טעמא דקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

טעמא דקרא (טעם המקרא מארמית) הוא דרישת טעמן של מצוות התורה. ישנן שלוש סיבות לדרישה זו: לשם קביעת ההלכה, בתורת ביאור בלבד ובתורת דרש ואגדה.

לשם קביעת ההלכה

רבי שמעון דורש את טעמן של המצוות וקובע לפיהם את גדריהן.

לדוגמא: נאמר בתורה (דברים כד, יז): "ולא תחבל בגד אלמנה". בדרך כלל, כאשר נאמר בתורה 'אלמנה' סתם, אין חילוק בין אלמנה עניה לעשירה, ואפילו אלמנתו של מלך (רמב"ם דעות ו, י). אולם באיסור זה של משכון האלמנה מחלק רבי שמעון (בבא מציעא קטו א) בין עשירה לעניה, משום שסובר שטעם האיסור הוא כדי לא להוציא עליה שם רע על ידי שיכנס לביתה פעמים ביום כדי להחזיר לה את המשכון וליטלו ממנה בחזרה, והיות ורק בעניה שהיא צריכה למשכון חייב להחזיר לה, ולא בעשירה, נמצא שטעם האיסור אינו שייך בה, ולכן מותר למשכנה.

רבי יהודה (שם) חולק עליו וסובר שאין חילוק בין עניה לעשירה.

מדברי הגמרא (שם, ובעוד מקומות) עולה, שטעמו של רבי יהודה הוא שאין אנו דורשים טעמן של המצוות. אולם מדברי הראשונים^[1] עולה כי טעמו של רבי יהודה נוגע גם לעצם טעמו של רבי שמעון.

בתורת ביאור בלבד

ישנם מקומות שנתנו חכמים טעם למצוות התורה על מנת לבארן בלבד, ולא לשם קביעת ההלכה. באופן זה אף החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאין אנו דורשים טעמא דקרא, מודים שבתורת ביאור בעלמא ניתן לדרוש.
ודבר זה מצינו כתוב בשני מקומות. האחד בתוספות במסכת בד"ה ור"ש, שכתבו שם וז"ל: רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים וכו' עכ"ל.
ועוד מבואר כן מדברי הרמב"ם על הא דאיתא בגמרא גבי עיר הנידחת היכן עושין והיכן לא עושין ותניא התם סמוכה לספר אפילו אחת אין עושין, מאי טעמא שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל. ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא.
ופסק וז"ל: וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עכ"ל. וכתב ב וז"ל: ואין עושין עיר הנדחת בספר. פק דסנהדרין (דף ט"ז.) ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר, רש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא סל כרש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא הל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק, ראה רבינו לכותבו. עכ"ל. הרי להדיא דעת הרמב"ם דכל היכא דליכא נפקותא לדינא מדרישת טעמא דקרא לא פליגי בהא רבנן ומודו לר"ש דדריש.
אמנם יש להעיר דהא בגמרא גופא כן אמר על ברייתא "ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא". ועמד על זה בחזון איש (חו"מ, סנהדרין כד, יד) וכתב וז"ל: ומיהו בספר לכו"ע אמרינן טעמא שאין נפקותא לדינא, ומ"מ קים להו בגמ' דרבנן לא רגילי להזכיר טעמא בעסקם בהלכה. עכ"ל. [והמדקדק בלשונו יראה דדווקא "בעסקם בהלכה" לא רגילי רבנן להזכיר טעמא דקרא, אבל בעסקם במילי דאגדה שפיר מזכירים טעמא דקרא.]

בתורת דרש ואגדה

ישנם טעמים שלא נאמרו בתורת ביאור גמור לדברי התורה, ואף לרבי שמעון אין בכוחם לקבוע את גדרי ההלכה, אלא נאמרו בתורת דרש ואגדה בלבד.

לדוגמא: 'מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים', כלומר שהם אסורים בתשמיש המטה (נדה לא, ב). והרי גם אם ילדה בזוב שצריכה להמתין שבעה נקיים לאחר שבעת ימי לידה, נימול הבן לשמונה ולא לארבעה עשר. וכן עוד הרבה מהטעמים שהוזכרו בתלמוד^[2].

כל זה הוא במצוות שלא נתגלה לנו טעמן, ואנו דורשים אותו מעצמינו. אולם באופן שנתפרש הטעם בתורה, אף רבי יהודה מודה שגדרי הדין נקבעים לפי הטעם.

לדוגמא: נאמר (דברים יד, יז) "ולא ירבה לו (=המלך) נשים ולא יסור לבבו". דעת רבי יהודה (סנהדרין כא, ב) 'מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו'. כלומר, כיון שטעם האיסור הוא משום שלא יסירו הנשים את לבו, לכן מותר לו להרבות נשים צדקניות שאין לחשוש שיסירו את לבו. ואף שרבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, הרי כאן הטעם מפורש בפסוק.

אולם דעת תנא קמא (=הדעה הראשונה המובאת שם במשנה) שאין חילוק בין נשים צדקניות לשאר נשים, ואף שאין לחשוש שיסירו את לבו, כיון שאין הדין נקבע לפי הטעם כלל אף אם הטעם מפורש בפסוק^[3].

ראה גם

• ספר החינוך

הערות שוליים