בית דין: הבדלים בין גרסאות בדף

מושב של שופטים הממונים לשפוט בדברים הצריכים משפט.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". פסוק זה מספר דברים (טז, יח) מלמדנו, שחייבים אנו למנות שופטים, שידאגו לכך, שהעם ישמור את מצוות התורה, "ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה נדונות לפי אמונת כל איש" (ספר המצוות לרמב"ם מצוה קע"ו). קיום המצוה הוא על ידי מינוי בתי דין בכל עיר ובכל שבט.

היו בתי דין של שלושה דיינים, שסמכותם היתה לפסוק בדיני ממונות וקנסות, ובתי דין של עשרים ושלושה דיינים, שדנו גם דיני נפשות.

נוסף לכל בתי הדין הללו, היה קיים בבית המקדש בית הדין הגדול, שמנה שבעים ואחד איש, והיווה את הסמכות השיפוטית העליונה בעם ישראל. נוסף לכוחו השיפוטי, היווה בית דין עליון זה, מעין "מועצת הזקנים" העליונה של העם, ולכן בתוקף תפקידו וסמכויותיו: א. מינה את הדיינים שבכל רחבי ארץ ישראל; ב. דן בדינים מיוחדים כגון: שפיטת נביא שקר, שפיטת זקן ממרא, החלטה על יציאה למלחמת הרשות ועוד; ג. כל הדבר הקשה, שבתי הדין שתחתיו לא יכלו להכריע בו, הובא להחלטת בית דין הגדול, והחלטתו היוותה פסק סופי בעניין.

לבית הדין יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה". משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, והם המשיכו וסמכו את הדור הבא וכן הלאה, עד תקופתו של רבי הלל בשנת ד' אלפים קי"ח (4118), שאז נפסקה הסמיכה.

בית דין הגדול היה שולח שליחים לקצווי ארץ ישראל ובורר את האנשים המתאימים לדיינות. מתכונותיו של הדיין: "שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו" (רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ח). כשהיו מוצאים את האדם המתאים, היו סומכים אותו על ידי שצירפו לשמו את התואר "רבי", ואמרו לו "הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון".

בשנת ה'~ אלפים רח"ץ (5298) אסף אחד מגדולי הדור רבי יהודה בירב בצפת, את כל חכמי עירו, והם הסמיכו אותו לדיין, ולאחר מכן הוא סמך אחרים. בכך נתכוון לחדש את הסמיכה שהיתה בטלה כ - 1180 שנה. הוא הסתמך על דברי הרמב"ם, שמתוכם אפשר ללמוד, שיש מקום לחדש את ה"סמיכה" בהסכמת חכמי הדור. מנימוקיו בעניין, נזכיר את הנימוק הבולט, בו טען, כי בימי האנוסים, אנשים רבים עברו על מצוות התורה ובכללם על עבירות שיש בהם כרת, וכיון שאלו נתעוררו ורצו לכפר על חטאיהם שעשו בזמן היותם אנוסים ולחזור בתשובה. לפי הדין אם ילקום מלקות בבית דין "סמוך" הרי הם נפטרים מן הכרת, ונפשם היתה בשאלתם להלקותם ולהיפטר מכרת.

גדול אחר, רבי לוי בן חביב מירושלים, החליף אתו מספר מכתבים בנידון, והשיג על דבריו ומעשיו. בין נימוקיו טען: א. מלקות פוטרת מכרת, רק כשהיתה התראה קודם למעשה והעדאת עדים, ואילו אצל האנוסים לא התקיים תנאי זה, וממילא המלקות לא יפטרום מן הכרת, וכיון שכן, בטל הטעם העיקרי לחידוש הסמיכה; ב. הוא טען שהרמב"ם בעצמו, נשאר מסופק בדין וכתב "והדבר צריך הכרע"; ג. הרי ראינו שבמשך 1180 שנה, שבהן חיו תלמידי חכמים גדולים וצדיקים מאתנו, ובכל זאת לא חידשו את הסמיכה, על אף הצורך בסמכות עליונה. ואף על פי שגם בדורנו ישנם גדולים, אולם בכדי להיות "סמוך", חייבים להיות בדרגה הרבה יותר גבוהה. הם דנו בדבר, בכמה מכתבים, ובסופו של דבר, לא נתקבל עניין חידוש הסמיכה על דעת חכמי הדור.