבושי מרדכי או"ח תליתאי סי' מב, שאף שלכתחלה אין להפך המצות בתנור, אין לאסור בדיעבד ואין לעכב מחמת כן אפיית המצות, שאף אם אין שולט האש במקום המרדה, אין זה אלא כהרף עין ואין מחמיץ.
  1126. ↑ עי' רמב"ם חומ"צ פ"ה ה"ה ומ"מ ורבינו מנוח שם בדעתו; טור תסא. ועי' מ"מ שם שלא מצא אחד מן המפרשים שמחמירים להצריך כיסוי, מלבד הראב"ד שלהלן, ודוחה ראייתו, ועי' רבינו מנוח שם שאינו גרוע מטפקא שמותר אף ללא כיסוי, עי' ציון 1160, וע"ש שי"ח.
  1127. ↑ ראב"ד שם, ע"פ פסחים מ' א, שיש מחמירים שלא לחרוך כמה שבלים ביחד משום שיוצאים מים מאחת לחברתה, ע"ע חמץ ציון 553, ועי' ביאור דבריו במ"מ ומגדל עוז; עי' שו"ת רשב"א החדשות (מכת"י) סי' לד, שיש לחוש לדברי הראב"ד אע"פ שלא מצאנו כן לאחד מגדולי הראשונים.
  1128. ↑ ציון 213 ואילך.
  1129. ↑ בית ארזים (קליין) סי' תסא אות לא.
  1130. ↑ הגהות ר"פ לסמ"ק סי' רכב, אות ז', הובא בכלבו סי' מח ד"ה בית ובב"י סי' תסא.
  1131. ↑ הגהות ר"פ לסמ"ק שם, הובא בב"י שם, שיש שנהגו כן. ועי' ציון 1142.
  1132. ↑ הגהות ר"פ לסמ"ק שם, הובא בב"י שם.
  1133. ↑ עי' ציון 901.
  1134. ↑ הגהות ר"פ לסמ"ק שם, הובא בב"י שם. ועי' ציון 1142, בשם מר רב נטרונאי.
  1135. ↑ שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסט, ודייק כן מדברי ר' עמרם גאון שבטור סי' תסא, וכן מדברי טור וב"י שם, שמשמע שצריך שתהא האש מתחת דוקא, וע"ש שדייק כן מדברי ראשונים ואחרונים נוספים, והביא שכעי"ז כ' ר"פ צימעטבוים בתל תלפיות תרעג סי' קעא, לענין תנור שהאש אינה תחתיו ממש אלא תחתיו חוצה לו ורק הבלה נכנס לתוכו, שאסר משום חשש חימוץ. וע' משנה שכיר שם אות יא, שאם אין מחיצה המבדלת בין האש למצה, מועילה אש מן הצד, ולא אסר אלא בתנור שהאש מחוצה לו.
  1136. ↑ עי' ב"י תחילת סי' תסא.
  1137. ↑ רי"צ גיאת הלכות פסחים ד"ה ובוביא, הובא בטור סי' תסא; שו"ע שם ס"ב. ועי' אג"מ או"ח ח"א סי' קנג, שצריך שיהא חום שנשרף קש ונכוית היד בנגיעה, שאל"כ אין מתחיל מיד ליאפות, לסוברים כן, עי' ציון 1054, שנחלקו אחרונים במידת החום שצריך שיהיה בתנור. ועי' אג"מ שם, שצריך שלא תהיה העיסה מגולה לאויר בעשייתה אלא יהיה לרעף גג וכתלים, שאל"כ מתקרר מן האויר ומחמיץ, ועי' רבינו מנוח שבציון 1128 שכ' שא"צ כיסוי, ועי' ציון הנ"ל מחלוקת ראשונים לענין אילפס אם צריך כיסוי.
  1138. ↑ שו"ת מחזה אברהם או"ח סי' קה; אג"מ או"ח סי' קנג, ועי' אג"מ שם שצריך שיהיה חם ביותר, ושלא תהיה העיסה מגולה לאויר אלא יהיה לטס גג וכתלים, ועי' ציון הקודם.
  1139. ↑ ציון 230 ואילך.
  1140. ↑ רי"צ גיאת הלכות פסחים ד"ה ובוביא בשם מר רב עמרם; עי רא"ש פסחים פ"ב סי' יח, בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא, לענין טיגון במחבת; עי' ציון 1133 ואילך, לענין טרפא; טור סי' תסא; עי' ראב"ד חומ"צ פ"ו ה"ו, לענין אילפס; עי' ב"ח שם, ע"פ מה שאמרו בפסחים לז א לענין חלה, שי"ס שאין מעשה אילפס חשוב לחם אא"כ הסיק ולבסוף הניח ולא להפך. ועי' רי"צ גיאת שם בשם מר רב נטרונאי: כל שאינו מעכב את הפת עד שיבוא לידי חמוץ מותר לאפות בו בפסח, ומשמע קצת שמותר להסיק אחר הנתינה אם אין ההסקה מעכבת זמן רב, וצ"ע אם חולק על ר' עמרם שלעיל, שהובא שם קודם, ועי' ציון 1136.
  1141. ↑ עי' רי"צ גיאת שם בשם מר רב עמרם; עי' רא"ש שם בשם רב כהן צדק. ועי' ציון 1136, שיש שהסתפקו לענין דיעבד בטרפא.
  1142. ↑ עי' ביאור הגר"א סי' תסא ס"ב, בדעת ראב"ד שם, והוכיח מפסחים לז א: ה"נ כשהרתיח וכו', שמשמע שאין לאסור משום חמץ אף בהדביק קודם.
  1143. ↑ עי' רמב"ם חומ"צ פ"ו ה"ו, וביאור הגר"א סי' תסא ס"ב בדעתו.
  1144. ↑ שו"ע שם ס"ב.
  1145. ↑ ביאור הגר"א שם ומ"ב שם ס"ק יא, וע"ש שנכון להחמיר אפ' בדיעבד שלא לאכלה אם אפשר לו.
  1146. ↑ מ"ב שם ס"ק י' בדעת חק יעקב שם ס"ק ז'.
  1147. ↑ ארחות חיים הל' חמץ ומצה סי' פג.
  1148. ↑ ע"ע חמץ ציון 236 ואילך.
  1149. ↑ ארחות חיים שם; שו"ע סי' תסא ס"ב.
  1150. ↑ מ"ב שם ס"ק יב.
  1151. ↑ מ"ב שם.
  1152. ↑ שעה"צ שם ס"ק יז. ועי' תוספתא פסחים פ"ב הי"ג: יוצאים בחררה, ועי' חסדי דוד שם, שמשמע שהיינו חררה ברמץ.
  1153. ↑ רא"ש פסחים פ"ב סי' יח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא; טור סי' תסא. וע"ע חמץ ציון 437, ראשונים נוספים הסוברים כן. ועי' ציון 224 אם חשובה לחם לענין לצאת בה יד"ח, וע"ע מצה עשירה, אם חשובה מצה עשירה.
  1154. ↑ ע"ע חמץ ציון 502.
  1155. ↑ ב"ח שם ס"ק ו'.
  1156. ↑ עי' ציון 1165.
  1157. ↑ פסקי רי"ד פסחים לט ב. וע"ע חמץ ציון 436.
  1158. ↑ ב"ח שם ס"ק ז', משום שטבע המים אע"פ שהם רותחים לעכב אפיית העיסה, משא"כ שמן, וע"ע חמץ ציון 437, גאונים וראשונים ואחרונים הסוברים כן.
  1159. ↑ רמב"ם חומ"צ פ"ה ה"ג ומ"מ שם. וע"ע חמץ ציון 436, ראשונים נוספים האוסרים.
  1160. ↑ עי' מ"מ שם. ועי' ב"ח שם שכן נוהגים.
  1161. ↑ רא"ש פסחים פ"ב סי' כ' בשם ר' האי. ועי' ב"ח סי' תסא ס"ק ז' שיש להוכיח כן מפסחים לו ב ויבמות מ א, שדנו אם חשוב החלוט לחם עני, ע"ע מצה עשירה, משמע שאין לאסרו באכילה משום חשש חימוץ.
  1162. ↑ ע"ע חליטה ציון 7 ואילך, וע"ש על דיני החליטה ופרטיה, וע"ע חמץ ציון 433.
  1163. ↑ רא"ש שם בשם ר' האי, וכעי"ז בשם ר' שרירא לענין חליטת קמח, ע"ע חליטה ציון 38, והשוהו הרא"ש לחליטת העיסה, ועי' ב"י ופרישה סי' תסא בביאור הדברים, שיותר יש לחשוש לחימוץ בחליטת עיסה מחליטת קמח, ואם אסרו בקמח, כ"ש בעיסה, ועי' ב"י שם שלפי"ז יש ללמוד אף מדברי רי"ף פסחים (יב א) ורמב"ם חומ"צ פ"ה ה"ג ורא"ש שם סי' כה, שאסרו בשם הגאונים חליטת קמח, שהוא הדין לענין חליטת עיסה, ובעי' ב"ח שם ס"ק ז'. ועי' שו"ע סי' תנד ס"ג, שכל מין חליטה אסור, וצ"ע אם כוונתו לחליטת קמח או אף לחליטת עיסה. ועי' ב"ח סי' תסא ס"ק ז' בביאור גזירת הגאונים, שטבע המים, אף על פי שהם רותחים, לעכב אפיית העיסה.
  1164. ↑ ציון 180 ואילך.
  1165. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הי"א. ועי' חק יעקב סי' תסא ס"ק ח' ושו"ע הרב שם ס"ק ו' שאין לאסור בדיעבד.
  1166. ↑ מנח"ב ומנח"י לתוספתא שם.
  1167. ↑ חק יעקב שם; שו"ע הרב שם.
  1168. ↑ רוקח סי' רפא, ומרדכי פסחים סי' תקצו והגה"מ חומ"צ פ"ה אות ש' בשמו, הובאו בב"י סוף סי' תסא ודרכ"מ סי' תנט אות ד'; רמ"א סי' תנט ס"ו.
  1169. ↑ דרכ"מ שם.
  1170. ↑ עי' מעשה הגאונים סי' כד עמ' 16; טור סי' תנח, ושם בשם תשובות; עי' מרדכי פסחים סי' תקמב, תקמג, בשם ר"ש משאנץ, שאין לאפות ביום ו' כשחל פסח ביום א', משום ההיקש לפסח שלהלן; טור בשם אבי העזרי שכן ראוי להחמיר; דרכ"מ שם ס"ק א'; שו"ע שם שכן נהגו. ועי' מרדכי שם שמה ששנינו בתוספתא פסחים פ"ב הי"ג, שיוצאים במצה ישנה, עי' ציון 1187, י"ל שהיינו שנאפתה אשתקד בזמן שחיטת הפסח, ועי' ציון הנ"ל מש"כ על תוספתא נוספת. ועי' מנ"ח מ' י' אות טו, שמה ששנינו בפסחים לה א שיוצאים בחלות תודה ורקיקי נזיר, איירי כשנאפו בזמן שחיטת הפסח, ואע"פ שאין להקריבן אז, עי' להלן, מ"מ איירי כשלא הקדישן עדיין, ועשאן להקריבן לאחר הפסח, וכ"ה בהג"ה חשק שלמה לנוב"י תנינא או"ח סי' פב, ועי' ראש יוסף פסחים לח ב. על מנהג אמירת הלל בעת אפיית המצות עי' סידור האר"י.
  1171. ↑ טוש"ע שם, וכ"ה במ"א וא"ר ובית מאיר וביאור הגר"א שם.
  1172. ↑ ע"ע קרבן פסח. א"ר שם.
  1173. ↑ ע"ע הנ"ל, שקרב בשעה זו באופנים מסויימים. ב"ח שם, וכ' שמש"כ הטור: שש שעות, ל"ד הוא; חק יעקב שם.
  1174. ↑ ע"ע הנ"ל, שקרב בשעה זו באופנים מסויימים. א"ר שם, בשם רוקח ומהרי"ל.
  1175. ↑ עי' רוקח סי' רפא, וב"ח שם ס"ק א בדעתו; שו"ע שם.
  1176. ↑ טור שם בשם אבי העזרי, שכן מוכח מירושלמי סוכה פ"א ה"ב ופסחים פ"ב ה"ד: סוכה הישנה תפלוגתא דב"ש וב"ה, א"ר יוסה דברי הכל היא, מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה, ועי' מגן האלף שם ס"ק א', שהק' שאין ראיה מן הירושלמי לענין עשיה קודם זמן שחיטת הפסח, ועי' ב"ח שם בביאור הראיה, ועי' מה שהק' עליו במגן האלף שם, ועי' ציון 1188, שיש שהוכיחו מדברי הירושלמי שמותר לאפות קודם זמן שחיטת הפסח. ועי' ב"ח שם, שמה שכתוב בתוספתא שלהלן שיוצאים במצה ישנה, היינו מן התורה, אבל מדרבנן אין יוצאים.
  1177. ↑ לבוש שם ס"א; מ"ב שם ס"ק א'.
  1178. ↑ עי' להלן. ועי' מאירי פסחים לח א, שהלימוד מפסח הוא שכשם שפסח אינו נשחט בזמן שיש חמץ, כך מצה אין נאכלת אז.
  1179. ↑ במדבר ט יא. מרדכי שם בשם ר"ש משאנץ, וב"י וב"ח סי' תנח ס"א, ע"פ פסחים קכ ב.
  1180. ↑ דברים טז ב, ג. פרישה שם ס"ק א.
  1181. ↑ מעשה הגאונים שם בשם רבותינו, וכ"ה בטור שם בשם תשובות בשם רבותינו, שאסרו המצה, וב"י שם בדעתם שהיינו שאסרוה לצאת יד"ח, אבל לאכילה אין צד חשש איסור כלל.
  1182. ↑ עי' ציון 1177. עולת שבת ועטרת צבי ומ"ב שם.
  1183. ↑ טור שם בשם תשובות בשם רבינו אליעזר הגדול ורבי שמואל הכהן, וכעי"ז במעשה הגאונים שם בשם רבינו הגדול ור"ש הכהן; טור שם בשם אבי העזרי שכן יש להקל בשעה"ד, כגון כשחל פסח במוצ"ש וא"א לאפות אז, וע"ש שמ"מ יעשו ג' מצות של מצוה במוצ"ש משום שחביבה מצוה בשעתה; מרדכי שם בשם יש מתירים ובשם ה"ר יחיאל מפרי"ש, ומה שהוקשה מצה לפסח הוא לענינים אחרים ולא לזמן העשיה; עי' ראשונים שבציונים 1200, 1201, 1202, שאסרו לאפות בע"ש כשחל פסח במוצ"ש, מטעמים אחרים, ולא מחמת שהוא קודם זמן שחיטת הפסח, שלדעתם מותר לאפות קודם הזמן ההוא; רבינו פרץ פסחים לח ב; תולדות אדם וחוה נ"ה דף מב טור ב.
  1184. ↑ רבינו ירוחם שם.
  1185. ↑ תוספתא פסחים פ"ב הי"ג, הובאה בטור שם בשם אבי העזרי ובמרדכי שם בשם יש מתירים. ועי' מרדכי שם שלכאו' יש להוכיח גם מתוספתא שם פ"ג ה"ט שכשחל פסח במוצ"ש אופה מצה מע"ש, ומצדד שמשבשתא היא.
  1186. ↑ עי' ירושלמי שלעיל, ומרדכי שם בביאור דבריו שמצה ישנה היינו שנאפתה ל' יום קודם הפסח, וכשרה לדברי בית הלל. ועי' תוס' ר"פ פסחים לח ב, הובא בב"י שם, וכ"כ בספר המנוחה שם, שיש להוכיח אף מד' ר' יוסה בירושלמי שם שאסר משום שחזקה שלא דקדק בה כראוי, ומשמע שאם דקדק בה כשרה. ועי' לעיל שיש שהוכיחו מדברי הירושלמי את ההפך.
  1187. ↑ עי' ציון 470 ואילך.
  1188. ↑ ע"ע אין-מביאין-קדשים-לבית-הפסול ציון 12. מרדכי שם; תולדות אדם וחוה שם בשם תוס'; תוס' רבינו פרץ פסחים לח ב; מאירי פסחים לח א; ספר המנוחה חמץ פ"ו ה"ט.
  1189. ↑ טור שם בשם ר"א הגדול ור"ש הכהן; מרדכי שם. ועי' ב"י שם בביאור ד' הטור, שאף לסוברים שאופים ליו"ט שני מערב יו"ט ראשון, עי' להלן, היינו משום שחשובה כבר מאז מצוה בשעתה, החל מזמן שחיטת הפסח. ועי' ציון 1216, שי"ס שצריך להסמיך האפיה לאכילה מטעם אחר.
  1190. ↑ עי' מהר"ו סי' קצג: מי שאפשר לו כו' מה טוב ומה נעים אפ' שאינם מצה של מצוה.
  1191. ↑ ספק המנוחה חומ"צ פ"ו ה"ט; ב"י סוף סי' תנח בשם הגה"מ חמץ פ"ו אות ז', וע"ש שאם אפה לא הפסיד.
  1192. ↑ מ"ב שם ס"ק ג'; עי' מע"ר (רי"ד) סי' קפד, שהגר"א לא הקפיד ע"ז; עי' דינים והנהגות חזו"א פי"ז ס"ב, שהחזו"א לא הקפיד ע"ז; עי' הגש"פ מבית לוי עמ' טו, שהגר"ח והגרי"ז לא הקפידו ע"ז.
  1193. ↑ מ"ב שם בשם בגדי ישע; עי' מוע"ז ח"ג סי' רסב.
  1194. ↑ ע"ע תערובת חמץ.
  1195. ↑ מ"ב שם בשם מאמר מרדכי.
  1196. ↑ עי' טור סי' תנח, בשם רב האי, שכן נהגו אבותינו, וגדר הוא שגדרו קדמונינו שלא לאפות אז מע"ש; עי' גאונים וראשונים שלהלן.
  1197. ↑ עי' לעיל.
  1198. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 153 ואילך, שאסור לאכלה קודם הפסח. טור בשם ר' מתתיה, ועי' ביאור דבריו בב"י שם; ב"י שם בביאור גדר הקדמונים שהביא הטור בשם ר' האי.
  1199. ↑ מרדכי שם בשם ר' יהודאי גאון, ועי' ביאור הדברים בב"י שם ובב"ח שם; ב"י שם בביאור גדר הקדמונים שהביא בטור בשם ר' האי.
  1200. ↑ מרדכי שם בשם ר"ת.
  1201. ↑ עי' תוספתא פסחים פ"ג ה"ט, שכשחל פסח במוצ"ש אופה מצה מע"ש, הובאה בתולדות אדם וחוה נ"ה ח"ג דף מא טור א', ועי' מרדכי פסחים סי' תקמג, שמצדד שמשבשתא היא; טור בשם ר' האי שכן מנהג אבותינו; מנהג הרא"ש המובא בטור שם, וכ"כ בב"י שם שכן המנהג, וכ"ה בשו"ע שם.
  1202. ↑ טור שם בשם ר' האי. ועי' ב"י בביאור הטעמים למנהג. ועי' ציון 1220, שי"א שלכתחלה אין לאפות ביו"ט.
  1203. ↑ עי' ציון 1213. טור שם בשם המדקדקים שבברצלונא.
  1204. ↑ שו"ע סי' תנח ס"א.
  1205. ↑ ביאור הגר"א שם; מ"ב שם ס"ק ו'.
  1206. ↑ צד ב' בב"י שם, וראייתו מדברי ראבי"ה שהביא הטור שם, וכן מדברי מרדכי שם, שאחר שהביאו הנידון אם מותר לאפות קודם הזמן כשחל פסח במוצ"ש, כתבו שמ"מ ג' מצות של מצוה יש לאפות בליל פסח במוצאי שבת משום דחביבה מצוה בשעתה, ומשמע שהנידון שלעיל היה אף על שאר מצות, ועוד הוכיח מלשון ר' מתתיה שהובא בטור שם: אל תאפו מצה אלא וגו', משמע כל מצה; מהרי"ו סי' קצג, הובא בא"ר סי' תנ"ח ס"ק ב', שטוה לאפות כל המצות אחר חצות אם אין בני ביתו רבים כ"כ; עי' פרישה שבציון 1210; עי' חדושי הגהות לטור שם מהד' שירת דבורה בשם מהרל"ח.
  1207. ↑ עי' ציון 1180. ועי' ציון 1192, לסוברים שיש להקפיד בזה לכתחלה משום שחביבה מצוה בשעתה.
  1208. ↑ ב"י שם. ועי' פרישה שם ס"ק א', שלסוברים שההקש מן הכתוב: וזבחת פסח וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', עי' ציון 1182, הוקשו מצות כל שבעת הימים לפסח, ואת כולן יש לאפות בזמנו. ועי' חי' הגהות שם טעם נוסף, שמשום מצות של מצוה אסרו בכל המצות, שלא יבואו לזלזל במצוה.
  1209. ↑ ב"ח שם בדעת הגאונים והראשונים הנ"ל.
  1210. ↑ צד א' בב"י שם, והוכיח מהטעם שכתבו הראשונים: חביבה מצוה בשעתה, שאינו שייך אלא במצה של מצוה, וכן הוכיח ממה שהביאו ראיה מן התוספתא: יוצאים במצה ישנה. ומש"כ הטור בשם אבי העזרי שבשעה"ד יאפה קודם ומ"מ שלש מצות יאפה בזמן משום חביבה מצוה בשעתה, אין כוונתו ששאר המצות אין מותרות אלא בשעה"ד, אלא כוונתו שבמצות מצוה מן הדין יש לסמוך בשעה"ד על המקילים, ומ"מ יש להשתדל להחמיר בהם מטעם חביבות המצוה בשעתה; דרכ"מ שם ס"ק א', שכן המנהג; שו"ע שם ומ"ב שם ס"ק ב' בדעתו, שכן נוהגים.
  1211. ↑ ע"ע תערובת חמץ, שבזמן האיסור אין בטל. טור שם, שכן נהגו המדקדקים שבברצלונא; מ"ב סי' תנח ס"ק ד'. ועי' ציון 1220, לענין אפיה ביו"ט ראשון.
  1212. ↑ טור סי' תנח בשם ר' יהודה הכהן; או"ז סי' רנ, שיש נוהגים כן.
  1213. ↑ ר"י הכהן בטור שם.
  1214. ↑ ע"ע מרור. או"ז שם.
  1215. ↑ ב"י שם ד"ה וכיוצ"ב. ועי' ציון 1220, שי"א שלכתחלה אסור לאפות ביו"ט.
  1216. ↑ ע"ע הפרשת חלה ציון 371 ואילך, אם מותרת. עי' להלן.
  1217. ↑ ע"ע מלאכת יו"ט. מ"ב סי' תנח ס"ק ד' בשם אחרונים.
  1218. ↑ מ"ב שם.
  1219. ↑ ר' האי גאון, הובא ברא"ש פסחים פ"ב סי' כו ובטור סי' תס; מהרי"ל הל' אפיית המצות סי' יד, שהרא"ש נהג לעשותם בעצמו, ועי' להלן.
  1220. ↑ שמות טז ג.
  1221. ↑ ר' האי גאון שם בביאור הברייתא בפסחים קטו ב, קטז א. ועי' מהרי"ל שם בע"א בטעם המנהג, שנא' צרורות בשמלותם על שכמם (שמות כב, לד), והלא סוסים וחמורים הרבה היו להם, אלא שחביבה היתה המצוה עליהם, ועוד טעם, שמצאנו בפרק כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא, ועוד כדי שיבטל בעצמו את הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו, עי' ציון 598. ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קסד, שצריך כ"א לעשות בעצמו, או עכ"פ לעמוד על העשיה, משום מצות שימור המוטלת עליו, ע"ש ראיותיו.
  1222. ↑ טור שם, שכן נהג הרא"ש; שו"ע שם ס"ב. ועי' מהרי"ל שלעיל, שהביא באופ"א קצת את מנהג הרא"ש. ועי' משנה שכיר שבציון הקודם.
  1223. ↑ מ"ב שם ס"ק ה'.
  1224. ↑ שו"ע שם.
  1225. ↑ ב"י סי' תנג בשם רוקח סי' רסג, ע"פ ירושלמי פסחים פ"ג סוף ה"א: ר' חיננא בר פפא אזל ליה גבי טחוניא, והביא מחולין ז א: חלוק נמי להאי דבמצוה קא עסיק.
  1226. ↑ ריטב"א פסחים מ א ד"ה איתיביה; רמ"א סי' תנג ס"ח.
  1227. ↑ מ"ב שם ס"ק מא, וכ"מ ברוקח שבציון 1227 שלמד ד"ז מן הירושלמי ע"ש.
  1228. ↑ ציון 596 ואילך.
  1229. ↑ ע"ע ברכת הפת ציון 68. ועי' יחוה דעת ח"ג סי' יב.
  1230. ↑ גנת ורדים גן המלך סי' סד.
  1231. ↑ גן המלך שם.
  1232. ↑ ציון 87 ואילך.
  1233. ↑ מהרי"ו סוף סי' קצא הובא בדרכ"מ סי' תרסד ס"ו; עי' חק יעקב סי' תמה ס"ק ג'.
  1234. ↑ מהרי"ל הל' אפיית המצות אות כב והל' חג הסוכות אות ט', הובא בדרכ"מ שם.
  1235. ↑ מהרי"ל שם ושם; רמ"א סי' תרסד ס"ט.
  1236. ↑ מהרי"ל הל' אפיית המצות שם.
  1237. ↑ מהרי"ל שם ושם.
  1238. ↑ ארחות חיים קכ בשם ר"י מקורביל; רמ"א סי' תעה ס"ז, ועי' עטרת צבי שם ס"ק יב, שלפי שיצאו בממצרים הרי הם כיוצאים מבית האסורים, החייבים בקרבן תודה, ולפיכך עושים זכר לקרבן תודה. ועי' מהרי"ל הל' אפיית המצות אות ה', טעם נוסף, שהם לחם עני, ועני מביא עשירית האיפה.
  1239. ↑ עי' עטרת צבי שם.
  1240. ↑ רמ"א שם. ועי' מ"ב שם ס"ק מז, שאין לעשות אותיות לסימן לפי שכששובר המצה עובר משום מוחק ביו"ט. ועי' חק יעקב שם ס"ק כו, שיעשה האמצעית גדולה יותר וממנה יחלק לכל בני ביתו.
  1241. ↑ שו"ע הרב סי' תנח ס"ט.
  1242. ↑ שו"ע הרב שם סט"ו.
  1243. ↑ בית מאיר שם, ועי' מ"ב שם ס"ק מו, שבזמנו בכמה מקומות נשתקע המנהג.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצה&oldid=159318"