איסורי הנאה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

דברים שהתורה אסרה להנות מהם (הסוגיות בפסחים כא: והלאה באריכות).

לדוגמא, ערלה, כלאי הכרם, חמץ בפסח, עבודה זרה.

מקור וטעם

במקורם נחלקו האמוראים: לחזקיה רק לשון "לא יאכל" היא איסור הנאה, ולרבי אבהו גם לשונות לא יאכל, לא תאכל ולא תאכלו הן איסורי הנאה (פסחים כא:). חוץ מהמקורות הכלליים הללו, יש עוד מקורות לאיסורי הנאה מסוימים, כגון לבשר בחלב (חולין קיב:, קיג:).

במהות האיסור חידש הקובץ שיעורים (פסחים קטז, ובח"ב כג-ח כתב זאת בדעת הר"ן) שהאיסור אינו בהנאה עצמה (תוצאה) אלא במעשה שגורם את ההנאה (פעולה). ולפי זה הסביר (בפסחים שם) מדוע באינו מתכוון מותר להנות (לרבי שמעון) - שכאשר אינו מתכוון לא נחשב שהוא עצמו עשה את מעשה גרימת ההנאה, אלא כאילו ההנאה הגיעה אליו מאליה, ובזה אין איסור.

השיעור

בשיעוריהם של איסורי הנאה שנלמדו מ"לא יאכל, לא תאכל ולא תאכלו" נחלקו האחרונים האם הם בפרוטה (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קצ) או בכזית (צל"ח פסחים כב: ד"ה והרי).

בשיעור זמן ההנאה הסתפק המנחת חינוך (קיג-א [ה] ד"ה ובהנאה) האם הוא בכדי אכילת פרס, כמו איסורי אכילה, או שכדי להתחייב צריך להנות בבת אחת, ואכילת פרס נאמרה רק באיסורי אכילה.

דבר הנגרם

דבר הנגרם ע"י איסור הנאה, כגון פת שנאפתה בעצי ערלה, וכן בהמה שנשחטה בסכין של עבודה זרה - אסורה.

במקור איסור הנגרם נחלקו המפרשים: הרא"ש (חולין פרק א) והאבני מילואים (בשו"ת ו בשם הר"ן) כתבו שהוא מדרבנן, אך התוס' (פסחים עה) והב"ח (יו"ד קמב) סוברים שהוא מדאורייתא (הביאם שערי יושר ג-כה ד"ה ובעיקר העניין).

בטעם איסור הנגרם, כגון פת שנאפתה בעצי ערלה, חקר הברכת אברהם (סוכה ליקוטים עמוד ש אות ד, פסחים כו: סימן "זה וזה גורם" ב) האם הוא משום שע"י הנאה זו (מהפת) ממילא נהנה מהאיסור הנאה בעצמו (שנהנה מהעצים שעל ידם נאפתה הפת), או שהאיסור הנאה (העצים) אוסר את מה שנוצר ממנו (הפת), שעל הנגרם בעצמו חל איסור הנאה. וכן חקר שם (בסוכה) לגבי טעם האיסור להנות מגידולי איסור הנאה, כגון ענפים שצמחו מעץ שאסור בהנאה.

פרטי הדין

לגבי מלקות נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

א) שלטי הגיבורים (פסחים תחילת פרק ב אות ד) כתב שהנהנה מאיסור הנאה לוקה, כי היא דרך הנאתו.

ב) הרמב"ם (מאכלות אסורות ח-טז) כתב שאינו לוקה, וביאר המגיד משנה (שם) שהנאה אינו דרכו, אלא רק אכילה היא דרכו.

ג) החינוך (קיג בסופו ד"ה והעובר עליה) כתב שאינו לוקה, שכיוון שאפשר להנות גם בלי מעשה, נחשב כלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. והוסיף המנחת חינוך (שם ה ד"ה ומה שכתב הרב) שאפילו אם בפועל כן עשה מעשה על מנת להנות, הואיל והיה יכול להנות גם בלי מעשה - לא לוקה. אך אם נהנה בהנאה שחייבים בשבילה מעשה, כגון סיכה (שא"א לסוך בלי מעשה) - כן ילקה, אע"פ שהיה יכול להנות הנאות אחרות בלי מעשה (מנחת חינוך שם ד"ה ומה שכתב ואפילו, בהוספות, בשם שער המלך חמץ ומצה א-ג).

הנהנה שלא כדרך הנאתו אינו לוקה (פסחים כד:). אך באיסור עצמו נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

א) איסור דאורייתא, וכדין חצי שיעור שאיסורו מדאורייתא אך אין לוקין עליו (מגיד משנה מאכלות אסורות ח-טז).

ב) איסור דרבנן (משנה למלך יסודי התורה ה-ח ד"ה והנראה אצלי בזה הוא דס"ל).

ג) מותר (מרדכי פסחים תחילת פרק ב סימן תקמה בשם האבי עזרי, משנה למלך שם ד"ה ולפי הנראה דהתוס' ס"ל (בדעת רש"י ותוס')).

דין פסיק רישא לא נאמר באיסורי הנאה, ומותר, כך חידש הר"ן (חולין לב. בדפי הרי"ף). והקובץ שיעורים (ח"ב כג-ח) נשאר בצ"ע מהי סברתו.

באיסור האכילה דנו המפרשים האם הוא כלול באיסור ההנאה או שהוא איסור נפרד. הקובץ שיעורים (פסחים צ וכן ח"ב כג-טו - בדעת הרמב"ם) כתב שאיסור אכילה ואיסור הנאה הם איסור אחד, שהכתוב אסר אכילה משום שהיא סוג של הנאה, ושאר ההנאות נלמדות ממנה, ואין האיסור על האכילה מצד עצמה אלא משום ההנאה שיש בה. וכן כתב המשנה למלך (מאכלות אסורות ח-טז) שהאוכל איסורי הנאה לוקה רק פעם אחת, ומוכח שהם איסור אחד. אך החזון איש כתב שהאכילה היא איסור נפרד (כך משמע מדבריו או"ח קטז-ז ד"ה ובמרדכי. וכן חקר בזה ברכת אברהם פסחים כא: סימן "איסורי הנאה" א).

מכירה או נתינה לנכרי אסורה משום שנהנה. וכתב המשנה למלך (יסודי התורה ה-ח בתחילתו ד"ה והיכא דמכר או נתן) שאע"פ שההנאה אינה בגוף החפץ (אלא בשוויו) - חייב ולוקה (חוץ משיטת הרמב"ם שאינו לוקה על שום הנאה).

חיוב כילוי - חקר הרוגאצ'ובר (מפענח צפונות י-י) האם איסור ההנאה מחייב כילוי, או שחיוב הכילוי גורם שיאסר בהנאה.

דבר שאינו ברשותו - איסורי הנאה אינם ברשותו של אדם, כיוון שאסור להנות מהם (משמע מפסחים ו:), ואע"פ שבמציאות הם כן ברשותו. והם יותר אינם ברשותו מאשר גזילה (קונטרסי שיעורים בבא קמא כ-יז).

ראה גם

בעלות באיסורי הנאה

חמץ משש שעות ולמעלה

נהנה (בדיני ממונות)